chapter 32

התעוררתי לתחושת זיפים מעקצצים כנגד פניי ולמגע שפתיים חמימות על עור צווארי. הטלתי את ראשי לאחור ופלטתי אנקת עונג צרודה במקצת, עד כמה שרציתי לעצום את עיניי ולהתמכר לתחושה הממכרת והמסחררת שהוא מסוגל לחולל בי, רציתי הרבה יותר לראות אותו. רציתי להתעורר כל בוקר בשביל לגלות את הפנים שלו ממולי, אני לא צריך דבר מלבד זה.

הסתובבתי אליו ולא יכולתי לשלוט בחיוך שלי, בזמן שהעברתי את אצבעותיי בעדינות בשערו הפרוע שנפל על מצחו, הוא חייך אליי בחזרה ונשק לי נשיקה קטנה לשפתיי, עיניו מוארות והחזיקו רגש שלא יכולתי לפענח או לאבחן. אבל לא רציתי לחשוב על זה, לא רציתי לחשוב על איך שהוא מרגיש כלפיי, כל פעם שבה נסתי להוציא ממנו מעט רגש ספגתי פגיעה. כרכתי את זרועותיי סביב צווארו, מקרב אותו עוד יותר אליי, רק רוצה להיות קרוב אליו, והוא החזיק את משקלו בעזרת מרפקיו בשביל לא להכאיב לי בעודו נשכב מעליי.

"בוקר טוב", חייכתי אליו.

הוא נשק לי נשיקה קטנה ללחי, "בוקר טוב, יפהפה", מלמל בשקט לאוזני, כאילו ולא רוצה לחלוק את הברכה הפשוטה הזו עם אף אחד אחר מלבדי.

הוא העביר את שפתיו במורד צווארי וחזי שקע בעוד לבי הלם בחוזקה, בטני נמלאה פרפרים וכל עצביי נמתחו עד קוצר נשימה. אחזתי בשערו בחוזקה באצבעותיי, כניסיון להיאחז במשהו, בכל דבר, בזמן שאיברו נלחץ על בטני, כה קרוב לזקפת הבוקר שלי, וששפתיו מצצו את עור צווארי. זאת תחושה שמימית ומטלטלת. מעולם לא חשבתי שאני אתעורר בבוקר והמחשבה הראשונה שתעלה למוחי היא לרצות לנשק מישהו. מעולם לא חשבתי שאפשר למצוא אושר בלחלוק מיטה עם מישהו, מעולם לא דמיינתי עד כמה בטוח ומוגן זה יגרום לי לחוש. גנחתי בצרידות, והנעתי את אגני כנגד אגנו, נואש לכמה שיותר קרבה ממנו, לכל קרבה שתהיה.

הוא רפרף עוד נשיקות קטנות ומלטפות על צווארי שישכיחו וירפאו את הכאב שהעבירו לי שניות ספורות קודם, לפני שבמהרה הרים את ראשו והתרשם למראה צווארי שבוודאי סגול מאוד ופצוע כבר. ידעתי שאהיה חייב להסתיר את זה. שנאתי את המחשבה הזאת.

עצמתי את עיניי, חש מותש מחדש, "אפשר פשוט להישאר כאן כל היום?", ביקשתי בשקט.

הוא צחק וחזר להישכב לצדי, מושך אותי אליו כך שראשי ינוח על חזהו המוצק והמקועקע, "אני לעולם לא אתנגד להצעה כזו", הסכים ישירות.

כרכתי זרועה סביב בטנו וקימרתי את גופי עוד יותר, נואש שרוי יעטוף אותי בזרועותיו בחזרה. ראשי על חזהו של רוי וזרועותיו מהגוננות הכרוכות סביב אגני, בשעה שאני מסוגל לחוש את נשימותיו עולות ויורדות בהדרגתיות ולהקשיב לפעימות לבו פורטות על מיתרי נשמתי - הרגיש לי כמו בית. זה המקום האהוב עליי. אני לא יכול לתאר מצב יותר שליו, מאושר ומושלם מזה.

רוי ליטף את גבי החשוף בשקט, בוהה בתקרה, לפני ששאל, "אתה תתוודה בפני הכומר שלך?", קולו היה זהיר אך גם נשמע מפוחד באופן שהיה קשה לזהות תחילה.

בלעתי את רוקי והתכווצתי, קובר את פניי בעור החם של חזהו. זה היה הדבר האחרון שרציתי לחשוב או לדבר עליו כעת, "כן", אמרתי בכנות, "אני לא יכול לשקר לו, רוי, זה חטא איום, אולי אפילו יותר גרוע מהחטא שלנו-", התחלתי לדבר בלי לחשוב ומיהרתי לעצור את עצמי, וברגע שבו המילים נפלטו מפי, רוי התנשם עמוקות ושמט את זרועו שלפני רגע ליטפה אותי, על המיטה. הוא עצם את עיניו ונראה בברור מיואש.

לבי החל להלום בפחד איום מהמחשבה שהוא יגיד לי לצאת לו מהחיים פעם נוספת, "אני מצטער", מיהרתי להגן על עצמי, "אני לא התכוונתי לקרוא לנו... לא התכוונתי לזה ככה...", החלתי לגמגם אך קולי נשבר ונותרתי חסר אוויר, מילים או תקווה. כי זה מה שזה. אין לי כל דרך להכחיש או לייפות את זה, אבל לא אכפת לי עוד. נדמה, שאני מוכן להשליך את חיי ישירות מהקומה הכי גבוהה ולהניח להם להתרסק על הרצפה בשביל לקבל נשיקה אחת מהגבר הזה. ורוי צריך לדעת את זה, אני לא רוצה לגרום לו לחשוב שאני מפקפק שוב בקשר שלנו ומחזיר אותנו לנקודת ההתחלה. אלוהים. הייתי כל כך טיפש בהתחלה.

"אני לא יכול לסבול את זה שאתה קורא לזה חטא. זה לא חטא נייתן. הרגשות שלך, כל הדברים שוויתרנו עליהם בשביל להגיע למצב הזה שאנחנו שוכבים ככה האחד ליד השני, הפגיעות שחטפנו וכל הסיכונים שלקחנו - הם לא חטא. זה יפהפה בעיניי. מעולם לא הייתי במצב הזה לפני או הרגשתי כך כלפי אף אחד אחר מלבדך, ובזמן שאני מנשק אותך ואני חש כה בר מזל, אתה רק חושב ורואה את זה כחטא?", הוא שאל ופגיעות ברורה צווחה דרך המילים שלו.

למרות שהייתי מעדיף שזה ייראה אחרת, אני לא יכול שלא לחשוב על עצמי עד כמה אגואיסט ארור אני, אך גם לחוש מאושר, שהוא לפחות מראה רגש בפניי ונפתח אליי. בכל פעם שרוי יוצא בהצהרה כנה, אני נותר דומם ומוכה הלם למשך רגעים ספורים, מעד כמה שרגעים כמו אלו הם נדירים. הוא חש כלפיי משהו, הוא אמר את זה כרגע בברור, והוא רואה את זה כיפהפה. הוא רואה את הזוגיות שלנו ואפילו את כל החרא שאנחנו עוברים בשביל להגיע לנקודה שבה אנו נמצאים כעת - כדבר יפהפה. נסתי להילחם בחיוך שכלל לא התאים לרגע כמו זה, אך כשלתי ופשוט נשקתי לצווארו נשיקות קטנות מלאות אהבה והכרת תודה שהוא חש מספיק בנוח בנוכחות שלי בשביל לדבר בכנות ובגלוי.

