"𝚜𝚕𝚘𝚠 𝚍𝚘𝚠𝚗, 𝚜𝚒𝚝 𝚍𝚘𝚠𝚗, 𝚊𝚗𝚍 𝚓𝚞𝚜𝚝 𝚋𝚎."

𓆝 𓆟 𓆞 𓆝 𓆟

השעה הייתה שעת לילה מאוחרת. האן ישב במרפסת שבחדרו כשראשו שעון על גבי הכורסה הגדולה ובהה בשמיים מלאי הכוכבים הלבנים שהתנוססו ברחבי השמיים הרחבים.

למרות הנוף היפה שניצב מול עיניו, תחושת עצב ובדידות אפפה אותו.

הוא הרגיש אשם על כך שהרגיש את אותם הרגשות העצובים כשהביט בשמיים היפים שמולו, אך הוא לא יכול היה למנוע ממחשבותיו מלעבור בראשו. הוא נאנח בתסכול, מלמל מילים חסרות כל קשר אחת לשנייה כשדמעות מעטות זולגות באיטיות מעיניו על לחיו.

כחמש דקות עברו ומינהו, שנכנס אל החדר של הברונטי ללא רשותו, בהה בצעיר, שעדיין הסתכל על השמיים מלאי הכוכבים עם מבט עגמומי בעיניו. כאבו של האן עטף במהירות את החדר ולאט גם את מינהו, שנקלע גם הוא לתוך הרגשות העצובים של האן ללא יכולת לשלוט בכך. הוא רצה לעזור לו להרגיש טוב יותר, לרומם את רוחו ולשפר את המצב העגום אליו נקלע.

מינהו זז ממקומו והחליט לעשות מעשה נועז, כזה שמעולם לא חשב שיעשה. אולם המראה של האן, בוכה ללא שליטה כשנוף יפה ניצב מול עיניו החומות הגדולות, עורר את ליבו של מינהו לפעול.

הוא התקרב אל האן בצעדים איטיים, לא מוריד לרגע את עיניו מפניו של חברו הצעיר.
נראה היה כי האן אינו שומע את מינהו מהלך על ידו כיוון ועדיין היה מרוכז בבהייה בשמים.

כשמינהו הגיע ונעמד על ליד הצעיר, הוא לקח נשימה עמוקה והניח את כף ידו על ידית הכיסא שהייתה קרובה אליו. הוא הזיז את הכיסא ונעמד מול פניו של האן בהפתעה, גורם לו להשתנק במקומו. האן צווח בבהלה. עיניו הדומעות נפערו לרווחה והביטו בעיניו החומות של מינהו.

"מה לעזאזל, היונג?!" צעק האן ומחה את דמעותיו בידו בפזיזות. הקרבה בין שניהם נתנה למינהו זווית חדשה על פניו של האן, שנראו עצובות עוד יותר ממה שדמיין. עיניו היו כהות וריקות מצבע מלבד הצבע האדמדם שהיה סביבן, צבע אשר נוצר מדמעותיו הרבות שהניח מינהו כי ירדו במשך זמן רב. "לא התכוונתי להבהיל אותך." אמר. "שמעתי קול בכי מבעד לדלת החדר שלך ודאגתי." הוא גירד את עורפו במבוכה. "אז... נכנסתי לחדר שלך ולהפתעתי מצאתי אותך ככה, בוכה בשקט לבדך." האן גיחך למשמע דבריו של מינהו. עצם המחשבה על כך שנכנס אל חדרו ללא שום רשות או התראה רק כי שמע קול בכי ודאג לו עקב כך, גרמה לו לגחך. "אתה לא צריך לדאוג לי, אני בסדר." האן משך באפו ומינהו צקצק בלשונו. הוא התעצבן מתשובתו הטיפשית והמאוד לא אמינה של האן. "אתה לא יכול להגיד שאתה בסדר אחרי שראיתי אותך בוכה ככה." רטן מינהו בעצבנות. "זה באמת שום דבר. רק רציתי לפרוק קצת אז בכיתי." מינהו הרים גבותיו בתהייה. הוא לא קנה את התירוצים העלובים שהאן ניסה למכור לו. "אני מכיר אותך האן, מכיר יותר טוב מכולם. אל תשקר לי ותגיד לי שאתה בסדר כשאתה בפירוש לא ככה." אמר מינהו והאן נאנח. "זה לא עניין כזה גדול כמו שאתה חושב..." הוא מלמל בלחש והעביר את ידו בשערו החום. "אם זה לא רציני כמו שאתה מתאר, מה הבעיה לומר מה קרה לך במקום להסתתר בחדר ולבכות לבד? יכולת לבוא ולדבר איתי והיינו פותרים את הבעיה יחד." האן הניד את ראשו אל הצד ונאנח בלחש. "אי אפשר לפתור כל בעיה רק בעזרת דיבורים." אמר הצעיר והטה עיניו אל הצד, מסיט את קשר העין ממינהו. "למה אתה מתכוון?" שאל מינהו. הבכור השתוקק לדעת מה קרה שגרם לליבו של חברו להרגיש כך ודחק בו במבטו לספר לו על העול שהרגיש.

