אני חושב שזו הפעם החמישית שבה החלטתי שהבגדים שאני לובש לא הולמים מספיק, ופשוט זרקתי אותם בחזרה לארון, אני אדאג לסדר אותם כשאחזור מהכנס. אני באמת לא רוצה ללכת לשם, להתבונן בכל אותם הנערים המתנשאים שהצליחו להשיג את מה שאני לעולם לא אצליח, את אותם הנערים עם המבט הארור ההוא, המבט השחצן והיהיר הזה, שלמעשה צווח ומהדהד - 'אני יותר טוב ממך, לך לעזאזל'. אין לי דבר לעשות שם מלבד לשבת בפינה, לסבול בשקט בזמן שדיאנה לא מפסיקה לדבר ופשוט לקנא, להישרף מרוב קנאה, ולשנוא את עצמי אפילו יותר. אני לא חכם או עשיר כמוהם, וקורות חיי שואפים לאפס מבחינת גאווה - אין לי דבר להתגאות בו, אין לי דבר להיאחז בו על מנת לטהר את שמי, והרצון לכפר על העבר, והשאיפה לשלמות - מחריבים אותי, אך אני כבר מכור לכאב הזה, אז זה בסדר. הרס עצמי הוא שמי השני.

התבוננתי בהשתקפותי שבראי, נאנח ומנסה להבליע חיוך, זה הכי טוב שהצלחת להפיק נייתן, חשבתי ברחמים עצמאיים. לפני שיצאתי מחדרי והתכוונתי להיפרד מהוריי, בדקתי בפעם המאה במשך השעה האחרונה אם קבלתי כל שיחה יוצאת מטרוי, הוא מסרב לענות לשיחות שלי ואני מודאג, עבר כמעט שבוע מאז מסיבת הרחוב המקוללת והארורה הזו, ועדיין לי כל תשובה לגבי מצבו של טרוי. אני מבין את הכעס שלו, אבל אני לא יכול שלא לצפות למעט בגרות מצדו, אחרי הכל - הוא האח הגדול, ואין לו כל זכות לנטור לי ולו שביב זעיר של טינה, לא אחרי הסיוט שהוא העביר אותי דרכו.

אבל אני מניח שאני דואג לבדוק את יומן השיחות שלי רק עוד פעם אחת נוספת בתקווה שמספר לא מזוהה התקשר אליי, אולי זה רוי, או אפילו שיחה מטום יכולה לשמח אותי - מכל אחד מהם, למעשה. אני לא יודע למה זה כך, אבל אני לא יכול לעצור בעדי, אני רוצה, צריך ומשתוקק לשיחה מרוי, מכך שיראה הבהוב של סימן חיים, של אכפתיות. אני לא יכול שלא להרגיש פתטי כך, אך אלו המחשבות שלי, ורק אני חולק אותם עם עצמי, אז זה בסדר, אף אחד מלבדי לא מבין או יודע עד כמה עלוב אני באמת.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי ויכולתי לחוש את חזי שוקע באכזבה ואת לבי מתכווץ בכאב, שוב, דבר שקרה כה המון פעמים במשך הימים האחרונים, מכך שאני רואה יומן שיחות ריק מלבד שמה של דיאנה ושל הוריי אשר מתנוסס על צג הפלאפון, וזה משגע אותי לחשוב שלאף אחד מהם לא אכפת ממני, ושאני באמת כך נפגע מזה. זה פוגע בי יותר ממה שזה אמור לפגוע ואין בכך כל גרם של היגיון.

יצאתי מחדרי, דוחף את הפלאפון אל כיסי האחורי ועובר את המסדרון הצר והקצר במהרה, בשביל למצוא את הוריי יושבים בסלון הקטן והצנוע שלנו. אמי סורגת לצד ספל תה קטן, ואבי יושב על הכורסה שממול, קורא עיתון ומנסה להישאר ער. כמה בנאלי. חשבתי. כמה צפוי. נאנחתי. אין לנו מכשירים חשמליים רבים בבית, ההורים שלי לא מאמינים בזה, הם טוענים שזה להתעסק בדבר אשר הוא לא יותר מזמני וחולף, ואמורים לשאוב אנרגיה וכוחות רוחניים מהחיים עצמם. אני חושב שזו הגזמה, אך אין לי כל זכות לנקוף אצבע בעניין, אז אני פשוט לומד לחיות עם זה.

נכנסתי אל המטבח בשביל לחטוף תפוח מסלסלת הפירות, מוצא את טובי מנקה את המטבח, עם כפפות כמובן, אבי דאג לרכוש עבורו כפפות גומי עבות ואיכותיות למדי, אני לא רוצה לדעת איך טובי הרגיש לגבי זה, אך אני די בטוח שהוא נפגע, מי לא היה? חייכתי לעברו חצי חיוך ידידותי וחמים, אני מרחם עליו במעט, הוא עובד כאן במשך שעות רק בשביל לקבל שכר כה מועט ויחס גזעני ומשפיל. זה עצוב, באמת.

"ערב טוב, טובי, אני לא אראה אותך כשאחזור אז חשבתי להיפרד", גחכתי בביישנות, אני היחידי שמדבר אתו בבית, הוריי לא מתייחסים לקיומו, רק מבקרים את העבודה שלו. אמי טוענת שזה מוצדק לגמרי, הם משלמים לו והוא עובד, זה יחס עובד ומעביד טבעי למדי, כך היא תמיד אומרת. אני חושב, שזה רק תירוץ לגזענות שלה.

הוא חייך לעברי חיוך חמים בחזרה, מהנהן לעברי, "זה יהיה יאה לשאול לאן אתה הולך במראה כה מהודר?", זקף את גבתו ורק לרגע הפסיק את עבודתו, מביט בי בסקרנות ובעניין רב. אני שמח מכך שגרמתי לו לבטוח בי ולדבר אתי, אני משתגע בבדידות הזו שסביבי. אין לי חברים, האמת, מאז אותו מקרה, כולם נטשו אותי, ואני לא נלחמתי בשביל להחזיר אותם, אני הבנתי זאת לגמרי, למה שהם יהיו חברים של משוגע?

"כנס של אוניברסיטת אוקספורד עם ידידה טובה", הסברתי וחטפתי תפוח ירוק מסלסלת הפירות, שוטף אותו תחת זרם המים הקריר של כיור המטבח, לפני שנגסתי נגיסה קטנה.

הוא חייך חצי חיוך יודע סוד, "ידידה טובה? אז כך אתה קורא לזה?", גחך.

גלגלתי את עיניי, "היא שכנה שלי, וההורים שלנו חברים טובים, זה פשוט בשביל לכבד אותה ואת המשפחות שלנו, זה הכל", הסברתי בהתגוננות, אני אוהב את זה שהוא לא שאל על האוניברסיטה או לחץ, מאחר והוא עד לכל מכתבי הדחייה שקבלתי.

הוא הנהן, זוקף את גבתו, "כן, בודאי, גם לי הייתה שכנה טובה מעבר לכביש, כיום יש לנו שלושה ילדים ביחד", הוא צחק, ויכולתי לחוש את לבי נשבר מהמילים שלו ובטני התהפכה בתחושת קיא מחליאה.

אשתו של טובי נפטרה לפני שנתיים, והוא עדיין מתייחס אליה כאילו והיא בין החיים, בתת ההוכרה שלו הוא יודע שהיא איננה, היא עזבה את הכוכב הזה, ולעולם לא תשוב עוד, אך הוא בהכחשה, ואני לא שופט אותו, אלא רק שולח לעברו חיוך מתוק ורך. אני לא חושב שאני מסוגל לעשות יותר מכך, איני מסוגל להחזירה לחיים, ולנסות לצעוק עליו עד שינער את ההכחשות הללו מפניו רק יגרום לו לשקוע אל תוך דיכאון נצחי, עצם המחשבה על כך שיש סיכוי שהיא תחזור, על כך שהיא עדיין חיה לה, איכן שהו, משמשים כדלק חייו וממריצים אותו להמשיך לעבוד ולהיות חזק עבור הילדים שלו. ואם ההכחשה עוזרת לו, אז איני אקח חלק בכך, זה העניין הפרטי שלו בכל מקרה.

"זה לא אותו מקרה", שללתי, "אני ודיאנה לא נהיה זוג, היא לא הטעם שלי", קבעתי.

הוא גלגל את עיניו, "כן, אבל לצערנו, אתה לא יכול לבחור את הטעם שאתה אוהב בעולם הזה", הוא לחש את מה ששנינו ידענו למה הוא מתכוון, טובי יודע המון דברים, לפעמים זה מלחיץ אותי אך לעיתים גם מנחם, מישהו יודע עליך דברים כה אישיים וסודיים והוא אינו שואל אותך עליהם או מפיץ זאת, אלא הוא שומר זאת רק לעצמו וזה סוג של הקלה לחשוב שמישהו בעולם הזה מבין אותך ומקבל אותך כפי שאתה. ללא כל שביב של שיפוטיות, ללא כל הטלת ספק בך.

