נקודת מבט נייתן

רוי נסע בשקט בשעה שאני גמלתי לו באותה שתיקה רועמת בחזרה, מתבונן דרך זגוגית החלון שלו ופשוט מרגיש ריק מכל תחושה למראה השמיים האפורים. עצמתי את עיניי והתמתחתי לאחור, אני פשוט עייף ממלחמות. עייף ממלחמות שלי נגד עצמי, נגד המשפחה שלי ונגד החברה שלי. אני אפילו עייף מכל הריבים עם רוי. אני רוצה שזה ייפסק, אני רוצה להגיע לנקודה השקטה שלי, ולהישאר שם. לשרוד שם. למה זה לא מגיע לי?

מחיתי דמעה נוספת שזלגה לאורך הלחי שלי, ורוי קילל בשקט והניח כף יד מגוננת על הירך שלי, "נייתן, מה קרה? אני לא יכול להמשיך לנסוע ככה כשאתה.. רק תסתכל על עצמך, מה קרה?!", שאל בלחץ.

נאנחתי, מטלטל את ראשי, לפעמים אנשים צריכים להרפות, לא חייב לדרוש מידע בכוח, אני מניח שרוי לא היה נוכח בשיעור הזה שהחיים מלמדים. לפעמים אני לא רוצה לדבר על זה, וזאת התרופה הכי טובה לפעמים. אני מניח שלא הייתי כל כך מזועזע שזה קרה.. זאת לא הפעם הראשונה, אבל זה לא הופך את זה לפשוט יותר, לפחות כואב ומשפיל. זה עדיין נורא, אבל זה לא זר לי. רציתי לקלל את עצמי ואת החיים שלי, אני לא מאמין שהגעתי למצב הזה.

"נייתן, בבקשה", הוא נשמע כמעט מתחנן, ובלי להשתלט על עצמי נפלטה עוד יבבה מבעד לשפתיי הרועדות, וזה היה השלב שרוי אותת ועצר את רכבו לצד המדרכה, מכבה את מנוע רכבו, ולפני שהספקתי למחות הוא מיהר לדרוש בשנית, "אתה מתכוון לספר לי מה קרה לך, ואנחנו לא זזים מכאן עד שאתה לא מדבר. מצדי לבלות כאן את כל הלילה, אתה תספר לי מה קרה לך", אמר באופן קשה וישיר, וידעתי שהוא מתכוון לכל מילה שאמר. ידעתי שרוי לא מוותר ותמיד ישיג מה שהוא רוצה, כל דבר, לא חשוב מהו המחיר.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי בניסיון נואש להפסיק את היבבות, אני לא רוצה לדבר על זה כי אז זה ייתן לי אישור שזה באמת קרה. אני לא רוצה לספר על זה, כי זה ירגיש כאילו ואני חי את הגיהינום הזה פעם נוספת. אני לא רוצה להפציר על זה, כי אז הסוד שלי, הסוד שאף אחד בעולם הזה לא יודע, כבר לא יהיה סודי, כבר לא יהיה רק שלי, אני אחלוק את העולם אתו, וכבר לא תהיה לי דרך להכחיש זאת. ללכת נגד המציאות. המציאות תסטור לי כל פעם מחדש בפנים.

חזי כאב ולבי הלם בחוזקה, בעוד כל איבריי הפנימיים התכווצו ומיצי מרה עלו במעלה גרוני וגעשו בבטני. יכולתי לחוש את ראשי ממש מתפוצץ, בעוד נסתי נואשות לדבר בלי להישבר ולבכות שוב, "אני התקשרתי אליך כי... רציתי לברוח. לא רציתי ייעוץ.. פסיכולוגי, לא רציתי לדבר על זה. רציתי אותך.. רציתי להיכנס לבועה... לבועה שלנו, לא לתת למציאות לפוצץ לנו אותה", לקחתי נשימה עמוקה בעוד קולי גמגם ובגד בי, גורם לי רק לחוש עוד יותר קטן וחסר ביטחון. כפות ידיי לא היו יכולות להפסיק לרעוד ולהזיע, ודאגתי להחביא אותן בין ירכיי בשביל לא להדאיג אותו אפילו יותר.

אני יודע שאני חייב להניח לזה, וחשבתי שאני באמת התגברתי על זה, אבל בשנייה חזרתי לחדר הזה. חזרתי לתחושה הזו שאתה חש חסר כל רגש מלבד חוסר אונים, מלבד זה שאתה לא שווה דבר. חזרתי לבכי שהשתיקו בכוח, חזרתי לתלונות שהייתי חייב לתפור עמוק בתוך פי, חזרתי לצווחות שהיו חייבות לחנוק את גרוני. חזרתי לקיפאון הזה, שגרם לי לדמום במקומי. חזרתי לתחושה הזו, שאני מוותר על עצמי ועל הילדות שלי.

הוא אפילו לא יודע עד כמה הוא גרם לי להרגיש כאילו ואני לא שווה דבר.

"נייתן", קולו העמוק והצרוד קטף אותי בחזרה למכונית, לפני שהוא ליטף את פניי ואני נרעדתי מהתחושה, והוא התכווץ כתגובה, "נייתן, מה קרה, בייבי?", הוא נשמע מפוחד בעצמו, "מי פגע בך?", לחש.

יותר מידי אנשים, רוי. יותר מידי אנשים.

משכתי באפי, מנסה להתעשת על עצמי, כמו תמיד. למדתי איך לאסוף את עצמי מחדש בחזרה לבד.

"מי פגע בך?", החזרתי בחזרה.

הוא כיווץ את גבותיו בבלבול ונראה פגיע למשך שבריר שנייה, "למה אתה שואל אותי את זה?", שאל.

מצמצתי בעיניי והבטתי בו, אני לא רוצה לתקוף אותו או לגרום לו לחוש רע, כי אז אני לא יותר טוב ממנו. זה בדיוק מה שהוא עושה לי כל פעם שבה הוא חש מאוים או רע כלפי עצמו, זה מה שהוא עושה כל פעם שבה הוא כועס על עצמו, מוציא את הכעסים שלו עליי. למעשה, זה גם מה שאחי תמיד נהג לעשות בילדות שלנו. אני לא רוצה להיות כמוהם, אני נייתן. אני שומר את הצרות שלי לעצמי ומניח להן ללפף רק עוד עיגול אחד ותמים סביב הצוואר שלי. אני תוהה עוד כמה ליפופים צריך בשביל להרוג בן אדם לגמרי.

"אבא שלי פגע בטרוי, פיזית, ואז טרוי פגע בי. כמו שרשרת של הרס. ככה גם אתה, כל פעם שאתה נפגע ממשהו, אתה חייב שכל הסובבים אותך ייפגעו ביחד איתך. כולל אני. בעיקר אני למעשה.אני לא רוצה לשפוט אותך, אהוב, אתה יודע שאני לעולם לא אשפוט אותך, אבל זה לא בסדר. אני לא חושב שהעובדה שנפגמת בילדות מקנה לך כל זכות לפגוע באחרים בהווה, אני לא נתתי לעצמי לפעול ככה. מי פגע בך? מי גרר אותך להפוך להיות אלכוהוליסט? מי עשה לך את הצלקת הזו מעל הגבה? מי הרס אותך ככה, בייב?", רכנתי לעברו, וידי הרועדת כמעט ובקושי הורמה בשביל לתפוס בידו הקפואה על ההגה, היה ברור שהוא אינו מסוגל כעת לעשות כל מאמץ בשביל להתקרב אליי, בספק אם הוא בכלל רוצה. הוא המום בודאי. וכשלבסוף הצלחתי לגעת בקצוות אצבעותיי בגב כף ידו, הוא מיהר להסיט אותה לחיקו ובכך להתנתק מכל מגע איתי, וזה גרם לי להתכווץ בכאב שהוא לא רוצה בי ובמגע שלי.

נגעתי בנקודה רגישה שוב, אבל הוא גם לחץ. אני פשוט העמדתי אותו על הטעויות שלו, מישהו היה צריך לעשות את זה ממזמן.

הוא נאנח, עוצם את עיניו, "זה לא עניינך-", הוא החל, אך מיהרתי לקטוע אותו.

"אז שלא תעז לכפות עליי לספר לך גם. אתה מתכוון לקחת אותנו למקום מסוים או שאני פשוט אצא מהמכונית שלך ואסע בחזרה לבית שלי?", שאלתי, ידעתי שאין סיכוי שאני חוזר לשכונה שלי. אין כל פאקינג סיכוי שזה יקרה. אני אולי אישן במוטל הלילה, אני לא יודע, אבל רק לא לחזור לשם.

