הוא היה מאוהב, אך לא ידע כיצד להביע את רגשותיו. הוא אהב לקרוא ספרים ולראות סרטים רומנטיים כדי ללמוד איך עליו להביע את רגשותיו. הוא היה חסר ניסיון לגמרי בכל תחום הנוגע לרומנטיקה וזוגיות, אבל הוא היה כל כך מאוהב, שהוא לא ידע מה נכנס בו.

בפעם הראשונה בחייו, צאן התוודה בפני מישהו על רגשותיו. מישהו, שמעולם לא חשב שיתאהב בו, והלוא הוא קים סאונגמין, הבחור ששנא אנושות בתחילת השנה, אולם עכשיו, רגשות השנאה התחלפו ברגשות אהבה עמוקים שמעולם לא הרגיש, עד עכשיו.

לחיו של הבחור הצעיר הוּעְטְרוּ בסומק אדום כמו עגבניה שגדלה בשדה שטוף שמש. הוא עמד קפוא במקומו ובהה בצאן שחייך אליו בביישנות לאחר שהתוודה בפניו על רגשותיו. הוא לא ציפה לקבל ווידוי שכזה ממנו. למען האמת, הוא לא ציפה לקבל וידוי מאף אחד. הוא לא חשב שמישהו יתאהב בו ובאישיות הקרירה והאדישה שלו, אבל כשמישהו כן "נפל בקסמיו", הוא לא ידע כיצד לקבל זאת.

"אני יכול לחבק אותך?" שאל צאן. שפתו התחתונה של סאונגמין רעדה כשניסה להוציא מילים מפיו. הוא היה לחוץ כך שמילותיו נבלעו בפנים. הוא הבין שלא יצליח להוציא מילים הגיוניות מפיו, לכן הנהן בראשו בחיוב.

צאן התקדם אל סאונגמין וחיבק אותו בחוזקה. הוא היה המום מכך שהבחור הצעיר, האדיש והמנוקר השיב בחיוב לחיבוקו. צאן התענג על החיבוק והצמיד את סאונגמין כמה שיותר קרוב אליו. השניים יכלו להרגיש את פעימות הלב המהירות של שניהם, אחד כנגד החזה של השני. כתוצאה מכך, צאן חייך אל תוך שקע צווארו של סאונגמין וזה הרגיש את חיוכו כנגד צווארו. הוא נרעד מעט כששפתיו של הבחור הבוגר השתפשפו קלות בצווארו הרגיש. "אני כל כך אוהב אותך." לחש צאן אל תוך שקע צווארו של הצעיר תוך כדי שחיכך בכוונה את שפתיו על הצוואר הרגיש למגע של סאונגמין. חוץ מסומק עז על לחיו, סאונגמין לא הצליח להוציא מפיו תגובה למתרחש. הוא אחז בכתפיו של צאן ומחץ את אצבעותיו עליו כשצאן נישק את צווארו ונשך אותו, נשיכה קטנה שתשאיר סימן, ותראה לכולם שהבחור הצעיר סאונגמין, שייך לצאן.

ליבו של סאונגמין פעם כל כך חזק בחזה שלו, שראשו לא הצליח לחשוב בהיגיון. הוא נאנח חלושות אל האוויר הפתוח, מתקפל לנוכח הנשיקות הקטנות והמתוקות שצאן הניח על צווארו. "ה-היונג.." הוא מלמל בשקט, מסיב את צומת ליבו של הבחור הבוגר אליו.

השניים הביטו אחד בשני וצללו אל תוך מבט עיניו של השני. העיניים החומות שלהם נצצו והביטו אחד בשני בשקיקה ובתשוקה רבה.

צאן קירב באיטיות את פניו אל סאונגמין וזה עצם את עיניו. כשהרגיש את שפתיו הרכות של הבוגר כנגד שלו, הוא התמסר לנשיקה לגמרי והשיב לה בנשיקה עדינה בחזרה. כשצאן ראה שהצעיר מגיב בחיוב לנשיקה, הוא הכניס את לשונו אל פיו של הבחור הצעיר וזה איבד לגמרי את עשתוניו. רגליו החלו לרעוד ולא תפקדו כראוי. הוא הרגיש שהוא עומד לאבד את שיווי המשקל שלו, אבל נלחם בכך. הוא לא רצה להרוס את הנשיקה הראשונה שחלק עם צאן בהתמוטטות מטופשת. הוא נאחז בצאן בחוזקה אך ברגע הקטן שחשב שיצליח לעמוד ביציבות ולהילחם, הוא הבין שלא יצליח; כיוון וברגע שצאן ניתק את שפתיהם אחד מהשני, רגליו של סאונגמין קרסו והוא נפל על הקרקע. צאן המבוהל מיד התכופף אל סאונגמין ותפס אותו בין ידיו בדאגה.

