נקודת מבט, סונגמין
אחרי שבועות שלמים של התחמקות, מצאתי את עצמי נוסע יחד עם מינהו ברכבת אל פארק השעשועים החדש בסיאול.

עבר זמן מאז שנפגשתי איתו. לא כי לא רציתי, אלא כי לא הצלחתי להביא את עצמי להיפגש. לא יכולתי להתמודד עם העובדה שאצטרך לבלות יום שלם, לבד עם מינהו, חברי הטוב ביותר, בו אני מאוהב כבר תקופה ארוכה.

בהתחלה היה קל יותר להיות עם מינהו למרות ההתאהבות בו, כיוון ואף פעם לא היינו לבד; תמיד היינו בחברת אנשים בכל מקום ובכל זמן. אבל בחודשים האחרונים התחלנו להיפגש לבד ומשהו השתנה - בעיקר בי. אהבתי כלפיו, אשר חשבתי שתדעך ככל שהזמן יחלוף, התעצמה אף יותר.

ליבי ניתר בחזי בכל פעם שמינהו הסתכל עלי בעיניו בעלות הברק, דיבר אליי עם קולו הנעים, צחק מבדיחותי עם צחוקו היפה, נגע בי בידיו המחוספסות וחייך אליי את חיוכו המתוק, שגרם לפניו להראות כמו פני גור חתולים.

עם הימים שעברו והמפגשים שהחלו להיות כחלק מהשגרה של שנינו, הרגשתי את הכוח לעצור את עצמי בפני מינהו אוזל מגופי במהירות מופרזת. לא יכולתי עוד להתמודד עם העצירה העצמית הזאת שכפיתי על עצמי.

רציתי לספר למינהו שאני אוהב אותו, להתנפל עליו ולנשק את שפתיו היפיפיות. אך פחדתי.

פחדתי לאבד את החבר הכי טוב שלי בגלל אהבתי כלפיו.

הפחדים והחששות הכניסו אותי אל תוך בועה; חסמתי את עצמי בפניי העולם והחלטתי שלא אפגש עם אף אחד עד שאפסיק להרגיש ככה כלפיו. אבל כמובן שמינהו היה חייב לעשות משהו כשהפסקתי לתקשר איתו.

אחרי כמה ימים של חוסר תקשורת, מינהו הגיע לפתח ביתי ודרש להיכנס פנימה.
הוא צעק כמו משוגע במסדרון הבניין ודפק על הדלת בטירוף שנמשך יותר משעה, עד שהכנסתי אותו לביתי בלית ברירה.

כשמינהו נכנס לביתי, הוא נחשף אל הבלגן שניסיתי להסתיר מהעולם. הבלגן בביתי שיקף באופן מושלם את הבלגן שהתרחש בתוכי, והעבודה שמינהו נכנס לתוכו הייתה אירונית.

מכיוון שגרתי לבד, לא יכולתי להשתלט על כל הדברים שהייתי צריך לעשות בבית עקב התהפוכה שעברה עלי. התביישתי כשמינהו ראה את הצד האפל הזה שבי, אך במקום להעיר או לומר לי משהו, מינהו התחיל לנקות את ביתי מבלי לומר מילה.

הייתי המום מהמעשה הלא שגרתי הזה.

חבריי הקרובים תמיד עזרו לי, אבל העזרה שלהם תמיד הייתה מלווה בהערות נוקבות וביקורת על התנהגותי. תמיד הסקתי שחבריי אמרו דברים כאלה כדי לגרום לי להתעשת, אבל לראות את מינהו עושה משהו למעני מבלי להעיר לי על התנהגותי ולנסות לתקן אותה, היה הדבר שנתן לי הכי הרבה מוטיבציה לחזור לעצמי ולשגרת חיי.

במשך שעות מינהו טאטא, ניקה, איבק, שטף וסידר כל מה שנתפס בזווית עיניו, ואני הצטרפתי לעזור לו אחרי שבהייתי בו במשך כמה זמן בהלם.

