לפני שפניתי לכיוונו של רוי בניסיון כמעט נואש ממש, להסביר לו, הוא כבר הספיק לצעוד לעברנו במהירות ובתוקפנות ששיתקו אותי ומסמרו אותי למקומי. יש לו הרבה סיבות לכעוס עליי, ואני לא נקי בסיפור הזה, כלל לא. השפלתי את ראשי ועצמתי את עיניי בתבוסה, תוהה אם אי פעם אני אצליח לרצות אותו. הגעתי לכאן רק מתוך דאגה כלפיו, ולבסוף אני מצטייר כבוגד באמונו. נפלא.

רוי לקח נשימה עמוקה, "די מפתיע לראות אותך כאן", אמר לי בקול ארסי. לפחות הוא עדיין שמר על שביב של שפיות ולא מתכוון לצווח בפני כולם את הסוד שלנו.

דילן גיחך לעברו בזלזול, "מעולם לא הבנתי למה תמיד כל כך אכפת לך מה הוא עושה, זה לא שהוא שלך", טען, "אם נייתן רוצה ללכת למסיבה, הוא מוזמן לבוא, זה לא העסק שלך", הגן עליי.

נעתי באי נוחות תחת מגעו של דילן, ונסתי נואשות לחפש אחר מעט רוך במבטו הקשה של רוי, אך זה מרגיש כאילו שככל שהזמן עובר כך אני מאבד את הגבר שמחבק אותי בחום, נושק לי ברוך ואומר לי עד כמה יפה אני בעיניו. עיניו היו קרות ונואשות, גבותיו היו מכווצות בכעס וכפות ידיו התקבצו לאגרופים הדוקים שהפכו להיות חלק מסימן ההיכר הארור שלו. כל מה שרציתי באופן כמעט בלתי נשלט היה לאחוז בכפות ידיו ולנשוק למפרקי אצבעותיו הפצועים, לרכך את אפי באפו ולהשכיח כל זכר להבעה הקשה הזו מלאת הזעם, היא לא הולמת אותו והיא פשוט לא מי שהוא. אני יודע את זה.

רוי לקח צעד נוסף לעברו, "אל תדחוף את האף החטטן שלך לעניינים שלי, אהיה אכפת לי ממה שפאקינג אהיה לי אכפת וזה לא קשור אליך", הזהיר אותו באופן חד וברור, "וזה לא שהוא שלך, אז תוריד ממנו את היד המזדיינת שלך. עכשיו", הפציר בו רוי, והלם שלי התפוצץ בחזי וצנח מטה.

דילן המשיך לצחוק לו בפנים ואני רק רציתי לצווח עליו שיעלם מכאן כמה שיותר מהר ולא יסתבך בצרה הזאת, אני לא רוצה שהוא ורוי יתחילו כל סוג של מריבה, אני ארגיש נורא. אני שונא עימותים, זה מפחיד אותי, וגם אני יודע שאני הסיבה לכעס ההולם ברוי, וזה לא הוגן שהוא יפרוק אותו על דילן.

"אני לא חושב שיש כל סיבה הגיונית שאקשיב למה שאתה אומר, תחסוך מכולנו כאן את ההצגה המביכה הזו שלך, אתה מגוחך סקוט", דילן המשיך לעקוץ אותו. התכוונתי לצאת להגנתו של רוי, אני לא בטוח איך, רק ידעתי שאני חייב להגן על הגבר שלי מפני המילים הפוגעניות האלו, אבל לא הספקתי להגיב לפני שרוי ירה לעברו בקול ששיתק אותי והקפיא את דמי.

"יש שתי דרכים שהיד המטונפת שלך יורדת ממנו, או שאתה תוריד אותה, או שאני אשבור אותה, כך שאתה לא תוכל לגעת בו ובכל גבר אחר אי פעם, תבחר אתה", הורה לו רוי, והיה משהו בקול שלו ובמבט הנחוש שבעיניו, שגרם לי להאמין שהוא באמת מתכוון לשבור לו את היד אם יחליט להמשיך לפקפק בו. ולא יכולתי לתת לדבר כזה לקרות, רוי יכול ליפול לידי רשויות החוק ולהסתבך בצרות איומות.

דילן התכוון לענות לו בחוצפה שוב, אני די בטוח, אך מיהרתי לקטוע אותו והורדתי מכתפי את זרועו בכוח, "אני חושב שכדאי שתתן לי רגע לדבר עם רוי לבד, דילן", הוריתי לו. אני חייב להסביר לגבר שלי כל כך הרבה דברים, וזה הרבה יותר חשוב מהעימות הדפוק הזה של מי משתין יותר רחוק.

