היונגין שכב מכורבל בשמיכה במיטתו, אוחז בבטנו כשגלי כאב שוטפים אותו בהדרגה. הוא שנא להיות כל כך פגיע, אבל הוא לא יכול היה להתאפק מכיוון שכאבי הבטן שלו רוקנו לגמרי את כוחותיו.

הוא היה מותש ונזקק למשהו שיעזור לו להקל על הכאב. חטיף ומשקה חם יעזרו. הוא חשב לעצמו, נאנח בשקט מהכאב שהרגיש כשקם.

הוא הלך בזהירות ובשקט במסדרון, מנסה לא להעיר אף אחד בבית. השעה הייתה בסביבות חמש בבוקר, לכן כל חבריו עדיין ישנו.

כך חשב לפחות.

כשפנה לכיוון המטבח, ליבו כמעט החסיר פעימה כשראה את מינהו מכין לעצמו קפה.

הוא ניסה לשמור על קור רוח למרות שהיה נבוך מהמצב שבו נמצא. שערו היה מבולגן והשקיות מתחת לעיניים שלו בלטו, ובנוסף להכל הוא לבש את הפיגמה הכי ילדותית שלו.

"היונג." הוא הצליח לומר. קולו היה קצת יותר שקט מהרגיל. "לא ציפיתי לראות אותך כאן." הוא אמר כשהעמיד פנים שהכל כרגיל.

מינהו הביט בהיונגין בחיוך רך כמו תמיד. "היי. קמת מוקדם, הכל בסדר?"

היונגין היסס בתשובתו. הוא לא רצה לחשוף יותר מדי על התמודדותו האישית לכן החליט לשקר לחברו. "כן." הוא השיב בחיוך. "פשוט לא יכולתי להירדם." הצעיר יכול היה לראות שמינהו לא מאמין למה שאמר, אבל מינהו לא לחץ עליו ולכן היונגין נרגע.

הוא פתח את הארון והבחין בקופסת תה חדשה לגמרי. הוא חשב שזה זמן טוב לפתוח אותה ולבדוק את טעמו של התה החדש.
כאב הבטן המייסר שלו עדיין היה שם, אבל ברגע הזה, הכאב שחש היה נסבל.

היונגין ידע היטב עד כמה רגיש היה בזמן שהיה חולה. הוא ניסה לשמור על איפוק ולא לעלות זיכרונות או מאכלים לראשו אשר יגרמו לו להרגיש רע.

אולם כשריח התה הגיע לאפו של היונגין, מבול של זיכרונות עבר בראשו. ניחוח התה הזכיר לו את אמא שלו, שנהגה לבשל את אותה הארוחה עם כוס תה בכל פעם שהיונגין הרגיש לא טוב. הניחוח המנחם החזיר תמונות חיות מהמטבח הנעים של ביתו.

דמעה נמלטה מעינו של היונגין והוא מחה אותה, מתוסכל מפגיעותו. הוא חשש שאולי מינהו שם לב לכך שבכה, לכן השתעל וחזר להכין לעצמו כוס התה. אולם מה שהיונגין לא ידע הוא שמינהו בהה בו במשך כל הזמן. כשהסתובב הצעיר וראה את פניו המודאגות של מינהו, הוא הסתובב בחזרה במהירות.

"אה, זה שום דבר. אל תדאג לגבי זה." הוא ניסה להיראות רגוע ככל האפשר, אבל אז כאב חזק היכה בו. הוא ניסה להסתיר את אי הנוחות שלו, אבל פניו הסובלות הסגירו אותו וידו נלחצה באופן אינסטינקטיבי על בטנו העליונה.

"אתה בסדר?" שאל מינהו, קולו נשמע מודאג.

"כואבת לי הבטן. זה הכל." הוא הודה לבסוף בלחיים סמוקות קלות.

מינהו הנהן בהבנה. "יש משהו שאני יכול לעשות כדי לעזור?" שאל. דאגתו הייתה ניכרת.

"תודה היונג, אבל אני חושב שאני אהיה בסדר. אני רק צריך להתמודד עם זה וזה יעבור." הוא העריך את הצעתו, אבל הוא לא רצה לכפות עליו לעזור לו.

מינהו הזעיף את מצחו. "תחזור למיטה, אני אביא לך את התה שלך עם כמה חטיפים."

היונגין רצה להתעקש על כך שמינהו לא צריך לעזור לו, אבל הבוגר היה ממש עקשן עד כדי כך שיכל להתעקש במשך שעות. לכן ויתר היונגין על הניסיון וחזר לאט לחדרו.