לאחר ששנינו סיימנו לנקות את הבית עד היסוד, מינהו התיישב על הספה באנחת רווחה כשפחית קולה קרה בידו. "אז," הוא פתח ואמר, "אתה תבוא לפארק השעשועים החדש יחד איתי בסוף השבוע הזה?"

בהיתי במינהו ולא ידע מה עליי להגיב.

מוחי וליבי צעקו "כן!" בתיאום, אך למילה זו היה קשה לצאת מגבולות פי.
לכן במקום לדבר, הנהנתי עם ראשי בחיוב.

וכך, מצאתי את עצמי נוסע עם חברי הטוב ביותר והקראש שלי, אל פארק השעשועים החדש. ואם זה לא היה יותר ממספיק, מינהו ישב על ידי במשך הנסיעה ונרדם עם ראשו על הירכיים שלי, גורם לי להרגיש את הלב שלי משתולל בחזי, כאילו עמד להתפוצץ בכל רגע.

"אני לא יכול לסבול את זה." מלמלתי בשקט ונאנחתי. עיניי נחו על פניו של מינהו ולא יכולתי לעצור אותן מלבחון כל נקודה בהן בסקרנות. כשעיניי הסקרניות עצרו מבטן על שפתיו של מינהו, נשכתי את שפתי התחתונה.

מוחי התערפל וליבי דפק בחוזקה בחזי.
הרגשתי שאני עומד לאבד את עשתונותיי אם לא אעשה את מה שחשקתי לעשות - אם לא אנשק את מושא אהבתי בזה הרגע.

ידעתי שאתחרט אם אנשק אותו, אבל ידעתי שיותר מאשר חרטה, השנאה שארגיש כלפי עצמי תהיה גדולה אף יותר אם לא אנצל הזדמנות זאת.

בנשימה עמוקה, רוקנתי את מוחי מכל מחשבה אפשרית, ונישקתי את שפתיו הרכות להפליא של מינהו למשך מספר שניות.

האנדרנלין שזרם בעורקי בעקבות כך היה חזק יותר מאי פעם, אולם ידעתי שהייתי חייב לעצור את עצמי לפני שיהיה מאוחר מדי. למרות רצוני להמשיך, עצרתי את עצמי וניתקתי את שפתיי. אולם לפתע, ידו של מינהו אחזה בעורפי והצמידה אותי בחזרה אליו.

פערתי את עיניי עד שכמעט יצאו מחורן.
הייתי המום עד חוסר מילים כשמינהו ניתק את שפתיו ממני והביט בי בחיוך צדדי זחוח.

"תודה לאל. תהיתי כמה זמן יקח לך לנשק אותי." אמר מינהו וניגב את הרוק מקצה פיו.

מצמצתי בבלבול. "מה לעזאזל קרה כאן עכשיו?" הייתי כל כך המום ולא הצלחתי לדבר כרגיל.

"אתה איטי כל כך. חשבתי שארדם באמת עד שתתפתה ותנשק אותי. אוי, לעזאזל, אפילו שמתי שפתון אדום וריחני כדי לפתות אותך."

"א-אתה... אתה היית ער כל הזמן הזה?"

"זה כל מה שמשנה לך בסיטואציה?" עיניי הפעורות נדדו מפניו של מינהו לכל מקום אפשרי ברכבת רק כדי להימנע מעיניו שהתבוננו בי בשקיקה. ההלם שנשאתי בגופי היה כבד כל כך, שלא ידעתי מה עליי לעשות.

זיעה קרה נטפה ממצחי וידיי זזו בחוסר מנוחה. שפתיי רעדו בטירוף, עד שחשבתי שהן עלולות לנשור מפניי אם הרעד לא יפסק.

"היי, היי, סונגמין. תירגע. אתה מלחיץ אותי. אל תחטוף התקף חרדה רק בגלל נשיקה."

"נשיקה." אמרתי ונגעתי בשפתיי. "א-אנחנו התנשקנו."

"כן, התנשקנו." אמר מינהו והתרומם מרגליי. הוא נעמד מולי, תפס את פניי בשתי ידיו ומחץ אותן קלות.