דילן זקף את גבותיו, "נייתן, אתה חייב להפסיק להתקפל כל פעם שהוא קצת כועס-", החל לומר, אך רוי מיהר לקטוע אותו בנהמה.

"הוא ביקש ממך ללכת, אז תכבד את הבקשה שלו ותזדיין מכאן", צעק עליו.

דילן גלגל את עיניו לעברו, "למה אתה מפחד ממנו? למה אתה תמיד מקשיב לו?", הוא הציף אותי בשאלות והחלתי לחוש מעט חנוק, "נייתן, אני מבטיח לך שאתה יכול ליהנות הלילה אם תבוא איתי-", הוא אחז בכף ידי ברוך, אך רוי מיהר לעמוד לידנו ודחף אותו לאחור, מרחיק אותו לפחות מטר מאתנו.

"אני לא הייתי ממשיך לדבר אם הייתי אתה", זו הייתה האזהרה האחרונה של רוי, אני בטוח בזה. אני מסוגל לחוש את הסבלנות שלו פוקעת מכל שביב של שליטה עצמית שהוא נאבק לשמור עליו. השכמות שלו זקופות, ראשו מורם, וכל פלג גופו עולה ויורד בנשימות כבדות - זה ברור שכל מה שעובר לו בראש כעת זה כיצד לפגוע בדילן, באופן המענה, היעיל והמהיר ביותר שיש בנשימה אחת. בלעתי את רוקי ולקחתי נשימה עמוקה, תוהה אם אי פעם אצליח להבין ולקבל את הצד החייתי, הפראי והאלים הזה ברוי. תוהה אם אני מסוגל לחיות עם אדם הסובל מבעיית כעס כה חמורה כפי איך שהוא סובל.

אני לא בטוח שזה אפשרי עבורי. אבל אני מעדיף לא לחשוב על זה עכשיו. עצם הרעיון על פרידה מרוי גורם לי להשתנק ולהתכווץ מרוב כאב פיזי ממש.

דילן נאנח, לוקח נשימה עמוקה, "אם תרצה לבלות באמת בהמשך הערב, אני מחכה לך", שלח לעברי חיוך חלש אחרון לפני שהפנה את גבו לעברנו והתרחק מהאזור.

ברגע שבו דילן נעלם בין קהל האנשים הרחב, שמתי לב לכך שגם ג'סי וטום כנראה התרחקו ומצאו אזור אחר לשהות בו בזמן שאני ורוי מנסים לפתור את הבעיות שלנו, שוב. אני לא יכול שלא לתהות כיצד הבעיות שלנו משפיעות שוב ושוב על הסביבה המקיפה אותנו - אנחנו מי שצריכים למצוא פינה שקטה לדון בה על הכעסים שלנו האחד כלפי השני, ועדיין, לא אנחנו הלכנו, אלא כל אחד אחר מלבדנו. יכולתי לחוש דקירת אשם אשר צרבה את אמצעו של חזי ולבי התכווץ בכאב, זה פשוט לא הוגן מצדנו.

רוי התבונן בי, לוכד את מבטי בעיניו חסרות הרגש והנוקשות, "מה לעזאזל אתה פאקינג עושה כאן, נייתן?", שאל בכעס.

לקחתי נשימה עמוקה, מנסה לספור עד עשר במטרה להירגע במקצת ולהשכיח ממני את הצליל הזעיר של הפחד מפניו ומפני הזעם הרב שמוקרן ממנו, אני מרגיש כאילו אני הולך על ביצים עכשיו וחייב להיות זהיר ומתון, לברור את מילותיי ולומר לו את מה שהוא רוצה לשמוע, אבל אני לא יודע מה. ואני לא רוצה להרגיש כאילו אני חייב להוכיח משהו. אני כאן כי אני דואג לו, ואני דואג לו כי אני אוהב אותו. זה עד כידי כך פשוט, ועדיין איכשהו, זה הדבר המסובך ביותר שאי פעם נתקלתי בו, וזה לא הגיוני באופן ההגיוני ביותר שיש.

