חזי שקע ולבי הלם בחוזקה כשהבחנתי בכמות האנשים הרבה מידי הזו, אני לא חושב שאי פעם ראיתי כה המון אנשים מכונסים באותו מקום ביחד. נסתי לקלוט עד כמה שיותר מראות במבטי אך לא הצלחתי, היו יותר מידי אנשים , נסתי לווסת את נשימותיי בזמן שהלחץ אחז בי בחוזקה ולא היה מוכן להרפות. הרגשתי כה קטן ושקוף בקהל הרב מידי הזה, הרגשתי כאילו ואני נעלם, אך זה בסדר, איני רוצה לבלוט כאן בכל מקרה. הבהובי אורות ירוקים, אדומים וכחולים ברקו מהתקרה והאירו לכל עבר, גורמים לקהל האנשים אשר רוקד על רחבת הריקודים להרים  את זרועותיהם לכיוון האורות בהתלהבות ולצווח, זה גרם לי לגחך במקצת, אנשים מוזרים, חשבתי לעצמי.

הרעש היה נורא, אני לא מבין איך אנשים מוצאים את המוזיקה הזו כטובה? זמרים אשר זורקים קללות, ומוזיקה אלקטרונית ללא מילים לצד רמיקס מבלבל ולא מובן. המוזיקה כוונה על העוצמה המקסימלית, והדהדה באוזניי, גורמת לראשי לכאוב ולגופי רק לרגע לקחת צעד לאחור באופן מכני, אני לא מתאים למקום הזה, אני לא אשתלב כאן, זה ברור. אני לא יודע לרקוד, אני לא מוכן להקשיב למוזיקה הארורה הזו ואיני שותה אלכוהול. למה אנשים בכלל שותים את החרא הזה?! הם גם פוגעים בגופם וגם שוכחים עד כמה נהנו ליל אמש, לא שבילוי מסוג שכזה נחשב כהנאה בעיניי, אבל אני לא מסוגל להבין אותם, אני פשוט לא טוב בלהבין אנשים והם לא אותי. לכל הרוחות, מה חשבת לעצמך כשהסכמת לבוא לכאן נייתו? זו המחשבה היחידה שנשמעה ברורה והגיונית בראשי מבין כל המחשבות המבולגנות הסוררות בו כעת. זו הייתה טעות כה חמורה לבוא לכאן, הייתי צריך להישאר בחנייה, לבד בחושך - מאשר להיות מוקף בזרים ולחוש התקף חרדה קרב.

אני לא אוהב מקומות עם המון אנשים. זה מפחיד אותי. אנשים מלחיצים אותי, הם תמיד רואים בי כמטרה קלה לכל תחום אשר עולה על דעתם, והם יודעים כיצד לנצל זאת לטובתם, זה מה שהם תמיד עשו לי... אנשים פגעו בי, כה המון אנשים פגעו בי יותר מידי פעמים, עד שגזלו כל טיפת אמון שעוד נותרה לי בהם, הם החיה המפחידה ביותר בעולם עבורי. שחקתי באצבעותיי, קושר אותן אחת בין השנייה והתכווצתי אל תוך תוכי, קופא במקום, לא יכולתי לחוש את לבי הולם מרוב הפחד. טום הביט בי, ולכד את שפתו התחתונה בין שיניו, אני חושב שרק לרגע זיהיתי רחמים או... אני לא בטוח, דאגה? במבטו, והוא אמר בקול הגבוה ביותר שהצליח להפיק, "רוי מחכה לנו בבר, בוא אחריי, אל תלך לאיבוד", הזהיר, ואני הנהנתי בדריכות, וכמו הכלבלב הנאמן, או הילד הקטן והמפוחד, הלכתי בעקבותיו.

לא הסרתי את מבטי מגבו הרחב והחזק, לא מכיוון שאהבתי את איך שהגב שלו היה נראה כמובן... פשוט רציתי להימנע ממבטים של אנשים אשר נעוצים בי, תמיד יש לי תחושה שאנשים מביטים בי, ולא במובן החיובי. אני בטוח שהם מתבוננים בי ורואים את כל מה שאני נלחם כנגד עצמי במשך כל רגע נתון ביום להסתיר. אני מפחד שהם רואים את המלחמה אשר מתנהלת בנפשי. שרק מבט אחד יוקד אל תוך עיניי והם הצליחו לפרוץ את המנעולים לנשמתי, מותירים אותי חשוף ופגיע, מפוחד ומבויש. אני מפחד שהם רואים את הפגמים שבי, ואלוהים, יש כה המון פגמים בי. אני מפחד שהם מתבוננים בי וחושבים עד כמה מכוער אני, או עד כמה לא מחוטב אני, אני מפחד שהם צוחקים על השיער שלי או על הצלקות אשר מצולקות על בטני ולכל אורך ירכיי. אני מפחד שהם מתבוננים לשדים שלי בעיניים, ומפחדים ממני, חושבים עד כמה דפוק בשכל וניזוק חסר כל תקנה אני, עד כמה אני טיפש ומתוסבך, עד כמה חוטא ארור אני על מה שאני רוצה לעולל לגוף שלי ולעצמי. אלוהים... כולם כל כך יפים כאן, ורק אני הגבר הכי מכוער במקום הזה, אל תסתכלו עליי, בבקשה, רק אל תסתכלו עליי. אני יודע שאני בדיחה מהלכת, אני יודע שיש כה המון סיבות למה לשפוט אותי, אבל בבקשה, אל תביטו בי, אני עומד להתעלף.

אני רוצה להקיא. אני רוצה לברוח מכאן. אני רק רוצה להיקבר מתחת לסמיכה שלי ולהיעלם מהמציאות הזו.

"רוי!", קרא טום, מעיר אותי ממחשבותיי, ראשי כאב והכול נראה טעות בעיניי.

רוי הניף את זרועו לעברנו בגסות ובזלזול, מסמן לנו להתיישב בזוג המקומות אשר שמר עבורנו, טום התיישב שני כיסאות מרוי כך שאני מחויב לשבת לצד שניהם בו בזמן. מה לכל הרוחות?! למה שטום יעשה דבר שכזה? הוא הבטיח לי מוקדם יותר הערב שאיני אהיה חייב להיות קרוב לגבר הארור הזה, לעזאזל אני לא רוצה לשבת לידו. אני לא רוצה להקשיב לו או להסתכל עליו. הוא הכה את אחי, והיה גס רוח כלפיי, אני לא מסתדר אתו, ואין לי כל סיבה מדוע לפעול אחרת. אני לא אמור לרכוש כל חיבה כלפיו, לא עכשיו ולא אף פעם.

נעצתי מבט מאשים ונבגד בטום, ושלבתי את זוג זרועותיי האחת בין השנייה, מסרב להתיישב עדיין. אני יודע שאני אולי טיפה מגזים בתגובתי, ואיני רוצה להיות גס רוח כמוהו, אבל טום הבטיח לי זאת ואני בטחתי בו. אני בכל מקרה לא חש ולו במקצת בטוח ובנוח כאן, וכל המצב הזה רק מקשה על האווירה הזו עוד יותר... העברתי משקל מרגל לרגל, מתחיל לספור את הדקות לאחור עד שאוכל לחזור לטרוי ולנסוע הביתה .

טום נראה מבולבל, לפני שהנהן במהירות, "עדיף שתשב בין שנינו בלונדי, אתה לא רוצה להסתבך בצרות בפעם הראשונה שלך במועדון", הסביר לי טום בחצי חיוך חברי ומנחם, ואני רק רציתי לדחוף אותו מהכיסא ולגרור את הישבן שלו בחזרה למכונית שלו והיישר לחנייה החשוכה. החיוך הזה כלל לא עובד עליי, טום, הפסק, אתה נראה מגוחך.

"אני יודע לשמור על עצמי", אין לך מושג עד כמה זה נכון, אז אל תביט בי בספקנות שכזו, "אני לא רוצה לשבת ליד רוי", זו הפעם הראשונה שאני באמת אומר את שמו בקול, וזה גורם לעיניו החומות של רוי לבהוק לעברי, אך לא בהתרגשות או בהפתעה ובלבול, אלא לבעור לכיווני, לירות זוג חצי אש אגרסיבית היישר לאמצעו של חזי ולגרום ללבי לדום מלכת. נשמתי נעתקה בגרוני ומצאתי את עצמי מאבד את הכוח בברכיי, מעולם אף אחד לא הביט בי במבט כה מאיים וכועס, מעולם אף אחד לא הפחיד אותי כך רק ממבט ראשוני.

השתנקתי ומרוב פחד מצאתי את עצמי מקפץ למושב שבין שני הגברים המוזרים הללו. אני לא מאמין שזה קורה לי, זה לא אמור לקרות לי, הלילה הזה.. אלוהים אדירים, זה באמת לא היה בתכנון שלי, ואני שונא לסתור את לוח הזמנים שלי.

"קולה לבלונדי, וצ'ייסר של וודקה לי", ירה טום לכיוונו של הברמן אשר גיחך לעברי עקב הכינוי, גורם לי להביט אל דלפק העץ העבה והחזק, ללכוד את שפתי התחתונה בין שיניי בחוזקה בניסיון נואש ופסול להעלים את הסומק העז מלחיי.

