"אז לאן אנחנו נוסעים?", שאלתי בפעם העשירית במשך החמש דקות האחרונות, שומר על חיוך מזויף שיקבור את שיחת הטלפון האחרונה שניהלתי עם אביו. הוא יסיע אותי ישירות לביתי כשיגלה על השיחה הזו, למעשה, רוב הסיכויים אפילו את זה הוא לא יהיה מוכן לעשות בשבילי וישלח אותי להסתדר בעצמי. בלעתי את רוקי בשקט, למה עשיתי את זה? חשבתי בזעזוע עצמי.

רוי, לעומתי, שמר על חיוך אמיתי, אבל גם זה לא היה מספיק בשביל לעודד אותי. הוא כל כך משתדל בשבילי, ואני לעומת זאת חדרתי לעניינים הפרטיים שלו, החלטתי בשבילו שהוא יפגוש את אביו. אם הייתי במקומו הייתי כועס, וזה רק עוד יותר מפחיד אותי, כי את רוי זה בוודאי ירתיח.

"אנחנו נהיה שם עוד כמה דקות, תשמור את הסקרנות לעצמך עוד קצת", צחק.

גלגלתי את עיניי והנחתי את ראשי על החלון, תוהה איך אני בכלל יגרום למפגש הזה להתקיים. אני אמור פשוט להכניס את רוברט סקוט לבית של רוי ולהציע לו תה, בזמן שאנחנו מחכים שרוי יחזור הביתה רק בשביל לשבור את כל הריהוט שבו? רציתי לצרוח מרוב תסכול, אבל שמרתי על שקט מופתי ופשוט חכתי שרוי יגיע לאן שזה לא יהיה. אני חייב תעסוקה אחרת. כל תעסוקה.

שמתי לב שרוי נוסע לפי שילוט מסוים של פסטיבל או יריד, אני חושב, לפי השילוט המצועצע והצבעוני. כיווצתי את גבותיי, לאן הוא חושב שהוא נוסע? אנחנו בני עשר? אבל שמרתי את כל הספקות שלי לעצמי ורציתי לסמוך עליו שאם הוא תכנן משהו, הוא יודע מה הוא עושה, זה תמיד עובד לו איכשהו. רוי הביט בי לרגע וגיחך, כקורא את הבעת הבלבול שלי.

לבסוף הוא עצר בחנייה עמוסת רכבים אחרים, ויכולתי לראות מהמכונית את הגלגל הענק ולשמוע את הצרחות מרכבת ההרים. הידקתי את החגורה לגופי והתנשמתי, אני לא יוצא מהמכונית הזו.

הוא התכוון לסגור את דלת מושב הנוסע, אך הביט בי ובהבעת האימה שלי בבלבול המופנית לכיוון רכבת ההרים ואז שוב הביט בי, וצחק, "אתה מפחד מרכבת ההרים, בייבי?", שאל.

גבותיי התכווצו בכעס והתבוננתי בו בהבעה זועמת, "אל תצחק עליי, אני לא ילד קטן רוי", הזכרתי לו.

רוי הרים את ידיו במגננה ונראה כנלחם בחיוך, "כמובן שאני לא חושב ככה, אז אין לך בעיה למהר לתור של הרכבת?", משך בכתפיו.

לפעמים אני ממש שונא את זה שאני אוהב אותו למרות שהוא מצליח לעצבן אותי ולהוציא אותי מדעתי, "אני לא מבין למה לקחת אותנו לכאן", התחמקתי.

"כל אחד אוהב ירידים", הסביר בפשטות.

סימנתי בראשי לשלילה, "לא אני, אפשר ללכת למקום אחר?", כמעט התחננתי בקול תינוקי, ואז הבנתי מה אני עושה ומיהרתי לכחכח בגרוני, "כלומר, אני מעריך את החשיבה, אבל...-", התכוונתי להסביר את עצמי, אך הוא מיהר לקטוע אותי.

"איך אתה יכול לדעת שאתה שונא את היריד הזה אם אפילו לא הורדת ממך את החגורה?", זקף גבה, "בוא רק ניתן לזה ניסיון", קרץ לי.

"ואתה צוחק עליי כאילו אני ילד קטן...", מלמלתי בזלזול והורדתי את החגורה, יוצא מהמכונית.

הוא נעל את המכונית שלו ומיהר בעקבותיי, כורך את זרועו סביב אגני ומושך אותי קרוב אליו, גורם לבטני להתהפך וללבי לצנוח מטה. הוא הרכין את ראשו לעברי ושפתיו נשקו נשיקה קטנה ללחי שלי, לפני שאמר, "אתה רוצה ממני להיות הגבר הזה שמחליק אתך על הקרח וקונה לך פרחים ושוקולד בצורת לב, נכון? אתה רוצה לחיות את הקלישאה הזו שהכתיבו בספרים", ציין.

קפאתי רק לרגע במקומי, והוא לחץ ברכות על אגני, מעודד אותי להמשיך ללכת לכניסה של היריד, "אני לא צריך את מה שאתה לא רוצה או יכול לתת לי, רוי, מה שיש לנו זה...מספיק. אתה יודע שאתה מספיק בשבילי", לחשתי לעברו והתכוונתי לזה. כמובן שתמיד רציתי לחיות את כל מה שמספרים עליו ברומנים, אבל אני רוצה הרבה יותר את מה שיש לי עם רוי, אני לא צריך עוד שיכתבו לי מכתבי אהבה ושירים, אני רק צריך אותו ואת כל מה שהוא מסוגל לתת לי בזכות מי שהוא, אני לא רוצה שהוא יהיה אף אחד אחר.

הוא לקח נשימה עמוקה, "אבל זה לא מספיק טוב בשבילי, בייבי", הוא מלמל, "אני ראיתי פעם אחת סרט שג'סי הכריחה את כולנו לראות... וטוב, זה היה סרט רומנטי ומגעיל, אבל נראה שהבחור הצליח לזכות לגמרי בלב הבחורה ולשמח אותה כשלקח אותה ליריד. ובכן, לי יש בחור משלי לשמח", חייך, וזה גרם ללבי להתרחב עד כאב ולהחסיר פעימה. חייכתי אליו בחזרה וכל מה שרציתי לומר לו היה שהוא כבר השיג את זה, הוא כבר השיג כל גרם ממני, גוף ונשמה, מהרגע הראשון שהוא אמר לי שלום והוא לא היה צריך להתאמץ בכלל. זה היה פשוט משהו שידעתי והרגשתי, אי אפשר היה להתעלם מעד כמה אמיתי ונכון זה הרגיש. התאהבתי בו בדרך הטבעית ביותר שיש, ללא כל הצגות.

"אני לא יודע להחליק על הקרח, אני שונא שוקולד ואני לא מבין בשיט בסוגי פרחים ובמשמעויות שלהם, אז לפחות אני יכול לקחת אותך לקרקע שאני מעט מכיר", המשיך.

לפני שהבנתי מה אני עושה בכלל, השענתי את ראשי על כתפו וכרכתי גם אני את זרועי סביב פלג גופו העליון הרחב והשרירי, מתכרבל אל תוכו, "טוב, אני אתן לזה ניסיון", נשקתי נשיקה קטנה לצווארו, "אני כבר שמח, בייב", הבטחתי לו ונשקתי עוד נשיקה מהירה לשפתיו, מרכך את עור פניי בזיפיו הדוקרניים והממכרים שאני מעריץ.

הגענו לתור, אך רוי לקח את כף ידי בידו, וסימן לי ללכת בעקבותיו, או יותר נכון, די גרר אותי בעקבותיו, "רוי, אנחנו חייבים לחכות בתור, ככה אנשים מתנהגים-", נסתי להכניס בו מעט היגיון, אך קטעתי את עצמי כשראיתי אותו לוחץ ידיים עם השומר בכניסה ומדבר אתו כמו לאל חבר. איך הוא מכיר כל כך הרבה אנשים? אני מכיר בקושי עשרה. ואני באמת מדבר עם חצי מהם, וגם זה לפעמים. מצמצתי בעיניי בהלם, בעוד הוא מעביר לשומר את הכסף עבור זוג כרטיסים, ונכנסו דרך השער הצבעוני שצבוע בכל צבע אפשרי.

