אתם קוראים מושלמים כולכם, אני כל כך מעריכה את התגובות ואת ההצבעות שלכם, זה לא מובן מאליו כלל בעיניי, כל אחד ואחת מכם - מדהימים. תודה שחכתם ואני מקווה שזה יהיה שווה את ההמתנה בעיניכם Xx

____________________________________

מעולם לא הייתי במסיבת בית לפני, והדבר האחרון שחשבתי לעצמי זה שהיא תראה כך. הייתי בטוח שמדובר בכינוס של קבוצת חבריו של טום, מוזיקה שקטה וישיבה על הדשא תוך שתיית בירה קרירה. אך הדשא הפך לפח אשפה, וקבוצת החברים הזו עולה על מאתיים איש. הדבר היחידי שאני מסוגל לקבל זו המוזיקה, לא שאני שומע סוג מוזיקה שכזה, אך אני מסוגל להקשיב לה בלי לסבול אם אני באמת חייב. כאילו ובחרו את המוזיקה הזו בשבילי, כי זה ברור שאף אחד מהחברים של רוי וטום באמת נהנים להקשיב לה, הם מעדיפים את הרוק המסריח שלהם. גלגלתי את עיניי.

בלייר לגמה לגימה ארוכה מהכוס האדומה שלה, ומהריח אשר עלה ממנה, אני יכול לדעת בוודאות שמדובר בוודקה, אני מכיר את הריח הזה טוב, טוב מידי. אני עדיין לא יכול לסבול זאת, אך למדתי להתרגל אליו במהרה, ולצד ריחות של זיעה ועשן - איכשהו אני כמעט ובכלל לא מרגיש בו.

"אז נייתן, מה אתה עושה במסיבה של היריב שלך ועוד עם כוס ריקה?", היא צחקה והחוותה בראשה לכיוון זוג כפות ידיי אשר היו תכופות בכיסי מכנסי, והחלה לצעוד אל כורסה קטנה, מסמנת לי להתיישב לצדה, ואני כמו הכלבלב הנאמן הקשבתי בקולה ועשיתי כרצונה. ווידאתי שמקום הישיבה שלי נקיא מכל כתם מחליא, עקמתי את אפי למראה כתם קטן אשר הופיעה בקצוות הכורסה, כנראה נשפך בטעות למישהו שיכור מהכוס שלו, אך נאנחתי, מחליט לא להתעכב ולהתלבט, ולבסוף התיישבתי עד כמה שיותר רחוק ממנו. אני לא רוצה ללכלכך את המכנס, או להדבק בכל מיני סוגים של נגיפים ומחלות פשוט.

"רוי הוא היריב של אחי, לא שלי", תקנתי אותה בחצי חיוך מנומס, מנסה לא להשמיע שביב של עוקצניות בקולי, "אני מעדיף להישאר רחוק משדה הקרב שלהם, אני לא חושב שזה אמור להשפיע עליי ועל ההחלטות שלי בבחירת החברים", אני לא יודע ממה אני יותר מודאג, מכך שאני משקר בלי למצמץ אפילו או מכך שאני כינתי את קבוצת האנשים הלו 'חברים'?

מעולם לא היו לי חברים. היה רק חבר אחד, וזה החזיק בדיוק חודשים ספורים לפני שהוא נעלם, אני תמיד הייתי בודד והתרגלתי לזה באופן מסוים. היו לי ציפיות מאוד שונות מהחיים, צפתי לקבוצה גדולה של חברים, להתגנבות מהבתים שלנו בשעות הקטנות של הלילה בשביל לשכב על המדשאה ולהביט בכוכבים, צפתי לחוות את האהבה הראשונה של חיי ואיך זה מרגיש, תכננתי לנסוע לכמה שיותר טיולי דרכים ארוכים מחוץ לעיר וללכת לאיבוד, צחוק אינסופי, להעביר פתקים בשיעור רק בשביל לרכל על החבר שיושב מושב אחד לידך, מסיבות ריקודים וחברי אמת - לחיות את השנים הטובות ביותר בחיי. אך במציאות זה לא כך, במציאות שלי התחושה היחידה הייתה בדידות אינסופית, להישאר נעול בתוך החדר שלי בשביל ללמוד למבחן, כלוא בעיר שאני שונא, בכי לעיתים תכופות, ציפיות והכנות מאסיביות בשביל הקבלה לקולג', אפילו לא להיות קרוב ללהבין איך האהבה מרגישה, עייפות ושעמום, לילות ארוכים מידי וימים אכזריים - השנים הכי איומות של חיי, ואני עדיין חווה אותן, מחכה לשנים טובות יותר, למרות שאני יודע שהן לעולם לא יגיעו. החיים הם דבר כואב ומלא ביותר מידי אכזבות.

התבוננתי בטום ובקבוצת החברים שלו, אני באמת יכול להגיד עליהם שהם החברים שלי? אני אפילו לא מכיר אותם. התכווצתי, הם בוודאי לא מחשיבים אותי כאחד משלהם, אני שונה מידי, ותמיד אהיה האח הקטן של היריב. אין כל סיכוי שירצו בי כחבר, חשבתי בעצב, לוכד את שפתי התחתונה בין שיניי.

"אתה יודע שאנשים יסתכלו על זה וישפטו אותך", טענה בלייר, "אתה מסתובב עם החבורה הלא נכונה פשוט", מהרה להסביר אותה כשראתה את הבעת העצב שעל פניי, בוודאי חושבת שהיא הסיבה לכך, "אני לא רוצה לפגוע, אבל זה באמת מסקרן אותי, למה אתה מסתובב אתם?", היא שאלה בלהט.

לקחתי נשימה עמוקה, אני לא מתכוון לספר לה על ההיסטוריה הארוכה ביני לבין טרוי, או לפרט לה את סדר היום החוזר על עצמו והמתיש של השגרה המשעממת שלי, וכמובן שאין כל סיכוי שאתוודה בפניה על האופן שבו גופי ונפשי מגיבים כאחד לקרבתו של רוי, שפשוט לא אפשרו לי לסרב להזמנתו של טום שאבוא למסיבה הזו. אני לא מכיר אותה, אני לא יכול לבטוח בה - ואני גם לא רוצה, זה פרטי מידי.

"הם חבורה נחמדה, הם מאוד מצחיקים ואני פשוט רוצה ליהנות", הסברתי, מושך בכתפי, מתכוון לדבריי אך יודע שהם אפילו לא מתקרבים לסיבות העיקריות. אני לא מרגיש רע עם עצמי, כי זה לא היה שקר למעשה, הם באמת נחמדים, כמעט כולם, כולם למעט רוי.

היא הנהנה, "אז אתה לא גרוע כמו אחיך", מלמלה בינה לבין עצמה, אני מעדיף להניח שלא שמעתי אותה נכון בגלל המוזיקה, אבל בתוך תוכי, אני יודע למה היא התכוונה, אך אני לא אגיב לזה. אין טעם ליצור עוד מריבה וויכוח, ובסופו של דבר, טרוי לא מלאך. אפילו לא קרוב. אי אפשר להתכחש לזאת.

לפתע ג'סי נעמדה מצדי השני, מושכת בזרועי בשביל שאעמוד לצדה.

"אני לא רוצה להקדים את המאוחר, אבל אני בהחלט חושבת-", היא כרכה את זרועה סביב כתפי, עומדת על קצות אצבעותיה ונשענת על חזי, מנסה להישאר מאוזנת ויציבה, למרות השכרות אשר ממלאת אותה בהדרגתיות, מהרתי לכרוך את זרועי סביב אגנה כחבר טוב, למרות שאנחנו לא חברים, מצחקק ממראיה המגוחך אך החמוד בעת ובעונה אחת, לפני שהיא פלטה שיהוק והמשיכה לדבר, "שדילן, דילן הזה", היא הצביעה על דילן שטום הכיר לי מוקדם יותר הערב, אשר הביט בשנינו עכשיו, ואני שלחתי לעברו חיוך לחוץ וידידותי,  "רוצה להיות עמוק אבל עמוק מאוד", היא לקחה נשימה עמוקה, עוצמת את עיניה וצוחקת בילדותיות, שערה סגול בוהק כנגד התאורה הרבה מידי, "בתחת שלך", סכמה, לפני שכמעט נפלה על רגליה ואני מהרתי לאחוז בה ולמשוך אותה להתיישב על הכורסה לצדי.

לחיי בערו במבוכה ממילותיה המלוכלכות, ולא ידעתי איך אני אמור להגיב לזה, רציתי לצחוק אך הייתי המום מידי. בשכונה שלי, נשים לא מדברות כך, הן אפילו לא חושבות על זה, אני מניח. אני לא רגיל לדיבור כה גס מצד אישה, או בכלל, זה פשוט לא סוג השיחות ביני לבין השכנים שלי וחבריי לכנסייה. זו הייתה יערה מוזרה מאוד מצדה, אך לא רציתי להביך אותה, ובהתחשב בעובדה שהיא שיכורה, שלחתי לעברה את החיוך הנחמד שלי, החיוך שנובע רק מתוך נימוס ותחושת חובה. חיוך לא כנה כלל.

כשהרמתי את ראשי בחיפושים אחר המטבח, בשביל להביא לה כוס מים, שמעתי שזה עוזר, יכולתי לראות את רוי משעין את מרפקיו כנגד האי העשוי שיש ועץ כהה במרכזו של המטבח הרחב ידיים. עיניו הכהות והחודרות יכולות להטביע את דעתי ולעצור את לבי ממרחק של קילומטרים אפילו, והוא לא הוריד את עיניו ממני ומג'סי. אני רחוק מידי בשביל לפרש את הבעתו, ואני מניח שגם אלו והייתי קרוב, לא הייתי מצליח לדעת, הוא בוודאי כועס, כמו תמיד, אותה הבעה ארורה שגורמת לאוויר לצאת מבעד ראותי אך גם להפחיד אותי עד אובדן חושים בעת ובעונה אחת.

