"ברוכים הבאים למגנוליה!" האפי קרא בהתלהבות ברגע שירדנו מהרכבת. התחנה הייתה צפופה מאוד, כך שכולנו מיהרנו לצאת ממנה.

"כאן פיירי טייל נמצאת, נכון?" קאיטו שאל את האפי.

"בין היתר. העיר מפורסמת בעיקר כי פיירי טייל ממוקמת בה, אבל יש עוד הרבה דברים לראות בה." החתול הסביר.

"הקשיבו! הקשיבו! כולם להתפנות מהתחנה! אני חוזר: כולם לברוח-" מישהו צרח בהיסטריה בכרוז הרכבת.

קאיטו נצמד אליי ואל נאשי במהירות, בזמן שרצו סביבנו בהיסטריה, בצרחות, בהלה ופחד.

שמענו חריקות במיקרופון ומישהו צורח. "תושבי מגנוליה! באנו בשלום! אם לא תתנו לנו את הרכבת בחמש דקות הבאות, אנחנו נרצח את כל האנשים שנמצאים בתחנה. הטלנו קללה על כל התחנה, אם תנסו לצאת, אתם תתפוצצו במקום!"

להאפי היה ניצוץ בעיניים. "איי! אתם תפגשו את המשפחה שלכם בקרוב!"

"לעזאזל איתך חתול! איך אתה יכול להיות כל כך רגוע?! אנחנו על בטוח נמות!!!!" צעקתי עליו.

הדלת של התחנה נשברה בפתאומיות. מתוך השברים בקעו חמישה דמויות- שלושה גברים ושתי נשים. הגבר הראשון היה מאוד שרירי- הוא היה האחד שריסק את הדלת. "גבר!" הוא צרח בהתלהבות.

"אתה לא היית חייב לשבור את הדלת..." הבחור השני אמר. שיערו הירוק הארוך כיסה את עינו הימנית. הוא אחז בידו האחת חרב.

האישה עם השיער הלבן חייכה קצת. "זה אלפמן בשבילך."

"עכשיו... איפה האדם שאנחנו צריכים לחפש? אנחנו יודעים שהוא נמצא עם הכרוז, אבל איפה בדיוק?" ירוק השיער שאל.

האנשים המשיכו לרוץ בבהלה לכל מקום, לא שזה היה עוזר בכל מקרה, כי לא יכלנו לצאת החוצה.

"הוא כנראה נמצא בחדר המרכזי, לא? מי שאנחנו מחפשים לא ילך לחדר צדדי בתחנה." גבר עם מסכת אביר ציין.

"לא נוכל להתחיל לחפש אותו בכל החדרים, אז נצטרך לגרום לו לצאת החוצה." ירוק השיער אמר.

האיש עם מסכת האביר צחק. "לא צריך פריד, אני אשלח את התינוקות שלי שיעשו את העבודה."

שלוש חביות עם פרצופים צצו מאחוריו והן הסתובבו מסביב לראשו.

"מה לכל הרוחות הדברים האלה?!" הצבעתי על תיאטרון הבובות .

האפי הסתכל עליי. "ששש! אתה מפריע לי לצפות!"

הבובות התחילו להתפזר לכיוונים שונים בתחנה ונעלמו.

האישה עם השמלה פנתה לאחד מעובדי התחנה שעמדו בקרבת מקום. "יש לכם מכשירי קשר שמחוברים לכריזה?"

העובד המבוהל הנהן והעביר לה מכשיר קשר.

היא לקחה את המכשיר. "אני לא יודעת מי אתה, ובאמת לא אכפת לי, אבל אני מבקשת ממך יפה עכשיו לבטל את הקללה. אז, ורק אז, תקבל את הרכבת. סגור?"

היה שקט לרגע. "לא. קודם אתם מעבירים את הרכבת. אחר כך אני אחשוב על ביטול הקללה, אם בכלל." החוטף אמר.

"קודם ביטול הקללה ואז הרכבת. אנשים חפים מפשע לא צריכים להיפגע. העניין הוא בין עובדי התחנה לבינך." מבטה וטון הדיבור היו רציניים.

"לא! שמעת את התנאים שלי! הרכבת קודם! או שאני מתחיל להרוג אנשים!"

עובד התחנה הביט בה. "תקשיבי לו! תעשי כל מה שהוא מבקש!" הוא התחנן.

"לא." אשת שיחו השיבה. ואז, באותו רגע, כולם יכלו להבחין באדם שרגלו חצתה את אזור המקום שהיה פעם דלת.

"תתרחק משם!" פריד התחיל ללכת לכיוונו בזהירות.

האיש הביט עליו בפחד. הוא המשיך את הצעד, ומיד אחריו נשמע פיצוץ.

"כולם להתרחק! אני חוזר: כולם להתרחק!" אלפמן צעק, בעודו מנסה למנוע מאנשים לרוץ בהיסטריה מוחלטת לכניסה.

"אתם לא רוצים שהחיים שלכם יגמרו בצורה הזאת, נכון?" קבוצת אנשים הופיעה מבין הצללים. האדם שאמר זאת חייך חיוך מרושע.