Please Don't Hurt Me:

הבטתי בו, מבט של הערצה היה על פניי. תמיד אהבתי את איך שנהג לכבד אנשים אחרים, איך שדיבר אל כל אחד בנועם ומעולם לא צעק, הוא תמיד היה לומד את התנהגותם של האנשים הטובים ביותר, וידע איך לנחם ברגעים הקשים. הוא היה מלאך.
אולם כמו בכל סיפור טוב גם לסיפור הזה קיימת תפנית בעלילה.
משהו נורא קרה לאותו מלאך, זה היה בין לילה, ואני חושש כי לא הייתה ביכולתו של מישהו, כל אחד, למנוע את האסון.
הוא מעולם לא סיפר, הוא העדיף לשמור את צרותיו לעצמו - בעבר זה היה נראה מתחשב וטוב, כעת כל שאני רוצה זה לדעת מה אירע, אני רוצה שיספר לי את צרותיו, אך האסון הפסיק הכל ואף החמיר את המצב, וכל מה שאני יכול להגיד זה, תזהרו במי שאתם בוטחים, השטן היה פעם מלאך.

קיימת בי התקווה שהוא יחזור למה שהיה, אך תשוקתו לכוח חזקה יותר מתקוותי, הוא רוצה את המעמד הגבוה הזה, נדמה שהוא אף רוצה את הפחד הזה, שהילדים חשים כלפיו.
מעולם לא חששתי שיקום תלמיד וישלח עלי ידו, או ינהג כלפי באלימות מילולית, אך מאז שהוא השתנה, כך גם החשש.
אותו חשש נעשה לדבר שבשגרה, ואינני הקורבן היחיד, גם חברי לספסל הלימודים, ג'ייסון, יודע את החשש הזה, מפניו של אותו הילד שנהגו להעריץ.

אני חולף על פני הארונית שלו כשאני בדרך לשלי, מודה לכל האלים על כך שהוא לא נמצא שם, אינני חושב שהוא היה מניח לי ללכת ללא להשאיר סימן בגופי ובלבי.
כשמגיע לארונית הברזל האדומה והישנה אין לי הצורך לבצע את הקוד בשביל פתיחתה, כי מישהו אחר עשה כן, והשאיר את דלתה החלודה והמעוקמת פתוחה למחצה מאחר ורצה, כנראה, שאדע.
לא נדרש לי הרבה זמן כדי להבין מי אותו האדם, קולו לא עולה על לחישה, "שלום, פריק." אני לא מעז להסתובב בו, מבט מהיר אל תוך תכולת הארונית מספיק כדי לגלות שהדבר החשוב לי ביותר נעדר. "מחפש משהו?" הוא שואל, אבל לא באמת צריך תשובה מאחר והיא נמצאת אצלו ביד, זה הדבר היחיד הגורם לי לחוג על עקביי ובה בעת להשפיל את ראשי, הרצפה נעשית לדבר המעניין ביותר כרגע.

"העשירי בינואר... הא, לא לפני הרבה זמן," נדמה כאילו הוא ממלמל לעצמו, ראשי נזרק מעלה כשעיניי נפערות וכמו כן גם פי, הדברים שנכתבו שם... אסור לו לקרוא!
אט-אט קהל תלמידים מסוקרנים סוגר עלינו, מבטיהם הלועגים והשפוטיים חורכים את עורי, הופכים אותו מבפנים החוצה, סומק עז מתפשט בפניי כשעינייה של המפלצת מתיישרות עם שלי. "הוא השתנה," הוא מתחיל לקרוא, קולו ממזרי בדיוק כמו החיוך המשחק על פניו, נשימותיי מאיצות. "הוא לא אותו אחד, משהו קרה לו!" הוא ממשיך, מציג את הכתב בהגזמה, מקריא בדרמטיות מעושה, מלא בלעג כלפיי. "הו - זה נורא! האדם שהיינו יקרים לו כעת לא רואה אותנו אלא אם זה כדי לפרוק את כעסו!
"הוא השתנה בין לילה! אין מישהו שיודע מה אירע בין כותלי ביתו! אולי אמו או אביו מתו..." קולו גווע באוויר, צחוקם הרם של התלמידים מתעמעם באוזניי כאשר הוא מתקרב לכיווני, צעדיו גומעים את המרחק במהירות, בהבלחת אור אני מוצא את גבי כנגד ארוניות הברזל, כשידיו החזקות סוגרות על גרוני.

פניו כה קרובות לפניי, אך אני לא מעז להסיט את מבטי מעיניו, מפחד שאם אמצמץ אמצא את גופי ללא רוח חיים.
נשימותיו מורגשות כנגד שפתיי, הבל פיו נע בין מנטה לשוקולד.
"אין לך זכות, או הרשות, להכנס אל חיי. אל תנסה לנחש מה קרה כי לעולם לא תקלע לתשובה, אדיוט." הוא יורק, דמעות נקוות בזוויות עיניי, ידיי הקטנות לעומת שלו אוחזות בזרועותיו, האוויר הולך ואוזל, האם הוא באמת יהרוג אותי לעיניי כל?
"הא-האר-רי..." קולי גווע, נישא מעל קולות צחוק של תלמידים, אף אחד מהם שם לב לצבע האוזל מפניי. אין גם צורך בשאלה היכן המורים, חלק נמצאים בטיול עם השכבות הנמוכות והשאר בישיבה, זה הזמן הטוב ביותר בשביל הארי כדי להוציא את המפלצת.

