הגב כאב לי, גם החזה, קשה לי לנשום. כואבות לי הפנים והרגליים. כואב לי בצד ובבטן, בעיקר בבטן. כואב לי הכל.

טובי דאג שלא אוכל לקום, משם, לשאר הבנים היה פחות קשה.

אחרי שהלכו ואני נשארתי לשכב על הרצפה, בקושי רואה משהו, הבנתי שזאת הייתה טעות שלי, אני סיפרתי לטובי איפה להרביץ לי. זה מצחיק שהוא באמת הקשיב לי.

אחרי שאחת העיניים חזרה לעצמה והצלחתי לראות במטושטש, הלכתי הביתה.

לא הצלחתי לראות את השומר, בכלל. אפילו לא את הבעת הפנים שלו. עליתי במעלית, לבד. בלי שום טובי שתקן. כשנכנסתי הביתה, שמתי לב לשקט. אמא בעבודה וקית׳ לומד, אני אפילו לא יודע אם הוא סיפר לאמא שהוא התקבל לקולג׳ הזה. בזמן המקלחת חזרה לי הראיה בעין ימין, או שמאל. אני לא בטוח. ההשתקפות שלי נראתה גרועה יותר מהיום הזה, העין שלי הייתה נפוחה והלחי שלי הייתה סגולה, היו לי כמה סימנים כחולים במקומות רנדומליים אבל אני נשבע שהפנים שלי יכולות להתחיל מלחמת עולם, כזה אסון עוד לא נראה.

טובי הזה, שותק ומידי פעם זורק מילה. השיחות שלנו הן בדרך-כלל התלונות שלי ושאלות שלא יקבלו תשובה. הוא הרביץ לי חזק יותר משדמיינתי, הייתי בטוח שהוא לא יעשה את זה, הייתי בטוח שאנחנו..חברים? או ידידים? זה ממילא לא חשוב כי טעיתי, כמו תמיד.

הלכתי לישון ולא התעוררתי, לא רציתי, גם כשקית׳ קרא לי לאכול או כשאמא אמרה לקית׳ שיעזוב אותי כי אני לא צריך אוכל כי השמנתי.

דפני התקשרה. 18 פעמים אבל לא עניתי.

היא כתבה לי 31 הודעות וגם מהן התעלמתי.

כשיצאתי לבית הספר דפני לא חיכתה לי בכניסה לבניין, כנראה נעלבה. בכניסה לבית הספר, היו כמה מבטים והתלחששויות על הפנים שלי, גם טובי ראה אותי, גם דפני ראתה אותי אבל היא מיד הגיבה ורצה אלי. ״אתה בסדר ג׳וני?״ היא שאלה ותפסה בידי, ״כן״ אמרתי והלכתי לתוך הכיתות, ״מה קרה?״ היא שאלה ועצרה אותי, ״שום דבר״ אמרתי והמשכתי ללכת, היא עצרה אותי שוב וסובבה את פני אליה, ״זה דני?״ היא שאלה והעבירה את אגודלה על הלחי שלי, ״לא״ אמרתי והזזתי את ידיה, ״ליאו? סטיב?״ היא שאלה, ״טובי״ לחשתי והיא נראתה המומה, ״הוא חתיכת בן-״ היא התחילה להגיד אבל עצרה כשדני עבר לידינו יחד עם כל חבריו, ״טובי״ היא דחפה את טובי וכל הבנים הסתובבו, ״אתה חתיכת אידיוט״ היא צעקה ונתנה לו מכות שנראו כאילו לא הפריעו לו בכלל, ״למה אתה עושה את זה?״ היא שאלה ודחפה אותו שוב, דני תפס אותה והרחיק אותה ממנו, ״תירגעי״ דני אמר לה והיא דחפה גם אותו.

מפה העניינים רק הפכו מעניינים יותר.

״למה? אתה תרביץ גם לי עד שהפנים שלי יהפכו לדייסה?״ היא שאלה, ״אני לא מרביץ לבנות״ הוא אמר וגיחך, ״נפלא״ היא צעקה ודחפה אותו כל כך חזק שהוא נפל, כל הבנים היו יותר מידי המומים בשביל לעשות משהו, ״מה את עושה?״ הוא שאל, ״פחות ממה שאני צריכה״ היא צעקה וכיוונה את אגרופה, תפסתי את ידה ועצרתי אותה, כולם נראו המומים חוץ ממנה, ״בואי נלך״ לחשתי לה והיא הנהנה, ״כדאי״ היא אמרה ומשכה בידי לכיוון הכיתה.

״את משוגעת״ לחשתי לה כשנכנסנו לכיתה, ״אני מקווה שהרחקתי אותו ממך״ היא אמרה וחיבקה אותי, ״אל תיתן לו להחטיף לך״ היא אמרה והלכה למקום שלה.

״אתה בסדר?״ זאק שאל והסתכל על פני, ״כן״ נאנחתי, אם ישאלו אותי את זה עוד פעם אחת אני ירביץ להם, למרות שאין לי אומץ, ״אני צריך טובה״ הוא אמר, ״מה?״ שאלתי באדישות, אני מרגיש כאילו לא משנה כמה ישנתי, אני עדיין מאוד עייף, ״אני צריך שתעזור לי בשיעורי הבית באנגלית, אני לא מצליח להבין מה ההבדל בין המילים שלכם למילים שלנו״ הוא אמר ואז נזכרתי שהוא אוסטרלי, ״אוקיי, איפה?״ שאלתי והוא הסתכל על הטלפון שלו בלי שום סיבה, ״אצלך?״ הוא שאל. הוא רוצה לבוא אלי?

״אוקי״ הסכמתי והוא חייך, ״מצויין, תודה״ הוא אמר, ״נפגש בסוף הלימודים בשער״.

אני לא יודע למה התרגשתי כל-כך לקראת בואו של זאק לביתי, אני חושב שזה פשוט נחמד שמישהו שהוא לא דפני בא אלי בלי לדעת על שנאתה של אמא כלפי או מי הוא אחי הגדול והמצליח.

״אז אתה גר בבניין?״ הוא שאל והסתכל סביב על החנויות, ״כן, זה בטח שונה מאוסטרליה״ אמרתי והוא הנהן, ״מאוד, אני גרתי בבית עם חצר ענקית ליד יער״ הוא אמר בחיוך, ״אף פעם לא הייתי ביער״ אמרתי והוא נראה המום, ״איך? אתה חייב ללכת ליער פעם אחת בחיים שלך״ הוא אמר, ״בעתיד״ אמרתי בגיחוך, ״אבל הייתה פעם ליד נחל או נהר?״ הוא שאל, איזו שאלה מוזרה, ״לא״ אמרתי והוא נראה מזועזע.

השומר נראה ממש לא מרוצה מזאק, הוא לא נראה אף פעם אבל ספציפית עכשיו הוא נראה ממש עצבני. כשהמעלית הגיעה ונכנסנו זאק נראה ממש מתרשם, ״85 קומות?״ הוא שאל, ״כן אבל אני נמצא בקומה ה-57״ אמרתי והוא גיחך, ״זה מדהים״ הוא אמר והרים את ידיו במטרה להראות כמה מדהים פה, ״כן״ אמרתי ויצאתי המעלית. הוא יצא אחרי והלך אחרי אל דלת הדירה.

״איזה בית יפה״ הוא אמר כשנכנסנו, ״הכיסוי-חלון מאוד יפים״ הוא אמר ואני גיחכתי, ״אתה מתכוון וילון?״ שאלתי והוא חייך במבוכה, ״כן״ הוא מלמל. צחקתי. זה היה חמוד כשהוא אמר את המילה שונה. זאת אומרת, זה לא היה חמוד. זה היה משהו נורמלי לגמרי.

״עגלת קניות?״ הוא שאל, ״כן, לא מה שאתה אמרת. תיק קניות?״ גיחכתי, ״המורה כעסה עלי כשאמרתי לה את המילה הזאת״ הוא אמר, ״המורה כועסת על כל דבר״ אמרתי ושנינו צחקנו.

״אתה באמת בן 17?״ הוא שאל פתאום, ״כ-כן״ גמגמתי בבלבול, ״אתה נראה ממש צעיר״ הוא אמר בגיחוך, ״יש לך חברה?״ הוא שאל, השאלה הזאת הביכה אותי יותר מהקודמת. ״לא״ אמרתי והוא גיחך, ״אתה לא נראה כאילו יש לך חברה״ הוא אמר, ״מה?״ שאלתי והוא גיחך, ״אני לא יודע, פשוט לא״ הוא אמר וקם, ״אפשר לראות את החדר שלך?״ הוא שאל, ״כן, בטח״ מלמלתי וקמתי. הלכתי במסדרון הקצר מאוד לחדרי.

״וואו, הוא מאוד..מלא חיים״ הוא אמר ועשה בידיו תנועה כללית שמסמנת את חדרי, ״אתה יכול להגיד שהוא מבולגן, או מוזר״ אמרתי בגיחוך. החדר שלי באמת קצת..מבולגן. יש הרבה פוסטרים של כדורסל, המיטה שלי ממש מבולגנת, הארון פתוח ועליו תלויים הרבה בגדים אבל חוץ מהדברים האלה, החדר שלי נוראי בפני עצמו. ״לא, אתה צריך לראות את החדר שלי קודם״ הוא אמר והתיישב על מיטתי, ״לחדר שלך יש הרבה אישיות״ הוא אמר והצביע על הפוסטרים, ״אתה משחק?״ הוא שאל, ״אם הייתי משחק, הפנים שלי לא היו נראות כאילו ריסקו אותך ובנו מחדש״ אמרתי והוא נאנח, ״אסור להם להרביץ לך״ הוא אמר ונעמד, ״יש לך פנים יפות מידי״ הוא אמר וליבי פעם מהר יותר. הרבה יותר מהר. פנים יפות? זה חדש.

אני יודעת שאני דוחפת המון twenty one pilots אבל אני פשוט ממש אוהבת את השירים שלהם אז אני תוקעת אותם בכל חור אפשרי.
אהבתם?