הרצון לוותר ולשחרר אותו מליבי לא כללו במחשבותיי, רציתי להחזיק בו חזק, לחבק אותו ולא לשחרר, להצטער על הטיפשות שלי ולהשתנות, להיות מישהו שהוא יאהב, בעיניים שלו בתנועות גופו יכולתי לחוש באהבתו עזה כלפיי, המתיקות שחשף הראתה לי את הצד השונה שלו, קראתי לו מלאך מהיחידות שלו, הוא היה עצמו וביישן, רחמן כלפיי אחרים עם לב טוב ואכפתי.

תיאור זה התאים למלאך אשר שכן במרומים, מלאך שהשמיים הורידו לעולם האכזרי והמתועב שהיצרים הכי גדולים נבראו. ניסיתי להוכיח לו את האמת אך חשפתי את השקר לפניו, גררתי אותו לעבר הצוק, גרמתי לו להרגיש לא נאהב יותר, והצטערתי..הצטערתי על הקיום שלי ועל הסיבה לחיי, הצטערתי שהתנגש בי באותו היום כי לא ידעתי מה יהיו ההשלכות בעתיד.

אז לא היה בי הפחד שישבה את ליבי ואפול למענו, הכאב היה בלתי נסבל, הוא גרם ללב שלי להשתולל במקומו ולא הייתי בשפיותי עוד, קים טאהיונג, אני מתגעגע אליו, לימים האלה לביישנות ולחיוך, איך הכל עובר במהירות כאילו קרה אתמול. נשמתי עמוק ויצאתי מהאולם בה נשארתי למשך דקות ארוכות. הוא כבר נעלם ואני נשארתי כאן, נושם את האוויר הקריר. "חתיכת זבל זה מה שאתה, תתקרב אליו שוב ואדאג שלא תתקיים עוד!" ג'ימין נשם בכבדות ולחיו היו סמוקות "רק בבקשה..תדאג לו" עברתי אותו כי לא רציתי לשמוע את המילים הכואבות יותר.

טרקתי אותו בחוזקה בעודי נלחם בדמעות מלרדת לא רציתי להיות חלש מולו, הרגשתי ריק בלעדיו, בלי החיוכים והנשיקות, חלק ממני שהתעופף ולעולם לא יחזור למה שהיה פעם, כי אני הייתי האחראי לכך, הרסתי לחלקים את הארמון אשר הבטחנו להגן עליו ועל עצמנו, הוא היה מיוחד שהשלים אותי, עכשיו..עכשיו הייתי יצור נתעב בעיניו ידעתי ששנא אותי, ידעתי שלא ירצה שאהיה עוד חלק מחיי, אך למה זה כואב כלכך, למה זה שורף אותי מבפנים כמו אש מדורה שלעולם לא תיפסק, הנער הטהור בעל חיוך מרובע הצליח לכבוש טריטוריה גדולה בליבי, הוא נכנס בה בחמימות והצליח לרסק באש בוערת באותו זמן.

סליחה לא הייתה הכוונה שלי כבר, כי ידעתי שהמילה הזאת לא תשפיע על העתיד שלנו ביחד, לבקש סליחה זה אף פעם לא מאוחר מידי אך במקרה הזה, הפסדתי במלחמה ושבתי לביתי בלעדיו, כי לא נלחמתי כמו שצריך. זרקתי אותו לצד האויב כאילו היה מזון מורעל וזה היה אני שהרעיל אותו, גרמתי למלאך הזה לסגור את עצמו בפניי אחרים. "למה עשית את זה.. למה?" צרחתי עליו, לא שלטתי בעצמי עוד, הרגשתי נטוש ובודד כפי שהייתי בעבר, משהו בטאהיונג מילא את המקום של הוריו המנוחים, הוא עטף אותי תחת כנפיו והיינו מחוברים, אך ברגע שפתח אותן נפלתי לבור נפשי, נפלתי לחושך האין סופי.

האור שדהה עם הזמן היה אור חיי, אור אשר קרן עם יופיו הנשי, הייתי לבד. "אני לא בדיוק יודע איך זה קרה אבל אני מקווה שאת הטעות שלך תתקן" הוא אמר בקולו הקר והעמוק, האמת הייתה כואבת, אך הטעות שגרמתי לה שרפה אותי, אולי לא אלמד מהטעות שלה עוד. "את טעות שלי אני לעולם לא אוכל לתקן." ובזאת הלכתי רחוק ממנו מהתסכול שסחבתי איתי היה גם הקושי.

..

נשארתי ימים ארוכים מביתי חוסם את השמש להאיר את הבית הריק חסר השמחה שבו החושך דמה בצורה מדויקת לחלל גופי, ולרגשות שכבר נעלמו, ישבתי בספה מסניף את ריחו רוצה להיזכר בו שוב לדמיין אותו יושב עליי בעוד החיוך מעולם לא ירד, להרגיש אותו תחת זרועותיי, התגעגעתי אליו הוא חסר לי, בכל הזמן שלנו בכל הרגעים הקטנים בנשיקות בחיבוקים כולם חסרו לי, בודד, זה ההגדרה שלי, השטן רוצה אותי כך, אומלל בחיי כאילו דבר מסוים שלא זכר אבד לו, אך זכרתי.

