גיסונג התחיל את הבוקר שלו בצורה מושלמת; היה לו לוח זמנים שנהג לעמוד בו, והוא דבק בו במסירות - הוא קם בשעה שש ורבע, התקלח, התלבש ואכל את ארוחת הבוקר שלו ברבע לשבע. הוא נפרד משותפו לדירה ויצא מהבית בדיוק בשבע כדי להספיק לאוטובוס.

אולם היום, האוטובוס שלו איחר. משום מה, התנועה היום הייתה כבדה והאוטובוס שלו הגיע באיחור של כמה דקות. גיסונג התעצבן, כיוון ותמיד הגיע לעבודה לפני הזמן.

כשעלה לאוטובוס, האוטובוס אפילו לא זז. "למה הוא מחכה לו?" מלמל גיסונג. איזה אידיוט איחר ורץ אל האוטובוס והנהג חיכה לו. האידיוט המאחר לא היה אחר מהוואנג היונגין. איכשהו, זה תמיד היה הוא.

"היי גיסונג!" אמר היונגין בזמן שעמד על יד גיסונג העצבני. "אתה גורם לי לאחר, היונגין." "העבודה מתחילה רק בשמונה וחצי." "אז?" שאל גיסונג ושלח מבט נוקב להיונגין. "אנחנו נקדים בערך בשעה." "שעה ורבע, היינו יכולים להקדים בשעה ורבע."

"למה אתה קמת מוקדם כל כך בכל מקרה? אתה תמיד ישן יותר ותמיד מאחר בחצי שעה."

"טוב..." כחכח היונגין בגרונו. גיסונג לא יכול היה לעצור את עצמו מלקלל אותו בראשו. "דו-ייל רצה שאבוא מוקדם כדי להראות לי משהו שקשור לאחד ממשחקי המחשב שלו."

גיסונג רצה לדפוק את ראשו בחלון האוטובוס. הוא לא האמין שככה יומו התחיל. היום הזה היה יכול להיות מושלם אם היונגין לא היה גורם לו לאחר. משום מה, היה הזה נראה כאילו היום הולך להיות מלא בהתרחשויות; אולי טובות, אולי רעות, אולי גם וגם. הוא לא ידע מה, אבל הוא שנא את זה שהוא הרגיש שדברים הולכים לקרות ולא ידע בדיוק מה.

כשירדו מהאוטובוס, היונגין, איכשהו, שכנע את גיסונג לרוץ איתו אל העבודה כדי לפצות על הזמן האבוד.

שניהם עמדו ברמזורים, מחכים שהאור יתחלף לירוק כדי שיוכלו לחצות את מעבר החצייה, ותוך כדי מצא את עצמו גיסונג די... מבולבל. בזמן שהיונגין סיפר לו סיפור מגוחך על משהו, גיסונג מצא את עצמו בוהה בעיניו של הבחור שלידו. הוא לא יכול היה להפסיק לבהות בו. הוא הרגיש כאילו הזמן קפא, כיוון וזה הרגיש כאילו בהה בו במשך שעות. ולמרות זאת, הוא לא רצה להפסיק לבהות בו; בפנים המושלמות שלו, בשיער הצבוע והמבולגן שנפל על מצחו ובעיניו העייפות והמקסימות.

קולו של הולך רגל גרם לגיסונג לחזור למציאות. הקול שלו זרק את כל המחשבות שהיו בראשו של גיסונג אלפי קילומטרים ממנו, בפתאומיות.

גיסונג התחיל להתנשם במהירות. הוא חשב שהוא עומד לקבל התקף פניקה ונלחץ מכך שזה עמד לקרות מול עמיתו לעבודה. כמעט כולם בעבודה ידעו שהוא הומו, אבל היונגין? אין מצב. אם הוא ידע למה הוא בהה בו... הוא ישתגע.

"גיסונג!" צעק היונגין בשמו והחזיר את הברונטי בחזרה למציאות. "אני... מה...?" היונגין צחקק. לעזאזל, כמה שגיסונג אהב את הצחוק שלו. "הכל בסדר? נראית כאילו נאבדת בתוך המחשבות של עצמך." גיסונג השפיל את עיניו ארצה. "אני בסדר. סליחה על זה." היונגין הנהן וכרך את זרועו סביב גיסונג. הוא הלך יחד איתו והתחיל לדבר על סדרה שראה לפני כמה ימים. גיסונג לא הקשיב למילה. הוא שנא את איך שהרגיש ורצה להיות מכורבל במיטתו. לפני שפגש בהיונגין הוא היה בסדר. אפילו אתמול, בזמן שהסתכל על הסטורי באינסטגרם של היונגין עם חברתו סאנג-אה, בוכה על כך שעזבה לחו"ל.

"מה שלום סאנג-אה?" שאל גיסונג בהיסוס. הוא אפילו לא ידע למה שאל את השאלה הזאת. הרי, הוא אפילו לא התעניין בתשובה. "היא בסדר." השיב וסגר על גיסונג מלשאול עוד שאלות בנושא.

***

השניים נכנסו בדלת הכניסה למשרדים בהם עבדו יחד במשך חמש השנים האחרונות. שניהם דיברו על סרט שראו, והתברר להם שיש להם הרבה יותר במשותף מאשר הקריירה והאוטובוסים שלהם.

כשהגיעו למעלית, היונגין שכנע את גיסונג להיכנס יחד איתו לשם. גיסונג אף פעם לא עולה במעליות. הוא הפסיק לעלות בהן מהרגע שנתקע באחת מהן אי שם בילדותו.

"אתה יודע, מוזר שדו-ייל ביקש שתגיע מוקדם היום. זאת אומרת, הוא אף פעם לא מגיע מוקדם כל כך." אמר גיסונג ולחץ על קומת המחסן אליה היו אמורים להגיע. "נכון, אבל הוא שלח לי הודעה." אמר היונגין ושלף את הטלפון שלו מכיס מכנסיו תוך כדי שדלתות המעלית נסגרו. הוא הראה את צג המסך לגיסונג. "כתוב פה להגיע ברבע לשמונה בערב." היונגין החזיר את הטלפון לחיכו וקרא שוב את ההודעה. "הו... טוב, כשחושבים על זה, זה באמת הגיוני יותר שדו-ייל יבקש ממני לבוא בערב."

"רגע." הוא אמר ופער את עיניו. "הגעתי לכאן כל כך מוקדם בשביל כלום!" היונגין הביט בשעון שעל ידו. "לא משנה. לא יקרה כלום אם אקדים יום אחד. אז זה בסדר." גיסונג נאנח בתסכול וחשב שלא יכול להיות גרוע יותר, עד שהמעלית החלה לרעוד ונעצרה במקומה. גיסונג לחץ בטירוף על כל הכפתורים וחשב שזה יעשה משהו, עד שהיונגין משך אותו אחורנית.

גיסונג לא האמין לכך. הוא היה תקוע במעלית עם עמיתו המעצבן לעבודה, כשהוא מחזיק בו ומונע ממנו ללחוץ על כפתורים.

"עזוב אותי! יגמר לנו האוויר אם לא נעשה משהו!" צעק גיסונג. הוא ניסה להעיף את היונגין ממנו, אך לא הצליח. "אנחנו נהיה בסדר." אמר היונגין וניסה להרגיע את גיסונג. "אני אלחץ על כפתור החירום ואנחנו נצא מכאן בקרוב מאוד." היונגין הרפה מגיסונג וזה התיישב על גבי רצפת המעלית. "אנחנו נהיה בסדר." אמר היונגין וגיסונג הנהן במהירות, מרגיש את הפאניקה מתעצמת בתוכו.

"אני לא מאמין שאני תקוע איתך במעלית." אמר גיסונג. "מה?" קולו של היונגין התגבר. "חשבתי שאתה אוהב אותי."

אוהב? גיסונג לא הבין על מה היונגין מדבר. הלב שלו דפק מהר מדי עקב הפאניקה.

"אני מה?" שאל גיסונג, מנסה לעבד את מה שקורה מסביבו בזמן שהיונגין בוהה בו כשהוא נראה פגוע.

"לא, ברור שאני מחבב אותך, היונגין." היונגין חייך והסמיק מעט. "כלומר, לא הייתי עובד איתך במשך כל כך הרבה שנים אם הייתי שונא אותך." אמר גיסונג כדי להקליל את מצב הרוח.

היונגין ישב על יד גיסונג במרחב כמה סנטימטרים. הוא השעין את ראשו על הכתף שלו וליבו של גיסונג פעם במהרה. הוא רצה להרביץ לעצמו כשראה את הבליטה הברורה במכנסיו שנראה כי היונגין הבחין בה. גיסונג לא לקח סיכון. הוא לפף את זרועו סביב בטנו התחתונה וניסה להסתיר את הבליטה. פאק! הוא רצה לצרוח.

"תודה, גיסונג."

"תודה על מה?" שאל גיסונג כלאחר יד.

"סתם כי בילית איתי הבוקר. הייתי במצב רוח רע מאז אתמול ולדעתי משחקי הוידיאו של היום היו מרפים את התחושה המחורבנת הזאת, אבל לדבר איתך טוב באותה המידה."

גיסונג הרגיש שהוא עלול להתעלף. הלב שלו דהר מהר מדי ודמו געש בעורקיו.

"מה קרה אתמול שגרם לך להרגיש ככה?"

"סאנג-אה ואני נפרדו כי הבנתי שאני... אתה יודע." גיסונג בהה בו בבלבול. הוא לא הבין למה הוא מתכוון. "נו, אתה יודע למה אני מתכוון." "אני מוכן להישבע שאין לי שום מושג על מה אתה מדבר."

היונגין נשם עמוק ובלע את רוקו.

"אני הומו, גיסונג."

גיסונג נאנח וגלגל את עיניו.
"למה לא אמרת את זה? זה היה חוסך כל כך הרבה מאמץ אם הייתי אומר 'אני הומו' ישירות, אבל הלכת עם 'אתה יודע'... איך הייתי אמור להבין את זה? אתה ממש-"

היונגין הצמיד את שפתיו לשל גיסונג ונישק אותו. גיסונג ההמום לא יכול היה שלא לקלל. "פאק!" היונגין גיחך והוציא רעש נעלב מפיו. גיסונג תפס בפניו והטיח את שפתיו לשל היונגין כדי לסתום לו את הפה. הוא היה המום מכך שהיונגין הרגיש כמוהו. זה היה כל כך מפתיע, שהוא היה מאוכזב מכך ששניהם לא הבינו את רגשותיהם קודם לכן.

אחרי כמה שניות גיסונג נסוג לאחור. הוא הרגיש חסר ביטחון ונבוך מהנשיקה. "מצטער. מעולם לא... עשיתי את זה בעבר. להתמזמז או מה שזה לא יהיה. כל מה שעשיתי עכשיו היה ממה שראיתי בסרטים." היונגין פלט צחקוק והכל הרגיש בסדר שוב. "זה היה מושלם. בדיוק כמוך." הוא אמר וחייך. גיסונג השעין את המצח שלו על מצחו של היונגין, מתנשם בכבדות. היונגין התעסק עם שיערו של גיסונג בזמן שהוא עדיין ישב על ברכיו.

הוא הרגיש איך האברים המוצנעים שלהם נוגעים אחד בשני מבעד למכנסיים שלהם וגיסונג לא יכול היה לעצור את עצמו מלצחקק. איברו של היונגין הרגיש גדול כנגדו. היונגין נראה קצת נבוך, לכן גיסונג נישק אותו כדי להרגיע אותו.

"כשנצא," אמר גיסונג בשקט וחיכה כמה דקות עד שהמשיך בדבריו, "אתה רוצה... אתה יודע?" "היונגין! השתגעת?!"

לבסוף, חולצו הבנים לאחר שעה וחצי.
מיד כשיצאו מהמעלית, לקחו השניים את האוטובוס הישר לדירתו של היונגין וקיימו יחסים בפעם הראשונה.

"אני אוהב אותך, היונגין. זה מוזר לומר את זה? זה כל כך חדש לי..."

"זה לא מוזר, גיסונג. זה מקסים."

📎 : השיר לפרק זה ↷

עבר זמן מאז שהעליתי פרק חדש. מתנצלת שלקח כל כך הרבה זמן, אני לא ממש מרוכזת בזמן האחרון... מקווה שהפרק הזה יצא טוב!

בקשות לפרקים הבאים:
צאן וגיסונג, אייאן וצאן, גיסונג ומינהו, היונגין וסונגמין ומינהו וסונגמין. בקשות נוספות יתקבלו רק ממי שמצביע לספר 3>