"פעם ראשונה?", שאל רוי, לא עניתי על השאלה שלו, וכשהרמתי את מבטי הבחנתי בכך שהוא מסתכל עליי. הוא... הוא פנה אליי..? מה הוא רוצה?

הנהנתי חלושות, "כ-כ-כן..", לחשתי בגמגום, "אני לא נוהג להסתובב במקומות כאלו בדרך כלל", הסברתי, לא שכחתי את המבט שנעצת בי ממקודם אז אל תנסה להיות נחמד, חשבתי ביני לבין עצמי, מחשבות שאיני  אספר לאף אחד.

הוא גחך, "אז באיזה מקומות אתה כן אוהב להסתובב?", שאל וחצי חיוך עלה על שפתיו התפוחות והמגרות, והחיוך הזה תפס אותי לא מוכן וזעזע אותי בין רגע. הייתי כה מבולבל מהיחס המנוגד שלו כלפיי, אך בו בזמן, לא יכולתי לעצור את החיוך אשר עלה על שפתיי ביחד אתו, החיוך שלו היה כמעט... מקסים. הוא היה מקסים, כן. למה אני יושב פה ונועץ מבט בחיוך הזה, לכל הרוחות?

השבתי את מבטי בחזרה לכיוון בר העץ, והוא בין רגע רכן קרוב יותר אליי, גורם לי להילחץ ולהתכווץ, מה קורה פה? "אני אוהב.. מקומות עם פחות אנשים, אני מניח", מלמלתי, "מה גרם לכם להפוך את היציאה הזו למסורת אחרי הקרב?", שאלתי את שניהם, בתקווה שטום יקח גם חלק מהשיחה המוזרה והלא צפויה כלל הזו, יציל אותי מהמבוכה שאליה אני נקלע ברגעים אלו, אך כשהרמתי את מבטי לעברו, הוא פשוט הסתכל על שנינו וחייך חיוך ניצחון. מה לעזאזל?!

בטני התהפכה ולבי החל להלום בחוזקה מרוב הלחץ הבלבול אשר הכו בי. אני לא בטוח מה אני מרגיש לגבי הקול של רוי, הוא כה עמוק ומאיים, אך בו בזמן, היה לו את סוג הקול הזה שאתה יכול ליפול על ברכיך רק מלהקשיב לו ממלמל, קול גברי עמוק ויציב חדור ביטחון, ואני שנאתי את הדרך שבה אהבתי את איך שהוא נשמע. הקול שלו גרם לתחושת צמרמורת להדהד לכל אורך גופי ולחמימות להתפשט, שם... לכל הרוחות, תפסיק את זה עכשיו נייתן.

הברמן הגיש לנו את המשקאות שלנו, וטום הרים את כוסו הקטנה באוויר, "לחיי-",אך הוא עצר בעדו, מתחרט על דבריו לפני שבמהירות אמר, "לחיים ולממון ושנזיין המון!", קרא, צוחק תוך כידי ומהר לשתות את הצ'ייסר שלו, קורא קריאת עידוד בינו לבין עצמו לפני שדורש צ'ייסר נוסף, אני מקווה שהוא אינו ישתה את עצמו לדעת, זה בוודאי יהיה מחזה מביך למדי עבורו. אך הערכתי אותו על כך שאינו שתה לחיי ניצחונו של רוי על אחי. מתי הם מתכוונים להחליף את המוזיקה הזו, בדיוק...? אני בקושי מצליח לשמוע את עצמי חושב, לעזאזל.

הבחנתי בכך שרוי שותה קולה גם, וזה היה נדמה לי כדבר שלא צפתי ממנו לעשות, לפני שמהר הגיב בשמו של טום, "טום חשב שזו דרך טובה לחגוג את ההפסד של הקרב הראשון שלי בשביל לשפר את מצב הרוח שלי", הסביר, במשיכת כתף, "הייתה לי התחלה גרועה", גיחך.

זקפתי לעברו את גבתי, לוגם לגימות ספורות ומהירות מהמשקה שלי, מוצא את עצמי מתעניין בנושא שהעלה, "באמת? זה כלל לא היה נראה כך בזירה הלילה", ציינתי, אני יודע שהמילים אשר פוקעות מבעד זוג שפתיי עכשיו שגויות ופסולות, אני יודע שהדבר הכי טוב שאני יכול לעשות עכשיו זה לסתום ולהתעלם מהקיום שלו לצדי, טרוי בוודאי יהיה מאוכזב ופגוע ממני, אבל אני דוחק זאת לחלק האחורי של מוחי ומנסה להתרכז בשיחה אשר נרקמת ביני לבינו.

טום מקבל צ'ייסר נוסף אך אנו שקועים בשיחה שלנו, "חושב?", הוא זקף גבה ולכד את המתכת אשר מונחת על שפתו התחתונה בין שיניו, רק עכשיו הבחנתי בכך שיש לו מתכת על הגבה ועל השפה, בלעתי את רוקי, תמיד אמא הזהירה אותי מאנשים כאלו, ואני די בטוח שהיא צודקת. אבל... אלוהים אדירים, יכולתי לחוש בחמימות במעלה בטני ובשרירי מתכווצים בפעם אחת מענה ומורטת כל קצה עצבים. אלוהים, הפעולה הזו, שהוא עשה עכשיו, לבי הלם בחוזקה כנגד חזי והחלתי לחוש את האי נעימות רק מתגברת באיזור ההוא, שם למטה, בין רגליי - הפעולה הזו הייתה... מאוד מושכת. מאוד. בטני התהפכה והאוויר התנדף מבעד לראותי, מוצא את עצמי נועץ את עיניי זמן רב מידי בשפתיים שלו ובמתכת המוחזקת ביניהן. זה נראה טוב עליו. חייכתי חצי חיוך.

אלוהים, נייתן, תשתלט על עצמך, מה אתה דפוק?! אל תסתכל עליו כך, זה אסור.

הסטתי ממנו את מבטי במהירות ומשכתי בכתפיי, לוגם לגימה נוספת מהקולה שלי בשביל לחמוק ממבטו עד כמה שרק אפשר, "כן...", לחשתי, "אני די בטוח שאלפי צופים יסכימו איתי", מיהרתי להתמק בכך שציינתי את המובן מאליו.

הוא גיחך, "בהתחלה זה לא היה כך, הייתי גרוע", ספר ועיניו לא נעו ממני ולו לרגע, גם כשלגם מהמשקה שלו יכולתי לחוש את עיניו החומות והגדולות צורבות חור באמצעו של פרצופי, למה הוא מביט בי כה המון זמן? הוא בוודאי צוחק מעד כמה עלוב, נואש ופחדן אני. הוא בוודאי חושב שאני האח הכי בוגדני בעולם. חשבתי בעצב ובמרירות. זה בוודאי זה. זה תמיד כך. הוא חושב שאני מכוער ונראה כמו בת, כולם חושבים כך... אני לא בסדר עם זה אך למדתי לחיות עם הגזרה הארורה הזו.

"נהגתי לפסיד כמעט כל קרב שלקחתי חלק בו, אף אחד לא המר עליי ולא הרווחתי כמעט גרוש, שקלו להוציא אותי מהטבלה", הוא הסביר ועכשיו השפיל את ראשו, לוקח נשימה עמוקה כאילו ומנסה לאסוף את עצמו מחדש, ואני לא יודע מה לכל הרוחות נכנס בי, אך גופי לקח פיקוד על עצמו והפך ליישות אשר סותרת את כל החוקים והמוסכמות שאני אמור ללכת בעקבותיהן, כשהושטתי את כף ידי ואחזתי בכתפו, גורם לו בין רגע להביט בי בבלבול. אז הוא מסוגל להראות עוד הבעות פנים מלבד כעס, וואו.

במהירות החזרתי את כף ידי לחיקי, ומיהרתי לומר, "גם לי הייתה התחלה גרועה באוניברסיטה... ומאחר ונרשמתי ללימודים בזכות מלגה, ועקב קורות החיים שלי והנתונים, הם רצו לזרוק אותי משם כמעט בכל הזדמנות נתונה", הסברתי בחצי חיוך.

הוא זקף את גבתו, "מה זאת אומרת? אלו קורות חיים יש לך?", שאל בבלבול.

משכתי בכתפיי, חושב שזה במקצת חצוף מצדו לשאול שאלה אישית שכזו, אך הזכרתי לעצמי שאין טעם לצפות לג'לטמן כשמדובר בו, "אני פשוט גר בשכונה די ענייה והבית שלי לא... אני לא יודע, לא גדול במיוחד...? זה לא רציני, פשוט לא היה לנו מספיק בשביל לשלם על הלימודים, הם יקרים, אבל הצטיינתי בתיכון אז קבלתי מלגה, כמובן ששם באוניברסיטה תפסו ממני כאחד עם השכלה ירודה לעומת השאר", הסברתי בשקט, לא מוכן להסית את מבטי ממבטו, העיניים החומות והעמוקות שלו רתקו אותי וגרמו לי לקפוא במקומי מרוב אימה אך גם משיכה שלא הייתי מוכן להתעסק בה ולגרום לה להטריף את דעתי. אני חושב שזה המשפט הכי ארוך שאמרתי למישהו במהלך כל התקופה האחרונה, "לכל אחד יש התחלה גרועה, זה בסדר, אני מניח שהיה שווה ליפול כמה קרבות בשביל להרוויח את מה שאתה מרוויח היום...", לחשתי, מובך מכך שאני מדבר יותר מידי. הוא בוודאי חושב שיש לי קול מצחיק וזה למה הוא מחייך, אלוהים נייתן, אתה צריך לסתום פשוט.

חלקנו רגעים ספורים של שקט לפני ששאל, "אז מה אתה לומד בדיוק במקום הזה עם כל הפלצנים המזדיינים העשירים הללו?", זקף את גבתו.

גיחכתי בשקט, סומק עז כבש את לחיי מבחירת המילים החצופה שהחליט להשתמש בה, אני לא רגיל לשמוע שפה שכזו באוזניי, "אני לומד ספרות, מדעי החברה ופילוסופיה", הסברתי בשקט.

הוא זקף את גבתו, "אתה נראה הטיפוס", ציין.

צחקתי, "אה, באמת?", קראתי, "אתה לא נראה הטיפוס שיזמין קולה במועדון", הכוויתי לכיוון הקולה שלו, צוחק וגורם לו לגחך בשקט.

הוא משך בכתפיו, "שבירת סטריאוטיפים", מלמל בקצרה.

סמנתי בראשי לשלילה, "אתה לא נראה הטיפוס ששובר סטריאוטיפים", ציינתי, הוא הביט בי בבלבול ומיהרתי להסביר, משום מה, החלתי להרגיש יותר בנוח לצדו, וזה רע, "מרוויח כסף מלהרביץ לאנשים, יש לה את המתכות האלו בפנים, והמסורת שלך היא ללכת למועדונים בזמן שאתה מקלל ומתנהג בגסות לאנשים, כמו שטום אמר ממקודם, אתה נכה חברתית", צחקתי, גורם לו לגלגל את עיניו ולצחוק ביחד אתי, "לא הייתי אומר לך שאתה הדמות המושלמת לשבירת סטראוטיפ של הילד הרע, אבל אם זה גורם לך להרגיש טוב עם עצמך...", משכתי בכתפיי, "אז אני לא אגיד כלום נגד זה!", הרמתי את ידיי במגננה. מאיפה. לכל. הרוחות. פתחתי. את. האומץ. המטורף. הזה. ?! אתה צריך להפסיק נייתן, ועכשיו.

הוא רכן לעברי והפנים שלו היו קרובים האחד לשני עכשיו, קרובים יותר מידי, יכולתי לחוש את נשימתו החמימה על שפתיי, וזה גרם לצמרמורת להכות בי כדלי מלא מי קרח קרים ולגופי להיתקף עווית, ידו רק לרגע נשלחה לעבר שערי והוא הסית קצוות שיער סוררת לאחורי אוזני, "אני יכול לומר את אותו הדבר עליך", עיניו ירדו לכיוון שרשרת הצלב הקטנה והכסופה שלי, לפני שחזרנו במהירות להביט בי ויכולתי לחוש את לבי רץ כנגד חזי ואת הפרפרים קורעים את בטני מרוב לחץ והתרגשות, "אני מתערב שאתה תמיד הולך לכנסייה הזו שלכם בימי ראשון, ואתה לא נוהג לצאת המון מהבית אלא אם ואתה חייב", הקול שלו קיבל גוון שקט יותר אך בו בזמן, עמוק ועבה יותר, וזה גרם לכל מערכותיי להידלק בין רגע ולדמי להתפרע לאורך עורקיי ולרתוח, "אתה הילד הטוב שלעולם לא יראו אותו פחות ממושלם, אתה הילד הטוב של אמא, נכון?", גיחך גיחוך קטן שגרם לכל איבריי הפנימיים להתכווץ ולתאיי לדמם, "אתה גם בדוק לא הטיפוס שנוהג לדבר עם זרים, זרים כמוני", חזי שקע ולא יכולתי לסבול עוד את האי נוחות במכנסיי, הרגשתי את ראשי קודח ואת ידיי מתחילות לרעוד בחיקי, "ולפי הסומק היפה הזה שלך, אני מנחש שאני צודק", חייך חצי חיוך, ואלוהים, אני רוצה להקיא. מה לכל הרוחות קורה פה...? אני רוצה לצוות לגוף שלי להפסיק להגיב אליו באופן שכזה, אך איני מסוגל לשלוט על עצמי. אני מאבד שליטה וזה משכר חושים אך מפחיד.

בלעתי את רוקי ושחררתי נשימה שהבנתי שהחזקתי, אני חייב ללכת לשירותים להירגע, אני חייב, "כ-כן..", לחשתי, אני רוצה להפסיק להביט בו, אבל אני לא מסוגל. אני חייב ללכת לשטוף פנים ולהתמקד מחדש על המתרחש מסביבי, לבחון את המצב הזה בלקיחת צעד לאחור ולקבל החלטות ומסקנות, אבל אני יודע שאני אברח מהסיטואציה הזו, ואני לא בטוח אם אהיה מרוצה מכך כמו שאני אמור. אז אני פשוט קפוא, חסר נשימה ומילים, לא יודע מה לכל הרוחות לעשות עם עצמי ועם התחושות הארורות הללו שמכות בי. אף אחד מעולם לא גרם לי לחוש כך רק ממילים. זה לא טוב. זה כה פסול ורע.

לפתע מישהו הניח את זוג זרועותיו על השכמות שלי, גורם לי להתכווץ בכאב מהמשקל, אני חושב שרוי שם לב לכך מכיוון שהוא דחף את אותו הגבר לאחור במקצת, מסמן לו להתרחק ממני. כשהפניתי את ראשי לאחור, הבנתי שזה טום. מתי הוא הלך בכלל? שכחתי מהקיום שלו.

"קדימה, נייתן, יש לך עוד שעה וחצי להספיק! אין לך זמן!", קרא וצחק, והבנתי שהוא שיכור דפוק, וזה גרם לי לצחוק ביחד אתו, "הבנות מחכות נייתן, קדימה!", המשיך לקרוא. נאנחתי וגלגלתי את עיניי, אני ממש לא רוצה ללכת לבנות עכשיו, אני יותר נהנה לשבת ולדבר עם הבחור שפוצץ את אחי מכות, "בלונדי אתה במירוץ נגד הזמן ואתה מבזבז אותו!", המשיך.

ואז זה הכה בי כמכה מענה ולא הוגנת מתחת לחגורה. הוא היריב של טרוי. אני בן אדם כל כך רע. איך אני מסוגל לפגוע ולבגוד בדרך נבזית שכזו באחי?! לא מגיע לטרוי את הנאמנות שלי, כלל לא, אבל אני עדיין גבר של מוסר וערכים, וכל מה שקורה כאן שולל אותם וסותר.

"אני בסדר כאן", חייכתי חצי חיוך, מנסה להעלים את הפאניקה שבדרך תוקפת את פניי, "אין לי כוח פשוט", מלמלתי, בקול הכי עייף שיכולתי להפיק.

טום גלגל את עיניו, "אחי, יש לך שעה וחצי לזיין כל פרגית במקום הזה, אתה צוחק?! יש לך מושג כמה בנות יהיו מרוצות לשחק לך בשיער הבלונדיני הזה?!", המשיך.

רוי הסית את מבטו מאתנו והביט לכיוון המשקאות שמאחורי עמדת הברמנים על הקיר, בזמן שאני עניתי, "זה בסדר, אני לא רוצה לקחת לך את כולן", צחקתי, ואז בדיוק בחורה בעלת שיער שחור וזוג עיניים כחולות בוהקות כרכה את זרועותיה מסביב לצווארו של טום, כאילו ונתלית עליו, טום גנח בשקט ומהר לאחוז במותניה.

"בייב, אני לא מאמינה שנעלמת לי כך!", היא כעסה עליו.

הוא נאנח ונשק נשיקה מהירה לזוג שפתיה, "לא נעלמתי, חיפשתי אותך בייבי, הייתי בטוח שהבחורה הכי יפה במקום הזה נעלמה לי כמו סינדרלה קטנה", גיחך לעברה, גורם לי ולרוי לזקוף את גבותנו לעברו בפקפוק, הוא שקרן כל כך גרוע.

היא גלגלה את עיניה, "כן, בטח, לך תזדיין", צחקה, גורמת לו לשלוח מבט מטריד לעברה, "בשמחה, בייבי, רק תגידי מתי ואיפה!", קרא.

היא דחפה אותו ממנה, צוחקת לעברה שהתקרבה אליי ונעמדה ביני לבין רוי, "ומי הבלונדיני היפה הזה?", היא שאלה והעבירה את אצבעותיה בשערי, גורמת לי להתכווץ כמעט באופן מכני ולגחך במבוכה, לכי מפה. תפסיקי לגעת לי בשיער, "אתה נראה כמו בחור טוב, לא כמו החבר הדפוק שלך", היא הצביעה  לכיוונו של טום ונשענה עליי, דוחפת את מחשוף השמלה ההדוקה והקצרה שלה אל תוך הפנים שלי כמעט לגמרי, ואני מיהרתי להתבונן לכל כיוון מלבד זה, תכבדי את עצמך אישה, אלוהים ישמור. מלבד זאת שהחזה שלה כלל לא עניין אותי, חלקתי לה טיפת כבוד שהיא לא הייתה ראויה לו כלל, אבל שיהיה, לפחות המצפון שלי נקי, "אז, לא ראיתי אותך כאן מעולם, חדש?", קרצה לעברי, "אני אשמח לעשות לך סיור במקום", היא רכנה לכיוון האוזן שלי ומהריח שלה הבנתי שהיא שיכורה, קיוויתי בשבילה שאף אחד לא יאנוס אותה הלילה, שמעתי מספיק סיפורי זוועה על מקרים שכאלו בעיתונים.

רוי כחכח בגרונו, וטום מיהר לומר, "את מוכנה להפסיק להטריד את הילד?!", צחק, "הוא חבר שלי ואת פוגעת בו", הזהיר. גורם לחיוך קטן לעלות על פניי, טום נחמד.

היא זקפה את גבתה ועדיין לא התנתקה ממני, "אבל הוא ילד יפה, יותר ממך", ואז היא הביטה לכיוונו של רוי וחייכה, מה הקטע שלה?! שתלך מפה, מה היא רוצה? ולמה היא מתקרבת לרוי לכל הרוחות?! לא שאכפת לי, שיהיה, היא מוזרה. ולפי מה שהבנתי מטרוי, רוי בכלל נמשך לגברים, אז זה יכול להיות מצחיק.

"והנה רוי, הגבר הכי סקסי בכל המועדון הזה, והוא נמשך למין הפחות יפה, תודה באמת על שברון הלב", היא נאנחה ולכדה את שפתה התחתונה בין שיניה, "אם אי פעם תהיה סקרן לחקור את נפלאות הגוף הנשי, אני אשמח לעזור לך בזה, אתה תהנה, סמוך עליי", היא קרצה לעברו, ואני רציתי לאחוז בידה ולכוון אותה לחלק השני של המקום הזה, להעביר לה שיעור על מוסריות ועל כבוד עצמי ובו בזמן להרחיק אותה מרוי.

הוא סמן בראשו לשלילה וחייך חיוך זדוני, "לא, אני מסופק מגברים, הם הרבה יותר טובים", ירה.

היא נאנחה, "אתה אף פעם לא יודע עד שאתה אף פעם לא מנסה, אל תגיד אף פעם לעולם!", צחקה.

הוא גחך, "אני מסודר לבינתיים, עכשיו, אכפת לך להניח לו?", הוא שאל, מתכוון אליי, וגורם ללבי לעצור במקומו, "את מפריעה", הוסיף בגסות.

היא זקפה את גבתה, "אתה גם הומו?!", קראה בעלבון לעברי.

טום גלגל את עיניו ומהר למשוך אותה לפני שעניתי, הוא החזיק אותה בין זרועותיו, "זה לא עניינך, עכשיו בואי נביא לך מים ונחזיק לך את השערות שלך מעל האסלה, בסדר?", חייך לעברה חצי חיוך רך, "איפה החברים שלך בכלל?", שאל.

"הגעתי לכאן לזיין, לא לרקוד עם החברים", משכה בכתפיה. חמודה, חשבתי בציניות. כנות זו תכונה חשובה.

הוא צחק, "אוקי, אז נדאג שעד שלא תהיה מפוקחת לא תזייני אף אחד", קבע, הוא התכוון למשוך אותה בעקבותיו אך היא התנתקה ממנו בגסות ודחפה בו לאחור, ממלמלת לו שהוא חסר תועלת ואידיוט, לפני שנעלמה בקהל, נאנחתי, תודה, את סתם היית מיותרת פה.

טום נאנח  והתיישב לצדי, "מצטער על זה בלונדי, היא כזו", משך בכתפיו, ואני סמנתי לו שזה בסדר, "אני מבין שאתה נהנה", הוא זקף את גבותיו בחיוך יודע סוד והעביר את מבטו ביני לבין רוי, גורם לי לגחך בלחץ ולהסמיק. אתה צריך ללמוד לשתוק טום ולא להביך.

רוי שתה את הקולה שלו על סופה וטום הזמין לעצמו עוד צ'ייסר, לוגם ממנו במהירות ופולט קריאת אושר מטופשת ושיכורה, לפני שהביט בי, "בלונדי אתה תהיה נבוך, בוא אני אכיר לך בנות", הציע לי.

סימנתי בראשי לשלילה, "אני בסדר ככה", חייכתי ולגמתי לגימות קצרות מהקולה, אני חייב להירגע בשירותים, אני מרגיש עוד יותר לא בנוח ומובך להסתובב עם ההרגשה הזו לצד טום, "אני הולך  לשירותים", מלמלתי, ורוי בין רגע הזדקף והביט בטום בלחץ, גורם לטום להגיב במהירות ולמשוך אותי בחזרה למושב.

"אני אלווה אותך, אתה לא רוצה להסתובב לבד, אתה גם לא יודע היכן השירותים", אמר במהירות.

התבוננתי בו בבלבול, "אל תדאג, אם בת תטריד אותי אני בטוח שאסתדר", צחקתי, למה הם מחליפים את המבטים הללו מעל הראש שלי,אני מרגיש כאילו אני מפספס כאן נקודה מסוימת ואני לא אוהב זאת.

טום נאנח, "זה לא קשור, אתה יכול להיתקל בגבר שיכור בטעות והוא יכול להיות מאוד כועס בגלל זה, פשוט תן לי ללוות אותך", חייך חצי חיוך חברי אך מפוחד בו בזמן. מה אני לא יודע בדיוק שאני בטוח שאני אמור לדעת?

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, אני לא יודע למה, אבל רציתי להפגין אומץ וביטחון לצד רוי, שלא יחשוב שאני חלש, למרות שזה בדיוק מי ומה שאני, "זה בסדר, באמת", אמרתי בקול קשוח במקצת, למרות שאני בטוח שאני נשמע מצחיק, "אני אחזור עוד כמה דקות רק בבקשה אל תעברו מקום", בקשתי וקפצתי ממושב הבר הגבוה.

"והנה הבלונדי עוזב את הקן!", קרא טום בטרגיות צינית, גורם לי לגחך בזמן שנצמדתי לאזור הבר בשביל לא להיקלע אל תוך רחבת הריקודים.

האורות המהבהבים בחוזקה סינוורו אותי וטשטשו את שדה הראייה שלי, אך נסתי לנתב את דרכי אל עבר השלט של השירותים, מנסה עד כמה שאפשר לא להיתקל  באנשים. הנחתי את כפות ידיי על אוזניי בניסיון כושל לווסת את הרעש החזק של המוזיקה האיומה הזו, החלשתי לחוש בחילה וכאב ראש, מתחיל להצטער שאחד מהם לא בא איתי בשביל שיעזור לי לפלס את הדרך במהירות וביעילות יותר.

לבסוף הגעתי לשירותים ומיהרתי להיכנס אל שירותי הגברים, מוצא את עצמי נופל עם כל משקל גופי אל כיוון הכיור, כשהתבוננתי בי בראי לא יכולתי לעצור את הדמעות מלרדת. אני נראה איום. עורי אדום מרוב ההסמקות הרבות שלי ונראה כה לח ומזיע עקב הלחץ שתקף אותי במשך כל השהות שלי כאן. שערי לא מסודר כלל בגלל האצבעות הארורות של האישה המגעילה הזו ממקודם, ועיניי בורקות ונפוחות, נפוחות יותר מידי, הן כמעט ונראות ירוקות לגמרי.

אחזתי בשרשרת הצלב שלי ועבדתי על הנשימות שלי. הכל בסדר. אתה עוד מעט הולך מכאן ושוכח מכל הלילה הדפוק הזה. אתה שוכח מרוי, אתה שוכח מהמועדון, אתה שוכח מקרב הדמים הארור הזה ואתה לצערך גם שוכח את טום. הכל בסדר. אתה רק חווה חוויה נורמטיבית שכל צעיר בגילך אמור לחוות, הבנת את העניין וזה לא בשבילך וטוב שחווית זאת עכשיו ולא מאוחר יותר. אתה בסדר. הכל יהיה בסדר.

עם כל שנייה שחלפה ועל כל מילה מרגיעה שהחדרתי אל עורקיי כמו רעל, כך גם התחושה הלא נעימה בין רגליי פחתה וקיוויתי שהיא לא תחזור כשאשב לצדו של רוי, חייכתי חצי חיוך רווי הקלה, אני לא מאמין שהגבר הזה גרם לי... להתקשות... מכך שהוא נגע בשערי ודבר אליי. אני לא מאמין שהקול שלו הלהיט אש בקרביי והטריף את דעתי באופן משגע שכזה. אני לא מאמין שדווקא הוא, מבין כל האנשים בעולם הזה, גרם לי לצחוק ולחייך, גם אם וזה נמשך רק לזמן קצר. ההיגיון שלי אומר לי לשבת עם עצמי ולבחון את המצב, לבדוק מדוע הוא גורם לי כך להרגיש ולמה אני משתף פעולה עם זה, אבל הבנתי שאין כל מוצא, אין לי תשובה למה זה קורה לי ולמה אני כה דפוק, אין לי כל דרך מפלט בזמן שאני נמצא באותו מרחב לצדו, והאמת, אני שונא להודות בכך אבל אני נהנה מכך, בדרך מעוותת וזרה אני אוהב זאת. וזה רק מקשה על המצב.