"נישקתי אותך ואז..." הרמתי את עיניי בשביל להביט במינהו והרגשתי את לחיי מאדימות.

"פאק.... לעזאזל!"

"מה, זה היה עד כדי כך גרוע?"

"לא, זה ממש לא מה שהתכוונתי אליו."

"אז? למה התכוונת?"

נאנחתי. "התכוונתי לכך שאיני מאמין שזה, א-אנחנו..."

"כדאי שתאמין," אמר מינהו וחייך בהתגרות, "כי אני עומד לעשות את זה שוב אם לא תעצור אותי."

מינהו עצם את עיניו והתקרב עם פניו לכיווני. יכולתי לחוש בהבל פיו החם על פניי ומיד התחלתי לרעוד. "ר-רגע, היונג...-" שלחתי את ידיי קדימה והנחתי אותן על שפתיו בכדי לחסום אותו מלהתקרב אליי עוד יותר.

"זאת אומרת שאתה...?" שאלתי. לא יכולתי להזכיר מילים הקשורות לרגשות בקול. לא עד שאשמע באופן וודאי כי מינהו מרגיש כמותי, וגם בכדי לא להביך את עצמי עוד יותר בפניו.

מינהו פלט אנחה ומיד אחריה יכולתי לחוש בחיוכו על כף ידי אשר חסמה את פיו.
"כן, סונגמין." אמר מינהו ונישק את כף היד שחסמה את פיו. השתנקתי במקומי ומיד הזזתי את ידיי מפניו. "א-אל תעשה את זה. זה מוזר."

"הו, באמת?" מינהו הרים גבה.

"אני חושב שלנשק אדם ישן ללא רשותו זה יותר מוזר. אבל כנראה שלמילה 'מוזר' יש הגדרה שונה אצל אנשים שונים." אמר מינהו בטון סרקסטי ואני קימטתי את גבותי בכעס.

"זה פשוט ש..." נאנחתי. "לא דיימנתי שזה," הצבעתי על שנינו, "יקרה. בטח שלא ככה."

"לחיים יש הפתעות בכל רגע ומקום." אמר מינהו והעביר את ידו בשערי. "אם להיות לגמרי כנה איתך, אני די מופתע שלא הצלחת להבין את רגשותי. זאת אומרת, השקעתי כל כך הרבה מאמץ בליצור איתך קשר ולהחזיר אותך לשגרה. אתה לא חושב שהמאמץ העצום שהשקעתי בזה היה די... מוזר?"

"זה מה שחברים עושים, לא? עוזרים ומתאמצים למען חבריהם."

"אולי. אבל לא החברים שלך."

גיכחתי. "טוב, בזה אתה צודק." אמרתי וחייכתי אליו. לפני שהספקתי לומר דבר נוסף, מינהו עצר אותי והטיח עליי את שפתיו.

קולות האנחה וההתנשפות שיצאו מבעד גבולות שפתינו היו רועמים, לכן הודתי ללא סוף על כך שקרון הרכבת היה ריק מאנשים. התנשקו בפראות כזו שהיה ניתן לחשוב כאילו מעולם לא התנשקו עם אף אדם קודם לכן.

מה שהיה די נכון, במקרה שלי.

זו הייתה הנשיקה השלישית, עם מחשיבים את הנשיקה שנתתי למינהו והנשיקה שהחזיר לי לאחר מכן כששכב על יריכי, לכן זה באמת הרגיש כמו משהו שמעולם לא קרה לפני כן.

האושר שחלף לו בכל גופי היה עצום מכדי לתארו במילים. מעולם לא הייתי שמח על כך שיכולתי לנשק מישהו כאוות נפשי.

אמנם מנקודה גורלית זו לא ידעתי מה צופן לו העתיד בשבילי, אך לא משנה מה, ידעתי שאת הרגע הזה, בו חברי הטוב ביותר הודה באהבתו הדדית כלפיי, אזכור לנצח.

- אם יש שיפ שתרצו שאכתוב עליו תכתבו לי כאן. אני לא זוכרת את שאר השיפים שרציתם שאכתוב עליהם, אז אני מתחילה רשימה חדשה :)