הוא עצם את עיניו, והשעין את ראשו לאחור על הכיסא, משפשף את עיניו, "פאק", מלמל בשקט, ואני רק גלגלתי את עיניי, רגיל לזה שהוא תמיד משיג מוצא בקללות, "אתה באמת מציב לי אולטימאטום עכשיו? סיפור דפוק תמורת הסיפור שלך?", הוא שאל בכעס מובהק.

משכתי בכתפיי, "אתה יכול לראות את זה ככה", אמרתי, "אתה מי שהציב לי אולטימאטום ראשון, או שאני אספר לך את הסיפור השרוט שלי, או שנישאר כאן כל הלילה, לא?".

הוא לקח נשימה עמוקה, "למה אתה כל כך קשה?", הוא שאל בשקט את האוויר, אני חושב, לפני שטופף בחוסר סבלנות על כפות ידיו על ההגה, כאילו ומנסה להשיג פורקן ושחרור של כעסים ומתחיו, כמובן שהוא רוצה עכשיו להכות משהו, אבל אין לו דבר מלבד ההגה הזה.

הנחתי את כפות ידיי הרועדות על כפות ידיו הפצועות שמתופפות בלחץ ובמהירות על המתכת, ושילבתי בהדרגה את אצבעותיי באצבעותיו, "זה לא תמיד המוצא, בייב. אתה לא תפתור ככה כלום אם רק תמשיך להכות בכל דבר", נסתי להגיע לקול ההיגיון שלו.

פחד ממשי שהוא יתנתק ממני בחוזקה וירחיק אותי ממנו בעזרת מילים פוגעניות הכה בי כמו בהתנגשות משאית ואחז בי בחוזקה ללא כל יכולת להרפות, מצמרר ומתפתל ממש בתוך גופי, דרך כל מערכת, תא ואיבר. גורם לי לחוש חסר כל נשימה וכאוב עד דמעות. אני לא אשרוד את זה, לא עכשיו, במיוחד שלא היום.

אבל הוא הפתיע אותי, כשהוא קירב את כפות ידינו השלובות, והצמיד את מפרקי אצבעותיי לפיו, נושק להן ברכות לפני שהשעין את לחיו המחוספסת והמעקצצת מזיפיו שאני כה אוהב ומעריץ על גב כף ידי, והביט בי כמו ילד אבוד, שנואש להכוונה למה שלכל הרוחות קורה בעולם הפגום שלו. ולבי נשבר ממראה הילד הזה, ולא יכולתי שלא לחוש אמפתיה והבנה, כי אני לא פחות אבוד או שבור ממנו.

זה הגבר שאני אוהב. מעט אבוד. במקצת הרוס. שבור ללא כל תקנה. חצי קרוע. אסון מהלך. והוא דומה לי יותר משאי פעם הייתי מסוגל לדמיין. רוי היחיד שיהיה מסוגל להבין אותי. היחיד. למרות שאנחנו הפכים מושלמים ומגיעים מעולמות שונים, אנחנו אותו הדבר. וזה חסר הגיון בדיוק כמו שאין דבר יותר אמיתי מזה.

"מה אתה רוצה לדעת, בייבי? ובבקשה תהיה ספציפי", ביקש בשלווה שהיממה אותי, מעולם לא ראיתי אותו כה רגוע וכה נכון לשיחה מהסוג הזה איתי.

שפתי התחתונה צנחה מטה, מעולם לא חשבתי שאצטרך ממש לכוון אדם איך לנהל שיחות מהסוג הזה, הדבר הראשון שעלה לראשי כתשובה לבקשתו זה הכל, שיספר לי הכל, מאיפה זה התחיל, למה זה התחיל ככה, מי הבן זונה הזה שהרס את הגבר היפהפה הזה ואיך הוא שרד. אני רוצה לשמוע הכל. אבל ידעתי שזה רק יפחיד אותו וילחיץ, אני צריך לקחת את זה לאט. אני יודע שעכשיו הסקרנות שלי כלפי הפאזל המורכב שהוא לוהטת בי יותר מאי פעם, אבל אני חייב להישאר רגוע. אני לא יכול לאבד אותו, לא עכשיו.

לקחתי נשימה עמוקה לבסוף, ורכנתי קרוב אליו, "אני לא רוצה לדחוף בך לספר לי אם אתה לא מרגיש מוכן, אני לא רוצה שנדחוף אחד את השני לשום דבר", אמרתי בכנות. אני רוצה שהוא יספר לי את זה כשהוא ירגיש מוכן, לא כי דרשתי זאת ממנו.

"אתה לא תספר לי אם אני אספר לך?", שאל בבלבול.

גיחכתי בשקט, ונסתי עד כמה שאני יכול להחזיק חיוך שבור, "לא", אמרתי בשקט.

החיוך שלו היה החיוך העצוב ביותר שראיתי בכל חיי, "למה אתה לא נותן לי לדאוג לך כמו שאתה ראוי? נכנסת למכונית שלי בוכה, ואתה המשכת לבכות גם אחרי זה, אתה באמת מצפה ממני פשוט להתעלם מזה כאילו כלום לא קרה? זה לא עובד ככה נייתן, לא במערכת יחסים ולא בשום מצב אחר", קבע.

אני חש מעט יותר רגוע עכשיו, כל שנייה בחברתו של רוי מרפה כל צלקת, ישנה ולבנה שמגרדת, או חדשה ומדממת, כל צלקת פשוט נרפית ומתפוגגת רק למראהו. אני אוהב אותו. ככה זה חייב להרגיש. אם לא הייתי אוהב אותו, לא הייתי נותן לו בכלל גישה לצלקות שלי, גם אם והוא חושב שאני רק מסתיר הכל מפניו, זה לא באמת מה שקורה. הוא מכיר כל צלקת וצלקת שעל עורי ובנשמתי, גם אם והוא מעולם לא ראה אותן. זאת אהבה אמתית כשיש לו את הכוח לרפא אותך. גם אם והוא ישבור אותי שוב בקרוב, הוא ירפא אותי.

"אני יודע, אבל ככה זה תמיד עבד בשבילי", לחשתי לעברו, "רוי... בוא פשוט ניסע, לכמה ימים, רק אתה ואני, אני כל כך רוצה לעוף מהמקום הזה, מהעיר הזאת, אני רק רוצה לצאת מכאן", התחננתי כמעט.

הוא רק לרגע עצם את עיניו, לפני שפקח אותן בשנית לאחר דקות ספורות, "לאן אתה רוצה לנסוע, בייבי?", הוא שאל אותי בקול רך ומלטף שיכולתי להקשיב לו במשך ימים וחיים שלמים.

הייתי בוחר בו, ורק בו, גם בעוד אלפי גלגולי חיים שונים.

"מעולם לא טסתי. לאף מקום. אני מניח שיש לי גלובוס שלם לגלות ולראות... זה תלוי בך", גיחכתי.

אני נדהם מעצמי, אני מכיר את הגבר הזה רק חודשיים תמימים ואני כבר בוטח בו מספיק בשביל לטוס אתו לבד רק שנינו למקום זר. אני מכיר אותו כל כך מעט זמן, ואני התאהבתי בו כל כך חזק. אני לא יכול שלא לסלוח לו, ואני לא יכול שלא להאמין בו ובזוגיות שלנו. אני לא יכול להיות רחוק ממנו, כל מה שאני רוצה זה רק להיות קרוב אליו. לא יותר ולא פחות.

הוא חייך, "אין דבר שהייתי רוצה יותר מזה עכשיו", הסכים איתי, "החודשיים האחרונים היו... מתישים. אני לא מתכוון אליך, אתה שווה את זה, אתה שווה הרבה יותר מזה. אבל זה פשוט היה מתיש. וגם עכשיו יש לי זמן, מאחר ולא יהיה לי שום קרב בקרוב-", הוא החל לומר, אך השתתק במהרה לקראת הסוף ופניו הלבינו כסיד.

זקפתי את גבותיי בבלבול, "למה שלא יהיה לך קרב בקרוב? אני זוכר שתוכנן קרב חוזר שטרוי הגיש בינך לבינו לעוד חודש", הזכרתי לו, "אני מופתע ששכחת מזה", ציינתי.

