"אמרתי לך לזיין אותי מה לא מובן בלזיין!"
צעקתי עליו, הדמעות..הם אף פעם לא איחרו לבוא, שנאתי אותו עכשיו הבנתי למה עשה זאת, בקושי הכרתי אותו וידעתי את שמו עד שג'ימין אמר לי. הרגשה נוראית מילאה את גופי ומנעה ממני לנשום, כל מה שעשיתי היה להביט בו בעיניים הזוהרות שלו אשר נצצו לנגד עיניי, רציתי לשאול אותו שאלות לדעת למה הוא עושה זאת ומה המניע שלו, למה הוא בחר בי ולא באחד אחר, למה אני אמור להיות זה שיסבול בסופו של דבר, כמה נוראי זה, כמה לבבות נשברו הבטחות שאף אחד מעולם לא הוגשמו ושבר אותם כאילו היו דבר נידף לעין. "תעשה את זה כבר!" צעקתי עליו שוב מכה בחזה שלו והוא בתגובה מחזיק בהן בחוזקה כאילו שאם ישחרר אברח מפניו, הוא קירב את עצמו ונשק ללחי שלי, עצמתי את עיניי שהרגשתי את שפתיו על עור גופי.
"טאה," הוא לחש, קולו היה שבור מאט, לא יכלתי לדעת מה הוא ולמה. "אני לא מסוגל לזה," הוא אמר, ממשיך ללטף את לחיי עם שפתיו "אני לא מסוגל לשבור אותך... " לא הבנתי במה שאמר ויצא מן התא שבו שנינו היינו, התא שחשבתי שייקח ממני את הפעם הראשונה שלי, שנעשה את זה ונשכח מהמעשים המלוכלכים אשר נגרמו כאן.

לאחר שיצאתי מאותו התא דמעות לא מפסיקות לרדת במועד לחיי שבערו מחום הדמעות, הלכתי לחצר בית הספר רואה מרחוק את ג'ימין ויונגי, עושים את המעשים המלוכלים שאיכשהו חלמתי גם לעשות
עם... ג'ון ג'ונגקוק. אבל הראש שלי... הוא לא רצה בכך הוא לא רצה להיפגע שוב בידי מישהו הנחשב לפלייבוי, לא רציתי שהלב שלי ישבר שוב לאחר שחיברתי אותו ביחד בעזרת החבר הכי טוב שלי, ג'ימין, לא רציתי לבכות מתחת לשמיכה כדי לדעת שאין אדם אשר יאהב אותי בזכות מי שאני, לא רציתי לשמוע מאותו האדם שליבו לא שייך לי כמו ששלי לו, לא רציתי ליפול בשביל אחרים רק בגלל רגשותיי שפעלו לכל אורח אשר עבר, אותו אורח שלא הכרתי והוא לא בי. ישבתי רחוק מהאולם, רחוק מבני אדם ורחוק מעצמי והלב שלי, רחוק מהעולם הזה שהתקיימתי בו ויודע שבלעדיו חיי אינם חיי יותר.

"טאה שלי! בוא נלך הביתה משעמם" ג'ימין אמר שיכור, משקל גופו היה על גופי וסחבתי אותו עד לביתו, רציתי לרוץ לבית שלי
לישון ולא להתעורר יותר אך וויתרתי על העניין, כיוון שהייתי הרבה בביתו של ג'ימין
הרשתי לעצמי לישון להלילה.
לנשום ריח מוכר שלא היה שלי כלל וליפול לשינה עמוקה ללא מחשבות עליו, הבחור אשר ברח מגורלו.

_____

ג'ונגקןק

לאחר שיבשתי את גופי והתלבשי בבגדים החדשים אשר היו בארונית הפרטית שלי
התרחקתי משם כמה שיותר... התרחקתי מהאדם שליבי פרפר והשתגע בתוכו, אשר גועש ודורש לצאת מחזי, הנער התמים בעל פנים יפהפיות ושפתיים נפוחות במעט אך דקיקות, נקודות החן אשר בלטו להן והוסיפו למראהו הנשי, אותו הצעיר שגרם לגופי להתחשמל ולהבזקים לחלוף מול נגד עיניי.
קים טאהיונג, בגללו... הבלבול הזה החששות והאכזבות היו בליבי וציירו לי את העתיד כאילו זה הדבר הנועד שאמור לקרות באותם הרגעים, כאילו הגורל היה אכזרי מספיק מכדי להרחיק אותו ממני לנצחים, הוא היה שלי ותמיד יהיה, קים טאהיונג... הנער בעל העיניים החומות כדבש, גופו העדין ופניו שהזכירו דמויות שונות שנחרטו במוחי כאשר דמיינתי אותו, במיטתי עירום בלי שום בד שיסתיר את הדבר אשר היה שייך לי, איברי שחודר אליו באגרסביות המזכיר לו למי הוא שייך ולמי הוא אמור להסתכל בלבד, כל אלו היו חלומות שיתממשו בעתיד הקרוב.
פיצול דרכנו שנבנה ברגעים שלו, שיברון הלב אשר נחרט בכל צעידה שלי הרחק ממנו
מהגורל שאיחד אותי איתו והשלים אותנו יחדיו, האהבה שעיוור יכל לראות ולדעת שהדבר האדום הזה הנמצא באמצע החזה
הדבר הזה שפועם בצורה מטורפת בכל קירוב בכל ליטוף ומגע, כול אלו היו שייכים לו מהרגע שידעתי מי הוא, הזמן הזה שנתקלתי בו בטעות וחיבר אותנו כאוהבים לא ידועים.
אהבתי אותו מאשר את חיי, הוא היה כל עולמי, הגיהנום שלי והנשמה הארורה שלו.
אך פתאום הרגשתי כאילו התמוטטתי לתהום של נישמתי כאילו נועדתי לזה לחיות בחושך האין סופי והאור בקצה המנהרה הוא טאהיונג..האור שמוכתם בדם ידיי, במעשים הזוועתיים שלי במחשבות שלא היו שייכות לראשי, לא אגיע אליו לא אניח את כף ידי סביב ידו זעירה, לא אצליח לחבק אותו ולאמר שאני כאן, שאם הוא צריך אותי אני כאן איתו
לנצח שנועדנו לחבר אחד את השני ונועדנו להשלים את הפאזל אשר עברו פירק אותו לחלקים קטנים, ששנינו נסלול דרך חדשה יחדיו בעזרת אהבתנו, בעזרת מה שאנו מאמינים. בליבי הבטחתי לנער הזה המון הבטחות אשר נסדקו להן, חרטות נפשיות שבחיים לא יושלמו לצורתן המקורית, והלב המפסיק לפעום לאיטו. אם היה מבקש..רק בקשה קטנה הייתי מביא את מה שליבו חפץ, הייתי מביא למענו את הכוכבים שיביט בהן קרוב, את משאלות נפשו ואת כל מה שאי פעם ירצה..וכל זה רק לבקשה אחת תמימה.

***

קמתי ממיטתי כאשר עיניי עדיין עצומות מעייפות שהכבידה עליי, לא הצלחתי לישון ולא לעצום עין, ליבי נשבר והדמעות שהיו יותר חזקות ממני ירדו בהדרגה, הכעס אשר היה בתוכי יצא ושברתי כל דבר אשר עמד בדרכי שנכנסתי לביתי בשעה מאוחרת, לא מצפה לדבר חוץ מהקור שעטף את הבית הזה..הבית השומם והחסר שמחה שאף אחד מלבד טאהיונג יכל למלא. אוזניי שמעו רעשים מכיוון הסלון, כאשר רגליי צעדו לשם הרעש רק גבר ואיתו וויכוח סתמי של.נאמג'ון וסוקג'ין, הבטתי בהם כל אחד צועק על השני אך הכל נקטע ושרר שקט כאשר כף ידו של סוקג'ין פגשה בלחיו של נאמג'ון שפניו היו מוסתרות מעיניי, כתגובה סוקג'ין הביט בו המום, מופתע מהפעילות הנועזת שלו, נאמג'ון לאחר מספר כמה דקות של שקט הביט בו, פניו לא סיפרו דבר ורק עיניהם הביטו אחד בשני, מצפים לדבר אך לא מקבלים דבר "א-אני מצטער נאמג'וני" לחש סוקג'ין בקולו הילדותי ורקע ברגלו הימני כתגובה לכעס עצמי.

עיניי נפערו בהפתעה וכך גם עיניו, לא ציפיתי לדבר הזה כלל, לא חשבתי שהוא זה שיזום זאת, כלל לא ידעתי שיקרה בניהם דבר, הרי נאמג'ון הוא סטרייט וסוקג'ין גיי.
שפתיהם התנתקו אחד מהשני ופגשו שנית,
נהמתי לידם וסומק עיתר את פניהם כאשר חלפתי מול עינהם במחיאות כפיים "אז, אתם יחד עכשיו?" שאלתי מצפה לתשובה שכירסמה בתוכי ברגעים אלו, הם רק חייכו בביישנות ונאמג'ון החזיק את סוקג'ין צמוד אליו מונע ממנו כל תזוזה.

"כן!" היה כל מה שנאמג'ון אמר וחטף נשיקה לשפתיו הבשרניות של אהובו סוקג'ין "אשמע את הסיפור שלכם אחר כך, יש לי לימודים" עליתי לחדרי במהירות, עושה מקלחת קצרה ויוצא, זמזום טלפון נשמע מתחת לכרית לקחתי אותה ביידי הרטובות ולחצתי על 'ענה'
שראיתי את שמו של המתקשר. "מיונג-ג'י? למה את מתקשרת בשעה הזאת?" שאלתי לחוץ מן העניין שהתקשרה אליי בשעה בו היא בדרך כלל ישנה "אופפה, שמעתי שזרקת את טאה אתמול במסיבה, זה נכון?" קולה אשר היה יפהפה בקע מן הטלפון וגרם לגופי לקפוא למשמע שאלתה, "מי אמר לך את השטות הזאת-" קולי נקטע כאשר שמעתי גניחות פתאום מכיוון הסלון, הם מהירים.

"ציפור לחשה לי" אמרה ובזאת ניתקתי, הייתי חייב להתארגן כבר לבית ספר למרות שלא בדיוק היה לי אכפת באיזה שעה אגיע בדיוק.

כאשר רגליי דרכו בשערי התיכון המקולל הזה ראיתי בזווית עיניי את יונגי חברי הטוב, מעשן בכניסה ומקבל מחמאות מצד הבנות שהסמיקו מכל הסריקה שקיבלו ממנו, כמה מגוחך זה נראה, התקרבתי אליו ולקחתי ממנו את הסיגר מניח אותו מסביב לפי ומחדיר את העשן לתוך ריאותיי, ונושף לבסוף לאחר שהוצאתי את הסיגר, נהנה מהרוגע שאני נותן לעצמי. "הנה הם" יונגי אמר וחיוך שלא ראיתי מעולם התפרס על פניו כאשר הביט בנער ששיערו נופף ברוח הקרירה של הבוקר, אותו הנער שנישקתי לפני יומיים, פארק ג'ימין.

התקרבתי אליהם נותן לכמה נערים ונערות התלחששות על גופי החסון, סובבתי את ג'ימין כך שהוא היה גב לחברו הטוב, קים טאהיונג.

חיברתי את שפתינו לנשיקה סוחפת, עיניי מביטות עמוק באישוניי עיניו של טאהיונג
כאשר אני ממשיך לנשק את שפתיו הנפוחות של ג'ימין עד שאני מתנתק ממנו "התגעגעתי אלייך בייב" לחשתי לג'ימין באוזנו בלי לשבור קשר עין עם טאהיונג.