״אמא, עדיין לא הערת את ג׳וני״ שמעתי לחישות מחוץ לדלת חדרי, ״אל תטרח, ממילא לא יצא ממנו שום דבר״ אמא אמרה בקול וצליל צעדיה התרחקו, ״ג׳וני-״ דלת חדרי נפתחה, ״כן קית׳, אני ער״ מלמלתי וקמתי ממיטתי במהירות.

״בוקר טוב״ בירכתי את השומר החשדן והוא הנהן בראשו, תקע בי מבט עצבני. ״בוקר טוב ג׳וני״ דפני עמדה בכניסה לבניין, ״בוקר״ מלמלתי ועברתי אותה בהליכה מהירה, ״אני מצטערת על אתמול, אתה כנראה פשוט עדיין לא חשבת על זה במובן הזה״ היא אמרה ונסתה לצמצם את הרווח שנוצר בינינו בזמן שניסיתי להתרחק ממנה בהליכה מהירה, אני מודה, דפני מהירה יותר משחשבתי.

״אני פשוט חשבתי שאם אגיד לך מה אני חושבת אתה תחשוב על זה קצת״ היא אמרה בחיוך מנחם.

אני לא רציתי להגיד לה שחשבתי על זה. חשבתי על זה הרבה לפני שהיא העלתה את הנושא הזה.

בנות אף פעם לא נראו מיוחדות כמו הילד הזה מכיתה ז׳, הן מתאימות לבילויים או סתם אירוח חברה. אני לא אוהב להסתכל על בנים.

״חשבת על זה נכון?״ היא הסיקה אחרי שלא הגבתי לה, ״אולי״ מלמלתי, ״אתה מצחיק״ היא גיחכה ונכנסה בשער בית הספר, ״חכי לי״ קראתי אחריה. היא נעלמה בין כל התלמידים, השאירה אותי לבד למצוא את הכיתת אמנות שעד עכשיו לא מצאתי.

״סליחה, את יודעת איפה כיתת האמנות?״ שאלתי איזו ילדה רנדומלית שנראתה נחמדה יותר ממני, ״כדאי לך פשוט להבריז״ היא גיחכה, ״למה?״ שאלתי והיא נאנחה, ״המורה משוגע, הוא מכריח תלמידים לצייר דברים מוזרים ולא משחרר להפסקה עד שאתה מסיים את המשימה״ היא אמרה וחייכה חיוך קטן, ״עצה ממני, תתרחק ממנו ומהכיתה, קבוצת הכדורסל אוהבת להיות בשיעורים שלו כי הוא נותן להם לעשות מה שהם רוצים״ היא אמרה והלכה.

אני לא בטוח למה הלכתי לכיתה הזאת, כנראה אני פשוט חייב לעשות ההפך ממה שאומרים לי.

״׳שלום תלמידים״ המורה נכנס לכיתה. יחף. ״יש כמה פרצופים חדשים, אבל זה לא מעניין״ הוא גיחך, ״יש לי היום משימה מיוחדת, אני צריך מתנדב או מתנדבת״ הוא אמר ושילב את ידיו מחכה להרמת יד של מישהו, ״אולי אחד מכם?״ הוא שאל והצביע בהזזת פניו אל עבר החלק בכיתה שהיה שייך לקבוצת הכדורסל, ״לא תודה אדוני״ אפילו לא טרחתי להסתכל על מי שישב שם, כולם ממילא ירביצו לי בשלב כלשהו.

הוא הקים איזו ילדה מסכנה שלא הייתי מרוכזת במה שאמר, ״את תבחרי נושא ואני אעלה אסוציאציה. האסוציאציה שלי היא המשימה שלכם לשיעור״ הוא אמר והילדה הנהנה, ״סתיו״ היא אמרה בחיוך, ״ספה. הנושא שלכם השיעור הוא ספה. תחשבו על דרכים יצירתיות ליצור יצירות עם ספה.״ עכשיו הבנתי למה הילדה הזאת קראה לו משוגע.

אחרי שנגמר השיעור ואני כבר מתחילתו חיפשתי את העיפרון שלי, נשארתי לבד בכיתה, כך לפחות חשבתי. ״היי ג׳וני״ דני נעמד מולי עם חיוך מאוד חשוד על פניו, אחד שמסמן שהמוות שלי קרוב. או שדני ממש צריך לשירותים. ״מה אתה מחפש?״ הוא שאל ומאחוריו צצו סטיב ועוד אחד שאני לא מכיר, ״אני צריך ללכת לאכול״ אמרתי באדישות וניסיתי לעבור אבל הוא חסם את דרכי. ״דני, את כל הכעס שלך על הכשלונות תוציא על מישהו שבאמת יש לך סיבה להציק לו״ אמרתי וניסיתי לעבור עוד הפעם. הוא דחף אותי.