לקחתי נשימה עמוקה, אוחז שוב רק ליתר ביטחון בצלב שלי, מחר בכנסייה אני אלך לתא הווידויים ואבקש מחילה על כך שגבר גורם לי לחוש בדרך הזו, ועל כך שאני בוגד באחי הבוגדני בדרך שכזו.כן, אני בטוח שתפילות וחזרה לדרך המוטב ישפרו את הרגשתי. אני לא נמשך לגברים, לא חוטאים את אותו החטא פעמיים, לא נכנסים אל תוך מיטה חולה ומנסים להתאבד בדרך מביכה שכזו. פשוט זה.. זה לא בסדר, זה שגוי, ואני חייב להפסיק. ההורים שלי יבכו אם ישמעו על כך וינדו אותי בכנסייה. אני לא יכול להניח לכך לקרות, זו דרך החיים שלי מאז ומעולם.

התכוונתי לצאת מבעד השירותים אך בדיוק גבר שהיה כמעט בגובהו של רוי, יצא מבעד התא. היה לו שיער שחור וזוג עיניים שחורות, ויש לו קעקועים לאורך זרוע אחת, אני חושב שזה נקרא שרוול, לפי מה שטרוי הסביר לי פעם אחת. הוא עצר רק לרגע בשביל להביט בי לפני שחייך חצי חיוך, "אתה נראה אבוד", ציין בגיחוך, איזו דרך מוזרה לפתח שיחה.

חייכתי בנימוס ובנחמדות, לא בטוח איך אני אמור להגיב על זה, אז רק הנהנתי בראשי ויצאתי מבעד לשירותים, אך הוא מיהר בעקבותיי ואחז במפרק ידי, גורם לי לדחוף אותו ממני במהירות ולקחת צעד גדול לאחור, אל תיגע בי.

הוא הרים את ידיו בכניעה ולקח צעד לאחור גם הוא, "הירגע ילד יפה, אני רק רציתי לשאול אם אתה צריך עזרה או הכוונה? אתה באמת נראה אבוד", אמר.

אתה זר ואני לא מכיר אותך, ואתה חושב שאני אסכים להניח לך להדריך אותי? חשבתי ביני לבין עצמי, "לא, אני בסדר, תודה רבה", אמרתי בקול שקט ויבש.

"אני מתעקש", קבע. יופי לך. מה אתה רוצה שאעשה בקשר לזה? "אשמח לעזור לך",הוסיף במתיקות בעלת טעם מריר.

גלגלתי את עיניי ונאנחתי, "זה בסדר, באמת, אני מעריך את ה...", נעצרתי לרגע, שוקל את מילותיי, "את העזרה שלך, באמת, אבל אני בסדר", חייכתי חצי חיוך מזויף והתקדמתי במהירות לכיוונם של רוי וטום, זה היה מאוד מוזר.  כשהתיישבתי לצדם, הם כנראה הבחינו בהבעה המבולבלת שלי, ורוי מיהר לשאול בתקיפות, "מה קרה?", עיניו התכווצו בחשד והוא סרק את הסביבה.

נאנחתי, "לא, זה לא משהו רציני", לחשתי.

"ובכל זאת?", שאל טום והניח את כף ידו על שכמי במחווה חברית ותומכת, שואל אותי ברכות ובעדינות יותר מאשר רוי.

"היה שם גבר מוזר שדיבר איתי, זה פשוט היה מוזר", צחקתי.

רוי לכד את שפתו התחתונה בין שיניו ויכולתי להבחין בכך שמפרקי ידיו מלבינים כנגד עורו השזוף בכל שנייה שבה הוא אוחז בכוס הקולה הריקה שלו חזק ולאורך זמן ממושך יותר, "מה הוא אמר לך בדיוק?!", שאל בחוצפה. טום רק לרגע ירה לעברו מבט כועס אך רוי התעלם ממנו באופן טוטאלי והאיץ בי בזמן שאני נסתי למצוא מילים, "אז? דבר", המשיך, הוא כה נכה חברתית.

"אני לא יודע, הוא רק רצה לעזור לי כי נראיתי אבוד...", לחשתי מושך בכתפיי, משפיל את ראשי ומתכנס אל תוך עצמי. למה זה כה מעניין אותם? למה הם מוזרים? אני בכלל לא שייך למקומות כאלו, אני לא מבין את האנשים כאן.

לפתע הגבר הנחמד אך המלחיץ באותה נשימה קרא לעברי, "הנה אתה ילד יפה-", אך נקטע בין רגע כשהבחין לצד מי אני יושב, "הו, אני רואה שמצאת לך חברה", גיחך.

עיניו של רוי נפקחו לרווחה והוא ירה לעברו את המבט הדוחה ביותר שאי פעם ראיתי, הוא נעמד בין רגע ודחף אותו לאחור באגרסיביות, גורם לו למעוד על הרצפה וליפול על הישבן כמו ילד קטן. עיניי נפערו לרווחה ולסתי התחתונה נשמטה, מה לכל הרוחות הוא חושב שהוא עושה?! אנשים הביטו בהם והחלו לגחך מההשפלה הזו, לפני שהתכופף ולחש משהו לאוזנו. אני לא יודע מה הוא אומר לו אבל מהדרך שבה הוא גורם לעיניו להיפער לרווחה באימה לפני שהנהן במהירות, אני יכול לשער שאלו כלל לא דברים טובים, ואני רוצה למשוך ברוי לאחור ולגרום לו להפסיק להתנהג כמו אידיוט אלים ומופרע, אין לו כל סיבה.

הגבר דוחף ממנו את רוי במקצת, כמובן שהוא אינו הזיז אותו באופן משמעותי, רוי הרבה יותר חזק ממנו. הבחור נעמד, שלח לעברי חיוך אחרון ולחוץ, חייכתי לעברו חיוך מתנצל בחזרה, והוא נעלם במהירות בין קהל האנשים אשר צחק עליו. לבי שקע, רחמתי על הבחור הזה וכעסתי על רוי, כך לא נוהגים כלפי בני אדם, לכל הרוחות. מי הוא חושב שהוא?!

רוי נעמד וחזר להתיישב לצדו, מתעלם מהמבטים המאשימים שאני וטום ירינו לעברו, "מה?", שאל בתמימות.

"למה עשית את זה?!", קראי בכעס, "אתה השפלת אותו מול כולם", תקפתי והצבעתי בו באצבע מאשימה.

הוא גלגל את עיניו, "מזל שאני לא שם זין, נכון?", צחק במרירות, "אני לא אוהב את הבחור הזה בכלל, הוא חתיכת בן זונה וזה הגיע לו", הסביר בקצרה.

טום נאנח, "זה עוד אויב של רוי", הסביר לי בשקט.

נאנחתי וכיווצתי את זוג כפות ידיי לאגרופים, לא שיש לי כל זכות לכעוס עליו או להטיף לו מוסר, וזה לא שאכפת לי ממנו כלל - אני לא מכיר אותו הרי, אבל הוא לא יכול לערב אותי בחרא הזה שלו, "יש לך המון אויבים, אני מבין!", קראתי באשמה.

הוא זקף את גבתו, "אוקי?", אמר בחוסר עניין, כלל לא נרגש מהתגובה הזועמת שלי, "אח שלך אחד מהם", גחך בארסיות, גורם לעיניי להיפער לרווחה, "שאני אספר לך למה אנחנו אויבים כאלה טובים?", צחק ברשעות.

התבוננתי בו מוכה הלם מהתעוזה שלו, רק לפני רגעים ספורים הוא צחק כאן איתי ודבר אליי ברכות, ועכשיו הוא צוחק עליי? מה לא בסדר אתו? התכוונתי להגיב למרות שלא הייתי בטוח בעצמי מה אני רוצה לומר, לפני שטום מיהר לענות בשמי, "תפסיק להתנהג כמו חרא רוי, הוא צודק, אתה לא היית חייב לתקוף אותו כך", צידד בי, "בלונדי אל תתרגש, זה בסדר, כבר אמרתי לך, הוא נכה חברתית".

"אני ממש לא כאן בשביל לשמוע את החרא הזה", מלמל בסרקזם.

יישרתי לעברו את מבטי, "למה אתה ואחי אויבים? בגלל הקרבות בזירה?", שאלתי, "או בגלל שאתם פשוט בחבורות עוינות?", גלגלתי את עיניי מעד כמה ילדותי זה נשמע.

הוא גחך, "לא ממש, האמת", הוא אמר בקול המסתיר סוד וזה הלהיט את סקרנותי בין רגע, נסתי לשחזר במהירות בזכרוני את כל הפעמים שבהן טרוי ספר לי עד כמה הוא שונא אותו ולמה, אבל מעולם לא היה משהו יוצא דופן, אותו דפוס חוזר של סיבות שכבר היה מעיק לשמוע בשלב מסוים. אני רוצה לחשוב שרוי פשוט משקר לי, אבל טרוי אינו אדם אמין והוא מסתיר כה המון בעצמו, לא ראיתי את טרוי רבות בשנים האחרונות, אני לא באמת מכיר אותו יותר.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, אני באמת רוצה לשאול זאת את רוי? אני לא מכיר אותו מספיק טוב ובוטח בו, והוא מעצבן אותי, כל כך מעצבן, "אני רוצה לצאת מכאן", קבעתי.