הצעיר נאנח בכבדות. כבר תקופה ארוכה שקשה לו לשתף את רגשותיו עם מישהו. אך ברגע זה, הרגיש כי האן כי הוא אינו יכול להסתיר אותם עוד והאמת היא שגם לא רצה. הוא רצה לפרוק את הכבדות שהרגיש בליבו עם חברו הטוב ביותר, שתמיד דאג לו ברצינות מחמירה וכנה.

"כל היום אנחנו מדברים על כמה שאנחנו אוהבים את המעריצים שלנו. אנחנו נותנים להם אהבה והם מחזירים לנו באהבה משלהם אבל... אני כבר לא מצליח להרגיש את אותה האהבה." עיניו של האן נהיו כהות וחלולות אפילו יותר כשאמר את מה שחשב בקול רם. הוא חש בכאב עצום בליבו. "חשבתי על זה במשך תקופה ו..." הוא עצר, בלע את רוקו בקושי. "אני חושב שזה בגלל שאני רוצה להרגיש אהבה אחרת, כזו שתגרום לרגשות שלי להתפרץ ולחזור אליי בחזרה. אבל אני לא יכול להשיג לעצמי אהבה כזאת..." מינהו פער את עיניו לרווחה למשמע הדברים של האן. הוא לא ידע אם הבין נכון את הפירוש שלהם, אולם לפי מה שכן הבין הבוגר, היה את הרצון שלו לעשות את אותו המעשה הנועז שרצה לעשות עוד קודם לכן. "כל פעם מחדש אני מרגיש שהאהבה הזו נמצאת ממש על ידי, אבל אני אף לא מצליח להשיג אותה או בכלל להבין למה אני מרגיש ככה." מינהו הרגיש את ליבו מתחיל לדהור במהירות כשהאן המשיך לומר את מה שהוא חשב מההתחלה. "אני רק רוצה לחוש לרגע את הרגש המפוספס הזה. אני בטוח שזה ישנה הכל." אמר האן ושוב שקע בתוך עצבותו.

מינהו הביט בצעיר כשהוא עדיין שעון על גבי ידית הכיסא, מרגיש את הדם בגופו מתחמם מהמראה של האן. למרות שהצעיר היה עצוב, הוא נראה עוצר נשימה. עיניו זהרו מאור הכוכבים עליהם הסתכל ולחיו נצצו מהדמעות שזלגו מעיניו. מינהו הרגיש שהוא לא יכול לעצור את עצמו יותר. הוא עזב את ידיות הכיסא ותפס בסנטרו של האן כשהוא מלמל בלחש, "אני אגרום לך להרגיש את מה שאתה רוצה עד שהרגליים שלך יהיו כל כך עייפות ולא תוכל לזוז מרוב שתתמכר לתחושה הזאת." אמר מינהו בתקיפות והאן נסוג לאחור. הוא צחקק בביישנות ונאנח מדבריו של מינהו.
"מה לעזאזל? מה זה בכלל אמור להביע-" מילותיו של הצעיר נקטעו על ידי מגע שפתיו של הבוגר.