פתאום צץ עוד אחד. זיהיתי אותו.

״תשקול את המילים שלך״ דני אמר וכעס עוד יותר כשראה שאני עסוק בלהבין מאיפה אני מכיר את הבחור שהצטרף. מבט ריק.

זה הבחור מהמעלית.

״אתה לא הבחור מהמעלית?״ שאלתי והוא הסתכל עלי באותו מבט ריק, למזלו, דני והשניים האחרים היו עסוקים בלתכנן איך לגרום לשיניים שלי לצאת בדרך הכי כואבת. ״טוב, אני צריך ללכת חברים, נתראה כשנתראה״ אמרתי וניסיתי פעם שלישית ללכת.

דני תפס בזרוע שלי והפך אותה, הוא הפיל אותי על הרצפה כשהזרוע עדיין מורמת. זה קצת כאב. קצת הרבה.

״בסדר דני, הבנתי, הינה כואב לי. אפשר ללכת?״ ניסיתי לדבר בזמן שפני היו דבוקות לרצפה. ליאו הביא כלי מלא בצבע סגול ושפך על ראשי, ״לא, אי אפשר ללכת״ הבחור חסר השם אמר בחיוך. הבחור מהמעלית פשוט עמד שם וצפה בהם.

דני הלך להביא משהו אבל לא חזר, הבחור מהמעלית הלך איתו ושניהם חזרו אחרי כמה דקות.

״יש לך מזל שאני מוותר לך היום אבל אחרי שאני מסיים את כל המשחקים השבוע, אתה תקבל בדיוק מה שמגיע לך ויותר.״ הוא אמר וזרק עלי את הכלי בו היה הצבע שהם שפכו עלי.

לא משנה כמה פעמים שטפתי את השיער, הצבע הסגול עדיין נשאר בקצוות. אולי הוא ירד אחרי מקלחת. כשיצאתי מבית הספר עם השיער ככה כל המבטים היו עלי, קיוויתי שדפני תצוץ בהפתעה כמו תמיד אבל דווקא כשאני ממש צריך אותה, היא לא פה.

כמו מרי פופינס. או נני מקפי. שכחתי.

הפעם המבט של השומר נראה קצת פחות חושד, יותר מרחם. ״שלום״ סיננתי והזמנתי את המעלית, כשהיא הגיע נכנסתי פנימה ולחצתי את הכפתור מהר, המעלית לא נסגרה אז לחצתי עוד פעם. ועוד פעם. ועוד פעם. המעלית לא זזה.

״סליחה, המעלית לא עובדת״ אמרתי לשומר והוא נאנח, ״אני אבדוק מה אני יכול לעשות״ הוא אמר באדישות ולחץ על כמה כפתורים. ״עכשיו היא עובדת״ הוא אמר והצביע על המעלית.

היא נסגרה כמה שניות לפני שהספקתי להגיע אליה ועלתה עד לקומה האחרונה.

נפלא.

״שלום, מה שלומך?״ קולו של השומר בירך את האדם שנכנס, אף פעם לא שמעתי אותו מברך מישהו. או יופי. מדהים, זה הבחור הזה מהמעלית. הוא נעמד לידי ולא הרים את מבטו מרגליו, אני בטוח שהוא אפילו לא הסתכל לראות מי אני.

כשהמעלית הגיעה נכנסתי ולחצתי על הכפתור במהירות, עוד הפעם, הוא גם לחץ על הקומה שלו ושם לב למספר שאני לחצתי. אז הוא הרים את מבטו.

הוא הסתכל עלי במבטו הריק, ״אתה בטח זוכר אותי״ אמרתי והצבעתי על שיערי, הוא הוריד את מבטו בחזרה בלי להגיב על מה שאמרתי, הוא עצבן אותי אבל לא היה לי מה להגיד כדי לגרום לו לדבר. ״לא ידעתי שאתה לומד איתי״ אמרתי אחרי עוד כמה שניות של שתיקה, ״ובקבוצת הכדורסל״ הוספתי בגיחוך. טפחתי עם רגלי על הרצפה כמו שאני תמיד עושה כשאני לחוץ, או עצבני, או שמח. הוא נראה משועשע כמו בפעם הקודמת. ״אתה אילם?״ שאלתי ואז הדלתות לקומה שלי נפתחו.