המדשאה הייתה מלוכלכת במקלות צמר גפן, נצנצים וקופסאות קרטון של פופקורן. המוזיקה הייתה נעימה לאוזן ומרגיעה, ללא מילים, אלא רק התווים, ואהבתי את זה. בכל פינה כמעט היה דוכן של משחקי קליעה למטרה וכדורסל עבור פרסים, ועמדות מכירת מזון של פיצות, צמר גפן, נקניקיות ופופקורן. בטני התכווצה ונהמה בשקט ברעב לניחוחות של המזון השומני והמתוק שנדפו מכל כיוון עם הרוח הנעימה והצוננת של הערב. המתקנים זהרו והתורים היו מוארים באורות צהובים, אדומים וירוקים. ולא יכולתי שלא לחוש את לבי מנטר בהתרגשות כמו ילד קטן ועיניי נפקחו לרווחה ברצון עז לעבור בכל דוכן ומתקן של היריד, למעט הרכבת הרים.

רוי לחץ את כף ידי בחום, "נראה נחמד, נכון?", חייך אליי. התבוננתי בו בהתרגשות והנהנתי בראשי במרץ, לפני שהוא צחק ושאל, "טוב, אז לאן נלך קודם?", תהה.

חשבתי לרגע, מניע משקל מרגל לרגל, לפני שהצבעתי על הדוכן של הנקניקיות, "רוצה לאכול קודם?", הצעתי.

הוא משך בכתפיו, "בטח, בייבי, כל מה שתרצה", הבטיח לי, והתקדמנו במהרה לכיוון הדוכן. המוכרת שם הייתה נערה בת שבע עשרה אני חושב עם יותר מידי פירסינג בכל חור אפשרי בפנים, וגם איפה שאין בכלל חורים. לא ידעתי שאפשר לעשות פירסינג בלחי, חשבתי בחרדה, אני מקווה שהיא אינה עוברת על החוק. רוי צחק מהבעת האימה שלי, לפני ששלף שני דולרים והיא הגישה לנו את הנקניקייה, "חרדל? קטשופ?", שאלה בחוסר עניין מוחלט ובקול רדום למדי, אך אני החוויתי בראשי לכיוון הקטשופ בכלל והיא התיזה בחוסר תשומת לב מוחלטת את הרוטב, לפני שהגישה לי.

התבוננתי ברוי בבלבול בשעה שנגסתי חתיכה גדולה, "מה לגביך? אתה לא רעב?", שאלתי בפה מלא.

אבל הוא רק חייך חיוך שעלה עד לעיניו והאיר אותן, לפני שנשק נשיקה לשפתיי, "את הנקניקייה שלי אני כבר אוכל מאוחר יותר, והיא הרבה יותר טעימה מכל אלו", קרץ לעברי, ולקח לי רק כמה רגעים להבין למה הוא מתכוון לפני שפניי האדימו בין רגע ונחנקתי מהמזון שנתקע לי בגרון, פשוט כך, מרוב זעזוע.

"רוי!", קראתי בהלם, והוא צחק בקול, מטה את ראשו לאחור, "אתה לא יכול לדבר ככה בציבור, סוטה!", נזפתי בו, דוחף אותו לאחור, לוקח נשימה עמוקה שתעלים את הבעת החרדה מפניי.

"אתה כל כך חמוד, נייתן", הוא צחק אפילו חזק יותר, "אני באמת לא יכול לחיות בלעדיך", קרא, וכרך את זרועו סביב כתפיי בחיבה, מוביל אותי בהמשך המדשאה בין כל הדוכנים. אבל המשפט הפשוט הזה שנאמר כרגע בהתקף צחוק מוחלט שלו, שאני אפילו לא חושב שהוא שם לב שאמר אותו, הצליח פשוט מאוד להוציא את האוויר מראותיי ולגרום לכל מערכותיי לקרוס. אני יודע שלקחת את המשפט הזה באופן משמעותי מידי עלולה לפגוע בי ולשבור את לבי, פשוט כך, כי רוב הסיכויים הוא אינו באמת התכוון לזה באופן מילולי, אבל עדיין אני לא יכול להשתלט על הרגשות שהמילים הללו העבירו בי. גופי התמלא בחום מלטף ולבי התרחב. חיוך קטן עלה על פניי. כי אני יודע שאני גם לא יכול, ורוצה, לחיות בלעדיו. אני צריך אותו בחיים שלי. יותר ממה שחשבתי שאי פעם אצטרך אדם.

"הלכת לירידים כשהיית ילד?", שאל אותי לרגע.

סימנתי בראשי לשלילה, "הלכתי רק פעם אחת... כאילו, הלכתי לבד. התגנבתי מהגדר שנמצאת מאחורה כי לא היה לי כסף לכרטיס וההורים שלי לא רצו לקנות לי אחד, הם אמרו לי שזה בזבוז של כסף. הצלחתי להתגנב ליריד בדיוק לעשר דקות עד שאחד מהשומרים עצר אותי וביקש לראות כרטיס, ואז העיפו אותי משם עם אזהרה", גיחכתי בשקט, נוגס עוד נגיסה קטנה.

רוי הנהן, "הפעם היחידה שהייתי ביריד הייתה כשעבדתי כשומר, עם טום", צחק מהאירוניה, וגם אני צחקתי.

"היית מעיף אותי עם אזהרה?", שאלתי בשעשוע.

רוי משך בכתפיו, "עם אזהרה ברורה לחכות לי במיטה עירום ולא לזוז משם עד שאני מגיע", רק לרגע הוא מחץ את הישבן שלי בשובבות, ולבי החסיר פעימה פעם נוספת וחזי שקע מהמחשבה עד כמה... זה יכול להיות מושך. ממש מושך. תהיתי אם הייתי מתנגד לכך בתוקף. ועצם העובדה שאני לוקח את זה ברצינות וחושב על כך בחיוביות הדהימה אותי וזעזעה, מה קרה לי? למי נהפכתי להיות? הרגשתי מבולבל.

"אתה מאוד מיני היום", ציינתי.

"אני כל הזמן מיני בייבי, הייתי בטוח שכבר שמת לב לזה", קרץ אליי ואני גלגלתי את עיניי, והחלטתי לדבר על משהו אחר, השיחות האלו מביכות ומלחיצות אותי.

לקחתי נשימה עמוקה בשביל להירגע פעם נוספת, לפני ששאלתי, "דיברת עם טום מאז שהוא נחת בניו יורק?", תהיתי.

הוא השפיל רק לרגע את ראשו, ועיניו התבוננו בנקודה לא ברורה במדשאה, "לא.. אני... אני לא דיברתי אתו בכלל", הודה בבושה מסוימת, "אתה יודע שהוא רב עם כולם לפני הטיסה הזו", ניסה לתת הצדקות לכך.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, רציתי לנחם אותו, אבל פשוט לא ידעתי איך. מעולם לא היה לי חבר אמיתי שהחזקתי אתו כל כך הרבה שנים שאני מכיר, יודע ומבין מהי ערכה וחשיבותה של חברות. מלבד זאת שרוי הוא בן הזוג שלי, הוא גם הדבר הכי קרוב שהיה לי לידיד נפש, לאדם שאני יכול לספר לו הכל ולבטוח בו בעיניים עצומות. אני לעולם לא אבין את החברות הטובה שנרקמה בין רוי לטום, אני אוהב ומעריך אותה, אבל אני לא יכול להבין אותה. הדבר היחיד שאני יודע זה שקריסטין לא שווה את זה שהם יריבו, בכלל לא.

"הוא היה לחוץ מאוד, רוי. אתה גם לפעמים אומר דברים... שאתה לא מתכוון אליהם, מתוך כעס או לחץ", הזכרתי לו, "אולי אתה יכול להבין את האי שקט שהוא היה שרוי בו לפני הטיסה, הוא עמד לפגוש מישהי ש-", התחלתי להסביר, אך רוי קטע אותי.

