לאחר חצי שנה

ישבתי כאשר שתיתי מכוס השוקו שחימם את גרוני וגופי, השמיכה דאגה שקור לא יחדור אליי ואהבתי את החמימות הזאת, הבטתי לכיפת הכוכבים אשר שבו את ליבי מיופיו הטבעי של השמיים, עיניי שנצצו נזכרו בו, בחיבוק האחרון שהחום עוד היה, הזיכרון היה הדבר אשר יכולתי עוד לחוש אותו, שיכולתי ללטף ולגעת, פיסת זיכרון שלא רציתי לשכוח, ההתמודדות הייתה קשה ועדיין "אני..מקווה שיותר טוב לך..בלעדיי" לחשתי לשמיים הנוצצים, למרות זאת למרות הכל הגעגוע מעולם לא נעלם מליבי, אהבתי אותו כאילו היה כל עולמי, החיוך שלו הלחישות והנגיעות הלא תמימות, לכל אלה הזדקקתי לזמן שלא היה, רציתי אותו שישב מולי ונצפה בכוכבים כאילו זהו יום האחרון לחיינו, שיתכרבל בתוכי ואלטף אותו "אני מתגעגע אלייך," מלמלתי בעוד דמעה בודדה זולגת מעיניי, הדמעה שרצתה לרדת עוד מהיום שעליתי למטוס וברחתי מהמציאות שלא הייתי מסוגל להתמודד, אני פחדן, עלוב וטיפש, הבחירה השגויה שלי לא לימדה את הטעות, שנאתי לא לראות אותו יותר, רק מהחיוך שלו הרגיש שכל העולם עצר מלכת שכל האנושות התנדפה ורק שנינו עמדנו, מחובקים עם דמעות חנוקות, עצמתי את עיניי מנסה להלחם משאר הדמעות לרדת, הגעתי למקום שלא רציתי להגיע, האם הבחירה היא רק עוד טעימה לעתיד המר? האושר שלנו, האושר שהגיע לנו..הצלחתי להרוס אותו, רמסתי והכחדתי כלא היה קיים מעולם, האושר שהיה אמור להיות החיוך שלך והלב הפועם כאחד שלנו, כשלתי בניסיון להראות לו מהי אהבה, הרחקתי את עצמי מליבו שכלאתי בידיי, פתחתי אותה וידעתי כי מעולם לא נשוב למה שהיינו, נלחמתי במלחמה שהייתי השבוי, כשלתי בלאהוב אותו.

ישבתי בין שניהם, מתכרבל עם עצמי יותר בעובדה שהחמימות של אהובי התפוגגה כאשר נסתי מנפשי והשארתי אותו בודד..מבולבל..וכאוב לב "ג'ונגקוק," ג'ין נאנח וליטף את גבי, לאחר אותו יום גורלי שעליתי על המטוס ולא שבתי, בחרתי להישאר עם חבריו, לא סיפרתי להם כי הבושה שלטה במילותיי, לא יכולתי לומר שאותו הנער שישב עליי כאשר דיברנו כולנו..אותו הנער שאיתו התחברו בעצם היה חלק מהתערבות שיצרתי, פחדתי שישנאו אותי בגלל הפזיזות ללא המחשבה על העתיד, פחדתי שיגרשו אותי מהמילים, שתקתי ולא הוצאתי מילה "אני חושב..שהגיע הזמן שתאמר לנו את האמת.." נאמג'ון אמר, מחבק אותי חיבוק צדדי, מנסה לנחם אותי למרות שלא ידע את הסיפור "ז-זה טאהיונג," מלמלתי בקול שבור, הדמעות ביצבצו להן שאמרתי את שמו בקול "זה לא הילד הזה שהיה לבוש בבגדים שלך שהיינו בבית?" שאל ג'ין והנהנתי לחיוב, "מה הוא..קשור אבל?" נאמג'ון שאל והבטתי בהם, הבטתי ללא מילים, רציתי שהאדמה תבלע אותי ברגעים אלו, לספר להם על מעשיי הנוראיים היה הדבר המשפיל ביותר מאז קיומי "שיחקתי בו, אני..הרסתי אותו" הרגשתי לרגע חנוק, מיבב בשקט בעוד הם צופים בי ללא כל הבעה של רגש, כאיל מנסים לפענח את מילותיי "אני התערבתי עם יונגי ש..שאצליח לשכב איתו בלי שום בעיות אבל אז..ה-התאהבתי בו, אני לא ידעתי למה באמת עשיתי את זה..בגלל זה ברחתי.." גמגמתי בטון חלוש, ניגבתי את דמעותיי כאשר עיניי היו אדומות ונפוחות מהאגירה של הדמעות "ג'ונגקוקי, הכל בסדר..אתה תהיה בסדר" ג'ין התקרב וליטף את שיערי, לקחתי את גופו וחיבקתי בחוזקה "אני לא יודע אם אי פעם הוא יסלח על טיפשותי אם אי פעם אראה אותו שוב" חיזקתי את האחיזה בחבר הכי טוב שלי מנסה להיעלם מהעולם הזה שרק רוע השתלט בו.

...

הגעתי לחדרי לאחר מקלחת קצרה, הנחתי את המגבת שסל הכביסה ושמתי על עצמי בוקסר בלבד,עליתי למיטה שכבר התרגלתי לנוחות שלה, לוקח את הסלולר בידיי ומנסה לחפש תעסוקה ללילה שיעבור,רפרפתי בתמונות ובסרטונים המשעממים, לכל אתר אפליקציה שהכרתי ולבסוף הקשתי את אצבעי על המספר שכבר הכרתי בעל פה, ללא מחשבה שניה הצמדתי את הטלפון לאוזני, לא בדיוק הבנתי למה עשיתי זאת, למה בחרתי לשמוע את קולו אך הגעגוע הזה שם, הדבר שנאחזתי בו בחוזקה ולא מוכן לשחרר לעולם הפכנו להיות לאחד "מ-מי זה?" הוא ענה לבסוף, קולו שמעולם לא השתנה גרם ללב שלי לפעום בעוצמה חזקה אף יותר, הקול הזה שרמס אותי "אתה מוכן להגיד את השם שלך? אני מנתק" קולו היה חסר סבלנות, הבטתי על התקרה השחורה מנסה למצוא את המילים כדי לומר את שמי, להגיד לו שזה אני, אך פחדתי ממיליוני סיבות, ידעתי שאם אומר מי אני בלי לחשוב הוא ינתק ואף יותר גרוע ימחק אותי מחיו "ג'ונגקוק-" טון קולי היה חלוש אך ידעתי שהוא שמע כאשר הדממה הייתה "אני מצטער טאה שלי, אני כלכך מצטער" בלעתי את הרוק בעוד שמעתי את נשימותיי שהתגברו להן, כאשר היבבה המתוקה שלו נשמע לה, הוא נלחם לעמוד על השקט אך נכשל  "אני חושב שטעית במספר" וכאן ניתק. הבנתי..הבנתי כי נועדתי להיות לבד, נועדנו להיות זרים כלפיי השני. רציתי להיות שלו כמו שהוא שייך ללב שלי, רציתי לאחוז בו ולא לשחרר.

להתראות טאהיונג.

- סוף -