ההורים שלי, הם היו אנשים מופלאים וקסומים, תמיד אהבתי אותם למרות שהם לא אותי הלב שלי פעם בשבילם, אימי חיבקה ונשקה למצחי כאשר הורידה אותי ממותניה, הייתי אז תינוק שעשה את צעדיו הראשונים, אני זוכר את ההתרגשות שמילאה את גופה שצפתה בבנה הקטן אומר את מילותיו הראשונות, חיוך מריר עלה על פניי שסיפרו לי איך הייתי אז, לא אהבתי את עצמי, שנאתי, הוריי מתו להן והשאירו את בנם הקטן לבד כנגד העולם, שנאתי את זה שהם לא לקחו אותי איתם רציתי להיות עם הוריו בפעם האחרונה. להתאחד איתם לאחד כמו שמשפחה אוהבת ותומכת שהיינו אמורים להיות, אך כל מה שנשאר הייתה פיסה נייר מקומטת ובה מילות כאב חרוטות בדם, התיישבתי על הכיסא, צפיתי בנער הקטן הזה שניסה להתרכז בשיעור אך במקום זאת התרכז בחלומות בהקיץ, חשתי בזה, הבייבי שלי נראה מתוק וטהור אין פלא, הוא נראה מתוק כמו דבש, חיוכו המרובע לא נמחק אף מעולם, השמחה שלו היא מה שעוררה בי סקרנות לגביו, רציתי להכיר בו, רציתי ללמדו לקח חשוב, הוא שלי, הוא רק עוד נער שאשחק ואזרוק לכלבים כמו השאר המסכנים.

לאחר שעתיים של חפירות מצד המורה, יצאתי ל'הפסקה הגדולה' כמו שאומרים, הלכתי בין נערים ונערות שאת רובם כבר הכרתי ואני מתכוון ממבטים ולא שמות פרטיים. קרצתי לכמה בנות שנראו טוב בעיניי, הטעם שלהן באודמים נראה מכוער עליהן, רציתי לומר אך לא רציתי שירגישו רע לגביי המראה שלהן, כמה מהן ליטפו את זרועי שחלפתי בניהם, חשקו בי, את זה ידעתי כבר מראש, נגיעה היא הדבר החשוב בבני אדם שיכל לקשר ברגעים אינטימיים, חוויתי ואני חייב לציין, זו הייתה מגע מענגת בהחלט.

יצאתי לחצר הגדולה שגוש גדול של בנות רודפות אחריי וצווחות את שמי, הבטתי לאחור ואוזניי צרבו מצעקותיהן, אולי הגזמתי עם התנועה הזאת, עיניי קלטו אוטומטית אותו, מתיישב מול חברו שידעתי את שמו בעל פה; פארק ג'ימין, הם דיברו בניהם וציחקקו, הרגשתי צביטה, לא אהבתי את הקירוב בניהם למרות שהם רק עוד חברים טובים שמגלים סודות כמוסים, הסטתי את מבטי חזרה והתקדמתי לעבר יונגי שישב על אחד המדרגות שהשקיף על המגרש הגדול עם השדה הירוק והבוהק ואיתו כמה נערים משחקים להנאתם "מין יונגי," קראתי לשמו והורדתי מאוזניו את האוזניות, פניו הרצינו שמישהו העז לגעת בדבר ששייך אך ורק לו "ג'ון." קולו היה נשמע סמכותי לרגע, גיכחתי למראה התלהבותו הצינית.

התיישבתי לידו ולקחתי מהקופסא סיגר, הצתתי אותה והכנסתי את העשן הסמיך לתוך ריאותיו ונשפתי לאוויר החמים של הבוקר, ראיתי איך העשן מתפזר ומתערבב עם האוויר המתוק, יונגי רק דאג להסתכל עליי במבט אדיש כאשר נראתי כה דרמתי לעיניי השמש שרק זרחה לה בבוקר מדכא כמו זה. טוב לומר את האמת אני האדם המדוכא, העולם ממשיך ואני נתקעתי, נשארתי באותה הנקודה פוחד להיחשף לעיניי אחרים. "זה עוד הפעם זה" הוא שאל ולקח ממני את הסיגר ועישן אותה, הוא כיווץ את שפתיו ונשף את העשן לבחוץ, נראתי מסכן מבפנים, ריחמתי על עצמי לכמה רגעים בודדים, הייתי בעולמי שלי לבד, עולם של חושך ותאווה, מראות היו וקצה של אור במנהרה, לא היה לי כוחות או חשיבה אם להתקרב ואולי לשנות את עצמי, את מי שאני ומה שאני, לא וויתרתי והייתי עקשן, נשארתי על מקומי ולא זזתי מילימטר מהנקודה החצופה, אותה הנקודה שהכאיבה לי וריסקה את עולמי, אותה הנקודה שנשארה איתי וייסרה אותי במשך השנים, רציתי לשבור ולעבור אותה, רציתי להראות את החיוך האמיתי שלי לעבר העולם וחבריי, כל מה שביקשתי הוא רק להיות בן אדם נורמלי מבלי עבר מסכן ואבוד בשאלות.

