פרק 8:

"מה זאת אומרת?" הבטתי בהאפי בשאלה.

"טוב, אתה לא מתנהג בדיוק כמוהו, אבל יש בך קצת מהאופי שלו." הוא אמר.

הפניתי את מבטי לנאשי. "זה נכון? ההורים שלנו-?" ההכרה באמת החלה לחלחל לתוכי.

היא הנהנה. "זה מה שאמרתי."

הרגשתי את דפיקות ליבי מתגברות. החיים שלי הם שקר? האם כל מה שידעתי על עצמי לא נכון?

היו לי הרבה שאלות שרציתי לשאול, הרבה דברים שרציתי לדעת ולא יכולתי להביא את עצמי לידי דיבור.

"כשחושבים על זה, איפה קאיטו?" נאשי העבירה נושא במהירות.

"הוא עדיין לא חזר?" שאלתי. אני לא זוכר כמה דקות עברו מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו.

"לא. אתה רואה מה עשית?" נאשי הביטה בי בתוכחה.

"אוףףף! נוו!! בסדר! אני אחפש אותו! מרוצה?" יצאתי מהקרון בכעס.

הסתובבתי בין הקרונות השונים, מנסה לאתר את המפונק בין האנשים.

הייתי צריך לשים לב שאף כרטיסן לא יראה אותי. עברתי קרון אחרי קרון, אבל לא היה לקאיטו זכר. זה כאילו שהוא נעלם לגמרי.

אחרי כמעט 10 דקות של חיפושים, הצלחתי לאתר אותו באחד התאים הריקים.

"הנה אתה. חיפשתי אותך." התיישבתי מולו.

קאיטו הרים את מבטו. "נאשי אמרה לחפש אותי, נכון?" הוא שאל בשקט.

"כן..." מלמלתי. "תקשיב, אני מתנצל. לא הייתי צריך לומר את מה שאמרתי."

"מה שאמרת מאוד פגע בי. אבל תודה על ההתנצלות, אם אתה מתכוון לזה."

שתקתי, לא ידעתי מה לומר. מצד אחד, באתי להתנצל בגלל שנאשי ביקשה ממני לעשות את זה, אבל מצד שני... הרגשתי שלא הייתי צריך ישר לצרוח עליו.

"אני מתכוון לזה. זאת לא הייתה אשמתך, ניסית להזהיר אותי בסופו של דבר." אמרתי.

קאיטו עבר לשבת לידי. "אני יכול לשאול אותך משהו?"

הבטתי בו. "כן."

"למה אתה כל כך אדיש כלפי אנשים?" הוא שאל.

"אני חושב שהתשובה די ברורה לא?" גיחכתי.

"אתה מוכן להיות רציני?"

נשמתי עמוק. "נפגעתי בעבר על ידי אנשים, ואני לא רוצה להיפגע שוב. אני לא יודע מי יהיה האדם הבא שיתקע לי סכין בגב."

"אתה חושב ככה גם על נאשי?"

"לא. היא... משהו אחר. אני לא יודע להסביר מה. היא תמיד הגנה עליי, אז..."

"אתה יודע מה הבעיה העיקרית שלך?" קאיטו שאל, ובלי לחכות לתשובה ממני והמשיך. "שאתה לא נלחם מספיק."

"לא נלחם מספיק? ראית מול איזה אנשים הייתי צריך להתמודד שם!" מחיתי. "אם הייתי מרביץ להם הם היו מרביצים לי בחזרה!"

"זה מה שהיית צריך לעשות! אתה חושב שרק דיבורים הפחידו אותם? לפעמים אתה צריך להילחם פיזית נגד בריונים רין! אתה תמיד ברחת!"

"אתה לא יכול לשפוט אותי. אף אחד לא העז להיטפל אליך!"

"שם לא, אבל לברוח כל הזמן זאת לא יפתור את הבעיות שלך. דרך החיים שלי הייתה שונה מדרך חייהם של הוריי, ובמשך הרבה זמן הייתי מרצה אותם ומעמיד פנים, כדי שהם יקבלו את מי שאני. לפני שנשלחתי לבית יתומים, להורים שלי ולי היה ריב רציני. אני ניסיתי לגרום להם להבין שאני לא יכול לשקר יותר." הוא אמר.

"ומה היה השקר?"

"אני... לא רוצה לדבר על זה..."

באתי לומר משהו, אבל אז, שמתי לב שנאשי והאפי עומדים בכניסה לתא שבו קאיטו ואני היינו.

"אתם באים? התחנה הבאה זאת התחנה שלנו."