רוי. רוי הסתכל עליי.

מה הוא עושה כאן...? זה היה כל מה שהצלחתי לחשוב עליו בזמן שהוא סימן לי בידו להתקרב אליו.

התבוננתי בו למשך זמן ארוך מידי, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי בלחץ ופחדתי להסתכל לכיוון ההמון שסביבי, הם בוודאי שופטים אותי עכשיו, חשבתי במבוכה, הם בוודאי לא מאמינים למראה עיניהם, ואני יכול להבין זאת.

אני רוצה לצווח על רוי עכשיו, מה הוא לכל הרוחות חושב שהוא עושה כאן ולמה הוא מסתכל עליי?! הוא לא אמור להיות כאן! אני לא רוצה אותו כאן! הוא חוטא ארור ומסריח, ואין לי דבר לעשות עמו, אנחנו אפילו לא חברים, לכל הרוחות. בלעתי את רוקי, והחלטתי לאזור אומץ ולחתוך את ההצגה הדפוקה הזו ולהראות סמכות ובגרות. לא היה לי די זמן לחשוב איך אעשה זאת בדיוק, ועד כמה אני מתרגש מכך שרוי מופיע כאן, כי אני יותר כועס כרגע, אבל בכל זאת התקדמתי לכיוון המכונית שלו, לא מוכן להביט לכיוון הוריי המזועזעים.

כחכחתי בגרוני וזקפתי את גבתי לכיוונו בדריכות, מנסה להיראות עד כמה שיותר קשוח ומאיים, אבל החיוך שירה לעברה גרם לי רק לרגע לקפוא במקומי ולמילים להישרף בין שפתיי הרועדות. המתכת שעל שפתו ברקה כנגד קרני השמש, והוא היה נראה טוב, הוא גם אתמול היה נראה טוב, אוקי, יותר מטוב. אלוהים אדירים. נייתן, אתה חייב להפסיק עם מה שלא קורה כאן, וכמה שיותר מהר. הלקיתי את עצמי בכעס חריף.

"מה אתה עושה כאן?", חצי לחשתי, חצי צעקתי. אבל הייתי לגמרי מבולבל.

הוא המשיך לחייך לפני שהחווה לי בעזרת ראשו לכיוון המכונית שלו, "היכנס למכונית, אנחנו נוסעים", אמר בפשטות.

החלתי לצחוק מהתעוזה שלו, מעולם לא פגשתי גבר כה מוזר ובעל ביטחון שכזה, הוא לא יכול פשוט להופיע כאן בכנסייה שלי ביום ראשון ולהזמין אותי להיכנס למכונית הארורה הזו שלו. לכל הרוחות, אני לא מכיר אותו אפילו, הוא יכול להיות גם רוצח סדרתי או אנס, אני לא מוכן להיכנס למכונית עם הגבר הדוחה והמשנא הזה כל עוד איני חייב. וגם, הוריי יהרגו אותי ביחד אתם אם יראו זאת. אני לא יכול להיכנס למכונית שלו. אני פשוט לא יכול.

זה אסור.

"אני ואתה לא נוסעים לשום מקום ביחד", שלבתי את זוג זרועותיי האחת בין השנייה ולקחתי צעד לאחור, "אתה לא יכול להופיע כך רוי , לחשוב שזה בסדר להזמין אותי להיכנס למכונית שלך", נזפתי בו בחומרה, והוא כתגובה גלגל את עיניו, מכעיס אותי אפילו יותר.

"הירגע נייתן", הוא תמיד אומר את זה, "יש מסיבה, וטום רצה להזמין אותך אז נידבתי להסיע אותך", הוא הסביר בפשטות, מושך בכתפיו.

אלפי שאלות לגבי המסיבה וטום סררו בדעתי, אך הדבר היחידי שהצלחתי לשאול, בזמן שלבי הלם בחוזקה כנגד חזי, היה, "למה שתתנדב להסיע אותי לשם?", שאלתי בחשד.

הוא נשען כנגד דלת המכונית השחורה שלו, מביט רק לרגע בחולצת הטי השחורה הפשוטה שלו, מנקה לכלוך שנדבק לטרנינג האפור שלו, לפני שאמר, "אני פשוט התנדבתי, מה הבעיה עם זה בדיוק?", זקף עכשיו הוא את גבתו.

הוא אידיוט, יש לו קשיים חברתיים רציניים ביותר, הוא צריך עזרה, גחכתי ברשעות, "תראה, אני לא יודע אם אתה מודע למצב הזה או לא, אך אתה ואחי אויבים, ודי פוצצת לו את הפנים ליל אמש, אז אני לא חושב שזה ראוי-", החלתי לדבר אליו בהתנשאות הראויה לו, לפני שהוא הרים את כף ידו וסימן לי להישאר בשקט, אך הוא פשוט קטע אותי במהרה.

"וללכת אתנו למועדון אחרי שפוצצתי לו את הפנים זה בסדר?", שאל בסרקזם עוקצני.

העברתי משקל מרגל לרגל, נע באי נוחות, לכל הרוחות, הוא צודק, "לא הייתה לי ברירה, לא רציתי להישאר לבד בחניון", הסברתי בשקט מושך בכתפיי, "אני לא רוצה לבוא למסיבה הטיפשית הזו, וכמובן שלא להיכנס אתך למכונית, אז אני מבקש ממך בנימוס", ניקיתי את גרוני לפני שהחוויתי עכשיו אני למכונית שלו, "בבקשה סע מכאן", בקשתי בפשטות צלולה למדי.

הוא התכוון לענות אך נקטע כשהביט מאחורי גבי ולכד את שפתו התחתונה בין שיניו, הפניתי גם אני את ראשי לאחור רק בשביל לראות את זוג הוריי מתקדמים לעברנו במהרה. לבי נדם מלכת ודמי קפא בעורקיי, כל איבריי הפנימיים התכווצו ודעתי השתבשה, יכולתי לחוש את שפתיי מתייבשות ואת נשמתי נעתקת בגרוני בזמן שאני מנסה למצוא מילים שיסבירו, מילים שיעצרו בעדם, אך דבר לא פקע מבין שפתיי וברכיי רעדו ואבדו את כוחן, זה הולך להיות כה רע. חשבתי בחרדה. אני רוצה להקיא. אלוהים אדירים. אני רק מסתבך יותר ויותר.

"נייתן, הכל בסדר, יקירי?", שאלה אמי בפחד מובהק, אוחזת בשרשרת הצלב שלה בין אצבעותיה בזמן שהתבוננה ברוי. היא הביטה בו וכל מה שראיתי היה שיפוטיות טהורה מלאת שנאה ודחייה. אמי הביטה בו והיא חשבה בוודאי על שני דברים, שהיא מפחדת ממנו פחד מוות או שהיא רוצה לשלוח אותו על רכבת אקספרס בכיוון אחד היישר לגיהינום הבוער. ואני לא מופתע. רוי מגשים כל חטא שאי פעם הכנסייה נלחמה ונאבקה בו על מנת להכחידו. אני שונא את זה שאנשים בכנסייה שונאים את מה שהם לא מצליחים להבין או מכירים.

לקחתי נשימה עמוקה והפקתי את החיוך הכי רך ובטוח בעצמו שהצלחתי להפיק, "כן, אמא, כמובן", אמרתי בגוון קול רך וילדותי, כה שונה מהגוון קול ששמור לרוי בלבד. כשאני מדבר אל רוי אני מדבר אליו בציניות וסרקזם רע למדי, אני צועק או צוחק על חשבונו. אבל זה באמת מגיע לו, הוא דפקט, "רוי, הוא... הוא גם סטונדט שילמד באוספוקד השנה, הוא גם קבל מלגה, בדיוק כמוני", הסברתי בחצי חיוך, גורם לה להנהן בהבנה אך יותר בחשד, אני חייב ללכת לתא הווידויים הלילה, אני יותר מידי משקר וזה רע, רוי לא שווה זאת, אף אחד לא שווה את זה.

אבי מצמץ את עיניו ולקח צעד לכיוונו של רוי, "אתה סטודנט?", זקף גבה מזהירה, שכלל לא רגשה את רוי כפי שהסעירה אותי. ברח רוי.

"עדיין לא", משך בכתפיו, "אבל אני אהיה, בדיוק הגעתי הנה כי רציתי לבקש מנייתן שילמד אותי לקראת מבחני הקבלה, זה בסדר, נכון?", הוא שאל בתמימות ואני התבוננתי בו מוכה הלם. הוא משקר, הוא משקר בטבעיות שכזו בלי לעצור או לגמגם ולו לרגע, הוא אינו גבר אמין. לשקר זה חטא, "הוא בהחלט גאון ואני אשמח לקבל את העזרה שלו, הוא בדיוק התכוון לבקש את רשותכם", המשיך בהצגה הארורה שלו ואני רציתי לצווח עליו שיפסיק לשקר להורים שלי, מי הוא חושב שהוא? גבר חוצפן ומורד, אני לא יודע אם אני מקווה שהוא יקבל מחילה על כל החרא שהוא עושה. לא מגיעה לו אחת כזו. אין לו כל זכות להתערב בחיי ולגרור אותי למסיבה הזו בדרך השקר, אין לו חלק במארג המשפחתי שלי שהוא כך מתערב ונכנס אליו בלי לחשוב לפני, אין כל סיכוי שאני נכנס למכונית שלו אחרי זה.

והוריי, הזוג התמים בעל אמונה ביקום ובאנשים מאותו הגזע הלבן שלנו, שאי פעם ראיתי בכל ימי חיי, פשוט קנו זאת בין רגע ואכלו את השקר ללא השארת פירור, "כן, כמובן שזה בסדר, לעזור זה דבר טוב", הסכימה אמי ולטפה את גבי, "אך מה לגבי ארוחת הצהריים המשפחתית, מתוק? אתה לא רוצה להישאר לארוחה?", אמי שאלה בבלבול ובפליאה, "זו מסורת!", קראה בעצב.

נסתי לחלץ תשובה מתחכמת אך כל מה שהצלחתי לבטא היה גמגומים וחוסר ביטחון, מפרק את המגדל שרוי בנה בין רגע, אך מיהר להציל את המצב וענה בשבילי, אוחז במפרק ידי ומושך אותי אליו, מרחיק אותי מהוריי, ותהיתי אם זה מסמל משהו כל השיחה הזו, אך לא היה לי זמן להתעמק בכך לפני שהוא החל לדבר.

"אני נוסע לחתונה של אחותי היום בערב, ואני אשאר שם במהלך השבוע הקרוב, לכן אין לנו כל זמן ללמוד, אני יודע שזו מסורת וכל העניין הזה, אבל באמת אין זמן אחר, ואני צריך אותו", אמר בדריכות ושלושת המילים האחרונות שאמר גרמו ללבי לשקוע ולחזי לבעור באש, יכולתי לחוש את בטני מתהפכת אלפי פעמים בדקה בזמן שחיוך דפוק נפרס על שפתיי, מה קורה לך נייתן עם הגבר הזה...? חשבתי בתסכול ובתחושת תבוסה. גופי כאב בכאב מענג ומתוק, והצמרמורת הזו הטריפה את כל חושיי. אני פשוט לא מבין את זה.

אמי הנהנה בהבנה ואבי משך בכתפיו, "אז אני מניח שרק אנחנו נשארנו והזוג מילר", גיחך אבי וחבק את כתפי אמי, שחייכה לכיוון שנינו. הם גילו שהוא סטודנט חכם ובין רגע שכחו מכך שהוא מקועקע ולמעשה משך אותי מהם באופן רכושני. אכפת להורים שלי ממני, נכון?

"שיהיה לכם בתיאבון", אמר רוי במרירות, כאילו ומילים מנומסות צרבו את לשונו והבעירו את כל פיו באש, לפני שהם נפרדנו מאתנו ומהרו לפנות בחזרה למדשאה הרחבה, מסמנים לכולם שהכל בסדר ושאני בטוח, לפני שהם התפנו במהרה. התבוננתי בהם מתפוגגים מהמדשאה, מביטים בי בבלבול אך לא למשך זמן רב מידי, מקדישים תשומת לב לרוי, כאילו והיה אנטרקציה אנושית, הם הביטו בו כמו חיה מסוכנת הכלואה בכלוב ועלולה להשתחרר כל רגע, והאמת, שכך גם אני חשתי לצדו רוב הזמן.

"אז אני מניח שאנו הולכים למסיבה בסוף", אשר רוי בחיוך.

באופן מכני הכיתי את חזהו, הוא אינו זז סנטימטר ואני נסתי לא להראות לו שעוצמת המכה שבה הכיתי אותו גרמה למפרק כף ידי לכאוב למעשה, והוא גחך בגלגול עיניים, "חמוד", לחש בשקט והשפיל את ראשו לפני שסמן לי להיכנס למכונית.

"למה שקרת להם?", שאלתי בכעס.

"כי אם הייתי מספר לזוג מלקק תחת של איזה שמוק שקוראים לו ישו, שהבן הקטן שלהם הולך למסיבת רחוב, הם היו די לא אוהבים את זה ומתחננים לישו שיזיין אותם בשביל שישכחו מהטרגדיה הזו", הסביר בפשטות.

לסתי התחתונה צנחה מטה והפחד שהגורל יצחק לי בפנים ויביא לסוף שלי אחז בי בחוזקה ולא היה מוכן להרפות, "אל תדבר כך! ובמיוחד לא לילד כנסייה!", קראתי באימה והתבוננתי לכל הכיוונים והוא רק הביט בי כאילו אני צריך טיפול פסיכיאטרי, "איך אתה מעז לדבר כך על האל שלך? ישו הוא טהור", כעסתי, "ועוד כלפי ההורים שלי", דחפתי בו שוב, אני חייב להפסיק להרביץ לו, זה כואב לי.

הוא גלגל את עיניו, "לישו יש זין קטן", המשיך, "זה למה הדבר היחידי שהוא מזיין זה את היד ימין שלו", צחק מהבדיחה הלא מצחיקה בכלל של עצמו, לפני שנכנס למכונית שלו, "קדימה, נייתן, אני לא רוצה להישאר במקום הזה יותר מידי זמן, אני לא אוהב להיות כאן", הסביר לי באזהרה שגרמה לי בין רגע לקפץ אל תוך המכונית שלי, ידעתי שהוא יגרור אותי אל תוכה אם יהיה חייב, ולא הבנתי למה כה חשוב לו שאגיע, ולמה טום לא יתקשר אליי והציע לי בכלל להצטרף למסיבה הזו?

"אתה לא יכול לשקר כך לאנשים, ובמיוחד לא להורים שלי", נזפתי בו וחגרתי חגורה, הוא התניע את הרכב מחדש לחיים והחל לנסוע במהרה, כאילו ובורח מבית אשר עולה בלהבות, יש לו סטייה עם כנסיות, אני יכול לומר, איך איני מבין מדוע. איני פגשתי המון אנשים לא מאמינים בחיי, אך אף אחד מהם לא התנהג באופן שכזה, אני באמת לא מבין אותו, הוא מגזים.

"אתה גם שקרת", טען.

"כן, אבל אני מבקש סליחה על החטאים שלי-" התגוננתי במהרה.

"הפסק לדבר שטויות, זה מעצבן, אני רציני נייתן, אם לא היית רוצה ללכת למסיבה הזו לא היית נמצא כאן עכשיו", פקד ובזאת סגר את הוויכוח שלנו, גורם לי להזעיף את פניי בכעס ובתסכול ולהשעין את ראשי על החלון.

אני לא כועס על רוי, אני יותר מאוכזב מעצמי. אני לא מבין מה אחז בי בחוזקה כמו דיבוק שגרם לי לזרום עם השקר שלו ובעצם לאשר לו ולעודד אותו להמשיך כך. יכולתי כמובן לצווח שהוא משקר, ולהגיד לו ללכת לעזאזל, יכולתי לא להתקדם אליו אפילו ופשוט לברוח לבית שלי עוד מההתחלה, אך בכל זאת נפלתי ושגיתי באותה הטעות - שוב. בדיוק כמו אתמול. אני מעולם לא שקרתי כה המון כפי ששיקרתי מאז ליל אמש, אומנם רוי לא אשם בכל השקרים אך הוא אכן תופס נפח רב מהם, ויש לי תחושה לא טובה שאני ממשיך לברוח באותו נתיב מפני כדור שלג אשר מאיים לרסק אותי, במקום לבחור בדרך אחרת. אני מרגיש כאילו אני בונה חומה ואני לא רוצה לדעת מה שני הצצדים אשר היא תוחמת ומפרידה. אני לא אוהב זאת. חומה של שקרים וחטאים, כדור שלג של הריסות וכאב - והכל רק ביומיים. אני חייב להתרחק מרוי, אבל אני בכל זאת כאן, מה הבעיה שלי?!

"על מה אתה חושב? אתה נראה מוטרד", העיר רוי בבלבול ובמעט... אני לא יודע, דאגה?

נאנחתי ועצמתי את עיניי בתסכול, אני יודע שאני דרמתי מידי, אבל אני באמת מבולבל לגבי התחושות שאני חש ליד הגבר הזה, והדברים שהן גורמות לי לחולל, "למה שלא אהיה? שקרתי להוריי ואני כאן אתך", עניתי ברשעות.

הוא גחך והתמקד בכביש, "זה לא יכול להיות כזה נורא", מלמל.

הנהנתי, "כן, זה כן", יריתי בכעס, לזכותו ייאמר שהשירים הדוחים והמפחידים שלו לא מוגברים על העוצמה החזקה ביותר, כי פשוט הייתי פותח את הדלת ויוצא מהמכונית בזמן הנסיעה, "איך בכלל ידעת שאהיה פה?", שאלתי בבלבול.

הוא לכד את שפתו התחתונה בין שיניו, "אתמול אמרת לי שתלך לכנסייה, אתה לא זוכר?", הוא נשמע מעט חסר ביטחון אך רציתי להניח שרק בראש שלי זה נשמע כך, רוי הוא הגבר האחרון שאפשר לומר עליו שאין לו ביטחון.

משכתי בכתפיי, "אז? יש אלפי כנסיות בכל רחבי אנגליה", המשכתי לשאול בסקרנות וחשד, עכשיו התמתחתי במקומי והתבוננתי בו במבט יוקד וחוקר, מנסה להבין מה אני מפספס כאן, "איך ידעת היכן אני גר? באיזו שכונה", שאלתי בכעס מובהק.

הוא עצר ברמזור האדום והניח את כפות ידיו הגדולות מההגה לפני שהשיר את מבטו לעברי, מגחך גיחוך קטן מהבעת הבלבול שלי, גורם ללבי לרטוט ולכפות ידיי להתכווץ לזוג אגרופים הדוקים ולחים מזיעת הלחץ הארורה הזו. הוא נאנח והעביר ברכות ובעדינות קצוות שיער סוררת לאחורי אוזני, גורם לכל מערכותיי לקרוס בין רגע, ולשפתי התחתונה להלכד בין שיניי בשביל לעצור את ההתרגשות שהדהדה בי, לפני שזקף את הגבה ושאל באירוניות, "שכחת עד כמה אני ואחיך חברים טובים?", קולו אינו היה עוקצני, אלא שקט יותר עכשיו.

וזה גרם לי בין רגע להתרחק ממנו ולהיגעל מהחוסר רגישות שלו, הוא אינו היה חייב להזכיר לי זאת, ובאופן ציני וגס רוח שכזה. הנושא עדיין רגיש בשבילי, הוא הכה את אחי, ואני כאן יושב אתו, מניח לו לשקר להוריי ולגעת לי בשיער - אני דפוק בראש!

כמובן שהוא יודע היכן אני גר, איך הוא לא ידע, חשבתי בפחד, הוא גם יודע היכן הבית שלי במדויק? אלוהים אדירים, אם אי פעם אראה נער מקועקע עם מתכות אשר מושכות באופן מעוות, אני בוודאי אשתגע ואתקשר למשטרה שיקחו את העבריין הזה מכאן. אני לא מאמין שאנשים שאני נפגש אתם כל יום ראשון ראו אותי בציבור עם המופרע הזה.

בלעתי את רוקי והשפלתי את ראשי לכיוון רגליי, "לא היית חייב להזכיר זאת", יריתי בעלבון, והוא החל לנסוע ברגע שהאור האדום התחלף לירוק, "וזה לא מקנה לך את הזכות לבוא לכאן בשבילי", המשכתי, שמתי לב שאנו מתרחקים מהשכונה שלי וזה גרם לי להלחץ שהוא חוטף אותי למעשה, "על מה טרוי דיבר אתך אתמול?", שאלתי על מנת לא לחשוב על כך שיש סיכוי שאני יושב ליד פסיכופט חולה רוח, מה שדי הגיוני ומתאים לו, אבל עדיין.

הוא גחך, "זה לא חשוב לך, תשאיר את זה רחוק מהעניינים שלך", קבע בשבילי. ואני כתגובה, הנחתי ללסת שלי פשוט מאוד להישמט מטה, ברור שזה העניין שלי, ברור שזה אמור להיות חשוב לי - מדובר כאן באחי הגדול ואם הוא יודע את האמת או לא, ואם לא, איזה שקר רוי סיפר לו בדיוק? אני מקור הריב הזה שהיה ביניהם ליל אמש, אני בסיס העניין, אין כל סיכוי שהוא אינו יספר לי, ועדיף כמה שיותר מהר.

"אתה צוחק? מדובר כאן באח שלי...", השתנקתי, לא יכול להביע את הזעזוע שאני חש בגללו במילים.

הוא נאנח, "הוא לא יודע שבילית במועדון, אז תפסיק לשאול שאלות ולחקור כל פינה, זה פאקינג משגע אותי כבר, אתה חטטן רציני", ירה לעברי בעלבון.

לקחתי נשימה עמוקה, מנסה לווסת את חומרת הזעם שאני מרגיש שבוער בי בזה הרגע, מנסה להתנהג בנימוס עד כמה שאפשר ולא כמו חיה פראית, זה לא דבר שמאפיין אותי ואני מסרב להניח לו לגרום לצדדים הרעים שבי למצוא את דרכם מהחושך אל האור, הצדדים הללו הם השדים שלי, והם שייכים לי, הם פרטיים וסודיים, הם נראים לעיניי בלבד, "רק תגיד לי כיצד התנהלה השיחה הזו, בבקשה", אמרתי באיפוק.

הוא גלגל את עיניו, "היו מעט צעקות, אבל זהו", משך בכתפיו.

פלטתי קללה בשקט מתחת לאפי שהפתיעה אותי, אף פעם לא קללתי בקול, אני לא אוהב את מי שאני עכשיו לצדו, אני בחור כועס ומתוסכל שמשקר להורים שלו ומקלל, זה לא נבון כלל, "אתה מוכן לפרט קצת יותר? למה אתה מסתיר זאת ממני בכלל?", אמרתי בעצב.

הוא החזיק את המתכת בין שפתיו, מביט בי רק לרגע לפני שענה לאט ובשקט, "נייתן, אח שלך ואני לא חברים טובים בכלל, אתה אמור לדעת זאת כבר", הזכיר לי, "אנחנו העברנו מילים שאתה לא אמור לשמוע, אחד כלפי השני, אני באמת משתדל להתנהג בסדר עכשיו, ולא לפרט יותר מידי, כי אני באמת חושב שאתה צריך להימנע מהחרא הזה שלנו, אוקי? פשוט תסתום ותפסיק לשאול שאלות טיפשיות", אמר לי בקול טעון ארס ואזהרה, מבהיר לי שהדיון הזה נגמר, ואני לא הייתי מוכן לקבל זאת כלל. אולי אני מתנהג באופן מעצבן באמת, אבל בנשימה אחת, יש הצדקה לזה. מגיע לי לדעת מה קרה ליל אמש בין השניים, הוא אחי, לכל הרוחות, אני לא יכול לפרק את הקשר שלי אתו עד אפר בגלל קרב ארור ומטופש.

"אתה ממש חצוף, אתה יודע?", לעגתי לו, "אתה לא יכול לא לספר לי מה קרה עם אחי, הוא אחי! לא אכפת לי ממך, לכל הרוחות, למה שיהיה לי אכפת, אני רק דואג לו, הקשר שלנו כבר פגום בכל מקרה, אפשר רק להחמיר את המצב, וזה מסוכן", לקחתי נשימה עמוקה, "אני באמת לא רוצה לאבד את אחי שוב בגלל לילה טפשי אחד", הסברתי.

הוא לכד את שפתו התחתונה בין שיניו, "אז היית צריך לחשוב על זה לפני, ילד תלותי ומפונק", סינן בקול רם מבין שפתיו במטרה ישירה לפגוע.

"סלח לי?!" קראתי, "למה אתה מדבר אליי כך...?", שאלתי בבלבול ובפחד, מתרחק ממנו שוב ונשען כנגד החלון, מתי נגיע למסיבה הארורה הזו כבר?!

הוא משך בכתפיו, "אתה מתנהג כמו ילד קטן ותלותי, זו האמת", אמר בפשטות, "תסתכל עליך, עם הסוודרים הלבנים האלו והשיער המסודר, פאקינג ילד של אמא שמקבל כל מה שהוא רק רוצה", שפט אותי, "אני לא מבין למה באתי בכלל לכנסייה המסריחה שלך, אנשים דוחים וזוג הורים פסיכיים יש לך, אני רציני נייתן, ברח מהבית פשוט, אם תצליח לשרוד לילה אחד על ספסל ברחוב", זלזל בי, בכבודי ובמשפחתי. וזה היה השלב, שהוא חצה את הגבול ולחץ על כל כפתור אפשרי.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "אתה לא היית חייב בכלל לבוא לכנסייה! אני לא רוצה להיות כאן, או ללכת למסיבה, טום אפילו לא הזמין אותי!", קראתי בכעס, "אין לך זכות לדבר כלפיי כך, מי אתה לכל הרוחות חושב שאותה?!", צווחתי עליו ובשביל לבטא בעוד דרך את הזעם שאני אוגר כלפיו, ובשביל להכעיס אותו, כבתי את הרדיו הארור שלו וכשהוא התכוון להדליק אותו, מהרתי להזיז את ידו, "שום מוזיקה לא תהיה כאן!", המשכתי, "אני לא רוצה לשמוע מוזיקה! ואם אתה מכריח אותי ללכת למסיבה שאני לא מוזמן אליה אפילו, אתה תכבד את זה, חתיכת-"

"אז מה אתה כן רוצה לעשות?", שאל בנועם.

מה?

הוא שם לב להבעת הבלבול שבין רגע השתקפה על פניי, מנוגדת לצווחות שנשמעו לפני רגע, והוא נאנח, חסר כל טיפת סבלנות, "אמרת שאתה לא רוצה מסיבה, אז מה אתה כן רוצה לעשות? יש מקום שאתה רוצה ללכת אליו?", שאל , ומהמבט הטוב בעיניו החומות יכולתי לראות רק כנות. מה קורה פה? אנחנו הרגע צעקנו אחד על השני, למה הוא מדבר כך כלפיי? אני חייב לקחת צעד לאחור ולבחון את המצב, כמה שיותר מהר.

"אני רוצה שתחזיר אותי לביתי", פסקתי.

הוא גלגל את עיניו, "לא, לא אתה לא", התווכח, "אתה אולי חושב שאתה רוצה אבל אתה יודע שאתה למעשה כלל לא, אלו והיית רוצה לחזור לבית שלך לא היית נכנס למכונית הזו עוד מההתחלה", התגרה בי.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "אני לא יודע מה אני רוצה!", קראתי בתסכול, לא מתווכח אתו כי יודע שאין טעם, הוא בטוח שהוא צודק תמיד, ואין לי את הכוחות להיאבק כנגד הקיר, זה קשה להכיל כה המון קירות, גם שלי וגם שלו, "אני רוצה לנסוע לטיול דרכים רחוק ממך", עקצתי אותו.

הוא גחך, מביט בי במבט מופתע למדי, "טיול דרכים, לאיפה?", קרא.

שחקתי באצבעותיי במבוכה, לוכד אותן האחת בין השנייה במבוכה, "אני לא יודע... אפשר לא לדבר על זה?", בקשתי בשקט, והכעס והצעקות התפוגגו בין רגע ועכשיו מבוכה ושקט מלאו את חלל המכונית והרגשתי שאין לי אוויר לנשימה.

הוא לכד את שפתו התחתונה בין שיניו, "הייתי רוצה לנסוע  לטיול דרכים גם, אתה יודע?", שיתף אותי וזה תפס אותי לא מוכן בזמן שהקשבתי לו, "טיול דרכים לאורך החוף של בריטניה", גחך ולא היה מוכן להביט בי בזמן שרק רציתי לראות את ההבעה שלו בזמן שדבר על זה, אני לא יודע למה, פשוט באמת רציתי לכל הרוחות, "אני רוצה לנסוע מלונדון עד לבריינטון, באזור החוף הדרומי", הסביר לי.

חייכתי חצי חיוך שלא ידעתי אפילו שהופיע עד שהוא הביט בי בהבעה שדורשת להפסיק להסתכל עליו כך, ואני גלגלתי את עיניי וגחכתי בשקט, מביט מבעד לחלון, "אני מקווה שתסע לשם יום אחד, יש סיבה למה אתה רוצה לנסוע לשם?", שאלתי בשקט, לא בטוח אם זה בסדר שאשאל אותו את זה. הוא כתגובה נהם בתסכול לפני שטען.

"לא לכל דבר חייבת להיות סיבה, אתה יודע...", מלמל ועכשיו האיץ בי, "תורך, ספר לי לאיזה סוג של טיול אתה רוצה ללכת", קרא תיגר.

גלגלתי את עיניי, אני באמת אביך את עצמי, אין לי מושג לאן אני רוצה להגיע, ועד כמה רחוק לנסוע, או אפילו עם מי ומתי, אני פשוט צריך לנסוע מכאן, זו עובדה. אני מפיק כה המון מהבית ומהכנסייה, אבל תמיד היה חלק חסר בפאזל אשר מרכיב את מהותי ואת חיי, ואני צריך למצוא אותו, אולי זה הדבר היחידי שיציל אותי מעצמי. אני לא יודע, אני רק יכול לקוות ולתפוס את ההזדמנות הזו כשתגיע בשתי ידיים נחושות, "אל תצחק עליי", הזהרתי אותו והוא רק גלגל את עיניו בילדותיות ודרבן אותי להתחיל לדבר, היה לי מוזר לחשוב שבאמת מעניין אותו מה אני רוצה לעשות, אבל אני צריך לפרוק את זה. אני כבר זמן מה מסתובב בתחושה הזו שאני חייב לברוח מהמקום הארור הזה, ובאמת לא אכפת לי מה רוי חושב עליי, הוא כלום עבורי, אני פשוט חייב להוציא זאת החוצה כי אני אשתגע לבסוף ואשנא את עצמי לגמרי.

"למעשה, אני באמת רוצה לנסוע לטיול דרכים יום אחד. לבדי, או עם מישהו שאני אוהב. אני רוצה לברוח מכאן עד כמה רחוק שרק אפשר. לחקור מקומות חדשים, לישון במכונית בחנייה של מלונית נטושה, לעצור בכל רגע נתון רק בשביל להעריץ את הנוף, לבקר במוזיאונים אומנותיים ובמקדשים עתיקים ולנסות כמה שיותר חנויות קפה בדרך. אני רק רוצה להקשיב למוזיקה האהובה עליי בזמן שחלונות המכונית פתוחים לרווחה, כך שהרוח פורעת את שערי ולא אכפת לאף אחד מכך שהוא אינו מסודר, אני מסוגל לנשום את הטבע אל תוך תוכי בזמן שכל מה שמתנגן בדעתי אלו המילים שאני כה אוהב. אני רוצה להשיג מצלמה איכותית יום אחד, ולצלם כמה שיותר תמונות. לצלם תמונות של עצמי ולאהוב אותן באמת ללא כל טיפת תחושת גועל, לצלם עשרות נופים עוצרי נשימה או פשוט לצלם רגעים מגניבים בדרך. אני רוצה לרוץ אל תוך יערות ירוקים ועמוקים, לרדוף אחרי הזריחה ולהשיג את השקיעה, לשחות בתוך נחל ואולי אפילו לדוג דגים בשביל שאבשל אותם במדורה. אני רק רוצה לבלות שעות על מדשאה, לבדי, להכין זרי פרחים מהצבעים האהובים עליי ביותר. אני רוצה לקנות כמה שיותר כריכים בסאבווי, ולהכיר אנשים חדשים בלי להתבייש מהם.  אני רוצה להשיג קצת זמן של שלווה והבנה לגבי כל מיני דברים שאני עובר עכשיו, אני רק מקווה ליצור זיכרונות טובים", לקחתי נשימה עמוקה, "אני רק רוצה להרגיש חי".

ברגע שסיימתי לדבר, המכונית נעצרה מול מסיבה עצומה שהתקיימה באמצעה של רחבה גדולה במרכז העיר, אך רוי אינו יצא מהמכונית, אלא רק התיישב שם והביט לכיוון ההגה, מהדק את אצבעותיו סביבו כך שמפרקי ידיו הלבינו כנגד עורו השזוף. הוא נראה... אני לא יודע, הוא נראה כועס?

רציתי להניח את כף ידי על שכמו וללחוץ ברכות, ניסיון נואש לפנות אליו ולנסות להבין מה קרה, אני יודע שאני אמור להיות מובך מהנאום הארוך שפרקתי, ושאני פשוט אמור לקבור את פניי בין זוג כפות ידיי ולהתפלל שאעלם בעזרת לחיצת כפתור פלאית, אך למעשה, אני שמח שהצלחתי להוריד זאת מהחזה שלי. אולי רוי לא ראוי לשמוע על כך, אבל אני לא מכיר מישהו אחר שבכלל היה שואל אותי את השאלה הזו ומקשיב לה ברצינות רבה שכזו כפי שהבחנתי שהוא הקשיב לי. אך את מקום ההתרגשות וההקלה תפסה הדאגה המרה, למה הוא נראה כך? מה קרה לו?

"רוי?", לחשתי בקול צרוד, לפני שמהרתי לכחכח בגרוני, "הכל בסדר? רוי, מה קרה?", רכנתי לעברו והוא התרחק ממני, דוחה אותי באופן מובהק למדי, לפני שכבה את המכונית.

"חלום יפה נייתן, חבל שזה לא הגיוני, זה טוב מידי בשביל להיות אמתי", הוא אמר בפשטות ובכנות שתמיד ידעתי שקיימת אך יש הבדל בין לדעת זאת לבין לשמוע באופן ישיר, היערה שלו הייתה כמו סטירת לחי צורבת שלא מוכנה להתרפות. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי ומהרתי להתרחק ממנו גם אני ולהתכנס אל תוך עצמי, חש נבוך, מושפל ופגוע. הוא בקש שאספר לו איך אני רואה את הטיול שלי, אני לא בקשתי כל תגובה ממנו, ועדיין, הוא היה חייב להגיד משהו מגעיל. אומנם הוא דבר אמת, אך עדיין, יש דרך לדבר, לכל הרוחות. הוא לא יכול לזרוק לי זאת פשוט כך בפנים ולגרום לי להרגיש רע מהחלומות שלי, הוא קורא לחלומות שלי בשמות ואני כלל לא מרגיש בנוח לשבת כאן לצדו כעת, אני לא מרגיש נינוח לצדו כלל. אני לא מבין מה חשבתי לעצמי שנפתחתי בפניו עכשיו, הוא לא שווה זאת, הוא בוודאי צוחק עליי בלבו וחושב שאני אידיוט. אני יכול להבין זאת. אני גם חושב כך עליי כל הזמן האמת.

"אתה יוצא?", הוא שאל.

הנהנתי, אך עדיין לא יצאתי, הייתי קפוא במקומי. הוא פרע את אצבעותיו כנגד שערו לפני שפלט קללה חרישית, "אוקי. מה זה?", שאל בחוסר סבלנות ובאיפוק רב, וכשראה את המבט המבולבל שעל פניי מהשאלה המוזרה שלו הוא נאנח, "מה לא בסדר?", הסביר.

לכדתי את שפתי בין שיניי, מעדיף להתחמק, "שום דבר, תהיתי, למה טום לא התקשר אליי לגבי המסיבה?", הצבעתי על ההמון הרוקד והמופרע, אני לא רוצה להודות בפניו שהוא פוגע בי, אני לא יודע למה אבל זה מרגיש לי כאילו וזה בדיוק מה שהוא רוצה לעשות, או שאני מניח שזה מה שהוא עושה כל הזמן - הוא פוגע באנשים. ואני מסרב לתת לו את העונג הזה.

רוי בחן אותי רק לרגע למשך זמן ארוך מידי, לפני שאמר, "הוא הציע שתבוא, ואמרתי שאני אקח אותך, מאחר ואני יודע באיזו שכונה אתה גר", הסביר, "אז הוא הניח שזה יהיה מיותר גם להתקשר. סוף סיפור", הוא הניח את כף ידו על עורפו, כאילו מחפש שם משהו, לפני שפתח בתנופה חדה ומהירה את הדלת בפתאומיות ויצא מהמכונית, לא מודיע אפילו לפני, ג'לטמן אמיתי, חשבתי בציניות מרירה.

"אז מה זו המסיבה הזו בדיוק? מי נמצא בה?", שאלתי בסקרנות.

רוי גלגל את עיניו, "בשביל מה צריך לחטוף מאית אגרופים לפנים כל לילה, אלו והיו מקבלים דולר על כל פעם שבה הפה החטטן שלך שואל שאלה?", מלמל בציניות ואני פשוט גלגלתי את עיניי, שילך לעזאזל ביחד עם ההומור הדפוק שלו, "אנשים רנדולמים נייתן, אנשים רנדומליים לגמרי, זו מסיבת רחוב מזדיינת, מי כבר יכול פאקינג להיות כאן?!", קרא.

משכתי בכתפיי, "אני לא יודע, מעולם לא הייתי במסיבת רחוב לפני", גחכתי בשקט.

הוא הביט לכיוון הקרקע, מחייך חצי חיוך הומוריסטי, "אז אתה רק הולך ומדרדר", הוא העיף בי מבט, זוג עיניו החומות הגדולות פגשו בשלי וגרמו ללבי להחסיר פעימה, מה עם טרוי יהיה כאן?! חשבתי בלחץ, וכקורא את הבעת האימה שעל פניי הוא מיהר להניח את כף ידו על שכמי ואמר בקול רך, "אל תדאג, אתה לא תראה אף אחד שאתה לא רוצה לראות", הבטיח לי.

הנהנתי בחצי חיוך מוקיר תודה, ואז לפתע בחורה קטנה בעלת שיער סגלגל וזוג עיניים ירוקות גדולות, חייכה לעברנו וקפצה במקומה, "רוי!!", היא צווחה בהתרגשות ורצה לעברו, נוטשת את תור האנשים שכנאה משלם כניסה. לבי צנח. זה עולה כסף?! אין לי כאן דבר ולו פאונד. איך אכנס?! חשבתי בלחץ, ולפני שהספקתי לוודא שחשדותיי אכן נכונות, והתכוונתי לשאול את רוי, הבחורה הקטנה סגולת השיער קפצה אל זרועותיו והוא הניף אותה באוויר. זה היה מראה... אני לא יודע, חמוד? רוי היה נחמד כלפיה, מאוד נחמד. לא דבר שאופייני לו אני מניח.

"ג'סי, מה שלומך?", שאל וחייך לעברה חיוך רחב שכה אהבתי לראות, ליל אמש הוא חייך את החיוך הזה וגם הבוקר כשראה אותי בכנסייה. אני עדיין מעדיף לראות אותו רק מחייך מאשר כועס או מטריד, אבל אני חושב שזה הגיוני, למה שארצה לראות מישהו עצוב? וגם... לכל הרוחות, החיוך שלו יפהפייה.

"עכשיו מעולה!", מחאה כפיים כמו ילדה קטנה, לפני שהביטה בי בבלבול, אך אט-אט חיוכה ירד והיא לקחה צעד לאחור, מביטה בי מוכת הלם, "ז-זה... זה נייתן?", היא מצמצה בזוג עיניה הירקרקות ועורה נהפך לחיוור באופן שהחל להדאיג אותי במקצת, אך יותר מכך, עכשיו כבר הייתי באמת מבולבל. היא מכירה אותי? מאיפה?! זה הדבר הראשון והיחידי שהצלחתי לחשוב עליו עכשיו.

רוי בין רגע נדרך לצדי, "כן, זה נייתן, אח של טרוי", הוא הביט בג'סי, "מי שטום ספר לך שבילה אתנו אתמול", המשיך והיא הנהנה ביחד אתו, אני מפספס כאן משהו או שזה רק בראש שלי? תמיד נטיתי להיות ילד מאוד חשדן ופארנואיד, תמיד הרגשתי שמדברים עליי מאחורי גבי, ולא דברים טובים, הייתי בטוח שכשאתבגר זה לא יהיה משנה עוד עבורי ואני אחיה בשלום ובהשלמה שמימית עם עצמי, אך הגורל רצה אחרת, ושבר אותי, רסק לגורמים ללא כל טיפת רחמים. השלמה עצמית היא הדבר האחרון שאפשר לומר עליי בשביל לתאר אותי.

"הו, נעים להכיר אותך נייתן", היא כחכה בגרונה וחייכה בביישנות, "אני מצטערת שאני נבהלתי כך, אבל אני לא שופטת אותך גם אם ואח שלך מקבל כסף מלהכות את אחד החברים שלי", היא הנהנה לעברי, רציתי להחזיר לה תשובה דומה לזו בחזרה בתור מענה, אך החלטתי נגד, אני באמת לא רוצה להיכנס לוויכוח על הנושא הארור והמסובך הזה עכשיו, וגם היא אומנם קטנה ומתוקה, אבל אני לא מכיר אותה, אז אעדיף לשמור מרחק עד שאבין את דפוס התנהגותה, "אז אתם באים?", משכה בידו של רוי והוא הלך בעקבותיה, אך מהרתי להניח את כף ידי על שכמו, עוצר בעדו, והוא הסב את מבטו לעברי במיידיות, שולח לעברי מבט שואל.

חייכתי חצי חיוך, לוקח נשימה עמוקה, "אין לי כסף לשלם על הכניסה", הסברתי בשקט ובמבוכה, חיוכי נהפך ללחוץ והתבוננתי על הקרקע, משחק בשולי הסוודר הלבן שלי. אולי הוא יחזיר אותי לביתי בגלל זה, אין כל סיכוי שהוא יסכים לשלם עליי, גם למה שיסכים? הוא לא חייב לי כלום, הוא רק עושה טובה בשביל טום, אחרי הכל.

האכזבה החלה לכרסם בי ולחולל את דעתי, אני לא רציתי להיות כאן, עד עכשיו. זה באמת נראה... אני לא יודע, מגניב? צבעוני? אפילו המוזיקה נשמעת טוב, מוזיקה קופצנית ומודרנית במובן החיובי של המילה. כן, זה באמת נראה כך. וגם, באיזשהו מקום, אני מתרגש לבלות עם טום שוב, הוא באמת בחור נחמד וחברותי, וגם אפילו קצת עם רוי. חלק בי, חלק שלא היה לי כל קשר אליו זה נצח, שמח מכך שאבלה עמו שוב במסיבה, למרות שאני שונא מסיבות וכנראה גם שונא אותו, וזה חסר היגיון אך גם הגיוני לגמרי בנשימה אחת - עבורי. אני לא בטוח עדיין מה הדעה שלי כלפי הגבר המתסכל הזה, ואני לא רוצה לדעת גם, לא עכשיו לפחות, עכשיו אני רק יכול לקוות שינהג כידיד טוב וישלם עליי, אני הרי אחזיר לו את הסכום בכל מקרה.

רוי זקף את גבתו, כאילו אני מדבר שטויות, "אני משלם עליך", אמר בקלילות שכזו כאילו וזה הדבר הכי מובן מאליו בעולם הזה, ואני רק התבוננתי בו מוכה הלם, לא חשבתי שזה יהיה כזה קל. צפתי לצירוף מילים כמו 'לך תזדיין', או 'בעיה שלך, תסתדר לבד אידיוט' - לא לכך שהוא יסכים לשלם עליי, אני אפילו לא בקשתי ממנו. לקח לי רגעים ספורים לקלוט שהוא רציני, וכששילם לג'סי 120 שקל, שישים על כל אחד מאתנו, זה הכה בי כדלי מלא מי קרח קפואים וחייכתי בהתרגשות, גם אם ואני לא צריך.

נכנסנו דרך שערי הברזל אל רחבת הריקודים עצמה, מעולם לא העליתי על דעתי שזה יהיה אפשרי להקים מסיבה באמצעו של הרחוב, אני מתכוון, אנשים עוברים פה ומסתכלים עליהם, זה לא מביך אותם? אותי זה כן, לא שתכננתי לרקוד, אך כעת אין סיכוי שזה יקרה. לפני שרוי התכוון לפלס בשבילנו את הדרך בין ההמון, כנראה בשביל למצוא את טום, מיהרתי לאחוז בזרועו, ורק לשני קפאתי במקומי אך לבי התכווץ בכאב והלם בחוזקה, יכולתי לחוש את החום מדגדג במעלה ירכיי וגורם לבטני לבעור. הזרועות שלו כה שריריות, כה חזקות, אלוהים אדירים, יש לו גוף - "תודה", מיהרתי לקטוע את מחשבותיי הגסות והמלוכלכות, השתלט על עצמך נייתן, רק לפני שעה אתה ברכת בכנסייה, לכל הרוחות.

הוא זקף את גבתו בבלבול, מביט רק לרגע על הדרך שבה אני כורך את כפות ידיי הקטנות סביב שרירי זרועו, לפני שהחזיר את מבטו אל פניי, "על מה?", שאל בבלבול.

"על ששלמת עבורי, אני אחזיר לך", אמרתי בלחץ ובקול מסורבל, ממהר לשלב את זרועותיי האחת בשנייה מאחורי גבי, והוא גחך בשקט.

"לא, אתה לא מחזיר לי פאונד", דחה את הצעתי, "וכדאי שתחזיר את הידיים שלך, אני לא רוצה שתלך לאיבוד, זה דווקא היה רעיון טוב", קרץ לעברי, והחווה בסנטרו המרובע במקצת לכיוון זרועו, ואני לא יודע מה השתלט עליי, אך קפצתי על ההצעה ואחזתי בה בשני ידיים, פשוט כך.

כרכתי את ידיי סביב זרועו הימנית, והוא אמר לי שאנחנו צריכים למצוא את טום, ובוודאי נמצא אותו שיכור בזמן שהוא עדיין סובל מהאנגאובר מליל אמש, ואני רק הנהנתי, לא באמת מקשיב לו ויותר מתרכז במגע שריריו, בוחן את זרועו הארוכה והעבה, היה קשה לראות חלקת עור בין מערבולת הדיו השחור והאפור אשר נחרט לכל אורכה, אך בדרך חולנית ומפתיעה - אני כל כך אוהב את הדרך שבה הוא מצייר על עצמו את הציורים הללו, אני יכול לבהות בהם במשך שעות בניסיון לנתח אותם, אם יש מה לנתח. הגב שלו נראה טוב דרך החולצה הזו, חשבתי ולכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי באופן חסר כל טיפת שליטה עצמית. שרירי גבו בלטו כנגד הבד הדק והשחור, ונעו ביחד עם כל תנועה שלו, אני חושב שנתקעתי במישהו עכשיו, שיהיה, אני רוצה להיתקע בגב הזה שלו. בזה הרגע. הבחנתי בכך שכף ידו כווצה לאגרוף הדוק במיוחד, כמו כמעט כל הזמן, הכפות ידיים שלו באופן טבעי מכווצות בכעס שכזה, אלא אם כן הוא נוהג או אוחז בדברים, שגם אז מפרקי אצבעותיו בולטים בלובן מאיים. זה כאילו הוא כל הזמן כועס, כאילו כעס זה הרגש היחידי אשר הוא מסוגל להפיק ולהראות.

במהרה ניהלתי מלחמה כנגד עצמי, הייתי במאבק בין הרצון העז והבוער, הרצון הכה נזקק והנואש, להניח את כף ידי על כף ידו ברכות ולנסות לשחרר את האגרוף הארור הזה כבר, להראות לו שלא חייב להפגין חזות מאיימת באופן קבוע כל הזמן - אך מצד שני, ניצבה המציאות, אשר דאגה להזכיר לי, עד כמה מוזר זה בוודאי יראה אם אעשה זאת, וכמובן שלא יאה כלל. לא שאני חושב שזה אכפת לרוי, אבל לי אכפת, וגם, איך אני יכול לצפות את התגובות שלו מראש? אני לא מכיר אותו, ועד כה הבנתי שרוב הסיכויים שהוא יכעס, הוא תמיד כועס, כל כך זועם וגס רוח, וזה כה קשה לי להתמודד ולהיות בחברת אנשים כאלו, הם לא משפיעים עליי לטובה ואני גם ככה כבר מפוחד ומאבד את דעתי, אך עדיין למרות זאת - אני כאן. קרוב אליו. אוחז בו. ולא מוכן או רוצה להרפות. וזה לגמרי מנצח במאבק כנגד המוסריות והדת.

רציתי להשעין את ראשי על גבו, רציתי להדק את האחיזה על זרועו, רציתי ללחוש לו בדיחה פרטית - רציתי לגרום לו להפסיק לכעוס.

אבל למה...?!

אני לא מכיר אותו. זה מוזר מידי. זה פשוט לא נורמטיבי. אני מסרב להאמין שהגבר הזה כה משפיע עליי, הוא מההתחלה השפיע עליי, ולא לטובה, וגם עכשיו - אני יודע בתוך תוכי, שזה לא טוב.

"נייתן? אתה מקשיב?", גחך רוי והפנה את ראשו לעברי בשנית.

זקפתי גבה מבולבלת, לפני שמצמצתי בעיניי והנהנתי בראשי בדריכות, לעזאזל, זה מביך, "כ-כן, סליחה, אני פשוט בהלם מהמסיבה", הסברתי במבוכה ומיהרתי להשתחרר ממנו כשהבנתי שאנו לא קרובים במיוחד לאנשים ושהוא עצר במקומו, הייתי מנותק מהמציאות והדבר היחידי שהצליח איכשהו לחבר אותי לעולם היה המגע הארור הזה שלו. אני חוטא מסריח. מגיע לי להישרף. הלילה.

הוא הנהן, "זה בסדר, אני לא מצליח למצוא את טום, בוודאי מזדיין בשירותים עם מישהי", צחק והחווה בידו לכיוונו של הבחור הרציני מהצוות תמיכה שלו, אני חושב ששמו היה כריס..?, "אתה זוכר את כריס, נכון?", שאל במהרה, כן, כריס, צדקתי. הנהנתי בחצי חיוך.

"נחמד לראות אותך מחוץ לזירה", כריס אמר בטון שטחי למדי. אופייני לו.

הנהנתי ונעתי באי נוחות, אני לא אוהב אותו, הוא קשוח, "כ-כן...", הסכמתי בשקט, לא יכול לומר שגם הדבר הדדי לגביו, כי זה יהיה שקר, ואני באמת לא אתאמץ ואהיה נחמד כלפיו, הוא אפילו לא מנסה להיות כך כלפיי.

כריס הנהן והרים בקבוק של משקה מסוים בצבע ירוק, "אז קיילי זרקה את הדברים שלי, הגעתי לדירה שלנו, שאני משלם את השכר דירה המזדיין בה, רק בשביל שהמזוודה המזדיינת שלי תחכה לי בחוץ, ולמצוא אותה מזדיינת עם הבוס שלה", חייך חיוך ציני למדי והרגשתי רק לרגע רע בשבילו, אלוהים, הוא נראה שבור, לפני שלגם מהבקבוק, "תשתה איתי בירה, חבר? לחגוג את חיי הרווקות שלי? נכנסתי גם אני עכשיו למועדון!", צחק בעלבון, לוקח נשימה עמוקה ורק לרגע מסתיר את עיניו בעזרת כף ידו לפני שהגיש לרוי... בירה, כן, אז זו הבירה שכולם מדברים עליה, מעניין, "אתה רוצה גם?", שאל אותי.

אך לפני שעניתי, רוי מיהר לענות בשבילי, "לא, הוא לא שותה",  קבע בדריכות, אך בין רגע נראה מתחרט על כך ומיהר להסב את מבטו לעברי, "כלומר, זה מה שאתה אמרת אתמול", מהר להסביר את עצמו ואני הנהנתי לו באישור, שולח לעברו חיוך מתוק, בשביל לגרום לו להפסיק להיות מובך, הוא חמוד כך, אבל הוא אינו אוהב זאת כלל, זה די ברור.

כריס משך בכתפיו, והוא ורוי השיקו את בקבוקי הבירה שלהם, אך רוי אמר, "אני בשמחה הייתי שותה אתך, אך אני נוהג", הסביר.

הוא זקף גבה, "וממתי אכפת לך?", צחק, "אז תעבור תאונה, אתה לא שם זין על החרא הזה", המשיל לצחוק על חשבונו.

רוי רק גלגל את עיניו ושלח לו אצבע משולשלת לפני שהחליף את הנושא בחזרה אליו, "אז שכבה עם הבוס?", כריס הנהן באישור מתוסכל ומובך, ורוי הדק את הלסת שלו, "בת זונה", סנן בארסיות, וכריס, שוב, הנהן את ההנהון השיכור שלו.

אני נעמדתי בצד, ולא הייתי בטוח מה לכל הרוחות אני אמור לעשות עם עצמי, כלומר, יש מסיבה וריקודים ושתייה - אבל אני לא אוהב דבר מזה, הגעתי הנה בשביל להפגש עם טום - שהגיע לכאן בשביל לזיין ולהשתכר כמובן. והסכמתי להשאר בשביל זמן אסור עם רוי - שאסור בלנחם את החבר שלו, אני מבין שכריס עובר משבר כרגע, אך אני כאן, אין צורך להתעלם ממני.

"אז, נייתן, איך היה במועדון?", צחק כריס לעברי, כאילו ומנסה למצוא מפלט מהמחשבות שלו על חשבוני, שיהיה, הוא צריך את זה כנראה ממש אם אני מעניין אותו.

משכתי בכתפיי, "לא נהניתי, היה נורא ואיום, פעם אחרונה", אמרתי בפשטות, והוא התבונן בי במבט שואל בזמן שרוי גחך, "המוזיקה הייתה איומה, רוי היה גס רוח כלפיי, בחורה מלחיצה הטרידה את שלושתנו, רוי הכה גבר חף מפשע ולבסוף טרוי תפס אותי חוזר עם רוי לחניון, ועכשיו הוא מאוד כועס עליי", פרטתי בנקודות.

כריס צחק ורוי רק הביט בי במבט מגלגל עיניים ואני צחקתי גם, "אז פשוט תגיד שהערב שלך היה במילה אחת - רוי!", קרא כריס, גורם עכשיו גם לרוי לצחוק, אני כל כך אוהב לשמוע אותו צוחק, אני אוהב לראות אותו כך, משוחרר. אך כשהבטתי בכפות ידיו לבי צנח מטה ודמי רתח בעורקיי, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, כמעט משוחרר. הוא עדיין מכווץ את כפות ידיו לזוג אגרופים הדוקים, הוא חייב להיראות אגרסיבי וחולה נפש באופן קבוע כאילו? למה?! מה לכל הרוחות עובר למטורף הזה בראש?

"כן, רוי", ביטאתי את שמו בשקט, מסכים עם כריס. עיניו של רוי, אני לא יודע, החום בהק לרגע בעישוניו, אוקי. כחכחתי בגרוני ונעתי שוב באי נוחות, הוא בוודאי כועס שהסכמתי, חרא. טוב, הוא ילמד להתגבר על עצמו, הוא לא בן עשר מעצבן.

"למרות שזה היה צפוי מראש שרוי יכה מישהו, למה זה קרה הפעם?", צחק כריס וכרך את זרועו סביב שכמותיי, מושך בי לעמוד בין שניהם.

התבוננתי בקרקע, "אני באמת לא יודע למה...", מלמלתי והתבוננתי ברוי במבט מאשים וכועס, אני בכנות לא מבין מה נכנס בו שגרם לו פשוט להתנער ממקומו ולהתנהג בצורה אלימה שכזו, אך לפי דבריו של כריס, זה מה שהוא תמיד עושה - פוגע באנשים. כנראה שהוא פשוט היה חייב להכות מישהו והגבר הזה התקרב יותר מידי לרדיוס שלו, אז הוא מצא אותו כקורבן מושלם אך חסר אונים. זה גרם לי מעט להתרחק מרוי, יש לו בעיה רצינית.

רוי גלגל את עיניו, "הוא הטריד את נייתן אז חשבתי שזה יהיה נחמד אם אני אבקש ממנו להפסיק", אמר בתמימות.

"הוא לא הטריד אותי!", התגוננתי, "וגם אם כן, אני יכול להגן על עצמי", נלחמתי על כבודי, גורם לו לגלגל את עיניו ולכריס לגחך לפני שהפניתי לעברו את מבטי, "ורק לפרוטוקול, הוא בכלל לא היה מנומס", המשכתי.

כריס הנהן, "אני משער לעצמי", הסכים איתי, לוגם מספר לגימות ארוכות מבקבוק הבירה שלו, מסיים את כל תכולתו, "שתיתי רק שלושה בקבוקים, הבטחתי לעצמי שלא אעבור את החמישי", אני לא יודע למה הוא הסביר לנו, כנראה הרגיש צורך, לפני שנפרד מאתנו בשביל לקנות עוד בקבוק, או להקיא או להתקשר לקיילי הזו שלו. אני מניח שלנגוח את הראש בקיר זו גם אפשרות הפעם.

בדיוק כשהלך שמענו קול גברי קורא בשמי, "היי! נייתן!", קרא, וכשהפניתי את ראשי לבי נדם מלכת ודמי קפא בעורקיי, לקחתי צעד כמעט מכני לאחור, מאבד את היציבות, אם רוי לא היה אוחז בי עכשיו כנראה הייתי נופל על הראש. מה לכל הרוחות בן עושה כאן?! הוא לא יכול להיות כאן! הוא חייב ללכת! עכשיו! אני חושב שאני עומד להקיא או להתעלף, אלוהים, תעשה שהוא יבין את הרמז וילך, תעשה שהוא לא יראה את רוי - בבקשה, אני חייב נס הפעם.

"בן...", השתנקתי, אני לא יכול לאפשר לו לראות אותי עם רוי, מה הוא יחשוב עליי?! הוא בוודאי ילשין לטרוי ואז זה הסוף שלי! לעזאזל, טעיתי שוב, לא הייתי צריך להסכים לבוא לכאן! זה היה ברור שמשהו יהיה חייב להשתבש! כל מערכותיי דלקו בין רגע וכשראיתי את מבט האימה וההפתעה אשר חרוטה על פניו רציתי לבכות, או לירות בעצמי. המבט שלו הכה בי כמו מכה מענה ולא הוגנת מתחת לחגורה, למה... למה הוא היה חייב לבוא לכאן...? אני לא מאמין, זה גרוע. אני מת. אני נחשב כמת עכשיו. טרוי יכעס כל כך. ולצערי, אני יכול להבין אותו. לא הצלחתי לנשום, נשמתי נעתקה בגרוני וכל האוויר התנדף מבעד לרעותיי, לא היה לי כל חמצן. אני מרגיש שאני נחנק. אלוהים.

"מה לכל הרוחות אתם עושים כאן?!", הוא קרא בכעס ומיהר להיכנס בין שנינו, מרחיק אותי מרוי, "הוא פגע בך? הוא הטריד אותך? אתה בסדר? לא נפגעת, נכון?!", הוא אחז בזוג שכמותיי ובחן אותי מכף רגל ועד ראש בדאגה, חוזר על הפעולה הזו שלושה פעמים ברצף, ואני רק התבוננתי בו מוכה הלם ומשותק. לדאגה לא צפתי. הוא בוודאי חושב שנתקלתי כאן ברוי במקרה, אוקי, זה כיוון טוב. החלתי להחזיר את נשימותיי לסדרן אך לבי עדיין הלם בפראות כמו מטורף, יש עדיין סיכוי שהמצב לא נהרס לגמרי ואפשר לשלוט עליו, אני רק צריך לשקר, זה רק עוד שקר אחד, זה הכל, רק עוד שקר. אחזתי בשרשרת הצלב הקטנה שלי, אני מצטער. חשבתי בחרטה, מקווה למחילתו של האל.

"לא, הוא לא פגע בי, פשוט נתקלנו כאן במקרה, ואמרנו שלום אחד לשני, הוא היה ידידותי וזה הכל", הגנתי על חפותו של רוי גם אם ולא מגיע לו במיוחד. אני מקווה שהוא אינו נפגע, בעצם, למה שיהיה לי אכפת?

בן הנהן ולקח נשימה עמוקה, "לא הייתי אומר שזה צעד חכם נייתן, הישאר רחוק ממנו, בסדר? הוא רק יכול להזיק, והוא גם מאוד מסוכן בשבילך", הדריך אותי בן, ואני התבוננתי בו בבלבול, אל תדבר אליי כאילו ואתה אבא שלי - חשבתי בחוצפה, אך רק הנהנתי כמו הילד הטוב והתמים שאני. אני מפחד לראות את הבעתו של רוי עכשיו, הוא בוודאי רוצה לנתק את ראשו של בן מצווארו, אני מקווה שהוא אינו יעשה זאת - זה צעד לא חכם, בכלל לא.

רוי כחכח בגרונו, כאות אזהרה אני מניח, לפני שבמהרה, משך את בן בעזרת חולצתו מאחור, מרחיק אותו מרחק של מטר לפחות מפניי, בדיוק כמו איך שטרוי הרחיק אותי ממנו ליל אמש, המראה הזה גרם לי לדאוג שמה והשניים יחלו לריב, אני לא רוצה להיות עד שוב לזירת דמים שבה רוי מעורב, ראיתי זאת פעמיים וזה מחזה מזעזע וכואב, וגם בן לא ישרוד זאת, הוא נחמד מידי, לכל הרוחות.

"רוי!", קראתי בלחץ, "אל תחשוב אפילו על להרביץ למישהו!", הזהרתי אותו, לפני שהבנתי מה אני אומר, ומהרתי להניח את כפות ידיי על פי בלחץ, מקווה שבן לא חבר בין הדברים. בבקשה שהוא לא. זה יהיה אסון, לעזאזל איתי ועם הפה הארור שלי, רק במוות אני אשתוק וזה יהיה הדבר הטוב ביותר, רוב הסיכויים.

"אז שהוא לא יחשוב על לדבר כלפיי כך!", רוי התנשא מעליו, "מי לכל הרוחות אתה חושב שאתה? חתיכת נקבה מזדיינת", הוא קרב את אגרופיו לפניו של בן, אינו מכה אותו אך אכן גורם לו להתרחק מספר צעדים לאחור ולהביט בי בלחץ, ואני נעמדתי משותק וחסר כל אונים, תמיד שהייתי עד להאבקות בין זוג בנים מהרתי לברוח ולהתחבא, ועכשיו אני לא יכול לעשות זאת, מדובר בשני בנים שאני מכיר - וכמובן לא כשאני סיבת המריבה! איך נהפכתי להיות לסיבת האבקות? מה דפוק בחיים שלי? אני נגד החרא הזה!

פשוט נעמדתי קפוא, לא בטוח מה אני אמור לעשות ולהגיד, אני רק מקווה שהם בוגרים מספיק בשביל לפתור זאת בלי ידיים. החלנו למשוך תשומת לב במקצת ושנאתי זאת, אני רוצה לברוח מכאן ולהתכרבל בפינה אל תוך עצמי. זה הצעד הנכון לעשות, לפי דעתי.

"אני נקבה?", ירק לעברו בן, צוחק צחוק מריר, "אני אוכל בתחת? כן, כמובן, מי שמדבר-", המשיך בן להצטדק וכלל לא הערכתי אותו על הדרך שבה בחר לעשות זאת, זה שרוי נמשך לגברים לא אומר שהוא נקבה, רוי הוא הדבר הרחוק ביותר מזה, הוא עיוור ומנותק מכל שביב של מציאות אם כך הוא חושב.שלא יקרא לרוי כך. פשוט אל. הוא לא נקבה, באמת.

"אתה לא פחות אוכל בתחת ממני, חתיכת בן זונה", רוי אחז בחולצתו של בן בעזרת זוג כפות ידיו, מקרב אותו אליו רק בשביל להשליך אותו בכוח ובגסות על הקרקע הקשה של הרחוב, גורם לאנשים להשתנק בהלם ובפחד, לחלק לברוח מהאזור, אך לרוב להתקרב ולעודד לקרב דמים סוער ומרגש. חבורה של מטומטמים, חשבתי בכעס. וורידיו של רוי בלטו ועיניו ירו חצי אש מרוב הכעס הרב, היה נדמה לי שהוא מתכנן להמשיך להכות אותו, והרגשתי שאני עומד לצווח מרוב תסכול ופחד מחוסר האונים והעזרה שלי בכל המצב הדפוק הזה.

אסור היה לי לקפוא, לעזאזל אתכם כריס וטום איפה אתם?!

בן נעמד במהרה, אוחז בחזהו, מתרחק באופן משמעותי מרוי, "אני לא רוצה ליצור מהומה, תפסיק, תיישב את זה במקום אחר איתי, אנחנו עוד נשב בכלא שוב בגלל הבעיות התנהגות שלך, חתיכת אידיוט", הציע לו במהירות ואף בחוצפה שהפתיעה אותי לרעה,אך אני לא מאשים אותו, רוי הביא זאת על עצמו, הוא אינו חושב לפני שהוא פועל אז כמובן שזה מה שאנשים יחשבו עליו. הם ישבו בכלא?! חשבתי בתדהמה אשר כלל לא תפסה אותי מוכן.

בן פנה אליי, "בוא נלך נייתן, אתה לא אמור להיות קרוב אליו בכלל, טרוי יכעס מאוד, וגם אתה טוב מידי בשביל זה", הוא הושיט לעברי את ידו וידעתי שבשביל להציל אותו מהמצב שאליו נקלע עם רוי, ובשביל להפיג כל גרם של חשד שבוודאי מהדהד בדעתו כלפיי, אני צריך לקחת את ידו ולהניח לו להוביל אותי הרחק מרוי ומהמסיבה הזו - למרות שהדבר היחידי שאני רוצה לעשות עכשיו זה לאחוז בזרוע החזקה של רוי ולהרגיעו. ולא אכפת לי עד כמה מוזר זה נשמע. אני יכול להרגיש בזה. הוא צריך אותי. אני לא יכול להניח את האצבע על ההרגשה הזו, אבל היא כה חזקה וכפייתית שאני לא מסוגל להתעלם ממנה ומהכאב שהיא גוררת בכך שאני פשוט מאוד דוחה אותה.

ברגע שבו אחזתי בידו של בן, רוי מיהר לנתק את המגע בינינו, "תפסת אותנו כבר, אתה באמת תפיל אותו אם ככה אכפת לך ממנו?", ירק בגסות.

בן לכד את שפתו התחתונה בין שיניו, "אני לא תפסתי אף אחד על שום דבר, ואני מעדיף לא לדעת או לשמוע פרטים, אני יודע מה שנייתן סיפר לי וזה הכל-"

"בולשיט!", צעק עליו רוי ונגח במצחו בעזרת ראשו, גורם לו במעט למעוד לאחור ולדם להופיע על מקום המכה, אלוהים אדירים, מה קורה כאן?!! השתנקתי באימה, הוא מטורף. זה לא יכול לקרות. זה לא קורה. זה לא קורה לי כאן, לא עכשיו, לא אף פעם. מה אני אמור לעשות, לעזאזל?!

"אתה יודע טוב מאוד על מה אני מדבר, חתיכת חרא", הוא אחז שוב בחולצתו, כמעט חונק אותו, "אם תגיד מילה אחת, אני קוצץ לך את האיברים אחד אחרי השני, אתה לא מפיל אותו, הוא לא עשה דבר שגוי, זה אתם לא בסדר", המשיך לאיים על בן ואני משכתי בלחץ ובהצפת רגשות מפוחדים בחולצתו של רוי, הוא אינו נע כלל, ועדיין נעמד כסלע איתן יציב במיוחד, אך כן הצלחתי להשיג את תשומת לבו, כי הוא הפנה את ראשו אליי, עדיין אוחז בחוזקה בחולצתו של בן, שעכשיו מקומטת והרוסה לגמרי.

"מה, נייתן?", שאל בגסות.

"תניח לו, בבקשה, אתה רק מחמיר את המצב, אתה לא קולט?", קראתי בלחץ והדמעות עמדו בעיניי, "טרוי יהרוג אותי, בבקשה, אני מתחנן, תניח לו", כבר אבדתי כל שליטה בקול שלי שעכשיו נסדק ורעד, חסר כל טיפת יציבות. כשפלטתי יבבה חלושה, רוי הניח לחולצתו של בן ולקח צעד לאחור, עכשיו מביט בי באופן מלא.

"אתה לא פאקינג בוכה", קבע.

מחיתי דמעה בוגדנית שזלגה, לפני שלקחתי נשימה עמוקה, מנסה להשתלט על הפחדים אשר הציפו אותי, הפחד מהתגובות של טרוי, מהמידע שעכשיו נמצא בכיסו של בן ומהאופן שבו רוי מתנהג באלימות  - אני פשוט רוצה לברוח מהם, הם כולם פוגעים בי, "אז תפסיק", בקשתי בשקט. למה כולם חייבים כל הזמן רק לפגוע בי...? אני לא עושה דבר רע לאף אחד, ועדיין, זה פשוט קורה, כנראה שזה מגיע לי.

הוא הניף את ידיו באוויר במגננה, "הפסקתי, אני לא מכה אותו יותר, אתה לא רואה?", הוא קרא בלחץ, "רק אל... פאק, נייתן, אתה לא יכול לבכות", הוא גמגם, נשמע חסר ביטחון מוחלט, מעביר את אצבעותיו כנגד שערו החום בפראות. נסתי להשתלט על נשימותיי, אך זה היה קשה מידי, גרוני חנוק מדמעות, עיניי צורבות והלם שלי התנתק מהחזה מרוב עוצמת הפחד שבה הלם. אני מבולבל מידי ואני מרגיש שאני עומד להתמוטט, אני צריך שמישהו יאחוז בי עכשיו ואתמוך בי אך כולם רחוקים ממני ורק מביטים בי, למה אף אחד לא אוחז בי? אני עומד להתעלף, אני לבד. אני מרגיש כל כך בודד עכשיו ופגיע ומותקף. אני צריך אותך רוי, תתקרב אליי, בבקשה. כמו תמיד. אני צריך אחיזה. זה רק גרם לדמעות שלי להתגבר בעיניי, הרגשתי כמו ילד קטן מטומטם ומושפל. בוכה כאן כמו אידיוט משום סיבה רצינית. אני חייבת לברוח עכשיו. יותר מידי דברים נחשפו בזמן מועט. אני לא יכול להישאר כאן, לא עם איש מהם.

ולפני שהבנתי מה אני עושה, סבתי על עקביי ודחפתי את כל ההמון ההמום מפניי בתקיפות שלא ידעתי אפילו שקיימת בי, פשוט פלסתי את הדרך בין האנשים, לא מקשיב לקולות שסביבי, מתעלם מהמוזיקה ופשוט משתיק את המציאות, מתכנס אל הבועה הסיוטית שלי ומניח לשדים לחגוג על חשבון הנפש, ההיגיון והשפיות שלי.

אני רוצה לקפוץ לכביש. עכשיו. פשוט לסיים את הכל. בחיים לא פחדתי או הושפלתי כך.

אני רק רוצה למות. עכשיו. ושאף אחד לא יחשוב אפילו על לעצור אותי. אני לא יציב וזה מושלם.

אני מרגיש עכשיו מושלם. כי אני עומד להרוג את עצמי. אני מרגיש בזה. זה קרב במהירות, מהר מידי אפילו.

ולפני שהבנתי לאן אני הולך או מה קורה סביבי, כי הכל נראה מטושטש מידי וחסר היגיון, חזי כאב ולבי בכה ביחד אתי על אובדן החיים שלי שאבדו מאז שנולדתי, גופי היה כבד מידי והרגשתי סחרורות איומה שלא הרגשתי זה חודשים, בטני כאבה והקיא עמד בגרוני, לא הצלחתי לנשום - אך זוג זרועות אחזו בי בחוזקה, וכל מה ששמעתי היו זוג מילים אשר לחשו לאוזני, "תפסתי אותך", לפני שגרר אותי לצדו האחר של הרחוב ואל תוך סמטה חשוכה במקצת.

מי זה? זה לא רוי.

זה לא הקול, הריח, או המגע של רוי.

אלוהים אדירים.

___________________-

אז כן, נייתן הוא הדרמה קווין שלנו ורוי חולה נפש. עד כאן הכל טוב :))

יש לי בגרות בחמישי בהיסטוריה, אז אני לא אמשיך עד אז, כי כתבתי רק עד אמצע פרק 6 וזה אומר שנגמרו לי הפרקים וזה לוקח זמן לכתוב וגם לערוך, ואני לא רוצה להיות בלחץ ולכתוב רק בשביל לעלות כמה שיותר מהר, אז אני אעלה ביום שישי לפני שהשבת תכנס.

ממש תודה על התגובות שלכן, זה גורם לי לחייך 3> ואם יש הערות או הצעות לשיפור ותיקון, אשמח לשמוע, לקבל ולהפנים תמיד! :))