האן נתקף בהלם. הוא רצה לעצור, להעיף את מינהו ממנו ולסטור לו סטירה מצלצלת. הרי שניהם בנים, חברים הכי טובים, ממש כמו משפחה, חשב לעצמו. זה שגוי, זה חייב להיות שגוי, הוא שוב צעק לעצמו בראשו.

למרות מחשבותיו, הוא לא הצליח לזוז ממקומו.

הנשיקה העדינה הזו גרמה לו להרגיש דברים שמעולם לא הרגיש. אולי בגלל שזו הנשיקה הראשונה שלו עם גבר, או שזה בגלל שמזמן לא עשה משהו רומנטי שהרטיט את גופו. או שאולי זה בכלל בגלל מינהו. לשניים תמיד היה חיבור מיוחד, חיבור שלאף חבר להקה לא היה עם האן. חיבור פיזי ונפשי עמוק שידעו השניים שנועד להישאר לנצח. אולי זו הסיבה שהאן לא הצליח להפסיק את הנשיקה הזאת מלקרות. הוא השתוקק למגע שכזה, מגע של מישהו שאוהב אותו בדרך שרצה שיאהבו אותו, אהבה רומנטית חסרת מעצורים.

הנשיקה הייתה ההוכחה הממשית לכך שמינהו אהב את האן בדרך שרצה שיאהבו אותו. לא בצורת הערצה או בצורה חברית, אלא מעבר לכך. זו הייתה הסיבה בגללה התמכר האן לנשיקה המפתיעה הזאת.

כעבור כמה שניות, האן קיבל לחלוטין את הנשיקה העדינה שהעניק לו מינהו בלב שלם. גופו עיקצץ והוא אף הרגיש מובך למרות שהינו ידוע בתור בחור שאוהב מגע, אולם מעולם לא חשב שיתנשק עם אחד מחבריו הטובים ביותר וירגיש כך.

עם הדקות שעברו, האן התמכר אף לצליל הלב שלו ושל מינהו שנשמעו בחלל וגרם לאוזניו להאדים. הוא התנתק לחלקיק שנייה ממינהו ושמע כי נשימתו נהייתה מסונכרנת עם נשימתו של חברו וגרמה לאנדרנליין לזרום בכל גופו. הוא הרגיש שהוא עומד להתחרפן ומצא את עצמו מתפלל שלא יהרוס את הרגע הזה ביניהם. גופו הזעיר רעד תחת מינהו ושלח לו אותות מצוקה כדי לצאת מהמצב הזה, למנוע מעצמו לא להיות מביך. אולם כששפתיו התחברו שוב למינהו בשלמותן, משהו קרה. הוא הרגיש כי הן יוצרות גשר ונותנות לרגשות נוספים לזרום פנימה. השניים הסמיקו ולא ידעו מה לעשות עם ידיהם, לכן אוטומטית תפסו נואשות זה בפניו של זה, מקרבים עוד יותר את האחד לשני ומנקודה זו, הכול הרגיש אחרת. לא היה לאף אחד מהם אכפת משום דבר חוץ מהנשיקה הזאת. שניהם נפלו לתוכה, נוגעים אחד בשני תוך כדי, נושמים לרווחה ומצמידים שוב ושוב את פיותיהם כשעיניהם עצומות. באותם הרגעים, הרגישו השניים שהמציאות וכל הרגשות שלהם הולכים ונעלמים מחייהם כאילו לא היו. "האני..." מלמל מינהו את שמו של הברונטי חלושות וניתק את שפתיו ממנו כדי להביט בו. הוא הסמיק רק מלראות את פניו האדומות והזוהרות של האן תחת האור החלש שבקע מן המנורה מעליהם. "היונג... עוד..." נאנח האן בשקט בקול רועד. הוא הרגיש כאילו נמצא תחת השפעת אלכוהול ורצה עוד ממגע שפתיו המשכר של מינהו על שלו, אשר הרגישו חמימות ורכות להפליא למרות שאינן נראו לו כך מעולם לפני כן. הוא הרים את ידו ותפס בפניו של הגבר הבוגר שעמד מעליו, מלטף אותן ברכות ומנסה לקרב אותו בחזרה לפניו לנשיקה נוספת. הוא רצה לחוש עוד מאותם הרגשות שחש מקודם בגופו, רגשות שהתפרצו והרגישו כל כך טוב כששפתיו של מינהו נגעו בשפתיו בעדינות חושנית וממכרת. מינהו האדים למשמע אנחתו של האן המשתוקק לנשיקה נוספת. הוא התקרב אל פניו באיטיות תוך כדי שהוא בולע את רוקו בעצבנות. "לעזאזל איתך, האן גיסונג." אמר וריסק את שפתיהם אחת על גבי השנייה. האן פער את עיניו בבהלה מנשיקה זו, שהייתה שונה מהנשיקה הקודמת. הנשיקה הנוכחית הייתה אגרסיבית וגרמה להאן להרגיש פרץ של רגשות. כל התחושות שבגופו הגיבו בחוזקה לנשיקה ודמו געש במהירות, אך באותה המידה חש תחושת סיפוק ושלווה, כזו שיכול היה לחוש למשך שארית חייו.