"לצערי" עניתי לשאלתו והמשכנו להביט לעיניי הנערים ששיחקו כדורסל ונערות שעודדו אותם, הצלצול נשמע וברגע הזה אני ויונגי קמנו "מה ג'ון יש לנו שיעור ביחד עכשיו," הוא גיחך, יונגי אולי תלמיד לפי שאומרים אך הנער הזה כמעט ולא נכנס לשיעורים הוא בקושי נוכח בישיבות חירום אף על פי שחוכמה אצלו זה דבר כה נדיר, אני מתכוון, יונגי תמיד יודע איך לדבר עם אדם מסוים, להבין את צרותיו הוא ידע לומר את המילים המנחמות והעדינות, זה מה שאהבתי ביונגי, מבחוץ קשה כמו סלע ואדיש ומפנים רך כמו חמאה וכה נדיב, מין יונגי היה אדם בעל אישיות מפתיעה למראה, קולו העמוק השכיח ממני להוציא מילים לאוויר, אהבתי את קולו, זה הוסיף לאישיות שלו, המראה המוזנח שלו התאים בצורה לגובהו, הוא נראה מסורבל עם מדי בית הספר המיושנים, הוא נראה תלמיד איך לומר..'תלמיד למופת' למי שהבין במילותיי.

ניגבתי את ישבני הלבוש ברפרוף וכך גם יונגי התמתחתי טיפה כך ששריריי ביצבצו בהדיקו. מתחת לחולצה הרופפת, יצאנו מכיוון המגרש לעבר כיתת מדעים מה שנקרא גם כיתת כימיה ועוד מגווני שמות שהומצא בידי התלמידים, נכנסו מוקדם לכיתה והתיישבנו במקומנו, יונגי דאג להישאר מאחורי, הוא רצה להספיק לישון ולהתעורר לעוד הפסקה שארכה כ-20 דקות ואז..ראיתי אותו שוב, הוא התקרב יותר ויותר לכיווני ועמד מולי שפרצוף אדיש היה על פניו "ג'ימיני יושב כאן," הוא אמר והצביע לכיוון הכיסא שישבתי, ג'ימין נכנס לכיתה, שיערו היה מבולגן ובגדיו מסורבלים לא ייחסתי לזה חשיבות שהסטתי את מבטי חזרה בנער הקטן והטהור שעמד מולי, המורה נכנסה במהירות והניחה את חפצייה בשולחן המורה "קים טאהיונג ופארק ג'ימין אם אתם מתכננים לשבת עשו זאת מהר!" היא צעקה בקולה הרועם, טאהיונג גילגל את עיניו באדישות וללא ברירה התיישב לידי "אני אשב ליד המוזר ההוא טאה, תפסיק להתבאס." ג'ימין העיר והכה קלות בשכמו, הוא הלך לסוף הכיתה היכן שהיה יונגי ולבסוף ישב לידו גם. "אין טעם שנתחיל בהיכרות," הוא אמר וכתב במחברתו שהמורה התחילה להכתיב בלוח שהשחיר עם הזמן, מידי פעם הסיט את מבטו לבחון את הבעתי "אבל כיוון שאתה לא יודע את שמי בגלל שאני חדש, אני-"

"קים טאהיונג" המשכתי אותו, הוא הסמיק וחיוך קטן קרץ מפיו הוורוד, הייתי חייב להתחיל במשחק שלי, היה לי רצון עז לגרום לו להתקרב אליי וכך אשבור אותו. "אז מי החבר שלך שישב ליד יונגי" שאלתי אותו, למרות שידעתי את שמו הייתי חייב לחפש כיוון כדי שהתחיל את המשחק שלי וזה נראה התחלה טובה של סוף רע, חיוכו ירד, פניו הרצינו אך לא הביטו בפניי, הוא נראה שקוע במחשבותיו כאילו מחפש סיבה מוצקת כדי להעביר נושא אך נכשל שהשמיע אנחה "אתה בטח מתכוון לג'ימיני" הוא אמר, טון קולו היה נשמע מאוכזב, התחלה יפה בשבילי, חייכתי לעברו והסטתי את מבטי לעבר ג'ימין שיראה אמין שיש לי עניין בקטן הזה למרות שהוא כלל לא עניין אותי, הוא נראה שקוע במבחנה גם כמו טאהיונג שהצפתי עליו אתמול, אני הולך להכיר שני מוזרים- בהחלט.