לקחתי צעד זהיר לעברו, "בבקשה אל תכעס עליי, אני יודע שאמרתי שאני לא אגיע, אבל דאגתי לך. אתה לא יכול להאשים אותי, רוי. אלכוהוליסט לשעבר לא יכול להשגיח על אדם שיכור, זה כמעט ובלתי אפשרי. ורק לפני שבוע אתה השתכרת..", השפלתי את ראשי, מחפש שברי משפטים במדשאה ורק רואה חושך, "ואני לא מתכוון להצטער על כך שאני דואג לך, אני יודע שזה מכעיס אותך ואולי אפילו פוגע בך, אבל זה שלך ואתה בוחר לכעוס על זה", קברתי את כפות ידיי בכיסי מכנסי הג'ינס שלי ונסתי להיראות הכי בטוח בעצמי שאפשר.

הוא קבר את אצבעותיו בשערו בכעס, "כמובן שאני כועס!", הוא קרא, "אתה פאקינג הלכת למסיבה שאמרתי לך במפורש שאני לא רוצה שתהיה בה-", הוא החל להצדיק את עצמו, אך קטעתי אותו.

"אבל אני כאן, ואתה בוחר לכעוס עליי, במקום להזמין אותי לרקוד או רק לשבת על הדשא כאן ולדבר איתי בזמן שאנחנו מסתכלים על הכוכבים!", צעקתי עליו בחזרה, "כשאנשים דואגים אחד לשני, הם לפעמים עושים מעשים שלא ימצאו חן בעיני הצד האחר, אבל עדיין חייב לנקוט במעשים האלו. תתמודד עם זה רוי, אני דואג לך וזה לא חשוב מה אתה אומר או חושב על העובדה הזו, היא לא הולכת להשתנות", אמרתי בקול החלטי.

הוא לכד את שפתו התחתונה בין שיניו, "וזה שאני רואה אותך כאן עם... עם האידיוט המזדיין הזה, למה אתה עושה לי את זה? למה אתה תמיד מחפש דרכים לשגע אותי?!", הצביע עליי באשמה, "אתה יודע כמה אני לא סובל את הקשר הפתטי הזה של שניכם, ועדיין אני חייב לראות אותו נוגע בך עם היד המטונפת הזו שלו... אני נשבע שאם הוא היה מחכה שנייה אחת נוספת לא היו לו ידיים יותר בחיים", הוא התנשם בכעס, ואני רק עמדתי שם, משלב את הזרועות האחת בשנייה ושותק. מניח לו לפרוק את הכעס שלו ולהרגיש את מה שהוא רוצה להרגיש.

"אני לא עשיתי את זה במטרה להכעיס אותך, זה הוא שהניח את היד שלו על הכתף שלי, אני לא ביקשתי את זה ממנו!", טענתי להגנתי.

הוא צחק לעברי צחוק מזויף נוטף זלזול וארס, "כן, ואתה כל כך התנגדת אליו שזה היה כואב למראה", אמר בציניות.

גלגלתי את עיניי, קובר את פניי בין זוג כפות ידיי, "לא רציתי להיות גס רוח ולגרום לו לחוש כאילו ואני דוחה אותו", הסברתי בקול רגוע יותר, מבין שאין טעם להשיב לאש באש, "למה לא רצית שאהיה כאן? המסיבה הזו באמת לא נראית לי מזיקה מידי", נסתי להחליף נושא.

הוא גיחך, "כן, כי אתה לא ממש מכיר מסיבות כאלו או היית באחת מהן, אני בטוח", הסביר, "יש כאן סמים, הרבה סמים, ואנחנו פורצים לשטח פרטי, זו הסגת גבול. לא חשבתי שאתה צריך להיות חלק מזה או בכלל במקום כזה", משך בכתפיו, "אתה רוצה אותו?", הוא אמר בשקט ומשהו שלא הצלחתי לזהות חלף למשך שבריר שנייה בעיניו, אני חושב שזה פחד. אבל אני לא בטוח. מעולם לא ראיתי את רוי מפחד מפני משהו. אבל אני בטוח שהמבט הזה שבר לי את הלב וגרם לכל מערכותיי לקרוס בין רגע.

עיניי התרככו לעברו, "את מי?", שאלתי כמעט בלי קול. אין אף אחד אחר שאני יכול בכלל לחשוב עליו, מלבדו.

רוי לקח נשימה עמוקה, "את הבן זונה הזה, את דילן", הוא העביר משקל מרגל לרגל.

לסתי התחתונה נשמטה מטה רק למשך שבריר שנייה, יכולתי לחוש את ברכיי מאבדות מכוחן וגופי נתקף עווית ובגד בי, "אתה לא באמת שואל אותי את השאלה הזו..", אני לא מזהה את הקול שלי, ולפני שבכלל חשבתי מה להגיד או מה לעשות, מצאתי את עצמי מערסל את פניו הזועמות בין כפות ידיי ברכות, ונושק נשיקה קטנה למצחו, "אתה חייב להיות מטורף אם אתה חושב שאני רוצה כל אחד אחר חוץ ממך", לחשתי, "אני רוצה אותך רוי, רק אותך", הבטחתי לו, "אין אפילו כל שביב של הרהור בכך או ספק, זה פשוט... זה רק אתה", התנשמתי.

אני מאוהב בו, הוא הצליח להפיל אותי מרגליי, אין לו כל מתחרה. לא היה לו מתחרה מהרגע שבו נכנסתי לחדר ההלבשה שלו בטעות.

הוא השפיל את ראשו אל כפות ידיי, ואחז באגני, המפרקים שלו לא לבנים יותר ומבטו התרכך, והוא חזר אליי. הגבר שלי, שאני מכיר ואוהב, חזר אליי. חמימות הקיפה אותי והשרתה בי רוגע בין רגע, והרגשתי שוב מוגן ובטוח בזרועותיו.

"בבקשה אל תתקרב אליו שוב", הוא ביקש, כמעט נשמע מתחנן. וזה היה לי כה מוזר ולא רגיל לראות כך את רוי כמעט חסר אונים, וידעתי שאהיה מוכן לעשות כל דבר בשביל לא לגרום לו להגיע למקום החלש הזה שוב. אני די בטוח שהוא שונא את הסיטואציה הזו בעצמו.

חייכתי אליו, "אני לא רוצה בכלל להיות קרוב אליו, אני רק רוצה להיות אתך, זה למה באתי לכאן, בייב", לחשתי את הכינוי האחרון ויכולתי לחוש סומק עז שוטף את פניי, והוא אפילו התגבר וחשתי חסר נשימה כמעט ואת הדופק הולם בחוזקה באמצעו של חזי ומהדהד בכל תא בגופי, כשעיניו הורו מהכינוי הזה וחיוך יפהפייה ונערי, מעט שובב ובעיקר מרוצה, עלה על פניו.

אלוהים, אני מוכן לדקלם בפניו את הכינוי הקטן הזה במשך אלפי שנים אם זה יסחט ממנו עוד חיוך אחד כזה.

"בייב?", הוא גיחך לעברי ועיניו דלקו בשילוב עוצר נשימה של תשוקה והתרגשות. למה הוא לוקח את זה כל כך ברצינות? תהיתי ביני לבין עצמי. אני לא הגבתי כך כשהוא קרא לי לראשונה 'בייב', פשוט הנחתי לזה לקרות, אני מניח.

הנהנתי לעברו בתעוזה ועליתי על קצות אצבעותיי, "כן, בייב", אמרתי בשנית, נושק נשיקה חטופה ומהירה לשפתיו, והוא רק לרגע חפן את הישבן שלי בכפות ידיו הגדולות באופן רכושני וקירב אותי אליו כך שאין כל חלל ארור ומענה המפריד בינינו, "חשבתי שיהיה נחמד לכנות אותך כך גם..", הסברתי בביישנות מעט, "זה בסדר?", שאלתי בזהירות.

הוא רק לרגע הניח את כפות ידיי על לבו, אני חושב שהוא אפילו לא שם לב לפעולה הזו, כי זה קרה באופן טבעי ומהיר כל כך, בזמן שמלמל בשקט, "אתה יכול לקרוא לי בכל דרך שבה תרצה", הבטיח, "אני בכל מקרה אהיה שם כשתקרא לי", חייך.

הנחתי את ראשי על חזהו, "אני רוצה אותך תמיד איתי, בכל שנייה ביום, בייב, אני יודע שזה אובססיבי ומטורף, אבל אני פשוט חש כאילו... כאילו אני זקוק לך באופן תמידי", אמרתי בכנות.

הוא הנהן לעברי בהסכמה, "אני מסוגל להתרגל לכינוי הזה, במיוחד כשהוא יוצא מבין השפתיים האלו", עיניו הביטו בשפתיי בתאווה, בכמיהה ובצורך, ויכולתי לחוש את הצמרמורת זורמת לכל אורך גופי ואת הפעימה המתוקה והמענגת בין רגליי בזמן שעיניו לא ירדו ממני.

ליקקתי את שפתיי, "זה טוב לדעת, כי אני מתכוון לקרוא לך כך עוד כל כך הרבה פעמים", כרכתי את זרועותיי סביב צווארו, וכל כך שמחתי שהוא סלח לי ולא כועס עליי יותר, התכוונתי לנשוק לו בתוקף ולומר לו בלי מילים עד כמה אני אוהב אותו,אך הרגשתי כף יד נוגעת לי בכתף וסובבתי את פניי במהירות לאחור, בעוד אחיזתו של רוי התהדקה סביבי.

זה היה טום. ויכולתי לחוש שאני משחרר נשימה שלא ידעתי שהחזקתי. אני לא יודע מה היה קורה לו זה היה כל אחד אחר.

"אני מצטער שאני מפריע לכם, זוג בלתי נסבל שכמוכם, אבל אני באמת חושב שכדאי שתמצאו עץ להתמזמז מאחוריו, או שיח, למרות שמעולם לא הבנתי את הרעיון בלהתמזמז בטבע, זה לא נוח בכלל, יש קוצים וענפים בכל חור, תאמינו לי", הוא כחכח בגרונו והיה נראה כמנסה להיזכר במה שרצה להגיד וזה גרם לי לגחך מעד כמה חמוד הוא בעוד רוי גלגל את עיניו בעייפות, "בכל מקרה, תעשו את זה במקום פרטי יותר, אלא אם אכן לא אכפת לכם שאנשים שמכירים את טרוי יראו אתכם", הסביר.

התכוונתי למהר להשיב שזה בסדר, טרוי כבר לא מהווה מכשול, בערך, אך מיהרתי לעצור בעדי. אני חייב לרשום לעצמי לספר לרוי על השיחה שניהלתי עם טרוי לגבינו, אני רק צריך למצוא זמן מתאים לזה פשוט. אני מקווה שרוי יהיה בסדר עם זה, ולא יכעס שלא התייעצתי אתו על כך לפני.

"תודה על העצה. נייתן, בוא", רוי אחז בכף ידי והתכוון להוביל אותי לכיוון פינה מרוחקת יותר, אך עצרתי בעדו כשהיינו די רחוקים מטום, הוא הביט בי במבט שואל.

"אל תשכח את הסיבה האמתית שהגעת לכאן", הזכרתי לו, "אתה צריך להשגיח על טום, לא להיות עסוק בי", טענתי.

רוי גיחך, "כן, אבל זה היה לפני שהחלטת להתגנב לכאן ולדאוג לי", אמר, "ורק כיערת שוליים, אני מאוד אשמח אם תדאג לי עכשיו", אמר בקול צופן רק צרות. צרות טובות מהסוג האהוב עליי ביותר. צרות רוי.

גלגלתי את עיניי לעברו, "אולי מאוחר יותר, בייב", הצעתי, מוסיף את הכינוי החדש במטרה מעט לרכך את המכה, "אני באמת ארגיש רע אם טום ישתכר יותר מידי, אני יודע שגם אתה תרגיש מעט אשם", טענתי את מה שנכון.

רוי נאנח ולקח נשימה עמוקה, "זה הופך אותך לכפית הגדולה הלילה", אמר בקול מובס, בזמן שגרר אותי בחזרה לחברים שלו, גורם לי לצחוק בדרך.

חזרנו למעגל החברים שלו שכעת התיישבו על הרצפה והיה נראה כאילו והם משחקים במשחק חברה מסוים. נאנחתי ולקחתי נשימה עמוקה, מה הקטע של החבורה הזו וכל משחקי החברה הילדותיים שלהם? אני באמת מצתי את המשחקים האלו בגיל עשר וגם אז שנאתי אותם, אני חושב שיש דברים הרבה יותר משמעותיים לעשות מאשר לשחק משחקים דפוקים כאלו.

ג'סי הרימה אלינו את ראשה, "אתם מצטרפים אלינו?", שאלה בהתלהבות.

התכוונתי להשיב לשלילה בנימוס, אך רוי ענה בשמי, "לא, אנחנו נוותר. רק נשב כאן", הוא הצביע על אבן קרובה למעגל והוביל אותי להתיישב שם לצדו.