הוא צחק ונראה לחוץ, מאוד לחוץ, "כן... אני מניח שרק אח שלך יגיש בקשה לקרב חוזר אחרי הניצחון שלו, אני מניח ששכחתי מרוב שזה נדיר ולא הגיוני", צחק את הצחוק המאולץ והמזויף שלו ויכולתי לחוש במתח שהוא שרוי בו מטלטל גם אותי. הרגשתי כאילו ואני לא יכול לנשום מרוב הלכלוך שצף מעל פני השטח בחיוך אחד וצבוע שלו. קרה משהו. זה ברור. אני מכיר אותו מספיק זמן.

"רוי, מה קרה?", שאלתי בחשד ברור.

הוא התניע את המכונית מחדש, "שום דבר, נייתן. פשוט שכחתי, זה קורה", הוא מיהר להשתלב בתנועה ולנסוע, "למעשה, אני רעב. אתה רוצה לתכנן את הטיול שלנו במסעדה?", הציע לי.

בלעתי את רוקי, ושילבתי את זרועותיי בכעס לעברו, "אתה לא יכול להסתיר ממני דברים כאלו, זה קשור גם לאחי. מה קרה רוי?", חזרתי על שאלתי, "אני מכיר אותך, לא היית שוכח מהקרב שלך, אין סיכוי שהיית מרשה זאת לעצמך", טענתי.

הוא התעלם ממני למשך כמה רגעים, ואני רציתי פשוט לצרוח מרוב תסכול, למה הוא מתעלם ממני? הוא יכול לספר לי אם קרה משהו בינו ולבין אחי, אני לא אכעס עליו, מעולם לא כעסתי. זה אומנם גרם לי לחוש לא נעים, בשביל שני הצדדים, אבל מעולם לא כעסתי על אף אחד מהם. טרוי לא מדבר איתי, ועכשיו גם הוא. לפעמים, אני רוצה לזרוק משהו על שניהם.

"רוי!", קראתי בכעס.

"טוב, בסדר, רק אל תצעק!", קרא בחזרה, לפני שלקח נשימה עמוקה, "אנחנו יכולים לשמור את השיחה הזו... לפעם אחרת? אני באמת חושב שמגיע לשנינו מעט שלווה לבינתיים", הוא הניח כף יד מרגיעה על הירך שלי, "וגם, אתה סלחת לי, צריך לחגוג את זה", הוא החל לגלוש עם כף ידו במעלה הירך שלי ולמרות שזה גרם לדמי לרתוח בעורקיי ולכל איבריי להימתח באחת בעוד האוויר יצא מבעד לריאותיי, קרעתי את כף ידו ממני, מתעלם מהאנקות הנואשות של עצביי הרוטטים שמוזרמים היישר לאיבר שבין רגליי, ומנסה להישאר מרוכז. אני מכיר את המשחקים האלו, זה לא יכול להצליח לו יותר. הוא לא יכול להשתיק אותי בנשיקה, במילים טובות ובמגע.

"ראשית, אני לא אמרתי לך שסלחתי לך, רק אמרתי שהתגעגעתי ורציתי אותך", אמרתי לו בביטחון ובקול ניטראלי, למרות שבתוך תוכי כמעט והסתחררתי עד איבוד הכרה מרוב מבוכה. דאגתי להניח לשיערי ליפול על פניי במטרה להסתיר את הסומק העז שכבש אותן.

הוא מיהר למחות, "זה לא נקרא לסלוח?", שאל בפקפוק גלוי.

"לא", אמרתי בקרירות, והחזרתי את כף ידו להגה, לאיפה שהיא צריכה להיות בעת נהיגה, "ושנית, עכשיו אין כל סיכוי שאהיה רגוע, רק בבקשה תספר לי מה קרה, אני לא אכעס", הבטחתי לו, לא בטוח עד כמה אני דובר אמת.

הוא נאנח ולקח נשימה עמוקה, "אתה כן. אתה כן תכעס נייתן, כי זה בדיוק מה שביקשת ממני לא לעשות", הוא מלמל בשקט, "אז אני מניח שלא נלך למסעדה?", שאל בגיחוך כמעט.

נשמתי התנדפה מבעד לריאותיי, "אלוהים, מה עשית, רוי?", קולי רעד, מתעלם באופן מובהק מהשאלה שלו. אין לי פנאי למשחקים האלו שלו, קרה משהו בינו ולבין אחי, ואני שונא את זה שהוא מסתיר זאת מפניי. הוא לא יכול לעשות את זה.

הוא עצר ברמזור אדום, "לפנות לבית שלי?", שאל.

"לעזאזל, רוי, סע לאן שאתה רוצה! רק תספר לי!", צעקתי עליו, חש כה חסר אונים ומתוסכל שהוא תמיד גורם לי לצעוק. מעולם לא הרמתי את הקול על אף אחד בעבר. מאז שרוי נכנס לחיי הוא הביא אתו את הרוח והסערה, את החטאים, אך גם את האור לחיי. בעיקר את האור. וגרם לי להבין איך זה מרגיש לשנוא את החטא אך לאהוב את החוטא.

הוא פנה לכיוון ביתו, "תתבונן במסמכים שנמצאים בתא הכפפות, תקרא אותם. את כולם. אני אסביר לך הכל כשנגיע לבית. בבקשה אל תשנא אותי, אני יודע שהבטחתי לך אחרת. אבל אני לא מסוגל להמשיך לתת לנו לפגוע בך", הוא נשמע כמעט מתחנן, בשעה שהחווה בכף ידו לכיוון תא הכפפות.

עצרתי את נשמתי, ומיהרתי לשלוף משם את התיקייה היחידה שראיתי, פתחתי אותה לרווחה, בשביל לגלות את הדבר האחרון שחשבתי שאי פעם אראה. רוי וויתר על התואר שלו ועל כל קרב שלו עם טרוי, הוא למעשה מעניק לטרוי זכות מלאה לזכות בתואר הנחשק שנלחם עבורו שרוי כבר השיג, וזה זעזע אותי בדיוק באותה המידה שזה הימם אותי וריגש. אני לא יודע אם אני יותר מאושר בשביל עצמי, או עצוב בשביל הקריירה של רוי שנהרסה. אלו ולא הייתי נכנס לחיים שלו, זה לעולם לא היה קורה לו. אני יודע את זה. עצמתי את עיניי רק בשביל לפקוח אותן שוב ולגלות שזה לא חלום, זה לא רק בראש שלי, זה באמת קרה, יש צמד חתימות בתחתית הדף, החתימות של שניהם. דמעות עלו בעיניי, זה באמת נגמר. כל הקרבות האיומים הללו נגמרו. רוי לא ייפגע יותר, לפחות לא על ידי אחי. הם לא יריבים עוד, לפחות לא באופן רשמי. והם הסכימו על זה יחד, זו הייתה הסכמה משותפת של שניהם. הם.. שיתפו פעולה, בשבילי. הם שיתפו פאקינג פעולה.

החזרתי מבט לרוי שבדיוק חנה את המכונית בחניית ביתו, רציתי להגיד לו כל כך הרבה דברים, רציתי לשאול אותו מיליון שאלות. ויותר מכל, רציתי פשוט לנשק אותו. חזק, עם תשוקה בוערת ומחשמלת, עם כל נים ושביב של רגש בגופי, רציתי להראות לו עד כמה אני מודה לו ועד כמה אני אוהב אותו. אבל לפני שהספקתי בכלל לפתוח את פי, הוא מיהר לצאת ממכוניתו, מסרב ליצור איתי כל קשר עין. ברגע שבו דלת הרכב נטרקה, יכולתי לחוש את לבי צונח מטה ואת דמי קופא בעורקיי. רציתי אותו קרוב אליי. הייתי צריך בו קרוב אליי. איך הוא היה יכול לחשוב שאכעס עליו? אני לא מסוגל לכעוס עליו, לא עכשיו לפחות. אני יותר מידי מאושר ונרגש, וחש כה אסיר תודה, שאני לא מסוגל להרגיש כלפיו דבר מלבד אהבה.

יהיו אשר יהיו הדברים האיומים שהוא מסוגל להטיח בפניי, הוא לעולם לא יאכזב אותי בסופו של היום.

מיהרתי למחות דמעות ספורות שזלגו מבעד לעיניי מרוב התרגשות והקלה, ויצאתי מיד בעקבותיו מהמכונית, אוחז בחוזקה במסמכים יקרי הערך הללו, כאילו ואני מפחד שאם וארפה מעט את האחיזה שלי הם תפוגגו וייעלמו, יתעופפו ברוח ויאבדו לעד. ככה זה תמיד היה אצלי, כל דבר טוב שנכנס לחיי פשוט מצא את דרכו לצאת מהם בקלות פוגענית ממש, "רוי", אני לא מזהה את הקול שלי בשעה שהוא פותח את דלת ביתו ולא מחכה שאכנס בעקבותיו, "רוי, אני לא כועס", מיהרתי לרסן אותו. נכנסתי בעקבותיו לביתו, סוגר את הדלת ועדיין לא מוכן להרפות מהמסכים.

הוא חלץ את נעליו בכך שפשוט זרק אותן לצדדים, באופן ברור למדי אינו מתחשב בניקיון וסדר הבית, לפני שצנח על הכורסה ונשכב על בטנו, קובר את פניו בין זרועותיו השלובות. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, וכרעתי על ברכיי לצד מרגלות הכורסה, מניח סוף כל סוף מהמסכים, מוכן להניח לחיי עצמם אם הם ימנעו ממני לגעת בגבר הזה עכשיו. אצבעותיי הברישו ברכות את שערו, ושפתיי התקרבו לנשוק נשיקות מלטפות ועדינות לנקודה הרגישה שיש לו מתחת לאוזן שאני כה אוהב ומעריץ, "תודה, אהוב", לחשתי לאוזנו, כאילו וזה הסוד שלנו.

הוא התבונן בי ונראה מותש, "אני יודע שהבטחתי לך שאתייעץ אתך על זה לפני, אבל ידעתי שתמנע זאת ממני. אני מבין שאכפת לך ממני ומהקריירה שלי, נייתן, אני לפחות מתחיל להבין את זה. אבל גם לי אכפת ממך, ואני מקווה שעכשיו גם אתה מתחיל להבין", אמר בשקט ובכנות.

לבי יצא אליו וכל נימיי רטטו למשמע קולו, מילותיו פרטו על מיתרי נשמתי ולא יכולתי להשתלט בפרץ הרגשות שגעשו בי כמו סופת הוריקן. הגבר הזה מפיל אותי מרגליי ומזעזע את עולמי, כל פעם ופעם מחדש. חייכתי לעברו חיוך חם ואוהב, ממשיך ללטף את שערו, שמח מהקרבה הזו שהייתה חסרה לי ביומיים האחרונים, ומרגיש כאילו והזיכרון שהוא ניפץ את בקבוק הבירה על הרצפה ודיבר כלפיי בגסות, רחוק מרחק של שנות אור מהרגע הזה.

"אתה שלם עם הבחירה הזו?", שאלתי.

הוא כיווץ את גבותיו, "אתה מאושר?", הוא שאל בפשטות, "זה גורם לך לחוש... הקלה? או מה שזה לא יהיה?", תהה.

הנהנתי נמרצות, כמובן שאני מאושר מזה, איך אני לא יהיה, "כן, מאוד. אני רק מודאג לגביך", אמרתי.

הוא צחק צחוק מתנשא, שלמדתי להתרגל אליו ואפילו לאהוב אותו עם הזמן. אני מעדיף לראות אותו צוחק, גם אם והצחוק הזה מזלזל, מלא בבוז או מתנשא, אני מעדיף לראות את החיוך הזחוח הזה על הפנים היפות הללו שלו מאשר את הכעס והזעם.

הוא שלח לעברי יד חמימה, וליטף את עצמות לחיי באיטיות וברכות, כאילו ואני הדבר השברירי ביותר בעולם הזה עבורו, "אל תהיה. כבר אמרתי לך יותר מידי פעמים, אני לא צריך שידאגו לי. אני באמת בסדר, נייתן, כל עוד אתה מאושר, זה שווה את זה, זאת הייתה המטרה שלי", הוא כחכח בגרונו, "זה מרגיש כאילו מצאתי מטרה שהרבה יותר חשובה לי מתואר מזדיין ופתטי, מצאתי אותך", הוא לחש.

"איך השגת את החתימה שלו?", שאלתי בבלבול.

הוא צחק ועצם רק לרגע את עיניו, "היית מאמין לי אם הייתי אומר לך שאני ניגשתי אליו בעצמי וביקשתי ממנו לחתום?", שאל.

עיניי נפערו לרווחה בהלם ולבי הלם בחוזקה, הרגשתי כאילו והקרקע נשמטת מרגליי ומצאתי את עצמי חסר נשימה בעוד ששאלתי בלחץ, "הוא פגע בך? רבתם?", הקול שלי גבוה יותר ממה שציפיתי, אבל לא אכפת לי.

הוא צחק אפילו חזק יותר, "האמת שזה היה מפגש די משעשע. אכפת לאח שלך ממך. למרות שהוא כושל באופן מוחלט בלהראות את זה, אכפת לו ממך", אישר בפניי, "הוא הסכים לחתום בשבילך, לא בשביל עצמו. אני בספק אם הוא ייקח את התואר הזה או יוותר עליו גם, הוא לא רצה להשיג אותו ככה, אפילו צחקנו שלא נמצא יריבים ראויים-", רוי דיבר יותר מידי אבל אני רק הייתי עסוק במחשבה שהם ממש דיברו האחד עם השני, בלי לנסות להרוג זה את זה. הם הצליחו לתקשר ולהגיע להחלטה משותפת, בשבילי. הם נהגו כמעט כמו... חברים. יכולתי לחוש את הדמעות שורפות את עיניי מחדש ובלעתי אותן, לא רציתי לבכות, לא עכשיו. רציתי לצווח מרוב אושר. זה הרבה יותר מנחם אותי מכך שהקרבות המזעזעים הללו ביניהם נגמרו, זה היה בגדר פנטזיה עבורי להשיב את שניהם באותו חדר ולגרום להם לתקשר. וכמו תמיד, רוי הצליח להגשים לי את הפנטזיה.

"באמת דיברתם? הסתדרתם?", שאלתי בהלם, לא מזהה את קולי או להשתלט על הרעד שתקף אותי מרוב התרגשות.

רוי חייך, "לא הרגנו אחד את השני, זה כבר שיפור הייתי אומר", אישר, לפני שהתיישב ואחז בכפות ידיי, "זה נגמר, בייבי, לא עוד קרבות ביני לבינו. לא עוד יריבות על הזירה. לא עוד סקוט נגד פארקר. זה נגמר, בייבי, אתה לא חייב להמשיך ליפול בין הכיסאות, אתה לא חייב לבחור צד, אתה לא חייב לחוש רע או אשם. הבטחתי לך שאני אסדר את זה, אין לך ממה לדאוג יותר, יפהפה", אמר לי ונראה נרגש לא פחות ממני.

נשקתי נשיקה קטנה לשפתיו, רציתי להגיד לו שאני אוהב אותו, אבל לא הייתי מסוגל לסבול את המחשבה על דחייה מצדו, אז כל מה שעשיתי היה לעלות על רגליי ולדחוף אותו בשובבות כך שישכב על גבו, לפני שמיהרתי להתיישב על אגנו, כל ירך שלי חובקת צד אחר של ירכיו. עיניו בערו לעברי בתאווה וברעב, שתמיד גרמו לי לחוש יפהפה, אפילו מושך וסקסי. גרמו לי לחוש נחשק ורצוי. וזה רק דרבן אותי להידרך לעברו ולנשוק נשיקה שתשביע את הרעב של שנינו לשפתיו, בשעה שהוא לפת את אגני בחוזקה.

שפתיו היו חמות, רכות ומלטפות, והרגישו כמו עונג צורב כנגד שפתיי. לשונו חדרה אל תוך פי והצליחה למצוא את הלשון שלי בקלות, כאילו והוא נכנס לבית. הוא הכיר כל חלק בפי, והוא ידע איך אני רוצה שהוא ינשק אותי, הוא ידע בדיוק מה לעשות בשביל לגרום לי להיאנק ולחוש בחום מתגבר בין רגליי תוך שניות רק מנשיקה. המחשבה על כל פיסות הבד הארורות שמפרידות בין הגוף שלו לגופי, הכאיבה לי. רציתי לקרוע את הבגדים ממנו, רציתי לחוש אותו, עור נגד עור, לב אל לב, נשמה אחת. רציתי את רוי, ביותר מידי דרכים, ואהבתי אותו עם יותר מידי רגשות ומילים שאוכל להסביר, כי מעולם לא אהבתי אף אחד לפניו. מעולם לא רציתי אף אחד לפניו. זה רק הוא.

אני שלו.

הוא שלי.

וזה היה העולם שלנו. זה כל מה שהיה חשוב לי באותו הרגע.

אצבעותיי במהרה פתחו את הרוכסן של הג'קט שלו, ואגני נע כנגד אגנו, רוצה כל כך הרבה יותר. גנחתי בשקט והוא נאנק באנחה כשהתנתקתי מהנשיקה והוא במהרה פשט את הג'קט שלו וזרק אותו על שולחן הקפה הקטן, לפני שמיהר לפרום כל כפתור וכפתור בחולצת הכפתורים שלי, קורע זוג כפתורים בדרך ואני רק גיחכתי כתגובה. הוא פשט ממני את החולצה וזרק אותה אל אחורי הכורסה, עוצר רק למשך רגעים ספורים בשביל לבחון את גופי, מעביר כף יד חמימה, מחוספסת, מצולקת ומגוננת לאורך חזי ובמורד פלג גופי העליון, "פאק. אתה כל כך יפה. כל כך פאקינג טהור. אתה הורג אותי", גנח בצרידות.

הוא שלח גלים של צמרמורת מטלטלת לכל איבריי אשר רטטו והתחננו בהשתוקקות לעוד ממגעו. לבי הלם כמו מטורף ודמי התפרע בכל גופי. רציתי לתת לו את עצמי, באופן מוחלט. רציתי לאהוב אותו.

הוא התכוון לפשוט את החולצה שלו אך אני עצרתי בעדו, "לא, חכה", קולי היה צרוד ומגמגם, "אני.. אני רוצה..", אני לא יודע ממש אם אני דורש או מבקש רשות, אבל אני רציתי להוריד את החולצה ממנו. אני רציתי להיות הגבר הזה שנוגע בו, שמוריד שכבות ממנו, באופן פיזי ומנטאלי, אני רציתי להיות הגבר שסורק את הגוף שלו ופולש לחייו. אני לא הגברים הקודמים שהיו לו, הם מתים בעיניי, הרגתי כל אחד ואחד מהם אלפי פעמים במוחי.

הוא גיחך והנהן, "בבקשה, בייבי", אישר לי, ואני חייכתי חיוך מרוצה ונרגש.

לא בזבזתי הרבה זמן, והרמתי, מעט ברישול ובגסות, את החולצה השחורה שלו במעלה פלג גופו העליון ומשכתי אותה מעל לראשו, פורע במקצת את שערו בכך, לפני שנפשתי נשיפת הלם ואברי התקשח בין רגע בשעה שדעתי הסתחררה. זה לא חשוב עוד כמה פעמים אראה אותו בלי חולצה, הוא תמיד יצליח לעצור את נשמתי ולגרום לי להישרף באש התאווה והתשוקה העזה שלי כלפיו. הוא תמיד יצליח לגרום לדעתי להיקטע באחת וללבי לעצור מלכת. כרכתי את זרועותיי סביב צווארו, ואת רגליי סביב אגנו, בעוד הוא פשט את כפות ידיו על גבי החשוף וקירב אותו אליו, כך שאין כל אינץ' ארור שמפריד ביני לבינו, רק שנשימותיו מצליפות על פניי בחמימות מלטפת ומענגת. כך שאני לא יכול להביט על דבר מלבדו. כך שאני יכול לחוש את לבו פועם בחוזקה כנגד לבי.

רוי מיהר לחזור לנשק את שפתיי בתוקף, המתכת שלו לוחצת על העור הרך של שפתיי, גורם לכל גופי לעלות באש ולרטוט. חזי כאב מרוב הלמות לבי המטורפות, וידעתי שאם הוא ירפה ממני עכשיו אני בוודאי אמות. רק נתרככתי באופן הדוק יותר סביב גופו, רוצה לחוש בו בכל איבר ואיבר בגופי, רוצה אותו סביב כל גופי. הוא נשך את שפתי התחתונה ואני יבבתי מרוב שהכאב הזה שיכר את חושיי והמיס כל שביב של היגיון בראשי, לפני שמיהר ללק אותה באיטיות בלשונו, רק מגביר את הצריבה החמה והלוהטת של תשוקתי כלפיו. הטלתי את ראשי לאחור מרוב עונג, עיוורון חושים וערפול מוחלט, והוא מיהר לאחוז בשערי בחוזקה ולמשוך בו אפילו יותר לאחור, לקבע אותי למקום, סוחט ממני רק עוד גניחה, "רוי, בבקשה", התחננתי, מניע את אגני כנגד אגנו, חש את איברו ממש דוקר אותי.

רוי התנשם מעל שקע צווארי החשוף, "מה אתה רוצה, בייבי?", מלמל מעל צווארי.

כמעט בכיתי מרוב צורך עז לפורקן ממנו, "אותך", נרעדתי.

יכולתי לחוש את חיוכו הזחוח מעל עור צווארי, לפני ששפתיו החלו לרפרף בזרם של נשיקות רכות ומלטפות על עורי, "אבל כבר יש לך אותי", הזכיר לי בהתגרות גלויה, "מה אתה רוצה ממני?", הוא שאל, מוצץ את עור צווארי.

גנחתי בקול גבוה יותר, "הכל", והתכוונתי לזה. פשוט הכל. כל מה שהוא ייתן לי אני אקח ממנו עכשיו, "רוי", נאנקתי תחת המציצה הכואבת והחזקה של שפתיו על עורי הרגיש. כפות ידיי עלו אל כתפיו ולחצו עליהן בחוזקה, לא רציתי להכאיב לו אבל הייתי חייב להיאחז במשהו, עצמתי את עיניי והרגשתי את קירות החדר סוגרים סביבי ואת הזמן עוצר מלכת, בעוד כל מה שהתמקדתי בו כעת היה מגע שפתיו על עור צווארי.

רוי רק לרגע קטע את רצף הנשיכות שלו על צווארי, בשביל להסית את שרשרת הצלב שלי לצד, "אתה צריך להיות יותר ספציפי", דרש.

עיניי נפערו לרווחה בהלם, הוא כל כך אכזר, והוא עושה את זה באופן הכי טוב שיש. אני לא מתכוון לפרט לו מה אני רוצה, והשתיקה שלי שרק הגניחות והיבבות המתחננות שלי שברו אותה, גרמו לו להבין את זה, הוא שלח אליי חיוך וללא כל התראה מוקדמת, הוא פתח את רוכסן מכנסיי ותחב את ידו בגסות אל תחתוני הבוקסר שלי, אוחז באיברי בחוזקה, "אלוהים, רוי", גנחתי כל כך חזק שפחדתי שהשכנים שלו ישמעו.

כל שרירי בטני התכווצו ומערכותיי קרסו בין רגע. יכולתי לחוש את דמי רותח בוורידיי ואת עצביי נמתחים בעונג ובצורך עז ליותר ממנו, "רוי", נאנקתי, רוצה לבכות משכרון החושים המטורף הזה שסחף אותי. כל איבריי נמסו וחשתי שאני מעופף מעל העננים וטובע בעמקי המצולות בעת ובעונה אחת.

הוא החל להניע את כף ידו לאורך איברי, "אני יודע מה אני רוצה לעשות לך. מה רציתי כל כך הרבה זמן לעשות לך", הוא השכיב אותי לאחור, ממהר לכרוע ברך למגלות הכורסה ולחלוץ במהרה את נעליי, מושך בעקבותיהן את מנסיי במורד אגני ולאורך רגליי, עד שגם הוא היה מונח לצד ערימת הבגדים שעל הרצפה.

הוא פשט את מכנס הטרנינג שלו במהרה מרגליו, לפני שחזר להישכב מעליי, איברו נלחץ כנגד איברי, וכל גופו היה כמו הר של שרירים וחטאים אשר חרוטים על עורו כנגדי. הוא נשען על מרפקיו, משקלו עדיין במעט הכביד עליי, אבל אהבתי את זה. החזקתי את נשמתי כי ידעתי שכל טיפת אוויר חשובה כעת, בעוד הוא חפן את פנים הירך השמאלית שלי בעונג, ואני הטלתי את ראשי לאחור בהקלה, עוצם את עיניי ורק מתמכר לתחושה. מעולם לא נגעו בי כך. מעולם לא הביטו בי באופן הזה. אני חש שקוף מולו, כל כך חלש, נתון לגחמותיו ולרעבו. נתון לכל רצון ופנטזיה שלו, ורק רוצה להגשים לו אותם. הרגשתי עירום נפשית מולו, סיפרתי לו עד כמה פחדתי ממגע כל חיי, ועד כמה הוא גורם לי לחשוק במגע שלו. דיברתי אתו בלי מילים, והרגשתי שהוא מבין אותי, כי הוא נשק ברכות לשפתיי, כאילו ומבטיח לי שנתגבר על כל סערה שתבוא.

"כל כך רך. כל כך יפה", מלמל מעל שפתיי, ופתח את ירכיי עבורו, מתמקם ביניהם, רק לרגע משיר מבט לסימנים הכואבים שהשאיר על צווארי, וחייך חיוך שבע רצון, "ושלי", לחש.

"רק שלך", הבטחתי לו, מתכוון לזה.

הוא נשק לאורך החזה שלי, מתעכב לרגע מעל הפטמה הימנית שלי ומוצץ אותה בחוזקה, גורם לגבי בין רגע באופן מכני להתקמר כלפי מעלה ולדחוף את גופי אל פיו, כמה שיותר עמוק. אצבעותיי התחפרו בתוך שערו ומשכו בו, מנסה למצוא פורקן לכל הטירוף שסוער בגופי ובנשמתי. מחפש אחר דרך לשחרר את כל האנרגיות והנאדראלין שהולמים בי. אני מאבד כל שליטה מולו, כל אנושיות, כל מוסר. ואני פאקינג מכור לתחושה הזו.

הוא חפן את הזקפה שלי בזמן שעבר למצוץ את הפטמה השנייה, "אני רוצה להכיר כל אינץ' ואינץ' בגוף היפה שלך. אני רוצה לסמן כל חלק בו", אמר בנוקשות, שהצליחה לגרום ללבי להיתלש מחזי ממש. בטני התהפכה בהתרגשות ובסקרנות לבאות, ועצמתי את עיניי, מתמקד בתחושת פיו על עורי ובמגע ידו על איברי. זה שמימי ממש.

הוא המשיך לנשק אותי במורד בטני, שפתיו לא מוותרות על כל חלק וחלק של גופי, "אתה כל כך פאקינג טעים, בייבי", גנח מעל עורי, אצבעותיו מושכות במיומנות את גומי תחתוני הבוקסר כלפי מטה, עד אמצע ברכיי, ואני מופתע מעצמי שאני לא חש נבוך או מפוחד, אני רק משתוקק שהוא יגע בי עוד, אני רק משתוקק שהוא ירצה בי עוד, "אני רוצה לראות אותך מלוכלך רק לעיניי, אני רוצה להעלים את התמימות הזו", הפציר.

"רוי", צעקתי את שמו, ברגע שבו פיו התהדק סביב איברי וכבש אותו, כבש אותי. רק לרגע הרמתי את ראשי ופערתי את עיניי לרווחה. לראות אותו כך, שיערו הפרוע והכהה בין רגליי, שפתיו הוורודות על איברי וזרועותיו המקועקעות לופתות את ירכיי בחוזקה ולוחצות עליהן להישאר פתוחות עבורו - התמונה הזו הייתה מספיקה בשביל לשלוח אותי עד לקצה גבול היכולת שלי ולדחוף אותי ישירות לתהום העמוקה והאפלה, המפתה והמענגת. הוא פרק אותי על נשקי והרס כל שביב של אנושיות שעוד נותרה בי. יכולתי לחוש את שרירי בטני נמתחים עד לחזי, ואת האש שורפת את יריכיי. לבי הלם בפראות וכל העולם הושתק ונעצר מלכת.

רוי מצץ את איברי חזק יותר, באופן מהיר ואגרסיבי יותר, שמעט הכאיב לי אבל הכאב הזה היה כה מענג ומשכר שרק רציתי שהוא ימשיך להכאיב לי. ראשי הוטח בחוסר כוחות או אונים לאחור על כריות הכורסה, ואני נאבד. נאבד ברוי. נאבד במגע שפתיו, בתחושת זרועותיו הנכרכות סביבי, נאבד בריח שלו ובקול שלו. נאבד ברגשות הכה חזקים חסרי השליטה או יכולת התנגדות שלי כלפיו, נאבד בצורך הפיזי הממשי ממש בגבר הזה, אשר שילובו עם הצורך הרגשי - קטלני עבורי ורק שולח בי עוד גלים שסוחפים אותי לשיא. כל איבריי הפנימיים התכווצו ופעמו והתשוקה שלי כלפיו חדרה עמוק דרך עורי ובין עצמותיי ושברה אותי, רסקה,הציפה, שכרה, הכאיבה והיממה אותי. הכל בבת אחת.

לפתע, לבי הלם כל כך חזק שחשבתי שאני עומד לדמם מבפנים, וראשי הסתחרר כל כך בשעה שאני לא יכול שלא להתמקד אך ורק בתחושות המחממות, המרטיטות והמטלטלות ששפתיו מעבירות בי. הוא משך באשכיי חזק ובפראות. הוא כל כך פאקינג טוב בזה אלוהים.

"רוי... בבקשה", גנחתי, לופת את צידי הכורסה, "רוי..!", אני צווח, לפני שאני גומר במכה אחת בפיו, ודמי מתפרע בכל גופי בשעה שאיבריי ממש נעים בתוכי ונמסים. אני מוצא את עצמי מזיע, חסר נשימה ומעורפל באופן מוחלט, ואני נסחף, נסחף לחוף מבטחים שליו ושקט, ואני עייף. כל מה שאני רוצה עכשיו זה לעצום את עיניי ולהיות חבוק בזרועות הגבר הזה שלקח לי את הלב והוא יכול לעשות אתו כל מה שרק ירצה, "רוי", לחשתי. רוצה לבכות מרוב אושר. מרוב אהבה. מרוב תחושת פורקן ושחרור אשר מתגברים על כל דמיון ופנטזיה שאי פעם הייתה לי.

הוא גיחך וניגב את קצה שפתיו, לפני שטיפס בחזרה אליי, והשעין את מצחו על חזי, עוצם את עיניו ומתנשם ומתנשף, מנסה להסדיר את נשמותיו מהמאמץ, לא פחות ממני. חלקו רגעים ארוכים אך מלאי שלווה ונינוחות של שתיקה. כל אחד מתמקד בחזרה שלו למציאות, ולוקח את הזמן הדרוש שלו לכך. גופותינו הזיעו, האחד כנגד השני, ורק התמקדתי בצליל נשימותיו, ובתחושה של חזהו עולה ויורד, וזה הוביל אותי בחזרה מהאפלה המפתה שהוא שלח אותי אליה בלי למצמץ אפילו.

בהדרגה כפות ידיי מצאו את שערו, כף יד אחת גלשה במורד גבו בעוד האחרת מלטפת את שערו. תודה לך. אני אוהב אותך. כל כך.

הוא חיבק אותי בחזרה,עד כמה שהיה יכול לפחות.

אני לא יודע עוד כמה זמן שתקנו, לפני שבשעשוע והזרקת אומץ של הרגע, חפנתי את ישבנו המוצק, גורם לו לגחך ולרטוט מעל חזי. הוא העלה את עיניו אליי, לפני שמיהר להסיט אותן ולהשיב את ראשו לנוח על חזי, "אימא שלי נהפכה לזונה אחרי שאבי עזב. היא הייתה עסוקה בלעשן קוקאין וקראק במהלך הימים, ולהעלם בלילות. היא לא הייתה מסוגלת להגן עליי ועל סופי מפני הסרסור שלה. זה למה הייתי חייב ללמוד להילחם ולדעת איך להכות בדרך הנכונה, הייתי חייב להגן עליהן", אמר בקול ניטראלי ואני קפאתי במקומי ולבי נדם מלכת.

"מה הוא עשה לכם?", שאלתי בשקט. המום מכך שהוא פותח את לבו בפניי.

רוי לקח נשימה עמוקה, "הוא... הוא הכה אותנו. הוא התעלל בנו. לא חשוב כמה נסתי להתחבא ממנו, הוא תמיד מצא אותי. והוא פגע בי. בהרבה דרכים שונות", לחש, ובאופן מכני זרועותיי חבקו אותו, כאילו ואני רוצה להגן עליו מפני מי שהבן זונה הזה לא יהיה.

דמעות עקצצו בעיניי ולבי יצא בשבילו. זה לא היה מגיע לך רוי. זה כל מה שיכולתי לחשוב. הלוואי שהייתי יכול למנוע את זה... בדרך כלשהי, כל דרך שתהיה. הלוואי שהייתי מסוגל לעצור את זה. נסתי לתאר את רוי ילד קטן ומפוחד, התמונה הזו לא הצטיירה לי בראש ואני מניח שזה קרע את נשמתי יותר מכל. הוא היה חייב ליצור חזות קשוחה, הוא היה חייב ללמוד להתאגרף, הוא היה חייב להתבגר מהר מידי - בשביל להגן על המשפחה שלו ועל עצמו. הוא היה חייב למחוק כל שביב של זיכרון מהילד הקטן שהתחבא.

"אני לא רוצה לדבר עם אבא שלי כי... הוא נטש אותנו, הוא עשה נזק בכך שהיה עסוק בלשתות כל היום ולפגוע באמא שלי, ואז עזב והשאיר אותנו להתמודד עם השברים המזדיינים. בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא היה מאושר, עם חליפה מכובדת ויקרה מידי, ועם בית גדול ומכונית מדגם חדש. אפילו הייתה בחורה לצדו, שנראתה גם היא מאוד נקייה ומכובדת", רוי כחכח בגרונו, "הוא עזב אותנו ובנה את עצמו מחדש, בזמן שהשאיר אותנו להתמוטט תחת ההריסות שלו", הסביר.

עצמתי את עיניי, "אני מצטער שנסתי לשכנע אותך ליצור אתו קשר", אמרתי בכנות.

הוא השיר מבט אליי, "אני יודע בייבי", חייך אליי חיוך אמיץ.

ליטפתי את פניו היפות והעצובות, ליטפתי עם כל שביב של רגש שאני מסוגל להעניק ומעבר, "אני.. אני כל כך גאה בך", לחשתי, "אתה גיבור, תמיד היית ותמיד תהיה, זה חלק ממי שאתה. אתה הגיבור שלי, רוי", נשקתי נשיקה קטנה לשפתיו, "יש לך זכות מלאה לא לרצות כל קשר אתו, אני מבין את זה. אני מצטער", עצמתי את עיניי ודמעה בודדה זלגה לאורך לחיי. כאבתי בכאבו. לא יכולתי לסבול את המחשבה שרוי עבר את זה, שמישהו התעלל בו, שמישהו ניסה להשחית אותו והצליח. מישהו גנב את התמימות שלו, ולא הייתה לו כל זכות לגעת בה. אני רוצה לצווח מרוב תחושת אבדון כאילו ואני אבדתי חלק ממני.

"יותר כמו מפלצת מאשר גיבור", מלמל.

"מפלצות לא נולדות מפלצות, הן נוצרות", טענתי ורוי השפיל את ראשו בתגובה, לפני שלקח נשימה עמוקה ומיהר להתרומם, עוזר לי להלביש על עצמי מחדש את תחתוני הבוקסר שלי ואוחז בידי, מושך אותי לעמוד לצדו. עמדנו כך, האחד מול השני, רק הבד הדק של התחתונים הפריד בינינו, והוא כרך את זרועותיו סביב אגני, "מפלצות הן גם בודדות מאוד, אתה לא לבד. אתה לא חייב להיות לבד. יש לך אותי", הבטחתי לו.

הוא חייך חיוך מבויש במקצת, "הלוואי שיכולתי להיות הגיבור שאתה מדבר עליו, להוכיח לך שאני-", הוא החל לדבר במהירות ובלחץ, אך קטעתי אותו, מסרב לשמוע הערת זלזול עצמי מהגבר המושלם שלפניי.

"אתה לא חייב להוכיח את עצמך בפניי", אמרתי לו בתוקף, "אתה לא חייב להוכיח את עצמך בפני אף אחד פרט בפני עצמך".

יש לי עוד כל כך הרבה שאלות לשאול אותו, כמו איך הוא הצליח להתגבר על הסרסור הזה, או למה הוא ברח מהבית. אבל ידעתי שאסור לי ללחוץ, הוא ייפתח בפניי כשהוא יחליט להיפתח. אני רק אסיר תודה מוחלטת עבור הדקות הספורות הללו שהוא החליט לקלף עוד שכבה של עצמו בפניי. זה כל כך משמעותי עבורי ויקר ערך בעיניי, ואני אנצור את הרגע הזה בזיכרון שלי. לכמה שיותר זמן שאפשר.

רוי לפתע הניף אותי כך שרגליי באופן אוטומט נכרכו סביב אגנו, וזרועותיי סביב צווארו, "אי פעם אמרת למישהו.. את מה שאמרת לי, במסיבה?", שאל בביישנות מוחלטת, וידעתי על מה הוא מדבר. הוא מדבר על הצהרת האהבה שלי בפניו.

"לעולם לא אמרתי את זה למישהו והתכוונתי.. כמו איך שהתכוונתי אתך", הודיתי בשקט, מסמיק לו פחות ממנו.

הוא עצם את עיניו לרגע, "אני לא יודע איך להתמודד עם זה", אמר בכנות ובקול קריר.

הנהנתי בהבנה, "גם אני לא", לחשתי ברוך, אני לא מצפה ממנו להבין את בלגן הרגשות והטירוף שבראשי אם אני בעצמי עדיין מתקשה לפצח את הקוד המסובך והמתסכל הזה. אני חושב שזה יהיה טיפשי לצפות ממישהו להבין איך אתה מרגיש בזמן שאתה בעצמך אבוד ואפוף בערפל. אני מתנחם בכך שהוא לפחות לא דחה אותי הפעם וצעק עליי לצאת מביתו ומחייו, יותר מידי פעמים הוא עשה את זה מסיבות דומות. לפחות הפעם הוא אומר לי מה הוא באמת מרגיש לגבי זה, וזאת העובדה שהוא לא יודע מה הוא מרגיש או מה לעשות עם זה. נשמתי נשימת רווחה, כי זה בדיוק מה שאני חש גם, "אנחנו לא חייבים להתעכב על זה, אני לא רוצה לחפש דרכי התמודדות, זאת לא מחלה, בזה אני בטוח", אמרתי בכנות. אני לא חולה. אני מאוהב. אני לא חוטא. אני חי. אני לא נועדתי להישרף בגיהינום. אני פשוט בן אדם. לכל קדוש מעונה יש עבר, ולכל חוטא יש עתיד.

"אני רק יודע... שאף פעם לא הרגשתי ככה", רוי לחש ועצם את עיניו.

הנחתי את מצחי כנגד מצחו, נושם עמוק, "גם אני לא הרגשתי כך, מעולם. כלפי אף אחד", אמרתי לו בחזרה, נושק נשיקה קטנה לשפתיו.

רוי חייך כנגד הנשיקה, "אני רוצה להראות לך משהו. היומיים האחרונים היו בודדים. אז מצאתי תעסוקה, בנוסף לניסיונות הרבים שלי להוציא את המסמכים", סיפר לי. כיווצתי את גבותיי בבלבול, ולפני שהייתה לי הזדמנות לתהות על מה לכל הרוחות הוא מדבר, הוא מיהר לקטוע אותי, קורא את מחשבותיי כמו תמיד, "תן לי להראות לך", הפציר בי.

נאנחתי והנהנתי. תן לי לאהוב אותך. חשבתי בשקט בלבי.

הוא נשא אותי כמו האביר על הסוס הלבן הפרטי,היפהפה, האמיץ והשבור שלי, במעלה המדרגות, וחשתי כה נוח ושליו. לא התביישתי מכך שאני רק בתחתוני בוקסר, לא חשבתי על כך שאני כנראה כבד לו, לא רציתי להסתיר את גופי. אני בזרועותיו, אני בבית, ורק בבית אתה יכול להיות מי שאתה באמת. מעולם לא ידעתי מה זה באמת בית ומה זאת ההרגשה להיות שייך למקום מסוים, עד שהכרתי בו. כל חיי הייתי עסוק בלהסתתר, להטות מסכה של אדם אחר ולחשוב יותר מידי מה אני צריך לשפר בעצמי - ואני עייף מזה. רוי מקבל ורוצה בי כמו שאני, אין לי ממה לברוח ולהתחבא. אין לשנינו ממה להתחבא עוד.

הוא בעט בדלת האחרונה מימין, ופתח אותה לרווחה. זה היה חדר קטן וישן, מלוכלך ומאובק למדי, עם סטנדים מעץ לציור המונחים על הכיור בפיזור ומברשות צבע אשר זרוקות על הרצפה. צבעים מגוונים הכתימו את הריצוף, את שולחן העבודה ואף את הקירות במקצת, ולבי התרחב בחום ממראה חדר הציור הפרטי של רוי. הרגשתי כל כך קרוב אליו, כאילו והוא נותן לי לראות עוד צד בו, צד שאף אחד לא מכיר, צד שאף אחד לא היה מעלה בדעתו בכלל שקיים בו. הוא הוריד אותי לרצפה, והחל לצעוד במהרה לכיוון שולחן העבודה ואני בעקבותיו, נזהר לא לדרוך על מברשת צבע או על כתם, עצרתי בעדי מלהעיר לו על כך שחייב לנקות את המקום הזה כי זה המקום שלו. הוא יחליט איך הוא יראה. נקי או מסודר. זה שלו. ואני אוהב את התחושה שרואים שזה שייך לרוי, שזה מקום המפלט הסודי והקטן שלו.

הוא אחז בדיוקן מלבני קטן, אשר ראיתי רק את גב הקנבס, זקפתי גבה בבלבול, "מה זה?", שאלתי.

רוי נראה שקוע בציור, לפני שהעלה את עיניו בחזרה אליי והחיוך עלה יחד אתן, "ציור", אמר בפשטות, "הציור הכי מסובך ומתסכל, אבל הכי טוב שאי פעם ציירתי", טען.

"תראה לי", קראתי בלהיטות ובסקרנות, בהחלט נרגש לראות את אחת העבודות שלו, אני בטוח שהיא טובה, כל מה שהוא ייצור יהיה מושלם. הוא לא יכול לשאוף לפחות מזה ואני לא יכול לראות פחות מזה, כל עוד זה קשור אליו, זה תמיד יהיה יפהפה בעיניי.

הוא סובב את הדיוקן והראה לי את הציור, ועיניי נפערו לרווחה בהלם ולסתי התחתונה נשמטה בעוד האוויר התנדף מבעד לריאותיי. אלוהים. הוא צייר אותי. זה אני.

לבי הלם בחוזקה ובטני נמלאה בפרפרים מרוב התרגשות, לפני שלקחתי צעד אחד זהיר ומהסס לכיוונו, בשביל לבחון את הציור מקרוב. אני לא מאמין שהוא באמת צייר אותי, הוא מטורף. אבל אני לא יכול להכחיש שהעבודה הזו שלו באמת הייתה טובה, בלי להישמע מתנשא.

הוא צייר אותי עם שיער אסוף ובבגדים פשוטים, ברקע של צפון לונדון, ברקע שמולו התנשקנו לראשונה על מנוע הרכב שלו. חייכתי חיוך אוהב לאור הזיכרון, וכל איבריי הפנימיים עקצצו בהתרגשות. הוא חשב עליי. הוא באמת התגעגע אליי. מעולם אף אחד לא צייר אותי, מעטים הפעמים שבכלל הציעו לי להצטלם. רוי צייר אותי כאן כאילו ואני זוהר ממש מול אורות צפון לונדון, ואני נראה כה טבעי בציור, כה נינוח וחסר דאגות. אני תוהה אם ככה הוא תמיד רואה אותי. זוהר.

עיניי עלו בחזרה אליו, "אתה כל כך מוכשר... בלי להתנשא", מיהרתי להוסיף, מגחך.

הוא נראה לחוץ באופן מדאיג כמעט, "אתה אוהב את זה?", שאל בקול שלא יכולתי לזהות מרוב שהיה דחוס במתח.

חייכתי לעברו חיוך מואר ואוהב, "כמובן שאני אוהב את זה!", קראתי, "אתה מצייר כל כך יפה, רוי", לחשתי, נועץ מחדש מבט בציור שהגבר המוכשר שלי יצר.

רוי לקח נשימה עמוקה, "ובכן.. כל עוד זה קשור אליך, זה תמיד יהיה יפהפה. זה לא יכול לצאת פחות ממושלם", הסכים.

לחיי סמקו במקצת מהמחמאות שלו, חש מובך למדי, ומיהרתי להחזיר את הנושא בחזרה אליו, "למה אמרת שזה היה מסובך?", תהיתי.

הוא משך בכתפיו, והניח את הציור בחזרה על שולחן העבודה המגולף והישן באופן ברור, נשען כנגדו ומשלב את זרועותיו האחת בשנייה, בוהה בתקרה, כאילו ונמנע מלפגוש בעיניי ורק הייתי נואש למצוא אותו שוב ולהחזיר אותו אליי.

הוא כחכח בגרונו, "זה לא קל לצייר מישהו שאכפת לך ממנו. זה כמעט בלתי אפשרי לצייר אדם שחשוב לך. אתה רק חושב איך לצייר אותו כמה שיותר אמיתי, כמה שיותר קרוב למציאות, כמה שיותר השתקפות של הדרך שבה אתה רואה אותו - אחרת, הציור הזה ייגמר באסון וכישלון מוחלט. רציתי לצייר אותך כמו איך שאתה בעיניי, הייתי חייב למעשה, וזה היה כמעט בלתי אפשרי, במיוחד כשאני גרוע בלבטא... כמעט כל דבר", הוא נראה מתוסכל באופן מכאיב, לפני שטלטל את ראשי וקבר אותו בין זוג כפות ידיו, מנסה להירגע, "אני מניח שזה עזר לי", הצביע על הציור.

"עזר במה?", שאלתי בשקט.

"להבין... להבין כמה דברים, עליך ועליי", אמר בדיסקרטיות ובאופן ברור רצה לשמור עליה, ולמרות שרציתי למחות בתוקף ולחלוב כמה שיותר מידע ממנו, שתקתי ורק הנהנתי. כבר למדתי להבין שככל שיותר לוחצים את רוי לפינה, ככה הוא יותר ישבור את כל הקירות בשביל להרחיק אותך ממנו.

צעדתי לעברו, וחיבקתי אותו, "אף אחד אף פעם לא צייר אותי, או רצה בכלל. תודה, רוי. אני באמת אוהב את הציור הזה", אמרתי לו בכנות, נושק לשפתיו.

הוא חייך אל מגע שפתיי וזרועותיו נכרכו סביב אגני, מקרבות אותי אליו כמה שיותר, "אני שמח, הם רק עשו לי עבודה קלה יותר", גיחך בחיוך זחוח, ואני כתגובה דחפתי אותו בשעשוע בחזהו, מוחה על הגאווה והאגו הרבים מידי שלו, והוא העמיד פנים כאילו נפגע וכואב לו, גורם לשנינו לצחוק.

לקחתי נשימה עמוקה והשפלתי את ראשי, "רוי... הכומר רוצה לדבר איתי. ביום ראשון. הוא רוצה לדבר איתי על השמועות שניק והחבורה שלו הפיצו עליי, ועל ההיעדרות שלי מהכנסייה", בלעתי את רוקי, "ואני לא יכול לשקר לו", אמרתי בתסכול.

רוי לכד את שפתו התחתונה בין שיניו, "הוא יגיד לך לעזוב אותי", אמר בנוקשות, והידק את האחיזה שלו בי, כאילו ולא רוצה לתת לי ללכת, "הוא ירצה לקחת אותך ממני, הבן זונה הזה ירצה להרוס לנו את.. זה", הוא החווה על החלל בינינו, "אתה לא יכול ללכת, נייתן", קבע.

אני חייב. חשבתי בתסכול. כמובן שאני לא רוצה ללכת, אבל אני חייב. אני לא יכול פשוט לסרב לזה. הכומר זימן אותי לשיחה הזו בעצמו, זאת תהיה חוצפה לסרב, והוריי יכולים לחשוד שיש לי דברים להסתיר שאיני מוכן להתוודות עליהם. יש יותר מידי סיכונים בסירוב, ומעמדתי בשכונה גם ככה מעורער יותר מאי פעם, אני לא יכול להמשיך להכאיב ולהשפיל ככה את המשפחה שלי, אני חייב להראות שאיני מפחד ולהתייצב לשיחה הזו.

"אני לא יכול לסרב לזה", אמרתי בקול מת כמעט.

רוי עצם את עיניו, ונראה כמנסה לעבוד מחדש על נשימותיו, "זה למה בכית היום?", שאל.

סימנתי בראשי לשלילה, לא. לא רוי. בכיתי היום, מאחר וניק רצה כנראה לחטוא גם בעצמו, והשתמש בי ככלי. בכיתי היום, כי ניק כפה את עצמו עליי. וזה היה מחליא, מזעזע, מפחיד ודוחה. הכל בבת אחת.

"כן", שיקרתי.