"אבל יש לך עוד שעה", מלמל טום בעצב.

סימנתי בראשי לשלילה, "לא, אני באמת מרגיש שהפקתי את המיטב", אמרתי בנחישות, "אני אצא החוצה להזמין מונית", התכוונתי להתרומם מהמושב אך טום משך בי לאחר.

הוא התבונן בי במבט מעצבן וחמוד, "אבל בלונדי", קרא בילדותיות, "מחר זה יום ראשון, אין לך לאן למהר", הזכיר לי.

גחכתי, "האמת, יש לי כנסייה לבקר בה מחר, וטרוי יהרוג אותי אם-", הסברתי בשעשוע לפתע שרוי קטע את רצף דבריי, לכל הרוחות, למה הוא חייב להיות כל כך מתוסבך?

"אני לא מבין למה אנשים הולכים לכנסיות, זה מקום דפוק", טען.

התבוננתי בו מוכה הלם, אני אומנם נוהג לשנוא ולשפוט אנשים שאינם מאמינים באל, אבל איני אנחית זאת בפניהם באופן ישיר שכזה, איני אומר דבר על כך שהוא התדמית המהלכת המושלמת לחטאים עליהם מטיפים לי מוסר כל יום ראשון מאז שאני ילד, אני אדבר אתו על האמונה שלו, אם בכלל יש לו אמונה כלשהי, אז שיפסיק לשפוט אותי, זה לא עניינו במי או במה אני מאמין, ואין לו כל זכות ללעוג לי בגלל זה. אין דבר רע בכך שאני מאמין באל, זה נותן לי תקווה וכוחות, זו מאין רשת ביטחון ומעגל חברים משפחתי תומך ואוהב, ואני לא מוכן לוותר על כך בעד שום הון שבעולם, איני מסוגל, אני אהיה אבוד בלי זה. אני אעשה כה המון דברים רעים ואני בוודאי אשתגע.

רציתי לומר לו שהוא דפוק בעצמו מכך שהוא חושב כך, אבל במקום זאת אמרתי, "אנשים הולכים לשם בשביל ביטחון ותקווה, הכנסייה היא כמו בית חם, פעם היית בכנסיה?", שאלתי, "עם המשפחה? כשהיית ילד? בימי ראשון?", המשכתי לשאול.

הוא רק לרגע עצם את עיניו ולקח נשימה עמוקה, "תפסיק לשאול אותי כל כך המון שאלות זה עושה לי כאב ראש, לעזאזל", ירק.

התכווצתי ביני לבין עצמי, "מצטער...", לחשתי, אני לא מאמין שאני מבקש סליחה מהדפקט הזה, "פשוט, אם אף פעם לא היית, אל תמהר לשפוט, זה הכל", הסברתי במגננה.

טום נאנח וליטף רק לרגע את גבי בנחמה, "אל תתרגש מזה בלונדי, זה בסדר", חזק אותי, "אני גם האמת לא טיפוס של כנסיות ודת וכל החרא המוזר הזה, אבל היי, אם אתה בעניין של זה, אני לא אשפוט אותך, מבטיח", חייך.

גיחכתי בשקט, "תדה... זה מאוד... זה מאוד נחמד מצדך טוב", חייכתי לעברו בחזרה.

רוי גלגל את עיניו, "הייתי בטוח שאתה חי בשביל להגיע לכנסיה, טום", התגרה בו.

טום ירה לעברו אצבע משולשלת, "לך תזדיין", צחק.

רוי זקף גבה מתנשאת, "זו לא תהיה בעיה", אמר בגאוותות ואני לא יודע למה אבל ממש שנאתי את הדרך שבה אמר את המילים הללו. שנאתי שהוא בכלל אמר זאת, "רק תצביע על גבר מסוים וזה הכל", המשיך בקול המתנשא ואני רק קיוויתי שטום לא ישתף אתו פעולה, בבקשה אל, טום. אך כמובן שהוא שיתף עמו פעולה, וזה אפילו נעשה גרוע יותר כשהוא הצביע עליי. לכל הרוחות, מה לעזאזל הוא חושב שהוא עושה?! הבהרתי בפניו שאני סטרייט, אז שיפסיק להיות מביך ומעצבן יותר ממה שהוא מסוגל להיות.

"כבר אמרתי לך טום", אמרתי בקול חריף, "אני סטרייט", המשכתי באותו גוון קול גורם לשניהם לפרוץ בצחוק.

"כן, בטח, אתה סטרייט כמו שהשיער שלך לא בלונדיני, בלונדי", טום פרע את שערי, "אם אתה סטרייט אז אני כרגע מצצתי לרוי את הזין", המשיך, גורם לי להסמיק מהאופן שבו אמר את המילים הגסות הללו. הם כל כך סוטים, אלוהים.

גלגלתי את עיניי, "איך לכל הרוחות אני יכול להיות הומו? זה פשוט לא הגיוני!", קראתי במגננה, מתחיל להיות לחוץ אך מנסה להסתיר זאת. אם הם יגלו... זה יהיה רע, כל כך רע.

רוי נאנח, "אל תדאג ותחמיא לעצמך, אתה לא הטעם שלי בכל מקרה", ירה והשעין את מרפקיו על זוג ברכיו, מביט בי רק לרגע בשביל לבחון את הבעתי, וכשם לב לכך שאני פגוע ומוכה הלם, הוא מיהר להביט לצדו האחר של הבר, עד כמה שיותר רחוק ממני. לא צפתי שאהיה הטעם שלך, אני לא הטעם של אף אחד. אני לא בן שאנשים רוצים אותו או מתאהבים בו. אני פשוט לא בן שאנשים נמשכים אליו. אני לא יודע מה חשבתי לעצמי, כמובן שהוא אינו רוצה אותי, הוא כולו נוטף... חושניות, תשוקה וגבריות - ההפך המוחלט ממני, אני מרגיש כמו נעל בית ישנה וזנוחה לצדו, אני לא מתאים לו והוא לא לי, וזה ברור מידי בשביל להיות טיפש ולחשוב אחרת.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי ונסתי לבלוע את תחושת הפגיעות שזעזעה אותי יותר מידי, דוחק את העלבון לירכתי מוחי וממהר לגמור לשתות את כל הקולה שלי במהירות, מנסה לא לחשוב על כך או להסתכל עליהם, זה גם ככה מביך מידי עכשיו.

טום זקף את הכלבה, "וואו, ביצ'", עקץ את רוי.

רוי גלגל את עיניו, "לא, זו כנות", טען.

טום גחך, "כן, כמובן רוי", צחק על חשבונו לפני שכרך את זרועו סביב שכמותיי, "נייתן אני דורש שתשתה צ'ייסר אחד איתי לחיי הפעם הראשונה שלך במועדון!", קרא בהתרגשות, "לחיי האומץ שהפגנת הלילה, לחיי המפגש הראשוני שלנו שהיה אהבה ממבט ראשון ולחיי הכנסייה שלך!", המשיך לקרוא בציניות שאופיינית לו.

צחקתי בשקט ביני לבין עצמי, "לא", אמרתי בפשטות, "אני לא שותה, אבל תודה על ההצעה", סרבתי בנימוס לפני שנעמדתי, "אני באמת חושב שכדאי שאלך, אני לא רוצה לגרום לטרוי לכעוס".

"למה אתה מפחד ממנו?", שאל אותי רוי ותפס אותי כלל לא מוכן, למה זה אכפת לך? אתה הרגע הודית בכך שלא אכפת לך ממני כלל, מה שהגיוני ומובן לגמרי.

נאנחתי ומשכתי בכתפיי, מעדיף לחסוך ממנו את המידע על חיי האישיים, "אני לא יודע... אני פשוט מכבד אותו, זה גם ככה לא יאה שאני יושב כאן אתכם", יריתי לטום מבט מתנצל והוא הנהן בהבנה, "אני לא רוצה להדאיג אותו או משהו, הוא גם ככה דואג", המשכתי להסביר בשקט. למעשה, אני מפחד שהדאגה הזו תצמיח אגרוף לפנים שלי ובעיטה לצלעותיי. אז אני חייב למהר ולחזור לחניון החשוך והארור הזה, לפני שטרוי יופיע שם.

רוי הנהן, "אני אקח אותך", קבע.

"לא", מיהרתי לעצור בעדו והנחתי את כף ידו על חזהו בשביל להבליט את האימה אם והוא יבוא איתי, "אתה לא יכול לבוא איתי ואני גם לא רוצה בזה", הבהרתי, אך הוא רק הביט בכף ידי המונחת על חזהו ואני במהירות החזרתי אותה אל חיקי, שרירי החזה שלו היו בולטים תחת הקפוצ'ון הגדול והאפור שלו. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, הוא בוודאי..- לא. פשוט תפסיק לחשוב עליו כך, הוא לא ראוי לזה.

"אתה לא חוזר  לבד במונית בשעה שכזו, תפסיק לדבר שטויות, אני לוקח אותך", קבע בחזרה ונעמד, אוסף את מפתחות הרכב ואת פלאפון המגע שלו מהבר ודוחף לכיסיו.

"אני גם יכול להחזיר אותך", מלמל טום, ואני רק חייכתי למראה עיניו האדומות ופניו המזיעות.