״טוב, מאוד נהנתי, שיחה מאוד טובה״ אמרתי ונופפתי לו. אני לא יודע למה דיברתי איתו, או בכלל הסתכלתי עליו. אני לא אמור לשנוא אותו?

״היי ג׳ו-״ קית׳ קטע את עצמו ובהה בי, ״השיער? כן, חשבתי לנסות משהו חדש. מה אתה חושב?״ שאלתי בציניות והוא נראה מזועזע, ״ג׳וני, אתה עשית את זה בכוונה? אמא לא תאהב את זה״ הוא אמר והתקרב כדי לגעת בשיערי, ״אמא לא אוהבת שום דבר שקשור אלי. אם אתה אפילו מוריד שיערה מהגבה אמא מיד קופצת.״ אמרתי והתרחקתי ממנו לפני שיגע לי בשיער, ״אני הולך לנסות להוריד את זה מהשיער עכשיו״ אמרתי בכעס וקית׳ נאנח.

אני לא בטוח איך קוראים לאידיוט הזה מהמעלית אבל איכשהו הוא תמיד נמצא במעלית כשאני נמצא שם, אם אדע את שמו אני אוכל להתנקם בו. לא. אני לא אתנקם בו, זה לא יפה. למרות שזה מגיע לו.

״ג׳וני?״ דפני צעקה לתוך הטלפון, הייתי צריך להרחיק את הטלפון מאוזני כדי להתאושש מקולה הגבוהה והרועש, ״דפני״ אמרתי בשקט בתקווה שתבין את הרמז ותנמיך קצת את עצמה, ״אני מחכה לך מחוץ לבניין, צא עכשיו.״ היא אמרה ואני נאנחתי, ״אני לא בא לעוד שיחת עידוד או משהו בסגנון״ אמרתי בכעס ושחררתי נשימה רועשת שתעצים את חוסר הסבלנות שלי, ״לא, אני סתם רוצה לדבר״ היא אמרה וניתקה. אני מניח שעכשיו אני חייב לבוא.

כשהמעלית הגיע היה שם האחד והיחיד, הבחור השתקן. אני צריך להפסיק לקרוא לו הבחור מהמעלית, זה כבר נדוש.

הוא היה לבוש בבגדי כדורסל, כנראה הוא הולך לאימון. ״היי״ אמרתי כשנכנסתי, הוא לא הגיב, כבר התרגלתי. ״אז אתה באמת בקבוצת הכדורסל.״ אמרתי והתחלתי עם טיפופי רגלי, ״גם אני פעם שיחקתי עד שהתיכון הגיע ואני הייתי נמוך מידי בשביל הקבוצה״ אמרתי וגיחכתי לעצמי, הוא גם גיחך. ״אז אתה לא חירש, זה נחמד״ אמרתי והוא הסתכל עלי, עדיין מבט ריק. ״אני לא יודע מה יש בצבע הזה אבל הוא לא יורד״ אמרתי והעברתי את ידי בשיערי, אולי כך הצבע ירד. הוא גיחך שוב.

כשהמעלית נפתחה הוא יצא במהירות ואני אחריו עם הידיים בכיסי הסווטשירט שלי, הוא הולך מאוד מהר.

כשהוא עבר את דפני היא הסתובבה ומבטה ננעל עליו, ״דפני?״ שמתי את ידי על כתפה והיא סובבה את פניה אלי, ״אתם גרים באותו בניין?״ היא שאלה נדהמת, ״כנראה. הוא מפורסם?״ שאלתי בציפיה, ״לא נראה לי, אבל הוא השחקן הכי טוב של קבוצת הכדורסל. הוא תמיד מסתובב עם הבריונים שלך והוא ממש חתיך״ היא אמרה בחיוך, ״כן.. אז לאן הולכים?״ שאלתי והיא צחקקה, ״לאן שהוא הולך״ היא אמרה ומשכה בידי, הולכת הליכה מאוד מהירה באותו מסלול שהוא הלך. למה כולם הולכים יותר מהר ממני?

החלטתי לשים שיר יפה בכל פרק, סתם בשביל הכיף.
מקווה שהבתים את הפרק D: