אז ככה בעצם העולם בנוי; אנשים טובים ואנשים..פחות טובים. הכרתי את הנער כמו כף ידי, חלש וטהור כמו שנראה לעיניי אחרים, אהבתי את צורת דיבורו וטונו, אהבתי את הרגע בו הקטן הולך עם חברו הטוב ג'ימין ומצחקקים להם במסדרונות התיכון, הרגשתי שלון ונחתי עם גופי על הספה, טאהיונג היה אדם מורכב לפתע אתה יכל לראותו שמח ועליז ויום אחריי עצוב, זה הכעיס אותי וזעמתי בתוכי, דמי רתח וגעש כאשר ראיתי את הבייבי שלי יושב בכיתה לבד בעוד חמישה סובבים את גופו הקטן ומתעללים בו, אני זוכר איך הוא בכה בשירותים ולא יצא למשך שעתיים, דמותו נחככה בראשי לא יכולתי להוציא אותו ממחשובותיי, זה תיסכל אותי האדם שאני כביכול צריך לשחק בו חדר לליבי וגרם לו לפעום, התסכול היה שם העצב התערבב איתו ורגשותיי לא היו מובנים, טאהיונג היה אדם מורכב שהכרתי, האדם בו ליבו יהפוך לשלי לנצחים.

שמות הנערים אשר פגעו בנערי הקטן נכתבו במוחי, הם יצטרכו לשלם על כך שפגעו באהובי וגרמו לו לבכות שעות, על עורם שנגעו בעורו היפייפה, על הבגדים וריחם שפגע בו, שנאתי אותם עד עמקיי נשמתי! אך שנאתי את עצמי במידה מסויימת.
הייתי פחדן עלוב שלא עזר לאחר כדי למנוע ממנו פגיעות מאותם הנערים, התחבאתי בצללים כאשר הכו בו ללא הרף, השנאה העצמית שלי רק התגברה מכל חשיבה, רק המחשבות על כך גרם לכוס שהונח בשולחן להנפץ בידי ולדם לזלוג מעורי, חתך עמוק נראה לעין אך לא היה לי אכפת יותר, כל מה שרציתי היה שטאה ישב לצידי וישקע באהבתי אליו, הבייבי שלי שייך אך ורק לי ואין אדם שיגע בו מלבדי.

לא יכולתי לומר זאת בקול, לא יכולתי להגיד שהוא שלי, לא יכלתי לבוא אליו ולנשקו בשפתיו העבות אך הדקיקות... זה עיצבן אותי, רציתי רק לברוח מפה הרחק ממנו... הרחק מהכאב שנשאתי עימי, גופי בער מהכעס שעטף אותי, שאבתי את הכאב והנחתי אותו בחדר נסתר בליבי הכאוב.

...

כל הנערים מכל השכבות התישבו במקומות הריקים, חבריי קבוצת הכדורסל ישבה בשולחן הקבועה שלה וכך כל קבוצה אשר שייכה את עצמה למקצוע מסוים ומשעמם..הייתי מהרגילים הפופולארים בעיקר, הרבה רצו שאצטרף והרבה דחיתי, לא מתוך התלהבות אלא מחוסר עניין להיות בקבוצה שלא באמת נתנה לי את האפשרות להתעניין בה.

אז כן, הייתי מהרגילים הפופולארים. לקחתי מגש אוכל צנוע יחד עם יונגי, שולחן ריק אחד לא מצאנו אך היה אחד..שהיה בו רק שני נערים קטנים שאכלו בשובע מהאוכל הדוחה, נגעתי בעזרת זרועי בזרועו של יונגי שיציץ לרגע ובלי שום מחשבה התקדמנו אליהם.

לקחתי את המגש והנחתי אותו מול מגשו של טאהיונג וכך גם יונגי, הם הפסיקו באכילתם והביטו בנו בפליאה, רציתי רק לגעת בנער הטהור שלי וללטף את לחו הסמוקה, לעשות איתו דברים שלא התאימו לאישיותו ולגופו להיסמן בפי, רציתי שישכב במיטתי ויביט לתקרה כאשר איברי הנוקשה חודר אליו וגורם לו לעונג בכל חדירה, לשפשף את הזין שלו ולבסוף לגרום לו לצרוח את שמי כאשר גומר, את כל זה רציתי לעשות אם טאהיונג..ואעשה.

"מ-מה אתם רוצים" טאהיונג שאל ולא הפסיק להביט בשנינו..היינו זרים בעיניו ולא מוכרים, ידעתי שאת הצעד הראשון שלי אצטרך לעשות עכשיו כי אחר-כך יהיה מאוחר, הייתי חייב לשחק בנער הטהור ולשבור את ליבו לרסיסים..הרצון רק גבר בי אם הזמן.

"לאכול איתכם..מותר" כמובן שזו לא הייתה שאלה מצידי, יונגי גיחך לאמירותיי והתיישב ליד ג'ימין בעוד אני ליד טאהיונג, שני הנערים הביטו אחד בשני והתמקדו לאחר מכן באוכל היה נראה להם לא אכפת שלא היינו כאן, טאהיונג היה עסוק באכילה הבטתי בו לכמה שניות, את נגיסות העוף אשר הכניס לפיו במלואו ואכל בשובע גרמו למחשבות רטובות להתרוצץ בראשי..רציתי שזה יהיה איברי שימצוץ בהנאה, שיעלם לפיו ואזיין אותו בחורו ההדוק והוורדרד שכה רציתי וחשקתי בו.

הוא לא ידע שאהבתי אותו יותר מחיי, לא אתכחש לאהבתי אליו יותר, לא ארשה לאחרים לומר לי מה הוא האמת והשקר בי, לא ארצה שעוד זרים יגעו בו ויטמאו את גופו השייך לי, הנער הזה..בעל שיער אפור מבולגן ובגדים מסורבלים..התמים והטהור הזה..שייך לי בלבד, ג'ון ג'ונגקוק.

-שוב סליחה על הפרק הקצר-