"שבגדה בו, השפילה אותו, שקרה לו והשתמשה בו. כן, בדיוק", אמר בלעג בקול ארסי נוטף תיעוב וזלזול.

נאנחתי, "אולי זאת הייתה החלטה טיפשית לטוס אליה, אבל זאת הייתה ההחלטה שלו, הוא אדם בוגר, וזה מה שהוא בחר לנכון לעשות. אנחנו יכולים לא להבין את זה, אבל אנחנו לא יכולים לא לקבל את זה, זה לא הוגן", הגנתי על טום, "אני חושב שלפחות לשלוח לו הודעה ולוודא שהוא בסדר לא יפגע באגו של אף אחד מכם", גלגלתי את עיניי.

רוי לקח נשימה עמוקה, "כואב לי עליו, וכואב לי על ג'סי. הוא פשוט מפספס אותה כל פעם ופעם מחדש, כאילו והוא לא רואה אותה בכלל", מלמל בשקט.

זקפתי את גבותיי בבלבול ובהלם, "אתה.. אתה יודע שהיא..?", המילים נשרפו בפי מרוב בלבול, הייתי בטוח שאני היחיד שג'סי סיפרה לו את זה. יהיה טיפשי מצדה לספר לרוי, החבר הכי טוב של טום. ורק לרגע מצמצתי בעיניי מהטלנובלה הקטנה שנוצרה בחבורה שלהם.

רוי משך בכתפיו, "היא לא סיפרה לי אישית, אבל אני לא עיוור, כולם יודעים את זה. כולם למעט טום", הסביר, לפני שהתבונן בי בבלבול, "היא ספרה לך?", תהה ואני הנהנתי, "וואו, היא לא סיפרה לאף אחד מאתנו, ואתה מכיר אותה רק כמה חודשים", מלמל, לפני שקפא בין רגע, "נייתן, כמה זמן אנחנו יוצאים בכלל?", תהה לרגע בבלבול, קופץ מנושא לנושא במהירות מסחררת.

זקפתי את גבותיי לעברו, ושילבתי את זרועותיי האחת בשנייה, מביט בו בכעס קל, "כמה זמן אנחנו יוצאים, בייב?", אמרתי את הכינוי בלעג עוקצני. אני יודע שאני רק משתעשע בו וזה אכזרי מצדי, אבל באמת כיף לראות אותו הפעם מי שמתפתל כנסחף למחוץ לאזור הנוחות שלו, וחסר תשובות. הוא נראה כאילו והוא תחת וועדת חקירה ונורת הפלורוסנט של חדר החקירות, המסנוורת והמעצבנת, מאירה ממש על הפנים שלו.

הוא לכד את שפתו התחתונה בין שיניו, מחזיק את המתכת שעל שפתו בין שפתיו, וזה היה נראה כל כך פאקינג סקסי ומושך, שרק רציתי לנשק אותו ולגאול אותו מהייסורים שאני גררתי אותו אליהם, "אממ.. אנחנו מחשיבים את זה מהנשיקה ההיא על המכונית שלי?", תהה.

"ומתי זה קרה?", המשכתי ללחוץ לו על כל הכפתורים, נלחם בצחוק שלי.

הוא המשיך להיראות כחושב לרגע, וורידי מצחו בלטו במקצת ופניו האדימו, "פאק.. אממ.. חודש?", שאל בזהירות.

גלגלתי את עיניי, "חודשיים וחצי, רוי. חודשיים וחצי", נאנחתי, "איך אתה לא יודע את זה?", עקצתי אותו.

הוא משך בכתפיו, "אני שונא תאריכים, ולא חשבתי שהצלחתי להחזיק כל כך הרבה זמן. וואו, כל הכבוד לי", חייך חיוך ניצחון כמו ילד קטן ונראה כגאה בעצמו באופן מוחלט.

"כן.. ואני מחוץ לתמונה הזו לגמרי, לי בכלל לא מגיעה מדליה על כל המאמץ של החודשיים האחרונים", מלמלתי לצדו בשקט, אך הוא המשיך להתעלם ממני ורק אמר כמה הוא גאה בעצמו ואני צחקתי. אני כל כך אוהב אותו. ואת העובדה שהוא גרוע בתאריכים, גם את זה אני אוהב.

נעצרנו לצד הגלגל הענק, סיימתי את הנקניקייה יותר מהר משחשבתי, לפני שזרקתי את המפיות לפח, הצבעתי לכיוון הגלגל הענק בהתרגשות, "תמיד רציתי לעלות על זה, בוא עכשיו, לפני שהתור יהיה עמוס שוב", קראתי, מתכוון למשוך אותו בכף ידו, אך הוא נותר עומד במקום ואני נמשכתי חזרה לאחור מרוב המהירות שבה קפצתי קדימה וממשקל גופו של רוי המנוגד לשלי, "רוי?", שאלתי בבלבול.

הוא גלגל את עיניו, "זה חרא של מתקן, נייתן. בזבוז של זמן. זה משעמם, באמת. הגלגל נעצר כל פאקינג שנייה, הוא איטי וזה מעצבן, זה באמת לא כמו מה שמספרים", הבטיח לי, ואני נאנחתי, מביט בו ואז במתקן, ואז חזרה לכיוונו, לוכד את שפתי התחתונה בין שיניי ועיניי התרחבו בהבעת גור הכלבים המסכן שלי, בזמן שראשי מעט הושפל.

"אבל תמיד רציתי לעלות על זה", מלמלתי, "תמיד חשבתי שזה אחת החוויות שאסור לפספס בירידים", הסברתי.

רוי נאנח, לוקח נשימה עמוקה, "בייבי, אתה בטוח שאתה רוצה לבזבז את הזמן על החרא הזה?", שאל, ואני רק שזרתי את אצבעותיי באצבעותיו וקירבתי אותן אל שפתיי, נושק להן נשיקה קטנה לפני שנשקתי לשפתיו נשיקה רעבה ונזקקת יותר. תחילה, שפתיי הברישו את שלו ברכות, מתגרות בו במקצת, לפני שלא יכולתי לחכות עוד שנייה ארורה בעצמי ולשוני חיפשה בנואשות אחר שלו.

כשאני נמצא עם רוי, אני מרגיש חצוי. חלק ממני עולה באש, נטרף עד אובדן חושים, מאבד את דעתו, אם אני לא נוגע בו. והחלק האחר שבי, כה מלא ברוגע ושלווה, ומחובר באופן מושלם ויציב, יודע שאני נמצא עם האדם הנכון בשבילי. עם האדם היחידי שאני רציתי וארצה להיות אי פעם. זרועותיו נכרכו סביב אגני והוא קירב אותי אליו, בעוד אצבעותיי התחפרו בשערו וגנחתי בשקט בשעה שלשונו פגשה בשלי ונגעה בי, פיזית, ובכל נים שבנפשי, וגרמה לי להינמס מבפנים ולרטט עז ומטלטל לאחוז בכל איבריי. לבי הלם בחוזקה כנגד לבו, והרגשתי שאנחנו כל כך קרובים האחד לשני, כאילו ותמיד הכרנו האחד את השני, כאילו וכל החרא שעברנו לחוד נועד להפגיש בינינו. זה חייב להיות גורל. מעולם לא דמיינתי בכלל שאפשר לאהוב כך, שאפשר להתרגש ולרחף מנשיקה.

בטני התהפכה ושריריה התכווצו בכאב מייסר, בעוד דעתי התערפלה וכבר שכחתי מהגלגל הענק. לא היה אכפת לי ממנו. רק רציתי את רוי. רציתי שהוא ימשיך לנשק אותי, כמה שיותר חזק ובתוקף. רציתי שהוא יגרור אותי מכאן למכונית שלו, או אפילו לפאקינג שירותים, לא אכפת לי, ורק ימשיך לנשק אותי ולעשות בי כל מה שהוא רק רוצה - זה שלו. אני שלו. הגוף שלי שלו. הלב שלי שלו.