הצעיר ישב על גבי מיטתו כשראשו מונח על הכרית. הוא הטה את ראשו מעט הצידה וראה את מינהו נכנס עם מגש מלא בחטיפים וכוס תה וחם אל החדר. הוא הניח את המגש על ברכיו של היונגין וחייך ברוך. "לעיתים קרובות אני רואה אותך אוכל את אלה, אז חשבתי להביא לך קצת. שמעתי שהם מעולים לאכילה כשיש כאב בטן." הוא הצביע על שקית פרוסות התפוחים המיובשים שהביא.

היונגין, על סף דמעות, הודה לו ב"תודה" שקטה. הוא הבחין בקפה של מינהו על המגש ומיד הגיב על כך. "אין צורך שתישאר איתי. אבל שוב תודה על החטיפים."

היונגין כן רצה שמינהו יישאר, אבל הצעיר היה הטיפוס שדוחף אנשים שמציעים לו עזרה. אולם מינהו, כמובן, שם לב שהוא רק אומר שהוא יכול לעזוב בנימוס ולא באמת מתכוון לכך. הוא התיישב על מיטתו והסתכל עליו. "אני יודע שאתה רוצה שאשאר לצידך. אני גם יודע שאתה לא ילד, ושאתה יכול להתמודד עם הכאב, אבל אני רוצה לוודא שאתה בסדר."

"מינהו יכול להיות בן זוג ממש נהדר," חשב היונגין כשלגם מהתה למשמע דבריו של הבוגר. "לא שאני מעוניין בו..." הוא עיבד את מחשבותיו כשהבין מה אמר.

"לעזאזל" הוא הניח את הספל בין ידו "אני... אוהב אותו?" הוא הניד בראשו בתגובה לעצמו. "לא, לא, לא. זה כנראה הכאב שגורם לי לחשוב ככה."

מינהו הביט בהיונגין, שם לב עד כמה היה שקוע במחשבותיו. הוא טפח בעדינות על כתפו וזה קפץ מעט ממקומו. "הפנים שלך ממש אדומות. יש לך חום?" מינהו הניח את ידו על מצחו של היונגין ופניו התקרבו אל פניו של הצעיר.

"אתה רוצה שאני אמות, אה, מינהו היונג? אני מנסה לשכנע את עצמי שאני לא מחבב אותך ואז אתה עושה את זה." הוא חשב כשפניו נהיו אדומות כעגבניה יותר ויותר.

"למרבה המזל אין לך חום. אבל תנוח כאן למשך היום." אמר והתרחק מינהו כשנגע בידו של הצעיר כאות נחמה.

לאחר שהיונגין הניח את המגש על השולחן על ליד המיטה שלו, התחילו לשוב לפתע הכאבים. הוא התכופף קדימה בכאב ונאנח מעט. מינהו המודאג ליטף את גבו של הצעיר ברכות. "אני אביא לך כרית חמה. שמעתי שזה עוזר." אמר ומיהר להביא את הכרית מיד.

"הוא כל כך אכפתי. אף פעם לא ראיתי אותו ככה... הוא באמת יהיה בן זוג טוב-" היונגין הניד בראשו כדי לשחרר מהמחשבות האלו. "מה עובר עליי?" הוא צעק על עצמו בראשו.

זמן קצר לאחר מכן מיהר מינהו חזרה אל החדר עם הכרית החמה. הוא פתח את הקופסה והוציא את הכרית ממנה. "אתה יכול בבקשה להרים קצת את החולצה שלך כדי להראות לי איפה כואב לך?"

"כן." השיב ומשך בעצבנות את חולצתו מעלה כדי לחשוף את בטנו והצביע על האזור הכואב.

הבוגר הניח בזהירות את הכרית על בטנו. בזמן שהוא מיקם אותה, הוא ליטף בטעות את בטנו החשופה של היונגין וזה גרם לו לצמרמורת.

"אה- סליחה שלא התכוונתי לעשות את זה. אני יודע שהידיים שלי קרות."

היונגין הנהן כדי להודיע ​​לו שזה בסדר.

היונגין לא רעד בגלל ידיו הקרות של מינהו, אלא בגלל שקיבל מהמגע הפתאומי פרפרים.

***

במשך הזמן פטפטו השניים ונשארו אחד על יד השני עד שהחברים האחרים התחילו לקרוא למינהו לבוא.

זה היה נורמלי אם דלת חדרו של היונגין הייתה פתוחה לרווחה, אבל היום החליט מינהו לסגור את הדלת כדי לשמור על החום בחדרו של היונגין בגלל כאביו.

