המתנתי לטרוי בפאב השכונתי שלי, אני יודע שזה בהכרח כובל את טרוי להיגרר היישר בחזרה למקום הזה שהוא רק רצה לברוח ממנו. למקום שהוא סבל בו וחש כה דחוי כל הזמן מכל כיוון אפשרי. אבל לא הייתי מוכן לעשות עוד מאמץ בשבילו, אני עייף מזה. סלחתי לו אחרי הדברים האיומים שהוא העביר אותי דרכם בילדות, שימשתי לו כבן המשפחה היחיד שנותר לו ותמיד תמכתי בו ודאגתי לו, וכשאני הייתי צריך שביב של אהדה ותמיכה משפחתית בחזרה, הוא פשוט הפנה לי את גבו ודיבר כלפיי בזלזול ובגועל. הוא היה כל כך אנוכי ואני לא מתכוון לצאת מהשכונה ולהתאמץ בשביל לראותו. אם הוא רוצה לדבר איתי, הוא יבוא אליי.

שיחקתי באחת המפיות שהונחו על בר העץ המלא והחזק בצבע הדובדבן המתקלף, קורע את פיסת המפית הזעירה לחתיכות קטנות אפילו יותר וכמעט ובלתי נראות. נעתי באי נוחות במקומי, כי ידעתי שהפגישה הזו שונה וטעונה יותר מכל פגישה אחרת שאי פעם קיימנו ביחד. כעת, הוא יודע עליי כל כך הרבה דברים שרק נלחמתי על להסתירם באופן קבוע ונוקשה. כעת, הוא שמע זאת גם מרוי עצמו. למעשה, אני סוף כל סוף פוגש בו, והוא אינו היריב של רוי יותר, לפחות לא באופן רשמי. ואני לא מתכוון להתחתן עם דיאנה ולהגשים את חלומם של הוריי. אנחנו שני גברים שונים כעת, ואני כה מפחד מהדרך שבה הפגישה הזו תתנהל.

הבטחתי לעצמי רק שלא חשוב מה, אני לא מתכוון לוותר על עצמי. לא הפעם. אני לא מתכוון לוותר על הערכים והאמת שלי, אני לא מתכוון לאטום את פי ולהניח לרגשותיי להציף אותי עד כדי תחושת טביעה מבפנים, כאילו ואני נחנק ממחשבותיי שלי. אני לא מתכוון עוד להשפיל את ראשי כעבד, ולהסכים באופן גורף עם כל דבר שטרוי קובע. לא עוד. הימים האלו מתים מבחינתי, אני לא אותו נייתן, אני לעולם לא יהיה אותו הנייתן הזה שוב. אני לא יכול לחיות ככה יותר, לא אחרי שראיתי שאני יכול לנווט את חיי במסלול שונה לגמרי.

פעמון של דלתות הכניסה לפאב צלצל, והפניתי את ראשי לאחור, רואה את טרוי נכנס לפאב שתמיד ברח אליו כשהיה ילד. זאת הפעם השלישית בחיי שאני נמצא כאן. הראשונה הייתה כשגררתי את טרוי השיכור בחזרה לבית אחרי שהתעמת עם נער אחר, השנייה הייתה כשרוי השתכר וגרר את עצמו לכאן... ועכשיו. זה לא מקום שאני מרגיש בנוח להיות כאן, כל האנשים שאבדו את דרכם או ניצבים על קצה המצוק ועומדים לאבד אותה, נמצאים כאן ומעניקים תמיכה והבנה האחד לשני, וביחד מגיעים להכרה המכאיבה שאין להם עוד מקום כאן והם חייבים לברוח. ככה טרוי הגיעה להבנה הזו. התכווצתי בזמן שהוא התיישב לידי, אני שונא את המקום הזה.

טרוי חקר במקצת את הפאב, "דברים אף פעם לא משתנים", ציין את אותה ההערה שטען כשביקר בבית שלנו. הוא הזמין חצי ליטר בירה, ושיחק גם הוא עם הקצה של מפית אחרת, "בזמן האחרון אתה אוהב להחזיר אותי לשכונה המסריחה הזו", אמר בשקט, נמנע מלהביט בי.

בלעתי את רוקי, "אם אתה רוצה להיפגש איתי או לדבר איתי על משהו, אני חושב שגם אתה יכול לעשות מעט מאמץ ולבוא אליי, הקשר שלנו לא תמיד חייב להיות חד צדדי", טענתי במשיכת כתף, והתבוננתי בבירה שהונחה למולו לצד קערת זיתים קטנה. אני ביקשתי קולה מהברמן, והעברתי קצוות שיער סוררת אל אחורי אוזני, "אני לא מאמין שאתה חתמת על החוזה הזה עם רוי...", מלמלתי בקול עדיין המום ונפעם. מרוב שמחה, אך גם מרוב הפתעה. זה היה צעד של צפתי שאף אחד מהם יעשה, במיוחד שלא בשבילי.

"אני גם לא מאמין להרבה דברים שקורים בזמן האחרון", המשיך לומר בקול מבולבל מאוד והוא נראה די מוטרד. לבי התכווץ בחזי ואיבריי הפנימיים נמתחו, ידעתי שהוא מדבר על היציאה הדרמתית שלי מהארון בפניו, שבאותה הזדמנות גם ספרתי לו עם מי אני יוצא, פשוט הייתי בטוח שהוא רצה להיפגש איתי בשביל ללבות את כל הסכסוכים בינינו ולא רק להמשיך להצית אותם. אני מבין ששיקרתי לו ונפגשתי מאחורי הגב עם היריב הראשי שלו, אבל הוא צריך להתגבר על זה. אני התגברתי על חרא לא פחות גרוע וקשה מזה, אני פשוט חושב שזה צבוע מצדו לשמור לי טינה על דבר שאין לי שליטה עליו בסופו של דבר. הוא היה יכול לבחור לא להכות אותי. הוא היה יכול לבחור לא להידרדר כמו אבינו לסמים ולאלכוהול - כמו שאני בחרתי. אבל אני לא יכול לבחור לאיזה כיוון הלב שלי פועם.