אני אוהב אותו. לכל הרוחות, אני לא יכול לראות דבר מלבד האהבה הזאת. אני אוהב את החטא. אני פאקינג סוגד לו.

"כמובן שלא, רוי. החטא תמיד נמצא שם באופן ברור, אבל אני מתעלם ממנו, כי לא אכפת לי יותר מזה. אני רוצה להיות מאושר, גם אם חטאים הובילו אותי לאושר הזה, אני מוכן לחטוא עוד אלפי פעמים כל יום בשביל רגעים כמו אלו", הבטחתי לו, מעלה את עיניי מחזהו המקועקע והמוצק בשביל להביט בעיניו הכהות והחודרות, שתמיד גורמות לי לחוש כאילו והן מקלפות עוד שכבה בתוך תוכי ורואות דרכי, רואות אותי האמיתי. העיניים הללו תמיד מצליחות לגרום לראשי להסתחרר וללבי לעצור מלכת, "אני רק מקווה לקבל מחילה... אני לא יודע איך הוריי יגיבו אם אהיה מגורש מהכנסייה באופן סופי", הסברתי.

רוי גיחך, מושך בכתפיו ברפיון לפני שהחזיר את זרועו להיכרך סביב בשעה שאצבעותיו ליטפו את גבי, מעבירות בו צמרמורת מענגת אשר חדרה עד עמקי עצביי ורגשותיי וטלטלה אותי עד אבדון מוחלט, "הוא חייב לסלוח לך", אמר בפשטות.

צחקתי, "אתה אופטימי יותר מידי, בייב. כמובן שהוא לא חייב לסלוח לי, הוא לא חייב לי דבר", הזכרתי לו.

רוי טלטל את ראשו לשלילה, "אם אלוהים לא היה סולח לחוטאים, גן העדן היה ריק", הסביר, "אתם לא מאמינים שלכל דבר ואחד מגיעה מחילה או חרא כזה?", שאל בספק.

"יש הבדל בין העובדה שאנחנו מאמינים לזה ובאמת מבצעים", הסברתי בעגמומיות ברורה, "אני באמת לא רוצה לדבר על זה רוי... השיחה אתו תקרה בקרוב ועד אז אני מעדיף פשוט לא לחשוב על זה", נסתי להסית את הנושא לפינה, אני באמת לא רוצה לדבר על זה.

רוי הנהן בהבנה, ונשק נשיקה קטנה לראשי, טומן את אפו בשערי ושואף עמוק, "אתה בטוח שאתה מספר לי הכל?", תהה בקול.

לבי התכווץ והחל להלום בחוזקה בזמן שבטני התהפכה, "כ-כן, למה?", נסתי להישמע הכי תמים וכנה שיכולתי. אני רוצה לספר לו ולהיות גלוי בפניו לגבי כל דבר, אבל אני דואג לו. אני יודע איך הוא יגיב כשיגלה על מה שניק עשה, והפעם הוא לא יעבור על זה בשתיקה. אני לא מוכן לסבול את המחשבה בכלל שרוי יימצא בסיכון וייפגע בגללי ובגלל הצרות שלי, אפילו אם וניק יעשה את זה שוב... לפחות רוי יהיה מוגן. אני מעדיף לספוג זאת פעם אחר פעם בשביל להבטיח את שלומו. הוא תמיד כל כך מוכן להגן עליי, אני רוצה להגן עליו עכשיו.

רוי נאנח, "אני לא יודע בייבי, אתה רוצה אולי לספר לי בעצמך למה? אני מרגיש שיש משהו שאתה מסתיר ממני בלי כל קשר בכלל לכל הסיפור המזדיין הזה עם הכומר שלך", הסביר.

עצמתי את עיניי וקברתי את פניי עמוק יותר בחזהו, לא רוצה לחשוב על מה שקרה. אני בטוח, לפחות לעכשיו, אני בטוח. רוי עוטף אותי בזרועות שלו ואנחנו מוגנים מתחת לשמיכה הכבדה שלו. אני רוצה להתענג מכל שנייה של הרגע הזה, ולספוג אותה עמוק אל תוך מרחבי ליבי ונשמתי, אני צריך את זה. אני לא רוצה לבזבז את הזמן שלנו על זה, אני לא רוצה לשוב ולראות את זה מול עיניי, אני לא רוצה לחיות את הסיוט הזה מחדש. אני עייף מלבכות ולהזדקק להגנה, אני אסתדר, אני חייב להסתדר.

"אני לא מסתיר ממך דבר, רוי", אמרתי בקול החלטי והידקתי באופן מכני כמעט את אחיזתי סביב פלג גופו העליון, החמים והמוצק. שואף את ניחוח חמצן הרוי האהוב, הממכר והמענג שלי, ואני מסוגל לחוש איך שיקול הדעת והשלווה חוזרים אליי בהדרגתיות, והדבר היחידי שיכול להפיל אותי כעת מרגליי, לרסק אותי ולהוציא אותי מכלל שליטה מוחלטת - זה הגבר הזה שמחבק אותי הרגע.

רוי ליטף את שיערי בחיבה, "נייתן, אני יודע שזה שקר בהכרח, כל הסיפור של האוניברסיטה שלך.. אבל למה אתה לא מנסה להפוך את זה למשהו מעט יותר מציאותי?", שאל רוי.

העברתי את אצבעי על הקווים השחורים החרוטים על עורו שבונים את קעקועיו, הוא מעט התכווץ וניסה לכבוש גיחוך כשהעברתי את אצבעי מתחת לפטמה הימנית שלו, זקפתי גבות בשעשוע, עוד נקודה רגישה? דאגתי לשמור את המקום הזה בזיכרוני, לפני ששאלתי.

"מה זאת אומרת? למה אני לא לומד באוניברסיטה? אתה יודע שניסיתי אבל לא התקבלתי. אין לי ציונים גבוהים מידי, אין לי כסף לזה וגם אין לי ממש רקע אישי מפואר. ההורים שלי בטוחים שקבלתי מלגה, אבל אין לי כל זכות או סיבה באמת לקבל אחת", נאנחתי באכזבה עצמית.

התגברתי כבר על השלב הזה שבכיתי בלי סוף ואכלתי את עצמי במחשבה עד כמה אידיוט אני, עד כמה דפוק בשכל אני ולוזר, פשוט לוזר, כי חפרתי לעצמי חלקת קבר בחצר האחורית של ביתי פשוט ביום שבו סירבו להעניק לי את המלגה. אי הענקת המלגה למעשה גזרה עליי לסיים את החיים שלי בשכונה הארורה והשנואה שלי, גזרה עליי לא להתקדם או להתפתח ממש לשום מקום. אין לי כישורים מיוחדים, אין לי אמצעים פיזיים להתקדם בחיים. בעבר חשבתי פשוט להתאבד וזה יהיה בדיוק כמו לחכות עד היום שבו יהיה הדין האמיתי שלי למות, אבל עברתי את התקופה הזו. כעת, אני בהשלמה, שלא ייצא ממני ממש משהו מיוחד, ואני אשם בזה. במקום להיות עסוק בלימודים כשהייתי צעיר, הייתי עסוק בבעיות שלי עם עצמי, הייתי עסוק בבעיות בבית שהיו לי. שמתי לעצמי רגל כמו עיוור, וזה מגיע לי.