רציתי לזקוף לעברו גבה בבלבול, אבל השפלתי את ראשי והחזרתי את תשומת לבי לעבר ג'סי ובלייר, שכרגע משמשות כחברה עבורי. אלו והיה לי אומץ הייתי נגש למטבח בשביל לשחק את תפקיד החבר הנאמן ולהציע לג'סי כוס מים קרים, אך רוי נמצא שם, ואני חייב להישאר רחוק ממנו. כפי שהבטחתי לעצמי. הוא הכה את טרוי שוב, איזה מן  סוג של אח אני אם אתקרב אליו? וגם, אני שונא את תחושת חוסר השליטה שלי לצדו, בדיוק כמו הדרך שבה היא מנחמת אותי, וזה מבלבל אותי באותה עוצמה שזה בלבל אותי לפני שבוע, ועד שלא אבין איך אני מפסיק זאת אני מעדיף להתרחק. אך קול דק וחלש בתת התודעה שלי, קול זעיר וזר, לחש לעברי, שאני יודע שזה בלתי אפשרי עבורי. לא כל עוד הוא קרוב אליי. כרגע המרחק בינינו הוא עוד סביר, אני רק יכול לקוות שכך הוא גם יישאר עד סופו של הערב.

צחקתי במקצת מהבדיחות השכרות של ג'סי, בזמן שבלייר גלגלה את עיניה לעברה ולא הפסיקה לטעון עד כמה היא מתוסכלת מכך שאלו החברים שלה, ודרשה למצוא חברים חדשים. אני חושב שזו החבורה המוזרה, אך המדהימה ביותר שאי פעם פגשתי - ואני לא יודע עד כמה זה מוסרי לחשוב כך, מאחר וזה נוגד את מאזן הכוחות ביני לביניהם. אני לא רוצה שהם יתייגו אותי כאחיו הקטן של היריב של חברם, אני לא רוצה שיראו אותי כאויב שלהם אשר רוקד על שתי חתונות ולא מסוגל לבחור את הצד הנכון עבורו, כי אני לא רוצה לבחור. אני מוקיר את אחי, ואני רוכש לו כבוד והערכה רבים - גם אם וזה הדבר האחרון שמגיע לו. אך בו בזמן, אני גם באמת נהנה בחברת הקבוצה הזו, ואני באמת מרגיש צעיר ומאושר. למה אני צריך להרגיש רע בגלל זה? לא בקשתי ליפול בין הכיסאות, זה הדבר האחרון שאני רוצה. אני רוצה להיות חופשי, פשוט כך.

לפתע דילן הופיע לצדנו, מחייך לעבר זוג הבנות חיוך קטן, בלייר זייפה שיעול, ממלמלת, "אני צריכה ללכת, אבל אני אראה אותך בהמשך הערב נייתן", נפרדה ממני לפני שהתרוממה והחלה לדחוף את האנשים מפניה. נלחמתי ברצון לעצור בעדה ולמשוך את שמלת הרשת השקופה שלה כלפי מטה, מאחר והיא אינה משאירה כל מקום לדמיון באזור אחוריה, אך החלטתי נגד. היא אישה בוגרת, היא יודעת מה היא עושה, ואני די בטוח שהיא מבין הטיפוסים שיודעים לשמור על עצמם.

דילן התיישב במקומה, מביט רק לרגע בג'סי, אשר זקפה את גבתה במבט קריר ורק הניחה את ראשה על שכמי, משחקת בשערה בתמימות. אוקי, מה אני מפספס כאן עכשיו? היה הדבר הראשון ששאלתי את עצמי. ולמה ג'סי מתנהגת מוזר כך? הן בריב אתו? אבל אני זוכר שהן צחקו עמו מוקדם יותר הערב... חדל נייתן, עצרתי בעצמי, אתה חופר לעצמך בור עמוק מידי, זה לא עניינך.

כחכחתי בגרוני, אני חייב לוודא שאיני קשור לזה, איני רוצה להיות הסיבה לריב בין קבוצת החברים הזו, "הכל בסדר?", שאלתי בתמימות, מחייך אליהם את החיוך המנומס והארור שלי.

ג'סי הנהנה, "כן, אני בסדר", אשרה בצחקוק, "אתה בסדר דילן?", היא שאלה אותו, עיניה הירוקות בוהקות לעברו, ומצחה המזיע גורם לה להיראות זוהרת. ג'סי נראית כה תמימה וקטנה, אך כרגע, ההתנהגות שלה סותרת זאת באופן מוחלט, ואני לא יכול שלא לתהות מה קורה בין השניים הללו.

הוא לכד את שפתו התחתונה בין שיניו והשיר את מבטו לעברי, מתעלם ממנה, "אז בן כמה אתה נייתן?", שאל אותי בגוון קול קליל למדי, וג'סי גלגלה את עיניה ונחרה נחירת בוז, משחקת בשרוול חולצתי.

"בן עשרים ואחת, ואתה?", שאלתי, למה הם תמיד שואלים גילאים?

הוא גחך, "בן עשרים ושלוש", ירה במהירות, "אתה בוודאי לומד באוניברסיטה, אתה נראה הבחור הזה שלומד באוניברסיטה או קולג', עם תיק צד מעור, אני צודק? אתה בוודאי לא מוכן לעזוב את המחשב נייד שלך", הוא שאל וזקף את גבתו, ואני רציתי לבכות, אך רק חייכתי חיוך חלוש, מקווה שלא נדבר על העתיד ועל התעסוקה שלי בהווה, הדברים האלו מלחיצים אותי, "אני לומד באוקספורד", הוא לא נתן לי לדבר, ואני שמח באיזשהו מקום. אם רק אפתח את פי, אני בוודאי אצווח מרוב קנאה ומבוכה, "אני לומד פסיכולוגיה בשילוב עם כלכלה", אמר בגאווה. וזה היה הרגע הזה שבער בי הרצון להכות אותו בדיוק באמצע של פניו, אך גם לברוח עד כמה שיותר רחוק שאפשר ולהסתגר בתוך עצמי, לחשוב שעוד מישהו הצליח להגיע למקום שאני לעולם לא אגיע. לחשוב שיש עוד מישהו בעולם הזה שהוא יותר חכם ממני, ואני ברוב טפשותי הרבה, שפטתי אותו כנחות ממני מבחינת השכלה, בגלל שאין לו את המראה של ילד אוניברסיטה, בדיוק כפי שלי יש - ועדיין, הוא הגיע לשם, ואני לעולם לא אגיע. אני רוצה למות.

ג'סי בעטה ברגלו, "תן לילד גם לדבר, אולי? זה יהיה נחמד", נאנחה בייאוש.

הוא הנהן, "כן, צודקת, אני מצטער", אמר במבוכה, לפני שכחכח בגרונו, "אז ספר לי, מה אתה לומד?", שאל בהתלהבות ובעניין רב.

בלעתי את רוקי, אני עוסק עכשיו בלא לעסוק בכלום. חשבתי בעצב. לכל הרוחות, זה לא אמור להיות כך. אני אמור לספר על התואר הראשון שלי עכשיו, ועל ההרצאות שאני מאזין להן מידי יום, אני אמור לשבת כאן ולא להפסיק לחזור על כך שהמחשב נייד שלי הוא היומן הסודי שלי ואני קורא לו 'פטוניה', אני אמור להגשים את האידאל שכל העולם כנראה מצפה ודוחף בי להגשים, את הדבר שזה נראה כאילו ונועדתי אליו, אך הוא רחוק ממני מרחק של שנות אור ואני עייף מרדיפה אחר כוכב שכבר נשרף בגלקסיה. אני עייף מרדיפה אחר השלמת פרק שכבר נחתם. אני עייף מהחיים הללו, ומעצמי, בעיקר מעצמי. אני פשוט כל כך עייף ומרגיש רע עכשיו, הלוואי שהייתי דילן, הלוואי שהייתי כל אחד שהצליח להתקבל, הלוואי שהייתי טוב יותר ממי שאני עכשיו. אין לי דבר להתגאות בו, דבר.

לאחר ששתקתי דקות ספורות, ג'סי ענתה בשמי, "או שהוא לא לומד באוניברסיטה", משכה בכתפיה ואמרה זאת בפשטות כאילו וזה דבר שולי. אלו רק הייתה מבינה את המשמעות של זה... עד כמה נפח עצום זה תפס לאורך כל החיים שלי משגרת יומי ומפעולותיי להשגת המטרה הנחשקת והארורה הזו.

"אני לומד ספרות", מהרתי לענות, זו תמיד התשובה שלי.

דילן הנהן, "מקסים, נשמע מעניין, אני מעולם לא הייתי איש של ספר, אז אני מעריך אנשים שעושים משהו שאני אף פעם לא עשיתי", צחק.

הוא מעולם לא קרא ספר שאהב? לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, ולרגע, רק לרגע, באמת ובתמים הרגשתי רע בשבילו. אני יכול לקרוא כל ספר שאי פעם קראתי במשך עשרות פעמיים ועדיין לא ארגיש שאלו היו יותר מידי קריאות חוזרות עבור ספר אחד, אני אוהב ומעריך כל ספר שאי פעם קראתי, ואני מקווה שיום אחד גם הוא ירגיש כך, אם לא וויתר עדיין על חווית הקסם שבקריאה.

"אני מקווה שיום אחד תמצא ספר שתאהב", לחשתי לעברו, מתכוון לזה.

הוא נחר נחירת בוז ולגם לגימה ארוכה מכוסו האדומה, "לא, זה לא בשבילי, אבל היי, אשמח שיום אחד נפגש ואתה תספר לי על כל הספרים שאתה קורא ואני אספר לך על הטבע האנושי", קרץ לעברי.

זו באמת יכולה להיות פגישה מאוד נחמדה, אני לא מבין למה ג'סי ובלייר כה דוחות את חברתו של דילן, הוא באמת נראה כחבר טוב, ואני אשמח להכיר אותו, הוא אינו אויב של טרוי כך שהפעם זה לא יהיה כה מסובך לשבת אתו במסעדה, אולי אני באמת אכיר חברים חדשים אחרי הכל, "כן, אני אשמח", אשרתי בחיוך.

ובדיוק ג'סי אחזה בזרועי בחוזקה, ורק לרגע זה הרגיש כאילו והיא קטעה לי את זרימת מחזור הדם, לפני שהפילה את כוסה על גבי הרצפה, אך לא היה אכפת לה מכך כפי שלי היה, כי היא הייתה עסוקה בלדרוש כמו ילדה קטנה, "נייתן, מים, עכשיו!!", קראה אל תוך אוזני, "אני מרגישה ממש רע, אתה יכול בבקשה למזוג מים לכוס עבורי?", אמרה בקול מתחנן.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי בתגובה, רוי במטבח. אבל היא באמת שיכורה, ואני לא מסוגל לומר לאנשים 'לא', אני אוהב לרצות אנשים, גם אם וזה בא על חשבוני, זה פשוט האופי שלי, תמיד אקח בחשבון את טובתי האישית לאחר ביצוע המעשה עצמו, תמיד אחשוב שאיני חשוב ובעל ערך גבוה, שווה ומכובד מספיק לעומת האחר, וזה בסדר, למדתי לחיות עם זה. למדתי להיות מקום אחרון עבור עצמי.

הנהנתי בלחץ, זה רק כוס מים ארורה, אני פשוט אתעלם מהקיום שלו ואקווה לטוב, אני לא יכול לקוות לכל דבר אחר. זה מדהים האופן שבו לא חשוב עד כמה אנסה להתרחק מהגבר הזה, תמיד איכשהו הרגליים שלי חוזרות אליו, והן דוהרות לכיוון שלו. באופן מסוים ומעוות למדי, אני אפילו מעט התאכזבתי מכך שהוא נעמד לבדו, שקוע בתוך הבועה האישית של עצמו, ולא מצטרף לשבת לצדי ולצד חבריו. לא אהבתי לראות את רוי בודד, שנאתי את זה שהוא רחוק ממני - ואני לא יכול לעשות דבר בנוגע לזה, כי זה הצעד הנכון. כי זה מה שאני בקשתי ממנו, והוא רק מכבד את הבקשה שלי. אני רוצה להודות לו, אך בו בזמן לצווח עליו שהוא לא ג'לטמן אז שיפסיק להעמיד פני אחד כזה, שיהיה שחצן, יהיר, חצוף ומתנשא, שיהיה כל אשר הוא רוצה להיות, רק שיהיה איתי.

מה זה היה לעזאזל? על מה חשבתי עכשיו? אני לא בסדר. אני צריך עזרה, ומהר.

הוא הרים את מבטו, הוא הביט על נקודה שמאחוריי במבט כועס ורצחני, המבט הרגיל והמוכר שלו, אגרופיו מכווצים בחוזקה על האי שבמטבח, והוא נראה כמו סופה מושלמת. אך ברגע שבו הבחין בכך שאני מתקרב אליו, הוא עדיין נראה כועס, אך החיוך אשר עלה על שפתיו גרם לעיניו לבהוק רק למשך רגע פעוט, הוא נראה כה טוב כך, אלוהים אדירים. איך זה הגיוני שבן אנוש, אנושי, מסוגל להיראות אלוהי באופן קבוע? אני פשוט לא מבין את זה, הוא נראה טוב מידי בשבילי, הוא נראה טוב מידי בשביל כל אחד ואחת במסיבה הזו.

אך זו מילת המפתח, 'נראה', הוא רק נראה כך, אך לפי דפוסי אופיו, אני יכול ללמוד ולהבין שהגבר הזה הוא שק אחד גדול של צרות, ואני אמור להתרחק ממנו, אך זה קשה. זה קשה להיות רחוק מהאדם שגורם לך להרגיש כה אמיתי וחי. זה קשה לא לדבר עם האדם שאתו יש לך את השיחות האהובות עליך ביותר. זה פשוט בלתי נסבל להתעלם מהקיום של האדם שרק בגללו אתה פועל באופן מסוים. רוי משפיע עליי, מאוד, ואני יודע שזה רע. מעולם לא רציתי להיות מושפע מאף אחד מלבד מהכומר בכנסייה, אני רוצה להיות גבר עצמאי, לא כפוף לדעת אדם אחר, לא כל עוד יש לי בחירה. יש לי בחירה עם רוי, נכון...? תהיתי בפאניקה.

"אני מניח שאני אמור לבקש ממך לשמור מרחק", הקניט אותי, ואני חייכתי לעברו, המטבח שלו היה כה גדול, ואנשים רבים השתלטו על פחי המתכת המחלידים אשר היו מלאים בקרח ובבירות, או בסוגי אלכוהול שאיני מכיר אשר ארוזים בתוך ארגזים ספוגי מים. מגשי הפיצה היו מרוקנים כמעט לגמרי, אך אני די בטוח שיש להם אספקה לכל הלילה. הם הורסים את המטבח של בעל הבית הזה, הם מלכלכים אותו עד חורבן. נערה מחליקה לצד הכיור לאחר שהקיאה אל תוכו, זוג גברים משפריצים אחד על השני בירות, חבורה שלמה מוזגת וודקה אל כוסות קטנות והופכת את השיש לדביק ומגעיל, חטיפים מלכלכים את כל האי שעליו רוי נשען ואת הרצפה, ואיכשהו הגיעה פיצה לתקרה. זה טירוף.

"הכל בסדר, נייתן?", זקף את גבתו בבלבול, כנראה בגלל הבעת האימה אשר נחרטה על פניי.

לקחתי נשימה עמוקה, "בעל הבית הזה באמת אמיץ, איך לכל הרוחות הוא הסכים להקים מסיבה שכזו בבית שלו? כולם הורסים לו את הבית", הנפתי את ידיי באוויר, מחווה לכל כיווניי, אשר אסונות שיכרות והתלהבות הורמנאלית צעירה, התרחשו בהם.

הוא גחך, "לא, לא כולם, כמעט כולם", טען, ואני שלחתי לעברו מבט שואל, "אתה. אתה לא הורס את הבית", אמר בפשטות, ואני גלגלתי את עיניי לעברו, מגחך במבוכה.

"כי אני לא שיכור, ואני ארגיש איום אם אהרוס למישהו את הבית", התגוננתי, משלב את זרועותיי האחת בין השנייה, "אני פשוט לא מבין איך הם הופכים וונדליזם לדבר חיובי?", תהיתי בקול בטעות, גורם לו לצחוק צחוק רועם.

"במצב שלהם, הם יהפכו מלחמת עולם שלישית לסרט אקשן שבו הם משחקים כניצבים", אמר בפשטות, מושך בכתפיו, "בעל הבית בעצמו טיפוס מטורף-", מלמל, אך מהרתי לקטוע אותו.

"רק אדם אחד גר כאן?!", השתנקתי, מוכה הלם, רק המטבח כאן בגודל של הבית שלי, וכשהוא הנהן לעברי לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, למה אדם אחד צריך כה המון מרחב? זה טיפשי. אני שונא בתים גדולים, גורמים לי להרגיש בודד בזמן שאני צועד לאורך המסדרון למטבח, שם מחכה משפחתי, מטרים ספורים מפרידים בינינו, אך אני עדיין חש בודד וקטן מידי בבית הגדול.

"אז הבעל בית הוא טיפוס מתנשא ומהזן הרע ביותר", שפטתי בלי  לחשוב פעמיים, "למה לכל הרוחות אדם אחד זקוק לכל זה? אני לא מבין", צחקתי, מנסה לרסן את הכעס אשר הדהד בקולי, "והוא עוד מרשה לזרים להחריב את הבית! הוא לא בסדר!", טענתי בקול גבוה יותר ממה שצפתי, "אני שונא בתים גדולים, הם משדרים קרירות, ריחוק ובדידות לדעתי", ספרתי לו.

הוא הנהן, לוכד את שפתו התחתונה בין שיניו, "אני גם לא מבין למה הוא חי לבד בבית כל כך גדול", מלמל בשקט בינו לבין עצמו, "אך אתה לא נראה בודד", ירה לעברי והביט בי במבט מאשים, אשר הכה בי כמכה מענה מתחת לחגורה. מה הוא רוצה? בלעתי את רוקי, מסיט את מבטי ומתמקד בבד של חולצתי. אני לא אוהב את המבט הזה שלו.

הרמתי את עיניי, זוג כדורי האקדח הכהים שלו עדיין נעצו את מבטם בי, וירו כדור היישר אל לבי. קפאתי רק לרגע לפני שכחכחתי בגרוני, "מה זאת אומרת?", שאלתי בחוסר ביטחון מובהק.

הוא גחך, רוכן מעט קרוב יותר אליי, בזמן שהתחמקתי מהעיניים הארורות הללו שלו ומצאתי את עצמי מתעניין באי שבמטבח, אך כשנשימתו דגדגה את עורפי, היה הרגע שבו ידעתי שאני אבוד.

"אני מדבר על דילן", אמר באופן ישיר, "הוא משמש לך כתעסוקה במסיבה הזו", המשיך, אומד את תגובתי.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "כן, למה לא? הוא חלק מקבוצת החברים שלך", אמרתי את המובן מאליו, אני לא מבין לאן הוא מנסה לקחת את השיחה הזו? ולמה אני עדייו נשאר כאן לצדו? רק לפני פחות משעה איימתי עליו שיישאר רחוק מפניי, והנה אני כאן לצדו, משותק לגמרי, וכמעט ושכחתי כבר מכוס המים של ג'סי.

לכל הרוחות. הוא אדם אגרסיבי, צרה אחת גדולה, מבלבל וגס רוח - ואני רוצה את הקרבה שלו יותר מכל דבר אחר עכשיו. ולא רק עכשיו. במהלך כל הזמן הזה שהייתי רחוק ממנו, התגעגעתי לזה. לפעימות הלב המאומצות שלי, לדגדוג במעלי ירכיי, להתכווצות המענה והמתוקה במעלי בטני. התגעגעתי לאופן שבו הוא גורם לי להרגיש, כי זה משהו שאף אחד לא גרם לי להרגיש לפני. מעולם, בכל חיי, לא הרגשתי כה חלש אך גם חזק בעת ובעונה אחת, וזה הגיוני בעיניי. אני לא יכול לשקר לעצמי. אני אוהב את איך שהוא גורם לי להרגיש רק מלהביט בי. לכל הרוחות. אני אשרף בגיהינום.

הוא גחך, "כן, הוא חלק מהקבוצה, אבל לא הייתי מחשיב אותו כחבר", טען, "אז, על מה דיברתם?", שאל.

עיניי נפערו לרווחה, והסתובבתי לעברו, מגיע לו לגובה הכתף, ורק עכשיו הבנתי מעד כמה התקרבנו, ולא שמתי לב לכך אפילו. הקרבה הזו הפחידה וזעזעה אותי, תפסה אותי לא מוכן כלל, ולקחתי צעד לאחור בהשתנקות בעוד הוא לכד את שפתו התחתונה בין שיניו, עיניו בוחנות אותי באופן גס למדי ללא בושה לכל אורך גופי, לפני שאמרתי, "למה אתה שואל את השאלה המטופשת הזו?", גחכתי בלחץ.

הוא זקף את גבתו, "שאלה מטופשת שקשה לך לענות עליה?", ירה לעברי, "אז נהנית מהחברה שלו?", זלזל.

גלגלתי את עיניי, אני לא מבין מה הוא רוצה ממני לכל הרוחות, מאיפה לעזאזל צצו כל השאלות הללו? הוא מוזר כל כך, "נהניתי מהחברה של כולם, רוי, גם משל הבנות, וכן, גם משל דילן, הוא נחמד", משכתי בכתפיי, "כולם נחמדים, חוץ ממך", יריתי לעברו, "וזה למה אני הולך עכשיו, אתה יכול רק בבקשה להראות לי היכן יש כוסות? ג'סי צריכה מים", נפטרתי ממנו במהרה. זה הכי טוב. אני עושה את הצעד הנכון.

הוא גלגל את עיניו כתגובה, לפני שהפנה אליי את גבו ופתח את אחת ממגירות המטבח, מוציא מבעדה כוס בצבע אדום גדולה כמו של כולם, לפני שמילא אותה במי ברז והגיש לי בגסות, "אתה חתיכת גבר מייאש", פלט.

זקפתי את גבותיי בבלבול, "סלח לי? אני מייאש?", קראתי, אני לא רוצה לריב אתו, אין לי את הכוחות לזה, אני מכיר אותו תקופת זמן קצרה שבה רוב הזמן רק רבנו ואני מותש, "אז למה אתה תמיד מסיע אותי לכל מקום? אם אתה שונא אותי, אתה יכול פשוט למנוע את זה שאגיע, אז סלח לי, אבל אתה מייאש", תקפתי אותו, חוטף מידיו את כוס המים.

הפניתי לעברו את גבי וכעבור שנייה ספורה, הוא אחז באגני, כפות ידיו חמות ואני יכול לחוש את החספוס שלהן דרך בד החולצה הדק, הן אחזו בי במגננה וברכושניות, אצבעותיו במקצת מתחפרות אל תוך עורי, ומציתות אותי באש. אך, הוא אחז בי ברכות, הוא אינו הכאיב, אלא רק גרם לי לחוש למשך שנייה ספורה, כאילו ואני הגבר היחידי במסיבה הזו שחשוב לו ושהוא מסתכל עליו. גם אם וזה רחוק מהמציאות, כך הרגשתי, וזו הייתה אחת מבין התחושות היפות ביותר שאי פעם חשתי. הוא גרם לי רק לרגע, לא לפחד שאני מרגיש שמן בין כפות ידיו, לא דאגתי לכך אפילו, אלא רק נהניתי מהתחושה הזו שבה הוא אוחז בי, התגעגעתי למגע הזה עוד מהפעם הראשונה שבה הסיע אותי מחוץ למועדון בליל הקרב שלו ושל טרוי.

הוא סובב אותי אליו, כף יד אחת שלו עדיין אוחזת באגני בעת שהאחרת, רק לרגע עולה לעבר פניי, אך במהירות אוחזת בחוזקה כנגד האי שבמטבח, מפרקיו לבנים כמו תמיד, ולסתו קפוצה, הוא נראה כמתקשה לדבר לרגע, ורציתי לעזור לו, רציתי לחייך לעברו, אך הייתי לחוץ ומוכה הלם בעצמי. הוא עדיין אינו משחרר את אחיזתו בי, ויש בי צד כה רב עוצמה שמתחנן שלא ישחרר לעוד המון זמן. לבי הלם בפראות כנגד חזי ודמי התפרע בכל גופי.

יש לרוי פנים כה גבריות, הן לא פנים יפהפיות או משורטטות באופן מושלם, אלא פנים של גבר, ואני אוהב את הפנים שלו כל כך, יש כאלו שיגידו שאפשר למצוא אלף פגמים בהן, אבל הן מושלמות בעיניי. הוא עצמו, נראה כה אלוהי, והקרבה הזו שבינינו עכשיו גורמת לי לחוש כה חדור ביטחון ומוגן. וזה כל מה שאי פעם רציתי להרגיש. מוגן ובטוח. וזה לא בגלל שריריו הרבים, דיבורו החצוף והגאוותנות שלו, זה בגלל שאני יודע שהוא ידאג לכך שאהיה בטוח ומוגן, ובאיזשהו מובן, אני גם דואג לו.

"מ-מה... מה אתה עושה...?", פלטתי בהשתנקות. אני באמת מבולבל. מעולם אף אחד לא החזיק בי כך, ועוד לכה המון זמן. אני לא יודע איך אני אמור לנהוג או להגיב, זה משהו שמעולם לא היה לי לפני.

הוא נאנח, "אל תתקרב אליו", אמר בפשטות, אך זו הייתה פקודה, "הוא לא חברה טובה", מיהר להסביר את עצמו, לפני שהציע, "אתה רוצה שאני אלווה אותך לג'סי?", שאל, קולו לא קשה כמו מקודם עכשיו, אלא... אני לא בטוח, מובס?

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, מביט בו בעיניים מבולבלות, "למה אתה נחמד אליי פתאום?", שאלתי. הוא עדיין לא הרפה מאחיזתו בי, והחלתי לאהוב ולהתרגל למגע שלו על עורי. אני אפילו שמח שלבשתי חולצה דקה הלילה, זה שווה את ההתמודדות עם הקור. צחקקתי בשקט ביני לבין עצמי, מחייך מהמחשבות הטיפשיות חסרות ההיגיון שלי.

הוא לקח נשימה עמוקה, "אנחנו שנינו מתעצבנים בקלות ובאופן מהיר מידי, ואני חושב שאני מתחיל להבין מה מעצבן אותך, ואתה מתחיל להבין מה מרתיח אותי, שזה כמעט כל דבר, אז אולי כל עוד אנחנו כאן ביחד במסיבה הזו, ננסה להסתדר ולשמור על הגבולות אחד של השני?", הציע.

הנאום הקצר שלו תפס אותי לא מוכן כלל, לא צפתי מרוי להפגין כל שביב של בגרות, הוא מנסה להסתדר איתי? אבל לא אכפת לו מאף אחד אחר מלבד עצמו, למה שיהיה לו אכפת ממני? אבל אני מחליט לשמור את השאלות שלי לעצמי, ולעודד אותו בצעד שפעל, לפי המבט הלחוץ שבעיניו, ומהדימום שמתחיל לחזור למפרקי ידיו מהתכווצות ידיו הכועסת, אני מבין שהוא באמת מנסה לעשות את המעשה הנכון, וזה קשה לו יותר ממה שאני יכול לעלות על דעתי.

כתגובה, חייכתי אליו, מניח את כף ידי על אגרופו אשר מכה את הכיור, "אוקי, אני מוכן לנסות את זה", הסכמתי, אגודלי מציירת מעגלים רכים וזעירים על מפרקי ידיו הפצועות, "אבל בתנאי שאנחנו מטפלים במפרקים שלך, זה יכול להגליד", טענתי. אני לא יודע מהיכן הגיע לי האומץ להניח את ידי על ידו ועוד לגעת בו באופן מנחם ורך שכזה, אבל הוא אינו מתנגד לי, ואני יכול לראות הבזק של הבהוב זר בעיניו הכהות, לפני שהוא מרכין את ראשו ומהנהן חלושות.

וזה יפהפייה לראות את הגבר החזק הזה נבוך ולחוץ, אך עדיין נשאר בטוח בעצמו, עדיין בשליטה. ואני רוצה פשוט לחבק אותו על כך שהוא מניח לי לגעת בו ולטפל בו. אבל אני לא אעשה את זה, זה יותר מידי בשבילי, בשביל שנינו, אני חושב.

"אני מנחש שהבעל בית הטחון מהתחת הזה, שומר את הקופסה הזו עם הפלסטרים וכל החרא הזה בחדר מקלחת", מלמל, ואני הנהנתי, ידי מתנתקת מידו ואני אוחז בכוסה של ג'סי בין שתי ידיי, והוא משחרר מהאחיזה שלו בי כשאנחנו מתקרבים בחזרה לג'סי ודילן, ואני מוצא את עצמי רוצה ליבב מאובדן המגע, אך שומר זאת לעצמי.

"מה עקב אותך כל כך?!", גערה בי ג'סי, אך כשראתה את רוי מסתרך בעקבותיי, היא חייכה חיוך רחב וקרצה לעברי, "הייתם עסוקים שניכם?", זקפה את גבותיה ולגמה לגימות ארוכות ומהירות מהמים שלה.

רוי שלף לעברה אצבע משולשת, מחייך חצי חיוך, בזמן שאני שאלתי אותה, "את תהיה בסדר? דילן השאיר אותך לבד", מלמלתי בפחד.

היא משכה בכתפיה, "כן, הוא בוודאי הבין שאתה לא בעניין שלו אז הוא הלך לחפש מישהו אחר", היא חזרה להתיישב על הכורסה, אני אומנם עם הגב מופנה כלפי רוי, אך אני יכול לחוש זאת, בכעס שלו, שורף את כל מי שקרוב אליו.

"למה לבד? לאן אתם הולכים? עד שגרמת לרוי לצאת מהמעורה שלו אתם נעלמים?", היא נאנחה בעצב.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי בתחושת אשם, לפני שרוי כרך את אצבעותיו סביב מפרק ידי, "תתעלם ממנה, היא רק רוצה לגרום לך להרגיש רע", הוא ירה לעברה מבט מזהיר, והיא צחקה, לפני שהוא אמר, "בוא, השירותים בכיוון הזה", הורה לי, ואני נפרדתי מג'סי לפני שהלכתי בעקבותיו.

הוא דאג לפלס את דרכנו בבטחה, כך שאף אחד לא יכול לפגוע בנו בטעות, אך הוא אינו היה צריך להתאמץ, אפילו השיכורים לקחו צעד לאחור כאשר ראו אותו מתקרב. לרוי יש עוצמה בלתי ניתנת לערעור, הוא משפיע על הסביבה שלו ורוכש חלל כה רב בה. אי אפשר לפספס אותו כשהוא מתקרב, ובלתי נתן להתעלם מהנוכחות שלו כאשר הוא נכנס לחדר.

רוי הוא גבר מאיים, זה מתחיל במבט ראשוני כאשר אתה מכיל את המראה שלו, וזה חודר אל תוך תת התודעה שלך כאשר הוא מביט בך, אך אינך יכול שלא לפחד ממנו כאשר הוא מדבר או מתקרב אליך. גם אני פחדתי ממנו בפעם הראשונה שבה פגשתי בו, אך עכשיו, אני רוצה להיות קרוב אליו כמה שיותר. כי לצד המפרקים המדממים, ובין המבטים הקשוחים ומאחורי מסכת המילים הגסות, הוא היה לחוץ, ואני יודע שיש בו קצת יותר מרק נצחונות רצופים בקרבות. זה כה ברור, איך אף אחד לא רואה את זה?

עלינו במעלה המדרגות ופנינו ימינה, ובדיוק כשרוי התכוון לפתוח את הדלת, טום יצא מבעדה, מחזיק בקבוק של וודקה בידו ובחורה אשר אוחזת את נעלי העקב שלה בידיה לצדו. רוי גלגל את עיניו ואני גחכתי, טום הטיפוסי.

טום הביט בנו ביחד ונראה מופתע למדי אך גם חייך לעבר רוי, חיוך שלא הצלחתי לפרש אותו, כאילו והוא יודע משהו שאני לא, וזה הוציא אותי מדעתי, לפני שטום אמר, "אל תשכח קונדום בלונדי", וצחק תוך כידי, ואני גלגלתי את עיני, עד כמה בוגר מצדך, חשבתי בלעג.

רוי נכנס לשירותים ואני בעקבותיו, סוגר את הדלת מאחוריי, ועכשיו בתאורת השירותים החזקה למדי בצבע לבן, הרגשתי כה קטן וחלש, לוכד את שפתי התחתונה בין שיניי ורוצה לברוח, בוודאי התאורה הזו לא מחמיאה לי כלל. רציתי לבכות. לכל הרוחות, למה אני חייב להיות כל כך עצוב כל הזמן. כשהרמתי את מבטי לכיוונו של רוי, הוא שלף ערקת עזרה ראשונה מארון התרופות, ערקה שלא השתמשו בה מעולם לפני, ואני זקפתי את גבתי, "מותר לנו להשתמש בזה?", שאלתי בבלבול.

רוי זקף את גבתו, "מה זאת אומרת? ברור שאנחנו יכולים", טען.

"אבל בעל הבית בוודאי שומר זאת, תראה, זה חדש", הסברתי לו, מצביע לך הערקה.

הוא רק גלגל את עיניו בתגובה, "אני בטוח שהוא לא יתנגד, לפחות עכשיו נעשה שימוש בזה, ואם ותהיה לו בעיה לגבי זה, שילך להזדיין", משך בכתפיו, והתיישב על הרצפה, כי היה קיא בתוך האמבטיה ופחדנו להרים את כיסוי האסלה. ריח של קיא מחליא, של זיעה ושל אלכוהול החניק את החלל הקטן, אך זה לא היה משנה לי, אני כאן עם רוי, קרוב אליו, למרות הכל, וזה לגמרי שווה את זה.

פתחתי את הערקה לרווחה, קורע צמר גפן קטיפתי ומחטא אותו, ורוי שאל אותי תוך כידי, "כבר עשית זאת בעבר?", שאל, וכשיריתי לעברו מבט מבולבל, הוא חייך, ומיהר להסביר את עצמו, "חבשת מפרקים של מישהו?", הסביר במבוכה, מרים את כפות ידיו לכיווני, רק עכשיו אני מבין למה הכפות ידיים שלו כל כך מחוספסות, יבלות בצבע צהבהב נטבעו בהן, חתכים עמוקים וחבורות אדומות קטנות, יש לו כפות ידיים פצועות, ואני רק רוצה לאחוז בהן.

סמנתי בראשי לשלילה, "לא, לא מפרקים בהכרח, אבל טפלתי במקרים קשים יותר", גחכתי בשקט לפני שזקפתי את גבתי, "למה? אתה מפחד?", הקנטתי אותו.

הוא גלגל את עיניו, "אני משתין עוד רגע מרוב פחד", אמר בציניות, ואני סמנתי לו להושיט לי את כף ידו, התיישבתי על הרצפה לצדו, אני בגובה עיניו, וכף ידו הגדולה מונחת בין כפות ידיי הקטנות, בזמן שאני מחטא את פצעיו הרבים, "עבדת במרפאה?", תהה.

סמנתי בראשי לשלילה, "ל-לא.. א-אני.. א-אני טפלתי באבא שלי, כשהוא היה...", אך לקחתי נשימה עמוקה, מתמקד במפרקיו המדממים, "פשוט למדתי לעשות את זה, אל תדאג", שלחתי לעברו חצי חיוך, מנער ממוחי כל מחשבה על אבא שלי ועל כלי חרסינה מנופצים.

הלוואי שלא הייתי חייב להבין ולדעת, שהמפלצות אשר הייתי בטוח שמסתתרות בחשכה מתחת למיטתי כשהייתי ילד לא באמת מתגוררות שם כפי שהייתי בטוח. הן היו עסוקות בללבוש את פני חבריו של אבי בזמן ששתו עמו מספר בירות, מגשימות את כל פחדיי האיומים ביותר בהינף יד בין רגע. הלוואי שהייתי נשאר תמים.

"אני לא דואג", אישר לי, עיניו נראו כחושבות לרגע, לפני שמיהר לומר, "אתה וטרוי... אתם קרובים?", שאל.

נאנחתי, "בכנות? לא, בכלל לא", אמרתי בעצב, "מעולם לא היינו קרובים, גם עוד כשהוא היה גר בבית, תמיד היינו שונים מידי", הסברתי לו, "הוא אהב להכות כל חפץ או אדם אשר נכרה לו בדרך, ואני הייתי עסוק בנקיונות ולימודים", ספרתי לו, "הוא אף פעם לא ניסה להבין אותי", לחשתי.

הוא נראה כשוקל לרגע, לפני שפשוט ירה, "אז למה אתה מגן עליו כל הזמן? אני מבין את זה שאתם אחים וכל החרא הזה, אבל אתה בעצמך מודה בכך שלא אכפת לו ממך, אז למה-", הוא תקף, ואני קטעתי אותו, פותח את בקבוקון היוד הקטן ומורח על התחבושת.

"אכפת לו ממני. חייב להיות אכפת לו ממני", אמרתי לו באזהרה, "אני מעדיף לא לדבר עליו, אם והוא היה נמצא כאן עכשיו, הוא בוודאי היה כועס עליי ומתכנן איך להרוג אותך-"

"נייתן, אני לא שם זין על אח שלך", קטע אותי, אומר זאת בפשטות, כאילו וזה הדבר הכי מובן מאליו בעולם הזה, "וכל עוד אתה כאן איתי, הוא לא יגע בך, לא כך, אף אחד למעשה לא מורשה לפגוע בך", הוא אמר זאת ברצינות, ולא הייתי מוכן לווידוי הזה בכלל.

"אני מרגיש שאני עושה משהו שהוא לא בסדר", התוודיתי בפניו בחזרה, "אני לא אמור להיות כאן אתכם, זה לא מוסרי, ואתה יודע זאת", יריתי לעברו מבט מזהיר, שלא יעז אפילו להכחיש עד כמה הוא מודע לחומרת המצב.

הוא גלגל את עיניו, "כן, אבל אתה עדיין כאן, ואף אחד לא גרר אותך לפה הפעם", טען, "אתה פשוט אוהב לבלות אתנו", אמר בפשטות. אתך. רציתי לתקן אותו. אוהב לבלות אתך.

"אני מפחד לפגוע בטרוי פשוט", לחשתי, הוא מעט התכווץ כאשר היוד בא במגע עם עורו, ואני התכווצתי ביחד אתו, אני יכול להישבע שחשתי דקירה באמצעו של חזי, "מצטער...!", קראתי בלחץ.

הוא מיהר לסמן באשו לשלילה, "לא, לא, זה בסדר, בייב-", הוא כחכח בגרונו, "אני בסדר" , הבטיח לי, "אתה מפחד לפגוע במישהו שכל הזמן פוגע בך? אני ראיתי איך הוא מתייחס אליך, הוא מתייחס אליך כאילו ואתה הצעצוע הפרטי שלו", אמר בחריפות.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "זה לא ככה... הוא לא רואה אותי כצעצוע שלו... פשוט-", אך הוא קטע אותי, שוב פעם. זה מתחיל לעצבן אותי. כל השיחה הזו מעצבנת אותי, אני מרגיש שהוא תוקף אותי, מציג עובדות שאני בעצמי חושב אותן אך מפחד להודות בהן בקול, ואין לי מה להגיד לו בחזרה כמגננה, אין לי דרך להגן על כבודי או על כבודו של טרוי, כי פשוט היא אינה קיימת, אין כאן שום כבוד להגן עליו. ואני שונא את תחושת חוסר האונים הזו. לכל הרוחות, וגם אני בוודאי נראה מכוער. והוא בכוונה עכשיו מנסה להוריד את הביטחון שלי. ואני חושב שאני עומד להקיא. אלוהים.

"נייתן, אתה יודע שאם אתה מחפש תגבורת לטרוי אתה לא מדבר עם האדם הנכון, אז אל תגן עליו, זה מאמץ מיותר", פטר אותי.

עצמתי את עיניי, סופר עד עשר, אך עדיין לא נרגעתי, "אתה מוכן לא לדבר איתי על זה? אני לא מרגיש בנוח לגבי הנושא הזה", הודיתי בלב גלוי, ולפי מבטו, הוא בהחלט מופתע ממני, "הקעקועים שלך", הצבעתי על זרועותיו אשר כמעט ובלתי היה ניתן לראות כל פיסה של עור בין חריטות הדיו השחורות.

"מה איתם?", שאל בבלבול, צוחק צחוק משכר חושים תוך כידי שגרם ללבי להחסיר פעימה בין רגע, ולחמימות להתבצר על חזי. חייכתי לעברו חיוך מתוק בחזרה.

"מתי עשית את הקעקוע הראשון שלך?", שאלתי, "לפני שהחלטת שאתה הופך זאת לדרך חיים", צחקתי.

"דרך חיים", חזר על צירוף מילותיי, מגלגל את עיניו ומנסה להסוות את הגיחוך שלו, "אני לא זוכר איך זה הרגיש, אני רק זוכר שזאת הייתה היום הולדת החמישה עשר שלי, ופאק, הייתי שיכור מהתחת", צחק, גורם לי לחייך במבוכה, אני לא מבין מה מצחיק בזה אך איני אפגע בו ואעליב אותו בכך, "אז החברים הדפוקים שלי, שטום היה אחד מביניהם, גררו אותי לחנות קעקועים אחת, זייפנו חתימה, הבן זונה ידע שאני שיכור אך עדיין קעקע את הקעקוע העלוב שבחרתי, רק בשביל הכסף", סיפר לי, מושך בכתפיו.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "ואתה מתחרט עליו?", שאלתי בשקט.

הוא נראה כחושב לרגע, לפני שענה, "לא, כי לא היה לי אכפת", אמר בפשטות, "אז קעקעתי חרא על העור, שיהיה, זו הייתה הגישה, וזו הגישה גם היום, רק שאני אוהב את הקעקועים שלי, פשוט לא אכפת לי כמעט מכל דבר אחר מלבדם ומלבד הניצחון בתחרות", הסביר לי.

הנהנתי בשקט, בולע את רוקי, אני לא יודע מה אני חושב לגבי זה שלא אכפת לו מכלום, אבל איני יכול לשנות אותו, ואיני רוצה גם, אין לי כל זכות לעשות זאת או להביע את דעתי, אנחנו בקושי מכירים, "אתה יכול להראות לי את הקעקוע הראשון שלך?", שאלתי בנימוס.

הוא צחק, "כמובן", אמר בפשטות ומשך את חולצתו כלפי מעלה עד החזה שלו, "זו הגולגולת המחייכת עם הסיגריה בפה, איפה שהצלעות", הסביר לי.

התמקדתי רק למשך שניות ספורות בקעקוע המטופש, לפני שעיניי סרקו את פלג גופו העליון. שרירי בטנו היו הדוקים ומשורטטים בשלמות, נראים כה חזקים, מגרים וזועקים למגע מנגד לעיניי, כאילו ומתגרים בי, בוחנים את הגבולות שלי, משבשים את שיקול דעתי ומערפלים את ההיגיון. קעקועיו אשר רק מדגישים את שריריו ומשתלבים בדרך יפהפייה לצד עורו השזוף, רק צווחים לעברי עד כמה טוב יהיה לחטוא רק הפעם. הקעקועים שלו גרמו לי למצוא אותו כמושך אפילו יותר, אני אפילו... אוהב אותם, זה באמת...

אלוהים אדירים. מה קורה לי.

אך אני לא יכול לעצור את הגוף שלי מלהגיב אליו, וכל זמן שבו הוא עם החולצה מורמת אני מסוגל לחוש את המערכות שלי קורסות ואת החמימות במעלי ירכיי רק מתגברת, שריריי התכווצו בפעם אחת מענה ולבי רץ כנגד חזי, דמי רתח בעורקיי ולא ידעתי אם אני מעדיף שימשוך מעצמו את החולצה הארורה או שיחזיר אותה למקומה. לעזאזל. אני רוצה שהוא יוריד את החולצה. הלחץ בין רגליי, שם למטה, במקום ההוא, היה כואב באופן מענה ומענג בנשימה אחת, ויכולתי לחוש פעימה רותחת כמו לבה צורבת את בטני התחתונה ומאיימת להשמיד אותי, רק בשביל לבנות אותי מחדש.

אני מופעם ממנו. פשוט כך. הוא יפהפייה. עם כל הפגמים. הוא כל כך... מושך. אלוהים אדירים. אני מסוגל להביט בו כך כל היום.

הוא הוריד את החולצה שלו כלפי מעלה, "אני מצטער להרוס לך את הנוף, אבל אתה שפכת יוד על המכנס שלך", טען, ואני עדיין הייתי המום מעד כמה יפה הוא.

בלעתי את רוקי ונסתי לטהר את מחשבותיי ולחשב מסלול מחדש, אך זה היה כה קשה, "ל-למה.. ל-למה גולגולת?", כחכחתי בגרוני, זו המחשבה האחרונה שעברה במוחי, האמת. בזמן שמיהרתי לחזור לטפל במפרקיו.

הוא משך בכתפיו, מביט בי במבט מתגרה עדיין, "אני לא יודע, זה פשוט היה מגניב אז קעקעתי את זה",הסביר, "ובקשר לסיגריה, הייתי שיכור, כנראה דיברתי שטויות", הוסיף, גורם לי לגחך.

"נחמד", לחשתי, מאוד, מאוד, נחמד. אלוהים אדירים, נייתן, מה נכנס בך?! ממתי אתה מדבר או חושב כך?! רציתי להלקות את עצמי, אבל אני עסוק בלשחזר את תמונת פלג גופו העליון בראשי, עור שזוף מקועקע בחריטות שחורות רבות מידי ומבולגנות, שרירי בטן אשר נמשכים לכל כיוון, העיניים שלו כהות, אפלות וחודרות , וכשהוא מביט בי עכשיו אני מסוגל לחוש בזה.

במתח הארור והמענה הזה. תמיד יש ביני לבין רוי כה המון מתח, אני לעולם לא אעלה זאת כנושא שיחה, אבל אני יכול להישבע שהוא גם חש בזאת. זה כמו ניצוץ. והניצוץ הזה גורם לבעיות רבות להתחולל בגופי ובמכנסיי, ואני לא אוהב זאת כלל.

"כן, מאוד נחמד", מלמל בחזרה, עדיין מביט בי, הוא אינו היה מוכן להוריד את מבטו ממני והרגשתי אי נוחות בגלל זה. אני לא אוהב כשמסתכלים עליי ליותר מידי זמן, כך יהיה לו מפתח מושלם בשביל לראות את כל הפגמים שבי, ויש יותר מידי מהם. אני לא רוצה שרוי יראה את הפגמים שלי, אני לא שהוא יגלה עליהם. אני לא נראה כמו רוי, כלל לא, אנחנו שונים באופן מוחלט, ולכן אני לא ברמה שלו, כלל לא.

אבל, גם למה שארצה להיות? אני לא מבין את המשיכה הארורה הזו, זה אסור לי, למה אני משחק באש?

"אז אתה וטום חברי ילדות?", שאלתי בחיוך.

הוא הנהן, "כן, גדלנו ביחד", חייך חצי חיוך, אישר, "אתה גם שמרת על קשר עם חברי ילדות בוודאי, לא?", תהה.

בלעתי את רוקי, אלו והיו לי חברים, "לא, אני אף פעם לא הייתי טיפוס אהוד או מוביל חברתית", הסברתי לו במבוכה, "הבריונים לא עינו אותי מבחינה פיזית כל כך, אבל פשוט הייתי דחוי בחברה".

הוא נראה מופתע למדי, "אתה מפתיע אותי יותר ויותר, נייתן", הודה בשקט.

גחכתי, "מה זאת אומרת? למה?", שאלתי בבלבול.

"אני פשוט... הייתי בטוח שאתה הרבה יותר שקט ממה שאתה, אך התגלה שאתה עומד על שלך וצועק עליי בכל הזדמנות אפשרית", החל, גורם לי לגלגל את עיניי, "אני מופתע שאתה עדיין מסתובב אתנו עם כל ההטפות המוסריות האלו שלך", טען, "ואתה כנראה לא מוקף באלפי חברים", המשיך, "למה? אתה לא עד כידי כך נוראי, אתה רק רע כלפיי", צחק.

נאנחתי, "אני לא יודע, אני פשוט תמיד הייתי שונה מכולם, ושונה זה רע", הסברתי לו, "כך תמיד חנכו אותנו... ואני נגדתי את הערכים הללו, ולכן הייתי דחוי, זה די חבל, אבל לא יכולתי לשלוט על זה", הסברתי לו בשקט.

הוא לכד את שפתו התחתונה בין שיניו, "במה היית שונה?", שאל בלי לחשוב, כי הוא היה נראה כמתחרט, "אתה לא חייב-", מיהר לומר, אך קטעתי אותו, מחייך חצי חיוך מנחם.

"זה בסדר", רסנתי את הדאגה שלו, "אני מעדיף לא לדבר על התיכון, זו תקופה רעה ועברתי אותה, עכשיו אין לי גם המון חברים, אבל אני אסתדר, אני כבר רגיל להיות לבד", חסכתי את סיפור התיכון העלוב שלי בפניו, והוא נראה כמאוכזב במקצת אך הנהן באישור, "רוי, אני חושב שאני צריך להתנצל..", לחשתי, הוא נראה מבולבל, "על היום ההוא במסעדה, על האופן שבו ברחתי", הסברתי לו בשקט.

הוא מיהר למחות, "לא, אתה לא חייב להצטער אף פעם על שום דבר", התנגד, "הייתי אמור לשים לב יותר לגבי האנשים שהגיעו למסיבה, ולא להתנהג כמו פסיכופט כשהזין הקטן רצה לקחת אותך, היו לי כוונות טובות...", הוא השפיל את ראשו, "לא, זין על זה, זין על הכוונות שלי וכל הבולשיט הזה", הוא מלמל, "הייתי צריך להיות זהיר ומתון יותר, אני פישלתי", הודה במשיכת כתפיים.

התבוננתי בו מוכה הלם, "זהו רגע היסטורי", קראתי, גורם לו לגלגל את עיניו, "רוי... משהו, הודה בטעות שלו, אני גאה בך כמעט", צחקתי, אני כל כך גאה בו. ומופתע. לא צפתי לגילוי שכזה מצדו. הוא אינו מדבר כך עם כל שאר הקבוצה, למה הוא שומר זאת לי? אני אוהב זאת, אך הלוואי שגם השאר יכלו לראות אותו כך, אך הוא שומר על ההופעה הקשוחה שלו, חושב שכך יצליח להשיג את מה שהוא רוצה, זה מצליח לו עד כה, אבל אי אפשר לדעת מתי גלגל המזל יסתובב לרעתו.

הוא הביט בי, מגחך, "אתה לא יודע את השם משפחה של האויב מספר אחד של אח שלך? אתה לא ראית שום כרזה שהייתה בזירה?",צחק, ואני סמנתי בראשי לשלילה בתמימות, למה שאדע או אסתכל על השטויות הללו, אני מעדיף להכחיש את כל העולם הזה, "סקוט. נעים להכיר אותך, אני רוי סקוט", צחק, מושיט לעברי את ידו.

צחקתי מהמחווה, לוחץ את ידו, "נעים להכיר אותך, אני נייתן פארקר", השבתי לו בחזרה בנימוס.

הוא גלגל את עיניו, "ידעתי את זה, אבל שיהיה", מלמל.

סיימתי לחבוש את ידיו, "גמרתי", הודעתי לו באושר, מחייך לעברו, והוא רק לרגע הביט בי, וניסה להחזיק חיוך.

"שמח לשמוע, כל הכבוד", הוא ממש נראה כמנסה לעצור את עצמו מלצחוק.

חייכתי לעברו בחזרה, "כן, זה היה קצת קשה כי אתה לא טיפלת בבעיה הזו המון זמן, אבל אני מקווה שאתה מרגיש יותר טוב עכשיו וזה לא כואב", החזרתי את כל הציוד בחזרה לערקה, מרגיש עדיין את מבטו עליי.

"זה כאב, כאב כמו כאב של כאבי ביצים, מזל שהגעת בזמן בשביל לטפל בזה", הוא ירה לעברי, ואני גלגלתי את עיניי, תמיד חייב להעיר הערות סוטות. לפני שנעמדתי והחזרתי את הערקה למקום. אך הוא עדיין הביט בי, לא מוכן להסיר ממני את מבטו, ואני זקפתי לעברו את גבתי.

"מה? גמרתי, אתה יכול להפסיק להביט בי עכשיו", אמרתי בעצבנות.

הוא הנהן, "כל הכבוד שגמרת, איחולים, עשית עבודה טובה", עכשיו הוא כבר לא יכול היה להחזיק את הצחוק שלו, "אני מבין שאני המנוצל פה אז, לא?", זקף את גבתו לעברי.

שלבתי את זרועותיי האחת בין השנייה בחשד, מה לכל הרוחות הוא רוצה? "על מה אתה מדבר, רוי? למה שתהיה מנוצל?", שאלתי בבלבול, אני שונא להיות חלק משיחה שכוללת קודים סודיים ומילות מפתח מוזרות, והוא שוב מתנהג מוזר, ובכך מכעיס אותי, הוא יכול לפחות להודות לי, לא שעשיתי את זה בשביל התודה שלו. האמת, פשוט רציתי זמן לבד אתו, רחוק מכולם ומוגן מפני המסיבה הזו, ואני באמת נהניתי לשוחח אתו.

הוא נאנח, מגלגל את עיניו, לפני שנעמד, מביט במפרקי ידיו החבושות, "שום דבר, נייתן, שום דבר..", מלמל, רציתי למחות אך הוא צעד לעברי, ואני באופן מכני כמעט לקחתי צעד לאחור, וגבי נחבט בכיור, אך התעלמתי מהכאב ורק התמקדתי בעיניו הגדולות והכהות ובעוצמה הרבה ששידר עם כל אינץ' של קרבה.

אני לא יודע איזה חלק בי רוצה אותו יותר עכשיו. שפתיי, אשר חושקות ונואשות לשפתיו שיוטחו כנגדן ויעצרו את נשמתי. או העור שלי, אשר רעב למגע שלו באופן פראי חסר כל שביב של שליטה. אבל אני מניח שזה לא כה חשוב, כי בזה הרגע, אני אקבל כל חלק ממנו אשר יתן לי. בין עם זה חיוך, מגע זעיר, מילה מנחמת ועד נשיקה. אני אקבל כל מה שיתן לי ואחרוט זאת בלבי. אני לא מפחד, אני פשוט רוצה אותו עכשיו.

אני רוצה להניח לחוקי הכנסייה, ולשכוח מצדו של טרוי בסיפור, אני שכחתי מהמסיבה אשר מתקיימת קומה מתחתינו, ואני מכיר רק בו כעת, ואני נמס רק מהקרבה הזו. אין לי כל טיפת אוויר לנשימה, הלב שלי נקרע מחזי והתרסק מתחת למגף שלו, הדם שלי מתפרע בכל גופי ואיבריי הפנימיים מתכווצים עד שאני מתפרק ומאבד כל גרם של כוח שעוד נותר בי לצדו. אני רועד, מזיע ומתוח - ואני רק מחכה שהוא יעשה משהו, כל דבר, אני מרגיש כמו פקעת אחת גדולה של עצבים, אני רוצה לצווח מרוב התרגשות. מעולם לא הרגשתי כך לפני. זה מסחרר אותי, הוא עצמו, מוציא אותי מכל איזון או שיווי משקל. אני מרגיש כאילו מצאתי אותו אך אבדתי את עצמי, ואני אוהב את זה. אני מתחיל להתמכר להרגשה הזו. תנשק אותי. חשבתי לעצמי. לעזאזל עם הכל.

הוא הניח את כפות ידיו על שני צדי הכיור, כך שגופי נלכד בכלוב שבין זרועותיו השריריות והחמימות, הוא התכופף במקצת לעברי, כך ששפתיו היו סנטימטרים ספורים משפתיי, לפני שלקח נשימה עמוקה, "מה אתה פאקינג חושב שאתה עושה לי...", הוא פלט בקול צרוד. דום לב. ואלוהים, אני מעולם לא הרגשתי כה חי כמו עכשיו. כל המערכות שלי דלקו בין רגע ויכולתי לחוש את הפעימה המתוקה והחמה בין רגליי, ואני רוצה להתקרב אליו. אני רוצה לחוש אותו. אני רוצה להריח אותו.

אני רוצה לגעת בו.

ידיי הושטו לעבר כתפיו הרחבות, ועיניי לא משו מעיניו. רעדתי, צמרמורת הכתה בי כדלי מלא מי קרח קפואים, וגופי נתקף עווית ובגד בי. אגרוף התכווץ בבטני וגרם לה להתהפך בתחושת חלחלה, בזמן שדעתי השתבשה והתערפלה. שכחתי מכל החוקים והמסוכמות עכשיו. אני רק רוצה להקפיא את הרגע הזה. השפתיים שלי צורבות, מתחננות לחוש את השפתיים שלו. אני מרגיש שאני נמצא במקום הנכון עכשיו, בין הזרועות שלו, נשען עליו.

אני לחוץ באופן מחריד. אלוהים אדירים. אני כל כך לחוץ. אני כל כך מבולבל. אני לא יודע מי הולך לעשות את הצעד הבא ואני לא יכול לחכות לרגע שנפסיק להעמיד פנים ופשוט שיעשה כבר מהלך ארור. אני עומד כאן, חסר נשימה, עם לב פועם בחוזקה, אין לי כל שיווי משקל ואני רק מתחנן באופן נואש עד אימה שתנשק אותי. שתחבק אותי. שתרצה אותי.

לכל הרוחות אתך, רוי.

"אתה כל כך יפה...", הוא פלט בקול מובס, "יפהפייה", חייך לעברי, מרכין את ראשו אפילו יותר, גורם ללחיי לבעור בעוז, ויכולתי לחוש את שרירי גבו נמתחים כנגד חולצתו השחורה, לבי נדם מלכת, הוא לכד את שפתו התחתונה בין שיניו, "אני מתכוון לנשק אותך, עכשיו", הזהיר, "זה יהיה בסדר?", לחש זאת, כאילו וזה הסוד הקטן שלנו.

והדבר היחיד שעבר בראשי, זה שאין דבר יותר בסדר או נכון בעולם מזה. ולפני שבכלל חשבתי או הפנמתי את דבריו, מצאתי את עצמי מהנהן באופן מכני, כאילו והגוף שלי לא יכול היה לשאת את הרגשות הללו יותר, הם מכאיבים כבר, אני כל כך רוצה לעשות את זה שזה משגע אותי, אני לא מסוגל לחשוב או לנשום. אני צריך את זה. אני צריך אותו.

אני כל כך נמשך אליו, יותר משנמשכתי למישהו אי פעם. ההורמונים, הרצון וערפול החושים השתלטו על קול ההיגיון הזעיר שבתת התודעה שלי, והשתיקו אותו, בזמן שמצאתי את עצמי רוכן לעברו, והוא הניח את כפות ידיו על אגני, מקרב אותי אליו, כך שפלג גופי העליון פגש בפלג גופו. בד דק כנגד בד דק. לב אל לב. אני מסוגל לחוש את לבו, הוא פועם כה חזק, בדיוק כמו הלב שלי, וזה כה מנחם. אני לא צריך דבר מלבד זה.

חייכתי אל שפתיו, זה מרגיש לי נכון מידי בשביל להיות אמיתי, אני מאושר.

ואז שמעתי רעש של דלת נפתחת בחוזקה, ולפני שהבנתי מה קורה, רוי נמשך לאחור ממני, ואני כמעט נפלתי על הרצפה, אלו ולא הייתי נשען על הכיור במהרה. לקח לי רגעים ארוכים בשביל להבין שהייתי במרחק של שנייה מלהתנשק עם הגבר הזה, לפני שהוא התרחק ממני ואני עכשיו לבד. רעב ונואש למגע שלו, זקוק לאחיזה שלו בי, וחש רצון ליבב מכך שלא נישק אותי. אני מבולבל. זה הכל קרה מהר מידי, לרגע אחד הוא ואני מדברים, ואז הוא קרוב אליי ואנחנו כמעט התנשקנו.

מה לכל הרוחות חשבתי לעצמי. אני אידיוט. וזה שהיה גורם מפריע ברגע שלנו, רק מצביע על עד כמה פסול זה מה שנאשתי לעשות. אלוהים ישמור, אני כל כך מצטער. מה חשבתי לעצמי?! אני מאבד את עצמי לצד הגבר הזה, וזו בדיוק הסיבה למה אני צריך לשמור מרחק ממנו. זו בדיוק הסיבה למה אני חייב לברוח מכאן, עכשיו, ברגע זה ממש. לעזאזל, זה כל כך מביך, אני לא מאמין שמישהו ראה אותנו ככה, אני שרוף.

"מה אתה רוצה טום?!", צעק עליו רוי.

טום רק גמגם, "א-א-אני... אני מצטער, גבר, פשוט, יש משחק למטה, וחשבתי-", הוא החל לגמגם בלחץ ורוי התפרץ עליו, קוטע אותו בכעס, "אתה בוודאי צוחק, אם אתה אומר שנכנסת לכאן בשביל להודיע על משחק מזדיין!", צעק עליו.

"אני רק רציתי להציע לבלונדי-", הוא החל לגמגם, אך הפעם אני קטעתי אותו, אני לא יכול להישאר כאן לבד עם רוי, אסור לי לנשק אותו, יש יותר מידי גורמים שסותרים את זה. אני אפגע בסוף, זה ברור, ואני רק חייב להילחם ולנסות למנוע את הפגיעה, אני חייב לשמור על עצמי, אין כאן סכינים נעולים במגירות.

"כן, בוא נרד למטה", מהרתי לומר.

רוי וטום הביטו בי מוכה הלם, וטום מיהר לכחכח בגרונו, "אתה נחמד בטירוף בלונדי, אבל זה בסדר, אני מבין", חייך.

אתה לא מקל על המצב שלי טום, חשבתי בפאניקה, לבי הלם בחוזקה ובפחד וחזי שקע בכאב בלתי ניתן לסבילה, אני שונא להרגיש את הלחצים האלו, הם הורגים אותי, "לא, זה בסדר, בוא נרד למטה", אמרתי.

"זה סתם משחק דפוק שדילן הציע-", ניסה טום לעצור בעדי אך אני כבר יצאתי מהחדר, וירדתי במהרה במורד המדרגות, אך לפני שהגעתי למדרגה האחרונה, כף יד נכרכה סביב מפרק ידי, ואני יודע שזה הוא, אני תמיד אדע שזה הוא, אני יכול לחוש אותו כשהוא מתקרב אליי, אני מזהה את הריח המשכר שלו ומכיר את המגע המחוספס והחמים שלו. זה חייב להיות הוא. לעזאזל. אני צריך שיתרחק ממני, טעיתי, התעוורתי, נסחפתי עם הרגע - אבל חייבים לעצור את זה עכשיו!

"אתה לא מתקרב לדילן, אתה יושב לידי", הורה לי.

בלעתי את רוקי, הדרך הכי טובה להרחיק בן אדם זה לגרום לו לשנוא אותך, "אני אשב איפה שאני רוצה...", לחשתי, מרגיש איך המילים שלי פוצעות אותי. אני כל כך מצטער. הדמעות צרבו את עיניי, אך הייתי חייב לשמור על הבעת פנים קרה, אסור לי לנשק אותו. אסור לי. אסור לי. אסור לי.

הוא נראה כמתכוון לומר משהו, לפני שחשק את לסתו, "אוקי, אם זה מה שאתה רוצה", אמר בקול נוקשה לפני שעקף אותי והתקדם לכיוון הכורסה בה זיהיתי את ג'סי יושבת עם שערה הסגלגל ואת בלייר לצדה. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי ולקחתי נשימה עמוקה, רוצה לקבור את פניי בין זוג כפות ידיי, לשבת על המדרגות ולבכות. אסור לי. אסור לי. אסור לי.

אבל גם אם אני אגיד את זה עוד אלפי פעמים, זה לא ישנה את העובדה שאני רוצה. כל כך רוצה שאיני מסוגל לחשוב על שום דבר אחר מלבד זאת.

לפתע טום הניח את כף ידו על שכמי, "למה אתה ברחת?", הוא שאל בבלבול.

התבוננתי בו במבט המתחנן לעזרה ורחמים, "כי אסור לי...", פלטתי בקול שבור, "אסור לי טום, אני כל כך אידיוט, מה אני חושב שאני עושה", אני בעצמי לא יודע, ואני לא מאמין שאני מתפרק מול הגבר הזר הזה, אבל הוא כל מה שיש לי עכשיו כמשענת.

טום נאנח ולקח נשימה עמוקה, "אתה לא אידיוט בלונדי, אוקי, אולי טיפה, אבל אתה נלחצת וזה מובן. כל דבר ניתן לתיקון, ויש עוד לילה שלם לפניך-", הוא החל לומר אך אני קטעתי אותו.

"אסור לי להתקרב לרוי", קבעתי, "אסור לי", חזרתי על עצמי, אולי אם אומר זאת מספיק פעמים זה ירגיש נכון בסוף, "אני מודה לך על ההודעות ששלחת לי, ועל כך שהזמנת אותי למסיבת רחוב, אבל אני באמת לא חושב שזה מה שנכון עכשיו עבורי לעשות, אני חייב לחזור הביתה-", מלמלתי, יותר ביני לבין עצמי, לפני שטום קטע אותי.

"מתי שלחתי לך הודעות? או הזמנתי אותך למסיבת רחוב?", שאל בבלבול.

מה? על מה הוא מדבר? הוא בוודאי שיכור, אין לי את הכוחות להתמודד עם השכרות שלו, במיוחד לא עכשיו, "אתה שיכור, אתה בוודאי לא זוכר, הזמנת אותי לכאן אבל, שלחת לי הודעות-", הסברתי לו בנקודות כמו לילד קטן, אך הוא התנגד בשנית.

"לא, אני לא, אני לא זוכר אפילו שיש לי את המספר פלאפון שלך", מלמל במבוכה והעביר את כף ידו אל אחורי עורפו, בזמן שאני פתחתי את תיבת ההודעות שלי בפלאפון, "הבאתי לך את המספר פלאפון שלי במועדון אחרי הקרב של רוי", הזכרתי לו.

הוא גיחך, "אני לא זוכר, הייתי שיכור", מלמל.

והראיתי לו את ההודעות ששלח לי מוקדם יותר הערב, כשהייתי בדרך לכנס האוניברסיטה, רק בשביל לקבל הבעת בלבול והלם מצדו, "נייתן... אני לא שלחתי לך את זה", הוא אמר בפחד מעט ובחשד, "אני נשבע, אפילו שכחתי שיש לי את המספר פלאפון שלך", מיהר להוסיף בלחץ.

"אז מי לקח לך את הפלאפון ושלח לי את כל זה?!", קראתי בכעס, אני לא מסוגל להתמודד עם עוד מהלומה, לא הלילה.

חלקנו רגעים ספורים של שתיקה, לפני שההבנה הכתה בשנינו בעת ובעונה אחת. שנינו ידענו מי היה אתנו באותו הלילה במועדון, כשהבאתי לטום את המספר שלי, ושנינו יודעים מי מכיר אותי מבין כל קבוצת החברים הזו. לסתי התחתונה נפערה לרווחה, והוא נראה לחוץ במקצת וחיוור כסיד, ולפני שהבנתי מה אני עושה, התקדמתי במהירות ובכעס לכיוונו של רוי, מוכן לצעוק עליו על כך ששיחק בי ושיקר לי במשך יותר מידי פעמים.

הוא גרר אותי לכאן, בדרכו שלו, הוא הצליח לגרור אותי היישר אל בין זרועותיו וכמעט השתמש בי. רק כמעט. אין כל סיכוי שהוא יקבל את התענוג הארור שלו ותחושת הסיפוק הזאת. טום ניסה לעצור בעדי, אך זה מאוחר מידי, הרגשות שלי מציפים אותי ואני חייב לפרוק זאת, עכשיו.

_____________-

אוקי, אז אני חדשה בוואטפד חחח ואני לא כל כך יודעת איך אמורים לעשות מרתון חחח

בעיניי מרתון זה לעלות פשוט פרקים יום אחרי יום, וזה מה שאני מתכננת לעשות. אז מחר יעלה פרק 9 !

שוב, תודה רבה על התגובות ועל ההצבעות, אני לא עושה מטרות אפילו ועדיין יש את זה, ואני לא צפתי לתגובה  אפילו כשהעליתי את הסיפור, באמת, אז זה מדהים בעיניי שאנחנו בפרק 8 וכבר יש את כל התמיכה הזו חח אני באמת מעריכה את זה 3>

וכל יערה, תיקון, הצעה לשיפור - אני אשמח לשמוע ולקבל ביקורת, אני רק לומדת מזה בסופו של דבר : )