אוקי אז לפני הכל, הולך להיות פה גזענות בפרק וזה יתעצם בהמשך לצד דברים נוספים. אין לי כל כוונה לפגוע , אני בכוונה כותבת באופן בוטא במטרה להראות עד כמה זה נורא וסוג של להילחם בתופעה(?) פשוט אין כל כוונה לפגוע בבקשה תשמרו על ראש פתוח:)

*******

לפני שהספקתי לעצור בעד טרוי, ולקרוא לעברו שהמצב תחת שליטה ושאני בסדר, הוא כבר נעמד לפניי, ודחף בי לאחור, מרחיק אותי מרחק של מטר לפחות מהעימות בין שני הגברים המסובכים הללו. הבחנתי בכך שעינו הימנית של טרוי נפוחה למדי ועיגול רחב בצבע סגול מתחתיה, שפתיו מפוצלות ויש לו סימן סגול על הלחי השמאלית. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, לכל הרוחות רוי כה פגע בו, הנזק היחידי שנגרם לו לאחר הקרב הארור הזה הייתה גבה פתוחה וחבורה אדומה על הלחי - רוי יצא מכך ללא כל פגע אפשר לומר, לעומת אחי. רגשות האשם כרסמו בי ואחזו בחוזקה, לא מוכנים להרפות, יכולתי לחוש את הדמעות צורבות בעיניי בזמן שהלקיתי את עצמי נפשית על כך שהסכמתי להתחבר לאויבים שלו שכך פגעו בו, ואני בספק אם זו הפעם הראשונה שזה קורה כך. לא הייתי אמור להסכים לנטוש את החניון בשביל בילוי מטופש במועדון, לא הייתי אמור לצחוק עמם ולהתחבר אתם - אני  כל כך טיפש, אלוהים.

"מה לכל הרוחות אתה עושה כאן ביחד אתו?!", טרוי נבח לעברו.

רוי רק לרגע הביט בי, כאילו ומחפש אחר אישור בעיניי, ואני סימנתי לו בתקיפות ובפאניקה שיפסיק את מה שהוא עושה ויברח מכאן עד כמה רחוק שרק אפשר, הוא לא אמור להיות כאן ואני לא רוצה לראות אותו. הוא פצע את אחי ועומד לגרום לו לכעוס עליי. הוא חייב להעלם ולסתום את הפה המעצבן והמתנשא שלו.

רוי נאנח וגלגל את עיניו באדישות לכיוונו של טרוי, בהחלט אינו רגיש כלפי הסיטואציה שנקלע לעברה. איך הוא עושה זאת? תהיתי רק לרגע ביני לבין עצמי. איך הוא מעמיד פנים כאילו לא אכפת לו מאף אחד ומשום דבר? ואם זו אינה העמדת פנים? ממי לכל הרוחות אכפת לו בעולם הזה מלבד עצמו?! אני באמת מתחיל לשנוא אותו, הוא מסוג האנשים שאני דואג לשמור מרחק מפניהם באופן תמידי. עשיתי טעות הלילה, וכעת, אני משלם עליה.

"הירגע, אתה לא רוצה שידור חוזר של מה שקרה הערב", הזהיר אותו רוי בגוון קולו העמוק והשטוח, מאיים עליו באופן גלוי וקר, "אני הולך, זה לא העניין שלך מה אני עושה בחיי", הוא התכוון לפנות לכיוון המכונית הגדולה שלו, לפני שסב על עקביו והשיר אליי את המבט הרך ביותר שהצליח להפיק, "לילה טוב, נייתן", ירה לעברי.

קפאתי במקומי ויכולתי לחוש את הלב שלי צונח, דמי רתח בוורידיי וגופי נתקף עווית, "לילה טוב-", התכוונתי להשיב בקול מוכה הלם ומזועזע, אך בו בזמן, באופן חולני וכה פסול - נרגש. אך טרוי קטע אותי בכעס, וצעק לעברי.

"סתום את הפה המזדיין שלך נייתן! למה אתה עונה לו בכלל?!", הוא התבונן בי, הוא ניסה להיראות כועס ומאיים, אך כשהתבוננתי בעיניו הירוקות, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי והשפלתי את ראשי, מרגיש אפילו יותר רע ממה שאני כבר מרגיש בכל מקרה. כל מה שראיתי בעיניו היה פגיעות ובלבול, יכולתי להבין זאת, אני בגדתי באמון שהוא נתן בי, הוא בטח בי שאחכה לו בחניון, ושאהיה לצדו לכל אורך הקרב - רק בשביל שאבלה לצד זוג גברים מוזרים, האחד שיכור והשני בעל פיצול אישיות. זה פשוט לא היה שווה את זה, חשבתי בעצב ובחוסר תקווה כמעט. חזי שקע ובטני התכווצה בייסורים מענים, אני אח כה רע - שנינו אחים דפוקים מידי.

"א-אני, אני מצטער..", לחשתי, לא בטוח מה עוד להגיד מלבד זאת. אני באמת מצטער טרוי, וזה כל מה שיש לי לעשות או לומר לגבי זה. איני מרגיש כל רגש אחר מלבד צער ותסכול עכשיו.

"בן, קח אותו למכונית", ציווה טרוי על בן, הפניתי את ראשי לאחור בשביל לראותו עומד מאחוריי. אפילו לא הבחנתי בכך שהוא היה כאן כל הזמן הזה. השיער הבהיר של בן היה מבולגן מעל ראשו, ועיגולים שחורים של עייפות ופחד שנמשך זמן רב מידי, התכנסו ובלטו בכבדות תחת לעיניו ללא סוף. מגבת לבנה בעלת כתמי דם רבים מידי הייתה אחוזה בין זוג כפות ידיו, וחולצת צוות התמיכה שלו בעלת שמו של טרוי אשר מתנוסס מעליה, הוחלפה בסוודר אפור - בקושי הצלחתי לזהותו. הוא נראה כה שונה כעת, כה מובס ועצוב. הייתי אמור להישאר אתם, הייתי אמור לתמוך בטרוי. אני מרגיש כל כך רע עם עצמי, אלוהים...

"בוא איתי נייתן", חייך לעברי בן, מנסה לגייס את החיוך הידידותי והחמים ביותר אשר אפשרי להפיק, אך הוא נכשל כישלון איום בכך, ובשביל לנחמו ולרסן את הדאגה אשר הבהבה וזעקה מנגד להבעת ייסוריו, חייכתי חצי חיוך מתוק לעברו בהנהון, צועד בעקבותיו, מסרב להביט לאחור לכיוונו של רוי, למרות שזה כל מה שרציתי לעשות כעת. הרצון להביט בו פעם אחת אחרונה בער בי אפילו יותר מהדחף לרצות את טרוי שוב, כפי שעשיתי כמעט כל חיי.

בן הכניס אותי למכונית של טרוי והתיישב לצדי בכסאות המושב האחורי, לוכד את שפתו התחתונה בין שיניו, לפני שהביט בי זמן רב מידי מהנדרש, לפי דעתי לפחות. דעתי התחלקתי לשני קצוות, מצד אחד הייתי מודאג לגבי העימות שבוודאי מתרחש כעת בין השניים, רציתי לחזור לשם ולהפריד ביניהם, למשוך את טרוי לאחור ולגרור אותו היישר בחזרה למכונית שלו, לנסוע מכאן עד כמה שיותר מהר. ומצד שני, נעתי באי נוחות והחלטתי ללכסן את מבטי לכיוון הרדיו ולא לזוז, מפחד להביט בחזרה לכיוונו של בן, מפחד שהוא שופט אותי וחושב עד כמה אדם מגעיל אני ואח איום. לא אהבתי את הצורה שבה הוא הביט בי זמן רב מידי, אני לא אוהב שמסתכלים עליי ורציתי לבקש ממנו בנימוס, שפשוט יזיז את המבט הארור שלו ממני, אבל שתקתי.

הוא כחכח בגרונו, "נייתן, האם זה יהיה יאה לשאול מה עשית עם רוי?", שאל בשקט וכעת גם הוא משפיל את מבטו לרגליו.

אני חושב שזה יהיה יותר יאה לבדוק מה לכל הרוחות מעכב את טרוי ומה מתרחש שם בין השניים, טרוי לא סתם היה מורה לבן לקחת אותי.

אני לא יודע מה אני אמור לענות לבן על השאלה הזו, אני לא יכול לספר לו מה באמת קרה, הוא יגלה על כך לטרוי ואז הוא ישתגע, וגם אני מובך בכלל לדבר על כך, "הוא עבר כאן במקרה... והבחין שאני נעמד כאן לבד אז הוא רק שאל אם אני בסדר ואם אני צריך עזרה...", לחשתי, מושך בכתפיי, אני שקרן מעולה, תכונה שלמדתי עם הזמן לשנוא בכל לבי אך גם לטפח ולשמר אותה בנשימה אחת. אנשים אף פעם לא יודעים מתי אני משקר ומתי אני דובר אמת, אנשים לא באמת מכירים אותי ואת תחושותיי - וכך זה צריך להישאר, רק בדרך הזו אני מוגן, בדרך השקר וההכחשה, "הוא רק ניסה לעזור לי, הוא אינו עשה שום דבר רע, באמת", הוספתי.

בן הנהן והביט מבעד החלון, "הם מדברים", הודיע לי.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, מדברים על מה לכל הרוחות?! מה קורה כאן?! אלו ורק היה זבוב על המכונית הגדולה של רוי אשר מונחת לצדם, אלו ורק יכולתי פשוט להתרומם ממושבי ולרוץ לעברם - אך טרוי פקד עליי להישאר כאן עם בן, ולמען בטחוני האישי, אני חייב להקשיב לו.

"אתה מבין למה טרוי כועס, נכון?", שאל בזהירות.

הנהנתי, כמובן שאני מבין, אך אני מנסה להכחיש זאת, "לא הייתה לי כל כוונה לפגוע בו... בקושי דברתי עם רוי", עוד שקר נוסף לערמה, "למה שאתקרב בכלל לאויב של אחי?!", שאלתי בקול גבוה הרבה יותר ממה שצפתי להפיק אני יכול לומר על פי הבעת פניו המופתעת של בן. אני חושב ששאלתי זאת יותר את עצמי מאשר אותו, צועק על מנת לחדור דרך הסבכים הרבים מידי ולפלס את דרכי במבוך החשוך והמפותל של דעתי ונשמתי, מחפש אחר תשובה שאינה נענתה, ואני מתחיל לאבד את הסבלנות שלי במושב הקטן הזה לצד הגבר הלחוץ אך הנחמד שלצדי.

הוא משך בכתפיו, "אני לא יודע-", אך נקטע כשהביט שוב מבעד לחלון המכונית, "טרוי חוזר, אני מציע לך לא להסביר לו עכשיו את מה שקרה כאן, אל תדבר אתו, פשוט תניח לו לנפשו, הוא ספג מספיק הלילה בכל מקרה", הסביר לי בבהירות אך גם באזהרה סמויה.

"אז מה אני אמור לעשות כשהוא ייכנס למכונית?!", קראתי בפאניקה, מרגיש את לבי הולם בחוזקה ואת ראשי מסתחרר, אני לא רוצה להיות מוגבל כך, אני רוצה לדבר עם טרוי ולבדוק כיצד הוא מרגיש, אם החבורות שעל פניו עדיין כואבות ואם הוא באמת עד כידי כך כועס עליי. אני רוצה להסביר לו דרך שקרים מה שקרה כאן הלילה, ואולי אפילו לחבקו לשלום ואף לאחל לו לילה טוב. אני עשיתי טעות איומה, אני לא מאמין עד כמה עיוור ומוגבל רגשית הייתי הלילה, מה לכל הרוחות גרם לי לעשות את המעשה המטופש הזה?! לא הפסקתי לשאול את עצמי ולהטיח בי באשמה חריפה. אני רוצה לבכות, או לצווח או להחזיר את הזמן לאחור - והדבר היחידי שאני אעשה מבין השלושה, רוב הסיכויים, יהיה לבכות. כמו תמיד.

"פשוט אל תדבר אתו, תניח לו להירגע", הסביר לי, גוון קולו הרבה יותר מנחם ורך עכשיו.

הנהנתי בשקט, לוכד את שפתי התחתונה בין שיניי בזמן שטרוי נכנס במהירות למושב הנהג, טורק את הדלת בעקבותיו. הוא התניע את המכונית ולחץ על דוושת הגז בגסות, יוצא באופן מפחיד ומסוכן למדי מהחניון, אלוהים אדירים, הוא חולה נפש, מה הוא חושב שהוא עושה?! אני באמת לא מתכנן למות הלילה, לפחות לא מתאונת דרכים.

הוא נסע בהרבה מעל המהירות המותרת, לא מוריד את עיניו מהכביש, בלעתי את רוקי ויכולתי לחוש זיעה בכפות ידיי, צמרמורת הכתה בי בחוזקה כמכה מתחת לחגורה והלחץ אחז בי בחוזקה ולא היה מוכן להרפות, "אתה מוכן לנהוג באופן בטיחותי יותר?", שאלתי אותו בזהירות, בכלל לא אכפת לי מכך שהוא כועס כעת וחש נבגד, הוא יכול לדבר אתי על זה, הוא לא חייב לפרוק זאת בכך שהוא יהרוג אותנו הלילה. התבוננתי רק לרגע במבט חטוף לכיוונו של בן, שם לב לכך שהוא אוחז בחגורה שלו בחוזקה ומביט בי חצי בהקלה חצי בפחד מפני תגובתו של טרוי.

הוא גחך במרירות, "לך תזדיין אתה וכללי הבטיחות המזדיינים שלך", אמר בפשטות ובגסות.

גלגלתי את עיניי, רגיל לשמוע את הפה המלוכלך והזול שלו עובד שעות נוספות, "אתה עוד תהרוג אותנו", התווכחתי אתו.

"לעזאזל, נייתן. פשוט תשתוק", פקד עליי ורק למשך מחצית שנייה הביט לעברי באזהרה לפני שחזר במהירות להתמקד בכביש, אף מגביר את המהירות. אנחנו נמות.

"למה אתה כל כך כועס?! למה זה אכפת לך?!", אני לא יודע לסתום את פי, זו תכונה שהסביבה צריכה ללמוד לקבלה ולמצוא דרך לחיות עמה בשלום. וגם, אולי בכך הוא יהיה עסוק בלדבר אתי ופחות בלהרוג את כולנו ביחד אתו ועם האגו הארור והדפוק שלו.

הוא לכד את שפתו התחתונה בין שיניו, הוא לפחות מתחיל להנמיך את המהירות, שחררתי נשימה שלא ידעתי שהחזקתי בזמן שבן נאנח בהקלה ונשען לאחור, הוא חייב לי על כך, אני מקריב את עצמי למען טובת הקבוצה, לכל הרוחות, "למה זה אכפת לי?! אני ראיתי כרגע את אחי הקטן בחברתו של הבן זונה, ההומו המזדיין והמגעיל הזה - ואתה שואל למה אכפת לי?!", הוא צווח, מכה בלוח המכוונים שלו בפראות, גלגלתי את עיניי, דפוס ההתנהגות הזו מוכר לי כה טוב ועדיין חרוט בזיכורני באופן מושלם, איני מתרגש מכך, למדתי דרכים כיצד להתמודד עמו, רק חבל שטרוי עזב את הבית ומנע ממני את האפשרות לתרגל אותן, "הוא אוכל בתחת מסריח, ואני מזהיר אותך נייתן, עוד פעם אחת אני רואה אותך לצדו אני שובר לך את העצמות וכך גם לו! יש לך מושג עד כמה הבכת אותי בכך?! אנשים ראו את אחי עם היריב שלי, מה לעזאזל חשבת לעצמך חתיכת אידיוט?!", הוא המשיך להטיח בי את כל הזבל שהייתי ראוי לו. אך ברגע שבו אמר את המשפט האחרון דמי קפא בעורקיי ולבי עצר מלכת, ואם אנשים באמת ידברו? ואם אנשים יספרו לו על כך שבלתי אתם במועדון הארור הזה? אני לא מאמין, אני בצרות. צרות רציניות.

יכולתי לחוש משקולת מונחת על חזי ומונעת ממני לנשום, "אין על מה לדבר, לא עשיתי כלום...", לחשתי, לא משוכנע בעצמי מרוב הרעידות הרבות אשר הכו בי. אני חייב לצאת מהמכונית הזו, עכשיו. הוא גחך בתסכול ובסרקזם טהור, ממשיך לנסוע עכשיו בשקט, ממלמל דבר מה שלא  הצלחתי להבין ולזהות,אני לא חושב שאני רוצה לדעת גם.

"אני מצטער אם פגעתי בך, אבל זה צבוע מצדך לכעוס עליי כך אחרי הכל", פלטתי בלי לחשוב לפני, מסנן מוח פה יצא מכלל שליטה ואני רק חופר לי בור עמוק יותר בכך. אבל גם יש אמת בדבריי, אמת שלא קבלה כל טיפת יחס או מענה, אמת שלא נשמעה או התבהרה במשך שנים - הוא יודע שמה שאני אומר הוא נכון, אני יכול להניח זאת מהשתיקה שלו, הוא יודע שאני האדם האחרון שמגיע לו היחס הזה, ואני מקווה שהוא יפסיק אחרי שלקחתי צעד ופעלתי על מנת לסדוק את הקרחון העבה, הקפוא והחזק מידי אשר ניצב בינינו, אך זה עדיין לא היה מספיק בשבילי. זה לעולם לא יהיה מספיק.

הוא פגע בי, אני לעולם לא אסלח לו על כך. ולא אכפת לי מכך שהוא אחי, זה רק דם ארור, מלבד זאת, אין ביני לבינו כל קשר ואולי זה טוב שכך המצב. גחכתי בעצב, ועוד לחשוב שקיוויתי שאקבל את אחי בחזרה אל חיי הלילה, לחשוב שהייתי מוכן להעניק לו הזדמנות לכפר על כל מה שעשה לי ולמשפחה שלנו - אבל לא, הייתי תמים, עיוור, מפוחד וטיפש. ההתנהגות שלו עכשיו מוכיחה לי שטעיתי ורצתי מהר מידי, כמו תמיד. ההתנהגות האגרסיבית, המפחידה והפראית שלו רק מאשרת לי את העובדה שטרוי הוא פשוט טרוי, אדם אלים וחריג, וכנראה שהוא לעולם לא ישתנה. ואני צריך להשאיר אותו ואת אורח החיים הדפוק שלו הרחק מהחיים שלי עד כמה רחוק שרק אפשר, אני לא צריך אותו, באמת, אני אהיה בסדר.

לאחר זמן שהרגיש כמו נצח שבו דממה סררה במכונית, החלתי מעט להתגעגע לשירי הזוועה שנשמעו במועדון ובמכונית של רוי, הרעש עדיף על פני השקט, כשיש שקט אתה יכול לחשוב, ואני מעדיף להימנע מהפעולה הזו רוב הזמן. אני מפחד מהמחשבות של עצמי, הן הסיוט הגדול ביותר שלי.

לבסוף טרוי עצר רחוב לפני הבית שעזב לפני ארבע שנים, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, אני יכול להבין זאת, כמובן שהוא מעדיף להישאר רחוק מבית אשר בעיניו נחשב לבית ארור, בית אשר היה יכול למצוא בו הכל מלבד קבלה והערכה. אם הוא היה מוכן להיות פתוח עמי יותר, יכולתי לדעת איך הוא באמת מרגיש, אך אני כנראה לעולם לא אדע. יש בי חלק שאני כה שונא בעצמי ורק מנסה להכחישו ולשכוח מפניו במשך כל רגע נתון שבו הוא מציף אותי - אני יכול, בדרך מעוותת וחסרת כל הסבר או הוגנות, להבין למה טרוי הפך להיות למי ומה שהוא היום. הוא גדל ברחובות, והרחובות הפכו להיות חלק ממנו. לא היה לו כל דלת להיכנס אליה כשהיה נער אז הוא ישן על ספסלים נטושים או בבתים של חבריו המסוממים. מעולם לא הייתה לטרוי כל תמיכה או מעט אהדה מצד הוריי, אז הוא ניסה להיראות מגניב בעיני הנשים ובעיני החבורה שלו. לטרוי לא היה אף אחד מלבד את עצמו, למעשה, היה לו אותי, תמיד היה לו אותי, אך הוא החליט לשנוא אותי אחרי שקבלתי את תואר הילד האהוב. אני מסוגל להבין אותו, אך זה קשה. זה קשה להכיל זאת, אני עדיין בן אנוש והוא פגע ברגשותיי כה המון פעמים, אולי אלו היה מקבל יחס שונה מהמשפחה שלנו הוא גם לא היה פוגע בי כך, אבל אני לעולם לא אוכל לדעת זאת ובלתי נתן למחוק את שנות ילדותינו האיומות.

יצאתי מבעד הרכב הגדול, אני לא רוצה לחשוב על כך שאני מבין את טרוי, וטרוי בוודאי רק משתוקק לנסוע מכאן במהירות, "הרגש טוב", מלמלתי בקול חנוק וטרקתי את הדלת בעקבותיי, מתכוון לחבורות המכסות את פניו. רק לרגע עצרתי בשביל לחזור למכונית ולהיפרד מבן, אפילו לא חשבתי עליו, אך טרוי כבר נסע. כמובן. הוא אינו רצה לברוח כשהיה צעיר יותר, אך כשהבין שכאן הוא ימצא רק בדידות ועצב, הוא התרחק בהדרגתיות עד שברח מהבית בהזדמנות הראשונה שנתנה לו. ואני שונא את העובדה שאני מבין ללבו, אך בו בזמן, אני שונא אותו. לקחתי נשימה עמוקה והחלתי לצעוד לאורך הרחוב המוכר מידי הזה אשר ליווה אותי במשך כל עשרים ואחת שנות חיי. אני מכיר את טרוי מאז ומעולם, אבל באותה נשימה, כשאני מתבונן בנער הכועס והעצוב מידי הזה כיום, בנער אשר אמור להיות אחי, אני לא מזהה דבר מלבד זרות ושנאה, וזה גורם לי לתהות האם אי פעם באמת הכרתי אותו, או שזה היה רק בראש שלי פשוט.

***

הנחתי להוריי זוג ביצי עין לצד בייקון וסלט טרי על כל צלחת בנפרד, מגיש להם זאת עם חיוך מתוק וחמים על גבי טווי פניי, מנסה לגרום להבעת פניהם הזועפת להתרכך. שנאתי את המחשבה שגרמתי להוריי לדאוג כל כך, שגרמתי לאמי להישאר ערה עד הרגע שבו חזרתי בחזרה לבית ליל אמש. אני שונא לאכזב אנשים, אך אני עושה זאת כל הזמן. אני פשוט ילד רע מידי, בוודאי כישלון אמור היה להיות שמי השני. אך אני באמת מנסה לפצות על כך, למרות הכל.

"בוקר טוב, אני יודע שזו הארוחה האהובה עליכם!", קראתי באושר, נוהג כאילו והם אינם כועסים עליי כלל. אני יודע שאני בן עשרים ואחד ויש לי את החופש לבחור לעשות כל אשר עולה על דעתי, אני יודע שאתמול לא עשיתי דבר אשר אינו חוקי, אך אכן היה מזעזע אותם. וזה גורם לי להרגיש כה רע עם עצמי.

אמי נאנחה והשירה את מבטה לעברי, "הקשב, נייתן, אני שונאת לכעוס עליך, אך מה שעשית ליל אמש היה לא אחראי כלל", היא החלה, משלבת את זרועותיה האחת בין השנייה, "האם יש לך צל של מושג עד כמה דאגתי?", המשיכה לשאול, קולה נהפך לקשה וצורם יותר, גורם לי להתכווץ ביני לבין עצמי. כן, אני יודע אמא, אני מצאתי אותך יושבת על הכורסה בסלון ליל אמש, מחזיקה את הברית הישנה לצד החדשה בחיקך, וברגע שבו נכנסתי בשקט ובזהירות אל תוך הבית החלת לצווח עליי. חשבתי בציניות שדאגתי להסתירה ולדחוקה לחלק האחורי של מוחי, לגרום לה להישכח.

בלעתי את רוקי ולקחתי נשימה עמוקה, משחק עם האוכל שבצלחת שלי, "אני יודע, אני מצטער, פשוט נאבד לי כל קצה של תחושת זמן", הסברתי בשקט, מרגיש כאילו וחזרתי לגיל עשר שבו אני ננזף על כך שלכלכתי את החולצה בגלידת שוקולד, או נכנס לבית עם בגדים ספוגי מים לאחר יום גשום ומרטיב את שטיח הכניסה. שנאתי את התחושות הללו אך כיום אני כבר התרגלתי אליהן, ההורים שלי תמיד התייחסו אליי כאל התינוק הקטן והחלש שלהם, אני מעריך את דאגתם למרות שזה מעצבן לפעמים - יש דברים שאתה פשוט חייב ללמוד להתרגל אליהם בחיים אני מניח.

אבי כחכח בגרונו, גורם לי להזדקף באופן מכני ולהשיר את עיניי אל עיניו החומות והעייפות, "הבט באמך כאשר היא מדברת אליך והפסק לשחק באוכל שבצלחת שלך, זה מראה על זלזול במזון אשר מוגש כאן לפניך על השולחן ואני לא אקבל זאת", פסק.

נאנחתי והנהנתי, מביט בחזרה לעיני אמי אשר היו זהות באופן מושלם לעיניו הירוקות והבורקות של טרוי, שערה הזהוב היה קשור בסרט צר ובגדי יום ראשון החגיגיים והלבנים שלה, לצד האיפור הכבד אשר דאגה להניח על גבי טווי פניה, הצליחו להסתיר עד כמה עייפה ודואגת הייתה לפני שעות ספורות, "אני מצטער", אמרתי בכנות.

אמי הנהנה, "מה עשית ליל אמש?", היא תהתה.

קיוויתי שיכבדו את פרטיותי, אך ידעתי בתוך תוכי שזה לא יקרה, אז כבר תכננתי מראש תירוץ מספיק טוב בשביל לגרום להם להיות מאושרים וגאים בי למרות הכל, "נפגשתי עם דיאנה", הסברתי, מזייף חיוך חולמני ומאוהב, כן ממש, "שתינו ביחד תה במסעדה כפרית קטנה שבקצה הרחוב, ולאחר מכן ליוויתי אותה אל ביתה, היא נגנה לי בפסנתר שלה וקראנו ביחד את 'אנקת גבהים', היא הייתה מאוד נחמדה והזמן עמה חלף מהר מידי בשביל שאבחין בשעה", שקרתי אך התאמנתי לפני הקרב של טרוי על השקר הזה כה המון פעמים מול הראי, שזה כבר הרגיש לי טבעי וכמעט אמיתי. הבעיה היא שדיאנה היא נערה מגעילה ואינטרסנטית אשר רואה באהבה כאמצעי להתקדם במעמדה החברתי, אני לא מעריך אנשים כאלו, אנשים שרואים באהבה כחפץ להשגת מטרות.

חיוכה הבוהק של אמי האיר את פניה והיא בין רגע שלחה את כף ידה לעברי והניחה אותה על הלחי שלי, מלטפת את פניי ברכות, "למה לא ספרת זאת לנו?", היא כמעט נחנקה מרוב פרץ ההתרגשות אשר אחז בי, "דיאנה היא אישה כה נחמדה ויפהפייה, היא מגיעה מבית טוב... אני גאה בך בני", היא דאגה ליישר קמט קטן בחולצתי לפני שהחזירה את כף ידה אל חיקה, "אני מאושרת מאוד שהחלת לעשות צעדים על מנת להשיגה, אתם בהחלט תהיו שידוך הולם וראוי האחד לשנייה", פסקה ואבי הנהן יחד אתה בהסכמה מלאה, קורץ לעברי ובין רגע הם אינם כועסים עליי עוד.

זייפתי חיוך, אך בתוך תוכי רציתי לבכות. היא מגיעה ממשפחה טובה מכיוון שהמשפחה שלה עשירה, היא ילדה נחמדה מכיוון שהיא הולכת לכנסיה והיא התקבלה לאוניברסיטת אוקספורד ולעוד שתיים נוספות אך החליטה להישאר באנגליה ולא לעזוב את משפחתה ואת חבריה, היא שידוך הולם בשבילי מכיוון שאולי כך מצבנו הכלכלי יהיה מזהיר יותר. השפלתי את ראשי על מנת להסתיר את גלגול העיניים המיואש שלא יכולתי לעצור בעדו, חושב במרירות על כך שהוריי גם מנצלים את האהבה ורואים בה כאמצעי להשגת ממון, וקשה לי מאוד להשלים עם זאת לגביהם ולקבל אותם עם דרך החשיבה הזו, אך הם המשפחה שלי, ואין לי כל דרך לבחור בעניין הזה. ורק לפרוטוקול, אני כלל לא חושב שהיא יפה, היא בובתית מידי וזה מראה על זיוף בעיניי. היא מזויפת.

אבי תפח על שכמי, "כל הכבוד בן, אני גאה בך", הוסיף.

נסתי לאלץ חיוך, "תודה...", לחשתי, ונאנחתי, "אפשר לברך ולהתחיל לאכול? אני רעב פשוט והכנתי את ארוחת הבוקר בשביל להראות את התנצלותי..", בקשתי בנימוס, מנסה להסביר להם במילים אחרות שאני כלל לא רוצה לדבר על כך. אני כועס על דרך החשיבה שלהם ואני כועס על עצמי, על כך שאני חייב לשקר בשביל להיפגש עם טרוי. אלו היו מגלים על כך שבלתי את הלילה בזירת קרב ההאבקות לצד אחי - הם לעולם לא היו סולחים לי על כך, הם היו נותרים לי טינה עד סוף חיי בגלל הבגידה שלי במשפחה, טרוי הוא אינו חלק מהמשפחה עוד בעבורם, וכך זה אמור להיות גם עבורי. לא אכפת להם ממנו, פשוט כך, אבל לי כן, קצת. ממש קצת.

צחקתי בשקט מהמחשבה על תגובתם אלו היו מגלים שהייתי במועדון פעם ראשונה ליל אמש, אמי בוודאי הייתה שולחת אותי להתנצל בתא הווידויים בפני הכומר ולהתפלל למחילה על כך שנמצאתי במקום שורץ תועבה ואי צניעות, מקום אשר מתקיימת בו תאוות בשרים ללא כל פיקוח, מקום אשר נחשב כבית בושת בהסוואה. האמת, זה די נכון. כך לפחות תמיד אמרו לי.

אבי הנהן, "אנחנו אמורים להגיע עוד שעה לכנסייה, לא כדאי שנאחר", הסכים עמי אבי. אחזנו בידיים האחד של השני, יוצרים מעגל, בזמן שהשפלנו את ראשנו, עוצמים את עינינו ונשאנו את הברכה שגם אם ויערו אותי באמצעו של הלילה אני אדע לשנן אותה בעל פה באופן מובהק וברור.

החלנו לאכול, הוריי משבחים אותי על מעשה ידיי ואני חייכתי לעברם בהוקרת תודה, טורף את האוכל אשר מוגש לי בצלחת בעצמי. אני אוהב ארוחות בוקר, היא הארוחה החשובה ביותר ביום, חשבתי בחצי חיוך בזמן שהתבוננתי בצלחת אשר התרוקנה מהר מידי לאכזבתי. הסרתי את המפית מבעד לצווארי והחזרתי אותה בחזרה לברכיי מתחת לשולחן בנימוס, בוחן במהירות ובדאגה שאיני החתמתי את חולצתי הלבנה והחדשה, לפני שפיניתי את כלי האוכל בחזרה למדיח.

"נייתן, חומד, אולי כדאי שתסדר את השיער? הוא פרוע מידי", אמי הציעה במתיקות אך זו הייתה הוראה, הוראה שדאגתי לבצע בהקדם, "אני עדיין חושבת שאתה צריך להסתפר, אתה עוד תראה כמו בת...", מלמלה בשקט מתחת לאפה.

"אקבע לו תור לספר שלי ביום שלישי, רק הפסיקי לדאוג לגבי זה", אבי ניסה לנחם אותה, ובזה הרגע קפאתי במקומי, אני אכבד את הוריי, אני אבשל עבורם ואנקה את הבית במקומם, אכבד את החוקים ואת הכללים שלהם ולא אתלונן על דבר - אך איני אהיה מוכן שיעבירו ביקורת על השיער שלי, אני אוהב אותו כפי שהוא, וזה הדבר היחידי שאני אוהב בעצמי, אז אדאג לשמור עליו כפי שהוא כרגע, ואף אחד לא ישנה זאת.

"לא!", קראתי, נעמד לצדם שוב, "אנחנו כבר דיברנו על זה, אבא ואמא, אני לא מוכן להסתפר, אני אוהב את שערי כפי שהוא, בבקשה תכבדו זאת ותבינו אותי", רטנתי כמו נער מתבגר ומתוסכל מחוסר התקשורת בינו לבין הוריו, מנסה להתעלם מכך שזה באמת איך שזה נראה מהצד בוודאי. אני צפתי שבגילי ארגיש כאילו איני רק גר עם הוריי, אלא גר עם שותפים לחיים, עם חבריי הטובים ביותר. ההורים שלי הם באמת החברים הכי טובים שלי, אך לפעמים פשוט קשה איתם, אך החיים קשים בעצמם אז אני לא מתלונן.

אמי נאנחה, "אני מצטערת נייתן, אני רק מנסה למנוע מבוכה", היא אמרה בפשטות לפני שנעמדה וצעדה במהירות לכיוון הראי, מסדרת את איפורה שהיה יותר מידי בכל מקרה, אך היא אוהבת להסתיר, היא מתה על המסכה הזו שלה. חשבתי בלעג. יש לה יותר מידי מה להסתיר מהחברה, בדיוק כפי שלי ולאבי יש.

"אבא...", נאנחתי בשקט.

"פשוט לך לסדר את השיער, בן, היא עברה לילה בלי שינה, והיא רק עושה זאת מאהבה", אבי קטע אותי שומר על קול מאופק בזמן שקבר את פניו בין זוג כפות ידיו, לפני שהביט לכיוון הסלון המבולגן של הבית הקטן מידי שלנו, לכל הרגשות הללו שהוא מכיל, "איפה הכושי הזה שצריך אותו?!", נאנח בכעס.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "טובי אינו עובד היום אבא, זה יום ראשון", הזכרתי לו ברכות.

"לא אכפת לי, מה כבר יש לו לעשות היום? לאנוס בנות חפות מפשע? להתבטל ולהתבודד? הוא כושי אז שיעשה את העבודה שלו וינקה את הבית הארור שלי כפי שכל מי שכמוהו עושה ביום ראשון", התלונן בגסות ואני רק רציתי לצווח עליו שישתוק. אני אוהב את טובי, הוא נחמד. לא מגיע לו היחס המגעיל הזה, הוא עושה כה המון למעני ולמען הבית במחיר מצחיק פשוט, מגיע לו הרבה יותר מהיחס אשר הוא מקבל בגלל צבע עור, אנחנו לא חיים בעבר.

אמי חזרה לסלון בסערה, "אם היית מסוגל לשלם לו אז הוא היה עובד בימי ראשון-", אמי החלה להתלונן על העבודה של אבי אך הוא קטע אותה בכעס, מטיח את אגרופו של שולחן האוכל העשוי מעץ מגולף ועבה, גורם לו לרעוד רק לרגע ולבקבוק המים לנטות לצד, אך מהרתי לאחוז בו לפני שנפל על הרצפה.

"אם לא הייתי משלם לו היה קורה מה שקרה בעבר! היו הורגים אותו!", התגונן אבי, "אז שגיד תודה שאנו מעניקים לו כאן אוכל ומקום תעסוקה, חתיכת חמדן מסריח וארור, היינו צריכים למצוא מישהו לבן, מישהו מהזן הטהור שלנו, כך לא הייתי צריך לשטוף בעצמי כל כלי שהוא שטף, הוא מגעיל אותי, רבקה, אני רציני!", צקצק אבי בלשונו על מנת להדגיש את הגועל מכך שגבר שחור נגע בכליו. אבי בטוח שהוא דבוק במחלה ובחיידקים, גלגלתי את עיניי, היה לי בעבר וויכוח סוער על כך עם אבי, אין לי כל רצון או טעם לנסות להתווכח על כך שוב עמו, איני אשיג דבר מכך מלבד אגרוף לפנים.

עליתי במעלה המדרגות, מתעלם מההסכמה של אמי, וסוגר את דלת השירותים. אל תחשוב על כלום. פקדתי על עצמי, בזמן שסדרתי את שערי, מבריש אותו בקפדנות, מחליק אותו לאחורי ראשי ומהדק בעזרת ג'ל. אני שונא להיראות כך, אך זה מה שמרצה אותם, אז שיהיה כך. יכולתי לחוש את המועקה מציפה ודוקרת את בטני, גורמת לכל איבריי הפנימיים להתכווץ בכאב בלתי ניתן לסבילה, אני אוגר כה המון מחשבות, דאגנות, רגשות ופשוט חרא אחד גדול בתוך תוכי שאני מרגיש שאני עומד לצווח ולאבד את דעתי. אני מרגיש שאני עומד להישבר בקרוב, ואני לא יכול לחכות לרגע הזה, כי הרגע הזה יהיה הרגע היפהפייה והשליו ביותר בחיי, כשהחושך יכסה את עולמי אני ארגיש מואר ובוהק יותר מאי פעם, כשהרגע הזה יגיע אני סוף כל סוף יוכל לחייך בכנות ולחוש חופשי ולא כלוא בכלוב המציאות. נולדתי למות צעיר, אני יכול להרגיש את זה, אני באמת רוצה למות כבר. פשוט תהרוג את עצמך, נייתן, פשוט תעשה את זה כבר.

לקחתי נשימה עמוקה, עוד קצת, בסוף יהיה לי אומץ, רק עוד קצת. נסתי לעודד את עצמי, אך זה לא היה מעודד, כי עוד קצת זה יותר מידי זמן בשבילי.

***

התיישבתי במושב הקבוע בין שני הוריי בשורה השלישית מימין, לפנינו התיישבה דיאנה ושתי אחיותיה לצד זוג הוריהן, היא הסתובבה לעברי כל מספר שניות ספורות בחצי חיוך ואני אלצתי לעברה אחד דומה בחזרה, לא רציתי לגרום להוריי לחשוד וגם חשבתי שזה יכול להיות מעשה מאוד לא מנומס.

הקשבתי לכומר בכך שהרצה לנו על מה שישו דרש ממאמיניו, "כפי שישו אמר ב'מתי' פסוקים ה-ז, בדרשה על ההר, "המכה על הלחי הימנית, הטה לו גם את האחרת וכאשר יחפוץ לקחת את כותנתך תן לו גם את המעיל...'" , הוא הרים את עיניו מהספר וחייך לעברנו חיוך רחב, " כלומר, חבריי היקרים ביותר ומשפחתי האהובה מכל, אל תכו כאשר מכים אתכם, הפתיעו את המכים אתכם וכך יבינו את טעותם. היו סובלניים ונדיבים, תנו לאחר לקחת מכם כל שירצה", הסביר לנו, ואני חייכתי בסרקזם, חושב שזה בדיוק נוגד את מה שטרוי עושה כיום,הוא כאילו ובחר למרוד בכוונה תחילה, חשבתי, "אהבו את אויבכם ברכו את מקללכם... כי אם תאהבו את אוהביכם מה הוא שכרכם?... כל אשר תחפצו כי תעשו לכם בני האדם עשו להם גם אתם...", המשיך הכומר לצטט מאותו הפסוק רק בשביל לחזק את המסר אשר רצה ללמדנו השבוע, "כלומר, תפגינו אהבה כלפי שונאיכם, ובניגוד למצופה- ברכו אותם ברכה טהורה, כך הם יבינו שלא נהגו כשורה, ומכאן הם ישנו את התנהגותם לטובה.  עשו לאחר את הטוב אשר אתם חפצים שיעשו לכם בחזרה", הוא סכם את השיעור אשר למד אותנו, את בנים ובנותיו בשמו של האל. כולם הנהנו לעברו בחזרה, מחיוכים, גאים וחשים טהורים ומסופקים יותר מאי פעם, מוכנים לצאת לעוד שבוע חדש. אני מכיר זאת, שמעתי את אותו השיעור אשר ניסה ללמדנו במשך עשרות פעמיים, אך נחמד לשמוע זאת כל פעם מחדש ואת הסיפור אשר מתגולל לאחר מכן, על הדרך שבה ישו עזר לעניים והאכיל אותם בכל טוב, ובעזרת לבו הרחום והניסים שלו, גרם לאיכרים הפשוטים להאמין בו. תמיד הייתי מצטיין בשיעורים הללו בבית הספר.

החלנו לשיר פזמונים יחדיו, לפני שנעמדנו בטור וכל אחד בתורו קבל ברכה מהכומר ונפרד ממנו לשלום, חשבתי ללכת לתא הווידויים לבקש סליחה ומחילה, להפגין חרטה על ליל אמש, אך זה יגרום להוריי לחשוד אז אעשה זאת ביום אחר.

התכוונו לחזור בחזרה לבית ולאכול את ארוחת הצהריים כמו תמיד, אך הוריי התעכבו ודיברו עם חבריהם הקרובים, סנדרה ואנדרו. גלגלתי את עיניי ונעמדתי מתחת לצלו של העץ, קובר את זוג כפות ידיי במכנסי הג'ינס הצמוד שלי, מחכה שהוריי יחליטו שימאס להם להעמיד פנים שהם האנשים הכי נחמדים ביקום ויחזירו איתי לבית, או שפשוט יחליטו שאני מבוגר מספיק לחזור לבד - אחד מהשניים. אך לצערי זה לא קרה, ויותר גרוע, דיאנה התקדמה לעברי, חצי חיוך יודע סוד נמתח על שפתיה הוורודות ועיניה הכחולות ברקו לעברי, שערה הבהיר והגלי היה קשור בסרט צר לאחור ושמלתה הייתה נקייה ומסודרת ללא כל חטא. טהורה ובתולית, מושלמת. יותר מידי מושלמת בשבילי.

"אז, שקרת להורים שלך", היא צחקקה, גורמת לדמי לנזול מפניי וללבי לצנוח, לסתי התחתונה נשמטה מטה וקפאתי במקומי, מה היא אמרה עכשיו?! אך צחוקה רק התגבר לפני שמהרה להגיב, "אל תדאג, שתפתי פעולה, אך אני דורשת פיצוי על זה!", קראה בילדותיות. גלגלתי את עיניי, מה היא רוצה ממני?

"והוא?", שאלתי בשקט.

היא חשבה לרגע, "תקיים זאת, קח אותי לפגישה", את בכלל לא נואשת, חשבתי ברשעות. לפחות היא כנה וישירה.

הנהנתי, "כן, בשמחה...", זייפתי חיוך, אני טוב מידי בלשקר, היא הנהנה בסיפוק שמימי לפני שנשקה נשיקה קטנה ללחי שלי, שאני לא יודע למה, אך היא הגעילה אותי, לפני שקפצה לזוג הוריה אשר חכו לה בצדו האחר של המדשאה, התבוננתי בה וגלגלתי את עיניי, אני ממש לא מרוצה מזה. חשבתי בעצב.

התכוונתי לגשת להוריי ולנסות לזרז אותם לפני שגם יצרו שיחה איומה וסיוטית עם הוריה של דיאנה עצמם, הם לא ישתפו פעולה, קבעתי. אך בדיוק צפצוף קולנו של מכונית נשמע לכל אורכו של הרחוב השקט שלי, כל האנשים אשר היו עסוקים בשיחות חולין שטחיות ובגאוותנות שלהם לנסות להתגבר על מעמד האחר, כרגע השתתקו והפנו את ראשם לכיוון אותו הצליל הרועם והזר. כיווצתי את עיניי בבלבול, מה לכל הרוחות אותו המטורף חושב לעצמו שהוא מצפצף בגסות שכזו ביום ראשון בבוקר? אנשים מטהרים את חטאיהם ומתרעננים לקראת תחילה של שבוע חדש, מי הוא חושב שהוא? כעסתי.

אך בין רגע לבי עצר מלכת ונשמתי נעתקה מגרוני, ברכיי רעדו ואבדו מכוחן במהרה והרגשתי שאני עומד להתעלף כשראיתי את הנער הכועס והאגרסיבי מידי מליל אמש, כשראיתי את הנער בעל העור השזוף והזרועות בעלות ציורי הדיו הרבים מידי, הנער העלה את משקפי השמש השחורות שלו אל שערו הכהה ועיניו החומות והמהפנטות מצאו אותי במהירות בקהל האנשים הרב מידי הזה, לפני שחייך חצי חיוך משועשע וחצוף. בלעתי את רוקי ונסתי להשתלט על הלחץ אשר הלם כנגד חזי, מנסה לבדוק האם הוא מסתכל על מישהו אחר, אך לא, הנער המאיים, היפהפייה והמפחיד מליל אמש, הסתכל רק עליי. היריב של אחי, והגבר האחרון ששייך למקום הזה.

רוי. רוי הסתכל עליי.

מה הוא עושה כאן...? זה היה כל מה שהצלחתי לחשוב עליו בזמן שהוא סימן לי בידו להתקרב אליו.