רוי פלט קללה בשקט, "נייתן, אתה ניסית להתקבל לאוקספורד בגיל שמונה עשרה", הזכיר לי, "אתה לא אותו הילד הזה יותר. אני לא רוצה לדחוף בך לעשות שום דבר שאתה לא רוצה, אבל אם זה עדיין באמת כל כך חשוב לך, למה אתה לא עובד בשביל זה? למה אתה לא לומד מחדש את כל החרא הזה שצריך ללמוד בשביל לעבור את מבחני הקבלה?", שאל.

זקפתי את ראשי והשענתי על חזהו הרחב את מרפקיי, שערי הזהוב במקצת מבריש את עיניו ומיהרתי להסית אותו לאחור בחיוך קטן ונבוך, "אם לא הצלחתי אז, עכשיו אין כל סיכוי שאני אצליח רוי. עבר כבר יותר מידי זמן, זה מאוחר מידי-", התחלתי לנסות להסביר לו, אך הוא קטע אותי מחדש.

"אתה פאקינג בן עשרים ואחת, זה בדיוק הזמן להתחיל את זה!", קרא, "אתה בכלל רוצה את זה?", זקף גבות מסוקרנות.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, כמובן שאני רוצה. אבל אני מפחדת לקבל עוד 'לא', אני מפחד לקבל דחייה נוספת. אני בספק אם אצליח לספוג עוד אחת מאלו.

נאנחתי והשענתי רק לרגע את מצחי כנגד מצחו בעייפות, "רוי, זה פשוט מאוחר מידי", מלמלתי בשקט, "אין לי אפילו כסף לקנות פאקינג ספרי לימוד-", התחלתי, אך הוא קטע אותי במהרה.

"לי יש", אמר בקול מפציר.

עיניי נפערו לרווחה לעברו, ומיהרתי להתרומם מחזהו, מתיישב בשילוב רגליים על המיטה בכעס ובהלם בו בזמן. רק למשך שבריר שנייה הייתי מהופנט למראה הקוביות המעוצבות והארורות הללו שלו, ולזקפת הבוקר הזקורה והעבה שלו, שכמעט קרעה את בד הבוקסר הדק שנעזרתי בכל שביב של שליטה וקור רוח בשביל לא לקרוע אותו בעצמי, לפני שעצמתי את עיניי ואמרתי בסבלנות, "לא", נייתן, תנשום, "לא, אתה לא משלם עליי, רוי, אין סיכוי שאני אקח ממך כסף", זה רק קוביות נייתן, זה רק שריר, תנשום.

רוי קלט את נעיצת המבטים הממושכת שלי בפלג גופו העליון, ונראה כמנסה לכבוש חיוך, "אבל למה? יש לי מספיק כסף בשביל זה, תן לי להעניק לך משהו-", הוא התעקש, אך הפעם זה היה תורי לקטוע אותו.

"לא, רוי, ממש לא", אמרתי בקול החלטי, "אני לא רוצה שתעניק לי משהו חומרי, למעשה, אני לא רוצה שממש תעניק לי כל דבר. אני לא צריך לקבל ממך מתנות. אני רק צריך את זה", הצבעתי על החלל הריק והרחב מידי הזה בינינו, על החלל הכואב והמענה הזה, שרק רציתי לחזור לשכב על חזהו ולנשום את ניחוחו אל ראותיי. לבי התכווץ ובטני התהפכה, אני אוהב אותו.

"אתה באמת מתכוון לתת לתירוץ הכלכלי הזה לדפוק לך את העתיד?", שאל אולי בלעג.

עצמתי את עיניי, "למה אתה כל כך מתעקש על זה? זה עניין שלי, לא שלך או של שנינו", נסתי להיפטר מקולי הקשה בגיחוך קל, "למה אכפת לך?", תהיתי בקול.

הוא צמצם את גבותיו לעברי והתבונן בי כאילו צמחו לי עוד שני ראשים, לפני שנאנח והושיט לעברי את כף ידו החמימה, הגדולה והמחוספסת, ואני הושטתי לעברו את כף ידי בחזרה בין רגע. הוא לא היה צריך לבקש או לדרוש, אני אקח כל מגע שהוא יעניק לי. כל מגע. הוא ליטף בעזרת אגודלו את גב כף ידי באיטיות וברוך שכה נגדו את מגעו המחוספס, לפני שאמר, "כי אכפת לי ממך, ואני שונא לראות אותך מבזבז את החיים שלך בשכונה הסגורה הזו שלך. אני שונא לראות איך הפוטנציאל העצום הזה שטמון בך לא ממומש. ואני הכי שונא לראות עד כמה אתה חסר תקווה ואמונה עצמית, מאחר ואתה מבזבז אותה על אנשים שלא ראויים לזה אפילו, אני כלול בהם. תאהב רק קצת את עצמך, תפסיק לבזבז את זה על כולם", לחש.

עצמתי את עיניי ממילותיו, וניתקתי את כף ידי מידו באיטיות, הדמעות צרבו את עיניי אך בלעתי אותן בחזרה והנחתי להן להצית אש בעמקי גופי ונשמתי, "נסתי לאהוב את עצמי, רוי. אני באמת נסתי. זאת הנקודה שאנשים לא מבינים כל פעם שבה הם מפצירים במישהו לאהוב ולקבל את עצמו. אני באמת נלחמתי על האהבה העצמית הזו, עשיתי כל מה שיכולתי בשביל לחוש בה. ועדיין, לא הצלחתי. אני מצטער, אבל כל מה שנשאר לי זה אכזבה כלפי עצמי, אז למה לי לא לתמוך באחרים שלא ירגישו ככה גם? אני יודע עד כמה חרא זה מרגיש, למה לי לראות אנשים אחרים שאכפת לי מהם גם שונאים את עצמם? אין הרגשה יותר מגעילה, איומה וכואבת מזו", אמרתי לו בכנות. וככל שהשיחה הזו נמשכה זמן רב יותר, כך גם יותר מאסתי בה.

הוא לקח נשימה עמוקה, "אני יודע איך זה מרגיש נייתן, אני חושב שאין מישהו שיודע את זה יותר טוב ממני. אבל אתה לא כמוני. אתה לא כמו אחיך וכמו כל האנשים שאני מוקף בהם. אתה טוב יותר מאתנו, ובשבילך זה עדיין לא מאוחר מידי לנסות, זה עדיין לא-", הוא התחיל, אך הרגשתי שהראש שלי מתפוצץ ואני עומד לצרוח ולהתפרק כל רגע. אני לא יכול להמשיך לדבר על זה. אני לא רוצה להמשיך לדבר על זה. אני רק רציתי לבלות את היום במיטה לצדו, לא לנהל את השיחות הללו.

לא הייתי מסוגל להמשיך להקשיב לו או אפילו להיות קרוב אליו, הייתי צריך להיות לבד לרגע, "אני צריך ללכת לשירותים, סליחה", אמרתי בקול חנוק ופצוע, לפני שניתקתי את ידי מידו באגרסיביות ובכוח שהפתיעו אותו באופן ברור, ומיהרתי להתרומם מהמיטה, לא חושב על כך שאני לבוש רק בתחתוני בוקסר, פשוט רציתי להיות רחוק ממנו, רציתי להיות רחוק מהכול.

"נייתן!", רוי קרא מאחוריי והתרומם מהמיטה, הולך במהרה אחריי לאורך המסדרון. אך הוא אינו הספיק להגיע אליי, הייתי מהיר מידי, מרוכז מידי בעצמי, ונחוש להיות רחוק ממנו. לא הצלחתי להקשיב לו אפילו, לא התייחסתי לקולות צעדיו ולבקשותיו שאחזור אליו. כשאני צריך להיות סגור בתוך עצמי, אף אחד ושום דבר בעולם הזה לא מסוגלים לעצור בי. אני לא מסוגל לעצור בי, "נייתן, בייבי-", רוי ניסה לעצור בעדי פעם נוספת, וכשהוא אחז בזרועי, נכנסתי במהרה לשירותים שבקצה המסדרון, מתנתקת ממנו בהפעלת כוח פעם נוספת וטרקתי את הדלת, נועל אותה בעקבותיי.