"האלכוהול עדיין זורם בדם שלך, אבל תודה", אמרתי ברכות, "תודה שהזמנת אותי לכאן טום... היה נחמד, שמחתי להכיר אותך", אמרתי במבוכה לא בטוח איך אני אמור להיפרד ממנו, זה לא שאני אראה אותם שוב... ובאיזשהו מובן אני עצוב מכך ומאוכזב, אך לא רציתי לחשוב על כך יותר מידי. זה לא הגיוני בכל מקרה.

טום הנהן, "כמובן בלונדי, אשמח לעשות זאת שוב!", קרא בשמחה ואני צחקתי, לפני שאמר, "אז מה המספר פלאפון שלך? בשביל שנוכל לצאת שוב", מיהר לשלוף את הפלאפון שלו מכיסו, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי והעברתי משקל בין רגל לרגל באי נעימות, זה יהיה צעד כל כך רע אם אביא לו את המספר שלו, טרוי יתחרפן מזה, ובכל מקרה, כך אני אראה את רוי שוב, ואני מעדיף למנוע את זה. הוא גורם לי להרגיש דברים מוזרים ובו בזמן פוגע בי, אני באמת לא רוצה להיפגש איתו יותר, יש לי תחושה רעה שמזל רע מסתובב במזלי בכל רגע שבו אני לצד הגבר הזה.

אך לפני שהספקתי בכלל להתנגד התחלתי להריץ את המספר שלי בשביל טום, למה אני כל כך דפוק..? חשבתי בעצב, אוקי, אני לא חייב להסכים להיפגש אתו תמיד, זה בסדר, טום באמת נחמד. הוא סמן באגודלו לאישור ונפרדנו, הבחנתי בכך שרוי עוקב אחריי, מחפה עליי ודואג שאף אחד לא יתקרב אליי ויבעט בי בטעות, ואני הפניתי את פניי לעברו, "לאן אתה חושב שאתה הולך?", שאלתי בכעס, גורם לו לגחך.

"אחריך, אמרתי לך, אתה לא הולך לבד", חזר על אותו המשפט שאמר ממקודם, "זה פשוט בטוח יותר", הסביר, למה אכפת לו אם אני בטוח או לא? הוא אמור למעשה, לתעב את עצם קיומי ולהשפיל אותי. אני האח של האויב שלו. זה לא בסדר מה שקורה כאן. זה פשוט לא בסדר... בכל כך המון מישורים.

יצאנו אל אוויר הלילה הקריר שגרם לי להתכווץ כמעט באופן מכני, הוא שם לב לכך והניח את כף ידו הגדולה והמחוספסת על גבי, מנחה אותי בדרך לרכב שלו, "מכאן, בוא מהר", אמר, הוא אומנם לא ג'לטמן ויציע לי את הקפוצ'ון שלו, אבל זה בסדר, לא צפתי זאת ממנו, אז שיהיה. בכל הדרך לרכב השחור והגדול שלו לא יכולתי להתרכז בדבר מלבד היד שלו שמונחת על גבי התחתון, עוד קצת, והוא יכול לגעת לי בישבן, וזה כל מה שהיה חשוב לי עכשיו.

הוא נוגע בי... אני מנסה להשתלט על עצמי ומנסה להתנהג כאילו אני זוכר את השם שלי ואת כל המתרחש סביבנו. אבל הוא נוגע בי עכשיו... ואני מרגיש כל כך מוגן, החמימות עוטפת אותי ברכות ואני לא יכול לעצור את לבי מלהלום בחוזקה... הוא נוגע בי, מנחה אותי, ואני לא רוצה שהוא יפסיק לעולם. אני חושב שעכשיו אני יודע איך שיכורים מרגישים, כי בזה הרגע, כשהוא מניח את ידו החזקה על גבי ומיד אחר כך כורך את זרועו סביב אגני, שם לב לאי יציבות המביכה שמכה בי, הראש שלי מסתובב, הלב שלי עוצר מלכת אך בו בזמן נקרע מבעד לחזי ואני לא מסוגל לעמוד בקצב נשימותיי אשר מתחננות לחמצן. אני רוצה לצווח מרוב אושר, אני רוצה לקפוץ במקומי אך יותר מכל - אני לא רוצה שהוא יעזוב אותי. אני נהנה יותר מידי מהמגע הזר והלא מוכר, אך החם והמנחם הזה, ואני לא יודע מה לכל הרוחות לעשות לגבי זה. לפחות לא כעת.

הוא עוזב אותי ברגע שבו אנו מגיעים למכונית שלו, הוא אינו פותח בפניי את הדלת ופשוט עוקף את המכונית בשביל להתיישב במושב הנהג, ואני התיישבתי במושב שלצדו, חוגר חגורה, "רוי, זה בסדר..", לחשתי, "אתה באמת לא חייב-"

"לא, אבל אני רוצה", פלט במהירות.

זקפתי את גבתי, "רוצה? למה?", שאלתי בבלבול, מרגיש את הבטן שלי מתהפכת אלפי פעמים בדקה.

הוא לקח נשימה עמוקה, "אני פשוט חושב שזו האחריות שלי ושל טום להחזיר אותך בשלום אם לקחנו אותך לכאן, ומאחר וטום שיכור, אני חייב לעשות זאת", התניע את הרכב וצמצם את גבותיו בכעס, מתחיל לנסוע במורד הכביש.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "אתה באמת לא חייב לי כלום", אמרתי את האמת.

הוא הנהן, "תראה, אני באמת מצטער, נייתן", וברגע שבו אמר את שמי דמי קפא בעורקיי והעולם נעצר מלכת. מעולם לא אהבתי לשמוע מישהו קורא לי כמו עכשיו, השם שלי החליק והתגלגל במורד לשונו בדרך כה מושלמת, הוא גרם לשם העלוב שלי להישמע כמו מנגינה, חייכתי חצי חיוך והשפלתי את מבטי לכיוון אצבעותיי ששחקו זו עם זו ונקשרו אחת בשנייה. תגיד את השם שלי שוב, חשבתי לעצמי.

"על מה..?", גמגמתי, מנסה להשתלט על ההתרגשות שבקולי, הוא בוודאי שם לב לכך כי הוא גחך בשקט לפני שאמר.

"על כל הסיפור הדפוק עם טרוי, אבל להגנתי, אני באמת הייתי עדין אתו, תכננתי להכאיב לו ולפגוע בו הרבה יותר הלילה ולהוריד אותו לתחתית של הטבלה", הסביר.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "לזה... לזה אתה קורא עדינות?", השתנקתי בלחץ, "רוי, אתה ממש פגעת בפנים שלו", לחשתי, מרגיש את העצב מכרסם לחללים שדאגתי להכחישם, וממלא אותם, גורם לי להילחם על כל נשימה.

הוא נאנח, לא מוריד את מבטו מהכביש, "זה המשחק", אמר בפשטות, "ועד כמה רע שזה נשמע, הוא ידע טוב מאוד נגד מי הוא נלחם ולאיזה סוג ספורט בכלל הוא החליט להירשם בשביל להרוויח כסף", נסה לגרום לכל העניין הזה להשמע הגיוני, אבל זו הנקודה, שאני לא רואה כל היגיון בספורט הדפוק הזה. הספורט הזה אינו מוסרי ומסוכן במיוחד, זה מפחיד אותי, "אתם מאוד שונים, אתה וטרוי", ציין.

הנהנתי בחצי חיוך, "כן, אנחנו הפכים מושלמים", הסכמתי אתו, "אז לאיזה סוג גברים אתה נמשך?", שאלתי את השאלה הלא קשורה כלל לנושא הרבה לפני שבכלל חשבתי על מה יוצא לי מהפה, וברגע שבו היא כבר נשאלה ואין כל דרך להשיב את הנעשה לאחור, מהרתי להניח את כפות ידיי על פי, כאילו וזה ישנה משהו. אני בטח אדום בטירוף עכשיו. לכל הרוחות, למה אמרתי את זה?! אני כל כך מושפל עכשיו.

הוא זקף את גבתו בעלת הצלקת שמעליה בגיחוך, "למה אתה שואל?", שאל בבלבול, אך גם בהתנשאות. גלגלתי את עיניי, כמובן שזה רק מלטף לו יותר את האגו הגברי הארור שלו.

משכתי בכתפיי, "לא...לא יודע, תשכח מזה", התחמקתי ושלבתי את זוג זרועותיי האחת בין השנייה והתבוננתי מחוץ לחלון המכונית שלו, אנחנו אמורים להגיע לחניון עוד מעט, בדיוק בזמן המושלם שבו רציתי להגיע, חייכתי חצי חיוך, מרוצה מכך שהצלחתי, אך גם מנסה לא לחשוב על המתח שעכשיו סורר ביני לבינו, מתח כה כבד ומעיק ואני שונא את המצב הזה עכשיו.

"פגעתי בך עד כידי כך?", גיחך, "אבל אתה בכל מקרה לא אוהב זין, נייתן, אז למה זה אכפת לך?", שאל בציניות, הוא עלה עליי. כמובן שהוא עלה עליי.

התבוננתי בו בכעס והוא צחק, גלגלתי את עיניי והשענתי את ראשי על משענת המושב, "לא פגעת בי, פשוט לא צפתי ליערה כזו בישירות", הסברתי בכנות.

הוא נאנח והנהן, "אוקי", זה כל מה שהיה לו לומר, "בן כמה אתה?", שאל לפתע.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "אני בן עשרים ואחת", עניתי בשקט, "ואתה?", שאלתי.

"עשרים וארבע", השיב ורק לרגע משך את המתכת שעל שפתו, גורם לי לנעוץ מבט ממושך מידי וממוקד על האופן שבו שפתיו נעות. הוא הביט בי רק לרגע ואני מיהרתי להוריד את ראשי לכיוון רגליי, גורם לצחוקו להדהד בכל חלל המכונית הדחוס שביני לבינו, ולמרות שזה היה מביך, חייכתי בשקט ממשמע צחוקו, הצחוק שלו נשמע צעיר ורענן, כלל לא משקף את קולו העבה ואת מבטו המאיים. אהבתי את הצחוק שלו, מאוד. הייתי שמח להקשיב לו יותר צוחק מאשר מדבר כמו אידיוט מושלם. הוא גירד את הזיפים המחוספסים והעבים במקצת שיש לו לאורך הלסת והפנים, לפני שאמר, "אתה התבוננת לי עכשיו בשפתיים". 

החלטתי להתעלם מהיערה שלו, "אנחנו קרובים", ציינתי.

"אתה מתחמק", התגרה.

"אתה מעצבן", עקצתי.

"אתה מכחיש", ציין עובדה נכונה.

גלגלתי את עיניי, "אתה גועלי, תפסיק", דחפתי בו במקצת, "למה אתה בכלל מושך את ה... מתכת שלך?", שאלתי.

הוא צחק, "אתה מתכוון לפירסינג", תקן אותי, "אני לא יודע, אני אוהב את זה", משך בכתפיו, וואו, עמוק. חשבתי בציניות וגחכתי בשקט ביני לבין עצמי. רציתי לשאול אותו ממה נובעת הצלקת האדומה והובלטת שמעל הגבה שלו, אז החלטתי נגד, זה לא ענייני בכל מקרה ואולי יש סיפור מאחורי הצלקת שאני לא אמור לשמוע, ושהוא מעדיף לא לספר, אז אני פשוט אכבד אותו ואת הפרטיות שלו.

החלפתי את השיר הרעשני של להקת הרוק הארורה והגרועה שנשמעה ברדיו שלו, אך כל תכנה שהעברתי השמיעה את אותם השירים הגרועים הללו שאני שונא, אני לא מבין מה יפה במוזיקה הזו. חבורה של מפגרים שיורים קללות ותסכול לכל עבר, זו אפילו לא מוזיקה בעיניי, אז פשוט כבתי את הרדיו שלו. הוא הביט בי בבלבול ובכעס מעט ומשכתי בכתפיי, "אני הקשבתי לשירים הגרועים האלו במשך שעתיים כמעט, בבקשה תתחשב" מלמלתי בשקט, עדיין יכול לחוש את אוזניי פועמות.

הוא גלגל את עיניו והדליק את הרדיו שלו מחדש, מנמיך במקצת, "זו לא מוסיקה, זו מחאה, ואל תיגע במכונית שלי, בכל דבר במכונית", הזהיר.

נאנחתי, "אתה לא חייב להיות מגעיל, אני שונא את השירים האלו וכואב לי הראש!", התלוננתי.

"אוקי? אני לא בית חולים, בעיה שלך", משך בכתפיו.

התבוננתי בו מוכה הלם, למה הוא מגעיל כל כך? לא עשיתי לו דבר, "אתה לא חייב להתנהג כמו אידיוט! מה הבעיה שלך? לא עשיתי לך כלום!", כעסתי עליו, "זה שהסכמת להסיע אותי לא מקנה לך את הזכות להיות גס רוח כלפיי!", צעקתי.

הוא גלגל את עיניו, "תפסיק לצעוק, לעזאזל, ואתה מאומר שהמוזיקה הזו מרעישה", עקץ.

הידקתי את זוג כפות ידיי לאגרופים הדוקים וכיווצתי את גבותיי בכעס, אני אראה לו מה זה לא לגעת במכונית שלו ולהשמיע שירי דיכאון מפגרים. התכוונתי לכבות את הרדיו שלו פעם נוספת אבל באופן כמעט מכני הוא הסית את ידי מהרדיו בגסות, והתבונן בי במבט רצחני, "אני חושב שהייתי ברור מספיק", איים.

"ואני חושב שאתה צריך טיפול, זה לא שתלך לאחד כזה", עקצתי אותו בחזרה, "פשוט בבקשה תחליש, אני באמת שונא את הסוגי מוזיקה הללו", הסברתי בנואשות.

"אז איזו מוזיקה אתה כן אוהב?", שאל בבלבול.

"מוסיקה קלאסית לירית, מוסיקה ישנה של פעם, אני לא אוהב את מה שמשמיעים בימים האלו, אין כל עומק למודרניות בכל תחום שהו, המודרניות פשוט הרסה הכל", הסברתי לו, גורם לו רק לרגע להביט בי מוכה הלם כאילו ונחתי הרגע מכוכב אחר, לפני שצחק. צחק עליי. שוב. ואני רוצה לקחת משהו ממש גדול וכואב ולזרוק לו אותו על הראש המתנשא הזה שלו.

"אז תקשיב למוזיקה הזו בבית שלך", אמר בגסות, אך החליש רק עוד טיפה ואני נאנחתי ונשענתי לאחור, מביט לכיוון החלון, אין טעם, עם הקיר אני אקבל תגובות יותר הגיוניות ואנושיות מאשר ממנו. המשך הנסיעה עברה בשקט - אני סובל מהמוזיקה והסדיסט הארור הזה נהנה מהמראה שלי מניח את כפות ידיי על אוזני ומקמט את אפי בתסכול ובגועל. הוא אפילו צחק עליי, באופן גלוי.

ואז הוא עצר בחניון, "הגענו, נייתן", הודיע לי, באמת, ממש לא שמתי לב, אידיוט.

"תודה שהסעת אותי לכאן", אמרתי בקול יבש ומזלזל, אפילו לא מנסה ליצור קשר עין אתו, הוא מעצבן אותי יותר מידי ואני מקווה שלא אהיה חייב להיתקל בו שוב. יצאתי מבעד המכונית, טורק בחוצפה שלא אפיינה אותי מעולם את הדלת בעקבותיי והתקדמתי לכיוון המכונית של טרוי, לפני ששמעתי דלת נפתחת ונסגרת ברעש ובמהירות מאחוריי, הפניתי את מבטי בשביל לראות את רוי יוצא מבעד הרכב, מה הוא רוצה ממני עכשיו..? חשבתי בפחד ובעייפות. אני באמת עייף, הלילה הזה היה ארוך מידי ודברים רבים שעדיין איני הצלחתי לעכל ולהכיל קרו לי בו, אני פשוט לא בנוי לסגנון חיים כזה והדבר הכי טוב שאני יכול לעשות זה להתרחק מהגבר הזה עד כמה שיותר ולחזור לביתי החמים והמוגן.

"מה אתה רוצה?", שאלתי בעצב.

הוא קפא במקומו למשמע גוון קולי לפני שלכד את שפתו התחתונה בין שיניו וקבר את ידיו בכיס הקפוצ'ון שלו, הוא התכוון להגיד משהו אך סמן בראשו לשלילה כנלחם עם עצמו, מה לכל הרוחות לא בסדר אתו? מה קרה? התחלתי להילחץ ולדאוג, למרות שאני לא צריך ולא מגיע לו, "מה?" שאלתי בכעס.

"הירגע" הזהיר אותי.

גלגלתי את עיניי, "אתה לא יכול לומר לי זאת, פשוט תלך, טרוי אמור להגיע כל רגע ואסור שיראה אותך כאן, הוא ספג מספיק ממך הלילה", הזכרתי לו.

הוא נאנח והעביר יד אחת בשערו, מושך אותו לאחור, "אתה בטוח שאתה יכול להישאר כאן לבד?", שאל.

גלגלתי את עיניי, הוא חייב להפסיק לדאוג לי, אני לא התינוק שלו או משהו כזה, מה הוא רוצה?! "כן, אני בטוח, עכשיו לך", מעולם לא הייתי כה דוחה כלפי מישהו, אבל זה מגיע לו, הוא הביא זאת על עצמו. ולפני שהוא הספיק להגיב שמענו קולות פוקעים מאחורי גבי, והפניתי את ראשי במהירות ובלחץ. הלב שלי צנח מטה וגופי קפא כשראיתי שטרוי ושני חברים שלו מהצוות תמיכה הגיעו. לכל הרוחות, לך רוי, עכשיו, נסתי לשדר לעברו בלחץ.

טרוי הרים את ראשו בחיפושים אחריי וכשמצא אותי הוא חייך בהקלה, אבל החיוך שלו ירד מהר כשהוא הבחין למכונית הגדולה והמוכרת שעוצרת לצדי, ולגבר הגבוה והשנוא עליו מכל הנעמד קרוב אליי. ולפני שהספקתי להשתלט על נשימותיי הרועדות ולומר משהו שיציל אותי מהמצב הזה, הוא התקדם לעברנו במהירות, אגרופיו מכווצים לשני כיווניו, ואלוהים, ידעתי שעומד לקרות משהו רע. אני לא מאמין שהוא ראה אותנו ביחד. זה אסון.