משהו משתנה שם, אינני יכול לשים על כך את האצבע, אולם רואה בבירור את השינוי בעיניו. ידיו עוזבות את גרוני ורגליי מאבדות את כוחן, גופי מחליק כנגד הלוקרים האדומים, אחד מהם שורט את זרועי אך הכאב מזערי כשאני מנסה להסדיר את נשימתי.
ידיי ממששות את גרוני כמו מבקשות לבדוק כי הוא עדיין שם, במקומו, מחזיק את ראשי כמו שאמור להיות.
"מתרומם מסריח," הארי יורק, ידו אוחזת בשערי כשרואה שאין מענה המגיע מכיווני, זעם מסתיר רגש אחר בעיניו, שנאה מערפלת הכל, לא נותנת דרך לראות אף רגש אחר פרט לה. בזווית עיני אני קולט יד מונפת באוויר, חותכת אותו במהירות לכיווני, קול צורם נשמע, משהו כמו קרקור.
"בבקשה אל תפגע בי."
לא לאחר הרבה זמן אני מבין כי הקול הנורא יצא מגרוני. אני גומע רוק בכבדות, מביט בעיניו של הארי, שדה ראייתי הופך מטושטש כששכבה עבה של מים מכסה את עיניי.

"למה אתה חושב שאפגע בך?"

שתיקה חוסמת כל דבר במסדרון, זה כאילו צמרונים מכסים את אוזניי או שכולנו הוכנסנו אל תוך צנצנת ג'לי.
התלמידים הצופים כורתים אוזניהם במאמץ לשמוע את תשובתי הברורה מאליה, אולם נדמה כי הארי רוצה לשמוע אותה במילים.
עיניי מרצפות,  נעות במהירות מאזור לאזור אבל לעולם לא נעצרות על פניו של המפלצת, הוא עדיין לא עוזב את שיערי.
"א-אתה... הא-הארי..." קולי גווע כשאני עוצם את עיניי בחוזקה, מערכות גופי מתעסקות בידו של המפלצת אשר רק מחזקת את אגרופה סביב שיערי.
הוא מגחך בלעג. "אני יודע שאני הארי, אידיוט." קולו מתנשא, אילו יכולתי לגלגל את עיניי הייתי עושה כן. תשובה לדבריו של הארי לא מגיעה מפי, או מכל אחד אחר, אלא שהשאר מתפזרים במהירות הבזק, כאילו מעולם לא היו פה, מעולם לא ראו את האחד שנהגו להעריץ משפיל אותי.

ולאחר שאנחנו יושבים בשתיקה כמה זמן אנחנו שומעים זאת - עקב כנגד הרצפה, התקתוקים הולכים ומתחזקים והארי מיד מקים אותי מן הקרקע, מנער את בגדי ומחייך אלי, לא יכול למנוע מראשי להצמיד לזה תו של זיוף.
"הכל בסדר כאן?" המורה שאלה,  נעמדת בין שנינו, אני לא מרים את מבטי, מסתכל על נעליי ועל נעליו של הארי כאילו היו לדבר המעניין ביותר בסביבה.
"כן, גברתי. לואי מעד ולכן עזרתי לו לקום."
אני פוער את עיניי, אלמלא הפחד הייתי מסגיר אותו, אך חיי די חשובים לי.
אני חושק את לסתותיי ונושך את לשוני, מנסה כל שביכולתי למנוע מעצמי את ההלשנה על הארי סטיילס.

כשהמורה הולכת אני מביט בהארי בכעס, מוכן לצעוק עליו אך רק נתקל בחיוך שלו, עיניו נוצצות. "באמת, לואי," הוא אומר, רציני לפתע. "למה שתחשוב שאפגע בך?"
אני לא עונה, רק משפיל את מבטי בשנית.
רוצה לצעוק: כי אתה תמיד פוגע. אבל שותק.
"הו, אדיוט מושלם שכמותך. אם לא הייתי פגוע בך ובכל השאר מעולם לא היית שם לב אלי."

האם הארי סטיילס רמז כי כל הסבל שגרם, היה מאחר ומצאתי חן בעיניו?

🌻---

אני כל כך מצטערת שלוקח לי הרבה זמן לפרסם!
אני לחלוטין מבינה את אלו שנטשו):
ובכן די עוברת עלי תקופה קשה אבל החדשות הטובות הן שיש חופש אז גם זמן לכתוב!
ועוד חדשות טובות - אני עובדת על שני סיפורים ואני ממש מקווה שאספיק להעלות אחד מהם בשבועיים הקרובים...

אני אוהבת אתכם♡
ובכן, אל תפגעו אם אתן רואות שאני זונחת קשרים... אני פשוט- אין לי כוח כבר לאנשים/: