"גונגין, האם אי פעם נישקת מישהו?"

"מה?"

השאלה הפתאומית הגיעה לה ביום ראשון אחר הצהריים. החדר היה מואר בשמש שהסתננה מבעד לתריסים. השניים שכבו זה לצד זה על מיטתו של צאן שבקושי התאימה לשניהם.

הטלוויזיה התנגנה ברקע, אבל אף אחד מהבנים לא הקדיש לה תשומת לב. זה היה זמן שליו ביום בו שניהם יכלו לשכב ולנוח, כשהם זה על יד זה מבלי לדאוג. הדממה בין השניים הייתה מהנה עד שפתאום נשברה עם השאלה הפתאומית של צאן.

צאן סובב את ראשו הצידה והביט בגונגין. "אתה יודע, אי פעם הצמדת את השפתיים שלך לשפתיים של מישהו אחר?"

"אני יודע מה זו נשיקה; זה פשוט שהשאלה שלך הייתה קצת אקראית." רטן גונגין, אולם מבפנים קצב דפיקות הלב שלו עלה בהדרגה.

אף אחד מהם מעולם לא העז להעלות את הנושא הזה בעבר. זה לא כאילו נשיקות היו נושא מוגבל לדיבור, אך שניהם מעולם לא דיברו על דברים הקשורים לרומנטיקה לפני כן, חוץ מעל הדרמות הרומנטיות שצפו בהן מדי פעם בטלוויזיה שבסלון.

צאן זימזם לעצמו, עיניו ריצדו מפניו של גונגין אל התקרה.

השקט בין השניים שב לדקה, אבל השקט הזה, לעומת השקט הקודם, הרגיש לא נוח.

"למה אתה שואל בכלל?" גונגין שבר את השקט עם השאלה שלו, ידיו עסוקות בלגעת בחולצתו הכחולה עם ציורי הפרחים בה זכה צאן עבורו ביריד שהיה בעיר בשבוע שעבר. סומק קל כיסה את פניו של גונגין, והוא לא הצליח להביט ישירות בעיניו של צאן.

"אני לא יודע. אני מניח שהשעמום עשה אותי סקרן..." אמר צאן ונעצר. הוא הרגיש מבולבל כאילו הוא לא זה שהתחיל את השיחה מלכתחילה.

גונגין משך בשולי חולצתו. על קולות הדיבור של הטלוויזיה, נשמעו ילדי השכונה משחקים ברחוב. עם זאת, הצלילים היחידים בהם יכול היה להתמקד, היה צליל ליבו הפועם באוזניו ונשימותיו של צאן שישב לידו.

"מה איתך?" פתח גונגין, "האם אי פעם... נישקת מישהו?"

"כן, רק פעם אחת." צאן ענה בביישנות וגונגין התמתח במקומו בחוסר נוחות. "אני חושב שזה היה במסיבת יום ההולדת של מינהו? בכיתה ט', במהלך משחק אמת או חובה." זה היה קצת לפני שגונגין עבר להתגורר בשכונה שלהם, ולשניים קרתה הפגישה "גורלית" שלהם.

שניהם נפגשו בקיץ שלפני כיתה י', על יד המתנ"ס השכונתי. צאן הרעיד את עולמו של גונגין כאשר התנגש בו ונפל על ברכיו בזמן שיצא מחדר המוזיקה. הוא כמעט גרם לתיק העמוס של גונגין ליפול על הרצפה. לאחר שגער בו על כך שלא הסתכל לאן הוא הולך, צאן טיפל בברכיים הפצועות של גונגין. מאז, שניהם נהפכו לזוג חברים בלתי נפרד.

מאוחר יותר מאז הפגישה הגורלית, צאן הודה בפני גונגין שנתקע בו בכוונה באותו יום, בתקווה למשוך את תשומת לבו לאחר ששמע אותו שר כמה ימים לפני כן. גונגין חייך מעצם הזיכרון על כך. נראה שהתוכנית של צאן להפוך את שניהם לחברים הכי טובים צלחה בסופו של דבר.

גונגין ניסה לדמיין לעצמו את הסצנה של צאן, הבחור המגושם שנתקל בו באותו היום הגורלי, אוזר אומץ בעודו מוקף בכל חבריו, נותן לאדם אקראי לנשק אותו. המחשבה על כך הצחיקה אותו, אבל עצם המחשבה על אדם אחר מנשק את צאן צבטה אותו מבפנים.