משכתי מעט בשערו, מוציא ממנו גניחה, בעוד שיניו נשכו את שפתי התחתונה והמתכת הקרה שלו נלחצה כנגד שפתיי באופן חזק ומכאיב מעט, וכל כך אהבתי את זה. אני מכור לנשיקות שלו, גם אם והן הכרטיס שלי לבדידות נצחית. אני לעולם לא אמצא מישהו שיגרום לי לחוש כך, ואם יום אחד זה ייגמר בינינו, זה ייגמר מבחינתי גם עם כל אחד אחר שיבוא. אין לו תחליף.

זקפתו נלחצה על בטני וכל איבריי הפנימיים התכווצו בעוד כל שריריי נמתחו וזקפתי התקשתה אפילו יותר, והייתי נואש לפורקן. כל פורקן שהו. אני צריך את זה עכשיו.

רוי התנתק ממני ראשון, "אוקי, בוא לגלגל המזורגג הזה", התנשם.

זקפתי את גבותיי, ראשי כאב ועדיין הייתי צמא לעוד, עדיין הייתי מסוחרר, "מה... מה שינה את דעתך..?", אני לא מזהה את קולי ואני מגלה שברכיי רועדות מרוב חולשה.

הוא חייך חצי חיוך צופן סוד, לפני שהעביר קצוות שיער רופפת אל אחורי אוזני, "יש לי רעיון איך להפוך את הנסיעה הזו למעט יותר מעניינת", אמר בשעשוע, לפני שאחז בידי ומשך אותי במהרה לכיוון התור לגלגל הענק. הגבר היפהפה הזה עוד יהרוג אותי.

רוי עקף את כל התור, מקבל איומים, צעקות וקללות מכל האנשים שכמובן התעלם מהם ורק שלף לעברם אצבע משולשלת. אני רק השפלתי את ראשי והתפללתי שלא תתקיים אף תגרה בינו לבין אחד מהם. רוי דילג על העובד המסכן שהתבונן בנו בהלם על החוצפה שלנו והתעוזה, ואני רק רציתי להתנצל בפניו ולגרור את רוי בחזרה לסוף התור ולחכות בסבלנות כמו כולם, אבל כפי איך שזה נראה, אין לרוי כלל סבלנות. מה הוא מתכנן? תהיתי בסקרנות, ומשום מה, הייתה לי הרגשה שזה שווה את חוסר הנימוס הברברי שלנו.

רוי נתן לי להיכנס ראשון לתא הצבוע באדום, ואחז בידי, בעוד חכנו כמה רגעים שאחד העובדים יוודא שכל התאים סגורים באופן מאובטח ואין חשש לסכנה. ביקשתי ממנו שיבדוק את התא שלנו פעמיים, רק ליתר ביטחון, אני לא רוצה להציב את רוי בסכנה, שנראה מפקפק בכלל וטוען שהגלגל הזה כל כך איטי שאין לי ממה לדאוג. אני יותר דואג ממה שהוא מתכנן, אבל שמרתי זאת לעצמי.

הגלגל החל לעבוד ואנחנו עלינו באיטיות, ממש באיטיות, אבל בניגוד לרוי שהתלונן על כך, אני ראיתי זאת כהזדמנות להתבונן על כל היריד מלמעלה בלי להחסיר פרט. הייתי כל כך עסוק בלהביט בכל האורות הצבעוניים והנוצצים שנראו כמו יהלומים מלמעלה, ובכל הדוכנים המפוארים והעצומים, שלא שמתי לב שרוי כמעט ניתק את ידו מידי, וכשהיינו גבוהים מספיק, והרוח החלה להצליף בפניי ממש ולגרום לשיערי להתפזר לכל הכיוונים, הרגשתי את כף ידו מונחת על הפנים הירך שלי ומוחצת אותה ברכות. עיניי ירדו מטה אל ידו, ובלעתי את רוקי. רציתי לשאול אותו מה הוא מתכנן, אבל לא הערתי לו על כך. אז הרמתי את ראשי בחזרה ונהניתי מהנוף, נלחם בשיערי שנכנס אל עיניי.

רוי גיחך בשקט, ושפתיו החלו ללטף את צווארי באיטיות מענה ממש, גורמות לי להתכווץ בין רגע וללבי לפעום בחוזקה מציפייה. הוא העביר את לשונו שהייתה כה חמימה כנגד עורי הקר, וזה גרם לאש לפעום בעמקי חזי ולשרוף את כל גופי מבפנים. אצבעותיו החלו לעלות לכיוון כפתורי מכנסי הג'ינס שלי, והוא פרם אותם בקלילות ומיומנות. שפתיו ממשיכות למצוץ את עורי אשר רגיש וכבר מסומן בצבעי האדום והסגול בכל מקרה, בעוד הוא פתח את רוכסן מכנסיי. לא הצלחתי לנשום, כל גופי היה קפוא והתעוות מרוב רצון שהוא יגע בי.

הוא העלה את שפתיו מעט מעלה ונשק לתנוך אוזני, לפני שלחש, "חושב שאצליח לגרום לך לגמור בין שמיים לקרקע?", קולו היה צרוד והוא נשך מעט את אוזני לפני שנשק עוד נשיקה לצדי שפתיי.

המילים הללו והמגע שלו, היה מספיקים בשביל לגרום לאחיזתי במעקה התא להתהדק אפילו יותר, עד שמפרקי ידיי הלבינו ממש, ולגניחה לא רצונית אבל בלתי ניתנת לשליטה לבקוע מבעד לפי. הטיתי את ראשי לאחור, "בבקשה, רוי...", התחננתי.

מפשעתי כאבה ממש והתקשחה, בעוד בטני התכווצה בכאב מחליא ודמי התפרע בכל גופי. וכשהתא שלנו נעצר בפסגה של הגלגל, הוא דחף את כף ידו ישירות לתחתוני הבוקסר שלי, והחל ללחוץ על איברי. השילוב של הרוח החזקה והצוננת אשר חדרה אל מתחת לתחתוניי עם כף ידו החמימה והמחוספסת, היה מספיק בשביל לטלטל אותי ולגרום לראשי להישלח לאחור בעונג אלוהי ממש. כל גופי בער ורעד מרוב תשוקה, תשוקה מסנוורת, חדה, חסרת שליטה ואובססיבית ממש. הוא פמפם את איברי, מעביר את כף ידו במיומנות מעלה ומטה במורדו, משתמש מעט בכוח, אבל זה הרגיש כל כך טוב. מעולם לא חשבתי שאיהנה כל כך ממגע אגרסיבי, אבל מעולם לא חשבתי שאעשה הרבה דברים שאני עושה רק עם רוי. הוא מוציא ממני צד שמעולם לא הכרתי בעצמי, שלא חשבתי שבכלל קיים בי, ואיכשהו, זה צד שאני אוהב, ולא חשבתי שאוכל לאהוב בעצמי משהו. ואני אוהב את רוי, עם כל החלקים הטובים שבי, וגם עם השבורים שבי, הפגומים והשרוטים, ואולי במיוחד אתם.

"רוי, בבקשה", גנחתי בקול חזק יותר ולא היה אכפת לי שאנחנו מטלטלים את התא ויכולים לגרום לאסון וליפול לקרקע ולמות, לא היה אכפת לי שהתאים השכנים בוודאי שומעים אותנו ויודעים מה אנחנו עושים, לא היה אכפת לי מכך שזה מקום ציבורי ואנחנו עוברים על החוק. פשוט לא היה פאקינג אכפת לי מדבר. לא חשבתי על זה. רק רציתי אותו. רציתי שהוא יגע בי. הייתי צריך את זה כמו אוויר לנשימה. כמו איך שאני תמיד צריך אותו.

הוא פמפם מהר וחזק יותר, ממשיך לנשק את צווארי ורק משאיר סימנים סגולים וגדולים יותר. אני מפחד לראות איך נראה כבר הצוואר שלי אבל קברתי את המחשבה הזו באחורי מוחי ורק התמקדתי בעד כמה אני אוהב את הגבר הזה ועד כמה טוב הידיים שלו והשפתיים שלו גורמות לי להרגיש, ועד כמה הוא רוצה לגרום לי ככה. עד כמה זה חשוב לו.

"כן, בייביי, אתה כל כך יפה. אתה כל כך פאקינג סקסי ככה", הוא הבטיח לי, נושך את כתפי, "אני רוצה לראות אותך ככה תמיד", מלמל בצרידות.

הגלגל החל להמשיך לנוע, אך לא היה לי אכפת שאנחנו מתקרבים לקרקע והסיבוב עומד להיגמר ואנחנו נרד מכאן, לא היה אכפת לי שכנראה רוב הסיכויים ניתפס בשעת המעשה. לא רציתי שהוא יפסיק פשוט. ואז גופי החל לרעוד אפילו יותר, כל שריריי התמקדו ונמתחו לכיוון איברי, והרגשתי שלבי עומד להתפוצץ בחזי ודמי בער בעורקיי ושרף אותי ממש, בעוד גמרתי בקול גניחה צרודה וחזקה, גונח את שמו. ולבסוף עוצם את עיניי ומניח את ראשי על המעקה, רועד ממש.

אלוהים. מה קרה עכשיו. מה הוא עושה לי.

הוא ליטף את ראשי בידו האחרת ואני הרמתי אליו מבט, וראיתי אותו מלקק את אצבעותיו אשר כרגע זהרו מהנוזל הלבן, בלעתי את רוקי ופניי האדימו, "אני לא מאמין שעשינו את זה בציבור", צחקתי בשקט.

"שילכו להזדיין כולם", צחק איתי בחזרה, "אתה בסדר?", שאל בדאגה למראה הבעתי המותשת.

לקחתי עוד כמה נשיקות עמוקות, מחייב את עצמי להירגע ולחזור להכרה, "כ-כן..פשוט.. וואו", מלמלתי בקול חולמני והוא חייך ונשק נשיקה קטנה לשפתיי, משפיל את ראשו על המעקה לצידי. רציתי להגיד לו באותו הרגע שאני אוהב אותו, אבל שתקתי.

"עד כמה שאני יכול להביט בך ובחבר היפה והמכובד שלך במשך כל היום", הוא הביט לאיברי החשוף, "אני מאוד אשמח אם הוא יראה לעיניי בלבד, ולא תחלוק אותו עם שאר העולם", טען, ועזר לי להתלבש בחזרה, מכפתר את כפתוריי ורוכס את הרוכסן בדיוק בזמן שהגלגל נעצר וזה היה תורנו לרדת. רק לרגע התנשמתי והתבוננתי בו בהלם מוחלט, לפני ששנינו צחקנו וירדנו במהרה מהתא.

"זה באופן רשמי המתקן האהוב עליי!", קרא רוי, גורם לי לצחוק אפילו חזק יותר.

***

השמיים ממש נצצו מרוב כוכבים, וזה היה מחזה יפהפה בעיניי, ושמחתי שאני כאן, באמצעו של היריד הזה, והגבר המושלם הזה שהתאהבתי בו עד אובדן שליטה מוחלטת, מחבק אותי ושומר אותי קרוב אליו. הבטתי רק לרגע לעבר דוכן קליעה למטרה, "רוצה להתחרות?", הצעתי.

רוי גיחך בגאוותנות, "אני אפילו אתן לך יתרון אם תרצה", משך בכתפיו בקלילות ואני גלגלתי את עיניי, רוי הטיפוסי.

היה שם ילד שישב לצד הדוכן ובכה, לא היה נראה שמישהו שם לב אליו בכלל או חושב לעצור לרגע ולוודא שהוא בסדר. קפאתי במקום. כשיצאתי מהחדר של הפסיכולוג שלי באותו היום, פצוע ובוכה, עם חולצה קרועה. גם אף אחד לא עצר לבדוק אם אני בסדר, וכל כך רציתי שמישהו ישמע את הזעקה שלי. שמישהו יתייחס אליי ויעזור לי, שיבין שאני לא בסדר. לא רציתי להיות רוח רפאים, רציתי פעם אחת להיות חשוב למישהו.

"רוי, הילד שם...", מלמלתי בשקט והצבעתי לכיוון הילד הבוכה, "אנחנו... אנחנו צריכים לבדוק-", הצעתי, אך רוי קטע אותי בין רגע בהסכמה מוחלטת בכך שהנהן ומיהר לכיוון הילד שישב למרגלות אחד מעמודי הדוכן. הוא התכופף לעברו ושלח את ידו, מניח אותה על כתפו בעדינות. אני רק נותרתי קפוא, אני לא ממש יודע מה לעשות במצבים כאלה, וגם אני המום מרוי.

הילד הרים את עיניו שהיו מוסתרות מאחורי משקפי מתכת עגולות וגדולות, הוא נראה מעט מפוחד בהתחלה, אבל רוי חייך אליו ושאל, "הכל בסדר, חבר?", תהה.

הילד משך מעט באפו, והתכווץ עוד יותר אל תוך עצמו, "לא", לחש כמעט בקול בלתי נשמע.

כל כך כעסתי על האנשים כאן שאפילו לא חשבו לעצור לרגע לבדוק שהכל בסדר עם ילד שנראה בן שש או שבע שיושב לבדו באמצעו של היריד הענק הזה על הדשא ובוכה במרירות ובקול, אני פשוט לא מבין אנשים לפעמים.

לבי התכווץ בחזי בכאב, וחיפשתי בעיניי אחר כל רמז שהו להורים של הילד הזה. עכשיו ברור שאי אפשר להשאיר אותו כך לבדו. אם יש דבר שאני באמת שונא זה לראות ילדים בוכים. ילדים לא אמורים לבכות, לפחות לא מדברים כאלה. גם לי ולרוי לא היה מגיע לבכות כל כך הרבה בגיל כל כך צעיר.

"למה? איפה ההורים שלך?", חקר רוי.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, בזמן שהילד רק בכה חזק יותר ואמר בשברי מילים אשר לא היו כל כך ברורות, "אני... אני ל-לא יודע", המשיך לבכות, "ה-הם אמרו ל-לי לא לזוז.. לא לזוז מה-מהמקום, אבל רצ-ציתי את המיניון הזה ש-שם", הוא הצביע על הבובה הצהובה והגדולה שמונחת מעל אחת מהפחיות שצריך להפיל בדוכן.

התקרבתי מעט לכיוון הילד והתכופפתי גם אני, שולח אליו את החיוך הרך והמעודד ביותר שיכולתי לספק, "איפה ההורים שלך ביקשו ממך לחכות להם, חמוד?", שאלתי.

הילד עצם את עיניו והשפיל את ראשו, מחבק את עצמו בחוזקה כאילו והוא מנסה ליצור חומת מגן כלשהי מפנינו, היה ברור שהוא לא סומך עלינו. טוב, אני לא מופתע כל כך. אנחנו שני זרים בשבילו. רוי שלח לעברי מבט מעט אבוד ואני החזרתי לו אחד בחזרה, לפני שלחשתי לאוזנו, "צריך לקחת אותו לעמדת הכריזה", הצעתי והוא הנהן.

רוי נעמד על רגליו ושלח את ידו לכיוון הילד שיאחוז בה בשביל להתרומם על רגליו, והיה נראה שהילד סומך על רוי אפילו יותר ממה שהוא סומך עליי, ממני הוא מתעלם ולא מוכן להביט בי אפילו. הילד התרומם על רגליו בעזרתו של רוי, לפני ששאל, "א-אתם תע-תעזרו לי?", קולו היה זהיר ומלא היסוסים.

רוי הנהן ופרע את שערו, "כמובן, אבל אנחנו חייבים גם את השיתוף פעולה שלך, בסדר?", ביקש ממנו וכמובן שהילד הזה יסכים ללא היסוסים, "ולפני שאנחנו הולכים... איזה בובה אתה רוצה? מה זה לעזאזל מיניון?", רוי העביר את מבטו בין הילד לביני בבלבול מוחלט, ואני גיחכתי בזמן שהצבעתי על הבובה הצהובה, ורוי עיווה את פניו בגועל, "בשביל הבובה המכוערת הזו אתה-", הוא החל, אבל אני מיהרתי לעצור בעדו בכך שדחפתי בו מעט בכתפי, מסמן לו לשמור את הדעות שלו לעצמו בשביל לא לפגוע ברגשות הילד שהלך לאיבוד בשביל הבובה הנחשקת, 'והמכוערת', לטענתנו של רוי.

"רוי", סיננתי לעברו באזהרה, "הילד רוצה מיניון", שילבתי את זרועותיי בקול מזהיר,מאחר וראיתי שהביקורת הדורסת שלו רק התחילה, "אני חושב שזו בובה מאוד חמודה ומגניבה", חייכתי לעברו של הילד שעיניו אורו במקצת לעברי והוא נראה כה נרגש לקבל את הבובה שלו שאי אפשר היה לשבור לו את הלב עכשיו ולוותר על הבובה. הוא מחה את דמעותיו וקפץ במקומו, מתקדם בריצה ממש לעבר דלפק הדוכן ונעמד על השרפרף הקטן בשביל להגיע לרובה הצעצוע, זה גרם לי לחייך ולצחוק מעט.

רוי נשען על הדלפק מצדו האחד של הילד, ואני הייתי בצד השני, בזמן ששאל את הילד, "אתה רוצה לשחק?", תהה.

הילד הנהן, "כן! בבקשה!", התחנן בצווחות התרגשות ושמחה.

רוי צחק, "אוקי, אוקי", הסכים, והגיש דולר לאחראי של הדוכן, והילד אחז ברובה הסגול בהתרגשות וכשמוזיקת הדוכן נדלקה והאורות הצהובים והכחולים הבהבו סביב כל אחד מהפחיות, הילד החל לירות ללא כל כיוון או חשיבה, אבל לפחות הוא נרגע ונהנה. היה ברור שאין לילד כל סיכוי לנצח בזה, אבל הוא נראה כה חדור מוטיבציה ואמונה שהבובה תהיה שלו, שפשוט העדפתי להישאר שקט ולתת לו ליהנות.

לבסוף התור נגמר, והילד השפיל את ראשו שוב באכזבה, "טוב.. אממ.. תודה לכם", לחש בנימוס, לפני שנראה כעומד לבכות שוב. הוא סידר את משקפיו על גשר אפו והתכוון לקפוץ מהדלפק, אבל רוי מיהר להגיש עוד זוג דולרים הפעם לאחראי, ואחז גם הוא באחד הרובים, מגיש לילד את הרובה שהשתמש בו בסיבוב הקודם.

"בוא ננסה ביחד, בסדר?", הציע רוי, "אמורים להחזיק את האקדח-",הוא החל להסביר לילד, אך אני מיהרתי לקטוע אותו.

"רובה צעצוע", סיננתי בשקט. לא אמורים ללמד את הילד איך לירות באקדח. ורק לרגע התכווצתי, רוי יודע איך להשתמש באחד כזה? לא. אין סיכוי. תירגע נייתן, אתה שוב מגזים.פקדתי על עצמי.

רוי גלגל את עיניו, "רובה צעצוע סגול, מרוצה?", אמר לי בזלזול ואני חייכתי אליו כאישור והוא רק נאנח, לפני שהמשיך להדריך את הילד איך מכוונים ואיך שומרים על יציבות. אם לא הייתי מכיר אותו הייתי חושב שהוא לוקח את המשחק הפשוט והילדותי הזה באופן רציני וכבד מידי, אבל רוי הוא אדם תחרותי, והוא רואה כל דבר כתחרות, הוא רואה כל פרס כדבר שחייב להשיג ולקבל עליו בעלות. לכן לא הייתי מופתע כל כך, לעומת הילד שהיה מרותק והמום ממש מההסבר. אני רק שיחקתי עם קצוות שרוול החולצה שלי, כי הבנתי שאני די מיותר כאן כרגע.

רוי הציג את המיומנות המרשימה שלו בכך שירה בכל שלושת הפחיות שהיו בצד שלו, והילד הצליח לירות בשתי פחיות, שזה כבר שיפור די מטורף. אני מחאתי כפיים מהצד וחיוכי אפילו התרחב כשהתבוננתי בדרך שבה רוי מגיש לילד את בובת המיניון הנחשקת שלו, ופורע את שיערו בשובבות, "בבקשה, חבר", חייך אליו וזה גרם ללבי להתרחב. זה היה ממש מתוק מצדו כל מה שהוא עשה בשביל הילד.

היה מגיע להם עוד פרס עבור זוג הפחיות שהילד הפיל, ורוי חייך אליי, "תבחר לך מה שאתה רוצה, בייבי", קרץ אליי, ואני גלגלתי את עיניי ונסתי להישאר בוגר ולהתנהג כמו איך שגבר בוגר אמור להתנהג, אבל לבסוף נשברתי ולא הצלחתי לעמוד בפיתוי, ובחרתי בובת פיל פרוותית בצבע אפור לעצמי. רוי רק לרגע הביט בי במבט שלא יכולתי להסביר ממש, בזמן שהילד הגיש לי את הבובה הפרוותית, והתבוננתי בו בשאלה.

"הכל בסדר?", תהיתי לעברו.

הילד העביר את מבטו בהתרגשות ובהערצה בין רוי לביני ממש כמו כדור פינג-פונג, לפני שמחה כפיים, "אתה מאוד אוהב אותו, כמו שאבא אוהב את אמא? או כמו שאמא אוהבת את אבא?", הילד נראה מבולבל לרגע בזמן שהפנה את שאלתו לרוי, וזה גרם לדמו של רוי לנזול מפניו, פשוט כך, מרוב שהן החווירו ואני קפאתי בתגובה במקומי ולבי נעצר מלכת.

"מה?", רוי נחנק לרגע ונראה כמתקשה לנשום. ואני רציתי לבכות ממש מהפחד שהוא פשוט יעזוב אותי באמצעו של היריד, הוא תמיד נלחץ כל פעם ארורה שבה אני רק מתחיל לדבר על רגשות. וגם רוי לא אוהב אותי. הילד הזה פשוט מאוד נרגש עכשיו, והוא ילד. ילדים לא מבינים בזה בכלל. לקחתי נשימה עמוקה ונסתי להרגיע את עצמי כי ידעתי שאהיה חייב להרגיע את הגבר ההמום והמפוחד שלי עכשיו.

אך הילד טלטל את ראשו, "רגע.. לא, אני מצטער, מצטער", מיהר להתנצל, "אתם... אתם כמו אבא ואבא, וזה יהיה סופר מוזר. ואבא שלי אמר שאין דברים כאלו", צחק הילד בשעשוע, לפני שחיבק את בובת המיניון שלו בחוזקה ואימץ אותה אל חיקו.

היה ברור שרוי רוצה להגיב למה שהילד אמר, אך אני קטעתי את רוי. גם לי אבי תמיד אמר שאין דברים כאלו, שזה סטייה והזיה של הטבע. עם הזמן לומדים שההורים שלנו לא תמיד צודקים ושלא תמיד חייב להקשיב לכל דבר שהם אומרים, לצערי, רוב הפעמים הם פשוט מדברים בולשיט. אני חינכתי את עצמי בסופו של דבר, אולי זה קרה מאוחר מידי, אבל ברגע שבו הקשבתי לערכים שלי, מצאתי את האושר. מצאתי את רוי, "בואו.. בואו נלך למצוא את ההורים שלך", מיהרתי להעביר נושא, ורוי הנהן בהסכמה במהרה.

אבל בדיוק שמענו צרחות של זוג הורים מבוהלים וחרדים מידי, וראשו של הילד עלה באחת לכיוון שממנו נובעים הקולות החזקים, עיניו התרחבו לרווחה, ולפני שאני ורוי הספקנו לעצור בעדו הוא החל לרוץ לכיוון הקולות.

"אדי! הנה אתה! אדי!", האמא צרחה והתקדמה בריצה, לא ממש מתחשבת בעובדה שהיא נועלת זוג עקבים, לכיוון הילד שהתברר שקרוי אדי, ומיהרה לעטוף אותו בזרועותיה ואמצה אותו אל חיקה, מתייפחת אל שערו הכהה והפרוע, "אלוהים, הייתי בטוחה ש... אלוהים,אדי! אל תיעלם לי ככה שוב!", היא פקדה עליו בין שברי הדמעות שלה.

אביו של אדי, כנראה, מיהר להתייצב מאחורי אשתו המחבקת את בנה בחום ובחוזקה, והתבונן ברוי ובי בחשד גלוי למדי, בלעתי את רוקי בצרידות ולפני שהיה לנו זמן להסביר, הוא מיהר לתקוף, "מה אתם בדיוק עשיתם עם הבן שלי?", הביט בנו בחשד. היה ברור שהוא נגעל מאתנו, וסימן לאשתו להתרחק כאילו אנחנו מצורעים. בלעתי את רוקי והתכווצתי, נצמד לרוי.

התגובה הראשונה שלי, תחת הנימה השיפוטית שלו והמבט הביקורתי והקשה, הייתה גמגום. אך רוי מיהר ללחוץ על כתפי בחום, כמסמן לי שהכל בשליטה, וענה לאב המודאג, "מצאנו את הבן שלך בוכה כאן", הוא הצביע על הדוכן, "התכוונו ללכת אתו לעמדת הכריזה בשביל שתמצאו אותו שם, אבל הוא מאוד רצה את בובת המיניון הזו. אני מבטיח לך שהתכוונו בדיוק עכשיו ללכת לעמדת הכריזה", הסביר בשלווה.

"אוקי, תתרחקו מהבן שלי", ירק לעברנו בזלזול ונמנע מקשר עין אתנו.

רוי צחק לעברו בזלזול, "אין בעיה, רק תנסה להישאר קרוב אליו ולא לאבד אותו פעם הבאה", ירה לעברו בזלזול, לפני שחייך לעברו של אדי, "להתראות אד", קרץ אליו, מקבל נהמת אזהרה אחרונה מהאב, אבל אני מיהרתי לגרור את רוי משם לפני שיקרה משהו שכולנו נתחרט עליו. ברור שנקבל תגובות שכאלו בציבור, כמובן שנקבל מבטים נגעלים, סקרנים או המומים. אנחנו זוג חד מיני, לעזאזל. אנחנו פשוט צריכים למצוא דרך להתעלם מזה.

"הומופוב מזדיין", ירה רוי בזלזול כשהיינו רחוקים מספיק.

"שיהיה מה שהוא רוצה להיות, שיסתכל עלינו איך שהוא רוצה...", משכתי בכתפיי בשקט, "למי אכפת?", גיחכתי.

רוי נאנח, "לי. לי אכפת. זה לא מגיע לך", לחש, אבל היה נדמה לי שהוא לא רוצה לדבר על זה, ושהוא לא רצה בכלל לחלוק איתי את המידע הזה.

***

אני לא יודע איך רוי הצליח לעשות את זה, אני מניח שרציתי לעודד אותו מעט אחרי התקרית עם אביו של אדי, והסכמתי לעלות על רכבת ההרים הארורה הזו. זו הייתה הנסיעה הכי ארוכה, איומה ומענה שאי פעם הייתה לי כל חיי. ידעתי שלא הייתי צריך לעשות את זה. כמובן שהיה שווה לראות את מבטו הנרגש והמרוצה של רוי, ולאחוז בידו בחוזקה בכל ירידה חדה , אבל השיער שלי נהרס באופן מוחלט ואני חושב שאני מרגיש את הנקניקייה בחזה. ביציאה מהרכבת הרים מיהרתי לכיוון אחד מעובדי הצוות שהסכים לשמור את הפיל בשבילי, והודיתי לו על כך בפעם העשירית כבר, והוא רק גלגל את עיניו וזרק לעברי את הפילון. גם על זה הודיתי לו, צוחק למראה ההבעה העייפה שלו בגללי.

"אני חושב שאנחנו צריכים לקחת סיבוב נוסף ברכבת-", רוי החל להציע, אך אני מיהרתי לקטוע אותו בקול תקיף וישיר.

"לא! אני עוזב את היריד אם אנחנו עולים על החרא הזה פעם נוספת!", הזהרתי אותו, "זאת הייתה הנסיעה הכי איומה שהייתה לי", התנשפתי במאמץ, מרגיש כאילו רצתי מרתון בלי להאט או לנשום ולו למשך שבריר שנייה. אני באמת שונא רכבות הרים.

רוי צחק בקול, לוקח את ידי בידו ומוביל אותי לכיוון ההמון שהתרכז באמצעו של היריד בשביל לצפות בזיקוקים. המחווה הקטנה הזו אך החשובה והיקרה לי, חממה את לבי וגרמה לו להתרחב בחזי. בטני התהפכה ודמי התפרע בכל גופי, זה מרגיש כל כך נכון להחזיק לרוי כך את היד. היא מתאימה לשלי כאילו ונוצרה רק עבורי. חייכתי חצי חיוך בזמן שהוא התיישב על המדשאה ופינה לי מקום בין רגליו, מניח לי להתערסל ביניהן ולהניח את ראשי על חזהו. נשמתי את ניחוח חמצן הרוי שלי אל ריאותיי ורציתי לבכות מרוב שמחה. אני בבית. אני בטוח. אני שלם. ואני מאוהב, לא חשבתי שאי פעם זה יקרה לי, אבל אני באמת מאוהב.

צבעי הזיקוקים היו בהירים, והאירו את השמיים השחורים באלפי צבעים שונים וזוהרים. בהתחלה מעט נבהלתי מהזיקוקים, תמיד שנאתי רעשי פיצוץ רועמים, אבל רוי רק נשק לכתפי החשופה או לראשי, לוחש לי כל כמה רגעים עד כמה יפה אני ועד כמה הוא שמח שאנחנו כאן ביחד, וזה היה כל העולם בשבילי.

ראייתי התרוצצה בין כל מיני זוגות צעירים שגם הם התחבקו יחד והתנשקו למראה הזיקוקים, וחייכתי חצי חיוך. אני זוכר שתמיד כשהתבוננתי בזוגות כאלו הייתי מלא חרדות, בזמן שתהיתי איך זה ירגיש אם אני אהיה בסיטואציה כזו. סיטואציה של זוגיות. תהיתי אם גם אני לא אתבייש להתנשק בציבור, אם זה יהיה לי נוח להיות מחובק בזרועות של אחר. תהיתי אם אהיה בקשר טוב עם אותו אדם ותהיתי אם בכלל אני אזכה לקבל חום ואהבה.תהיתי איך אני אתפקד כבן זוג, ואם בכלל מערכת יחסים היא דבר אשר בריא ומתאים לי. תהיתי אם אני בכלל ראוי לזה, ואם אי פעם אוכל להיות בסיטואציה הזו בשביל לענות על כל השאלות האלו ולחקור זאת. ועכשיו, כשאני נמצא עם רוי מחובק על הדשא, בזמן ששפתיו כל כמה רגעים מלטפות את עורי ברוך, כל הפחדים שלי התנדפו והתפוצצו יחד עם הזיקוקים. כשאני אתו אני בטוח מכל הדברים שפוגעים בי מבפנים, ואני קבלתי תשובות לשאלות שאפילו לא חשבתי עליהן.

"רוי?", לפתע קול גברי קרא מאחורינו.

רוי התכחש באחת, וקפא במקום, אוחז בי בשביל שלא אזוז גם אני.