הכרתי את רוב יושבי המעגל, בלייר וכריס גם נכחו שם, אך גם היו במעגל חברים נוספים שהחלו להתלחשש האחד עם השני בזמן שהביטו בי וברוי. ידעתי שהקרבה שלנו האחד לשני נראית במעט לא שגרתית לזוג חברים טובים, רק שאנחנו הרבה יותר מזה, וזו הסיבה למה אנחנו לא נראים כך, ומתחיל להימאס לי לנסות בכלל להתנהג כך. אני אוהב אותו, וסיפרתי לפאקינג אחי עלינו. למה אני צריך להתבייש מהם, אנשים שאני כלל לא מכיר, ולהגביל את עצמי ואת הגבר שאני אוהב, אחרי כל זה?

"אתה בטוח שאתה לא רוצה לשחק? לא אכפת לי לשבת כאן בינתיים", שאלתי. אומנם אני לא מעוניין לקחת חלק במשחקי חברה ילדותיים, אך זה לא אומר שגם רוי חייב להיות אנטי חברתי. אני די בטוח שהוא שיחק אתם כמעט באופן קבוע לפניי.

הוא גיחך, מסמן בראשו לשלילה, "אני מעדיף להיות כאן לידך, ולהסתכל על הכוכבים אתך ועל הפנים היפות שלך מקרוב", נשק נשיקה קטנה ללחי שלי, ואני התכרבלתי קרוב אליו, מניח את ראשי על שכמו. הוא נראה במעט מופתע מהקרבה שאני מפגין מול אנשים שאנחנו מכירים, אך הוא אינו התנגד או דחה אותה, אלא השיב לי בכך שכרך את זרועו השרירית סביב אגני, ובכך גרם ללבי להתרחב בחזי ולדמי להתפרע בכל גופי, "וגם, אני אף פעם לא שיחקתי אתם משחקים מהסוג הזה", אמר בנוסף.

זקפתי את גבותיי בבלבול, "מה זאת אומרת משחקים מהסוג הזה?", שאלתי בסקרנות.

הוא החווה בראשו לכיוון הסיגריה שהעברה מהאחד לשני במעגל, "זה ג'וינט, בייבי, לא סיגריה רגילה. היא מכילה כאנאביס מריחואנה או חשיש בפנים. אני לא מוכן לעשות סמים או לעשן אותם, אני לא יכול להרשות את זה לעצמי, אני מתאגרף", הסביר.

עיניי נפערו לרווחה, "זה מה שכולם... זה מה שהם מעשנים?", שאלתי בהלם.

הוא הנהן בחיוב, "מסיבת טבע. כאנאביס זה צמח שגדל באדמה, הוא חלק מהטבע", אמר, והיה נראה כאילו והוא מנסה להשתלט בגיחוך שכמעט נפלט ממנו, "התמימות שלך מדהימה אותי כל פעם מחדש", לבסוף לא יכול היה להילחם בזה וצחק.

דחפתי בו, "תפסיק לצחוק עליי", נזפתי בו בשעשוע.

הוא משך בכתפיו, "אתה לא יודע מה זאת מסיבת טבע, אני יכול לשפוט אותך לפחות על זה, בייבי", אמר בכנות לפני שנשק נשיקה קטנה לשפתיי.

לקחתי נשימה עמוקה וחזרתי להשעין את ראשי על כתפו, "אז אלו משחקים בדיוק משחקים עם הג'וינט הזה?",שאלתי בבלבול, סקרן במיוחד. אלו דברים שלא שייכים לחיים שלי ולעולם שלי, לא נחשפתי אליהם לפני מעולם. אני זוכר שהייתה תקופה שטרוי זרק לעברי פעמים ספורות מעט פיסות מידע על סמים, ואני די בטוח שהוא הכיר לי לראשונה את הקוקאין כשמצאתי שקית המכילה זאת בכיסי הסוודר שלו. אני זוכר שהוא הציע לי לנסות, אך פחדתי ולא הייתי מוכן.

העולם הזה תמיד הפחיד אותי.

אני לא מפחד בכלל עכשיו. אני יודע שרוי נמצא בו. זה כבר הופך את העולם הזה למקום מוגן ויפה יותר ממה שהיה לפני שנכנס לחיי.

"כל מיני משחקים, אני חושב שהם סתם מעשנים עכשיו פשוט", משך בכתפיו בחוסר עניין ממש.

לקחתי נשימה עמוקה, לוכד את שפתי התחתונה בין שיניי, "טרוי נהג לעשות את הסמים שג'סי עושה לפעמים", לחשתי, "אני מקווה שהוא הפסיק", השפלתי את ראשי.

עיניו של רוי נפערו לרווחה בין רגע והוא הביט בי המום, "איך אתה יודע את זה על ג'סי?", שאל בבלבול.

"במסיבה בבית שלך", הסברתי, "ראיתי אותה בשירותים שואפת את האבקה הלבנה הזאת... אני מכיר ויודע מה זה קוקאין, זו אותה האבקה שמצאתי אצל טרוי", אמרתי, "אתם חייבים לעזור לה, זה השפיע רע על טרוי", אמרתי את המובן מאליו.

רוי עצם את עיניו וקירב אותי אליו אפילו יותר, משרה עליי את חום גופו ומניח לי להתענג על ניחוח חמצן הרוי האהוב שלו, לשאוף אותו עמוק אל תוך ראותי ולהתקיים רק מזה, "אני וטום מנסים, זה לא כל כך פשוט", לחש, "היא לא ילדה, יש לה זכות להתנגד לשהות במכון הגמילה", הסביר.

הנהנתי בהבנה, לפני שמסנן מוח-פה יצא מכלל פעולה ואפילו לא הפעלתי שביב של חשיבה לפני שפלטתי בנשימה אחת, "סיפרתי לטרוי עלינו, הוא יודע הכל", אמרתי בקול חד וברור, נטול כל רגש, ומיד לאחר מכן עצמתי את עיניי. מפחד מהתגובה שלו אך בו בזמן משתוקק לדעת מה היא. אני מקווה שהוא יעריך את זה, אני מקווה שהוא יראה עד כמה המעשה הזה היה קשה ומסוכן עבורי, ועדיין עשיתי זאת. המערכת יחסים שלי עם הגבר הזה חשובה ויקרה לי מידי, ואני רק רוצה להתגאות בה. אני עייף מלשחק במשחקים האלו ולהסתיר אותה, היא יפהפייה. מה שיצרנו ביחד, זו יצירת אומנות שאין דבר המשתווה לה עבורי.

זרועו של צנחה ממני, והוא התרחק במקצת, מביט בי מוכה הלם ואפילו מעט מזועזע, "אתה...אתה סיפרת לנו עלינו? מה סיפרת לו עלינו?", הוא שאל בלחץ, ממצמץ בעיניו בעצבנות.

לבי הלם בחוזקה ודעתי התערפלה, "את הכל... את הכל עלינו", אמרתי בפשטות, בקול צרוד ורועד, שאני כלל לא מזהה ובטח שלא אוהב. אבל זאת בדיוק התגובה שחששתי ממנה מצדו.

הוא לכד את שפתו התחתונה בין שיניו, קובר את פניו בין זוג כפות ידיו, "פאק. הוא פגע בך?", שאל בתוקף, "תגיד לי את האמת, הוא פאקינג נגע בך?!", שאל באיום מובהק וברור.

בלעתי את רוקי, "ל-לא, הוא כעס. אבל לא, הוא לא הכה אותי", מיהרתי לומר, "אני מניח שיש לו סיבה טובה להיות כועס ומאוכזב ממני... אני מקווה לפחות שהוא יצליח להתגבר על זה ולהיות בוגר מספיק בשביל לדבר איתי", התנשמתי.

רוי ליטף את גבי ברכות, נושק נשיקה קטנה לראשי, "אני מצטער", לחש אל שערי, טומן בו את אפו ושואף עמוק, "אני מצטער שאני מרחיק ביניכם", המשיך.

סימנתי בראשי לשלילה, שולח חצי חיוך לעברו, "לא, אתה לא אשם בזה, רוי. זה ביני לבינו", הבהרתי, לא רוצה שרוי ימצא עוד סיבה לחוש רע עם עצמו. הוא אינו אשם שאחי לא בוגר מספיק בשביל להפריד בין העבודה שלו לחייו הפרטיים, והוא לא אשם שאחי כה צר עין ואינו מסוגל להבחין בכך שרוי כל כך חשוב ויקר לי, ואני סוף כל סוף מאושר בזכותו. הוא אינו מעריך את זה, או שזה לא אכפת לו בכלל. הוא רק רואה את רוי היריב, לא את רוי בן הזוג שלי, לא את הגבר שאני אוהב וגורם לי לקבל את עצמי. הוא רק רואה את הגבר שהמטרה היחידה שלו זה לשבור אותו.

