לילה. שום דבר רע לא יכול לקרות, נכון? להפך, כל הדברים הטובים מגיעים בזמן הזה של היום. יש מן רוגע באוויר, שקט שאי אפשר להסביר במילים- סליחה, שקט לא יהיה לי כאן.

"רין."

"רין!"

"מה אתה רוצה? אתה יודע מה השעה בכלל?" רטנתי. קאיטו עמד לצד המיטה שלי.

"כן, אחת בבוקר. אני רוצה להראות לך משהו." הוא אמר.

"וזה חייב להיות עכשיו?" שאלתי.

"כן." הוא חייך.

נאנחתי. "אתה תגרור אותי לשם בכל מקרה, אני צודק?"

קאיטו הנהן. "אתה לא תתחרט על זה, אני מבטיח."

קמתי מהמיטה. "אתה מודע לזה שאנחנו עלולים להיענש אם יתפסו אותנו מחוץ לחדרים."

"תסמוך עליי." קאיטו אמר ופתח בשקט את דלת החדר.

הלכתי אחריו, משתדל שלא לעשות את הרעש הקטן ביותר.

קאיטו הלך במהירות לכיוון החצר הגדולה. הוא מידי פעם הסתובב לאחור, כדי לוודא שאני מאחוריו.

"נו? מה היה כל כך חשוב?" שאלתי, בעודי נעמד על ידו.

"תסתכל על השמיים." קאיטו אמר.

"ראיתי את השמיים מיליון פעמים אם לא יותר, זה לא משהו מיוחד." גלגלתי את עיניי.

"אלוהים אדירים רין! פשוט תסתכל." קאיטו אמר.

נאנחתי בשנית. מה הוא רואה בשמיים שיכול להיות מיוחד כל כך?

הבטתי על השמיים השחורים, מנסה להבין על מה קאיטו מסתכל.

"אני לא רואה כלום, אפשר לחזור עכשיו?" שאלתי.

קאיטו לא ענה. במקום זאת, הוא הצביע על קבוצת כוכבים שלא ראיתי קודם, או למעשה, שלא ראיתי כלל.

"זה-" התחלתי לומר, מחפש את המילים הנכונות. "בסדר."

"בסדר? זה כל מה שיש לך להגיד? אתה עד כדי כך לא אוהב להכיר אנשים חדשים?" קאיטו הרים גבה בשאלה.

"יש לי בעיה איתך." אמרתי בקרירות והתחלתי ללכת לכיוון דלת הבניין.

"בסדר, מה שתגיד רין." קאיטו גיחך.

נכנסנו בשקט לבניין, מקווים שאף איש צוות לא יראה אותנו. אבל כמובן, שמשהו השתבש.

"תסלחו לי, לאיפה אתם הולכים?" קול נשמע מאחורינו. נפלא.

קאיטו ואני הסתובבנו לכיוון המורה. "לחדר." אמרתי.

"ולמה אתם עדיין לא בחדר שלכם?" המורה הקשה.

"תן לי לטפל בזה." קאיטו לחש לי, ואז פנה למורה. "רציתי ללכת למטבח בשביל לקחת מים והלכתי לאיבוד. רין בא לעזור לי." הוא חייך מעט.

המורה נאנח. "פשוט תלכו לחדר. אני לא רוצה לראות אתכם פה עד הבוקר."

"לא אמרת לי שאתה יודע לשקר." אמרתי לקאיטו בזמן שעשינו את דרכינו לאזור החדרים.

"לא שאלת. בוא נגיד שבמקום שבו גדלתי שקרים היו משהו שבשגרה." הוא אמר.

....................................................................

"אז איך אתה מסכם את השהות שלך בבית יתומים עד עכשיו?" נאשי שאלה בבוקר את קאיטו. שלושתנו ישבנו בכיתה, מחכים שהמורה יגיע.

"אנחנו לא בפנימייה?" הוא שאל בבלבול.

"מה? לא. זה בית יתומים. למה?" החזרתי בשאלה.

"אז ההורים שלי מחשיבים אותי כמישהו מת. נפלא, פשוט נפלא." קאיטו חייך חיוך מאולץ.

"אתה בסדר?" שאלתי.

"כן, לא משנה. שמעתם חדשות על המלחמה?" קאיטו החליף נושא.

נאשי התחילה להתעסק בערמת העטים הצבעוניים שהיו על השולחן.

"שמעתי שמתחילים לדבר על הסיום שלה." קאיטו אמר.

"איזו מלחמה בדיוק?" שאלתי.

"רין, אתה רציני?" הוא הביט בי.

"אני לא יודע על מה אתה מדבר, אם הייתה מלחמה, היינו שומעים." אמרתי.

"זה בגלל שאנחנו באזור מרוחק וזאת מלחמה בין הגילדות של הקוסמים." קאיטו הסביר.

"אין דבר כזה קסם." התעקשתי.  

קאיטו הסתכל עליי. "למעשה זה כן. יש לא מעט גילדות של קוסמים, אחת מהגילדות האלו היא פיירי טייל, ולפי מה שהבנתי הם מנסים לסיים את המלחמה הזאת."  

"קאיטו, אתה מדבר שטויות. אין מלחמה." נאשי אמרה מבלי להרים את המבט ממגדל העטים. טון הדיבור שלה היה חסר סבלנות. 

.........................................

בערב, לפני שעת כיבוי האורות, נכנסתי לחדר של נאשי, כדי לעשות איתה את השיחה הלילית שלנו. פתחתי את הדלת, מקווה שהשותפה המעצבנת שלה לא נמצאת שם. כנראה שהייתי צריך לדפוק קודם, כי עיתון הועף לכיוון הפנים שלי.

תפסתי את העיתון. הכותרת הראשית הייתה-"הילדים הנעדרים מהגילדה פיירי טייל מתחילים לצוץ ברחבי המדינה" "פיירי טייל?" הרהרתי בקול רם.

נאשי קמה מהמיטה וחטפה לי את העיתון מהיד. הבעת הפנים שלה הייתה עצבנית.

"הי! תחזירי לי את זה!" ניסיתי לחטוף אותו ממנה, אבל נאשי הייתה זריזה יותר. היא דחפה את העיתון מתחת למזרון.

"את מסתירה ממני משהו? כי אם כן, אני מקווה שיש לך סיבה מספיק טובה." סיננתי בלחש. "הגילדה פיירי טייל, קשורה אלינו באופן מסוים?" המשכתי.

נאשי סימנה לי לשבת לידה. "לא. לילה טוב." היא אמרה.

אחזתי בה. "למה היית כל כך מרוחקת היום בבוקר?!" 

נאשי השתחררה מהאחיזה שלי. "תירגע לפני ששנינו נענש."

רציתי לומר משהו נוסף, אבל ידעתי שהיא צודקת ושעדיף לי לסתום את הפה לפני ששמים אותי בריתוק. הפניתי לה מבט זועם אחרון ויצאתי מהחדר.

לא ידעתי בדיוק למה, אבל הייתה לי תחושה שנאשי מסתירה ממני משהו, וככל הנראה משהו שקשור אלי.