ולפני שהבנתי לאן אני הולך או מה קורה סביבי, כי הכל נראה מטושטש מידי וחסר היגיון, חזי כאב ולבי בכה ביחד אתי על אובדן החיים שלי שאבדו מאז שנולדתי, גופי היה כבד מידי והרגשתי סחרורות איומה שלא הרגשתי זה חודשים, בטני כאבה והקיא עמד בגרוני, לא הצלחתי לנשום - אך זוג זרועות אחזו בי בחוזקה, וכל מה ששמעתי היו זוג מילים אשר לחשו לאוזני, "תפסתי אותך", לפני שגרר אותי לצדו האחר של הרחוב ואל תוך סמטה חשוכה במקצת.

מי זה? זה לא רוי.

זה לא הקול, הריח, או המגע של רוי.

אלוהים אדירים.

"רוי! פה לכאן!", הקול קרא, הקול הזה... הקול הזה מוכר לי, מצמצתי בעיניי מנסה להחזיר את עצמי בחזרה למציאות ולקרקע המוצקה.

הדבר הראשון שאני מגלה כשהדעה שלי בהירה יותר זה שאני מונח בישיבה, כך שגבי נשען כנגד קיר מחוספס, אני בתוך סמטה צרה למדי, ו... טום, טום התכופף על מנת להביט בי בגובה העיניים, מה הוא עושה כאן? תהיתי בבלבול. למה אני כאן? כשהוא הבחין בכך שאני מביט בו בחזרה הוא חייך חצי חיוך, "היי בלונדי, אתה בסדר חבר?", שאל בקול קופצני, אך ידו אשר מונחת על שכמי ולוחצת בחוזקה אומרת אחרת.

הוא דואג לי? מה כבר עשיתי? אני לא יודע מה לכל הרוחות קרה, הדבר היחידי שאני יודע זה שאני לא יודע כלום. כל המצב שאליו נקלעתי באופן מהיר מידי בשביל שהכיל אותו, הכה בי כמכה מענה מתחת לחגורה ושבש את דעתי, אני מקווה שזה לא נורא כמו הדרך שבה טום מביט בי בדריכות, לפני שהרים את ראשו.

"רוי! אנחנו כאן, אידיוט!", צעק לעברו, נימת כעס קלה נשמעת בקולו, "בלונדי? מה קרה שברחת?", הוא החזיר את תשומת לבו בחזרה אליי.

פקחתי את פי על מנת לדבר, אך דבר לא יצא ממנו, אני חושב שזו אחת מבין הפעמים הראשונות שבהן הייתי כה משותק בפני אנשים, אני משתדל לא להראות את זה בציבור, הם לא עשו דבר רע שהם צריכים לראות את המחזה הנוראי הזה שלי. אני רציתי להתבטא, אני באמת ובתמים רציתי לומר לו שאני בעצמי לא מבין מה קרה לי, אבל זה היה קשה, כי המילים כאילו ונשרפו על גבי לשוני וצרבו את נשמתי. רציתי לבכות מרוב תסכול, רציתי לבקש ממנו שייקח אותי מכאן, לכל הרוחות - רציתי לקום על הרגליים הארורות שלי, אבל ככל שכך יותר רציתי זאת כך זה יותר התרחק מפניי ומהמציאות. כי אני לא מסוגל לזוז. אני לא מסוגל לדבר. אני לא מסוגל לחשוב אפילו. אני פשוט... אני פשוט לא יכול. אני חושב שאגרתי את העצב והתסכול שלי יותר מידי זמן בתוך תוכי ונסתי להתעלם ממנו, ועכשיו זה הכל חוזר אליי במכה אחת והורג אותי. הלוואי שיכולתי לחשוב על עצמי לפני. הלוואי שהייתי... מטפל בעצמי. על מה לכל הרוחות אני מדבר, שום דבר לא יעזור לי.

"נייתן?", שאל טום, ועכשיו אני מבין עד כמה נורא אני נראה אם קרא בשמי. 

זה גרם לי להשפיל את ראשי בבושה וללכוד את שפתי התחתונה בין שיניי. אני בוודאי הייתי נראה כה קפוא מבחוץ, אך מבפנים אני בכיתי כל כך ולא ידעתי איך לכל הרוחות לגרום לו להבין שיפסיק לשאול אותי אם אני בסדר או מה קרה - כי אני לא יודע וגם לא רוצה! אני מתפוצץ מבפנים. אני שונא את זה. אני שונא את התקפי החרדה האלו. אני שונא את הפאניקה הארורה והלחץ הדפוק הזה. אני שונא את זה שאני תמיד חייב לדאוג לגבי כל דבר. אני לא יכול לחיות עוד עם הפרנויה הזו. אני לא יכול להתמודד עם המשקולת הזו על החזה שלי. אני שונא את זה שאני חייב כל הזמן להרגיש מדוכא ולחשוב על המוות. אני פשוט מתעב את ההרגשה הזו שנגררת איתי כבר יותר מידי שנים. אני שונא את עצמי, לכל הרוחות.

לפתע שמעתי קולות של צעדי ריצה מתקרבים אליי וכשהרמתי את ראשי פגשתי ברוי שבין רגע כרע על ברכיו לצדי וסקר את פניי במבט ארוך ונוקב, לפני שפלט, "מה זה היה לעזאזל, נייתן?", קולו היה רועד במקצת והוא נראה מוכה הלם בעצמו.

בלעתי את רוקי ולקחתי נשימה עמוקה, מנסה לזכור איך מדברים אך לא הצלחתי, אני רציתי להגיד לו שאני בסדר ושיתרחק מכאן, אני ממש לא רוצה שאנשים יראו אותי כך, אני רק צריך זמן, שיעזבו אותי לכל הרוחות, אני רק צריך זמן לחזור לעצמי. אני רק צריך זמן ושקט.

"נייתן, אני מצטער שהתפרצתי כך-", החל בן לומר לי, מכחכח בגרונו על מנת ללכוד את תשומת לבי אך עדיין כל מה שראיתי היו פניו של רוי, לפני שהוא קטע את בן בצעקה.

"תדחוף את ההתנצלות שלך לתחת ותזדיין מכאן!", הוא צווח עליו, הוא לא מביט בי עכשיו, אני רק רואה את השיער החום הכהה שלו כשראשו מופנה אליי, אני גם בקושי מצליח לשמוע את הצווחה שלו, אבל אני מרגיש אותה וזה גורם לי להתכווץ במקומי בין רגע ולכרוך את זרועותיי סביב ברכיי. בבקשה הנמיכו את הקול. חשבתי לעצמי מחשבות שלא יכולתי לבטא במילים.

"אתה לא חייב להתנהג כמו אידיוט, אני מצטער", צעק עליו בן בחזרה. וזה גרם לעיניי לדמוע במקצת, לפני שהעליתי את כפות ידיי אל אוזניי ונסתי להשתיק אותם, כי הם לא מוכנים להקשיב לי. למה הם צועקים כך? שיפסיקו, בבקשה. דמי החל לרתוח בעורקיי וכל איבריי הפנימיים התכווצו בפעם אחת מענה ומורטת עצבים.

רוי דחף בו לאחור, "אתה לא אמור להיות כאן בכלל!", הוא המשיך לצעוק עליו, ואני רק הדקתי את האחיזה של כפות ידיי על אוזניי יותר. לבי הלם בחוזקה כנגד חזי ובטני התהפכה, אני חושב שאני עומד להקיא. אני צריך שהם יפסיקו לצעוק, אני צריך שקט.

"אם לא הייתי כאן היית ממשיך להטריד אותו, אתה אמור להתרחק ממנו, אתה בכלל חושב שאתה עושה לצדו?!", עכשיו בן צעק על רוי בחזרה, מגביר את קולו ומנסה להתעלות מעל צעקותיו של רוי. ראשי הסתחרר ודפק בכאב, כפות ידיי החלו להזיע ולא הצלחתי לנשום, אלוהים אדירים, החמצן התפוגג מבעד לראותיי והסמטה הצרה הזו סגרה סביבי וחנקה אותי בין הצעקות שלהם. אני חייב אוויר. אני חייב ללכת מכאן.

"אולי תסתמו את הפה המזדיין שלכם כבר?!", צווח עליהם טום, "הבחור מתפרק כאן ואתם רבים כמו ילדות!", טום כרך את זרועו הארוכה סביב שכמותיי וקרב אותי אליו, מרחיק אותי משני המשוגעים האלו. אבל זה כבר היה מאוחר מידי, אני משוגע בעצמי. אני לא אוהב מגע, אני לא רוצה שטום יגע בי עכשיו, אני לא רוצה שהם יהיו קרובים אליי - כל מה שאני רוצה זה לראות את הגב של שלושתם מתרחק מכאן. למה הם לא יכולים פשוט ללכת ולעזוב אותי? לא אכפת להם ממני הרי, לאף אחד לא אכפת ממני, לי לא אכפת מעצמי.

אני באמת לא חשבתי שכך החיים שלי יראו.

רוי הנהן לפני שנתק את אחיזתו של טום מפניי, וברכות הניח את כף ידו על גבי ותמך בי בשביל לקום על רגליי, היה לי קשה ללכת על הרגליים, אני באמת לא יודע ממה קבלתי את ההתקף הזה הפעם, אני פשוט מבולבל מידי בשביל לייצב את עצמי. וכואב לי. אני מרגיש כאילו כל הכאב שאגרתי במהלך החיים לא יכול למלות יותר את גופי והוא מתפוצץ בחלל הקטן ומתנדף. אולי זה סימן שהגיע הזמן שאתנדף גם.

"אני אקח אותו לבית שלו", קבע רוי.

לא. לא. לא. אל תעשה את זה. אני לא יכול ללכת לבית שלי. אסור להורים שלי לראות אותי כך שוב,ואני לא יודע כמה זמן אני תקוע במצב הארור הזה. לא, רוי, אל. בבקשה. נסתי לסמן לו בראשי לשלילה אך הוא אינו שם לב, למה אף אחד לא מבחין בי וברגשותיי? אני ממש כאן, רועד, הלום ומפוחד - והם עסוקים בעצמם. למה הם לא רואים אותי, מאס לי להרגיש שקוף, אני צריך שהם יבינו שאני לא בסדר ושהעזרה הכי טובה היא להשאיר אותי כאן. זה הכל. אני צריך לאסוף את הכאב מחדש ולהכניס אותו אל תוך המגירה שמתפוצצת. כך תמיד עשיתי, כך תמיד אעשה.

"תודה טום", לחש לעברו רוי.

טום הנהן בחצי חיוך, "רק תדאג לבלונדי, צריך אותו", גחך טום במבוכה. לא, אף אחד לא צריך אותי, לו הייתם צריכים אותי אז הייתם מסתכלים עליי ומבינים שמשהו בי לא בסדר, תפסיקו לשקר. אלוהים, אני מרגיש כל כך רע עכשיו, בכנות - אני מרגיש שקוף, כמו גיר זכוכית דק ושביר, באמצעו של גביש סואן, ודרוש רק פנייה אחת שגויה בשביל לנפץ אותי למליוני רסיסים שלעולם לא יאוחו. אני לא יודע עוד כמה פעמים אני אתנפץ, אני כבר הפסקתי לספור, וזו עדיין אותה תחושה איומה שלא מוכנה להרפות כל פעם ופעם חדש. אני מרגיש את הבטן שלי מתכווצת ואת החזה שלי שוקע בכאב, אני מרגיש את הגרון שלי צורב ואת כל גופי מזיע בלחץ - ואני לא יודע מה לעשות בשביל לגרום לזה להפסיק, אני באמת רוצה, אני פשוט לא יודע וזה כל כך מתסכל אותי, אלוהים.

אני חייב להתנתק מהתחושה הזו. אני חייב להפסיק להרגיש כך. כל הגוף שלי עולה בלהבות. כל הגוף שלי פשוט מתפוצץ . הנשמה לי צווחת בעינויים. הראש שלי כואב כל כך. אני מרגיש שאני עומד להתעלף כל רגע. אני רוצה לנתק את הלב מהגוף שלי ולהניח לו להמחץ, אני לא רוצה לחיות עם לב שיכול לחוש את הרגשות הללו ואת התחושות הארורות האלו, אני פשוט רוצה להתנתק מכה המון חלקים בגופי - לחתוך, לכתוש, לירות או לשרוף אותם עד עפר - לא אכפת לי - שילכו לעזאזל, רק שיעלמו, רק שאני אעלם. העולם הזה הוא מקום מדכא מידי ואני לא מאמין שאני חלק ממנו ושאני באמת נותן לזה להמשיך לקרות לי. אני יכול להפסיק את זה כל רגע. אני יכול להפסיק את הכאב, זה כל כך פשוט, ממש כמו לחיצת כפתור, זה באמת מצחיק עד כמה קל זה באופן מעשי - אבל לא, זה לא , זה לא באמת פשוט, זה לא באמת עובד כך.

וזה החלק המתסכל. אני עדיין חי כאן כי אכפת לי מהאנשים סביבי, הם הופכים את זה לקשה, אבל להם לא אכפת ממני.

לכל הרוחות, אני רק רוצה לגרום לזה להפסיק. בבקשה. אני לא יכול לחיות ככה יותר. אני רק רוצה להיפטר מהכאב הזה. מהחרדות, מהדאגות, מהלחצים - זה לא שווה את זה, אלוהים, זה כל כך לא שווה את זה. שום דבר לא שווה יותר. פשוט כך. שום דבר.

הקנאה היחידה שלי בעולם זה לראות אנשים שמחים. אני מנסה לא להודות בכך בפני עצמי, אבל עכשיו כשרוי גורר אותי בזהירות בין זרם האנשים הרב מידי הזה, אני באמת לא יודע למה אבל אני רוצה לחנוק כל אחד מהם או להרחיק אותם ממני עד כמה שיותר רחוק. למה אתם יכולים להיות מאושרים ואני לא? למה אתם מצליחים ואני לא? למה אני לא אתם...? אני פשוט מקנא במה שיש להם, אני רוצה שזה יהיה שלי גם, אני צריך שזה יהיה שלי גם. כל האושר, והשלווה האלו - איך לכל הרוחות הם השיגו אותם?!

אני יושב עכשיו ברכב של רוי, הייתי כה שקוע במחשבות ובניסיון לחזור לנשום. זה עדיין לא הצליח.

"אני לא לוקח אותך לבית שלך, אל תדאג", גחך רוי.

התבוננתי בו בבלבול, מכווץ את גבותיי, אני חייב לנשום ולהגיב לפני שהוא יתחיל לחשוב עליי את מה שההורים שלי חושבים עליי, את מה שטרוי חושב עליי - ולמעשה, כל מי שמכיר אותי חושב עליי. אבל אני לא רוצה שכך רוי יחשוב, אני לא רוצה שהוא יתבונן בי וכל מה שיראה יהיה ילד מוזר וחלש, יש שברירי ועצוב, ילד שחייב עזרה וטיפול דחופים, ילד אבוד בתוך עצמו עם יותר מידי חתכים על הגוף. לא, אני לא רוצה להיות כזה עבורו, למרות שזה מי שאני. ההבנה שאני עצוב הכתה בי וגרמה לי לפלוט יבבה חלושה. אני באמת עצוב, אלוהים, אני כל כך עצוב. אני רק רוצה לבכות עד שתגמר כל המחסה של הדמעות שלי. אני רק רוצה לבכות עד שלא יישארו לי עוד דמעות להזיל.

אבל אני לא יכול לבכות כאן עכשיו במכונית שלו לצדו, אני לא יכול לבכות בבית כי אז ההורים שלי ילחצו, אני לא יכול לבכות בכנסיה כי אז ישלחו אותי להתפלל וזה לא באמת ממש עוזר כפי שהבטיחו, ואני לא יכול לבכות מול חברי השכונה שלנו כי הם יחשבו שאני מדרדר שוב במצבי. זה כבר קרה, כשהם חשבו שאני ייצור מוזר שחייב עזרה פסיכיאטרית דחופה, ההורים שלי השביעו אותי לא לבכות מאז ברחוב - אין לי איפה או למי לבכות וזה רק גורם לי לאגור עוד שכבה של עצב שבגופי, עוד כדור לאקדח, עוד חתך על הירך, עוד קשר ללואה- אני רוצה למות.

"שמעת אותי?", הוא חזר על שאלתו בזמן שהחל לנסוע ואין לי מושג לאן.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, לוקח נשימה עמוקה, "ל-ל-לאן..?", לחשתי בקול כה חלש שאני מופתע שהוא שמע. אלו רק ידע כמה כוחות הלחישה הארורה הזו גייסה ממני. אני מרגיש את הלב שלי מתכווץ ואת גופי מתחיל להתרוקן מכל אספקת כוח ואני הופך להיות חסר תחושה לכל אורך הגוף. אין לי עוד כוח להחזיק את עצמי ולהכיל את זה, הגוף שלי לא מסוגל לעמוד בכך, אני כמו בלון ארור שהתנדף ממנו כל האוויר.

הוא הביט בי רק לרגע בהפתעה, לפני שאמר, "אני לא בטוח. אני פשוט נוסע, עד שתירגע אני אסע", הוא מלמל בשקט.

השפלתי את ראשי כלפי מטה, מעריך אותו על כך, הלוואי שהייתי מסוגל לדבר אך זה דרש ממני יותר מידי, "ל-ל-למה?", זה כל מה שהצלחתי להפיק בזמן שהדמעות נכוו בעיניים. אני רק רוצה ללכת לישון ולמות תוך שינה, אני רק רוצה לעצום את עיניי ולברוח מהמציאות.

הוא לכד את שפתו התחתונה בין שיניו,  "כ-כי..", הוא העביר את כף ידו לאחורי עורפו, לא בטוח מה לומר כנראה, "כי, פאק, אני לא יודע, אבל אני לא אחזיר אותך להורים שלך כך", הסביר לי, "אני לא חושב שזה גם מה שאתה רוצה, נראית לחוץ כשהצעתי זאת", המשיך.

התבוננתי בו מוכה הלם, הוא שם לב לזה? הוא... הוא הבחין בי? אבל איך? אף אחד לא מבחין בי, אני שקוף, אני רוח רפאים, אני לא בן אדם שאנשים מסתכלים עליו, למה שהוא יבחין בי גם? אני רק מסבך לו את החיים, בן בוודאי ילשין לטרוי על כך. החלטתי לא לדאוג לגבי טרוי, אני אבכה על כך שאחי ישתגע בלילה, לא עכשיו, זה יותר מידי.

הוא זקף גבה בבלבול, "אתה נראה מאושר בשביל מישהו שחטף התקף חרדה ובוכה עכשיו", טען.

מהרתי לנגב את דמעותיי המלוחות והבוגדניות מפניי, אפילו לא שמתי לב לכך שאני הנחתי לסכר לפרוץ. אסור לי לתת לאנשים לראות דמעות כי הם יחשבו שאני מוזר, אז מיהרתי להעלים אותן, לוקח נשימה עמוקה ובו בזמן, מניח לדמעות השמורות לחנוק אותי מבפנים.

"פשוט...", אך היה קשה לי לדבר, איך הוא יודע שחטפתי התקף חרדה בכלל?

"זה בסדר, אתה לא חייב להסביר לי, שכח ששאלתי", הוא קטע אותי ולמעשה גאל אותי מלהסביר.

אני לא יודע כמה זמן אנחנו נוסעים, אני חושב שהוא הקיף את אותו הרחוב כבר שלוש פעמים. אני יושב עם תחושה של ריקנות ושל עצב כבר יותר מידי זמן, אך לפחות היה לי שקט. הוא אינו דיבר איתי או שאל, הוא אינו השמיע כל צליל של מוזיקה במכונית, ופשוט הניח לי להירגע, אני חושב שנרדמתי למשך זמן מה, טוב, לפחות עד שזכרתי שזה לא חכם להירדם במכונית לצד גבר שאתה אפילו לא מכיר טוב כל כך. אני מכיר אותו? תהיתי ביני לבין עצמי.

לא, לוקח זמן להכיר בן אדם, לפעמים זה תהליך שיכול לקחת שנים. אני בקושי דברתי אתו, או שאלתי אותו שאלות. כל מה שאני יודע על רוי זה שהוא מתאגרף ומשמש כיריב הראשי של אחי, אין לו טעם בכלל במוזיקה, הוא נוטה לכעוס במהרה והוא רוצה לטייל לאורך חופי בריטניה. זה מה שאני יודע. אבל זה לא מספיק.

למה? אני רוצה לדעת עליו עוד? התבוננתי בו והוא החל להיראות מוטש או פשוט משועמם. אנחנו יושבים כאן בשקט למשך זמן שאיני יודע כלל מה הוא כי אבדתי כל תחושה, ואני מתחיל להרגיש רע בשבילו על כך שגררתי אותו למצב הזה איתי. הוא לא חייב לי כלום. הייתי צריך לומר לו שזה בסדר ושיחזיר אותי לבית, לו רק יכולתי לדבר.

כחכחתי בגרוני, אני מסוגל לדבר, זה יהיה בסדר, וברגע שבו השמעתי צליל הוא בשנייה הפנה לעברי את ראשו והביט בי במבט שואל ומודאג, "אתה צריך משהו?", שאל בין רגע.

חייכתי חצי חיוך מוקיר תודה, "ל-לא, זה בסדר..", לחשתי, "איך ידעתי שזה היה, מה שקרה...?", לא הצלחתי או רציתי לבטא זאת במילים, הוא יבין לבד.

"התקף חרדה?", שאל בשבילי ואני הנהנתי בדריכות, הוא לכד את שפתו התחתונה בין שיניו והביט בחזרה לכיוון הכביש, "אני פשוט ידעתי, כלומר", הוא החל לגמגם במקצת, "אני פשוט ידעתי", חזר על עצמו ובזאת פסק את הנושא.

הנהנתי בשקט וקשרתי את אצבעותיי האחת בשנייה, מרגיש את הלחץ מתחיל להתפוגג ואת המשקולת מוסרת מחזי בכל רגע שבו אני נמצא כאן במכונית, "אני מצטער שכך התנהגתי..", לחשתי, לא מסיר את מבטי מאצבעותיי הקשורות האחת בשנייה, מניח לשערי הזהוב ליפול על פניי בסרבול, "אני באמת לא רציתי שתעזוב את המסיבה בגללי", המשכתי, לנשום נייתן, זה כל מה שחשבתי עליו והייתי מרוכז בו - פשוט תנשום. אתה חייב לנשום. אתה עושה עבודה טובה, רק תמשיך לנשום.

הוא פלט אנקת השתנקות לפני שקרא, "נייתן, אני לא שם זין על המסיבה הזו, אין לך על מה להצטער", טען, "אין לך על מה להצטער על כלום, זו לא אשמתך, אם כבר זו אשמתי, לא הייתי צריך להתנהג כמו פסיכי בלי לשים לב אליך", הוא לקח נשימה עמוקה, הצצתי רק לרגע מבט חטוף על מפרקי ידיו, כמובן שהן לבנות, כמו תמיד, מרוב הכעס שלו, הוא אוחז בהגה כל כך חזק עכשיו בוודאי.

"אתה לא צריך לשים לב אליי", פלטתי בכעס מעט, וחזרתי לשחק באצבעותיי, יכולתי לחוש את מבטו עליי למשך זמן ממושך מידי ולא ידעתי עד כמה אני אוהב זאת, החלתי לנוע באי נוחות. אני לא תינוק, אני לא צריך השגחה או שישימו לב אליי כל הזמן, רק שלא יתעלמו ממני באופן מוחלט. אך אני לא צריך שאנשים יעשו בשבילי דברים שהם לא עושים בדרך כלל, רק בשביל שאהיה שמח, אני בסדר אני לא צריך את הטובות שלהם.

לפתע מכונית צפרה והוא מיהר להחזיר את מבטו לכביש, "פאק", פלט בשקט, ואני פשוט נשארתי באותה התנוחה שלי לא  מתרגש אפילו קצת, לא אכפת לי למות, זה בסדר.

"אתה רוצה לעצור, איפשהו..?", מלמלתי במבוכה, "זה משעמם לנסוע במכונית", אני לא יודע מאיפה קבלתי את התעוזה הזו לדבר כך, אבל לא אכפת לי, אני רעב, אני צריך אוכל.

"ואתה מי שנאם נאום על טיול דרכים, לא?", גיחך לעברי, "איך אתה מצפה לצאת לאחד כזה אם אתה לא מסוגל לשבת במכונית?", המשיך לצחוק לפני שהנהן, "וכן, אשמח, יש מקום מיוחד או שזה לא חשוב לך?", הוא שאל.

משכתי בכתפיי, "לא, לא אכפת לי...", לחשתי, מתעלם מהיערות שלו, "אני פשוט רעב", הסברתי לו. מניח את כפות ידיי על בטני המקרקרת, "כמה זמן אנחנו נוסעים כבר?", לפתע שאלתי. אני לא מבין למה אני מרגיש כל כך נוח ליד הגבר הזה שאני מניח לעצמי להיות שקוע בדכאון לצדו, ואז לדבר בכעס, ואז למלמל במבוכה או לבקש ממנו דברים, אני יושב כאן, רגליי צמודות לחזי, ראשי מונח על החלון, ולא אכפת לי לקרוע את העור מאצבעותיי בזמן שאני מתעסק אתן בכעס. הוא לא שופט אותי, זה בסדר. בוודאי לא אכפת לו גם.

הוא הביט בשעון שעל לוח המחוונים שלו, "אנחנו נוסעים קרוב לשעתיים", מלמל, "טוב, אני חושב שנעצור בפיצרייה הזו", הוא אמר וכעבור דקות ספורות המכונית נעצרה על ספת המדרכה מול מסעדה איטלקית קטנה שנראתה חמודה. גלגלתי את עיניי וגחכתי בשקט, כמובן שהוא יסתכל רק על הפיצה שם. אין לי כסף בשביל לשלם על מסעדה, לעזאזל, אני פשוט אגנוב משולש פיצה מרוי וזה הכל.

יצאתי מהמכונית ורוי יצא במהירות בעקבותיי, ממהר לעמוד לצדי, הוא הביט בי כאילו בוחן את התגובות שלי. מה לכל הרוחות הוא רוצה ממני?, "מה?", שאלתי בבלבול, מגחך במבוכה.

הוא נאנח, משפיל את ראשו לפני שהחלנו ללכת אל הפתח של המסעדה, "כלום, רק ווידאתי שאתה מצליח ללכת", מלמל, מושך בכתפיו במהירות לפני ששינה נושא, "אני גם רעב, אני פשוט אזמין לעצמי מגש ואסיים אותו", צחק את הצחוק שאני אוהב לשמוע.

לחיי מעט להטו במבוכה והשפלתי את ראשי, אז מה אני אוכל בדיוק? חשבתי באימה, אני לא יכול לצפות מרוי לשלם עבורי כה המון ביום אחד אם בכלל, זה היה יותר מידי במסיבה הארורה הזו, אני לא יכול לבקש ממנו שוב, זה לא בסדר או הוגן כלפיו, וגם, אני שונא כשמשלים עליי, "שמן", התגריתי בו.

הוא גלגל את עיניו ופתח את דלת המסעדה, מניח לי להכנס לפני שמהר להיכנס בעקבותיי, הוא רק לרגע קרב לעבר שכמותיי את זרועו לפני שהשיב אותה אל חיקו, ממהר לומר, "שמע לעצתי נייתן, תמיד חשוב לאכול פיצה אחרי התקף חרדה, זה פשוט עושה פלאים", צחק מהמצב ההזוי שנכנס אליו בגללי, ואני רק צחקתי במבוכה.

"אתה מדבר מתוך ניסיון בוודאי", צחקתי על חשבוני למעשה.

המסעדה הזו הייתה יותר כמו פונדק, והתיישבו בו מספר מועט של אנשים כך שהיו שולחנות פנויים רבים עבורנו, רוי הלך בעקבותיי כמו כלב נאמן ועקב אחרי צעדיי עד שהחלטתי היכן אני רוצה להתיישב והוא התיישב בכסא שממולי. התיישבנו במקום המרוחק ביותר מכל יושבי הפונדק, גם אם והם לא היו רבים, עדיין רציתי להיות רחוק מהם וליהנות מרגעי השקט הללו לצדו של רוי, שבהם אין התקפי חרדה, או כעסים או גורמים אשר באים בינינו ומפריעים. פשוט רציתי לנצל את הרגע הזה לצדו בלי לחשוב יותר מידי וכך עשיתי.

מפת השולחן הייתה בצבע תכלת עם משבצות, והכסאות היו עושיים מעץ מלא וחזק. על הקירות היו תלויים ציורי נופים יפהפיים וכפריים, ושעורי חיטה היו תלויים בין התמונות למען הקישוט אני מניח - ואני יודע שאני אוהב את המקום הזה. הריח היה מגרה ומזמין, והוא גרם לבטני לקרקר בתוקף. רוי גחך לעברי, אני חושב שהוא התכוון לומר משהו שיגרום לפניי להאדים יותר, אך בדיוק מלצרית הופיעה ובידה זוג תפריטים.

"ברוכים הבאים למסעדה 'המגף המרחף', אני דניס ואני אהיה המלצרית שלכם להיות", היא הציגה את עצמה בחצי חיוך מאולץ אפשר לומר, עקב העיגולים השחורים הרבים מתחת לעיניה, מבטה העייף ושערה המקורזל, והרגשתי רע בשבילה אז חייכתי לעברה בהוקרת תודה בעוד רוי חטף את אחד התפריטים לעצמו והחל להביט באוכל המוגש כאן. דניס מיהרה להסתלק, כנראה להרוויח עוד חמש דקות של שינה, חשבתי בגיחוך.

"האוכל כאן נראה טוב, אבל אני עדיין אקח פיצה", מלמל רוי לפני שהביט בי ובתפריט הסגור שלצדי, הוא זקף את גבותיו בבלבול, "אתה רוצה למצוא מקום אחר לאכול בו?", שאל בדריכות ואחז במפתחות המכונית שלו אשר הונחו על השולחן, מוכן לעזוב את המקום בכל רגע נתון בו ארצה, כך לפחות הוא גרם לי להרגיש ולחשוב.

משכתי בכתפיי, "לא, המקום מושלם", לחשתי, משחק במפת השולחן, לא יודע איך להסביר לו שאני לא יכול לשלם על עצמי, רוי הגיע בהפתעה לכנסייה הבוקר ולא הייתי מוכן לכל היום הזה בכלל, ואני שונא לא להיות מוכן ומודרך מראש למצופה לי, "פשוט, אתה יודע, די הפתעת אותי היום ורק עכשיו אני קולט שהארנק שלי לא כאן", נסתי לרמוז לו בחצי חיוך רך ומתוק.

אני חושב שהוא הביט בשפתיי לרגע, לפני שמצמץ בעיניו ואמר, "נייתן, הפסק לדבר שטויות, אני משלם", פטר אותי מדאגותיי באופן מזלזל כאילו והן לא הכרחיות, "עכשיו תבחר מה אתה רוצה לאכול, כל דבר שתרצה, ואני מזהיר אותך, אל תסתכל על המחירים", ציווה עליי.

גלגלתי את עיניי, "לא, זה בסדר, אני באמת לא רוצה שתשתלם עליי שוב", הסברתי לו, "אני אכל בבית", חייכתי שוב את החיוך שאף אחד לא עומד בפניו. טוב, אף אחד חוץ מרוי. מה הנקודת תורפה שלו לכל הרוחות? זה כאילו והגבר הזה חסין בפני כל מפגע.

הוא נאנח ופתח בפניי את התפריט שהוגש לי, "אני חושב שתהנה מהפסטות, אתה טיפוס של פסטה, לא?", הוא שאל בגיחוך.

זקפתי את גבי, "למה אתה אומר את זה?", צחקתי.

הוא משך בכתפיו, "אני לא יודע, אתה נראה טיפוס של פסטה", הסביר.

גלגלתי את עיניי, "למה זה ברור לכולם?", קראתי בתסכול, מביט בתפריט של הפסטות ואז במחיר, לא יקר מידי, אבל לא הכרחי, "אתה לא משלם עליי", קבעתי.

הוא סמן בכף ידו למלצרית להגיע, "מלצרית!", קרא, מתעלם מהתגובה שלי באופן מוחלט, ואני התבוננתי בו מוכה הלם מכך שהוא מדבר בחוצפה כזו, אף אחד לא קורא למלצרית פשוט מלצרית, קוראים בשמה או מבקשים בנימוס, מה לא בסדר אתו?

צחקתי בזמן שמהרתי לאחוז בזרועו ולהניח אותה בחזרה בשולחן, "תפסיק, אתה מביך", גחכתי בשקט מתחת לאפי, "לא קוראים כך לאנשים, השם שלה הוא דניס", הזכרתי לו, תוהה אם בכלל הקשיב לה או הקדיש זמן בזכרון שמה.

הוא זקף את גבתו בבלבול, "אבל זאת העבודה שלה, למה שיהיה אכפת לי איך קוראים לה", התגונן ופרע את שערו, דוחף אותו לאחורי מצחו לפני שהביט רק לרגע באחד מהקעקועים שלו, יש לו כה המון, אני תוהה כמה. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, זה לא כאב לו לחרוט על גופו כה המון פעמים? חשבתי בצער, התכוונתי לשאול אותו איך זה מרגיש לעשות קעקוע, אך בדיוק דניס הופיעה, מביטה בכעס רב ברוי ומפנה לו את גבה, ממקדת את תשומת לבה בי, למרות שאיני מזמין כאן כלום.

"כן? מה בחרתם?", שאלה בחוסר עניין ממש, ואני כחכחתי בגרוני לכיוונו של רוי שיגיד את ההזמנה שלו, כי לי אין דרך להזמין וגם לשלם.

רוי לא הביט בה אפילו, אלא רק בי כשאמר, "אנחנו ניקח מגש פיצה גדול וספגטי", פסק, התכוונתי למחות אך המבט המזהיר שירה לעברי גרם לי להשתתק ורק להשפיל את מבטי כמו ילד קטן ומורד.

דניס הנהנה, רושמת בפנקסה וממלמלת בו בזמן, "תוספות על הפיצה?", שאלה בחריפות. היא אישה כועסת. מאוד.

הוא הנהן, "אני אקח זיתים", הסכים, "נייתן, איזה סוג ספגטי אמרת שאתה רוצה?", שאל כאילו ואנו לא בוויכוח על אש נמוכה לגבי זה.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "אני אקח ספגטי עם... רוטב שמנת? בבקשה", לחשתי, זו סוג הפסטה הכי זולה כאן, אני פשוט אקח את זה, רוי גלגל את עיניו בכעס ונאנח בהזעפת פנים אך לא אמר דבר בזמן שהוספתי, "ואני אשתה קולה, בבקשה", בקשתי בנימוס.

דניס הנהנה לעברי בחיוך, "כן, כמובן", אשרה במתיקות לפני שחזרה להיות קודרת לצדו של רוי, "ומה אתה תרצה לשתות?" שאלה בגלגול עיניים. למה אנשים כה כועסים או נראים אפלים לצדו של רוי? זה כאילו יש סביבו אנרגיה שחורה ורעה שהורסת את כל הקרובים אליו, אני מקווה שזה לא יקרה לי גם, אני לא אצליח להתמודד עם זה.

"כן, גם, קולה. שיהיה", מלמל, זורק את תפריט המשקאות האלכוהוליים לצדו השני של השולחן ואני עזרתי לדניס לאסוף את כל התפריטים שפזרו על השולחן, לפני שהיא הלכה, "אם אתה רוצה לשתות משהו... חריף... זה בסדר", לחשתי, "אני יכול לנהוג, אני בסדר", הבטחתי לו.

הוא זקף את גבתו לעברי לפני שגחך גיחוך מדוכא ממש, "נייתן, אתה לא רוצה שאני אשתה", לחש אך אני שמעתי זאת, ומהאופן שבו קצות אצבעותיו תקתקו על השולחן בלחץ והוא נמנע מכל קשר עין איתי, אני למדתי להבין שזה אומר שהנושא סגור מבחינתו והוא לא רוצה לשמוע שאלות מצדי על כך. למדתי זאת מכיוון שהוא נוהג באופן הזה כמעט כל רגע שבו אנחנו מדברים עליו, הוא אינו אוהב לדבר על עצמו וכך אני שונא לדבר על עצמי, אז אני מניח שאנחנו שווים.

הייתי מופתע מכך שהוא אינו שאל אפילו פעם אחת על ההתקף חרדה שחטפתי שם, והערכתי אותו על כך מאוד, "מה קרה עם בן בסוף?", שאלתי בבלבול.

הוא זקף גבה ויישר לעברי מבט, מניח את זוג מרפקי זרועותיו על גבי השולחן, גורם לו לנוע במקצת ביחד עם משקל גופו, "למה אתה שואל?", שאל בחשד.

משכתי בכתפיי, מרגיש מעט מאוים מהאופן שבו הוא מביט בי ומטון דיבורו הנוטף ארס וכעס, למה הוא מגיב כך? סך הכל שאלתי שאלה קטנה ותמימה, הוא אינו חייב להיות כועס כל הזמן מכל דבר, "אני לא יודע, אני פשוט מסוקרן, הוא בסדר? איך הוויכוח שלכם הסתיים?", התחמקתי ממבטו בכך שהתבוננתי בציורי הנופים על הקירות, הוא הבחין בכך שאני נמנע מקשר עין אתו והוא נהם באזהרה, הוא יכול לזעוף, הוא התחיל להביט בי באופן שאי אפשר לעמוד בו, לא התרגשתי מכך שהוא מזהיר אותי, ידעתי שהוא אינו יפגע בי עכשיו.

הוא גלגל את עיניו, "כן, הזין הקטן בריא ושלם, ואנחנו עדיין לא חתמנו על הסכם שלום, אתה מוכן להביט בי כשאני מדבר אתך?", הוא שאל בקשיחות, תופס אותי לא מוכן כלל וגורם לי להחזיר אליו את מבטי באופן מכני, גורם לו לשחרר חיוך רך שהחזיק, "כך יותר טוב", לחש.

מעולם לא פגשתי אדם שכל מילה שנייה שלו היא קללה, או שהוא כה אלים ותקיף באופן קבוע שכזה, אני לא יודע מה אני חושב או מרגיש לגבי זה אך גם אסור לי לשפוט אותו, איני מכיר אותו והוא הרבה יותר טוב ממני, כל אחד יותר טוב ממני, "לא היית צריך להתחיל לריב אתו", טענתי.

"לא היית צריך לתת לו להחזיק לך ביד ולקחת אותך", ירה לעברי בחזרה בכעס.

אוקי, התחלנו עם זה שוב? התבוננתי בו במבט זועם למדי, מכווץ את זוג כפות ידיי לאגרופים הדוקים בדיוק כמוהו, לפני שאמרתי, "אבל אם עשיתי זאת, וזו הבחירה המלאה שלי, אתה לא אמור להתערב, זה לא עניינך רוי", האשמתי אותו, "ובלי קשר, אתה לא יכול פשוט להרביץ לכל אחד שמכעיס אותך, זה לא עובד ככה בחיים האמיתיים, אתה עוד תסתבך בצרות בגלל זה", הערתי.

הוא גחך וזקף את זוג גבותיו, אוחז במתכת שבין שפתיו בעזרת אצבעותיו, מושך בה במקצת לפני שאמר, "אל תדאג לי, אני יכול לדאוג לעצמי בקשר לזה, ובקשר לכל דבר אחר", גחך, "וזו לא הייתה הבחירה שלך, אתה פשוט פחדת מטרוי", טען כנגדי. ולכל הרוחות אתו, הוא צודק. כמובן שלא רציתי לעזוב את המסיבה או אותו. כמובן שהייתי מעדיף להישאר שם ולדבר אתו, אולי אפילו קצת לרקוד לצלילי מוזיקה שאני מוכן לקבל. הדבר האחרון שרציתי היה להניח לבן לקחת אותי ביחד אתו, אבל הייתי חייב, והוא אמור לדעת עד כמה המצב הזה רגיש ועלול להתפוצץ כל רגע, הוא יודע עד כמה טרוי שונא אותו והאמת, אני עדיין לא מבין למה אני יושב במסעדה הזו עם היריב שלו. כל המצב הזה פשוט דפוק מידי.

"זאת עדיין הייתה הבחירה שלי", לחשתי, "פשוט לא היית צריך להתחיל זאת, זה לא היה שווה את זה", הסברתי לו, "למה בכלל כעסת בגלל זה כל כך?", שאלתי בבלבול, "אז הלכתי עם בן, למה שזה יהיה עניינך בכלל?", אני יודע שאני כפוי טובה על כך שאני שואל אותו את השאלה הזו אחרי שנסע במשך שעתיים בכל העיר, ולאחר שהסכים לשלם עבורי פעמיים היום, ומעבר לזאת - הוא באמת היה נחמד כלפיי היום באופן משונה מאוד. אבל אני חייב לשאול את השאלה הזו, אני מרגיש שהיא שאלה שפשוט חייבת להישאל, אני באמת מסוקרן כי הוא אמור לשנוא אותי בעיקרון.

הוא משך בכתפיו, משפיל את ראשו, "היית מעדיף שאעשה אחרת?", שאל בשקט, עונה לי בכך ששואל אותי שאלה בעצמו.

התשובה הראשונה והיחידה שהדהדה בראשי הייתה - לא. זה היה כה ברור עבורי שאני שמח שהוא כך נלחם על מנת שאשאר במסיבה אתו, ועל כך שהיה חשוב לו שלא אסתבך בצרות עם טרוי, כמובן שהתשובה שלי שלילית ללא כל ספק, ללא כל דרך אחרת. אני מאושר שהוא עשה זאת. יותר ממאושר, אני באמת מרגיש טוב לגבי זה. ואני יודע שאסור לי להרגיש כך, אני אמור לכעוס עליו על כך שהוא הכה את בן, חבר כה טוב של אחי ובחור שלא עשה דבר מלבד להיות נחמד כלפיי עוד מההתחלה - אבל אני מוצא את עצמי כועס על רוי בגלל שהוא יכול היה להיפגע, הוא יכול היה להסתבך בצרות - וזה פשוט לא שווה זאת, אני לא שווה את זה. אני רוצה להודות לו וגם לנזוף בו בעת ובעונה אחת, ולא מהסיבות שאמורות להיות 'הסיבות הנכונות'.

הוא הביט בי למשך זמן ממושך, "ענה לשאלה שלי נייתן", פקד עליי, "אתה היית מעדיף שאעמוד בצד פשוט ולא אקח חלק מכל זה?", הוא שאל. כן, אני הייתי מעדיף שתעשה זאת, עבור עצמך, עבור הביטחון האישי שלך. לא לטובתי או לטובת חבריו של טרוי. אלא לטובתך. ולא הייתי מסוגל להודות בכך, מעבר לכך שהייתי מובך לומר זאת בקול, כה מובך כמו ילדה מתבגרת שיושבת לצד הקראש המיתולוגי שלה - אני גם ידעתי שזה לא בסדר האופן שבו אני חושב ומרגיש, משהו לא תקין כאן, וזה חייב להיפסק, אני חייב לשים לזה סוף.

"לא ענית לשאלה שלי", התחמקתי, "אני שאלתי ראשון, ענה לי, למה עשית זאת?", אני מרגיש כאילו שנינו משתוקקים לומר משהו חשוב, אני יכול לראות זאת בעיניו, הן בורקות ומתחננות לעברי שאפסיק לענות אותו, ואני בטוח שאני מביט בו באותו האופן. אז פשוט לקחתי צעד לאחור ונאנחתי, נושם נשימה עמוקה, "עזוב את זה, לא שאלתי כלום", לבסוף וויתרתי. זה לא בסדר, זה מתקדם מהר מידי עבורי, מה שזה לא יהיה, זה מתקדם בצעדי ענק, כאילו ואנו לא יכולים לשלוט ברצון להיות אחד ליד השני - או שזה רק אני. רוב הסיכויים זה רק אני והוא פשוט מרחם עליי.

הוא התכוון להניח את כף ידו על כף ידי אשר מנוחת ממולו, אך בדיוק צלצול הפלאפון של שנינו קטע אותנו, ונאנחו בו בזמן, מביטים רק לרגע בכיסי המכנס של שנינו, לפני שהבטנו אחד בשני. אל תענה, בבקשה, אל תענה. תניח את היד שלך. הנה היד שלי, היא מחכה - אני עצמי מחכה. זה בסדר. שכולם יחכו, תתייחס אליי עכשיו. בבקשה.

אני לא התכוונתי לענות, אך הוא נעמד במהירות, כמובן שהוא מי שיענה ראשון לפלאפון ויברח, "אני מיד חוזר", הוא סימן לי בכף ידו ואני רק הנהנתי הנהון כועס ומזלזל, כאילו והוא חייב לי משהו, כאילו והוא בן זוג שלי או משהו הזוי כזה. תפסיק אל תביט בו כך, זה מגוחך, הוא עוד יחשוב שאתה אידיוט אם הוא לא חושב כך כבר עכשיו. לא רציתי לענות לפלאפון שלי, אך לאחר שצלצל פעם נוספת הייתי פשוט חייב לענות.

"כן?", שאלתי בעייפות, לא מביט על שם הנמען שהתקשר.

קולה הנרגש של דיאנה נשמע מעברו השני של הקו ואני גלגלתי את עיניי, נאבק ברצון להיות מנומס כפי שחנכו אותי לבין הרצון לנתק לה פשוט בפנים, מה לכל הרוחות הילדה המעצבנת הזו רוצה עכשיו? אני מופתע במקצת ממה שאני חושב ומהאופן שבו מחשבותיי הופכות להיות כועסות ותקיפות יותר, אך אני מרגיש כאילו ואני יושב על קוצים. מי התקשר לרוי שהוא היה צריך לצאת מהמסעדה בשביל זה? זה היה מישהו? מישהו שהוא... אבל - מה אכפת לי, לעזאזל.

כן. כן. כן אכפת לך נייתן. תת ההוכרה שלי הצליפה בי וגרמה לי להניח את ראשי על השולחן בעייפות, אני אפילו לא מקשיב לדיאנה והיא לא מפסיקה לדבר, "סליחה? מה אמרת?", שאלתי בבלבול.

היא גחכה, "טיפשון, שערתי שאתה לא מקשיב", צחקה, "חשבתי שזה יהיה מאוד נחמד אם תצטרף אליי לכנס שמתקיים ביום שבת הקרובה?", היא שאלה בלחץ במקצת.

למה היא מזמינה אותי לכנס? אני לא רוצה לבוא אתה, לא חשוב איזה כנס זה יהיה, אני פשוט לא רוצה, "כנס של מה?", שאלתי בחוסר עניין משמעותי, פשוט הייתי צריך לוודא את כל הפרטים לפני שאגיע להחלטה.

"כנס לקראת האוניברסיטה", הסבירה, "אתה לא מוזמן?", היא שאלה בבלבול.

לבי צנח. לא. אני לא מוזמן. כי לא התקבלתי. אני זוכר כמה בכיתי במהלך השבוע הזה, הרגשתי כשלון.

"אממ.. אני מניח שאני מוזמן לכנס ביום אחר", מלמלתי בלחץ, "אבל כן, טוב, אבוא אתך", הסכמתי, ההורים שלי לא יודעים עדיין על המכתב שבו כתוב שהם מצטערים למסור את הבשורה המרה אך הבן שלכם לא חכם, מוכשר או טוב מידי בשביל ללמוד באוניברסיטה. אני לא מופתע האמת, מבחני הקבלה לא הצליחו לי כפי שצפתי, וגם יש שם נערים אשר לא זקוקים למלגה ויש להם קורות חיים כה מפוארים לעומתי, הם לא זקוקים לי שם, יש הרבה יותר טובים מילד מלגה שרק נלחם לא להיכשל כשהיה בתיכון.

"אני כל כך מתרגשת שנלמד באוניברסיטה, זה כאילו וחכית במשך שלוש שנים שגם אני אוכל ללמוד שם ואהיה בגיל המתאים", גיחכה ואני גלגלתי את עיניי. לא, הייתי עסוק בשלוש השנים הללו בכתיבת ושלחית מכתבים אשר מתחננים להזדמנויות, בעבודה קשה על מנת לעשות עוד מבחני קבלה שאכשל בהם, ובהרווחת כסף למטרה שלא תמומש לעולם. החיים שלי כל כך מעניינים, חשבתי בציניות.

"כן, צירוף מקרים יפה", מלמלתי בקול יבש.

נוצר שקט על הקו ואני התבוננתי לכיוון הכניסה למסעדה, מה מעקב את רוי כה המון זמן? עם מי הוא מדבר? חשבתי בפרנואידיות, אני מקווה שזו שיחה לבן משפחה או חבר טוב. אני באמת מקווה שהוא בסדר עכשיו עם מה שהוא לא עסוק בו, כי אני יודע שהוא לא יספר לי, אז כל מה שנשאר לי לעשות זה לקוות שהוא מסתדר.

דיאנה התחילה לדבר שוב ואני שוב לא הקשבתי, וברגע שבו רוי נכנס למסעדה מהרתי להיפרד ממנה בכך שהמצאתי תירוץ שאני עסוק ומהרתי לנתק לפני שהספיקה לסיים את כל איחולי הפרידה המעצבנים האלו. רוי התיישב ממולי בכעס ונאנח, כשראה את המבט המבולבל שעל פניי הוא לקח נשימה עמוקה לפני שאמר, "טרוי יודע שהיית שם", לחש-צעק. דום לב.

בדיוק דניס הגיעה עם האוכל והשתייה, "תאמרו לי אם אתם צריכים עוד משהו", מלמלה ומהרה להעלם, אני רק התבוננתי בו מוכה הלם ויכולתי לחוש את הדם שלי נוזל מפניי. אני שמעתי נכון..? טרוי יודע? אלוהים אדירים, זה אסון. זו כבר פעם שנייה שהוא תופס אותנו ביחד. הוא ישתגע. הוא יפרש את זה לכיוונים לא נכונים כלל, והאמת, אני לא יודע אפילו איך אני בעצמי מפרש זאת אז אני לא יכול לשפוט אותו על כך.

יכולתי לחוש את הדם שלי קופא בעורקיי וגופי נתקף עווית, "איך אתה יודע?", לחשתי, מביט באוכל שלי, כל תחושת התיאבון התפוגגה ורציתי להקיא.

הוא לקח נשימה עמוקה ואחז במשולש פיצה אחד, "אנשים הסתכלו והחלו לדבר, או שזה היה הבן האידיוט ההוא, אני לא יודע", הוא לחץ על מצחו בידו החופשית, נוגס נגיסה גדולה מהמשולש.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, מנסה לקחת נשימה עמוקה אך היה לי קשה, גרוני החל להצרב ובטני התהפכה, אני לא מאמין שאני רק מסתבך יותר, אנשים גם בטח דברו על ההתקף שחטפתי שם. לכל הרוחות, טרוי יהרוג אותי. אחזתי במפת השולחן בלחץ, "לא היית צריך לגרור אותי לשם, אני אמרתי לך שזה לא רעיון טוב!", צעקתי עליו, אני די בטוח שמשכנו תשומת לב אבל לא היה לי אכפת, הוא לא היה צריך לשקר להוריי ולגרור אותי למכונית שלו, הוא לא היה צריך בכלל להסכים לקחת אותי - לעזאזל, הוא אשם בזה, הוא גם אשם בהתקף חרדה שלי! הוא הפחיד אותי!  אני רוצה לזרוק עליו את הספגטי הזה שהוא שילם עליו, שיאכל את מה שמגיע לו.

"אל תרים עליי את הקול!", הוא צחק לעברי בחזרה, אנחנו שני מטורפים, פשוט כך, "אתה חושב שאני תכננתי שזה יקרה?! הבן זונה לא היה צריך להיות שם!", הטיח את כף ידו על השולחן.

"זה לא משנה, לא היית צריך למשוך תשומת לב שכזאת, היית צריך לשלוט בעצמך!", המשכתי להאשים אותו, "ועכשיו מי שישלם על כל זה - הוא אני!", יריתי, מצביע על עצמי.

"אל תדאג לא יקרה לך כלום", הוא גחך, "באמת, אין לך כל סיבה לדאוג לעצמך-", הוא מלמל בשאננות וזה גרם לי להיבט בו מוכה הלם, מי הוא חושב שהוא? הוא אינו מכיר את טרוי כמוני והוא אינו יודע דבר על ההיסטוריה המשפחתית שלנו, הוא אינו יודע כלום, אז שלא יעז לנסות להרגיע אותי או לצחוק עליי, הוא אשם בזה ואני לא רוצה לראות אותו עכשיו, אם בכלל, זו באמת הפעם האחרונה שאני מתקרב אליו.

"אתה לא מכיר אותו! תפסיק להתנהג כאילו אתה יודע כל דבר והכל בטוח סביבך! תראה למה אתה גורם!", הטחתי בו באשמה חריפה, "כל הביטחון שלך פוגע באנשים סביבך, חתיכת אגואיסט, אתה גבר בן עשרים וארבע תלמד לשלוט בעצמך!", רציתי לבכות מכך שאני מתפרץ בצורה שכזו, וממה שמחכה לי במפגש הבא עם טרוי, אם הוא יקרה בכלל. אבל יותר מזאת, רציתי לדחוף אותו לקצה השני של המסעדה וללכת לביתי בכוחות עצמי, אין סיכוי שאני חוזר אתו במכונית, אני אקח אוטובוס או אלך ברגל, אני לא מתכוון להמשיך להשאר אתו.

"נייתן, תרגע, אני לא אתן לו לפגוע בך כשאתה לידי אתה מטורף? אם הוא רק יגע בך, אני-"

"אני מטורף?! בגללך כל החרא הזה קרה! בגללך חטפתי התקף!", צווחתי עליו וזוג מלצרים מהרו להתקרב אלינו, כנראה רוצים לבקש מאתנו להנמיך את הקולות ולשמור על השקט, לומר לנו שאנו מפריעים לשלוות הסועדים שדווקא נראה כי הם מתעניינים בריב בינינו.

אני כועס, פגוע ומפוחד ואני לא רוצה לראות את הבעת ההלם שעל הפנים שלו עכשיו, רגשות אשם ורחמים כלפיו זה הדבר האחרון שאני צריך לראות, אני רק צריך לחזור לבית שלי, להסתגר בחדר ולבכות בשקט ובחופשיות. אני צריך להתקשר לטרוי כמו ילד גדול ולסדר את העניינים בינינו דרך שקר, כמובן, אבל זה שווה זאת, אני לא מוכן לסכן את היחסים עם אחי בגלל האידיוט הזה, אני לא מכיר אותו בכלל, אין לו כל ערך רגשי או אישי כלפיו, הוא יכול להתפוצץ עם ההבעה הזו שהוא מביט בי אתה עכשיו, הוא יכול פשוט ללכת לעזאזל עם הבעיות כעס שלו, זה לא העניין שלי, זה לא אמור להיות העניין שלי - לא הייתי אמור להיכנס לבור הזה עוד מההתחלה, זה היה טעות, כל צעד שלי בעשרים וארבע השעות  האחרונות היה טעות. ואני הולך להפסיק עם זה עכשיו. זה יצא מכלל שליטה, אני יוצא מכלל שליטה, אני לא בנוי לרכבת הרים או ללקיחת סיכונים, אני לא אוהב לשקר ואני לא אוהב אנשים כועסים ואלימים. אני חייב להתרחק מרוי עד כמה רחוק שרק אפשר. ואני מתכוון להתחיל עם זה עכשיו.

הקדמתי את תלונות המלצרים בכך שאמרתי, "תארזו לי את הפסטה, אני הולך", אמרתי להם, למרות שאני יודע שאם אוכל אותה אני אקיא, אך לא אהבתי את המחשבה שאזרוק אוכל לפח. המלצרים הנהנו ולקחו את הצלחת שלי, ממהרים לחזור למטבח בעוד רוי נעמד בין רגע במקומו.

"מה זאת אומרת שאתה הולך?!", הוא שאל בבלבול.

שלבתי את זוג זרועותיי האחת בין השנייה, "שמעת אותי, אני הולך. אני לא יודע למה בכלל התחלתי כל סוג של קשר אתך, זה לא נכון או צודק מה שקורה כאן ואני לא אתן לזה להמשך", פסקתי, ועכשיו אני יריתי לעברו את המבט המזהיר שהדיון נפסק, אך כמובן, זה לא עניין אותו.

"אתה באמת פשוט קם והולך? איך תחזור לבית שלך?", הוא שאל בבלבול והביט לכל כיווניו כמחפש עזרה שלא נתנה לו.

משכתי בכתפיי, "אני צריך שתביא לי כמה פאונדים לאוטובוס", אמרתי בחוצפה, הוא אשם שאני כאן אז הוא ישלם עליי, כן, זה צודק. מגיע לו.

הוא הביט בי בתסכול, "אוקי, לך לבית הארור שלך ולכנסייה המזדיינת שלך, על הזין שלי", זרק את הארנק שלו מכיסו ושלף שטר של עשרים דולר, "למונית", הסביר, ואני הנהנתי, לוקח את השטר בלי להתווכח.

דניס חזרה עם המנה שלי ארוזה, ואני רק התבוננתי ברוי, אני רציתי להפרד ממנו אך לא רציתי, אין ממי או ממה להפרד, הוא כלום עבורי הרי, אין בינינו כל קשר מלבד זאת שאני האח הקטן של היריב שלו בזירה ובחיים. אלו שני המחנות, ואני לא יכול לשחק בין שניהם, אני לא רוצה לקחת צד או לבחור מחנה, אך אני חייב, זו המציאות.

"תודה", לחשתי ויצאתי במהירות מהמסעדה, משפיל את ראשי, אני לא יודע על מה אמרתי תודה אפילו, אבל הרגשתי צורך, לפחות זה. עמדתי על ספת המדרכה וסמנתי למונית שתעצור עבורי, אך כעבור רגעים ספורים דלתות המסעדה נפתחו ורוי עמד שם, הוא הביט בי במבט ארוך ויוקד לפני שלקח נשימה עמוקה, "צריך משהו?", שאלתי בגוון קול קר.

הוא סמן בראשו לשלילה, "לא, רק רציתי לוודא שאתה מצליח לתפוס מונית, ו- ", הוא מלמל אך קולו דעך ודבריו נקטעו בין רגע כשהוא הביט במונית שעצרה עבורי. הוא השפיל את ראשו והנהן יותר בינו לבין עצמו אני חושב לפני שפלט קללה בשקט ונכנס בחזרה למסעדה.

עליתי על המונית ומסרתי לנהג את הכתובת של הבית שלי, מביט לכיוונה של המסעדה. עשית את הדבר הנכון, נייתן. חשבתי לעצמי. היית אמור לגרום לו להתרחק בדרך זו או אחרת, היית אמור לסגור את הפה המתנשא שלו, היית אמור ללכת מפניו. זה הצעד הנבון ביותר, אני לא יכול לאפשר לו להיות חלק מהחיים שלי. אולי בעולם אחר. חשבתי בעצב. אולי בעולם אחר, אך לא כעת, לא כאן.

לקחתי נשימה עמוקה ומצאתי את עצמי רוצה לבכות על אובדן של מישהו שמעולם לא היה שלי או הייתי צריך בכלל לדעת עליו יותר מידי או להכיר אותו, וזה כאב לי כאב שורף ואיום המחשבה שלא אראה בו שוב, ושהשגרה תחזור לעצמה, גם אם ונשברה רק למשך יומיים. אני לא אמור להיות עצוב כך, לכל הרוחות, מה לא בסדר איתי? שאלתי את עצמי בתסכול.

אני רק רוצה לחזור לביתי ולשכוח מכל מה שקרה לי בימים האחרונים, אני רק רוצה לשכוח מהכל ולא להתמודד עם הבעיות שנוצרו בחיי עכשיו, יותר מידי בעיות ויותר מידי שקרים להתמודד אתם. זה לא טוב, המצב שלי לא טוב בכלל עכשיו. ואני לא בטוח איזה אובדן יותר גרוע.