גופו של מינהו התחיל להרגיש חסר מנוח וכף ידו עברה במהירות אל עורפו של האן ואחר כך נכנסה אל תוך שיערו החלק, חשה אותו ברכות וגרמה להאן לרעוד תחתיו. כף ידו השנייה של מינהו, שעדיין לא הייתה בטוחה במה הייתה אמורה לעשות, נשארה בשקט, בצד. אך תוך שנייה, היד לא יכלה לשלוט בעצמה ותפסה במותנו של האן והרימה אותו ממקומו. ידו השנייה של מינהו, זו שהתעסקה בשיער, הצטרפה גם היא והרימה את האן מהכורסה. מינהו תפס בישבנו של האן, מקרב אותו אל גופו ומורה לו ללפף את רגליו סביב מותניו. האן ציית. הוא ליפף את רגליו סביב מותנו של מינהו ומיד לאחר מכן שילב את ידו סביב צווארו. זה היה האישור למינהו מהאן. הוא החל ללכת אל עבר המיטה בצעדים גדולים, אשר גרמו להאן להיאנח בשקט אל תוך פיו של מינהו, עקב מגען של לשנותיהם. מינהו אהב את המגע הזה מאוד, מגע שגרם לגוף של שניהם לרטוט בסנכרון מההרגשה הטובה. בתוך כל האנדרליין ותחושת ההתמכרות שחשו בגופם, מינהו הכריח את עיניו להיפקח ולהביט לרגע קצר במראה הנואש והתמים של האן, אשר גרם לו לחוש פרפרים בבטנו. האור החלש שבקע מן המנורה בחדרו של האן האיר על פניו של הצעיר והראה את כל יופיו בצורה כזו שמעולם לא ראה מינהו בחייו. הוא לעולם לא ישכח את הרגע הזה, דיוקנו של האן מנשק אותו כך לראשונה, במסירות ובנואשות.

מינהו התיישב על המיטה וניתק את שפתיו מהאן, שמיד טחב את פניו אל תוך שקע צווארו של מינהו. הוא התנשם בכבדות ולא הצליח לשלוט בנשימותיו, אשר גרמו ללחיו של מינהו להאדים.