"כך העולם פועל", לחשתי בחזרה, לוקח נשימה עמוקה, "אני מאחר, אבל תודה על כל מה שעשית היום עבור הבית הזה, אני מעריך זאת מאוד", חייכתי לעברו, מנופף בידי לשלום לפני שצעדתי בחזרה לסלון ביתי, מתכוון להיפרד מהוריי שכל אחד מהם שקוע בפעולה שלו, "אמא, אבא, אני צריך ללכת, דיאנה מחכה לי", הודעתי להם.

אמי הנהנה, "שמור על עצמך ותהנה, אני באמת חושבת שאתם זוג מקסים", חייכה לעברי חיוך אוהב, ואני החזרתי לה אחד מזויף בחזרה, אני אוהב את אמי, אך עד כמה עיוורת היא מסוגלת להיות עוד? כשיריתי מבט באבי, הוא נראה עייף מידי וכמעט נרדם על הכורסה שלו, נאנחתי בגיחוך לפני שמהרתי לצאת מהבית, רק לצאת מכאן, לברוח. אני חייב מעט אוויר.

בזמן שצעדתי לאורך הרחוב ולעבר ביתה של דיאנה, בדקתי את הפלאפון שלי שוב, רק ליתר ביטחון, למקרה שנשלחה הודעה או שהתקבלה שיחה ופספסתי זאת, אך שוב, אותו רצף ארור וחוזר על עצמו, לאף אחד לא אכפת ממני. לא אחי, ולא האנשים שהייתי בטוח למשך מחצית שנייה שהם החברים שלי. אבל יותר מכך, אני מעוצבן מזה שאני ממש מחכה לשיחה מרוי. אני שונא את זה שאני חייב לשבת לצד הפלאפון שלי, מחכה לו שיתקשר אליי, רק בשביל שאשמע את הקול שלו ואת הדיבור הגס רוח והבוטה שלו. אני באמת צריך את השיחה הזו, אחרי שעזבתי את המסעדה המחשבה על כך שאני מפספס כאן משהו שאסור היה לי להפסיד צדה אותי בכל הזדמנות אפשרית.

אני יודע שעשיתי את הדבר הנכון בשביל לא להרוס את שמו ואת כבודו של טרוי, ובשביל לא להחריב את היחסים בינינו עד אפר - אך זה לא מרגיש כך. אני לא שמח או גאה בזאת, אני לא מחייך בהקלה כשאני נזכר באותו היום, אני לא בטוח מה אני מרגיש לגבי זה, אני לא יודע אם זה עצב, או תחושת אכזבה עצמית, תבוסה וכשלון - או שפשוט כולם ביחד, אני רק יודע שזה מרגיש כמו הדבר השגוי ביותר שיכולתי לעשות. ואני לא מבין למה אני חושב כך. כאילו גופי ותת ההוכרה שלי שולחים אליי סימנים ואורות אזהרה מהבהבות ובורקות, ויודעים דבר מה שאני עדיין בעצמי לא מודע אליו, וזה מפחיד אותי, מפחיד אותי לחשוב שהגוף שלי מגיב בדריכות שכזו כלפי אדם כה מאיים שכזה, בפני גבר. זה לא בסדר, זה לא נכון. אני לא מבין למה אני חייב לשחק עם הגורל שלי, למה אני אוהב להתגרות במזל - אני חוטא ארור ואני אשרף בגיהנום בוודאי, אלוהים, אני אדם רע.

אבל אני לא מסוגל לשלוט בכך. זה איום.

לפתע מכונית קטנה בצבע אדום הבהבה לעברי וגרמה לי להסתנוור, לקחתי צעד לאחור, מבולבל, לפני שראיתי את דיאנה עוצרת לצדי המדרכה, מחייכת לעברי חיוך זוהר ובוהק. נפלא, חשבתי בציניות. אני לא מאמין שאני באמת הולך לכנס הזה, אני יכול להתחרט ולחזור בי בכל רגע, אבל אני בכל זאת נכנס למושב שלצד הנהג, חושב לעצמי שזה הולך להיות הערב המשעמם והנוראי ביותר בחיי. זה פשוט בזבוז של זמן. אני לא שייך לקבוצת האנשים הזו, אני לא חלק ממנה ולעולם לא אהיה חלק מהעולם הזה, לא חשוב עד כמה אני הייתי רוצה להיות, המציאות סותרת את החלום ומרחיקה אותי מפניו, לא חשוב עד כמה הרצון בוער בי ועד כמה אני מנסה חזק. זה לא מצליח לי, אני באמת לא מצליח.

"מתרגש?", קראה לעברי, ממשיכה לנסוע לכיוון היציאה מהשכונה.

הנהנתי בזיוף, אני שקרן כה טוב, "כן, מאוד, ואת?", שאלתי בנימוס.

היא צחקקה, "כמובן! אני לא מאמינה שאני אלמד עוד שבוע באוקספורד, זה מדהים!", היא כמעט צווחה, רק זורעת לי עוד מלח על הפצעים. הלוואי שיכולתי להגיד זאת גם עליי. יכולתי לחוש דקירת לחץ וזעזוע עז בחזי. הלוואי שהייתי חכם. לבי הלם בחוזקה כנגד חזי וכפות ידיי החלו להזיע. הלוואי שהייתי מתקבל גם. בטני התכווצה בתחושת בחילה איומה ורציתי להקיא בזמן שראשי נתקף סחרורות. אני לא מושלם, אני כה רחוק משלמות וזה נוראי, אני חייב להיות הילד המושלם, לכל הרוחות. אני באמת מקנא בה, יש לה משהו שאני כה רוצה אך גם באותה הדרך לא מסוגל להשיג, וזה באמת מתסכל אותי ופוגע בי.

"מה אתה מתכנן ללמוד?", היא שאלה אותי, מסיחה את דעתי מהאכזבות והחרטות הרבות מידי שלי.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "ספרות", המצאתי, זה פשוט המקצוע שהיה הכי אהוב עליי בתיכון, "ואת?", שאלתי.

"פילוסופיה ודת", היא אמרה זאת כאילו וזה מובן מאליו. כמובן, גלגלתי את עיניי, המקצוע המושלם לילדה הטהורה ביותר על גבי הכוכב הזה. היא מושלמת, מושלמת מידי,  עד כידי כך, שאני צריך למצמץ בעיניי בכל פעם שבה אני רואה אותה, רק מוודא שהיא אמתית.

היא לבשה שמלה לבנה כמו תמיד, שערה הבהיר מסולסל בקפידה ומונח באופן מסודר ומעוצב למדי על גבי כתפיה, שרשרת הצלב שלה בוהקת על גבי שקע צווארה הלבן ופניה חסרות כל טיפת איפור, היא טבעית וזכה, ואני לא יכול שלא לחשוב עד כמה צבוע זה. זה לא יכול להיות שיש בן אדם שהוא כה מושלם ללא כל חטא, ללא כל רבב או ספק, חייב להיות משהו מסריח בכל העניין הזה, ואני מסוגל להריח זאת מקילומטרים. היא באמת נחמדה כלפיי, ולא מגיע לה שאחשוב מחשבות מגעילות שכאלו עליה, אך אני לא יכול למנוע מהמחשבות שלי להתבטא ולדבר בעד עצמן, לטובתי אגיד שהיא לעולם לא תדע מה אני באמת חושב עליה.

מוזיקה קלאסית רגועה ושקטה התנגנה במכונית, ואני נרגעתי לצלילי המוזיקה, מנסה להפיק מכך את המיטב ולא לחשוב על כך שאני מתגעגע לשירי הרוק הגרועים של רוי, ולוויכוחים שלנו על מי שולט על הרדיו. אני מניח שהמעגל החוזר והאינסופי של השגרה המשעממת שלי לא מסוגל להישבר לעולם, אותם חיים, אותם אנשים, אותן מטלות ואותו סדר יום - כל הזמן במשך שנים. כולנו כה דומים האחד לשני בשכונה הזו, וזה מטריף את דעתי. אני באמת משועמם כאן.

לפתע צליל של הודעה נשלח מהפלאפון שלי, גורם ללבי להחסיר פעימה ולפעום בחוזקה בעת ובעונה אחת. בטני התהפכה בהתרגשות ואצבעותיי רעדו בזמן ששלפתי את הפלאפון שלי בזריזות ובמיומנות מבעד כיס מכנסיי, חזי החל לכאוב ודמי התפרע בכל עורקיי.

הדבר היחידי שעבר בראשי שהתרוקן מכל שביב של מחשבה אחרת הייתה התקווה והציפייה שזה יהיה הוא.

בבקשה שזה יהיה רוי. בבקשה.

מה?

על מה אני חושב, לעזאזל.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי וחייכתי חצי חיוך, זה מטום, אני אקבל זאת גם. זה עדיף מכלום, נאנחתי בסיפוק. אלוהים, אני כל כך מאושר שאחד מהם שלח לי הודעה, זה באמת מרגש אותי, אני מרגיש כמו ילדה בת שש עשרה שקבלה הודעה מהנער שהיא מחבבת. וזו הרגשה כה מדהימה ומשחררת, כה מלאת שלווה ואור. אך בנשימה אחת, זה גם מפחיד אותי עד כמה הגוף שלי מגיב בנחישות ובסערת רגשות חזקה שכזו כלפיו, אני יכול להרגיש את כל החושים שלי מתכהים, זה לא אנושי הרגשות הללו, מעולם לא הרגשתי זאת לפני ואני מפחד אך גם נהנה מזה, ואין כל היגיון בכך.

אתה עסוק היום בערב בלונדי?

קראתי, מגלגל את עיניי, לא מטריד או קריפי בכלל טום. חשבתי בציניות. אני התגעגעתי אפילו לשם חיבה המשפיל הזה, מה לא בסדר איתי? ולמה הוא שואל אותי את זה? אולי יש מסיבה עם רוי? חשבתי בהתרגשות, ולפני שהספקתי לקחת צעד לאחור ולרסן את התגובות האימפולסיביות שלי, ולבחון את המצב, מהרתי להקליד כמו מטורף:

אני בדרך לכנס באוניברסיטת אוקספורד, למה?

שלחתי. שוכח מקיומה של דיאנה הישובה לצדי ומשתיק את אוזניי לצלילי המוזיקה האהובה עליי ומחכה כמו פקעת עצבים אחת גדולה לתשובה ממנו, אני מקווה שגם רוי כלול בזה, אולי אסכים, אולי. אני חייב לבחון את התגובות שלי לצד הגבר הזה, אולי אם אראה אותו שוב אחרי שהיה לי זמן להכיל את כל מה שקרה אני לא אגיב אליו כך? אני מקווה, באמת, כל כך מקווה, כי אני לא מסוגל להתמודד עם זה עוד, זה כבד מידי על החזה שלי ואני מתרסק. אני לא מסוגל לנשום. הצורך להיות קרוב אליו... כואב. זה כואב לי ושורף, ואני לא יודע איך להיפטר מזה, אני חסר כל תקווה ולגמרי אבוד בתוך הבור העמוק והחשוך חסר התחתית והסוף, שחפרתי לעצמי בידיי עצמם, מאז היום הראשון שנולדתי.

אני מתגעגע אליו, והגעגוע הזה מורגש, כואב וחסר מעצורים, יותר ממה שהוא אמור להיות אם בכלל. ואני לא יכול שלא לתהות בתקווה כה מרירה, שהוא מתגעגע אליי או חושב עליי ולו במעט כפי שאני כלפיו, אך ברגע שבו אני חושב על זה אני צוחק בעצבות, כמובן שהוא לא מרגיש כך, למה שירגיש? אין לו כל סיבה, הוא אמור למעשה לשנוא אותי. אני תמיד אהיה האח הקטן של הגבר שרוצה לרסק לו את הגולגלת, אני בצד הלא נכון של השכונה, אבל אני אוהב את הצד הזה יותר מידי בשביל להבחין במתרחש סביבי.

זה צד רק של המחנות היריבים, לא כל צד אחר. פסקתי במהרה. מתחמק ממחשבות אסורות אשר תמיד היו בראשי אך דאגתי להדחיקן, עד הימים האחרונים. המחשבות הללו הם השדים החזקים והמאיימים ביותר שלי, ואסור לי לתת להם לחדור עמוק מידי לתודעה שלי ולשבש את ההיגיון שלי, זו סטייה, ואני מסרב לחטוא יותר ממה שכבר חטאתי. אחזתי בשרשרת הצלב שלי, זה רק צד של מחנות יריבים. חזרתי על כך שוב בראשי, ואני בצד הלא הנכון, אני חייב להתרחק ממנו, אך אני לא רוצה או יכול.

לעזאזל.

מגניב, ילד חכם בלונדי. יש פשוט מסיבה וחשבתי שיהיה נחמד שתצטרף. היא מתחילה בעשר, בבית של חבר טוב שלי, אם תרצה לבוא, תתקשר אליי ואני אסמס לך את הכתובת.

נשכתי את פנים הלחי שלי, קורא את ההודעה פעם אחת נוספת לפני שעצרתי את פרץ ההתרגשות וחשבתי רק לרגע האם זה באמת מה שכדאי לי. ההיגיון ותת ההוקרה שלי צווחו והדהדו בראשי לסרב להצעה, הראש שלי פעל במהרה בניסיונות לגרום לי לכבות את הפלאפון ולהתרכז בדיאנה ובכנס האוניברסיטה, אבל משהו הצליח לחדור דרך עורי ואל תוך עצמותיי, מפצח אותן, כשהתבוננתי בדיאנה והקשבתי רק למשך מחצית שנייה למוזיקה, בטני התהפכה ונשמתי נעתקה בגרוני. אותו המעגל האינסופי. אותה שגרת חיים שלעולם לא נשברה. וזה מתחיל להחליא אותי.

אני זוכר שהבטחתי לעצמי שאני לא אתקרב עוד לרוי ולכל המסיבות שלו, שאני לא אראה את החברים שלו או אדבר אתם יותר - אבל זה קשה, כי אני באמת רוצה בזה. אני רוצה להרגיש חי. אני חייב את זה. אני חייב אישור לכך שאני עדיין חי ולא רק נושם, אני לא יכול להסתפק עוד בדם שלי כראיה לכך. זה לא בסדר.

זו רק מסיבה אחת, נסתי לשכנע את עצמי. מה כבר יכול להשתבש? זו רק מסיבה. מסיבה תמימה ודומה לאחרות בוודאי, ואהיה בחברת אנשים שאני מכיר, זו רק מסיבה. אני יודע שאין כל סיכוי שטרוי יהיה שם, כי אחרת טום לא היה מזמין אותי, אז זה בטוח, אני מקווה.

אני מרגיש כמו זומבי, החיים שלי כה משעממים וזה מדכא אותי. אני מתעורר בבוקר, מבצע את אותן הפעולות, רק בשביל להירדם בתחושת סיפוק ולעשות את אותם הדברים שוב ושוב במשך כל יום אחר. אני קיים, אבל אני לא חי. זה באמת אירוני, שהדברים שאני עושה בשביל לשרוד את היום ולהרגיש חי, הם הדברים שהורגים אותי.

לקחתי נשימה עמוקה, זו רק מסיבה נייתן,עד כמה זה יכול להשתבש? נסתי לרסן את הדאגות שלי ולהשקיט את קולותיהם הצווחניים של הוריי כשיגלו זאת, ולהכהות את הבעות פניהם - אסור לי לחשוב על זה, אסור לי לחשוב על כלום, אני באמת רוצה לחשוב על עצמי באופן יוצא דופן, ואני צריך את המסיבה הזו, אני צריך שינוי, ועד כמה שיותר מהר. עשרים ואחת שנים ואני מרגיש שהן היו בזבוז אחד גדול, וכל מה שאני משתוקק זה לחפש אחר משמעות, זה הכל.

כן, אני אשמח. יש סיכוי שתוכל לאסוף אותי מהאוניברסיטה בשעה הזו?

עניתי בחיוב להצעתו, וחכתי במריטת עצבים לתשובתו, אני מקווה שהוא יסכים לקחת אותי. אומנם יש לי עשרים דולר, אך זה לא יספיק למונית וגם לאוכל ולשתייה במסיבה. ואני אהיה צמא בוודאי. נסתי להתעסק בחישוב של כמה כסף אבזבז הלילה מאשר בכך שאני טועה שוב, חוטא פעם נוספת ונופל מהצוק, אני כה קרוב להתרסק על הסלעים, ושום דבר לא יכול לעצור את הקריסה הזו, אפילו לא אני עצמי. זה חסר כל שליטה.

בטח, אני אקח אותך.

אישר ואני חייכתי חצי חיוך, התכוונתי לשלוח לו פרצוף שמח או משהו נחמד שדומה לזה, אך דיאנה כחכחה בגרונה ואני הבחנתי בכך שהיא חונה קרוב לאוניברסיטה. היא הביטה בי בבלבול ובתהייה, כאומדת את תגובתי ואני רק זקפתי לעברה גבות מבולבלות, מה היא רוצה? תהיתי.

היא לקחה נשימה עמוקה וכבתה את הרדיו שלה, דואגת לכך שחיוך מואר ומזויף יתנוסס על זוג שפתיה הוורדרדות, לפני שאמרה, "אז... מי זה היה?", היא שאלה, "נראית שמח למדי", היא הוסיפה.

לכל הרוחות. אני צריך לחזור לביתי עם דיאנה. אני צריך את העזרה שלה, אני צריך שהיא תגבה אותי רק עוד פעם אחת נוספת. אני יודע שהיא תסכים, אך אני עדיין לחוץ, מעולם לא הייתי בר מזל, והכל יכול להשתבש תוך שניות ספורות, אלו הם החיים, "דיאנה, אני צריך את העזרה שלך", אמרתי לה ויצאתי מהמכונית בעקבותיה, היא לבשה שוב את אחת השמלות הלבנות שלה ונעלה זוג נעלי בובה תואמות, היא כה... עדינה ושברירית. היא יפהפייה, ואני לא מבין מה היא עושה כאן איתי, בזמן שאיני מראה כלפיה כל שביב של חיבה ולו במעט, כי אני פשוט לא מסוגל.

היא התבוננה בי בבלבול, נועלת את המכונית שלה ומכניסה את המפתחות לתיק הצד הקטן שלה, לפני שמהרה לשאול, "במה?", והוציאה מעטפה מהתיק, כנראה ההזמנה שקבלה לכנס.

לקחתי נשימה עמוקה, מביט לכיוון הקרקע, "אני צריך שתשקרי שוב בשבילי", לחשתי בבושה, לוכד את שפתי התחתונה בין שיניי, אני יודע עד כמה הבקשה הזו לא נורמטיבית וגסת רוח, אני נשמע מזעזע וחולה רוח בעיניה בוודאי, והמבט שהיא נועצת בי רק מאשר לי זאת. נאנחתי, לכל הרוחות, אני חייב את שיתוף הפעולה שלה. אני מקווה שהיא אינה תבקש הסברים רבים מידי או שתנהל איתי משא ומתן, באמת שאין בי את הכוחות לשטויות הללו, אני אוהב שאנשים עוזרים לי כי הם רוצים לעזור, לא בשביל טובתם האישית.

היא הביטה גם היא לכיוון הקרקע, "למה? מה קרה הפעם?", היא מלמלה בעצב ובדאגה, היא דואגת לי? למה? זה לא מגיע לי הדאגה הזו, ובמיוחד לא ממנה. היא באמת נחמדה מידי בשבילי.

"יש מפגש קטן עם קבוצת חברים שהכרתי", הנחתי את כף ידי על עורפי כמחפש שם דבר מה, "ופשוט... טוב, ההורים שלי לא כל כך אוהבים אותם כי הם לא נוהגים ללכת לכנסייה", זה לא לגמרי שקר, "אבל אני רוצה להיפגש אתם, אז זה יהיה בסדר אם נשקר שהלכתי לבית שלך או שעשינו משהו ביחד אחרי הכנס?", שאלתי. בבקשה תגידי כן, בבקשה תגידי כן, בבקשה תגידי כן.

היא לכדה את שפתה התחתונה בין שיניה, "הייתי בטוחה שבאמת נעשה משהו ביחד אחרי זה..", היא חייכה חצי חיוך רך ומובך, היא נראתה כה חלשה כעת תחת פנסי הרחוב ומול בניין האוניברסיטה הגדול, "לא יודעת, כנראה רק אני הנחתי כך", היא מלמלה ומשכה בכתפיה.

רגשות האשם והצער אחזו בי בחוזקה וכרסמו בתוך תוכי ללא כל יכולת להרפות, בטני התכווצה ולבי נמחץ בכאב, אני רוצה לומר לה את האמת, לומר לה שאין כל טעם לצפות לכל סוג שהו של קשר רומנטי כי אני פשוט לא רוצה. אבל זה יפגע בה, ויזעזע את ההורים שלי - לכל הרוחות, מגיע לה גבר שבאמת יחשוב על להסתובב לצדה במשך כל רגע נתון ביום, מישהו שיקח אותה לאכול במסעדה או שישתה לצדה תה קר בגינת ביתה - מישהו שיעניק לה את האהבה האולטימטיבית - מישהו שהוא לא אני, אני לא מסוגל לגעת בה כך, לא חשוב כמה אני מנסה, זה פשוט לא מרגש אותי. אני רוצה להקיא, אלוהים.

לא הייתי בטוח מה לענות לה, ורק גמגום חלוש וחסר ביטחון נפלט מבעד לשפתיי, לפני שאחזתי בעצמי ונסתי להתעשת, "תמיד אפשר לעשות זאת בפעם אחרת", משכתי בכתפיי.

עמדנו בקומת הכניסה לאוניברסיטה, ודיאנה הראתה את ההזמנה שלה לשומר בכניסה, לפני שהוא הנהן וסמן לנו להיכנס, "לא, נייתן, זה בסדר, אני מבינה", היא לחשה בשקט, "אתה לא חייב לי כלום", היא השפילה את ראשה לקרקע, לוקחת נשימה עמוקה, "מתי אתה צריך ללכת? הכנס ייגמר עוד שעתיים", ידעה אותי.

רציתי לצעוק עליה שתבעט בי ותזרוק אותי מכל המדרגות, שתעמוד כאן לצד גבר שמתרגש רק מלהביט בה, אבל היא נחמדה וטובת לב מידי, היא לעולם לא תעשה דבר שכזה לבן אנוש, לא חשוב כמה הוא פגע בה. אני שונא לפגוע באנשים, ולו וזה היה תלוי בי, היא אינה הייתה חיה באשליה אחת גדולה עוד מההתחלה, האמת שההורים שלנו אשמים בכך, הם דחפו בנו להכיר כמטרת שידוך. אנחנו פשוט המשכנו עם זה, אני מניח שהיא המסכה המנחמת שלי, כמו שאני משמש עבורה כשד שקורע את לוכד החלומות מעל מיטתה ומגשים את כל סיוטיה. היא מפחדת מדחייה, כך היא ספרה לי במפגש הראשון שלנו, וזה כל מה שעשיתי לה מאז. אני רוצה לדבר איתה על כל המצב הזה שנוצר בינינו, שלא היה אמור לקרות, אך אנו חסרי מזל וחלשים מידי בפני הורינו -אבל אני לא יודע איך לגשת אליה בנושא שכזה בלי לפגוע או להישמע כמטורף - כי, הרי, היא מושלמת, מי לא יחשוב שהיא יפהפייה? מי לא יתרגש ממנה?  אני פשוט מרגיש באמת רע ומובך מהקשר שנרקם בינינו, אולי היינו יכולים להיות חברים טובים, אולי. אבל זה כבר מאוחר מידי בשביל לברר זאת.

"אני בעשר צריך ללכת...", התבוננתי לכיוון הקרקע, "תראי, דיאנה, אני באמת-", החלתי להתגונן אך היא הרימה את כף ידה, עוצרת בעדי.

"לא, זה בסדר", קטעה אותי, "אני לא רוצה להכריח אותך לרצות אותי, ואני לא יכולה לגרום לזה לקרות בלי הרצון שלך", היא לקחה נשימה עמוקה, "אני ידעתי שאתה לא רוצה אותי עוד מההתחלה, אבל לא רציתי לאכזב את ההורים שלנו, וגם", היא לקחה נשימה עמוקה ונסתה להחזיק חיוך חברותי, "באמת מצאת חן בעיניי", היא לחשה זאת, גורמת ללבי להחסיר פעימה וללחי לבעור בעוז. רציתי לומר לה כה המון על כך, אך לא ידעתי איך לנסח זאת. רציתי להגיד לה שאני הייתי יותר משמח להכירה בתור חברה טובה, שאני אוהב את חברתה ושהיא האישה היפהפייה ביותר שראיתי מימיי ושהיא תמצא יום אחד מישהו שיהיה לו את התעוזה לומר לה זאת בכל רגע נתון ביום. אבל שתקתי, שומר את המחשבות שלי לעצמי, כמו תמיד.

"יש לך, אממ..מישהי?", היא אמרה בשקט, מקרבת את פיה אל אוזני.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, אין לי אף אחד. או אחת. אין לי כל סוג של קשר רומנטי, אני בודד עכשיו, וזה בסדר, אני רגיל לבדידות, "לא", לחשתי.

היא הנהנה, "אוקי", החזירה באותו גוון קול, "אני מצטערת שגררתי אותך לכאן", הוסיפה במבוכה.

שלחתי לעברה חצי חיוך מנחם, כורך את זרועי סביב אגנה ומוביל אותה לכיוון שכל הסטודנטים לעתיד נוהרים לעברו, היכן שהוא לא יהיה, אם הרוב הולך לשם זה בוודאי המקום הנכון, "אל תצטערי, אני נהנה כאן אתך", הבטחתי לה והיא רק הסמיקה במבוכה.

בשעה עשר במדויק התיישבתי על המדרגות של הכניסה לאוניברסיטה, מחכה לטום בשביל שיסע איתי למסיבה. אפילו שלחתי לו הודעה, רק מוודא שהוא אינו שכח ממני. זה היה הערב הנוראי ביותר שהיה לי, מדורג במקום השני מיד אחרי ערב הקרב של טרוי - ואני צריך מסיבה. אני צריך אותו.

המחשבות שלי תפסו אותי לא מוכן כלל וגרמו לאוויר לצאת מבעד ראותיי. אני חייב ללמוד לווסת או למצוא דרך להשתלט על המחשבות שלי, הן הורגות אותי. רגשות האשם והאכזבה העצמית בוגדים בי ובוערים בעיניי, מזהירים שהחרטה שלי תיזל לאורך לחיי בקרוב. האמת הטהורה היא, שעזבתי את המסעדה באותו היום לא כי אני לא מחבב אותו כלל, או כי הוא גבר חצוף ומאיים למדי. אני פשוט חשבתי שאני מעצבן אותו או מפריע לו, חשבתי שהדבר הטוב ביותר הוא שנשמור מרחק, נקטע את קשר הידידות ההזויה והמעוותת אשר נרקם בין שנינו. ואני פשוט ישבתי לצד הפלאפון שלי, במשך כל יום, מחכה להודעה שתראה סימן חיים מצדו, הודעה שיהיה כתוב בה שהוא רוצה לקחת אותי מהשכונה הארורה שלי, או שהוא מתגעגע אליי -  אני לא יודע, כל דבר היה מרצה אותי. אבל לא קבלתי כלום, חמישה ימים, ואין לי מושג אם הוא חי עדיין.

אני לא יודע אם זו הגזמה או לא, אבל אני ראיתי את החוזה שטרוי חתם עליו לפני שעלה לזירה, חוזה שבו הוא מצהיר בזאת שאם הוא ימות על הזירה אז כך יהיה - העסק הארור הזה מסוכן ומטורף, ואני לא רוצה שאנשים שאני מכיר יהיו חלק ממנו, אך בסופו של דבר זה מה שקורה.

לא הייתי כך כל הזמן, חשבתי בעצב. כלומר, תמיד הייתי עצוב, אבל לא נתתי לעצב שלי למנוע ממני להיפגש, לדבר או להכיר אנשים חדשים. בגלל אדם אחד אני מפחד לשים את עצמי חשוף בפני כולם, אני לא פתוח  בפני אף אחד יותר, אני לא נותן לאנשים להיכנס אל חיי כפי שנהגתי בעבר. אני יותר מקובע עכשיו, חלק מתוך תבנית מאוד מדויקת וברורה ללא כל גוונים של אפור, אפילו הטירוף שלי שונה עכשיו. אני לא אותו הגבר שהייתי בעבר, רק בגלל אדם אחד. וזה הורג אותי. אני לא יודע לשחרר, אני לא יודע להניח את מה שהיה בעבר מאחור, אני לא מסוגל להיפרד. לא חשוב עד כמה אני משתוקק לשכוח מכך, אני לא יכול, אני פשוט באמת לא יכול וזה כה מתסכל. אולי הייתי יכול להכיר את רוי, חשבתי בחולמניות, אולי רוי היה יכול להכיר נייתן אחר. נייתן של העבר לא היה מניח לאנשים אחרים לקבוע לו עם מי להיפגש או עם מי לדבר, נייתן של העבר לא היה כה שקט ונעול בתוך עצמו, נייתן של העבר לא היה פוחד מרגשות. אבל זה נייתן של העבר, והזכרונות של העבר שינו את מי שאני היום, ואני לא מסוגל למחוק אותם. הם רודפים אותי.

"אתה מתכוון להיכנס למכונית הארורה?", לפתע שמעתי קול עמוק שאי אפשר לטעות לגבי הבעלים שלו.

לבי עצר מלכת ודמי קפא בעורקיי. מה הוא עושה כאן לכל הרוחות?!

הרמתי את מבטי כלפי מעלה בשביל לפגוש בעיניו הכהות והעמוקות של רוי, שערו החום היה פרוע במקצת מעל ראשו ונמשך לאחור בעזרת אצבעותיו הארוכות, הוא לובש את החולצה השחורה שלו וג'ינס שחורים, המתכות שעל פניו בורקות לעברי והוא לוכד את שפתו התחתונה בין שיניו - ואני לא מסוגל לנשום.

יכולתי לחוש את איבריי הפנימיים מתכווצים וכל שריריי נמתחו בפעם אחת מענה ומורטת עצבים, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי ונסתי להתעלם מהלחץ אשר נחת כנגד חזי כמו משקולת. אלוהים אדירים, אני לא מצליח להתרגל לזה, כל פעם שבה הוא רק מדבר אליי כל הגוף שלי רועד ואני לא יכול שלא לחייך מהבעירה אשר צורבת כל פיסת עור בגופי. שלושת המילים היחידות אשר פצעו אותי על קצה הלשון היו 'אני התגעגעתי אליך', אך לא יכולתי למצוא את המילים הנכונות בשביל להסביר עד כמה אני באמת התגעגעתי באופן חולני, אז רק חייכתי.

"אני מניח שטום לא יכול היה לקחת אותי שוב?", גחכתי, מנסה להדחיק את הלחץ שבוודאי מהדהד בקולי. לכל הרוחות, אני מאושר מכך שהוא הגיע לקחת אותי, אך אני גם מפוחד ומבועת מכך, כי אני יודע שמשהו רע יקרה, תמיד משהו רע קרה לי כשהייתי לצד הגבר הזה, ואני אוהב את הסיכון הזה בדיוק כמו איך שהוא פוגע בי. אני מרגיש כה נוח לצדו, אני מרגיש שזה בסדר לדבר עמו על... דברים, ועל עצמי אפילו, שזה בסדר לצעוק עליו ולעצבן אותו, אך בנשימה אחת, אני לא שולט בעצמי כשאני לצדו וגופי מגיב אליו באופן לא רציונאלי כלל, אני לא מצליח להשיג חמצן אך אני עדיין נושם, אני שוקע אל תוך עיניו אך זה מרגיש לי כאילו ואני צף ללא תחושה. אני מנסה לחבר משפט שיסביר את הדרך שבה אני מרגיש כלפי הגבר הזה באופן הגיוני, אך אלוהים, אם מישהו היה יכול לקרוא את המחשבות שלי, הייתי אמור להכלא עמוק בבית משוגעים.

הוא גלגל את עיניו, "אני יודע עד כמה מאושר אתה לראות אותי", מלמל בסרקזם, אלו רק ידע עד כמה זה נכון, "אבל טום כבר במסיבה, הוא הגיע לפני הזמן בשביל לעזור בארגון שלה", הוא העביר את כף ידו האחרת אל עורפו כמחפש שם דבר מה, פעולה שלמדתי שהוא נוהג לעשות כאשר הוא מובך ומחפש מילים בשביל לבטא את עצמו. זה גרם לי לחייך אליו ברכות ולעמוד לצדו, עכשיו כשאני  נעמד על המדרגות והוא על הקרקע היציבה, אני מצליח להיות בגובה עיניו, דבר שגורם לי לבחון אותו אפילו יותר מקרוב ובאופן ממוקד, ואני לא יודע למה, אך זה מרגיש לי כאילו והוא עושה את אותו הדבר.

או שזה רק אני. בוודאי רק אני. אלוהים אדירים, נייתן תסיט את המבט.

"זה בסדר, אין סיבה להיות לחוץ", צחקקתי בשקט והתבוננתי ברצפה.

הוא שלב את זוג זרועותיו האחת בין השנייה, מנסה לשחק את תפקיד הילד הרע שהוא, לפני שמהר להתגונן, "אני לא לחוץ, נייתן, אני פשוט לא רוצה לגרום לך לחוש אי נוחות", הסביר בקול עבה לפני שהפנה את גבו מפניי והחל לצעוד לכיוון הרכב שלו, כמובן שהוא אינו פתח בשבילי את הדלת, גלגלתי את עיניי.

אבל, למה שיפתח בפניי את הדלת? הוא לא ה... לא. לא הוא לא. והוא גם לא יהיה. על מה אני חושב לעזאזל?! זו בדיוק הסיבה למה אני לא בטוח בעצמי לצדו, גופי וראשי מקבלים יישות משל עצמם ומטריפים את שפיותי. זו סטייה, נייתן. תת המודעות שלי כפתה עליי להבין. אל תחולל חטא פעם נוספת, אתה תמות לבסוף. הזכרתי לעצמי.

נערתי את ראשי ומהרתי להתיישב במושב שלצד הנהג, חוגר חגורה והוא החל לנסוע, "אני ארגיש נוח כשלא תהיה לחוץ", החזרתי לו בהתגרות, גורם לו לנשוף אוויר ברוגז ולהדק את הלסת שלו, ווידאתי מה מצב המפרקים שלו ועיניי נפערו לרווחה. הן היו מהודקות סביב ההגה, כמו תמיד, לבנות כנגד עורו השזוף, כמו תמיד - אבל הן היו חתוכות ומדממות. איך זה קרה לו לכל הרוחות?

הוא הבחין בכך שאני נועץ מבט בהגה שלו זמן רב מידי, אז הוא זקף את גבתו בבלבול, "על מה אתה מסתכל לעזאזל?!", שאל באגרסיביות, והדק את האחיזה בהגה, קורע את עורו המדמם אפילו יותר, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, יכול לחוש את לבי הולם בחוזקה, ובאופן מכני בלי לחשוב יותר מידי, הנחתי את כף ידי על שכמו הרחבה, מנסה לעצור בעדו להדק את האחיזה בהגה. מה גורם לו לכעוס כל כך ?! הוא פוגע בעצמו! הוא משוגע, אבל שלא יפגע בעצמו.

"מה אתה רוצה?!", הוא ניער את כף ידי ממנו, גורם לי להתרחק ממנו ולהיצמד לחלון. החבורה האדומה מהקרב שלו מול טרוי דהתה ובמקומה הופיעה אחת חדשה בצבע סגול עדין מתחת לעינו השמאלית, ויש לו חתך קטן בגשר אפו. האוויר יצא מראותיי ודמי התפרע בכל גופי, בזמן שסרקתי אותו במבט מבועת, אבל לא אכפת לי, אני רוצה לדעת מה קרה לו ומי עולל את זה לפנים שלו?! נסתי להסדיר את נשימותיי, אך דעתי התערפלה והשתבשה וחזי כאב. ידעתי באיזשהו אופן מסוים שמשהו קרה לו, הוא משחק משחקים כה מלוכלכים ופסולים, והוא כה חדור ביטחון עצמי ויהירות, שזה היה ברור שמתישהו ואיכשהו הוא יפגע. אבל זה כואב לי לראות אותו פצוע יותר ממה שזה אמור לכאוב. זה מעבר לרגש אנושי בסיסי - תמיד כאב לי לראות אנשים מתקוטטים ונפגעים, תמיד הסטתי את המבט, לכן את הקרב של טרוי ביליתי בשירותים, מנסה לא להקיא. אבל לראות את רוי פצוע, זה שונה, אני לא יכול לשים את האצבע במה או למה, אבל אני לא יכול לעמוד במראה הזה. הוא עדיין נראה טוב... הוא תמיד נראה כך, אבל הוא לא צריך להיפגע.

"איך זה קרה לך?", לחשתי, "למה?", החוויתי בעזרת כף ידי לכיוון פניו ומפרקי ידיו.

הוא גחך, "העקיצות יתוש האלו? מהן אתה מגיב כך?", אמר בגאוותנות הארורה שלו, ואני לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, אלוהים, הוא אידיוט.

"זו ממש לא עקיצת יתוש! אתה רבת עם מישהו", הצגתי בפניו עובדה ברורה, "למה? מה קרה?", חקרתי, לא אכפת לי עד כמה מוזר זה בוודאי נשמע שאכפת לי ממנו, ושאני מודאג, כי הרי אני אמור להיות מאושר מזה, אבל אני לא יכול להכחיש את מה שאני מרגיש כשמראה שכזה נגלה מנגד לעיניי, ואני לא יכול לשלוט בפי. זה מדהים עד כמה הגוף שלי מרגיש בנוח לצדו, עד כמה לי לא אכפת לומר את מה שאני חושב ומרגיש - אך בו בזמן, אין לי כל שליטה על עצמי. כאילו אני והשליטה שלי מונעים מגופי להיות חופשי.

הוא לקח נשימה עמוקה, "נייתן, אני בכלל לא התגעגעתי לפנים שלך או להטפות מוסר המזדיינות שלך-", הוא החל לומר, פוגע בי בלי לחשוב פעמיים. לא רציתי להקשיב לזה, וסרבתי לקבל תשובה שלילית. אני צריך לדעת מה קרה.

"רק תספר לי מה קרה? בבקשה?", התחננתי בשקט, עוצם את עיניי ומביט לכיוון הרצפה, לא רוצה לחשוב על עד כמה זה כואב מה שהוא אמר לי, עד כמה זה פוגע וצורב. כי כל מה שעשיתי בשבוע האחרון היה להתגעגע אליו, לכל הרוחות, ולהמתין במתיחות כפקעת עצבים ארורה להודעה ממנו. הייתי מוכן להיפגש אתו, אלו רק היה שולח לי הודעה, וזה לא היה רק בשביל לשבור את השגרה המשעממת שלי. וזה כואב לחשוב שהרגשות לא הדדיים, שהאדם שאתה מתגעגע אליו ודואג לו, לא מחזיר כלפיך כל שביב של רגש זהה בחזרה, שאתה יכול לשמור את התחושות שלך לעצמך ולהניח להן לשבור את לבך, זה כל מה שיש לך לעשות אתן, לשבת כאן לצד הגבר שרציתי לראות זה נצח, ולהתפוצץ במקום.

הוא לכד את שפתו התחתונה בין שיניו, "שכחת במה אני עובד?", גחך, מביט בי רק לרגע, ואני די בטוח שהוא לא ציפה לראות הבעת דאגה ופגיעות על גבי טווי פניי, הוא כחכח בגרונו, ממהר להמשיך, "אני בסדר, אני רגיל לזה פשוט", הוא משך בכתפיו כאילו וזה מובן מאליו.

"אתה לא אמור להיות רגיל לזה...", סיננתי בשקט, אני יודע שזו העבודה שלו, אבל היא לא חייבת להיות, הוא יכול להיות כל דבר אחר שירצה.

הוא נאנח, "הוא הפסיד, זה מה שחשוב", טען, הביט במפרקי ידיו הפצועות ולקח נשימה עמוקה, "אתה לא נראה שונה כלל", גחך.

חייכתי חצי חיוך, "איזו סיבה יש לי להראות שונה", צחקקתי בחזרה.

הוא הנהן, "טוב שכך", לחש בשקט, יותר בינו לבין עצמו, אני לא חושב שהייתי אמור לשמוע את זה, ולא רציתי להרוס את הרגע הקצר והתמים הזה שבו אנחנו לא אויבים, אז שתקתי ולא הבכתי אותו, לפני שאמרתי, "אני יודע שזה בוודאי לא במקום, ואני מצטער על זה, אבל אני חייב לשאול אותך משהו, אתה בוודאי יודע", אמרתי בשקט, אני באמת לא רוצה להרוס את הנסיעה, אבל אין לי כל פרק זמן אחר לדבר אתו על זה מלבד עכשיו, ואני באמת נואש.

הוא התבונן בי בבלבול, אך גם קצת בדאגה שניסה להסוות, ממהר להביט שוב בכביש מתחמק ממבטי, "תשאל", פקד עליי, "אני אהיה כועס אם לא תשאל", הזהיר.

לקחתי נשימה עמוקה, באופן מסוים אני לא מפחד מרוי, אני יודע איכשהו שהוא לא יפגע בי, אין לי כל הוכחה לכך אבל אני פשוט יכול להרגיש את זה, את הבטיחות הלא ברורה או מוצדקת הזו לצדו, אני באמת חש בטוח ויודע שהוא לא יניח לאף אחד לפגוע בי. הוא תקף את בן בשביל לוודא שלא ילשין עלינו לטרוי, הוא הכה את הגבר מהמועדון שלא הפסיק להתנהג בצורה מוזרה איתי, ורוי טוען שהוא היה עדין עם טרוי בקרב רק כי לא רצה שאחיו הקטן יראה איך מפוצצים לו את הראש.

"אתה שמעת מטרוי?", נתתי למילים להחליק במורד לשוני והרגשתי כאילו הטלתי פצצה במכונית, הדבר היחידי שנשמע הייתה מוזיקת הרוק הארורה הזו, אפילו לבי לא פעם. ישבתי במושבי קפוא, חסר נשימה ומבולבל מאוד, מחכה לכל שביב של תגובה מצדו, מחכה שיגיד דבר מה, כל מה שירצה, רק שידבר. אני תמיד אעדיף את הדיבור הגס והחצוף שלו על גבי השתיקה שלו, השתיקה שלו מבשרת רעות, וחדשות רעות זה הדבר האחרון שאני צריך לשמוע עכשיו. כל שרירי הבטן שלי נמתחו ואיבריי הפנימיים התכווצו, חזי שקע וראשי קדח. דבר. תגיד משהו. התחננתי.

הוא פנה במורד הרחוב, לפני שאמר, "כן, ראיתי אותו, פעמיים האמת, במהלך השבוע", טען.

אוקי, אלו חדשות טובות, החלתי להסדיר את נשימותיי, מנסה לרסן את החיוך שלי, אני לא יודע איך הוא מרגיש לגבי זה, אנחנו עדיין מדברים על היריב הכי גדול שלו, הם שונאים אחד את השני, הם מסוגלים להרוג על הזירה זה את זה, "ואיך הוא מרגיש? כאילו.. אני לא בטוח, הוא בסדר? הוא נראה בסדר?", לחשתי, לבי פעם בחוזקה ותחושת רוגע חדרה דרך עורי ואל תוך עצמותיי, הוא בסדר, נסתי לרסן את עצמי, הוא תמיד מסתדר בסוף. הוא כלב רחוב, כך כינו אותו, אך אני ראיתי את הצד החיובי של הכינוי המעליב, למרות שהוא תמיד לבד - הוא גם תמיד שורד את חיי הרחוב. הוא חייב להיות בסדר.

הוא נע באי נוחות במקומו, יכולתי לראות איך עיניו מתכהות ומפרקי ידיו מלבינים אפילו יותר ומדממים במקצת, הוא כועס, הוא מת מרוב זעם, הוא לא אוהב לדבר עליו כך, בלי לקלל אותו או לתכנן דרכים להרוג אותו - אני מניח. אלוהים, כל המצב הזה כל כך דפוק.

"אומנם האגרוף שלי דיבר אתו במועדון, אבל כן, הוא חי", אמר, הוא עצר ברמזור, מביט בי רק לרגע בשביל לבחון את הבעת פניי, ובמהירות הסית את עיניו בחזרה לרמזור האדום. אני לא רוצה לראות אפילו איך הפנים שלי נראות, אני מזועזע.

דמי נזל מפניי וראשי הסתחרר, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי כה חזק עד שיכולתי לטעום את טעם הדם המתכתי, שריריי התכווצו בכאב ולבי נדם מלכת. אני חייב לצאת מהמכונית הזו. הייתה המחשבה היחידה שהדהדה במוחי. אני  חייב לנתק את החגורה הארורה הזו,לפתוח את הדלת ולרוץ רחוק מכאן, כמה רחוק שרק אפשר. לעזאזל. אני לא מאמין שאני יושב עם המפלצת הזו באותו חלל וחולק עמו את אותו האוויר. כן, אחי הוא אינו מושלם והוא אינו יותר טוב ממנו, אבל הוא עדיין אחי, ובזמן שהם התקוטטו אני חכתי לשיחה מהיריב שלו. אני לא בסדר, אני בכלל לא בסדר, אני לא יכול להמשיך כך, זו הסיבה שעזבתי את המסעדה, לפחות אחת מן הסיבות. כי הקשר שנוצר ביני ולבין חבורתו של רוי לא תקין ופסול.

אני מרגיש כמו חתיכת חרא של אח. אני חייב ללכת מכאן, אני חייב להתרחק מרוי עד כמה רחוק שרק אפשר.

אך בין רגע דלתות המכונית ננעלו, והבחנתי בכך שהחגורה שלי כבר משוחררת וכף ידי מונחת על ידית הדלת, אפילו לא שמתי לב שבאמת התכוונתי לצאת מהמכונית באמצעו של כביש, ורוי מיהר לומר בתגובה, "אתה לא יכול לצאת מהמכונית בזמן נסיעה", טען והמשיך לנסוע, "אנחנו עוד חמש דקות שם, תנסה לסבול אותי רק עוד קצת", מלמל בבוז.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "למה לכל הרוחות אתה הכת אותו שוב?!", צווחתי עליו, "עד כמה הוא נפגע?", תקפתי.

הוא נאנח, מזלזל בי באופן מובהק, "הוא לא נפגע עד כידי כך, לא יותר ממה שהוא היה אמור בכל מקרה", אמר, כן, וזה ממש מרגיע אותי רוי, "וג'רי מהחבורה שלו התגרה בכריס, והחלה קטטה, כך זה פועל", הסביר לי במשיכת כתפיים כאילו וזו הסיבה הכי מוצדקת לכך שהוא יקח חלק בזה גם.

"ומה הקשר של טרוי לזה?!", המשכתי להאשים אותו, "הוא לא עצבן אף אחד מכם, אתם סתם תמיד תוקפים אותו גם!", הצבעתי עליו בכעס, לפני ששלבתי את זרועותיי האחת בין השנייה, מביט לכיוונו של החלון, "זה לא דברים שאנשים נורמלים עושים כשהם יוצאים לבלות, לא שאני מבין בזה ממש, אבל זה בהחלט לא מטרת הבילוי, אתם פשוט... כולכם.. אתם-", רציתי לומר מילה כה נוראית ואני די בטוח שהוא שם לב לכך כי הוא מיהר לקטוע אותי.

"היזהר, אתה ממהר לשפוט אותי, ולא שאני שם זין על זה, אבל אל תדבר כך גם על החבר'ה שלי", הגן על החברים שלו, לפני שמהר להגיב, "זה לא מטרת הבילוי, אך כשמישהו מביניהם פוגע במישהו משלי, מתחילה קטטה, כך זה עובד, זה מתוך כבוד להראות איזו חבורה חזקה יותר", הסביר לי בגלגול עיניים.

"ואני הייתי בטוח שאתם בני עשרים וארבע, אבל לא, צריך להוריד לכם עשרים שנה מבחינה נפשית", לעגתי לו, מתחיל לגחך ברשעות, זה התירוץ הכי ילדותי ואידיוטי ששמעתי זה המון זמן, "בגלל זה המפרקים שלך...?", החוויתי בראשי לכיוון כפות ידיו, והוא כתגובה הנהן בשקט, "יופי", יריתי. לא אכפת לי שזה פוגע בו. לא אכפת לו גם ככה, פשוט לא אכפת לו.

לא אכפת לו לפגוע באנשים, כולל באנשים הקרובים אליי ביותר - רק בשביל הכבוד הארור שלו, ועוד יש לו את התעוזה לספר לי זאת בקלילות ולשבת לצדי, בזמן שהוא יודע מה קרה. אלוהים אדירים, אני שונא את המצב הזה. אני שונא את זה בו.

"אני שמח לראות שאתה לא מודאג לגביהם יותר", מלמל בסרקזם, ורק לרגע בער בי הרצון לשלוף לעברו אצבע משולשלת, אך במהרה הלקיתי את עצמי על המחשבה האיומה אשר התחוללה בראשי. איני מקלל או נוהג בגסות, זה לא מכובד.

"אני לא רוצה ללכת למסיבה הזו", פלטתי בקשיחות, "אני לא רוצה לבלות אתכם, אני בצד הלא נכון", לחשתי.

הוא גחך, "אתה אומר זאת לפני כל מסיבה מזדיינת", צחק על חשבוני, "וכן, אני מסכים אתך, אתה בצד הלא נכון, אז למה אתה הסכמת לבוא לכאן בכל מקרה, נייתן?", שאל אותי שאלה מתקילה.

אלו היה יודע למה אני כאן הוא בוודאי היה זורק אותי מהמכונית, אלו היה יודע שאני חייב ריגוש שישבור לי את שגרת החיים הקבועה והאינסופית הזו שלי, שאני כה התגעגעתי לטום ולשאר החבורה שלו, אך יותר מכל - הוא. אני הייתי צריך לראות אותו, אני השתוקקתי לדבר אתו, הוא היה חסר לי. פשוט הוא הסיבה העיקרית. רק הוא.

וזה למה אני כה כועס על עצמי ומאוכזב, כי זה לא בסדר. זה פסול באופן מוחלט. אני לא אמור לחשוב ולהרגיש כך, אני לא אמור לרצות ללכת למסיבות שכאלו עם האנשים האלו - או למסיבות בכלל. ממתי אני, נייתן פרקר, כה מתרגש ללכת למסיבה? זה מטורף, איך החיים שלי התהפכו בין לילה? ידעתי שזה היה טעות להיכנס לדלת האדומה, ובכלל ללכת לקרב הארור הזה.

"כי זה היה נשמע לי רעיון נחמד", מלמלתי, מגלגל את עיניי, מבין כל הסיבות בעולם, דווקא את זה הצלחתי להגיד.

הוא צחק, "אתה רציני מצפה ממני להאמין לבולשיט הזה?", קרא.

זהו זה. הוא עובר את הגבול האידיוט, "תקשיב, אין לי מושג גם למה אתה תמיד מי שמסיע אותי לכל מקום, אני בכלל לא אוהב את זה!", קראתי, מנסה לשמור על קור רוח אבל הוא משגע אותי והרגשות הללו מטריפים את שפיותי, "טום הזמין אותי, וחשבתי שזה יהיה נחמד, לא צפתי בכלל להיות קרוב אליך היום!", זה שקר, שקר איום, "ותפסיק לשאול אותי שאלות, אני לא חייב לך כלום!", צווחתי עליו.

הוא דפק עם אגרופו על ההגה, גורם לי לקפוץ במקומי, הוא באמת חייב להיות כל כך אלים?!

"אתה צוחק?! רק בזכותי אתה בכלל-" הוא החל לומר אך אני קטעתי אותו. שילך לעזאזל.

"אתה לא חייב להסיע אותי! אתה לא חייב לי כלום, וגם אני לא לך! אנחנו בכלל לא אמורים לדבר, אתה קולט עד כמה זה מוזר?!", האשמתי אותו, דוחף אותו שיהיה רחוק ממני, "אתה באמת לא רואה עד כמה זה לא בסדר?! אני גם ככה מרגיש רע, אז תפסיק לשאול אותי שאלות, לעזאזל", הגברתי את המוזיקה שלו בשביל לא לשמוע אותו, אני יכול לראות את בית המסיבה, רק עוד קצת. אני לא מאמין שאני סופג את החרא מוזיקה הזו בשביל להמנע משיחה אתו.

אך, באופן מפתיע, התפקידים התחלפו והוא עכשיו כבה באופן מוחלט את הרדיו שלו, "אל תיגע ברדיו שלי", הזהיר אותי, ואני גלגלתי את עיניי לעברו, "ואל תגלגל את העיניים שלך, רק בזכותי אתה כאן".

צחקתי, "יכולת ומהירות הקליטה שלך מפתיעות אותי כל פעם מחדש", זלזלתי בו, אני יודע שזה מגעיל מצדי כך לדבר, אבל הוא באמת  מעצבן אותי, "אני לא בקשתי שתסיע אותי, אני לא רציתי להיות אתך, אני לא כאן בשבילך, אני כאן בשביל להנות ואתה הורס הכל", שלבתי את זרועותיי האחת בין השנייה, אני לא רוצה לפגוע בו, אבל זה מגיע לו, הוא הכה את אחי.

הוא לקח נשימה עמוקה, וחנה בחנייה אשר נראית כשמורה לו, ממש מול בית המסיבה, הוא הניח את כף ידו על הירך שלי רק לרגע, עוצר בי מלצאת, לא שאני יכול כי הוא נעל את הדלתות הרי, הוא לקח נשימה עמוקה, "נייתן, תקשיב, אני באמת-", הוא החל לומר, מביט אל תוך עיניי, והמבט שלו כאב לי ולא יכולתי להסתכל עליו, "הסתכל לי בעיניים כשאני מדבר אליך", פקד עליי, אך אני לא הקשבתי לו, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי ורק לרגע רציתי באמת ובתמים לפרוץ בבכי.

"אני לא רוצה להקשיב לגבר שמכה את אחי, אני מצטער, אבל אין לי כל סיבה להקשיב לך, זה מחליא אותי, שניכם צריכים לעבוד על הבעיות שלכם", אמרתי בפשטות, שומר על קול יציב. אני מרגיש שכל גופי סותר את עצמו ומתפוצץ עוד רגע מרוב ניגודים.

היד שלו אשר מונחת על הירך שלי היא כל מה שאני מרגיש, חם לי באזור הירכיים ואני מסוגל לחוש את המכנס שלי מתהדק, בטני מתכווצת ולבי פועם בחוזקה, אני לא רוצה שהוא יוריד את היד שלו ממני, אני לא רוצה שהוא ישחרר מהאחיזה הזו כי אני נהנה מההרגשה הזו יותר מידי. אני אפילו אוהב את זה, את התחושה שמישהו נוגע בך באופן לא מיני אך עדיין מביט בך במבט אשר גורם לכל המערכות להידלק בין רגע, זה כל מה שאני רוצה עכשיו. אבל היחס שלי כלפיו כה קר ומרוחק, כה דוחה - וזה בגלל שאני מרגיש כך, אני מרגיש דוחה בגלל האופן שבו אני מתנהג, האופן שבו אני בוחר את הדרך שלי ובגלל העובדה המרה שהוא יכול להתנהג אליי ולמשפחה שלי איך שרק ירצה, בגלל שבסופו של דבר, אני יודע שאני תמיד אהיה שם מחכה לו ומתגעגע אליו. לא חשוב כמה הוא יפגע בי. כל מה שצופן לי עמו זה בדידות.

אנשים חושבים שלהיות לבד יגרום לך להרגיש בודד, אבל אני לא חושב שזה נכון. להיות מוקף על ידי האנשים הלא נכונים זו הבדידות האיומה ביותר שאי פעם תרגיש בכל העולם אי פעם. ואני יודע שזה מה שיקרה לי לצד רוי והחבורה הארורה שלו. ובמקום להתרחק אני מתעלם מנורות האזהרה וצועד ישירות לכיוון החשכה, לכיוון רוי.

"בבקשה אל תתקרב אליי במסיבה", לחשתי, הוא אינו הגיב ליערה הקודמת שלי, ואני שמח מכך. אני יודע שאני לא אצליח להתרחק ממך, חשבתי בעצב .

הוא לכד את שפתו התחתונה בין שיניו לפני שהביט רק עוד פעם אחת על ידו אשר מונחת על ירכי, הוא הדק את האחיזה, לפני שהתרחק ממני, פותח את נעילת הדלתות ויוצא מבעד המכונית, טורק את הדלת בכוח, גורם לי לקפוץ במקומי ולעצום את עיניי בבהלה. למה הוא כה כועס בגלל זה...?

אני רק רוצה להגיד לו, שזה כואב לדעת שהוא לעולם לא יסתכל עליי באותה הדרך שבה אני מתבונן בו. ולפעמים, מילים לא מספיקות. אני לא מצליח למצוא מילים לתאר זאת, הגוף שלי מדבר בעד עצמו, וזה באמת צורב את הנפש שלי ומבעיר אותי בלהבות.

כשיצאתי מהמכונית, הוא נעל אותה והתקדם במהירות לכיוון הבית, נעלם מפניי, הוא באמת מתרחק, אלוהים אדירים. ובזמן שצעדתי על המדשאה אשר בקבוקי וודקה ופחיות בירה ריקות היו זרוקות מעליה, לצד כוסות אדומות מעוכות וקיא מסריח, בזמן שצעדתי בין האנשים הרבים והשיכורים, אשר נעמדו בחבורות וצחקו בלי כל סיבה או שרקדו באופן מגושם - חפשתי אותו, מקווה שהוא לא יתרחק, אך הוא נעלם, שוב.

ואני לא יודע מה יותר טראגי. שאני ממשיך לחפש בעקבותיו ולחכות לראות את פניו בכל מקום שאליו אני הולך, או העובדה שהוא לעולם לא שם. וזה מדכא אותי. כל כך.

נכנסתי לבית, מחפש אחר טום, אך תת המודעות שלי גלגלה את עיניה לעברי, יודעת שאני מחפש אותו, כמו תמיד. המסיבה הזו עצומה והבית ענקי, למי יש בית כה גדול לכל הרוחות? כמה אנשים הוא מאכלס?! מעולם לא אהבתי בתים גדולים, לחברי הטוב מהתיכון היה בית מפואר כמעט כמו זה, ובזמן שהלכתי בבית שלו, בין המסדרון למטבח - הרגשתי בודד, אני מעדיף בתים קטנים וחמימים, שבהם אתה קרוב לאנשים שאתה הכי אוהב בעולם, או לפחות אמור.

אך זה לא ענייני, אני לא יכול לשפוט את בעל הבית, אחרי הכל, אני לא מכיר אותו וזו המסיבה שלו. לקחתי נשימה עמוקה, מחפש בלחץ אחר טום, מנסה לפלס את דרכי בין ההמון הרב והשיכור, המוזיקה האמת הייתה נחמדה, אז זה לא היה כה נוראי כמו במועדון. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, אני נראה כל כך לא שייך, אני לא חלק מהאווירה הזו ומהאנשים האלו. כולם לבושים בבגדים חושפניים ומשוחררים, ורק אני עומד כאן, עם חליפה ושיער משוך לאחור בג'ל שאני שונא, מסודר באופן קפדן למדי. אבל אני גם די בטוח שכמעט אף אחד כאן לא שמע על אוקספורד, אז אנחנו שווים. סוג של.

ריח של אלכוהול מילא את כל הכניסה ואת הסלון, הכורסאות הונחו בפינה, כך שרחבה עצומה נפרסה ואנשים רבים רקדו, התנשקנו או פשוט השתכרו עוד יותר. צווחות נשמעו מכל פינה ולא הפסקתי להתקל באנשים בגלל הרגליים המגושמות שלי. לבסוף מצאתי את טום, כריס, ג'סי ועוד גבר ובת נוספים שאיני הספקתי להכיר עדיין - החבורה הזו תמיד ביחד? חשבתי בגיחוך. טום הצליח לזהות אותי ומהר להניף את זרועו לעברי, קורא לי להתקדם אליהם.

"בלונדי, בוא לכאן!", קרא בהתרגשות, גורם לי לצחוק. צחקוק לחוץ. למה רוי לא אתם? חשבתי בבלבול. היכן הוא?

הם התיישבו על כורסה בגודל בינוני, כל אחד מהם מחזיק כוס אדומה בכף ידו והם צוחקים, כולם אותו הדבר, מקועקעים עם המתכות המוזרות האלו על הפנים שלהם, אך בניגוד לרוי, הם נחמדים ומחייכים לעברי בנימוס ובידידות, הם רק לרגע מסתכלים על אופן הלבוש שלי אך ממהרים להסיט את המבט ולהציע לי להתיישב לצדם.

"חברים, הכירו, זה בלונדי", טום הציג אותי בפניהם, "את כריס וג'סי אתה מכיר" הוא אמר במהירות, הוא שיכור, צחקתי, העיניים שלו אדומות והוא מזיע בטירוף, ולא כל כך מאוחר בשביל להיות עד כידי כך שיכור, "ואלו דילן ובלייר", הציג את השניים הנוספים שאיני מכיר, "הכירו את בלונדי", צחק ואני גלגלי את עיניי, לכל הרוחות עם הכינוי המעצבן הזה.

שערה האדום והצבוע של בלייר זהר כנגד התאורה המוגברת יתר על המידה של הבית הגדול מידי הזה, ועיניה הכחולות ברקו לעברי, היא אינה הייתה לבושה בבגדים מוצנעים כלל, וכך גם ג'סי, ותהיתי מאיזה פח אשפה הם הצליחו לגרד את שמלות הרשת הזולות והמוזרות הללו, אך רק חייכתי, לא מראה להן את השיפוטיות שבי. דילן היה לבוש בחולצה אדומה בעלת שרוולים קרועים, שערו היה בצבע בלונדיני כמו שלי, רק שלו לא קוראים 'בלונדי', גלגלתי את עיניי, עיניו היו בצבע קרמל ולא יכולתי שלא לחשוב שהוא מושך, אך מהרתי להסיט את המבט ולא לבחון אותו זמן רב מידי. זה לא בסדר.

"נעים להכיר אותך בלונדי", צחקה בלייר, "טום סיפר לנו המון עליך", הוסיפה ולחצה את ידי בנימוס, וכך גם דילן, אשר בחן אותי מכף רגל ועד ראש, לוכד את שפתו התחתונה בין שיניו וממהר ללגום עוד מספר לגימות מהירות מהמשקה שלו, לפני שמהר להתרחק מאתנו. מה הבעיה שלו..? חשבתי בבלבול, אך החלטתי להתעלם מזה.

"אז שמעת איך פוצצנו את החברים של אח שלך?", צחק כריס, כורך את זרועו בחברותיות סביב שכמותיי, אך המילים שאמר לא היו כך כלל. הן היו מגעילות, זה לא נחמד מצדו לדבר כך כלל.

לקחתי נשימה עמוקה והתבוננתי לכיוון הקרקע, המסיבה הזו בוודאי לא תגמר טוב. אני יכול להרגיש את זה. עשיתי טעות, שוב, וכמו תמיד. אני כשלון.

אני ממש מצטערת שלקח לי המון זמן לעלות פרק, המחשב שלי היה בתיקון :/
ממש תודה על התגובות שלכן זה עושה לי את היום ! 3>
ושווה מאוד לחכות לפרק הבא, רק אומרת חחח