לקחתי נשימה עמוקה ולגמתי לגימה קטנה מהקולה שלי, "גם אני לא-", התחלתי להסכים אתו, אך הוא קטע אותי.

"אבל אתה מאושר", אמר בקול כנה אך ניטראלי, נטול מכל רגש, רק ישיר, "אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה ראיתי אותך כל כך מאושר, בוגר ועם ביטחון גבוה", המשיך, לוגם לגימה ארוכה מאוד מהבירה שלו, "וזה הרבה בזכות... טוב, אני מניח שמגיעה לסקוט קרדיט לא קטנה על זה", גיחך בשקט.

השפלתי את ראשי, מחייך חיוך קטן ונבוך, "תודה", לחשתי, "הוא פשוט... האיר את עיניי", הסברתי את האמת. זה מה שרוי עשה מהיום הראשון שנפגשנו, הוא רק היה כנה איתי והראה לי את כל הדברים בחיי שחוסמים אותי מלהיות מאושר וגוררים אותי תמיד אחורה כך שלא אוכל להתקדם לעולם קדימה ולצאת מהשכונה הקטנה מידי הזו שכובלת אותי. הוא לימד אותי מה הוא חופש אמיתי.

"אבל גם לך מגיעה קרדיט, נייתן. מעולם לא חשבתי שיהיה לך אומץ בכלל לנסות דרך אחרת וחדשה", אמר, מחזיר אליי חיוך, "סוף כל סוף עשית באמת מה שאתה, ורק אתה, פאקינג רוצה", אמר בהתפעלות, "למדת לא להסתכל על מה אנשים אחרים חושבים או מה אנשים אחרים יגידו, אני באמת שמח על זה", הניח כף יד חמימה ובוטחת על כתפי.

לבי החל להלום בחוזקה בהתרגשות, והפניתי אליו את כל גופי עם הכיסא המסתובב, חש את דמי בוער בוורידיי מרוב שמחה, "זה אומר... זה אומר שאתה לא כועס עליי שהסתרת ממך את זה?", אני לא מזהה את הקול שלי, הוא רוטט ממש.

אני לא זוכר את הפעם האחרונה שאני וטרוי ניהלנו שיחה כזו בלי לריב, בלי שאני מוותר על מה שאני באמת מאמין בו. אני לא זוכר את הפעם האחרונה שטרוי וויתר על גאוותו בשביל כל דבר ובשביל כל אדם בעולם. וזה בדיוק מה שקורה עכשיו, והייתי צריך את זה. הייתי צריך אישור שאני לא משוגע, שאני לא חוטא ארור, שאני לא ילד מרדן ובוגדני. הייתי נואש לתמיכה הזו, זקוק לה כמו לאוויר לנשימה כי אני כבר חנוק בין כל העולם הזה שרק חותר נגדי ונגד רוי, כורך רק עוד לולאה סביב הצוואר שלי. ואם אני מקבל תמיכה מטרוי, מהגבר הקשה, התוקפני, הפראי וחסר שיקול הדעת הבריא שהוא - אני יכול מעט לנשום נשימת רווחה והקלה. זאת מבין הפעמים היחידות שאני לא מתחרט שחזרתי לקשר אתו.

"אני לא הייתי כועס גם אז, נייתן, הייתי... פגוע", הסביר, "זה לא היה קל לי לשמוע שאחי מאוהב בגבר שמתפרנס מלהכות אותי, בגבר שאני והוא יריבים ומתעבים האחד את השני... הייתי המום", לחש את הסוף, כאילו והוא מתבייש להגיד את זה, "אבל אני מבין גם שהוא היחיד שבאמת עשה אותך אי פעם מאושר והעניק לך ביטחון", הסכים.

העברתי את אצבעותיי בשערי, לוכד את שפתי התחתונה בין שיניי, "אני יודע. על מה שרוי עשה, לגבי החוזה. אתם לא יריבים יותר על הזירה. אני לא מאמין שהסכמת לחתום על החוזה הזה בשבילנו... בשבילי", קולי גמגם במקצת, "תודה, טרוי, כל כך תודה", חייכתי אליו חצי חיוך רך ואוהב. אני יודע עד כמה הקרבות הללו היו חשובים ויקרים לו, עד כמה הוא חיכה להם ונהנה מזה. והוא וויתר על היריב היחיד שהוא באמת חש מעט מאוים ממנו, בשבילי, ובשביל הזוגיות שלי. זה לא מבין מאליו בכלל בשבילי, אני תמיד אודה לשניהם על כך.

"סקוט עשה את רוב העבודה, בהתחלה לא הייתי מוכן לחתום. אבל אז ראיתי. ראיתי כמה אכפת לו ממך, ראיתי עד כמה הוא דואג לך ועד כמה הזוגיות שלכם... חשובה לו. אם אתה המום מכך שאני וויתרתי על הקרבות אתו, היית צריך להכיר אותו לפני שנים, שרק התחלנו את כל זה. הייתי יותר מופתע מכך שהוא וויתר, הייתי בטוח שזה תרגיל בהתחלה", הסביר בהתפעלות ממש, לוגם עוד מספר לגימות מהבירה שלו ומתרווח במושב, מרגיש הרבה יותר בנוח כעת ופחות מתוח ולחוץ, לפחות כך זה היה נראה.

"אתה באמת חתמת בשבילי?", שאלתי בבלבול מעט, "כל כך התנגדת לזוגיות שלנו, רוי באמת הצליח כל כך להשפיע עליך?", תהיתי.

"חתמתי כי הבנתי שנמאס לי למנוע ממך להתפתח ולהיות מאושר, זה מה שעשיתי כל חיי. כל פעם שראיתי שקיבלת ציון טוב במבחן, שקיבלת מילה טובה ושבחים מההורים ומהשכנים שלנו, שהיית הילד המועדף על הכומר בכנסייה, כל פעם שבה הייתה לך הזדמנות לצאת לטיול מחוץ לשכונה... הרבצתי לך. כן. הרבצתי לך. קינאתי. לי לא הייתה את ההזדמנות שלך הייתה, ופשוט כל כך פאקינג קינאתי. לא הייתי צריך לחקות את אבא, אני מאשים גם אותו בכך שאני ניזוק ללא תקנה בראש ובעל יצר כל כך אלים, כמובן שגם הוא אשם בכך. אבל אני לא יכול שלא להפיל חלק נכבד מהאשמה גם עליי. לא גדלת להיות אלים ופראי כמוני וכמוהו. אתה טוב יותר מאתנו, ומגיע לך אפילו הרבה יותר טוב מזה. ואני לא מתכוון להמשיך לגרור אותך לאחור בכל פעם שיש לך הזדמנות לקבל את מה שאתה באמת ראוי לו. תהיה מה שאתה רוצה להיות, תהיה עם מי שאתה רוצה, רק תהיה מאושר. זה מה שאני רוצה בשבילך, תמיד רציתי, אבל הייתי נער קנאי וטיפש, בבית קטן ואלים, ופשוט לא ידעתי איך לווסת זאת, לא ידעתי איך לשלוט ולתפעל את כל הכעסים, המחלוקות והזעם שבערו בי. אני עדיין לא תמיד יודע, אבל אני אעבוד על זה, אני גם לא יכול לחיות ככה יותר, לא טוב לי ככה, נייתן. ואם אתה יכול, אני גם יכול. אני גם יכול להיות מאושר".

התבוננתי בו בהלם, טרוי אי פעם קינא בי? זה לא הגיוני בשום אופן שהו. הוא תמיד היה מהיר וחזק יותר ממני. תמיד היה לו יותר ביטחון ממני, הוא היה מקובל יותר ואפילו היה נראה גברי ומפותח יותר ממני תמיד, לכל הרוחות. הוא תמיד רצה את הטוב בשבילי אבל לא ידע איך להראות זאת או לשלוט בקנאה שלו? לא ידעתי איך להגיב למה שאמר לי כעת. אני חושב שזה הנאום הארוך ביותר שאי פעם החלפנו האחד עם השני. פי נפתח בשביל לדבר, אבל פשוט לא יצא משם דבר. האוויר התנדף מבעד לריאותיי וחזי שקע בכאב, בטני התהפכה וכל איבריי הפנמיים התכווצו. רציתי לחבק אותו, בכנות, רציתי פשוט לחבק אותו ולהגיד לו שאני סולח לו, אני אולי לא יכול לשכוח את זה, אבל אני סלחתי לו. עובדה שאנחנו יושבים כאן עכשיו. רציתי להגיד לו שכל אחד יכול למצוא דרך להיות מאושר, ושכל אחד ראוי להגיע לנקודה טובה בחיים שלו וכל אחד גם יגיע בדרך האפלה שלו. אבל הייתי המום, מופתע ונרגש מידי, והדמעות צרבו את עיניי. ראשי פעם ולבי כמעט נקרע מחזי.

"זה בסדר, אתה לא חייב להגיד משהו", גיחך, ולגם לגימות ארוכות מהבירה, כמעט מסיים אותה, בשביל להסוות את המבוכה שלו ולהסתיר את לחייו הבוערות בבושה. היה ברור שהוא חש לא בנוח עם הנאום הכנה והישיר שלו, הוא מעולם לא היה אדם של דיבורים, תמיד היה של מעשים. הוא לא רגיל לדבר עם כל כך הרבה רגש, וזה רק גרם ללבי לצאת אליו אפילו יותר, "אמרתי את זה גם בשביל עצמי", גמגם, "הייתי צריך להודות בכך", משך בכתפיו.

אני חייב להגיד לו משהו. אני לא יכול להשאיר אותו ככה, אחרי ההצהרה הכנה שלו. אני לא רוצה שיחשוב על עצמו שהוא עשה ממנו בדיחה. לא מגיע לטרוי להרגיש כך, לא שוב.

השענתי את המרפקים על הבר, ואמרתי לו בחיוך, "טרוי, אתה כבר בדרך לאושר שלך, פשוט לא השגת את זה עדיין. יצאת מהבית שלנו לחיים עצמאיים, שכל השליטה בחיים שלך היא על הכתפיים שלך, אתה לא תלוי עוד במשפחה שלנו ובדעות הכומר וחברי השכונה. אתה לא כבול יותר תחת שיפוטיות וביקורתיות שכאלו. אתה עשית את הצעד הראשון שלך לחיים בריאים ומאושרים יותר ברגע שבו הבנת שאתה לא יכול להישאר במצב הזה ואתה חייב חופש, ואני תמיד הערכתי אותך על האומץ הזה שלי מעולם לא היה. אולי עשית כמה בחירות שגואות בדרך, אבל לא איבדת אותה. אתה אף פעם לא יכול לאבד את הדרך שלך, היא החיים עצמם. ואתה חי עכשיו", הבטחתי לו.

הוא נראה כעומד לבכות בעצמו, לפני שהניח את הבירה שלו בצד, "אני מצטער, נייתן", הוא הביט בעיניי, "הייתי צריך להגיד לך את זה בפעם הראשונה כשהרבצתי לך, בפעם הראשונה שמנעתי ממך את האושר שלך. הייתי צריך להגיד לך את זה כשזלזלתי לגבי הנטייה המינית שלך באותו היום כשראיתי אותך מתנשק בחצר האחורית עם הילד ההוא. הייתי צריך להגיד לך את זה כשחזרנו לקשר מחדש. יש מיליון פעמים בעבר שהייתי צריך לבקש זאת ממך. אני מצטער. על הכל. אני כל כך מצטער, נייתן", הוא פרע מעט את שיערי כמו שאח גדול תמיד מתגרה באח קטן, "אולי בכך שחתמתי על המסמכים הללו של רוי... בעצם זה היה התיקון שלי, לכל מה שעשיתי לך. איכשהו נסתי להתחיל לתקן ולכפר על כל החרא שהעברתי אותך דרכו", הסביר.

שפתי התחתונה רעדה ולבי התרחב בחזי עד כדי פיצוץ ממש, צמרמורת מדגדגת מלאת התרגשות זרמה לכל אורכו של גופי וגרמה לי להיתקף עווית ולשערותיי לרעוד, ואני דחפתי בו לאחור בחזהו בשעשוע בשביל שיפסיק להרוס לי את התסרוקת, וצחקתי בזמן שהוא העמיד פנים נפגע, "סלחתי לך על הכל טרוי. זאת הסיבה שהסכמתי לחזור אתך לקשר. סלחתי לך מזמן. קשה לי לשכוח, אבל אני יכול לחיות עם זה בהשלמה שזה שייך לעבר שלנו", אמרתי לו.

טרוי תופף באצבעותיו על הבר, מגלגל זית אחד לפיו, לפני שהציע בהתלהבות, "מה אתה אומר שנצא ביחד בחמישי הקרוב? יש משחק הוקי, אני יכול להשיג זוג כרטיסים. אני חושב שזה יהיה נחמד", חייך.

חייכתי בהתרגשות בחזרה, עד כה אני וטרוי רבנו כל פעם שנפגשנו מאז שחזרנו לקשר, ונפגשנו בעיקר בקרבות שלו, וזה נגמר בכך שנגעלתי מכל ההצגה המגוחכת והאלימה הזו. יכול להיות נחמד אם נצא ביחד לבילוי של אחים בוגרים, בסביבה ניטראלית וננסה לפחות לא לריב. אני מלא חיוביות לקראת זה, "אני אשמח! אתה יודע שתמיד רציתי לראות משחק הוקי באולם עצמו ולא להיות תקוע מול הטלוויזיה", הסכמתי בנמרצות.

הוא צחק, מניח את הקערה עם הזיתים באמצע ביני לבינו ואני גנבתי שניים ודחפתי אותם לפי, "זה יהיה מגניב", הסכים איתי.

המשכנו לצחוק במקצת על כל מיני חוויות ילדות שאני כלל לא זוכר אפילו, והיה נחמד לחשוב שאנחנו מזכירים את כל הדברים המשוגעים שעשינו בתור ילדים ופחות מתמקדים בכל הדברים הרעים שקרו לנו ואנחנו עוללנו האחד לשני, זה תמיד היה הפוך. רק ראינו את הדרך שבה טרוי הרביץ לי ואני נמנעתי מלדבר אתו או להתקרב אליו בכלל. הייתי צריך את השיחה הזו עם אחי, את התקווה לכך שיש לנו באמת סיכוי עכשיו, אחרי שאין עוד שקרים והכול מונח כעת על השולחן מעל פני הקרקע, ללא כל לכלוך אשר דבוק בקצוות. אנחנו סוף כל סוף יכולים לנשום וליהנות מהעובדה שאנחנו משפחה, שאנחנו אחים ויכולים לעשות דברים ביחד של בנים. כמו ללכת למשחק הוקי. זה יהיה מוצלח, אני בטוח בכך.

לפתע טרוי שאל אותי, "אז איך העניינים עם רוי?", תהה.

משכתי בכתפיי, לוגם מהקולה, "אני לא יודע... אנחנו לא נפרדנו, אבל פגשנו את האקס שלו אתמול ביריד שהלכנו אליו ביחד", סיפרתי לו, "זה לא נגמר ממש מוצלח", לחשתי.

טרוי גיחך במקצת, "אתה מקנא, נייתן?", זקף גבה בפקפוק מוחלט באמינות שלי כעת.

"לא", שיקרתי, עכשיו אני מבין למה הוא מפקפק בזה. כמובן שאני מקנא. לוק נראה הרבה יותר טוב ממני, ואני בטוח שהוא יכול להציע לרוי הרבה יותר ממה שאני יכול להציע. רק להתחיל להשוות בין לוק לביני מכאיב לי ומפחיד אותי.טרוי המשיך להביט בי בסקפטיות מוחלטת, ולבסוף לקחתי נשימה עמוקה, נאנח בתסכול ותבוסה, "בסדר, בסדר. אולי קצת...", לחשתי, והוא התפרץ בצחוק רועם.

לבסוף כשנרגע מהתקף הצחוק שלו, הוא לקח נשימה עמוקה ואמר, "ידעתי", בעיניים זוהרות מניצחון, ואני גלגלתי את שלי כתגובה.

"תודה", אמרתי בציניות עוקצנית.

הוא נאנח, לקח נשימה עמוקה, "אני מצטער שאני לא לוקח את זה ברצינות, אבל הקנאה שלך מיותרת, נייתן", משך בכתפיו.

"אתה לא יכול להתווכח עם איך שאני מרגיש..", לחשתי, משפיל את ראשי ומסיים לשתות את הקולה שלי עד סופה. אני לא אתן לאף אחד יותר להתווכח או להכתיב לי איך להרגיש, אלו הרגשות שלי, אי אפשר לקרוא להם שגויים. אי אפשר ללכת נגד רגשות של אדם אחר.

הוא אכל את הזית האחרון, "כמו שאתה לא יכול להתווכח עם עובדות", הסביר, וכשראה את המבט המבולבל שלי, הוא המשיך, "אם לרוי אי פעם היה משהו שהכי קרוב למערכת יחסים, אז זה מתקשר לזיונים. הוא בוודאי שכב עם אותו הבחור יותר מפעם אחת או פעמיים, והייתה להם מערכת יחסים של יזיזות, אבל אין סיכוי שלרוי הייתה מערכת יחסים, אולי אחוזון קטן ועלוב", אמר, ולבי צנח מטה וחזי שקע בכאב. רק עצם התמונה של לוק ורוי מתנשקים החליאה אותי וגרמה לי לרצות להקיא. אני לא אוהב את המחשבה עליו עם מישהו אחר שהוא לא אני, כמובן שאני יודע שהיו אלפי גברים לפניי, אבל אני משתדל להתעלם מזה כמה שיותר.

רוי קרא את הבעת האימה בשילוב עם עצב שנחרטה על פניי, ומיהר לומר, "כמובן שזה היה חסר משמעות בשבילו, נייתן, אני בטוח שכשאתה והוא...-", הוא החל, אך מיהרתי לקטוע אותו.

"אנחנו עדיין לא בשלב הזה!", אמרתי בדחיפות ולחיי נצבעו באדום מרוב מבוכה.

עיניו התרחבו בהפתעה, "אתה רציני? לא אמרת שאתם יוצאים יותר מחודש?", הוא נשמע מבולבל.

גלגלתי את עיניי, למה אני מקיף את עצמי באנשים כל כך מיניים? תהיתי ביני ובין עצמי. הוא לא עזר לי בכלל עדיין. רוי אמר לי שהוא מעולם לא ישן עם מישהו לפני באותה מיטה, שהוא מעולם לא החזיק סוג של קשר כזה עם מישהו אחר. זה לא חשוב עד כמה אהפוך ואדון בזה, אני עדיין אעמוד מול האמת הפוגעת שרוי לא סיפר לי את האמת. וכשזה מגיע לנושאים כאלו, זה מזעזע אותי. סיפרתי לו שאני לא בתול אפילו, כמו איך שהוא בוודאי חשב. שנאנסתי. סיפרתי לו את האמת המגעילה והמכוערת עליי שאני כה מתבייש בה על אובדן הבתולין שלי. על הקשר המיני היחידי שהיה לי בחיים. צפתי ממנו למעט יותר כנות מזה.

"אתה לא עוזר", חייכתי אליו, "אבל תודה על המאמץ", תפחתי על שכמו.

הוא נאנח, עוצם את עיניו בתסכול, "אתה מפספס את הנקודה..", התנשף במאמץ, "נייתן, הוא וויתר על הקריירה שלו בשבילך. איזו הוכחה יותר חזקה מזו אתה צריך בשביל להבין שלא חשוב מה היה לו לפני ועם מי, אתך זה אחרת? הקנאה שלך מיותרת כי זה ברור שהגבר היחידי, למעשה הבן אנוש והדבר היחידי בעולם, שחשוב ומעניין את רוי כעת, הוא אתה", הצביע עליי בגאווה, ובדיוק לאחר שסיים לדבר נשלחה אליי הודעה והפלאפון הקטן שלי צפצף על הבר, "אתה חייב לקנות אייפון כבר, או אנדוראיד, או כל פלאפון עדכני שאנשים משתמשים בו בתקופה הזו", אמר בשיפוטיות.

זקפתי את גבתי, "למי יש כסף לקנות את הצעצוע היקר הזה? אני מקבל שיחות והודעות, וזה מספיק לי", משכתי בכתפיי בפשטות ופתחתי את ההודעה, מגלה שהיא מרוי. הלב שלי החל להלום בחוזקה בין רגע ובטני התהפכה בכאב, כל שריריי נמתחו והאוויר התנדף מראותיי.

"תן לי לנחש...!", קרא טרוי בציניות משעשעת למדי, "קבלת הודעה מסקוט", גיחך.

החזרתי אליו מבט בבלבול, "איך... איך אתה-",גמגמתי בבלבול ובחשד מסוים שלא יכולתי ממש לתת לו הסבר מוצדק.

טרוי משך בכתפיו והסתובב מעט בכיסא הבר העשוי מעור מזויף ומתקלף בשעמום, מטופף על הבר כמו ילד קטן, "העיניים שלך והחיוך שלך אמר הכל", הסביר בפשטות.

אני מחייך?אפילו לא שמתי לב שחייכתי כשקבלתי ממנו הודעה. זה גרם ללבי להתכווץ ולהלום בחוזקה. הכל כל כך נכון וטבעי אתו.

אני בדרך אליך.

קראתי את ההודעה בקול, ואז מהר התבוננתי בטרוי באימה, "הוא לא יכול לבוא אליי!", קראתי בזעזוע, חש את דמי מתפרע בכל גופי בלחץ.

טרוי התבונן בי בבלבול, "למה לא? אני אסיע אותך, זה חמש דקות נסיעה", הזכיר לי את המובן מאליו.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי והשתדלתי לקחת נשימה מספיק גדולה בשביל שאוכל להסביר לו, ראשי הלם ואיבריי הפנמיים התכווצו, "ההורים שלנו, הם בבית. והם שונאים אותו. בפעם האחרונה שהוא ביקר הוא רב אתם-", התחלתי להסביר במהירות ובלחץ.

עיניו של טרוי נפקחו לרווחה בהלם, "הם פאקינג פגשו אותו?! אלוהים! איך פאקינג פספסתי את זה", קרא בצחוק, "הם בטח התבוננו בו כאילו הוא חייזר או אסיר נמלט", המשיך לצחוק. אבל לא יכולתי להתבדח ביחד אתו על תגובת הורינו, שבמבט לאחור, הייתה באמת מאוד משעשעת מעד כמה שהייתה פרימיטיבית ודרמתית, אבל הייתי חייב לעצור בעד רוי והקלדתי לו בחזרה במהרה.

לא, אתה לא יכול לבוא אליי. ההורים שלי נמצאים בבית, אנחנו לא נוכל לדבר כמו שצריך. ואתה גם לא מוזמן. ואני עדיין כועס. אתה לא יכול לבוא.

כשקראתי את ההודעה מחדש הבנתי עד כמה אני בעצם הייתי בפאניקה בזמן שכתבתי אותה. אני מקווה שהוא יקשיב לי ויניח לי. כמובן שאני רוצה לראות אותו, אבל אני צריך לנסח כמה הערות בראשי, ואני מעדיף לעשות זאת בבית ריק. אנחנו נגיע לכדי צעקות האחד על השני כמו שני חולי רוח, מה שלמעשה קורה כל פעם שבה אנו מתווכחים. יש לי כל כך הרבה שאלות שזקוקות באופן נואש למענה לכל הקשור ללוק ולטיב היחסים בינו ולבין רוי, אבל אני אחכה לזמן מתאים יותר.

"למה אתה כל כך שלילי?", טרוי נזף בי בזמן שראשו נדחף לצד שלי באופן צמוד, קורא את ההודעה ששלחתי, "אתה מגזים, אחי", אמר בכנות. רק לרגע הלב שלי נעצר מלכת ועיניי אורו מחדש, בזמן שהזמן נעצר מלכת. הוא קרא לי אח. מרוב שהתרגשתי לא יכולתי להגיב למה שאמר ובקושי שמתי לב לכך שרוי שלח לי הודעה נוספת, "כמובן שהוא בכל מקרה יגיע וישים זין על ההורים שלנו", צחק טרוי, וזה החזיר אותי בחזרה לקרקע ובחזרה לבן זוג המעצבן שלי. קראתי במהרה את ההודעה.

ההורים שלך יצטרכו פאקינג להתמודד עם הנוכחות שלי אז. אני רוצה לראות את החבר שלי ואני אראה אותו. אתה ברחת לי ביריד, אתה לא בורח לי עכשיו.

רציתי ממש לבכות ולצווח מרוב תסכול. אני יודע שלא הייתי אמור לברוח, אבל זאת תמיד הייתה התגובה שלי והפיתרון לכל דבר, אז זה נהפך להיות סוג של הרגל. הבנתי שאין דרך לגרום לרוי לחזור בחזרה, אז נאנחתי בתבוסה ושילמתי על הקולה שלי לברמן בזמן שטרוי שילם על השתייה שלו, ויצאנו ביחד מהפאב. בכלל לא תכננתי להיפגש עם רוי היום, אני כלל לא מוכן לזה נפשית. המחשבות שלי עדיין מבולגנות בטירוף, ואני עדיין די פגוע על כך ששיקר לי בכך שאמר לי שאני הדבר הכי קרוב והיחידי למערכת יחסים שאי פעם הייתה לו. אני אפילו חש מעט חסר ביטחון. לוק שונה ממני, באופן מוחלט. לא קשה לשער שגם באופיינו אנו גברים שונים אשר נצבעו בצבעים מנוגדים באופן מוחלט. אם הוא היה בקשר של מערכת יחסים, או לפחות סוג של מערכת יחסים אתו... מה הוא עושה עם בחור כמוני?

ככל שיותר חפרתי עמוק, כך הבנתי שאני יותר נפגע, אז לכן החלטתי להפסיק לחשוב על זה ולהתמקד בשיחות על כלום ועל שום דבר עם טרוי. היה נחמד לנהל אותן אתו, לעומת הפעמים שהנסיעות שלנו היו עוברות בשקט ובמתח צורבים ומחניקים, עד כדי ספירת השניות לסיום הנסיעה הארוכה והמייגעת לצדו. תמיד היינו כל כך מלאי כעס האחד על השני, ועכשיו אני נהנה מכך שיש לי אח. עכשיו אני לא כועס יותר, או פגוע בגללו. ואני אעשה הכל בשביל לשמור על זה, טרוי צריך בן משפחה אחראי שידאג לו ושבאמת אכפת לו ממנו. אני לא אעזוב אותו.

הגענו לביתי, וגילתי שרוי כבר כאן, מחכה לי שעון על הדלת הסגורה של מכוניתו. רק מלראות אותו הרגשתי שדמי קופא בעורקיי והעולם נעצר מלכת, בעוד לבי נקרע מחזי מהגבר היפהפה והמתסכל הזה, שלא חשוב מה הוא יעשה ועד כמה יפגע בי, אני לא יכול לנשום בלעדיו.

יצאתי מהמכונית במהרה, וטרוי יצא בעקבותיי, ברגע שבו מבטיהם התלכדו, רוי שינה את תנוחת עמידתו בהפתעה וצעד לעברנו.

"מה אתה עושה כאן? אמרת שאתה בדרך", הזכרתי לו.

"כבר הייתי כאן, כך שלא יעזור כמה תנסה להתנגד", משך בכתפיו, "איך אני יכול להקליד כל כך הרבה בנהיגה?", העיר את מה שהיה נכון, ואני וטרוי העברנו מבטים לכל הכיוונים במבוכה, נעים מצד לצד בתחושת טיפשות שלא עלינו על זה בעצמנו. כמובן שהוא לא יכול גם להקליד עם סימני פיסוק, בלי שגיאות ויותר משפט אחד בזמן שהוא נוהג. יכולתי לשמוע וממש לראות בראשי את הגיחוך והחיוך של רוי למראנו, "אז.. ישבתם ביחד?", תהה במבוכה קלה בעצמו.

טרוי השפיל את ראשו, "כן. ספרת לו בעצמך", טען, מדבר על המסמכים כמובן.

רוי משך בכתפיו, "לא יכולתי להסתיר את זה ממנו", אמר בכנות.

גלגלתי את עיניי ופלטתי נחירת בוז מזלזלת, "אבל את העובדה שיש לך אקס אתה יכול להסתיר באופן אמין ביותר", אמרתי את מה שנכון. הוא לא יכול להסתיר ממני שעשה משהו שבקשתי ממנו שלא יעשה, לפחות לא בשביל טובתי האישית, והוא עדיין פעל מהמניע הזה. אבל את העובדה שיש לו סך הכל אקס הוא היה חייב לשמור לעצמו, בשביל שאראה כל כך פתטי, עלוב ותמים כשאפגוש אותו בעצמי.

רוי נאנח, לוקח נשימה עמוקה ומביט רק לרגע לשמיים כאילו ומחפש שם עזרה כלשהי, "אני הגעתי לכאן בשביל להסביר לך את זה, נייתן..", הוא מלמל בקול עייף ומובס, "לא היית צריך לברוח ככה. היית צריך לסמוך עליי", אמר בנוקשות, אבל אז שילב את כפות ידיו בכיסי מכנסי הג'ינס המשופשף שלו, מעביר מבט מהיר בטרוי, לפני שכחכח בגרונו ולקח עוד צעד בוטח לעברי, "נדבר על זה מאוחר יותר", מלמל בשקט, כאילו והמילים האלו נועדו רק עבורי, "מה שלומך, טרוי?", פנה אליו. מפתיע את שנינו בו בזמן.

טרוי גירד מעט בראשו בבלבול ובפליאה מוחלטת, "מ-מה...", מלמל, לא בטוח כלל לאיזו סיטואציה מוזרה נכנס ואיך להתמודד אתה, והאמת שאני מבין אותו. אני לא חושב שהם אי פעם שאלו שאלה כל כך בסיסית ויום-יומית, כל כך פשוטה ונחמדה, האחד את השני, "א-אני.. אני מרגיש מעולה, מה אתך?", שאל בחזרה.

לא יכולתי להשתלט על החיוך שעלה על פניי. הם מדברים. הם באמת מתקשרים האחד עם השני, ללא כל קללות ואיומים. אני יודע שהם לא בהכרח החברים הכי טובים, ואני לא מצפה זאת מהם, אבל העובדה שהם לפחות מנסים להתיידד מחממת את לבי וגורמת לי לרצות לחבק את שניהם עד שיחנקו.

"גם", הסכים רוי, מחייך אליו בביטחון, "איפה הייתם?", המשיך לשאול בידידותיות, רק מתוך סקרנות חברית. שילבתי את זרועותיי האחת בשנייה ונסתי להשתלט על צחוקי מהמחשבה על אלפי סימני השאלה שכובשים את מוחו הקודח של טרוי כעת. אני לא יכול להאשים אותו. אני המום בעצמי.אבל אני כל כך מודה לרוי על המאמץ הזה, אני יודע שהוא עושה את זה בשבילי, וזה באמת נחשב לכל העולם עבורי.

לקחתי צעד אחד לעברו של רוי, אוחז בכף ידו בביטחון, והוא שילב את אצבעותיו באצבעותיי. הרגיש לי מעט מוזר להפגין כל שביב של חיבה עם גבר, ועוד עם רוי, לעיניו של אחי, בהתחשב בהיסטוריה של שניהם. אבל רציתי להראות לו שכמו שהוא מנסה לשמור על אווירה ידידותית ולהניח את העבר בעבר, אני לצדו והוא לא חייב להתמודד עם הקושי הזה לבדו.

"קבענו לנסוע למשחק הוקי בחמישי", משך טרוי בכתפיו, ורוי חייך בהנהון מעודד, "ישבנו בפאב... יש לנו בשכונה פאב", הסביר, "טוב, אתה בוודאי מכיר את הפאב הזה", גיחך בשקט ולחיי נצבעו באדום בין רגע והשפלתי את ראשי. הוא יודע שאני ורוי התנשקנו שם.

"סיפרת לו?!", עיניו של רוי נפערו לרווחה בהלם לעברי והוא החל לצחוק בקול.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "ל-לא.. לא הכל..", אמרתי, מתכוון להשתכרות שלו, "רק מה גרם לניק ולכל השאר.. אתה יודע-", החלתי לגמגם, מתכוון לנשיקה שלנו, ומה שגרם לו בוודאי לצחוק. 

"קוראים לו ניק?!", לפתע רוי קטע אותי ודמי נזל מפניי כשהבנתי מה כרגע עשיתי. לבי נעצר מלכת ובטני התהפכה. שיט. שיט. שיט. שיט. הוא עכשיו יודע את השם שלו. הוא עכשיו יוכל לעשות רק כמה בירורים עם מיליון האנשים שהוא מכיר בכל מקצוע אפשרי בעולם. הוא יכול אפילו להיעזר בטרוי עצמו. אני יודע שטרוי משתוקק להוציא את הנשמה מניק, ולא רק בגלל מה שעולל לי, אלא מאחר שתמיד היה הילד הכי שנוא ואיום בשכונה. האדמה רעדה מתחתיי וברכיי אבדו מכוחן ונחלשו, בעוד סימנתי בראשי לשלילה בפאניקה, "אמרת שקוראים לו ניק, לא קוראים לו כך?", חקר רוי תחת הפעלת לחץ ברורה למדי.

טרוי כיווץ את גבותיו, "כמובן שקוראים לו ניק, מה-", אבל הוא נקטע כשסימנתי לו שיסתום בתוקפנות, "אמ.. ניקולאי", הוא נראה כעומד להקיא מרוב שקפא במקומו והחוויר, "כן.פאק. התבלבלתי. ניקולאי. תמיד כולנו מתבלבלים", משך בכתפיו. עצמתי את עיניי ולקחתי נשימה עמוקה, הוא השחקן הכי גרוע שאני מכיר.

רוי טלטל את ראשו בבלבול, "טרוי, אתה באמת מתכוון להשאיר את העניין הזה ככה פתוח? אתה ראית מה הם עשו לפנים שלו? שמעת איך הם דברו אליו?", שאל אותו בהלם באכזבה ברורה, "חייבים לתפוס את הבן זונה הארור הזה וללמד אותו-", הוא החל להלהיט את טרוי שידעתי שלא יתנגד, אבל מיהרתי לקטוע את רוי. לא רציתי שבשביל זה הם יהיו בקשר. לא רציתי שהם יכו ביחד כל אחד שפוגע בי. לא רציתי שהם בכלל ישתתפו בתגרה כלשהי של אלימות וישימו את עצמם בסכנה בגללי. עד שלבסוף הם לא נלחמים האחד בשני לא בהכרח אמור להוביל לכך שילחמו ביחד.

"לא, די תפסיק עם זה", התחננתי, "רצית לדבר על לוק, נכון? יש לי המון שאלות לשאול אותך. זה הרבה יותר רלוונטי עכשיו מניק", קבעתי.

רוי נאנח, עוצם את עיניו, "זה תמיד יהיה רלוונטי בשבילי, בייבי", לחש, אוחז בפניי ברכות, לפני שהעביר מבט בטרוי שנראה כאילו ועצר את האוויר, "אתה יכול להירגע, אני לא אנשק אותו מולך, הוא אחיך", צחק, ואני גיחכתי מעט בזיוף, מנסה להסית אותם עד כמה רחוק שאפשר מהנושא.

טרוי גיחך בקולו, "טוב, אני לא רוצה להפריע לכם.. העניין עם ניק לא נגמר, כמובן. אבל אני חייב ללכת לפני ש... הם", הוא החווה לכיוון הבית, מתכוון להורים שלנו, "לפני שהם יראו אותי", לחש, "ואני לא רוצה להפריע לכם. נייתן, אני אדבר אתך בחמישי", הוא נופף לי לשלום, לפני שעצר ליד המכונית שלו, "להתראות רוי, בהצלחה אתו, אתה צריך את זה", קרץ לעברו, וממש רציתי לקפוץ מרוב התרגשות.

רוי נופף לו לשלום, "תודה, אני יודע שאני צריך את זה!", קרא בחזרה, וצחק למראה הבעתי הזועפת, "למה אתה מעמיד פני כועס? אתה יכול לקפוץ עכשיו מהתרגשות כמו ילד קטן, הוא נוסע. אני יודע שאתה מת על זה פשוט שאנחנו מדברים בכלל", דחק בי רוי.

ולבסוף לא יכולתי להשתלט על פרץ ההתרגשות שהלם בכל נים, רגש ואיבר בגופי, מכך ששני הגברים שהכי חשובים לי כרגע בעולם הזה מתיידדים סוף כל סוף, וקפצתי עליו, כורך את רגליי סביב פלג גופו העליון ואת זרועותיי סביב צווארו, ונשקתי בלהט לשפתיו. אך מיהרתי לקטוע את הנשיקה מהר, חוזר לקרקע ומסדר את שיערי.

"אנחנו עדיין צריכים לדבר", הזכרתי לו.

הוא בלע את רוקו, "אני יודע", לחש, ומההבעה שלו הבנתי שאני לא אוהב את התשובות שאקבל, כל עוד יהיה כנה איתי. אלוהים. אני מפחד.