הגבר התחיל להתרחק מאיתנו, אבל פתאום הוא נעצר. "בבקשה אל תעשו משהו מטופש ליד המאסטרית, היא תהרוג אתכם."

"זה אמור להיות איום?" הרמתי גבה. התמודדתי עם אנשים הרבה יותר מפחידים ממנה.

"אני רוצה להגיד שלא, אבל זאת האמת. ואני אומר את זה בתור בעלה." כחול השיער אמר בעודו מתרחק.

קאיטו הביט בי. "אני חושב שהוא בעיקר התכוון אליך."

"הי!" מחיתי.

"מה? אתה האחד שאומר את האמת בפרצוף." הוא גחך.

"גם נאשי עושה את זה!"

"אולי, אבל היא לפחות מגבילה את עצמה בשלב מסוים, אתה לא." קאיטו השיב.

הבלגן נהפך להרבה יותר גרוע. חוץ מבקבוקים, כיסאות ושולחנות נזרקו לאוויר גם לא מעט חביות יין.

"לזה באמת לא ציפיתי..." מלמלתי, עדיין בהלם מזריקת החפצים ברחבי הבניין.

"גם אני לא..." קאיטו אמר מבלי להסב את מבטו ממה שקורה סביבנו.

"אנחנו בבית משוגעים, אין דרך אחרת להסביר את מה שאנחנו רואים כרגע." נאנחתי.

החפצים לא הפסיקו לעוף ברחבי הגילדה.

"אני לא אתפלא אם משהו ישבר פה..." מלמלתי בשקט.

פתאום הרגשתי שמישהו התנגש בי. "אכפת לך להסתכל לאיפה שאתה הולך?!" שאלתי בזעם את הנער שנתקע בי.

היה לו שיער קצר בצבע תכלת בהיר. עיניו היו שקועות בספר עב כרס.

הוא הרים את מבטו. "אה... סליחה... לא ראיתי אותך..."

"ברור שלא-" התחלתי לומר, אבל קאיטו תקע לי מרפק בצלעות.

"בשביל מה זה היה?!" הזעם שלי עבר לקאיטו.

הוא התעלם ממני ופנה לנער. "אני מתנצל בשם חבר שלי, הוא תמיד ככה. אבל כשתלמד להכיר אותו הוא יהיה נחמד יותר."

"אני לא חבר שלך ואל תציג אותי כמו מפלצת!" כמעט צעקתי עליו.

הנער חייך. "זה בסדר, אני רגיל לטיפוסים כמוהו. אחותי התאומה גם ככה."

"מי זאת אחותך?" שאלתי.

הנער הצביע לכיוון מסויים. יכולנו לראות נערה עם שיער שחור שהתווכחה עם אחד מחברי הגילדה. "זאת אחותי. אני לורי." הוא הושיט את ידו הפנויה ללחיצה.

"אני קאיטו, וזה רין." הוא לחץ את ידו של לורי בחזרה.

"אני רואה ששניכם הכרתם חבר חדש." נאשי צצה מאחוריי, מה שגרם לי לפלוט צווחה קטנה.

"ותפסיקי להופיע ככה! זה מפחיד!" גערתי בה.

היא הביטה בלורי. "נאשי." חיוך עלה על פניה. "ואל תשים לב לרין, הוא סתם דרמטי."

"הי!" מחיתי.

"תגידו, פגשתם את המאסטרית?" היא העבירה נושא.

"לא, אני חושב ששמעתי אותה צועקת ברקע, אבל אין לי מושג איך היא נראית. בעלה טוען שהיא מפחידה." קאיטו אמר.

"אני חושב שהוא הגזים, אין מצב שהיא עד כדי כך מאיימת." אמרתי. פגשתי אנשים הרבה יותר מפחידים ממנה זה בטוח.

"לא, לא. ראיתי אותה והיא לא בן אדם נחמד." לורי הוסיף.

"מי לא נחמד?" מישהי אמרה.

ארבעתנו הסתובבנו לאחור. מולנו עמדה אישה עם שיער אדום פזור. היא לבשה שיריון ברזל.

"אף אחד!" קאיטו מיהר להתגונן.

האישה חייכה חיוך רחב. "אתם לא צריכים לפחד. קוראים לי ארזה. אני המאסטרית של פיירי טייל."

