שתיים עשרה,
כמו בת מצווה.

בעבר הייתי מתחילה מלחמות על כל כדור נוסף שהייתי נאלצת לשתות רק בגלל המצב הבריאותי שלי.

כשהרופא אמר שעליי להעלות את מינון הכדורים לשש, ולחלק את זה כך שאשתה שלוש בבוקר ושלוש בערב- הרגשתי שמשהו חרב עליי.

לא העולם חרב עליי, לא נתתי לזה לקרות.
אבל בכיתי.
כי זה התחיל להשתלט לי על שגרת היום, מה שהיה בעבר 'חבר' נודניק שהתלווה אליי כל חיי והפך חלק מהשיגרה שלי.
Fmf.
חוסר חלבון בגוף שאחת התופעות שלו זה דימוי דלקות בגוף.

אבל זה לא העיניין כאן.

בהמשך לסיפור-

סירבתי לקחת את כל השש, הסכמתי לחמש. ימות העולם ולא אחייה כמו חולה כל חיי.

אבל מישהו צוחק על המצב והמצב התדרדר.
כאבי בטן בלתי נסבלים, הקאות ובכי בלתי נפסק.
במשך ארבעה חודשים.

והיום?
אני צריכה לקחת שישה כדורין נוספים לכדורים הרגילים שלי.
שתיים עשרה כדורים ביום.

לא משנה כמה בכיתי,
התכחשתי,
נלחמתי,

כדור זה כדור.
חולי זה חולי.
בריאות זו בריאות.

זה מצב זמני, רק לשבועיים.
ואז אחזור לששת הכדורים הרגילים שלי, ששומרים על המצב הבריאותי שלי תקין.

למה אני כל כך מסרבת לכדורים האלה? הרי כדור זה כדור וזה בסופו של דבר בשבילי.

כי כל כדור צורח לי באוזניים "את חולה."
וכל כדור מוריד למטה את החלומות שלי.
כל הקאה לוחשת "שירות לאומי מחוץ לבית? הצחקת אותי."

וזאת המלחמה היום יומית שלי כנגד עצמי.

בבקשה, ספרו לי על שלכם, במה אתם נלחמים בכל יום?
בואו נילחם יחד.

יודעים מה?
כל קורא שמרגיש שהוא נלחם כנגד משהו, שיצייר חרב על כף היד שלו מחר בבוקר.
מי יודע? אולי אנחנו צבא שלם.
אזכיר בבוקר בלוח המודעות הפרטי.