גונגין פלט צחקוק. "אז מי זה היה? אוי לא, בבקשה אל תגיד לי שנישקת את צאנגבין היונג!" גונגין התבדח. הוא כבר ידע שזה לא היה אף אחד מהחברים הנוכחים שלהם.

צאן עשה פרצוף נגעל וצחק בקול, "הו וואו, לא, ממש ממש לא. זו הייתה מין-יונג, ילדה שהייתה בשכבה שלנו. היא כבר עזבה את בית הספר ממזמן." גונגין קילל בראשו את הבחורה הזו. למרות שהוא מעולם לא פגש אותה, הוא כבר החליט שהוא מתעב אותה. "אבל הנשיקה הזו היא לא זיכרון כזה נחמד בשבילי... בכל מקרה, אני חושב שיש לה בת זוג עכשיו."

גונגין שינה את דעתו במהירות; הוא כבר לא שנא את אותה מין יונג יותר אחרי דבריו הנוספים של צאן. הוא צחק בקולי קולות ושילב את ידיו. "וואו, אתה בטח מנשק נורא; אפילו גרמת לה להחליף צד." אמר גונגין וצאן נאנק, מנסה להסתיר את פניו האדומות על ידי הטמנת פניו בכרית.

בעוד גונגין נאבק לגרום לצחוקו לגווע, צאן הרים את ראשו מעלה. הסומק שעל פניו ירד, אבל אוזניו עדיין היו צבועות בצבע אדום בוהק.

"וואטאבר! כישורי הנשיקה שלי בסדר גמור, תודה רבה לך. אין צורך לרדת עליי רק בגלל שיש לך כל כך הרבה ניסיון." אמר צאן בעצבנות, משלב את זרועותיו ומסובב את ראשו הצידה.

גונגין, שסיים לצחוק, גירד את עורפו בביישנות. "ובכן, מעולם לא נישקתי אף אחד לפני כן." הוא הודה בהיסוס.

צאן פער את עיניו והרים מעט את קולו כשאמר, "אין מצב. ברצינות?" הוא פשוט הניח שגונגין היה ביישן או צנוע כששאל על ניסיון העבר שלו, אבל לזה הוא אינו ציפה. "יאנג גונגין הפופולרי, שמקבל לפחות שבעה וידויי אהבה בחודש, מעולם לא התנשק?"

גונגין הסמיק ומלמל, "זה שהאנשים האלה מתוודים בפניי לא אומר שאני מחבב אותם." צאן הרגיש הקלה בהודאה של גונגין, אך ניסה לא להראות זאת יותר מדי בהבעה שלו. "בנוסף, מתי היה לי זמן לחוות דבר כזה? אני מבלה את כל זמני כאן איתך..."

שניהם הביטו זה בזה וצאן הפסיק לנשום לשנייה. הוא לא יכול היה שלא להתפעל מהמראה של גונגין. שיערו הברונטי הרך, אשר התפתל בצורה יפהיפה משכיבה במיטה במשך שעות, עיניו החומות הכובשות והעמוקות בוהות בעיניו בחזרה ברכות, ושפתיו השמנמנות והרכות, אשר לשונו ליקקה והרטיבה ברגע זה...

בתוך רגע זה, לפתע שניהם קפצו ממקומם בבהלה עקב אזעקת מכונית אקראית שנדלקה אי שם ברחוב וגרמה להם לשבור את קשר העין.

"לא ידעתי שאני מרחיק אותך מכל המחזרים הפוטנציאליים שלך, גונגין," אמר צאן בהתגרות, דוחף את כתפו אל כתפו של גונגין למרות שהם כבר די קרובים זה לזה. "תחשוב על כל הנשיקות שיכולת לקבל עד עכשיו אם לא הייתי בסביבה..." אמר צאן, אולם מבפנים, הוא שמח שאף אחת מהנשיקות האלו לא קרתה.

גונגין דחף אותו בחזרה.

"אל תהיה טיפש, אני מעדיף לבלות את הזמן שלי כאן איתך מאשר עם כל אדם אחר." צאן הסמיק ושפתיו התעקלו לחיוך מאושר, לכן הסיט את ראשו הצידה במהירות.

"אוף, גונגין, אני לא יודע איך אתה יכול להגיד דברים כאלה בכזו בקלות."

"אני יכול לומר דברים בקלות רק אם אני באמת מתכוון אליהם." אמר גונגין. עיניו הביטו בצאן ברכות כאשר צאן הסתובב להביט בו בחזרה.

השניים הביטו זה בזה, עיניהם מתקשרות אחת עם השנייה בדרך שמילים אינן יכולות.

"אני מרגיש אותו הדבר לגביך," צאן לחש בחזרה לחברו הטוב ביותר. ידו מצאה בקלות את זו של גונגין, והאצבעות של שניהם משתרכות זו בזו.

בהסתכלותו על פניו של גונגין, עיניו לא יכלו שלא להיסחף מטה אל פיו ולחזור חלילה.

צאן ליקק את שפתיו, מקווה שגונגין לא יכול להרגיש כמה מזיעה כף ידו או לשמוע את ליבו שדהר בחזו.

"גונגין, אולי..." צאן נאנח והמשיך, "מכיוון שזו אשמתי שעדיין לא קיבלת את הנשיקה הראשונה שלך, אולי אני יכול לעזור לך." צאן בקושי הצליח לשכנע את עצמו להוציא את המילים הללו והיה המום מהאופן שבו הן איכשהו יצאו מפיו. מכיוון שהוא כבר התחיל בדבריו, לא היה לו טעם להפסיק עכשיו. "אני יכול- או שאנחנו יכולים אה- להתנשק..."

גונגין נראה מופתע בדיוק כמו צאן. קצות אוזניו נצבעו באדום ופיו נפער מעט. מוחו התרוקן לגמרי לרגע קט.

"בטח." השיב גונגין.

צאן מיד הפסיק למלמל כל מיני דברים חסרי משמעות והביט בגונגין בהלם. "מ-מה?"

"בוא נעשה את זה."

אמר גונגין, לא פוגש את עיניו של צאן, אבל מסמיק.

"נשיקה..."

עיניו של צאן התרחבו כשהוא בלע את רוקו בלחץ והנהן במהירות בראשו. "בס-בסדר."

באותו הרגע, גונגין ניסה לשכנע את עצמו שישנם עוד הרבה חברים שמתנשקים אחד עם השני. זה כנראה דבר רגיל עבור הרבה חברים הכי טובים. אמר גונגין לעצמו. הוא היה בטוח בכך שצאן הוא האדם היחיד בעולם שרצה לעשות את זה איתו, למרות שאינו היה בטוח לגבי תחושת הפרפרים בבטנו שאיימה לפרוץ מתוכו בכל רגע אפשרי. הוא לא ידע כיצד להרגיש לגבי הציפייה המייסרת, אשר הרגה אותו מבפנים כשצאן הרים את ידו בשביל ללטף את פניו.

צאן העביר קלות את אגודלו על לחיו של גונגין, ועיניו של גונגין נעצמו מהתחושה. עורו הרגיש מעקצץ מהמגע. צאן פלט נשיפה כשעבר להניח את אגודלו על שפתו התחתונה של גונגין.

שניהם התקרבו באיטיות כשנשימותם מתערבבות אחת בשנייה, מרגישים את חום הנשימות של זה אחד על השני.

על המיטה הקטנטנה של צאן, בשכונה הקטנה הזו, הרגישו הבנים כאילו היו האנשים היחידים בעולם. למרות אווירת חוסר הוודאות והעצבנות, שום דבר לא שינה להם מלבד שניהם. צאן רכן פנימה, עיניהם העצומות רפרפו מעט, עד שסגרו את המרחק אחד מהשני.

השפתיים שלהם נפגשו בנשיקה מהוססת שהציתה את תוכו של צאן. לאט, בהתחלה, הם נישקו זה את זה בביישנות, נשיקה רכה ועדינה, מעקצצת ונעימה. כל מה שגונגין יכול היה להתמקד בו הייתה תחושת החום מהשפתיים של צאן כשהרגיש ככל שהמשיכו להתנשק.

לאחר כמה שניות של נשיקה עדינה, השניים נעשו להוטים יותר.

הנשיקה התלהטה יותר, וגונגין העביר את ידיו במעלה כתפיו של צאן עד לצווארו, אוחז בו כמו חבל ההצלה שלו. זה הרגיש כל כך טוב עד שגונגין נמס אל תוך ההרגשה. החום הציף את גופו וגרם לתחושת להט לאפוף את גופו.

למורת רוחו הרבה, צאן נסוג לאחור, נזכר שהם צריכים גם לנשום תוך כדי. גונגין ייבב ברכות תוך כדי שהתרחק מצאן, רודף בתאווה אחרי שפתיו של הבוגר הברונטי. הם נפגשו שוב, הפעם פחות מהוססים ואף יותר נואשים.

לאט לאט, כשהעניינים התחילו להתלהט שוב, גונגין הוציא את לשונו בהיסוס מפיו והעביר אותה על שפתיו של צאן. השניים העמיקו את הנשיקה, הלשונות שלהם נעו זו כנגד זו, הידיים שלהם אחזו בכל מה שיכלו לתפוס והשיניים שלהם משכו קלות בשפתיים אחד של השני. הם נעו ברישול, אבל לאף אחד מהם לא אכפת, כיוון ושניהם נקלעו אל תוך התחושות הממכרות שהרגישו בתוכם.

לאחר דקה, השניים סוף סוף נסגו לאחור.
הם הניחו את ראשיהם על הכריות זה לצד זה והתנשמו בכבדות. פניהם היו סמוקות ושיערם היה מבולגן לחלוטין על הכריות.

גונגין הושיט את אגודלו וגרר אותו על שפתיו הנפוחות והרטובות מרוקו של צאן כשחיוך מרוצה נמרח על פניו. הוא הרגיש מעט מבולבל וביישן לאחר הנשיקה האגרסיבית שחלק עם חברו. עיניו של צאן התרחבו כשהתבונן בגונגין מחייך בצורה מרוצה וערמומית שכזו.

"אז, אתה עדיין חושב שאני מנשק גרוע?" הקניט צאן את גונגין.

גונגין גלגל את עיניו, לחיו אדומות כתות שדה. עם ניצוץ שובב בעיניו, גונגין רכן ומשך את צאן לנשיקה ארוכה ועמוקה, מה שגרם לשני לגנוח חרישית. כששניהם נסוגים לאחור, שובל רוק המחבר ביניהם הופיע בין שפתיהם. גונגין ניגב את הרוק וחייך.

"הממ, אני לא יודע, מה אתה אומר?" שאל גונגין. צאן נאנק במקומו והסתיר מיד את פניו האדומות.

"לעזאזל גונגין, אתה כל כך מעצבן," צאן ייבב מאחורי ידיו.

גונגין צחק ומשך את ההיונג שלו לחיבוק.

"אולי, אבל אתה אוהב אותי בכל זאת." אמר גונגין, מניח נשיקה עדינה לראשו של צאן.

צאן הוציא קול מבואס של הסכמה מהמקום בו פניו היו קבורות בצווארו של גונגין.

הם שכבו שם קצת, נהנו להיות קרובים אחד לשני. השמש כבר החלה לשקוע, וגרמה לגוונים כתומים-צהובים להופיע בחלל החדר. החדר היה שקט לגמרי כשהטלוויזיה כבתה מחוסר פעילות לפני מי יודע כמה זמן.

"אתה יודע גונגין," אמר צאן תוך כדי שהזיז את ראשו מעט לאחור. "אנחנו צריכים לעשות את זה לעתים קרובות יותר."

גונגין חייך וצבט קלות את לחיו, גורם לצאן לפזול לעברו.

"צאן... לצערך, אני חושב שלא היית צריך לבקש ממני את הנשיקה הזו. אני חושש שעכשיו, אחרי שנישקתי וטעמתי את טעם שפתייך, לעולם לא אוכל להתרחק מהן שוב."

"נהדר. אל תתרחק מהן לעולם." אמר צאן וחייך כשמשך אליו את גונגין בחזרה בשביל לפגוש את שפתיו בפעם המי יודע כמה לאותו הערב.

-
קיבלתי כמה בקשות על צאן וגונגין במשך המון זמן וסופסוף יצא לי לכתוב עליהם פרק! מקווה שאהבתם את הפרק 🤍

פרק נוסף על שיפ שביקשתם יצא בקרוב!
השיפים שביקשתם הם: היונגין וסונגמין, היונגין וצאן, היונגין וצאנבין, מינהו וגיסונג.
* הפרקים לא בהכרח יצאו בסדר הזה.