"את מגניבה." נאשי אמרה בלי לחשוב פעמיים. היה נראה שהיא די מעריצה אותה.

"אנחנו-" ניסיתי להעביר נושא במהירות.

"אני יודעת מי אתם. ההורים שלכם הם חברים שלי אחרי הכל." ארזה אמרה. היא העבירה את מבטה לקאיטו. "ואתה שייך ל-"

"אה, לא. אני רק התלוויתי לשני אלה." קאיטו הצביע על נאשי ועליי.

ארזה הנהנה. "היית רוצה להצטרף לפיירי טייל?"

"אין מבחן בשביל להיכנס? כי זאת גילדה מפורסמת וזה..." קאיטו מלמל.

"אתה רוצה שיהיה מבחן?" ארזה החזירה בשאלה.

"לא?" הוא ספק שאל ספק אמר.

"ברוך הבא." היא אמרה בחיוך.

"אז איך הקבלה לגילדה עובדת?" לורי שאל.

"אני מתארת לעצמי שכבר ראיתם את הקעקועים האלה." היא הצביעה על הסמל שהיה על זרועה השמאלית. "לכל חבר גילדה יש את הקעקוע של הגילדה שאליו הוא שייך. בעבר כשהיו עבודות מסודרות הקעקוע עזר למעסיק לדעת מאיפה האדם הגיע. כיום במלחמה הקעקועים עוזרים לנו לזהות מאיזה צד האדם בקרב ולאן לפנות אותו במקרה חירום." היא הסבירה.

"אז זה מעין תעודת זהות." הרהרתי.

"נכון. במקרה שאנשים עוברים גילדה הקעקוע הקודם שלהם נמחק ובמקומו שמים להם את הקעקוע של הגילדה הנוכחית שאליה הם הצטרפו." ארזה אמרה וסימנה לנו ללכת אחריה.

"הקעקוע עצמו לא כואב?" נאשי שאלה.

"לא. הקעקוע נעשה באמצעות חותמת קסם." ארזה השיבה.

המשכנו ללכת אחריה, נזהרים מידי פעם מחפץ מעופף כלשהו.

"אני חייב לשאול, האם עצם זה שאנחנו הילדים של חברי פיירי טייל, האם אנחנו נחשבים כחלק מהגילדה?" שאלתי.

"לא בהכרח. אתה יכול לבחור באיזו גילדה תהיה כל עוד היא גילדה חוקית."

"כמה ילדים הגיעו עד עכשיו?" נאשי שאלה.

ארזה נעצרה. "בואו נראה... רין, לורי, ג'ו ואת. אז ארבעה נכון לעכשיו. ממה שידוע לי עוד ילדים אמורים להצטרף."

"מגניב! אנחנו נכיר חברים חדשים!" קאיטו אמר בהתלהבות יתר.

ארזה הובילה אותנו לעבר גרם מדרגות. "וונדי מחכה לכם. היא ורומאו יעשו לכם תדריך מהיר על מה שקורה. האחרים יצטרפו אליכם בהמשך."

קאיטו, נאשי, לורי ואני עלינו למעלה. בקומה העליונה גם היו הרבה מקומות ישיבה. הדבר היחיד שגרם לה להראות אחרת מקומת הכניסה הייתה העובדה שאף חפץ לא הושלח שם. מולנו היה לוח שעם גדול, שהיה מאותר בפסלונים קטנים של פיות. לידו עמדו שני אנשים וחתול לבן.

הבחור הצעיר היה עם שיער סגול קצר והוא נראה כאדם שעדיף לא להתעסק איתו. הוא דיבר עם הבחורה הצעירה שהייתה עם שיער פזור בצבע כחול כהה. למרות שעמדנו במרחק מהם, עדיין הצלחתי לשמוע קטעי משפטים מהשיחה שלהם.

"תסבירי לי שוב למה אני צריך לעשות זה." הוא אמר בזעף.

"כי ארזה ביקשה. וגם בגלל שאני לא ממש סומכת עליך כרגע." הבחורה אמרה. היא הפנתה את מבטה לעברנו. "ואני רואה שחלקם כאן. אני וונדי, וזה רומאו." היא אמרה בעודה מצביעה על הבחור שלצידה.