ההרגשה המוזרה בשקע צווארו גרמה למינהו לרעוד ללא כוונה. הוא בלע את רוקו ושם את ידו על פניו, מנסה להסתיר את הסומק שהחל להשתלט על פרצופו. האן חש ברגליו הרועדות של מינהו תחתיו וחשש שהוא הגורם לכך. הוא הרים את ראשו משקע צווארו של מינהו ושאל, "אתה בסדר?" ולראשונה, הביט האן בעיניו של מינהו לאחר אותה הנשיקה והסמיק בכל פניו מקשר העין הקרוב ביניהם. הוא נלחץ מפניו הנאות של מינהו, אשר מעולם לא נראו יפות כמו עכשיו. פנים סמוקות, שפתיים נפוחות ונוצצות פתוחות במקצת אשר פלטו אוויר חמים על אפו של האן ושיער מבולגן באלגנטיות שנדבק למצחו. הוא נראה יפה כל כך עד שראשו של האן החל להסתחרר. "אני בסדר." ענה מינהו וצחקק בתגובה לפניו המופתעות של האן. "אם כבר, זה נראה שאתה לא חש בטוב." למרות הסחרחורת שפקדה את ראשו, הניד האן את ראשו מצד לצד בשלילה. "לא, אני בסדר. ברצינות." אמר האן ומינהו צחק. הוא תפס את פניו של הצעיר בשתי ידיו הגדולות שנראו כפניי סנאי בצורה שהחזיק בהן. "אני יודע שאתה בסדר. הרגשתי את זה בנשיקה." האן הטה את עיניו אל הצד ושרבב את שפתיו בביישנות. היה לו קשה להודות בכך שהנשיקה שיפרה את הרגשתו אחרי שחשב שהייתה שגויה.

"איך ידעת שזה מה שאני זקוק לו?"

"אמרתי לך כבר, אני מכיר אותך יותר טוב מכולם."

"פפפ. מה שתגיד." אמר האן ומשך באפו. לרגע קט נשמע למינהו כאילו הוא עומד לבכות שוב. "שלא תעז לבכות שוב!" צעק מינהו וסטר קלות במצחו של האן. "מי אמר שאני עומד לבכות?!" הוא השיב בעצבנות. "הקול שלך נשבר יותר מדי פעמים. אני יודע שזה בגלל שאתה רוצה לבכות!" "אבל אני לא!" צעק בחזרה. "מה שתגיד! ואתה יכול לרדת ממני כבר? אתה כבד." אמר מינהו בכוונה. אף על פי שלא היה כבד כלל, רצה מינהו להקניט את חברו ולצחוק על כך שעדיין ישב על רגליו. "אל תתלונן כשאתה זה שהושיב אותי על הרגליים שלך." אמר האן וגלגל את עיניו. הוא ניסה לקום מרגליו של מינהו אך לא הצליח לזוז. הוא ניסה להתרומם בשנית, אך גם ניסיון זה לא צלח. "מה עכשיו?" שאל מינהו. "א-אני לא חושב שאני יכול לקום." מינהו הרים גבותיו. "מה זאת אומרת?" האן הזיז את מבטו אל הצד בביישנות. הוא הרגיש נבוך מלהודות בכך שרגליו לא מצליחות לתפקד כתוצאה מהחולשה שפקדה את גופו מהנשיקה. "הרגליים שלי לא מפסיקות לרעוד. א-אני לא יכול לשלוט בהן." מינהו חייך ונראה מרוצה מעצמו. "אמרתי לך שאני אגרום לך להרגיש ככה." גיחך. הוא הביט בהאן ברצינות וקירב את ראשיהם, טוחב את אצבעותיו לשערו של הצעיר ומלטף את שערו הרך בעדינות. "אמרתי לך שאני אגרום לך להרגיש את מה שאתה רוצה, עד שהרגליים שלך ירעדו ולא תוכל ללכת מרוב שתתמכר לתחושה של השפתיים שלנו נוגעות אחת בשנייה בנואשות."

📎 : השיר לפרק זה ↷

פרק זה מוקדש למיקה ♡