ברגע שבו ניצבתי מול הדלת הסגורה, הנחתי את מצחי כנגדה ושחררתי נשימה שלא ידעתי שהחזקתי אפילו, וברגע שבו היא השתחררה לחופשי, השתחררו בעקבותיה פרץ של נשימות כבדות, מאותגרות וחלשות, שרק נואשות לאוויר, נואשות להתפקע מגופי. חזי עלה וירד בכבדות וברכיי אבדו מכוחן ובגדו בי, גופי נתקף עווית ומצאתי את עצמי מחליק על הרצפה ונופל על ברכיי. הכאב מהנפילה, היה עונג והקלה שמימיים. לפחות הייתה לי סיבה אנושית לבכות. סיבה שהיא לא השריטה שיש לי במוח. שהיא לא הלחצים המופעלים על חזי. שהיא לא הכאב בנפשי מהפצעים של העבר שאני עדיין מנסה לחבוש ולרפא. שהיא לא הפגם שההורים שלי, שהפסיכולוג שלי, שאחי, שהדת , שהכדורים ושאפילו ניק המזדיין יצרו בעצמם.

הדמעות יצאו ממני ללא כל שליטה. בכיתי בקול, אני יודע את זה. אבל לא היה לי אכפת. לא יכולתי לשלוט בדמעות שלי. לא יכולתי לגרום להן להפסיק. לא יכולתי להשקיט אותן במקצת. פשוט ישבתי על הרצפה, וחבקתי את עצמי. חבקתי את עצמי כל כך חזק בניסיון נואש להחזיק את כל השברים הדפוקים הללו מהעבר שחותכים את עורי, ששוברים את עצמותיי והורגים אותי באיטיות מענה מבפנים. חבקתי את עצמי בניסיון נואש לעצור בעדי מלפגוע בי. ידעתי שזה יכול לקרות. אני לא יכול לתת לזה לקרות. לא. בבקשה. בבקשה לא. אני לא רוצה שזה יקרה שוב. אל תעשה את זה לעצמך שוב. אל תעשה זה לעצמך. התחננתי בשקט ונאחזתי בפחד איום ובמחיל מעצמי. מעד כמה אני מסוגל להרוס אותי. מעד כמה אני פשוט רימון יד עבורי.

"נייתן, תפתח את הדלת!", רוי קרא, ודפק עליה בחוזקה.

הרמתי את כפות ידיי הרועדות והנחתי אותן על אוזניי. די. תניח לי. תעזוב אותי! אני לא רציתי לדבר על זה. אני לא רציתי לשמוע אותך אומר את החרא הזה. אני אמרתי לך שאני לא רוצה פאקינג לדבר על זה!

"נייתן!", רוי צעק, ויכולתי לשמוע אותו איך הוא נלחם בדלת, "נייתן, בבקשה, אני מצטער, אני מצטער בייבי שלי", הוא נשמע מתחנן, "אנחנו לא נדבר על זה, אני מבטיח!", צעק.

הכאב שלי התחיל בגיל כל כך צעיר, שככל שהתבגרתי הוא רק המשיך לחיות ולגדול בתוכי. פועם, מטלטל ולקח שליטה מלאה, ואני לא יכול להתעלם ממנו. הכאב שלי הוא חלק ממני, ואין לו שום רחמים כלפיי, אין לו שום חמלה או אהבה אליי. אני לבד ואבוד בתוך ראשי, ומסוחרר מכל המחשבות הללו שהורגות אותי, אין כל מפה או שביל שיכוונו אותי, רק דרך אפר אפופת ערפל שתוביל אותי רק למקום אחד, לצוק. לנפילה הסופית. אני מפחד מעצמי. אני לא רוצה לחשוב. אני לא רוצה ללכת בשביל הזה. אני לא רוצה להתעסק בזה.

"נייתן, בבקשה, תסמוך עליי", הוא התחנן.

אני לא יכול. אני לא יכול לסמוך על עצמי אפילו. לבי הלם בחוזקה וכל שריריי נמתחו בכאב מענה וחסר רחמים, בעוד ראשי הסתחרר וראיתי שחור. לא ראיתי דבר מלבד זה. רק שחור. חזי שקע ודמי בער בעורקיי בצריבה. הדמעות המשיכו לזלוג על פניי, ורציתי לאבד את עצמי בתוך הדמעות האלו, רק לא להיות...אני.

"בבקשה, לך", לחשתי בקול שבור והוא הפסיק בין רגע.

חלקנו רגעים ספורים של שתיקה, לפני ששמעתי אנחה כבדה וקול נפילה, שגרמה לי לזקוף את ראשי בין רגע. הוא...הוא בסדר? תהיתי בחרדה.

אבל אז הוא כחכח בגרונו, ואמר, "אוקי, אני מחכה", מלמל.

"מה.. מה אתה עושה?", שאלתי בבלבול ובלחץ. אני רוצה שתתרחק ממני, תתרחק ממני כמו איך שכולם התרחקו. תסתכל עליי כמו איך שכולם הסתכלו. כמו על מפלצת. כמו על אדם שרוט וניזוק ללא תקנה.

רוי לקח נשימה עמוקה מעברה השני של הדלת, "אני נשאר כאן, נייתן. אני לא מתכוון לעזוב אותך. אני לא הולך לשום מקום, בייבי. אני לא זז מהדלת הזאת בלעדיך", אמר בקול החלטי.

התיישבתי גם אני כנגד הדלת, ומחיתי דמעות מפניי, "אני פריק", לחשתי.

זאת האמת הכואבת והנכונה. זאת האמת שכולם יודעים וכולם חושבים עליי. זאת האמת שכולם תמיד אמרו לי, אפילו ההורים שלי. אני ייצור, אני פריק, אני דפוק. רק אנשים באמת שבורים, סוגרים את עצמם בשירותים וצורחים שיניחו להם. עצמתי את עיניי ודמעותיי התגברו, בזמן שהאמת חלחלה מתחת לעורי וריסקה אותי, גורמת לכל מערכותיי להשתתק וללבי לדום מלכת - אני שבור.

"אתה יותר כמו נסיך שמתחבא מאחורי הדלת", מלמל בשקט, אבל הצלחתי לשמוע אותו מבעד לנשימותיי הכבדות, אני תוהה אם הוא רצה שאשמע את זה, "אתה יכול לקחת את כל הזמן שאתה צריך. אתה גם יכול להתקלח אם אתה רוצה. יש מגבות נקיות בארון מתחת לכיור. אני מחכה", אמר בקול גבוה וברור יותר.

קירבתי את רגליי אל חזי וחיבקתי אותן בחוזקה, "בבקשה תלך, רוי", התחננתי, "אני צריך-", התחלתי אך מילותיי נשרפו בפי. אני לא יודע אפילו מה אני פאקינג צריך. אולי כדורים. הרבה, הרבה, כדורים.

"תמיד התחבאתי מתחת לשולחן או נעלתי את עצמי מאחורי דלתות כשהסרסור של אמי נכנס לבית שלנו", הוא סיפר לי בשקט, "רציתי שמישהו טוב ידאג לי. רציתי שמישהו טוב יקשיב לבכי שלי, יפתח את הדלת ויציל אותי מהחור הזה. חלמתי על זה אפילו", הוא כחכח בגרונו, "אני אולי לא טוב, בייבי, אבל אכפת לי ממך, ואני לא מתכוון להשאיר אותך לבד כשאתה זקוק לי", אמר בהחלטיות.

