ישבתי בקפיטריה עם ג'ימין ושיחקתי באוכל שלי בשיעמום. לפתע משהו העיר אותי מעט. שני ילדים לא מוכרים התיישבו מולנו.

את האחד שישב מולי מיד זהיתי - הילד משיעור מדעים.
הוא בחן אותי, ראיתי איך מבטו סורק אותי בסקרנות. הרגשתי איך פניי נהיים סמוקים מעט.
"מ-מה אתם רוצים?" שאלתי ולא הורדתי את מבטי מהם לרגע. הנער המוכר שישב מולו המשיך להביט בי. "לאכול איתכם..מותר" הוא אמר.
היה ברור בטון שלו שזאת לא הייתה שאלה מצידו. האחר גיחח וניגש להתיישב לצד ג'ימין ואותו בחור, שלא טרח להציג את עצמו, התיישב לידי. סקרתי אותו בקצרה. הוא היה... יפהפה.

הבטתי בג'ימין והוא החזיר לי אותו מבט מבולבל. בעודי מתעלם בהכל, חזרתי לשחק עם האוכל שלי ולאכול מידי פעם. המשכתי לדבר עם ג'ימין ובחרנו להתעלם מהשניים. אכלתי מהעוף הזהוב שהיה בצלחתי.

***

נכנסתי לשיעור במעבדה והבחנתי בנער מחדר האוכל שוב יושב במקום של ג'ימיני. ניגשתי אל המקום והתיישבתי שם, נמנע מלצור איתו דו שיח. המעבדה הייתה הומה ילדים. ראיתי שהילד בוחן אותי מהצד ונלחצתי מעט. פתחתי את המחברת ושרבטתי כמה דברים בקצה המחברת, משתדל להקשיב לדברי המורה שהסביר על ניסוי שנצטרך לערוך עם הזוג מעבדה שלנו. ממש נפלא. כעת הנער הסיט את מבטו והרשתי לעצמי להסתכל עליו קצת. הוא כל כך יפה. משורטט, הכל כל כך מדויק. משהו בעיניו היה כל כך יפה. הוא סובב את ראשו והביט על ג'ימין. ליבי נצבט מעט. אבל למה?

הוא חזר להסתכל עלי ובפנים אדומות מיהרתי להסב את ראשי אל הקיר. מלא במשפטי השראה של מדענים. מתחת למשפט של אלברט איינשטיין, "אתה נכשל רק כשאתה מפסיק לנסות", הופיע שולחן מלא בציוד מעבדה חדשני ומחוכם. החזרתי את ראשי אל המחברת שלי ויכולתי לחוש את מבטו הסוקר נעוץ בראשי. "מה?" לחשתי לו והוא רק הרים את גבותיו בתמימות ונשען על כיסאו.

הצלצול קטע את המבטים שלנו ואספתי את ציודי אל תיקי. לאחר לא היה שום ציוד על השולחן, הוא לקח את תיקו ובא לקום. מופתע מעצמי, שלחתי את ידי ונגעתי בזרועו. הוא הביט בידי ואז בפניי בהפתעה. חשתי איך גופי בגד בי והחוסר הביטחון משחק בי. הוא יפיפה..
"לא אמרת לי איך קוראים לך," אמרתי לפתע. נשכתי את שפתיי, מנסה לחסום אותן מלהתפרץ שוב.

הוא רק צחקק, הסתובב באלגנטיות והלך משם. מה מצחיק?

מובך מאוד, התקדמתי לכיוון המקום של ג'ימין. "שנזוז?" הוא שאל אותי והחווה בראשו אל עבר דלת הכיתה. הנהנתי לחיוב והתחלנו ללכת. ניגשנו אל הלוקרים שלנו, שבמזל היו צמודים אחד לשני והחלנו לשים את הציוד בלוק שלנו. ג'ימיני דיבר איתי על כל מיני דברים אך לא הצלחתי להתרכז. רק חשבתי בלי סוף על הילד היפה הזה. למה הוא לא אמר לי את שמו? מה היה מצחיק? סגרתי את דלת הלוקר שלי וראיתי אותו נשען על לוקר שממוקם כחמישה מטרים ממני. הוא חייך אלי וכשחברו האחר קרא לו לבוא הוא הביט בי לרגע, נשך את שפתיו ובתנועה קצרה הוא נופף לי לשלום והסתובב.

***

"טאהיונג, הכל בסדר? אתה נורא לא מרוכז היום. יותר מהרגיל!" ג'ימין אמר לי כשבעטתי באבן לאורך כל השביל הביתה. "תגיד, אתה יודע איך קוראים לילד שהתיישב לידי בארוחת הצהרים ובמעבדה?" שאלתי בסקרנות, כל כך מחכה שהוא יענה לי. ראיתי שהוא מהרהר לרגע. ממש יכולתי לראות במוחו ג'ימיני קטן מחפש במאגרי הזיכרון שלו את הילד. עיקמתי את אפי בצחוק. איזה מחשבות מוזרות יש לי לפעמים.

"כן, קוראים לו ג'ונגקוק. למה?" ג'ונגקוק. איזה שם יפיפה. כמעט כמוהו. עיניו צצו במוחי כאשר נזכרתי באותו הנער שהתעלם מנוכחותי. הוא הבחין מהצד בג'ימין המופתע. הצמדתי את הספרים שהיו בידי אל חזהי ועפעפתי בחולמנות. "הוא ממש, מוזר. אבל בקטע טוב," מיהרתי לומר. "שמעתי שהוא פלייבוי רציני" אמר ג'ימין בפקפוק שהרגיז אותי מעט. "פלייבוי?" שאלתי בעצבנות קלה. "כן, הוא עובר מבחורה לבחורה, רק בשביל, טוב אתה יודע," הנדתי את ראשו לשלילה. ג'ימין הרים את גבותיו, "לעשות איתן סקס," הוא לחש את המילה האחרונה עד כדאי כך שקירבתי את אוזניו לפיו כדי לשמוע. התרחקתי ממנו מיד ופערתי את עיניו.

"א-אז מה? למה שאיתי הוא יתנהג ככה?" שאלתי את ג'ימין וראיתי שהוא מבולבל. "מה זאת אומרת איתך?" הוא שאל בישירות והבנתי מה פלטתי מפי. פעם שנייה שהוא בוגד בי היום. "לא לא, שום דבר." אמרתי והתחלתי ללכת מהר יותר, מנסה לגרום לשיחה הזאת להתנדף. "הוא פשוט סרק אותי כל היום," פלטתי שוב. אני מתחיל לשנוא את הפה שלי. "אתה יודע, גם יונגי, ההוא שהיה לידי הסתכל עלי כל היום ככה... זה היה כל כך מוזר." ג'ימין אמר והנהנתי. מה הקטע שלהם?

"את האמת שג'ונגקוק הזה נראה נחמד, יהיה נחמד אולי להיות, אתה יודע, ידיד שלו" אמרתי והדקתי שוב את אחיזת הספרים לחזהי. "כן, גם נראלי שאם יונגי זה יהיה נחמד." ג'ימין אמר והביט ברצפה. הרגשה מביכה ולא נעימה נוצרה בנינו. "שמעתי שיש מסיבה מחר בערב," ג'ימין הרים את עיניו והבטתי בו בסקרנות. "הם בטוח הולכים, אתה יודע, ה-הם מקובלים כאלה," הוא השתקק לרגע. "נראה לי." מיהר להוסיף לאחר רגע קצר.

הגענו אל המקום שהשביל מתפצל וכל אחד פונה לביתו שלו. "אתה רוצה שנלך?" שאלתי אותו והוא היסס לרגע. "כן, יהיה נחמד, לא?" ג'ימין חייך וזקפתי את אגודלי לעברו. משהו בליבי שמח שאני סוף סוף אוכל להכיר את הילד הזה. ג'ונגקוק. חרטתי את שמו בראשי ונכנסתי אל ביתי.

תודה ל- ayavlook על הפרק שכתבה.