"מה חשבת לעצמך?! אתה מבין במה סיבכת אותנו עכשיו?!" פריד כמעט צעק על האפי. עשינו את דרכינו לכיוון היציאה מהתחנה.

באופן די מפתיע הקרב הסתיים די מהר כך שלא היינו צריכים לדאוג לגבי הפצצה. החביות איכשהו נטרלו אותה.

"אתה יודע בדיוק כמוני שאין לנו מספיק אנשים! חוץ מזה ברור לך שאם זה לא היה אני זה היה יכול להיות מישהו אחר..." החתול אמר. הוא עף מעלינו.

"ומה לגבי השאר?" ליסאנה שאלה.

"שלחתי להם מכתבים. אני מתאר לעצמי שהם אמורים להיות בדרך למגנוליה." האפי השיב.

"יש עוד ילדים חוץ מאיתנו?" שאלתי.

"למה שלא יהיו?" נאשי החזירה בשאלה.

קאיטו הלך לצידנו בשקט, מה שלא היה כל כך אופייני לו.

יצאנו החוצה למזג אוויר גשום, היה קפוא בחוץ. הלכנו במהירות, ולא היה נראה שהגשם עומד לעצור.

תוך כדי הליכה שמתי לב שהמצב של העיר לא נראה טוב. הרבה בתים היו הרוסים והאנשים הסתתרו בסמטאות הצרות.

"מתי מגיעים?" קאיטו שאל לבסוף.

"לא נשאר לנו עוד הרבה ללכת." אוורגרין אמרה.

ההליכה הייתה כעשרים דקות אבל לי הרגיש כנצח.

המשכנו ללכת בשתיקה, כשהרעש היחידי שנשמע היה קול טיפות הגשם.

"תגיד, מה קרה כאן?" שאלתי את אלפמן שהלך לצידי.

הוא הביט בנו. "יספרו לכם הכל בצורה יותר מסודרת בגילדה, אבל בגדול המלחמה עדיין לא קרובה לסיום."

בזמן שהלכנו ניסיתי להישאר רגוע, אבל הדברים שאלפמן אמר חלחלו למחשבותיי. כמה זמן המלחמה הזאת נמשכה? ואיך לעזאזל אנחנו קשורים אליה?

"הגענו" קולו של ביקסלואו קטע את רצף השאלות שהתרוצצו בראשי.

מולנו היה בניין, או לפחות מה שנשאר ממנו. יחסית לשאר הבתים באזור הוא נראה די בסדר. דגלים דהויים היו תלויים מהחלק העליון של המבנה. שם הגילדה היה עשוי מאבן והוא בלט מאוד.

"ברוכים הבאים לפיירי טייל" ליסאנה אמרה.

התקדמנו לכיוון דלת העץ שהייתה מולנו. אלפמן פתח אותה ונכנסנו פנימה. המקום היה רועש ועמוס מאוד. צעקות רמות נשמעו מפינה לפינה ואנשים רצו ממקום למקום.

"חכו פה." אוורגרין אמרה והלכה עם השאר שהמשיכו להתקדם.

נאשי, קאיטו ואני הבטנו במתרחש מולנו.

"אז...מי מהם ההורים שלנו?" שאלתי את נאשי.

"תכף תדע" היא ענתה (לא מפתיע).

פצחתי את פי בשביל לענות אבל בדיוק אז העיניים של הנוכחים בגילדה הופנו כלפינו.

היה שקט למספר רגעים ואז מישהו הפר אותו.

"מה הקטע עם הבגדים?" אדם בעל שיער ורדרד שאל, היה ברור למי הוא התכוון.

קאיטו הביט בי, בנאשי ואז בו.

"נאטסו! לא אומרים דברים כאלה לאנשים!" הבחורה שעמדה לצידו אמרה בזמן שהיא החטיפה לו מכה על הראש באמצעות עיתון. שערה הבלונדיני היה אסוף בקוקו גבוה.

נאשי הביטה בהם, מעיניה זלגו דמעות. "אמא! אבא!"