נאשי הייתה הראשונה לשבת מולה, היא סימנה לנו לשבת. "ממה שראינו עד עכשיו המקום נראה מדהים."

וונדי פתחה את פיה על מנת לענות, אבל בדיוק אז מישהו עלה במדרגות. הפניתי את מבטי לכיוונם, רק בשביל לגלות את הנערה עם השיער השחור.

"אני מצטער. הגרמלין הקטנה לא הפסיקה לריב עם אנשים. הייתי צריך לגרור אותה לכאן בכוח." האיש אמר בהתנצלות. היה לו שיער בלונדיני ועגיל קריסטל באוזן שמאל.

"לא התחלתי מריבות איתם! הם התחילו איתי! ואתה יכול לשחרר אותי עכשיו." הנערה אמרה בזעם.

לורי גלגל את עיניו. "תפסיקי ליצור דרמות מיותרות ג'ו."

הנערה גלגלה את עיניה והתיישבה ליד אחיה. היא הביטה באיש שהתחיל לרדת במדרגות לקומה התחתונה. "ועל מה אתה מסתכל?!" היא הפנית את מבטה אליי.

"עם כל הדרמה שיצרת למה שאני לא אסתכל עלייך?" החזרתי בשאלה.

"זה מספיק! אם אתם רוצים לריב תריבו בחוץ!" וונדי הרימה מעט את קולה.

ג'ו הביטה בי בכעס. "אחרי שהדבר המטופש הזה יגמר אנחנו נסיים את מה שהתחלנו!"

באתי לענות לה, אבל וונדי קטעה אותי. "אז ככה. חלקכם שמעתם על המלחמה וחלקכם לא. בגלל שאין לנו הרבה זמן לכן אעשה סקירה מהירה. כמובן שאם משהו לא ברור לכם אתם תמיד מוזמנים לשאול."

"כפי שידוע לכם ממלכת פיורה נמצאת במלחמה כבר מספר שנים. אנחנו לא נלחמים רק בדרקונים, אלא גם בגילדות אפלות שמצדדות בהם." רומאו המשיך אותה.

"מה זה גילדה אפלה?" שאלתי.

"יש הרבה גילדות ברחבי היבשת, לא רק גילדות קוסמים. הגילדות החוקיות קיבלו אישור רשמי מהמועצה והן מי שמגנות כרגע. הגילדות האפלות הן גילדות שמשתמשות בידע שלהן לדברים אסורים, כמו רצח למשל. חלקן גם מתפקדות כמו כתות." קאיטו הסביר. הוא לא קוסם למיטב ידיעתי, אז מאיפה הוא יודע?

"נכון. כשהמלחמה התחילה הגילדות החוקיות כרתו ברית ביניהן. הן נתנו לחלק מהגילדות האפלות להצטרף כי הן היו חלשות מידי במאבק מול הדרקונים. אבל היו גילדות שסירבו לשתף פעולה. הן חשבו שהדרקונים צודקים, מה שגרם להופעה של כתות לצוף ברחבי פיורה והסביבה. לנצח את האנשים זה קל, אבל לנצח דרקון זה עסק מסובך" וונדי עצרה את שטף הדיבור שלה.

"אז בעצם אנחנו כאן בתור חיילים?" ג'ו שאלה. "שהבאתם אותנו לפה כדי להילחם?"

"אני לא יודעת מה היו השיקולים של האפי כשהוא בחר לפעול ככה. איבדנו הרבה אנשים במלחמה ולכן שלחנו אתכם רחוק מכאן. אבל כמו שאמרתי קודם, אין לנו הרבה זמן. אם אתם כן תרצו להילחם תצטרכו ללמוד קסם." וונדי נשמה עמוק. היה נראה שהדיבור על כך הקשה עליה.

"יש סיכוי גבוה שתיפגעו או תמותו. אז קחו את זה בחשבון." רומאו אמר. הבעת פניו הייתה קפואה.

"וואו. איזו שיחת עידוד." גלגלתי את עיני.

"רומאו!" וונדי נזפה בו.

"מה? רק אמרתי להם את מה שעלול לקרות. זאת המציאות. אין מצב שהם לא יפגעו תוך כדי קרב" הוא אמר מבלי להביט בה.

וונדי נאנחה. "אתם לא חייבים להילחם. זה לשיקולכם."