"מה.. מה קרה?", שאלתי בבלבול, "רוי, מישהו קורא לך", נסתי לגשת אליו, אבל הוא רק סימן לי עם ראשו לשלילה, כאילו ומבקש ממני להישאר בשקט. לבי החל להאיץ את פעימותיו וכל מערכותיי נדלקו באחת בעוד חושיי התחדדו, מי זה ומה הקשר בינו ובין רוי? פחדתי לגלות את התשובה לשאלה הזו, לא רציתי בכלל לשאול אותה. במיוחד שלא עכשיו, ביום המושלם הזה. אבל לא יכולתי להשתלט על הסקרנות האיומה שלי והפניתי את ראשי לכיוון הקול, רואה גבר בערך בגילי מתקדם לכיוונו של רוי. התכווצתי בין רגע, מיץ מרה עלה בגרוני ודמי נזל מפניי.

מי זה?! החרדה הכתה בי וחזי שקע בכאב מענה בעוד לבי הלם בחוזקה ובפראות. הוא גבר נאה למדי. דמי קפא בוורידיי ונשמתי נעתקה. אלוהים. מי זה?!

"כמובן שאתה מתעלם ממני כמו אז-", הוא החל, צוחק בגאוותנות מעט כאילו והוא יודע איך להתמודד מול גבר כמו רוי, וזה רק גרם לחרדה שלי לעלות בעוצמתה עד שהרגשתי כיצד היא לופתת אותי מבפנים וכובלת אותי ללא כל יכולת להרפות. כל מערכותיי דלקו באחת, והידקתי את אחיזתן של זרועותיו של רוי סביבי, לא משחרר אותו ממני. הוא שלי.

רוי לכד את שפתו התחתונה בין שיניו, "מה אתה רוצה, לוק?", הוא נשמע עצבני ולחוץ למדי. ועצביי שלי עצמם נמרטו למשמע הטון הזה.

הגבר, שהתברר כלוק, סוף כל סוף שם לב אליי, וגיחך, "הו, אני רואה שיש לך כאן חבר קטן... הצעצוע החדש שלך רוי?", צחק, כאילו ואני כלל לא בן אנוש עם רגשות, כאילו ואני בכלל לא כאן ומקשיב למה שהוא אומר. הוא כינה אותי צעצוע?! חשבתי בזעזוע. התכוונתי להגן על כבודי ולגרור את רוי מכאן, אבל הוא התפרץ עליו כתגובה.

"זה כלל לא עניינך, לך מכאן", הוא נשמע מודאג אפילו יותר עכשיו, והחל להתרומם, עוזר לי לקום בעקבותיו, הייתי המום מידי וזה לקח לי כמה רגעים, וגם כשנעמדתי מעט מעדתי מאבן קטנה, וזה רק גרם ללוק הזה יותר לגחך לעברי. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי והעברתי משקל מרגל לרגל, מרגיש כלל לא רצוי כרגע ולא נוח. היה ברור שהם שניהם יודעים משהו שאני לא, ורציתי ממש לצווח עליו.

עיניו של לוק היו כחולות, עד קיפאון כמעט, מעולם לא ראיתי צבע כזה. הוא היה גבוה, ממש כמו רוי והרבה יותר שרירי ומחוטב ממני. שיערו היה חום בהיר, כמו דבש, וטווי פניו היו משורטטים בקפידה, כאילו והוא נוצר בעבודת יד באופן המושלם והמושקע ביותר שיש. בלעתי את רוקי וזה צרב. שיט. הוא נראה ממש נאה. שיט. אני לא אוהב את זה, בכלל לא. ואני כבר שונא אותו.

אחזתי בזרועו השרירית של רוי, "רוי, אנחנו צריכים ללכת...", מלמלתי.

"אתה אפילו נותן לו להתבכיין אליך? וואו, זה שיפור מטורף, רוי", המשיך לוק לדבר כאילו ואני לא שם בכלל. כיווצתי את עיניי לעברו, והידקתי את הלסת שלי. מי הוא חושב שהוא? חשבתי בהלם מוחלט מגסות הרוח שהפגין. לבי רק הלם חזק יותר והדם ממש געש באוזניי בזמן שבטני התכווצה בכאב. אני רק רוצה להתרחק ממנו, הוא כלל לא מוצא חן בעיניי, אני מרגיש ממנו גלים שמשדרים רק צרות ותסמינים רעים.

רוי נאנח, "אתה צודק, נייתן, בוא נלך", הוא הסכים איתי, מתעלם ממנו באופן מוחלט וזה הצליח מעט להרגיע אותי. אבל לא מספיק.

"אתה לא מתכוון להציג בינינו?", צחק לוק בשעשוע מוחלט מהסיטואציה המביכה שיצר בעצמו.

רוי התכוון לענות, אבל הרגשתי שגם אני צריך לדבר. הוא לא יכול להופיע משום מקום, לכנות אותי 'צעצוע', לדבר אליי בגוף שלישי, לצחוק על רוי ולהביך את שנינו. זו חוצפה. ורוי יגן עליי, רוי לא ייתן לו לדרוך עליי בחזרה. התחבאתי מעט מאחורי רוי, בזמן שאמרתי, "אני נייתן, החבר שלו", הצגתי את עצמי, "ואתה?", תהיתי, כי ידעתי שרוי לא יספר לי את האמת עליו ואני חייב לדעת אותה.

הוא גיחך, מושך בכתפיו, "לוק, החבר לשעבר", אמר בקצרה.

לבי צנח מטה וכל מערכותיי כבו בין רגע. עזבתי את זרועו של רוי והתרחקתי ממנו בהלם בזמן שהרגשתי כיצד העולם מתפורר סביבי. רוי אמר לי... שאני החבר הראשון שלו. הוא שיקר? רק המחשבה על כך הכאיבה לי עד לכדי הדמעות שנכבו בעיניי, אך מיהרתי להדוף אותן. מנסה להתעלם מהדקירות הצורבות בחזה ומהכאב האיום בבטני, מנסה להתעלם מהצמרמורת שהצליפה בי וגרמה לי לטלטלה נפשית ופיזית בנשימה אחת, לפני שלקחתי נשימה עמוקה ומאומצת.

"נעים להכיר", אמרתי בקול חנוק, "תסלחו לי, אני מיד חוזר", לחשתי, לפני שהתרחקתי משניהם והתקדמתי לכיוון היציאה מהיריד כמה שיותר מהר. אני לא מאמין שהוא שיקר לי לגבי זה. הוא אמר לי כל כך הרבה פעמים שאני החבר הראשון שלו, שהוא מעולם לא הרגיש כמו איך שהוא מרגיש איתי. הוא גרם לי להרגיש כל כך מיוחד מעצם העובדה הזו, וחשוב. ועכשיו זה מתברר כשקר.

יצאתי מהיריד, תוהה אם לחכות ליד המכונית של רוי בשביל שהוא יסיע אותי לביתי או להמתין לאוטובוס.

לבסוף מצאתי את עצמי מתיישב במושבים האחוריים של האוטובוס הציבורי, מתעלם משלושת השיחות האחרונות שקבלתי מרוי, מכבה את הטלפון. 

_________________-

אני ממש מצטערת שזה לקח לי כל כך הרבה זמן, פשוט המחשב שלי היה בתיקון והייתי עסוקה בטירוף 

מחר יעלה פרק נוסף!  

אוהבת אתכם, ובהצלחה לכל מי שחזר ללימודים, אומנם מעט באיחור - אבל אני באמת מאחלת לכל אחד ואחד מכם שנה של הצלחות, שנה שבה תכירו חברים חדשים, תצליחו בלימודים, תתגברו על קשיים מהשנה הקודמת, תתבגרו, תתפתחו, תתמודדו עם כל קושי שיבוא בדרך, ותיהנו מכל רגע, זה הכי חשוב, לקחת את הדברים בפרופורציה ולהצליח לשלב בין חיי חברה, בין הלימודים ובין הדברים שאתם אוהבים לעשות! D: