השעה הייתה מאוחרת יחסית, ככה זה כשאתה אחד האיידולים הכי מפורסמים בקוריאה, אין מצב שתוכל לצאת מהבית באור יום לריצה. אז ג'ון ג'ונגקוק נאלץ לצאת בשעה שבה רוב המעריצות שלו לפחות כבר הלכו לישון. שיערו האדום והבוהק התנופף ברוח בזמן שהוא רץ ליד הנהר האן כמו שעשה כמעט בכל יום.
הוא מאוד אהב את את מזג האוויר הזה שהרוח הקלילה ליטפה אותו, הוא לבש על עצמו חולצת טי פשוטה ושורט בצבע שחור, חושב שגם אם מעריצות יתפסו אותו לפחות הוא כבר בכוננות כי הוא כבר רץ עם נעלי הספורט הלבנות החדשות שקנה לא מזמן. הלילה בשונה מלילות אחרים משהו תפס את עיניו היפות והעגולות של האיידול הצעיר, הוא נבהל מעט כשקלט כמה צעדים ממנו על הדשא בחור בלונדיני שוכב ונראה מחוסר הכרה ועל גופו היה רק בוקסר קרוע כמעט לגמרי.

מבלי שיכל לעצור את עצמו הוא הלך לכיוונו, משהו משך אותו לשם, וכשהתקרב הוא ראה שהיה על גופו של הבחור סימני מכות, הוא היה פצוע, הלב שלו החסיר פעימה כשהסתכל מסביב וראה שאין אף אחד שם. ג'ונגקוק הרים את הבחור המעולף בין זרועותיו החסונות ומבלי לחשוב הרבה הוא פשוט התחיל ללכת עם הבחור הזה לכיוון ביתו, הוא לא ידע מה הוא עושה אבל הוא פשוט לא יכל להשאיר אותו ככה במצב הזה והוא ממש לא יכל ללכת איתו לבית חולים בגלל שהיה מפורסם מדי ואם הוא ילך לבית חולים כל המעריצים שלו ידעו על כך תוך כמה שניות וזה יכל לעורר סקנדל.

ברגע שהם הגיעו לביתו המרווח הוא השכיב את הבחור היפהפה על הספה שלו, בוהה בגופו שהיה כמעט עירום לגמרי לכמה שניות ואז סומק עיטר את לחיו. "מה אני עושה," הוא לחש לעצמו במבוכה, כן, הבחור הזה באמת נראה יפהפה אבל הוא היה זקוק לעזרה לא למישהו שיבהה בו ככה. וכשהאיידול הצעיר התעשת הוא לקח את כל המצרכים שהצליח למצוא והתחיל לנקות את הפצעים של הבחור המסתורי שעדיין לא פקח את עיניו, אצבעותיו נעות על עורו הפצוע והעדין של הבחור הבלונדיני, בליבו הוא לא הבין מי ירצה לפגוע בבחור הזה שנראה לו כמו מלאך יפהפה. השיער הבלונדיני הארוך שלו ועורו היפהפה גרמו לו להרגיש עקצוצים בגופו, הוא אף פעם לא בהה ככה בבחור אחר וזה קצת הלחיץ אותו אבל הוא ניסה להתעלם מזה ולטפל בו בצורה הכי טובה שיכל. הוא היה מרוצה כשסיים לנקות את פצעיו, נשימתו נעתקה ממנו כשחשב שהוא לא יכול להשאיר אותו עם הבוקסר הקרוע הזה שהוא יכל לראות דרכו את איברו.

ג'ונגקוק הלך לחדרו וחזר עם בוקסר נקי, חולצה פשוטה ומכנס רחב. "סליחה," הוא לחש כשהוא הוריד את הבוקסר הקרוע מגופו של הבחור הבלונדיני, מסיבה שהוא לא הצליח להסביר לעצמו הגוף שלו לא נשאר אדיש למה שהוא ראה, וזה גרם לו להתבייש מעט שהוא בוהה ככה בבחור אחר. הוא לא הצליח לשלוט בזה, מנסה להתגבר על זה כמה שיותר מהר הוא השחיל את הבוקסר על רגליו הרזות של הבחור השני, מרגיש קצת הקלה כשהבוקסר הזה הסתיר את ישבנו העסיסי של האחר ואת איברו, הוא הלביש אותו בבגדים שהביא והרים אותו מהספה למיטה שלו, הוא הניח אותו על הסדינים הנקיים שלו וכיסה אותו בשמיכת פוך.

ג'ונגקוק הסיט מעט את שיערו הבהיר מפניו היפות של הבחור המסתורי, הוא ניקה את פניו בעדינות עם מגבון לח. "למה שמישהו ירצה לפגוע בך?" הוא לחש לבחור המועלף, הוא לא ידע איך להעיר את הבחור השני ורק קיווה שהוא יתעורר בעצמו, הוא ישב על הריצפה ונרדם עלייה לצידו של הבחור הבלונדיני מבלי ששם לב. השעה הייתה מאוחרת מדי והוא פקח את עיניו רק ברגע ששמע צעקה מבוהלת, קרני שמש נכנסו לחדר והוא ניסה להבין מתי הוא נרדם בכלל. עיניו נפערו בהפתעה כשהסתכל על הבחור היפהפה יושב על המיטה ומניח את ידיו על החזה הלבוש שלו בניסיון להסתיר את גופו למרות שהיה מוסתר.

"אתה ער," ג'ונגקוק לחש בעדינות עם חיוך לבחור היפהפה, עכשיו כשהיה ער הוא רק גרם לבטן שלו להתהפך, האיידול הצעיר חשב שמעולם לא נתקל במישהו יפה כל כך כמו הבחור שהיה עכשיו מפוחד כל כך במיטתו, הוא צפה בו מתכווץ במקומו בפחד והוא רק ניסה לתפוס את תשומת ליבו של האחר. "ששש... הכל בסדר, אני לא הולך לפגוע בך... אני מבטיח," האיידול הצעיר אמר ברוך ועיניו הגדולות של הבחור הבלונדיני רק בחנו אותו ואת הבית שהיה בו, זה נראה מקום יוקרתי כל כך והוא היה מבולבל כל כך כי הוא היה ברחוב לפני כמה שעות.

"איפה אני? מי אתה?" קולו של הבחור המסתורי רעד, הוא הרגיש כה מבולבל, עיניו בוחנות את החדר היפה שהיה בו, המיטה הייתה גדולה ונוחה, הייתה לו שידה גבוהה עם הרבה חפצים ליופי ומתנות, לא נראה שהיה חסר לבחור הזה כסף. הקול של הבחור הבלונדיני היה נמוך הרבה יותר ממה שהאיידול הצעיר ציפה וזה גרם לבטן שלו להתהפך שוב, הוא הופתע לגמרי מהתגובות הגופניות שהיו לו לבחור הזה שלא הכיר בכלל, אבל כשהאחר לא זיהה אותו הוא נעלב מעט.

"אתה באמת לא יודע מי אני? אני ג'יי.קיי, ג'ון ג'ונגקוק... לא שמעת עליי?" ג'ונגקוק שירבב את שפתיו, הוא היה די בטוח שכל אזרח בקוריאה ידע מי הוא, אבל הבחור המסתורי שאסף לביתו לא נראה כאילו שיש לו מושג על מה הוא מדבר, הוא רק נראה מבולבל יותר כששמע את שמו ואת הכינוי שאמר, אבל לפתע סומק עז כיסה את פניו של הבחור הבלונדיני.

"הבגדים... הם שלך," הוא מילמל במבוכה, הלב שלו פעם מהר כשהבין שהבחור בעל השיער האדום שהיה מאוד גברי בעצם ראה אותו עירום לגמרי, אומנם הוא לא הכיר אותו אבל בגלל שהוא נראה כמו פסל, גופו היה שרירי כל כך ושיערו היה בצבע אדום עז כל כך שגרם לליבו להחסיר פעימה הוא הבין שהאחר היה מפורסם כנראה, הוא באמת נראה לו כמו איידול, אבל עדיין רעד עבר בגופו באופן בלתי נשלט ופחד שלא יכל להסביר היה שם.

"כ-כן... הבגדים שלי, לא יכולתי להשאיר אותך... ככה," ג'ונגקוק לחש והרגיש את פניו מאדימות לגמרי, הוא לא הבין למה הוא מרגיש נבוך כל כך עם הבחור הבלונדיני, הוא אף פעם גם לא חשב שמישהו מושך כל כך כמו שהוא חשב ככה על הבחור המסתורי הזה, המחשבות האלה גרמו לו להתבייש לגמרי כי הוא ידע שהוא לא אמור לחשוב דברים כאלה על מישהו שהיה פצוע ככה ובנוסף גם היו לו מיליון שאלות בשבילו. "איך קוראים לך? אתה בסדר? כואב לך? מה קרה...? מי עשה לך את זה?" השאלות שהציפו את ראשו יצאו מפיו ברצף והבחור הבלונדיני רק השפיל את מבטו במבוכה רבה, הוא הסתיר את גופו עם שמיכת הפוך, מסמיק ממש הרבה כשחשב שג'ונגקוק ראה את כל גופו, מושך בשמיכה העבה שתעטוף את כל גופו, למרות שהוא נראה בחור מאוד שרירי ונראה שהוא הרבה יותר חזק ממנו, טאהיונג לא היה בטוח מה הכוונות של האחר, אבל הוא בהחלט נראה סקרן לגביו.

"ט- טאהיונג... אני ל- לא יודע..." הבחור הבלונדיני התחיל לענות והסתכל על ג'ונגקוק עם עיניים גדולות כשניסה לענות על שאר השאלות אבל משהו מנע בעדו והוא הסתכל על ג'ונגקוק במבט מפוחד יותר. "א- אני לא זוכר... אני לא זוכר כלום..." הוא אמר בקול רועד ומפוחד ודמעות הציפו את פניו כשהבין זאת, המוח שלו סירב לזכור את מה שקרה, ג'ונגקוק היה מופתע ממה ששמע והתיישב על המיטה לצידו של האחר, מבלי לחשוב הרבה הוא פשוט לקח את הבחור הבלונדיני בין זרועותיו לחיבוק חמים וטאהיונג המפוחד התפתל וניסה להתנתק ממנו, אך ג'ונגקוק היה חזק ממנו וזה גרם לו לבכות אפילו יותר.

"בבקשה..." הוא לחש כשהוא עדיין ניסה לברוח מזרועותיו החמות של האחר, הוא ממש פחד, הגוף שלו רעד, הקירבה לגבר אחר שהיה חזק ממנו הרתיעה אותו ממש והוא פשוט לא יכל להירגע, אפילו  שזה נראה שג'ונגקוק רק ניסה לחבק אותו הוא מת מפחד. ברגע שטאהיונג הסתכל עליו עם עיניים גדולות כל כך ואבודות הוא נראה לו כמו כלבלב עזוב ברחוב, וכל מה שהוא רצה לעשות זה להגן עליו מכל דבר שיכל לפגוע בו.

"טאהיונג, בבקשה אל תבכה... אני לא מתכוון לפגוע בך... אני רוצה להגן עליך," ג'ונגקוק לחש אבל הוא שיחרר בחוסר רצון את הבחור המפוחד מזרועותיו, צופה בו מתרחק ממנו ומתכווץ בצד במיטה. משהו בטאהיונג הזה נגע בליבו, זה הכאיב לו שהוא לא רוצה שהוא יאחוז בו והוא היה בטוח עכשיו שהוא עבר משהו נורא. מרגיש איך האחר מפסיק לבכות עכשיו שהיה ביניהם מרחק מסוים. "אני מצטער, טאהיונג..." האיידול הצעיר מילמל שונא להרגיש כה חסר אונים אבל הוא לא ידע מה הוא יכול לעשות כדי לגרום לבחור היפהפה לסמוך עליו. טאהיונג נראה כל כך עדין ושברירי, כמו בובה שמישהו זרק והרס וזה שבר לאיידול הצעיר את הלב לרסיסים.

טאהיונג הרים את מבטו כשהבין שג'ונגקוק באמת לא מתכוון לפגוע בו, מסתכל ישירות לתוך העיניים שלו בביישנות, והעיניים שלהם ננעלו ביחד. "אני מבטיח, אתה בטוח כאן," ג'ונגקוק אמר בקול רציני והוא הרוויח חיוך קטנטן מטאהיונג, החיוך הזה רק גרם לו להיראות כמו מלאך יפהפה בעיניו. "תודה, ג'ונגקוק," קולו העמוק של טאהיונג לחש שהוא התחיל להאמין שהבחור השרירי הזה באמת לא מתכוון לפגוע בו, הוא לא יכל להסיט את מבטו מהעיניים של ג'ונגקוק, עכשיו כשהוא הסתכל עליו ככה הוא ראה שיש בעיניים שלו משהו טוב, משהו שגרם לו באמת להרגיש מוגן והוא נרגע לגמרי, משחרר מעט את האחיזה החזקה שלו מהפוך, עדיין הוא פחד לסמוך עליו לגמרי.

"סליחה, לא התכוונתי להפחיד אותך..." ג'ונגקוק אמר בקול עדין כשהוא שמר על מרחק בטוח מהבחור היפהפה והמפוחד, הוא חייך אליו ברוך ובעצב. "אתה רעב? אני אכין לנו ארוחת בוקר, אני צריך ללכת לחזרות בקרוב... אתה יכול להישאר פה... כלומר, אתה לא זוכר כלום... אתה באמת יכול להישאר פה עד שאחזור, בסדר?" האיידול הצעיר אמר ברוך לטאהיונג שרק הנהן באיטיות והאיידול הצעיר לא חיכה לתשובה של טאהיונג לגבי האוכל.

הולך להכין לשניהם ארוחת בוקר מהירה, היו לו המון שאלות אבל אם האחר לא זכר כלום הוא ידע שלא יקבל תשובות, בכל מקרה הוא כבר החליט בליבו שהוא הולך להגן עליו, אפילו שלא ידע מה קרה לו הוא רק רצה לשמור עליו שלא יפגע יותר, האיידול הצעיר חתך את הירקות והכין לשניהם חביתות פשוטות, מסתכל בשעון כדי לוודא שהוא לא מאחר, הוא די חשש להשאיר את האחר לבדו, אפילו חושב לוותר על החזרות, הלב שלו החסיר פעימה מהמחשבות המשוגעות שלו, הוא מעולם לא הבריז מחזרה לפני.

_________

אז... זה הפרק הראשון! מקווה שאהבתם... תגיבו כדי שאדע מה חשבתם, מוזמנים להצביע ולעקוב אחרי הסיפור אם אהבתם! יצא יחסית קצר נראה לי חחח... אשמח לשמוע את דעתכם~