"מ-מצטער... הרגליים שלי פתאום הפסיקו לתפקד..." סאונגמין נאחז בזרועותיו של הבוגר כשחש בסחרחורת. התחושות החזקות שעברו בכל חלק בגופו וגרמו לדמו לגעוש בעורקיו, היו דבר חדש בשבילו. הוא לא ידע כיצד להתמודד עם כל הדברים החדשים האלו בבת אחת. "זה בסדר. סליחה, זה בגלל שאני..." צאן כחכח בגרונו. הסומק שעל לחייו נהפך לאדום בוהק כשראה את סאונגמין ישוב על הרצפה בעקבות מעשיו הלא מחושבים. "אתה יכול לעמוד?" "לא.." ענה סאונגמין והשפיל את מבטו אל הרצפה. "אוקיי!" קרא צאן בצעקה והרים את סאונגמין מהקרקע בפתאומיות כאילו היה כלה ביום חתונתה. "בוא נלך!"

"ל-לאן?"

צאן לא ענה. "יש עוד זמן עד המשמרת בעבודה שלך, נכון?" שאל צאן וסאונגמין הנהן בחיוב.

***

צאן עלה במדרגות כשסאונגמין בזרועותיו. באופן מפתיע לשעה הנוכחית בה הסתובבו, אף נפש חיה לא הייתה בדרכם. סאונגמין נרגע כשהבין שנחסכה מהם התמודדות עם מבטיהם הבוחנים של אנשים בשניהם, אך גם התעצב מכך. עניין אותו לדעת כיצד אנשים יגיבו אם יראו את צאן סוחב אותו בהתרגשות במעלה המדרגות בידיו החסונות. רק המחשבה על כך גרמה לו לחייך באושר.

כשסאונגמין הפסיק לחלום בהקיץ, הוא הביט סביבו ולא הבין לאן צאן לוקח אותו. הוא חשב לשאול אותו, אבל צאן היה נראה כל כך מרוכז וחדור מטרה בריצה אל עבר המקום המסתורי, שסאונגמין החליט שלא לשאול דבר ולחכות.

כשהגיעו אל המקום, נשמתו של סאונגמין נעתקה. צאן הביא אותו אל עבר תצפית מדהימה שהייתה קרובה מאוד לאוניברסיטה שלהם, אך סאונגמין מעולם לא היה בה קודם.

כשצאן הניח לסאונגמין לרדת אל הקרקע, הוא התהלך במרחב הפתוח ונדהם מהסביבה והנוף היפהפה; השמיים מלאי הכוכבים, הצמחים הצבעוניים והבריכה הקטנה באתר היו אחד מהמראות הכי יפים שראה אי פעם בתוך העיר. "וואו..." הוא אמר ונשם עמוקות. "האוויר פה מרגיש כל כך טוב." "אף אחד לא יפריע לנו כאן... אנחנו לבד." אמר צאן לסאונגמין ובתגובה, סאונגמין צחקק והסתובב אל צאן בפנים מְשׁוּעְשָּׁעוֹת. "ז-זה לא מה שאתה חושב! לקחתי אותך לכאן בגלל שלא הצלחת לעמוד! לא רציתי שתרגיש מובך אם אנשים יבואו ויראו אותך ככה, לכן אני..." "כן, הבנתי את זה. תודה שחשבת עליי." סאונגמין חייך אל צאן בחביבות וצאן הסמיק בבשיינות. הם היו מובכים, אבל איכשהו גם הרגישו בנוח כשהביטו אחד בשני ברוגע כשרוח קרירה נשבה וגרמה לשיערם לעוף יחד איתה.

"רוצה לשבת?" שאל צאן וסאונגמין הנהן. הם החזיקו ידיים עד שהגיעו לספסל. סאונגמין התיישב על הספסל בזמן שצאן נעמד מולו. "אתה יודע..." הוא פתח ואמר. "אני חושב שכולם כבר ידעו כמה אני אוהב אותך."
"אני לא רגיל להרגיש ככה, אז לקח לי זמן לקלוט כמה שאני אוהב אותך." צאן התכופף אל סאונגמין ונעמד על ברכיו, ככה שפניו היו מול פניו של סאונגמין. "אני מצטער אם פגעתי בך בכך שלא ידעתי מה אני מרגיש בוודאות, הייתי כל כך מבולבל ולא ידעתי מה לעשות."

סאונגמין טלטל את ראשו מצד לצד. "לא פגעת בי." הוא אמר ותפס בידו של צאן אשר הייתה על הברך שלו וליטף אותה עם אגודלו. "אם כבר, אני מצטער אם פגעתי בך. התביישתי להודות בכך שאני אוהב אותך וגרמתי לך להרגיש מבולבל." "אבל בזכות האומץ שלך, אני מוכן להודות גם כן." סאונגמין בלע את רוקו באגרסיביות. הוא התיישר במקומו ותפס את ידו של צאן בחוזקה תוך כדי שאמר בצעקה במרחב הפתוח, "אני אוהב אותך, צאן היונג!" ליבו של צאן כמעט יצא ממקומו. הוא כבר ידע מה סאונגמין מרגיש כלפיו, אבל לשמוע את רגשותיו של הבחור הזה בקול... אלוהים. צאן הרגיש שהוא עומד לבכות מרוב אושר. הוא נאנק וניסה בכל כוחו לשמור את דמעותיו בפנים, אבל הוא לא הצליח. הדמעות הבוגדניות ירדו מעיניו והורידו ממנו את כל המגננות. "ה-היונג...!" סאונגמין תפס בפניו של הבוגר והעביר את כריות אצבעותיו על עיניו של צאן כדי לסלק את דמעותיו. "אני מצטער. לא התכוונתי לבכות. זה פשוט שלא ציפיתי לשמוע אותך אומר את זה." צאן משך באפו כשסאונגמין הניח את ידו על לחיו וליטף אותה. היד שלו הייתה חמה ונעימה לעומת הרוח הקרירה שנשבה בסביבה.

"אל תבכה, היונג. בבקשה." צאן בלע את רוקו וחייך. "אני מנסה, אבל זה לא עוזר כשאתה סוף סוף מעריף עליי אהבה." "אז להפסיק?"

"לא! בשום פנים ואופן לא!" צאן צעק בהתרסה ותגובתו הדרמטית גרמה לסאונגמין לצחוק. צאן שרבב את שפתיו בתגובה, אך כשהעמיק את מבטו בפניו של סאונגמין, הוא הבחין ביופיו המלבב אשר קרן מפניו כמו קרן שמש.

צאן פער את עיניו והסמיק. הוא היה המום מהיופי של סאונגמין כשהיה מאושר באמת.

"למה אתה מסתכל עליי ככה?" שאל הבחור הצעיר, ובמקום לענות, צאן נישק אותו בתור תשובה. הוא תפס בעורפו והצמיד אותו אליו, אוחז בידו תוך כדי שהוא מנשק את שפתיו. הצעיר עצם את עיניו והתמסר לנשיקה. ליבו דפק במהירות בחזה שלו וגופו הרגיש כאילו עמד להשתגע. התחושות שאפפו אותו היו תחושות טובות של אושר, עד כדי שהרגיש מעין תחושת פרפרים בבטן. הוא אינו היה רגיל להרגיש ככה וכתוצאה מכך, הוא צחק תוך כדי הנשיקה וגרם לצאן לעצור.

"קרה משהו?" שאל צאן והביט אל תוך עיניו של סאונגמין. זה החזיר לו מבט ובחן את פניו, אשר היו בצבע ורדרד. הצבע הורוד על פניו הרציניות של צאן היו מראה חמוד שרק גרם לסאונגמין לצחקק אפילו יותר. הוא הניח את ידו על פיו וצמצם את עיניו תוך כדי שצחקק באושר בגלל הבחור שאהב. "שום דבר לא קרה. רק חשבתי על כמה שאני אוהב אותך."

📎 : השיר לפרק זה ↷

בקשות לפרקים הבאים:
היונגין וגיסונג, צאן וגיסונג, אייאן וצאן, גיסונג ומינהו. בקשות נוספות יתקבלו רק ממי שמצביע לספר 3>