"אה..." מלמל מינהו. הוא הבין כמה חשוד זה ייראה אם ​​הוא ייצא מהחדר הסגור של היונגין כשהוא עדיין לבוש בפיגמה שלו.

מינהו נע במהירות ממיטתו של היונגין בשביל למצוא מקום לברוח ממנו. הוא התקרב אל פניו של היונגין לרגע קט, אבל כמובן, צאנגבין לא דפק לפני שנכנס לחדר של היונגין וראה את שניהם. "היונגין! אתה יודע איפה-" שניהם בהו בצאנגבין כשהוא כיסה את פיו בהלם לאחר שראה את שניהם יושבים על המיטה קרובים כל כך אחד לשני. "הוא בחצר ושלא תעז להגיד משהו על זה, אחרת אני אהרוג אותך." מינהו נתן בו מבט קלטני. לאחר מכן סגר צאנגבין את הדלת באיטיות.

"מינ- זאת אומרת, היונגין אמר שהוא בחצר!" אמר צאנגבין לאחרים. השניים הביטו זה בזה בהקלה. "אני אסביר לו מה קרה אחר כך." אמר מינהו.

***

עברו כמה ימים וכאבי הבטן של היונגין חלפו. הוא הבין שהוא לא באמת הודה למינהו על שטיפל בו באותו היום, לכן החליט לקחת אותו לבית הקפה הסמוך למקום בו גרו.

"תודה שדאגת לי לפני כמה ימים." אמר היונגין וחייך, עדיין מעט נבוך מכל מה שקרה.

מינהו, למעשה, נראה די מאוכזב. "אני מוכרח להודות שחשבתי שתגיד משהו אחר..." הבוגר השפיל את מבטו מטה בביישנות.

"מה חשבת?" היונגין הביט בו בסקרנות.

"זה ישמע טיפשי, אבל כששאלת אותי אם נוכל ללכת לבית הקפה היום, חשבתי שהתכוונת לזה בתור דייט." אמר. "בגלל זה היית כל כך שמח ומבולבל כששאלתי אותך הבוקר אם תרצה ללכת. רק רגע... אתה מחבב אותי?" היונגין רכן קדימה, מתעלם מהאנשים המעטים שמאזינים לשיחתם והתקרב למינהו.

מינהו הנהן. "זה לא היה ברור?"

היונגין הביט בו, מדחיק את חיוכו. "אני לא מודע כל כך לדברים האלה. אני מצטער על אי ההבנה."

מינהו הנהן. הוא היה אדום כעגבניה. "ידעתי שאין מצב שזה יכול להיות נכון. הרי יש כל כך הרבה שאוהבים אותך. הזיתי לחלוטין כשחשבתי שגם אתה אוהב אותי."

היונגין חשב על רגשותיו מאז אותו יום בו מינהו טיפל בו. הוא מיד הבין שתמיד אהב והעריך את מינהו וכי הרגשות שהרגיש הם בעצם גם רגשות רומנטיים.

"אז... בוא נהפוך את זה לדייט." אמר היונגין וקיבל מבט מופתע ממינהו. הבוגר פער את עיניו לרווחה והביט בצעיר בפליאה עצומה. "היונג, אני... אני גם אוהב אותך. אתה אכפתי, מתוק, מתחשב וכל כך מצחיק. אתה כמו חבילה של כל הדברים שאדם היה רוצה בבן זוג. לא הבנתי כמה אהבתי אותך עד לפני כמה ימים, אבל הכל הגיוני לי עכשיו." שניהם עמדו שם בדממה, כשחיוך הופיע על פניו של מינהו.

***

זה היה בוקר יום ראשון. עברו כמה חודשים מאז שהיונגין ומינהו הפכו לזוג רשמי. שניהם התכרבלו במיטתו של היונגין, נהנים מאור השמש של עלות השחר שנכנס מבעד לחלון.

"אתה ער?" לחש היונגין.

מינהו, שסנטרו נח על ראשו של היונגין, הגיב בזמזום חיובי. הוא נתן להיונגין נשיקה קטנה על המצח שלו וחפן את לחיו, כשהוא הטה את ראשו מטה כדי להסתכל על החבר שלו.

"בוקר טוב."

היונגין חייך והביט בעיניו החומות העמוקות של מינהו באהבה. "אני אלך להביא לנו קפה." מינהו נאנק כשהיונגין קם והשאיר את זרועותיו ריקות. בתגובה היונגין ציחקק. "אני אחזור במהירות, אל תדאג."

כשהיונגין הלך במסדרון, הוא הרגיש את אותו כאב מוכר בבטן העליונה. "אוי שיט." הוא מיהר לשירותים ואישר את מה שחשב שקרה.

כשחזר הצעיר, מינהו הופתע לראות אותו ללא קפה בידיו. "היונג, אני צריך להיות לבד." פניו של היונגין היו אדומות ומינהו ידע בדיוק מה קרה. "אתה רוצה שאלך לקנות לך תרופה מהחנות?"

"זה בסדר." נאנח היונגין.

***

כשהיונגין החליף לבגדים נוחים יותר, הוא פנה למטבח, אבל הופתע לראות שמינהו החזיק בידו מגש עם תה, פרוסות תפוחים מיובשים וחטיפים אחרים. "וולה! עכשיו תחזור למיטה ואני אביא לך את זה עד שם!" אמר מינהו תוך כדי חיוך. המחווה הפשוטה העלתה מיד חיוך על פניו של היונגין והזכירה לו כי מינהו מתאים את עצמו לצרכיו גם מבלי שהוא יאמר מילה. הוא משך באפו ונישק את מינהו על לחיו תוך כדי שדמע מעט. "תודה לך..."

***

שניהם התיישבו על המיטה יחד. מינהו הניח את המגש על ברכיו של היונגין וחייך אליו. "תהנה!" אמר בחיוך.

"אני זוכר שעשית את זה בשבילי לפני שהתחלנו לצאת. הבנתי את הרגשות שלי כלפיך באותו הזמן."

"באמת? וואו, אז היה קל לגרום לך להתאהב בי." מינהו התגרה כשרכן קרוב יותר אל היונגין וזה דחף אותו בעדינות עם כתפו. "כנראה הייתי רגשן מדי בגלל הכאבים." התבדח היונגין.

"המממ אני לא זוכר שהרגשת רע כשנישקת אותי או כש..." היונגין שם בפיו של מינהו עוגייה וצחק.

"אני אוהב אותך. עכשיו תשתוק ותאכל גם."

***

"סוף סוף כאב הבטן שלי חלף. אני יכול להתחיל להתאמן שוב כמו קודם." אמר היונגין לעצמו ואיכשהו שמע מינהו את דבריו ופתח את הדלת.

"זה הדבר היחיד שהתגעגעת אליו? האימונים?"

היונגין הבין את כוונתו של מינהו מיד, אבל החליט להתגרות בו. "אכפת לך לפרט למה אתה מתכוון? לא הבנתי למה התכוונת." אמר וקם בידיים שלובות.

"לא התגעגעת אליי?" מינהו התקרב וכרך את זרועותיו סביב מותניו של היונגין.

היונגין, ששיחק אותה טיפש, גלגל את עיניו. "אני מצטער, אבל אני לא זוכר שהיית בלעדיי אפילו לשנייה אחת בשבוע שעבר." הוא הניח את ידו על כתפו של מינהו והביט בעיניו החומות.

"אוי נו באמת, היונגין. אתה יודע בדיוק למה אני מתכוון." מינהו נישק את היונגין והוביל את שניהם יחד אל החדר של הצעיר. הוא השעין את היונגין על גבי הדלת וזה נעל אותה בידו הפנויה.

"כן, התגעגעתי אליך. מאוד." אמר היונגין לאות הסכמה. הבוגר הוביל את היונגין אל המיטה. הוא התיישב והיונגין בעקבותיו, יושב על ברכיו. היונגין התחיל לפתוח את כפתורי חולצתו של מינהו וחזהו השרירי נחשף למראה. כשהחולצה הייתה פתוחה לגמרי, מינהו דאג להוריד אותה ממנו. ידיו של היונגין שוטטו על פלג גופו העליון של מינהו, מרגישות כל חלק בו בליטופים עדינים.

"אתה יפה." היונגין לחש והביט בחזה הזוהר של מינהו. הבוגר השיב לדברי היונגין בנשיקה חושנית ונזקקת והסתובב כדי להניח אותו בעדינות על המיטה מתחתיו.

"אתה יפה יותר." אמר מינהו בחזרה, מלטף את לחיו של היונגין ביד אחת ומחזיק את עצמו מעליו בידו השנייה.

"תודה שהיית שם בשבילי." אמר היונגין ונישק את מינהו חזרה עמוקות.

📎 : השיר לפרק זה ↷

-

הרבה זמן לא העליתי פרק בגלל שעברתי דירה והיו המון סידורים, אז סליחה שחיכיתם כל כך הרבה זמן. בכל אופן, מקווה שנהנתם :)
- אם תרצו, אני אכתוב חלק נוסף לקטע הזה שיכלול את הסמאט ✨️