צנחתי לרצפה לא מוכן להחזיק את דמעות הכאב, רטט הטלפון שלי נשמע ולא היו לי את הכוחות לענות, לא רציתי לדבר עם איש כדי שינחם אותי, אף אחד לא מבין את הכאב הזה, את הכאב שגרמתי לו בחוכמתי המטופשת, לאחר שניות ארוכות לקחתי את הסלולר ולחצתי על 'ענה' קולו של ג'ין בקע "ג'ונגקוקי רציתי לומר שהחתונה תהיה ביפן, אנחנו טסים עוד שלושה ימים ואני רוצה שתבוא איתנו, אין סירוב" היה מה שאמר וניתק, לא היה בי הרצון גם לענות לו, לרגע חשבתי, זה יהיה עדיף שאתרחק מהמקום הזה, מהמקום שהכאבתי לו, אולי זה מה שנועד להיות לנו. אני חייב לשכוח אותו את הזיכרונות, רק לרגע קט אחד לשכוח מהעצמי והמעשים, טאהיונג, אותו לא אשכח לעולם, אבל הכאב שהשארתי בו יוד הכה בלי ללא רחמים, הוא יעבור הלאה אך אני תמיד אשאר בנקודה האדומה, אצפה בו מרחוק ואדאג שלא יקרה לו דבר רע. לא מגיע לו חיים שכאלה.

..

ירדתי במדרגות המטלטלות בעוד מפלס את עצמי בין האנשים חלקם שיכורים וחלקם נמצאים בפוקוס אך עדיין מחליטים לקחת את הצ'אנס, בעיניי קלטתי כיסא פנוי והתיישבתי בה, צופה ברחבת הריקודים בתנועותיהם, הייתי לבד זה לא היה שקר "ג'ונגקוק? מה אתה עושה פה?" קול נעים נשמע באוזניי סובבתי את עצמי וראיתי אותו, את האחד שגדלתי איתו לאורך השנים, זה שחיזק והיה לצידי בזמנים הקשים התקשתי להאמין שהוא כאן מולי, עם אותם סגנון לבוש וחיוך שלעולם לא ימחק, הוא עדיין נראה טוב.

"הוסוק!" קולי היה שונה מהרגיל וחיבקתי אותו בחוזקה, התגעגעתי לאחי החורג, הזמן עבר מהר אבל היה שווה כדי לחכות לו "הגעתי עם החברה שלך?" שאלתי אותו, זוכר שאמר לי שמצא בת זוג ורציתי לראות אותה, לפי התיאור של הוסוק עליה אני בטוח שהיא נראית טוב "כן, אבל היא נעלמה" הוא ענה בקלילות והתיישב לידי מזמין לשנינו כמה צ'ייסרים, לקחתי כמה לגימות, לא היה לי אכפת שהתפרעתי על זה, לשכוח אותו על במקום העליון במוחי כאשר צצו להן הרגעים שלנו, רק ניסיתי למחוק אותו ממני "אני חושב ששתית מספיק להיום" הוא ציחקק וליטף את גבי, "אני אלך לשירותים.." לחשתי, קם וכמעט נופל אך הוא אחז בי בחוזקה "תוכל לבד?" שאל והנהנתי לאט, מתרומם במקומי ופוסע לעבר השירותים. מבלי לשים לב התנגשתי במישהו גורם לה למעוד וליפול, התכופפתי אליה "פאק.. אני מצטער את בסדר?" מלמלתי בעודי בודק אם היא לא נפצעה, הרמתי אותה ומלמל מילות התנצלות "אני בסדר, אתה ג'ונגקוק?" היא שאלה בחיוך פלרטטני והנהנתי, "תתן לי סיבוב?" חיוך ממזרי התפרס על פניי "בדיוק הייתי בדרך לשירותים.." מילמלתי בעודי מגשש עם ידיי על מותניה הצרות "זה יהיה נהדר."

החדרתי את איברי יותר עמוק בתוכה, שומע את ההתחננויות לעוד ודרבנתי את עצמי "לעזאזל!" לחשתי בעוד מדמיין את טאהיונג במקומה, שהוא גונח ומתחנן בפנים מעונגות, בעצמי גנחתי מההדיקות שלה סביב הזין שלי, הגברתי את הקצב, מוחץ את שדייה בעוד ידיי מטיילות במעלה בטנה, לא התרגשתי מידי, גופה נראה סקסי כאשר היא בלי בגדים "אני גומרת." מלמלה וגמרתי בתוכה, יצאתי ממנה בזהירות בעוד הזרע שלי מטפטף מהחור שלה התלבשתי בחזרה, לא הסתכלתי לאחור ויצאתי מהשירותים במהירות "לקח לך זמן, מה עשית?" שאל הוסוק כאשר התיישבתי במקומי "זה מועדון, עשיתי מעשים" אמרתי וציחקקתי כאשר פניו המומות "לעזאזל איתך ג'ונגקוקי, אתה הולך הביתה? אני הולך להורים מחר אתה רוצה ללכת?" הנהנתי לשלילה "אני טס עוד כמה ימים לחתונה של חברים טובים," אמרתי בוהה בו עדיין שותה.

..

המקום הזה..המקום בו רק שחיטות קרתה גרמה לי לברוח בעודי חיי, לא ידעתי אם להשאיר מכתב כי אף אחד במילא לא יבוא הנה בשבילי, כי עכשיו אף אחד לא לצידי עוד.