עצמתי את עיניי וקברתי את ראשי בין רגליי, והרגשתי את לבי מתפוצץ בחזי ואת כל מערכותיי נדלקות מחדש, כי זה בדיוק מה שגם אני תמיד חלמתי ורציתי. מישהו שלא יוותר עליי, מישהו שיציל אותי. אבל אני לא יכול להיות האביר של רוי, כמו שהוא לא יכול להיות שלי. אני אוהב אותו. אבל שני אנשים שבורים מהיסוד לא יכולים להיבנות מחדש, לא ביחד לפחות. רק המחשבה על כך הכאיבה לי וגרמה לדקירות חדות להינעץ בגבי ולאורך עמוד השדרה שלי.

"מה עשית כשזה לא קרה?", שאלתי בשקט.

הוא לקח נשימה עמוקה, "אני לא ממש זוכר... אני די בטוח שפשוט דמיינתי את זה, דמיינתי חיים טובים יותר, הייתי חייב להשתמש בדמיון שלי", אמר בקול מובך למדי.

רציתי לספר לו.רציתי לספר לו את כל האמת. רציתי להגיד לו מה הפסיכולוג שלי עשה לי, רציתי לספר לו איך כולם התנהגו כלפיי בשכונה, רציתי לספר לו על הלילות שלא עצמתי בהן עין כי פחדתי שאבי יחזור לבית שיכור והייתי צריך להיות מוכן בשביל להגן על עצמי. רציתי לספר לו על היום שבו אמי מצאה אותי מתכוון לפגוע בעצמי, אך הן היו רק שריטות קטנות לבסוף שנעלמו עם הזמן. רציתי לספר לו על מכתב ההתאבדות הראשון, השני והחמישי שכתבתי, ושאף אחד מהם לא נמסר לידיי הוריי. רציתי לספר לו באותו הרגע את הכל.

"זה עד כידי כך מוזר?", שאל בגיחוך, קוטע את מחשבותיי.

סמנתי בראשי לשלילה, אבל אז נזכרתי שהוא לא רואה אותי. מדהים עד כמה אני חש קרוב אליו נפשית לא חשוב שקיר חוצץ בינינו פיזית, "אתה לא מוזר, רוי", הבטחתי לו.

"ואתה לא פריק, נייתן", הבטיח לי בחזרה.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי והתמקדתי בנקודה מסוימת בחדר האמבטיה הגדול.

"רוי, אני נאנסתי. אני לא בתול. כשהייתי בן חמש עשרה, הפסיכולוג שלי אנס אותי. הוא היה הבן אדם היחיד שבטחתי בו, והוא החזיר אותי להוריי אחרי הפגישה שלנו והניח לי ללכת פצוע, כאוב והמום. וכבר לא ילד", לבי נדם מלכת ונשמתי יצאה מראותיי בעוד הרגשתי חסר תחושה מרוב ההלם שתקף אותי בכך שהמילים הללו סוף כל סוף יצאו לעולם.

רוי לא ענה לי בתגובה והודיתי לו על כך, לא רציתי לשמוע את דעתו, לא רציתי לשמוע ניחומים, לא רציתי לשמוע כעסים.

אני לא בטוח כמה זמן התיישבתי כך על הרצפה, אבל לבסוף התחלתי לחוש אט-אט חסר תחושה ממגע הרצפה הקרה והקשה. התחזקתי בקול נשימותיי עד שלא נותרה עוד דמעה אחת שלא נספגה בעורי, עד שפעימות לבי חזרו לקצבן הרגיל, עד שכל שריר בגופי חדל לרעוד ולכאוב. ולבסוף עצמתי את עיניי, חוזר להכרה שוב, חוזר לעצמי.

לבסוף נעמדתי באיטיות, מתמתח וחש דקירות זעירות לכל אורכו של גופי עם כל צעד שעשיתי לכיוון מראת השירותים. שתפתי את פניי וצחצחתי את שיניי במברשת השיניים של רוי. זה יצא החוצה. הסוד המלוכלך, המגעיל, הדוחה והמזעזע הזה, שחנק אותי והפך אותי לשבוי של עצמי, לשבוי וקפוא, מחובר באופן נפשי שבלתי ניתן להסביר למילים ליום הזה, לחדר החמים שהיה אמור להיות מקום המבטחים שלי, חדר הפסיכולוג הזה, שהיה אמור לעזור לי. סוף כל סוף, הצלחתי לומר את זה במילים.

ואני לא חייתי את זה מחדש כמו שפחדתי שיקרה.

לא הרגשתי כיצד גופו נלחץ כנגדי. לא הרגשתי שוב איך הידיים שלו מרתקות אותי למקום בכוח בעוד הבל פיו מצליף על עורפי בשעה שהוא לוחש לי שזה בסדר, ואני ייהנה מזה, כל עוד אני אהיה ילד טוב ואשאר בשקט. שזה יכול להיות רגע מיוחד, אם אני לא אחשוב יותר מידי. לא הרגשתי עוד ברעידות בזמן שהוא הוריד לי את המכנסיים והתחתונים, והכאב המזעזע והמטלטל הזה שגרם לי לצווח ולבכות בכל פעם ופעם שבה חשתי אותו בתוכי. נכנס ויוצא בכוח ובאגרסיביות ללא רחמים. לא חייתי את זה מחדש. זה רק זיכרון. הוא כבר לא שם. אני כבר לא שם. אני לא הילד הזה יותר. ועם זה יצאתי מחדר האמבטיה.

יצאתי מחדר האמבטיה למצוא את רוי יושב ליד הדלת, עם רגליים מושטות לקדימה. הוא העלה את ראשו כשיצאתי מהחדר, ושלחתי את ידי לעברו, מחזיק חיוך בשבילו. הוא לקח את ידי ועזרתי לו להתרומם מהרצפה, לפני שהרגשתי את זרועותיו עוטפות אותי בחוזקה ובחום כאילו והוא מפחד שאני אלך שוב, כאילו והוא מפחד שהוא מסוגל לשבור אותי בין רגע, כאילו ואני הדבר הכי קטן בעולם הזה אך גם הכי יקר לו ובעל משמעות. ואני נותרתי קפוא בחיבוק הזה, כי מעולם לא חשבתי שמישהו יצליח לחבק אותי ולגרום לי להרגיש, כמו איך שאני מחבק את עצמי בזמן שאני מנסה לאסוף את השברים שלי.

רוי אסף כל שבר ושבר, עד האחרון, ואחז בי בחוזקה, עד שהם התאחו והצליחו להתחבר מחדש. לבינתיים.

והוא ידע לשחרר, בזמן הנכון, נושק נשיקה קטנה לשפתיי, "התגעגעתי אליך", לחש. שמחתי שהוא לא מדבר איתי על הפסיכולוג. אין על מה לדבר. זה קרה בעבר, אי אפשר להחזיר את הזמן לאחור.

"אני מצטער-", התחלתי לומר בכנות, אך הוא קטע אותי במהרה.

"אתה לעולם, אבל לעולם, לא מצטער שוב בפניי", פסק, וידעתי שאין טעם להתווכח עם זה, מעולם לא ראיתי אותו כה החלטי ונחוש כמו האופן שבו אמר את המילים הללו.

***

ארוחת הבוקר עברה באופן נעים יותר, לא דיברנו בה ממש, הנחתי שרוי די המום מפליטת הפה שלי ברגע ההתקף, והיה צריך זמן לעכל את הדברים, ואני הייתי צריך זמן בעצמי בשביל להירגע. רק שלחנו חיוכים ומבטים מלאי חיבה שהחזיקו כה המון רגש שלא היה צורך במילים. הלבבות שלנו דיברנו האחד עם השני ואמרו הכל. הודיתי לו שלא עזב אותי לבד, והוא אמר לי בלי מילים שהוא מצטער ואף אחד לעולם לא יגע בי או יפגע בי שוב. זה גרם לי להתכווץ במקומי, הוא עדיין לא יודע על ניק. והוא גם לא ידע. לא כל עוד זה תלוי בי, אני לא אניח לו להיפגע. הוא גם נכבה לא פחות ממני.

אני מניח שזה מבין הדברים שהכי מטריפים את שפיות דעתי, אך גם הכי אהובים עליי בזוגיות שלנו. אנחנו יכולים לעלות בין רגע מאפס למאה ולחזור כעבור רגעים ספורים למצב הרגיל. שנינו מתלהטים מהר, אך אני גם יודע, שלשנינו אכפת האחד מהשני. וזה הכי חשוב לי. אולי רוי לא מאוהב בי כמו איך שאני מאוהב בו, אבל לפחות אכפת לו ממני, ואני רוצה להאמין בזה. אפילו אם וזה תמים וטיפשי, אפילו אם ויש סיכוי שהוא אמר את זה מתוך רחמים וכי זה מה שצריך להגיד ברגעים כאלו, אני רוצה לקוות ולהאמין בכל מקום ומקום בלבי, שהוא אכן התכוון למה שאמר.לכל מה שאמר.

במהלך הארוחה רוי השתיק כמה וכמה פעמים את הטלפון שלו וגלגל עיניים למסך, פולט קללה בשקט, שלחתי לעברו מבט מבולבל אך הוא הפציר בי שזה סתם פרסומות מעצבנות. למרות החשד שהלם בי, לא רציתי לדחוף בו להוציא ממני מידע, למדתי עם הזמן איך אני אמור להתנהג אתו, מה הוא אוהב ומה הוא פשוט לא מסוגל לסבול, וכבדתי כל צד וצד שלו.

בסיום הארוחה רוי הורה לי להישאר במקומי בזמן שאסף את הצלחות שלנו והחזיר לכיור, הוא הביט בי לבוש בחולצה ובמכנס הטרנינג שלו, לפני שחייך חיוך קטן ואמר, "אני הולך להתקלח, אתה מזומן להצטרף אליי כל רגע אם תרצה", קרץ.

עיניי נפערו לרווחה ופניי האדימו תוך שניות מבוך מבוכה ובלבול. אני רוצה? כמובן שאני רוצה. אני מוכן לזה...?

רוי צחק, "אני רק צוחק אתך, בייבי, אתה יכול בינתיים לראות טלוויזיה או לאכול משהו או אני לא יודע... לעשות כל מה שאתה רוצה", משך בכתפיו, לפני שצעד לעברי והדביק עוד נשיקה קטנה ומחסירת פעימה לשפתיי, שהשאירה אותי למשך כמה רגעים תלוי באוויר עם חיוך מהופנט, "אני מיד חוזר, יפהפה", הבטיח לי, לפני שעלה במעלה המדרגות.

והוא השאיר את הטלפון שלו על השולחן במטבח. קרוב אליי. אני רק צריך להושיט יד בשביל להגיע אליו.

אני חשדן, זה חלק מהטבע שלי. אני לא חושב שרוי היה כל כך נרגז ונע באי נוחות משיחה של פרסומת מסוימת, אם כבר הוא היה עונה להם וצועק עליהם שילכו להזדיין ושלא יעזו להתקשר שוב למספר הזה או שהוא יצית את כל המשרדים שלהם, והוא מקווה שהם הקליטו את השיחה הזו בשביל שתשתמש להם כתזכורת.

רק לרגע מצמצתי בעיניי. אלוהים אדירים, אני יוצא עם פסיכופת, ואני כל כך מאוהב בשיגעון שלו.

המחשבה הראשונה שעברה לראשי היא לחטוף את המכשיר הקטן והארור אל ידיי ולחטט בכל יומן השיחות וההודעות שלו, רק בשביל לוודא, לביטחון שלו, שהכול בסדר. כמובן שזה לביטחון שלו. ואולי קצת בשביל להאכיל את החשדות הרעבות והסקרניות יתר על המידה שלי. אבל מיהרתי לנעול את המחשבה הזו בעמקי מוחי ולהתעלם ממנה עד כמה שאני יכול, לא חשוב עד כמה היא צווחה לשחרור, כי זה לא בסדר. זאת פגיעה בפרטיות שלו.

לעזאזל, הוא בן הזוג שלך. על איזו פרטיות אתה מדבר?! יש לך זכות מלאה לראות מי התקשר אליו. תת ההוכרה השתלטנית והמעצבת שלי עודדה בי, וכל כך רציתי להקשיב לה.

התיישבתי כך על הכיסא במטבח, נועץ מבטים ממושכים בפלאפון שלו, ומתענה עם המחשבות הקנאיות שלי. ואם זה בחור שהוא הכיר בעבר? לא יכולתי שלא לחשוב על זה. רוי ... קיים יחסים, עם כל כך הרבה גברים. חשתי את מיצי המרה מבעבעים במעלה בטני והצורך העז להקיא את כל ארוחת הבוקר שאכלתי הלם בי בחוזקה. יותר מידי גברים. עצמתי את עיניי, אני שונא לחשוב עליו או לראות אותו עם גבר אחר שהוא לא אני. אני שונא לחשוב שגבר אחר גרם לו עונג, שגבר אחר גרם לו לגמור. אני שונא לחשוב על כך שהוא נישק גבר אחר שהוא לא אני. אבל אני די בטוח, שהטלפון שלו עבר לפחות לכמה וכמה מהם, או לפחות כך הסטטיסטיקה מתעקשת. אין סיכוי שאף אחד מבין מאות הגברים האיומים הללו לא זכה לקבל מספר טלפון ממנו.

בוודאי בגלל זה הוא היה כל כך עצבני, הוא לא רצה לענות לאותו גבר ממולי, הוא לא רצה שאדע. לבי נעצר מלכת. הוא עדיין מדבר עם הגברים הללו?! חשבתי באימה ובטני התהפכה, בעוד לבי הלם בחוזקה וכל מערכותיי דלקו בין רגע בכעס,בפחד ובתחושת קנאה ורכושניות איומה. אני מוכן להתקשר לכל אחד ואחד מהם ולהבהיר להם עד שיקלטו באופן הטוב ביותר, שהוא שלי. שאני קבלתי את מה שהם לא קיבלו, ובחיים אבל בחיים, לא יקבלו.

אני המום מהמחשבות שלי, מהזעם האיום שמבעבע בי בלהיטות עד שאני נצרב מהקנאה של עצמי. ועם המחשבות הללו גם, פשוט חטפתי את הטלפון שלו במהירות שכמעט נפלתי מהכיסא, ופתחתי את הטלפון שלו. הדבר הראשון שראיתי שפתחתי את המסך הייתה תמונה שלי ישן וזה גרם ללבי לצנוח מטה ולדמי להתפרע בכל גופי. הוא צילם אותי כשישנתי...? חשבתי בהלם כמעט. והוא השתמש בזה כמסך לטלפון? רציתי כמעט לבכות מרוב התרגשות. רוי שלי.

אך ידעתי שרוי יסיים את המקלחת בקרוב, הוא תמיד מתקלח שש דקות, אולי עשר בימים רעים יותר. אני אתרגש מזה אחר כך, עכשיו אני חייב לבדוק מי הארור שמטריד את הגבר שלי. ואולי לשלוח לי כמה וכמה תמונות שלנו שצילמנו בטלפון שלו אם יהיה לי זמן.

התפלאתי לגלות שאין לו קוד או סיסמא או שמה שזה לא יהיה, אך גם שמחתי על כך ותחושת הקלה שטפה אותי, לעולם לא הייתי מצליח לנחש מה הקוד הזה. גוללתי את ידי על מסך המגע הרחב והחלק, תמונה נוספת אחרת שלי הופיע, התמונה הראשונה שהוא צילם אותי, כשכעסתי עליו ולא הייתי מוכן לזה בכלל. זה גרם לחיוך קטן לעלות על פניי ולרגשות האשם לכרסם בי. אין סיכוי שהוא מדבר עם גברים אחרים, אני בכל מקום בטלפון שלו. ועדיין, זה שאני סומך עליו, לא אומר בהכרח שאני סומך עליהם.

נכנסתי לשיחות האחרונות שלו וכמעט הפלתי את הטלפון כשגילתי מי התקשר אליו כל כך הרבה פעמים, למעשה, הוא התקשר אליו גם אתמול ולפני יומיים. כולן שיחות שלא זכו למענה מרוי. ולא יכולתי שלא לחוש כיצד לבי יוצא עבור האיש המסכן שרק רוצה ליצור קשר עם בנו. רוברט סקוט. זה אביו של רוי. אני יודע שהוא נטש אותו ואת אמו ואחותו לחיי עוני ואבדון, אבל הוא לא אותו הגבר השיכור שיצא מדלת ביתו כשרוי היה ילד, רוי אמר לי את זה בעצמו. אביו השתנה, לפחות במראה החיצוני שלו ובהרגלי השתייה.

אולי הוא גם יכול להביא לשינוי ביחסים שלו ושל בנו.

הטלפון צלצל שוב, והתאבקתי ביני ולבין עצמי. אסור לי לענות. לא חשוב עד כמה כואב לי למראה ההתחננות המוחלטת הזו של רוברט למעט יחס מבנו, זה לא ענייני. אלו חייו הפרטיים של רוי ואלו החלטות שהוא אמור לקחת, ונראה באופן ברור למדי, שהוא לקח כבר את ההחלטה שלו. אני לא יכול שלא להתנגד להחלטה הקרה הזו. אולי כי אני יודע שהיא לא נעשתה מרוע לבו של רוי, אלא רק מכעס ומתחושת בגידה שנגררה עמו ונאגרה בלבו מאז ילדותו. רוי לא חושב באופן צלול, הוא רק רואה את האסון שנפל עליו ועד כמה נפגע מהרגע שבו יצא מהחיים והותיר אותם חשופים ללא כל חומת הגנה. הוא רק רואה את בקבוקי האלכוהול השבורים של אביו.

אבל אני סלחתי לאבי, למרות שהיה אלכוהוליסט. אני לא רואה בו כאחד כזה יותר. אולי אני ורוי שונים, אבל בכל אחד קיימת חמלה, לפחות כך אני רוצה להאמין. רוי פשוט צריך עזרה בשביל למצוא את החמלה שלו.

מתוך רחמים כלפי האיש שרק רוצה קשר עם בנו, עניתי לטלפון, "הלו?", צייצתי בשקט, והפחד שרוי יופיע כל רגע אחז בי בחוזקה ושיתק אותי. ידעתי שאני חייב לעשות את השיחה הזו מהר, אבל אפילו לא ידעתי מה להגיד לו, איך להציג את עצמי בפניו. הוא בכלל יודע שרוי גיי? תהיתי.

"רוי! רוי, תודה לאל... רוי", אביו בכה ברגע שבו עניתי לטלפון וכל גופי התכווץ למשמע הקול השבור והמיוסר שלו, ולא יכולתי שלא לחוש את לבי נשבר מהמחשבה שיגלה שזה לא רוי שמדבר אתו, "תודה לאל... תודה שענית, תודה רוי", הוא המשיך לבכות.

עצמתי את עיניי וכפות ידיי הזיעו מרוב לחץ, "זה לא.. זה לא רוי, אדוני", כחכחתי בגרוני, מנסה להישמע עד כמה שיותר ברור למרות טוני השקט, "קוראים לי נייתן, אני חבר של הבן שלך", הצגתי את עצמי בנימוס. אני יודע שאני אמור לשנוא בעצמי את הגבר הזה, אבל כרגע, אני רק חושב עד כמה מסכן הוא. הוא נשאר לבד. עם ערימות של כסף הסתבר, אישה יפה ושם מכובד יותר, אבל עדיין לבד. בלי המשפחה שלו. ולא חשוב עד כמה הוא אשם בזה, כולנו עשינו טעויות איומות שלנצח נתחרט עליהן.

"הו, אני... אני מצטער", הוא גמגם במבוכה ולא יכולתי שלא לחייך מהמחשבה שזו מזכירה לי את המבוכה של רוי מהדברים הקטנים חסרי החשיבות, "רוי.. רוי נמצא? אני חייב לדבר אתו, בבקשה. תגיד לו שאני מצטער ואני חייב לדבר אתו", הוא התחנן.

בלעתי את רוקי וחשתי מעט לא בנוח, לא כך תיארתי את ההיכרות עם ההורים של רוי, אבל זה עדיף על פני כלום, "אני מצטער, אדוני, אבל רוי לא נמצא כרגע", אמרתי בקול רך, ולקחתי נשימה עמוקה. רוי לעולם לא יסלח לי על זה, "אדוני, מר סקוט, אתה באמת רוצה ליצור קשר מחדש עם הבן שלך?", שאלתי ישירות.

אני רוצה שרוי יראה שהוא אנושי, שהוא מסוגל לסלוח. אני רוצה שרוי יגיד לאביו את כל מה שהוא מרגיש כלפיו, לטוב ולרע, גם אם וזה בעיקר רע. אני רוצה שלרוי תהיה הזדמנות להתעמת עם אביו ואולי בכך לזכות בהזדמנות חדשה לפתח כל סוג של קשר אתו. לחקור ולגלות לאן הקשר הזה יכול להתפתח. אני יודע שרוי ישנא אותי על זה, יצעק עליי ויזרוק אותי מהבית שלו - ויש לו זכות מלאה, אסור היה לי לגעת בזה. אבל.. אכפת לי ממנו יותר ממה שאכפת לי מכל דבר אחר, אפילו יותר מהזוגיות שלנו. אני רוצה שהוא יזכה בהזדמנות לפתח קשר עם אביו. זה אבא שלו. הוא יהיה חייב למצוא דרך לסלוח לו.

רוברט סקוט התנשם, "כ-כמובן.. כמובן שאני רוצה, אני מנסה להשיג אותו כבר הרבה זמן. נסתי הכל, נייתן", פנה אליי בשמי, "נסתי לשלוח לו מכתבים, התקשרתי אליו ואפילו ביקרתי כמה פעמים את מכון הכושר שבו הוא מתאגרף. לא הצלחתי להגיע אליו...", קולו נשבר מחדש מרוב דמעות.

עצמתי את עיניי. הוא באמת מצטער על מה שקרה. הוא באמת רוצה ליצור קשר עם בנו. כאב לי עליו, ולא יכולתי שלא לכעוס במקצת על הגבר העקשן שלי על כך שהוא מניח לזעם שלו לשלוט עליו. זה לא בריא, זו אינה דרך לחיות. טינה לא הובילה מעולם אף אחד לשום דבר מלבד להפסד.

"אני מצטער לשמוע, מר סקוט", אמרתי בכנות, "אני בטוח שאם הוא היה יודע עד כמה חשוב לך ליצור עמו קשר, הוא היה מעריך את זה", שיקרתי, כי לפעמים, לשקר זה כל מה שאתה יכול לעשות בשביל לנחם בן אדם. השקר זה כל מה שנשאר לך לאחוז בו. ולפעמים זה הספיק לי.

הוא גיחך בזלזול, שגם, הזכיר לי באופן מושלם את רוי, וזה הדהים אותי עד כמה אני מסוגל ממש לראות את הדמיון ביניהם, ואני מדבר אתו פחות מחדש דקות בודדות, "בבקשה, אל תשקר לי. אני לא יכול לסבול עוד שקרים", אמר בתחינה.

"אני מצטער", לחשתי.

הוא לקח נשימה עמוקה, "נייתן, אני צריך לראות אותו. אני צריך לראות את הבן שלי, אני לא מצפה אפילו שהוא יקרא לי אבא או ייתן לי הזדמנות להוכיח את עצמי מחדש, אני לא ראוי לזה ואני תמיד אעניש את עצמי על האופן שבו נטשתי אותו ואת המשפחה שלנו. כל מה שאני רוצה זה להתנצל, ולגרום לו להבין שאני כאן ואני מחכה לו, עד המוות שלי, אני מוכן לחכות לו שיהיה מוכן לשבת איתי לשיחה, אפילו קטנה, או לבקש ממני טובה, כל טובה שלא תהיה. אני צריך שרוי יבין שאני לא אותו האבא שהיה לו, ושאני לא שכחתי אותו", אמר לי בקול מפציר.

אני לא יודע מה נכנס בי, לא חשבתי. פשוט ככה. הנחתי לרגש שבי לשלוט בי, ואמרתי בפליטת פה טיפשית וחסר היגיון, "למה שלא תגיד לו את זה בעצמך בפנים?", תהיתי.

חלקנו דקה בודדת של שתיקה, לפני שהוא שאל, "מה זאת אומרת? אני.. אני נסתי, הרגע אמרתי לך-", מיהר להסביר מחדש, אך קטעתי אותו, עכשיו אין דרך חזרה בשביל להתחרט. אני לא מתכוון להיות מי שקוצר את התקווה שכרגע נבטה בו, במיוחד שהיא צמחה על ידי.

"אני מתכוון.. אתה יודע, אתה תמיד מוזמן לבקר אותנו. אני.. אני אשמח להכיר את אביו של בן הזוג שלי, זה יהיה לי לכבוד, וגם את בת הזוג שלך", הסברתי בקול שאפילו אני לא זיהיתי, "אני מבין שאתה בלונדון? אם הלכת לחדר הכושר שלו, שניכם מוזמנים".

הוא כמעט צעק מרוב התרגשות, "אתה.. אתה רציני?!", קרא, "אתה, אתה באמת מזמין אותנו?", הוא התחיל לבכות שוב.

לבי נצבט מצד אחד מרגשות אשם רק מעצם המחשבה על תגובתו הזועמת של רוי כשיגלה על זה, אך גם מצד שני, לבי נצבט מרוב רחמים כלפי האיש המסכן הזה שלא יכול להפסיק לבכות רק מהמחשבה על מפגש עם הבן שלו. אני בטוח שרוברט סקוט היה אדם איום ונורא, אבל כעת, הוא פשוט נשמע לי אדם מבוגר שפצוע מרוב חרטות ובודד. הוא נשמע לי אנושי כל כך, שאני לא יכול לנתק לו בפנים ולהשאיר אותו לבלות את שנותיו האחרונות עם לב שבור ורגשות אשם כואבות.

הנהנתי, "כ-כן, אתה אביו של רוי, אתה בן משפחה שלו. אתה תמיד מוזמן", הפצרתי בו.

רוי כל כך הולך לכעוס על זה. חשבתי בחרדה. הוא ישבור את כל הבית. פעמיים.הוא ירכיב ויבנה את הבית רק בשביל לשבור אותו מחדש.

אביו בכה למשך כמה דקות, לפני ששאל בקול רועד, "ר-רוי.. רוי מאשר את זה? הוא אמר לך את זה?", שאל בחשש גלוי.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "לא, רוי אינו יודע על השיחה הזו אפילו. אבל אני בטוח שהוא יבין. אני מבטיח לך שאני אנסה ככל יכולתי בשביל לגרום לו לפחות להבין", הבטחתי לו, "אתה אביו, רוי ימצא חמלה כלפיך", עודדתי אותו.

אביו התנשם בכבדות, "אלוהים, הלוואי שזה היה כל כך פשוט", לחש.

השארתי לו את הכתובת שלי ואת מספר הטלפון האישי שלי והוא הודיע לי שהוא יתקשר אליי כמה ימים לפני שיחזור ללונדון שוב, בשביל שאהיה מוכן, ושנינו יודעים שרוי יצטרך הכנה של כמה ימים לפני, אבל אף אחד מאתנו לא אמר זאת בקול. הוא הודה לי אלפי פעמים ואני איחלתי לו כל טוב, וניתקתי את השיחה. ממהר למחוק את השיחה האחרונה ביומן השיחות שלו, רק למקרה שרוי יבדוק זאת בעצמו, והחזרתי את הפלאפון בדיוק לאותה נקודה שהוא היה מונח בה ממקודם.

סגרתי את הטלפון שלו וקברתי את ראשי בין כפות ידיי, מניח לשערי ליפול על פניי בניסיון להסתתר, ובזמן ששמעתי את צעדיו של רוי יורדים במורד המדרגות, חשתי את לבי מתפוצץ בחזי מרוב שהלם חזק כל כך. הוא הולך לשנוא אותי. חשבתי בעצב מוחלט וממית. הוא ייפרד ממני. ויש לו זכות מלאה. חדרתי לכל שביב של פרטיות שהוא כה ניסה להסתיר ולשמור לעצמו, נכנסתי אל תוך הסיפור האישי שלו, התעלמתי מכאבו ומתחושות הבגידה שלו שעדיין אוכלות אותו. אני שונא את עצמי אפילו עכשיו, אבל איני מתחרט. ידעתי שלא הייתי סולח לעצמי אם הייתי שובר את לבו של האיש המבוגר והמסכן הזה, וידעתי שרוי אולי יודה לי על זה יום אחד, בחיים אחרים, אם יצליח לבנות מערכת יחסים חזקה וטובה יותר עם אביו.

רוי נשק לקודקוד ראשי כשנכנס למטבח, "לא זזת מהמקום?", צחק, "טוב, תתלבש ותהיה יפה להיום בערב, בייבי", קרץ אליי.

העליתי את פניי לעברו, "למה?", שאלתי בבלבול, עדיין מסוחרר מהשיחה עם אביו. עדיין מלא חרדה מהרגע שבו יגלה עליה.

הוא רק שלח אליי חיוך מלא חיבה, "אתה תראה", אמר במסתוריות, לפני שהרים אותי ונשק לשפתיי בתשוקה אדירה ומשכרת חושים, שגרמה לי רק למשך שבריר שנייה לשכוח מהכול.


Bạn đang đọc truyện trên: AzTruyen.Top