הפרק מכיל תוכן בוגר, סמאט.
ראו הוזהרתם. הקריאה באחריות הקורא.

נקודת מבט מינהו:

מהרגע הראשון שעינינו נפגשו, התאהבתי בו. בכל מובן. כל דבר בו נראה לי יפיפה - מראשו ועד קצות אצבעותיו. ליבי מְפַרְפֵּר ודמי גועש בגופי בתמידיות כאשר עינינו נפגשות.
אבל כשזה קורה, אני בורח, צוחק וממשיך להתכחש לרגשות שלי, כאילו לא היו מעולם.

♡₊˚ 🦢・₊✧

במשך כמה ימים באנגצאן ואני שותפים לחדר.
תחילה התנגדתי בכל תוקף לציוות שלנו כשותפים לחדר והתחננתי בפני כל אחד מהבנים שיתחלף איתי מבלי ידיעתו של באנגצאן, אבל בתוך תוכי שמחתי עד הגג שאף אחד לא הסכים להתחלף איתי.

זה לא שלא רציתי להיות שותף שלו. רציתי מאוד. אבל הבעיה עם באנגצאן הוא שהוא גורם לשותפים שלו לדאוג לו. יותר מדי לדאוג.

באנגצאן נוהג לעבוד בכל רגע פנוי שיש לו. ביום ובלילה, בכל שעה, בכל דקה פנויה. כשרק התחלנו להפיק לעצמנו את השירים אף אחד לא שם לב שבאנגצאן עובד כל כך הרבה, כי כולנו עבדנו ככה. היינו עובדים עד צאת הנשמה ונרדמים כשלא יכולנו להחזיק את עצמנו יותר. ככה הייתה שגרת חיינו למשך כמה חודשים. אולם ברגע שהתחלנו להצליח, לקחנו צעד אחורה. התחלנו לעבוד קצת פחות ולנוח. אבל אז שמנו לב שבאנגצאן לא נח יחד איתנו. כולנו חיפשנו אותו בכל מקום ומצאנו אותו יושב מול המחשב, עובד על מוזיקה חדשה. הרגשתי רע כשראיתי אותו עובד לבדו בכזו תדירות ותמידיות, אבל לא יכולתי לעשות דבר נגד זה. באנגצאן תמיד היה כזה, איש עבודה שלא עוצר את מלאכתו.
אהבתי את זה בו, אבל רציתי לעצור אותו ולגרום לו לנוח, לשם שינוי.

"אתה לא מתכוון ללכת לישון?" שאלתי אותו בעודי מסדר את סדיני המיטה שהבאתי לעצמי מהבית. כחלק מהטור, נאצלנו לישון בחדרי מלון. בדרך כלל כל אחד מאיתנו מקבל חדר לעצמו, אבל בבית המלון הזה היה חוסר של חדרים. במלון אמרו שבגלל שאנחנו "איחרנו", אחד החדרים שלנו הובא לאדם שהגיע לפנינו. כולם התעצבנו מכך, אבל אני ראיתי בזה הזדמנות.

ברגע שבאנגצאן נידב את עצמו לשותף לחדר, הרמתי את ידי והתנדבתי לישון יחד איתו. "זה לא שאני רוצה לישון איתך, אבל אם אין ברירה..." באנגצאן חייך ברכות בתגובה למה שאמרתי ושמחתי כל כך. הוא לא שפט את האופי שלי והצורה שבה התבטאתי.

"לא כרגע, יש לי עוד הרבה עבודה לעשות." השיב והחזיר אותי אל תוך השיחה.

"שוב?" נאנחתי. "היונג, אתה חייב לישון."

"ישנתי.." אמר ואני הרמתי את גבותיי בתהייה.

"מתי בדיוק?"

"בלילה."

"באיזה לילה?" באנגצאן לא הגיב לשאלתי.
"אני לא חושב שראיתי אותך ישן כבר כמה ימים." הוא גלגל את עיניו ופלט נחירת בוז. "ישנתי... מתישהו." הוא מלמל.
"אני נשבע שבכל פעם שקמתי אתמול בלילה ראיתי אותך יושב מסביב לשולחן הזה שלך, עובד במחשב ומלמל דברים לעצמך."

"בסדר בסדר, אתה צודק. לא ישנתי. אני מבטיח שאני אלך לישון..."

עיניי אורו. "יופי! בוא תישן ליד-" דבריי נקטעו על ידיו. הוא לא היה צריך לומר כלום, כיוון והמבט שעל פניו אמר הכול בשבילו. "אחרי שאסיים את מה שהתחלתי."

"אתה לא רציני! היונג!" צעקתי בעצבים וקולי הצטרד כתוצאה מהצעקה הפתאומית. באנגצאן קפץ ממקומו לעברי כשהוא מושיט לי את בקבוק המים שלו. לקחתי ממנו לגימה והושטתי לו אותו בחזרה. עיניו היו ממוקדות בעיניי, מסמנות לי להירגע, לרדת מהנושא ולעזוב אותו בשקט.

"מינהו, אני..."

"בסדר בסדר, הבנתי אותך היונג. תעשה את מה שאתה צריך, אני לא אפריע לך."

"זה לא מה שהתכוונתי לומר."

"זה לא משנה מה התכוונת לומר כרגע, כי ברגע שהשיחה תסתיים, המשפט הזה יהיה הסוגר שלה. אז בבקשה, תחסוך ממני את הבולשיט הזה."

"אתה מנסה לריב איתי בכוח?"

"לא, אני פשוט מכיר אותך, היונג. תפסיק לגרום לי לשחק איתך משחקים ופשוט תגיד לי שאתה רוצה לעבוד ולא לישון איתי."

באנגצאן השפיל את מבטו אל הצד ואני כבר הבנתי מה זה אומר. משכתי באפי בעצב ונכנסתי אל המיטה כשאני מכסה את עצמי בשמיכה. "תכבה את האור כשאתה מסיים."

♡₊˚ 🦢・₊✧

כשפקחתי את עיניי, חשבתי שאני הוזה את מה שראיתי מולי. שפשפתי את קורי השינה מעיניי וראיתי מחזה אליו לא הייתי מוכן - באנגצאן ישן על ידי. פניו פנו כלפי מעלה ושיערו החום והמתולתל היה מבולגן כולו על הכרית. ליבי הלם בחזי ממראה זה. באנגצאן נראה כה רגוע וטהור, כמו קרן אור שזה עתה נרגעה ובמקום לשרוף את כולם בחום שלה, היא מחממת את ליבם ועוטפת אותם ביופיה.

זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהלב שלי הלם בפראות שכזו ממבט על אדם ישן. ידעתי בוודאות שאני משתגע כשהגבתי ככה, אבל לא ידעתי עד כמה. ברגע שהמחשבה על לנשק את באנגצאן צצה במוחי, כמעט הרבצתי לעצמי. לא יכולתי להאמין לרצון הזה שהחל להתפתח בתוכי כשהמשכתי לבהות בו.

הסטתי את מבטי ממנו, משכנע את עצמי לסגת במהירות האפשרית. אבל הדחף הזה היה כל כך חזק. הוא גרם לי להרגיש מתוח והזיז את הגוף שלי על דעת עצמו. וברגע הקטן בו עצמתי את עיניי ושיחררתי את השליטה לרגשות שלי, שפתיי התחככו בשפתיו של באנגצאן שהיה מתחתי.

המגע הקליל בשפתיו גרם לבאנגצאן לזוע באי נוחות במקומו. הוא פלט נשימה קטנה וחמה על שפתיי ופתח את עיניו החומות להביט בי. התרחקתי ממנו בבהלה וכיסיתי את פי בכף ידי, מסתיר את הטעות שלי (לא שזה עזר). הרגשתי שאני עומד לבכות. אני מצטער! לא התכוונתי! רציתי לומר, אולם המילים לא הצליחו לצאת מפי. פשוט ישבתי שם ובהיתי בעיניו הכהות של הבוגר ממני, שבהה בי במבט משונה שלא הצלחתי לפענח.

"היונג, אני..." התחלתי לומר. הוא סימן לי לשתוק ולהתקרב אליו וכך עשיתי. סתמתי את פי בתבוסה וזחלתי אליו על ארבע, כמו כלב ממושמע לבעליו.

הוא היה מתחתי ובהה בפניי מלמטה תוך כדי שטחב את אצבעותיו הארוכות בתוך שיערי הצבוע לחום. הוא שיחק איתו ובילגן אותו ואז שוב טחב את אצבעותיו ומשך בו בחוזקה. נאנחתי בכאב כשעשה זאת. "היונג, מה אתה עושה?" שאלתי בשקט והוא הניד את ראשו בשלילה. "תהיה בשקט ותן לי לחשוב." אמר.

השתיקה והמבטים שהחלפנו בינינו נמשכו דקה שלמה, עד שהחליט באנגצאן למשוך אותי אליו לנשיקה. הלם אפף את גופי מכף רגל ועד ראש. לא יכולתי להזיז אף שריר תחת מגע שפתיו. "פאק" אמרתי אל תוך פיו והרגשתי את חיוכו על גבי שפתיי. יכולתי להישבע שהוא נהנה מכך שגנחתי וקיללתי אותו כשנישק אותי בכזו עוצמה. אבל לא יכולתי לשלוט בזה, בייחוד לא בכל פעם שטחב את לשונו אל תוך חלל פי ללא התראה ושאב אותי אליו.

ליבי פרפר בפראות ודמעות עלו לעיניי כאשר הכניס את ידו אל תוך חולצתי ונגע בעור גבי החשוף. השתנקתי אל תוך הנשיקה כשהרגשתי את איברי מגיב בחיוב למגע ולבליטה הבלתי ניתנת לפספוס של באנגצאן תחתי. חשבתי שאני עומד להשתגע, לאבד את עשתונותי ואת עצמי בתוך הטירוף הפתאומי הזה. לכן דחפתי את באנגצאן ממני ושוב הסתרתי את פי בכף ידי במחשבה שזה יסתיר את הטעות שהרתה כאן, שקרתה בגלל טיפשותי.

לא יכולתי לזוז. בהיתי בבאנגצאן מתנשם ומתנשף בכבדות כשטיפת רוק זוהרת הייתה על יד שפתו התחתונה. ידעתי שהרוק הזה הוא שלי, מה שגרם לי להתקפל עוד יותר אל תוך עצמי.

הוא שוב בהה בי ולא אמר דבר. חשבתי שאני מתרחפן, ולא בגלל הנשיקה, אלא בגלל התנהגותו. לא הצלחתי להבין את הפשר שלה. אדם נורמלי היה מתעצבן עליי על כך שנישקתי אותו בשנתו ומעיף אותי ממנו, אבל הוא...

"למה אתה עושה לי את זה?" שאלתי אותו.

"למה אתה מתכוון?"

"למה אתה מתנהג ככה כלפי?!" צווחתי עליו וכל מה שהיה לו לומר בתגובה היה גיחוך מעצבן. "למה אתה צוחק? מה יש לך?"

"אתה לא חושב שאני זה שצריך לשאול אותך את זה?" הוא שאל ובחן אותי מלמטה עד למעלה בעיניו במבט איטי וארוך. "אני התחלתי את זה בזה שנישקתי אותך, אני מודע לזה. אבל מה זה היה צריך להיות? למה לא העפת אותי ממך? למה המשכת את זה?"

"כי לעומתך, אני לא פוחד מהרגשות שלי." פערתי את עיניי לרווחה. הוא צדק. הוא כל כך צדק. פחדתי מהרגשות שלי מהשנייה שהתחילו. במקום להתמודד איתם שיחקתי איתו במשחקים ילדותיים כמו אידיוט.

"אתה אוהב אותי?" הוא שאל לפתע.

סומק כיסה את פניי. לא יכולתי לענות. הייתי מובך מדי בשביל לגלות את רגשותיי האמיתיים אליו בקול.

"אני מניח שזה אומר כן." השפלתי את מבטי אל הצד ונשכתי את שפתי התחתונה במבוכה. הסגרתי את עצמי כשלא הגבתי. ממש מרשים מצידי.

"לא אמרתי כלום, אז אל תסיק מסקנות על סמך השתיקה שלי." באנגצאן צחק בקול. "שתיקה היא הודאה." גלגלתי את עיניי בזלזול. "מה שתגיד."

"אתה חתיכת טיפוס, אתה יודע?"

"אני? ומה איתך?"

"אתה מתעצבן עליי על זה שאני משחק משחקים בזה שאני לא מסכים ללכת לישון איתך, אז אני אגיד לך את הסיבה ואפסיק לשחק במשחק המטומטם הזה - אני מאוהב בך כל כך עד שאני פוחד שלא אשלוט בעצמי לידך. לא הקשבתי לך כי פחדתי לפגוע ברגשות שלך, אבל היום הצלחת לשכנע אותי ונרדמתי לידך. אמרתי לעצמי שאני לא אסתכל לכיוון שלך אבל אז אתה..." הוא התנשף ונשך את שפתו. "אתה נישק אותי ואני... אני פאקינג לא יכולתי לעמוד בזה. כל הרגשות שאגרתי התפרצו. הצלחתי לעמוד בפיתוי עד עכשיו, אבל אחרי היום, אני לא בטוח שאני אצליח לעצור את עצמי יותר."

נשמתי נעתקה. ישבתי קפוא על צד המיטה, רחוק מבאנגצאן. הרגשתי שאחרי המילים האלו, החומה בליבי נסדקה ונפרצה לחלוטין. נעתי בחוסר יציבות על המיטה לעברו של באנגצאן שישב בצד השני ותפסתי בפניו. הצמדתי את שפתיו לשפתיי ונשקתי להן נשיקה עדינה. הנשיקה הזו הייתה רכה ונעימה ומילאה את ליבי בחמימות שהייתי צריך להרגיש אחרי תחושת הקיפאון שעטפה אותי בגלל הרגשות שהסתרתי בתוכי.

"סליחה." המילה הזו הייתה כל מה שהצלחתי לומר אחרי שהתנתקתי משפתיו. נבהלתי כל כך מתחושת החומה שנפרצה בליבי עד שהתחלתי לבכות בקול רם. באנגצאן רק הביט בי בפה פעור לרווחה, המום מהבכי הקולני והלא אופיני לי. אם רק הייתי מפסיק להיות כזה פחדן ולהרחיק אותו ממני... "מינהו..." הוא מלמל את שמי בקול עמוק ועדין. משכתי באפי והרמתי את פניי להביט בפניו. הוא חייך חיוך נוּגֶה ומעט עצוב. המבט שעל פניו גרם לי לחוש רע עם עצמי. הרגשתי את הצורך להתנצל גדל בתוכי ככול שהמשכתי להסתכל עליו. "א-אני מצטער שגרמתי לך להדחיק את הרגשות שלך. אני חתיכת מטומטם, אידיוט, דביל...-" באנצאן שם את אצבעתו על שפתיי ומנע ממני לדבר. "מה..." הוא העביר את ידו בשערי וקירב את המצח שלו לשלי, לא מנתק לרגע את קשר העין בין שנינו. "כן אתה אידיוט. אבל גם אני. אני מכיר אותך. הייתי צריך לדעת שיהיה לך קשה להתוודות בפניי." אישרתי את דבריו בהנהון. "אבל הטיפשות שלך לא מנעה ממני לאהוב אותך." הוא אמר וגבותיי התקמטו. "למי אתה קורה טיפש?!" שפתיו של באנגצאן עטו חיוך צדדי ועיניו נדדו מעיניי לשפתיי בשובבות. "פשוט תסתום כבר ותמשיך לנשק אותי, טיפש."

📎 : השיר (וההשראה) לפרק זה ↷

מקווה שאהבתם.
התכנון לפרקים הבאים:
מינסונג וצאנליקס כמו שהובטח.

- יש לכם בקשה לפרק? בשמחה!
אבל חשוב שתדעו: אני מקבלת בקשות לפרקים אך ורק מאנשים שמצבעים לספר.