"איך זה קרה בכלל?", מלמל רוי בפיזור דעת, "איך הגעת למצב שאתם בכלל מדברים על זה?", שאל בבלבול ויכולתי לראות את חוסר הוודאות בעיניו.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, אני באמת לא רוצה לדבר על זה. אני לא יודע למה התחלתי לדבר על זה עכשיו, אבל אני רוצה להפסיק עם השיחה הזו. אני מעדיף לא לחשוב על מערכת היחסים הקורסת שלי ושל אחי, אלא רק להתמקד ברוי ובמסיבה, ולנסות ליהנות ממנה עד כמה שרק אפשר כל עוד אני כאן ומסתבך עם החוק.

לפתע ג'סי קראה אלינו, "אנחנו צריכים עוד שני משתתפים, בבקשה תבואו לנסות!", היא התחננה.

"אנחנו לא מעשנים את החרא הזה", החזיר לה רוי בקול חד וברור.

כיווצתי את גבותיי, אני יודע שרוי לא מתכוון להרפות מהשיחה הזו, ועד כמה לנסות לעשן את זה יכול להיות מזיק? כולם עושים את זה כאן, והם נראים האמת מאושרים ושלווים מאוד. זו לא האבקה שטרוי נהג לשאוף, אז אני מניח שלא יהיה נוראי לנסות. כל דבר עדיף עכשיו על פני לדבר עם רוי על זה. לפני שהבנתי את משמעות הפעולה שלי, ושקלתי את מעשיי עוד מספר פעמים, מצאתי את עצמי מתרומם על רגליי וצועד ישירות לכיוון המעגל, "אני אשמח לשחק", אמרתי בקול שאיני זהיתי אפילו.

רק לרגע, לא זיהיתי בכלל את עצמי.

טום הריע, "אני אוהב את הגישה הזו בלונדי!", קרא.

מי זה לכל הרוחות הגבר הזה שיושב כאן במעגל, עם אנשים שאת רובם הוא כלל לא מכיר, בשטח פרטי, בזמן מסיבת טבע - ואינו מתנגד או חושש מהניסיון לעשן ג'וינט? זה מטורף, ונוגד כל ערך ותכונה שאי פעם צברתי ורכשתי לעצמי, דואג לאמץ ולטפח. ומסיבה שמפחידה אותי ומעוררת בי חלחלה, אך מהסוג הטוב והמדגדג, המרגש והמעקצץ- אני גאה בגבר הזה. הוא לא פחדן, לא כל כך לפחות, והוא עושה מה שהוא רוצה.

יכולתי לשמוע את רוי מקלל מאחוריי, והוא מיהר להנמיך את גובהו כך שיוכל לדבר לאוזני בלבד, "מה אתה פאקינג עושה, בייב?", את סוף השאלה שאל ברכות.

לקחתי נשימה עמוקה, "מנסה להיות חברותי", משכתי בכתפיי.

"זו לא הדרך החכמה ביותר. אתה בחיים לא עישנתי סיגריה רגילה אפילו", טען בחומרה, שולח לעברי מבט נוזף ועצבני, "תתרומם על התחת היפה שלך ותחזור לשבת איתי", דרש, "זה לא רעיון טוב, נייתן, אי אפשר לדעת איך זה ישפיע עליך", הסביר.

ג'סי דחפה בו לאחור, "תפסיק להפחיד אותו! זה פאקינג טבעי, אני מבטיחה שזה חומר טוב, וכל השפעה שלא תהיה הוא יוכל להתמודד איתה", אמרה לו בכעס, "הוא ילד גדול, אם הוא רוצה לשחק אתנו ולנסות לעשן, הוא יכול תמיד", טענה.

התבוננתי ברוי, "מתי עוד תהיה לי הזדמנות לנסות בכל מקרה?", שאלתי בכנות.

רוי מצמץ בעיניו בהלם, "אתה בכלל חשבת על לנסות פעם?!", קרא בהשתנקות, "יש עוד דברים מטורפים ברשימה שלך שאתה רוצה לנסות שלא ספרת לי עדיין?", שאל בכעס.

כיווצתי את גבותיי בכעס בחזרה, "למה אתה כועס עליי על זה?", שאלתי בשקט, "והאמת, שכן, אני אשמח לעשות צניחה חופשית יום אחד", תמיד חלמתי על לעשות את זה. להרגיש פעם אחת גבוה וגדול מעל כולם, במקום להיות מי שהעולם תמיד רק דרך עליו. כל מה שקבלתי בתגובה היה מבט המום וחסר מילים מרוי, שגרם לי לגחך.

טום כחכח בגרונו, "רוי, בבקשה אל תהיה קשה. פעם אחת לעשן אתנו לא תהרוס לך את הקריירה ואת הכושר המפלצתי שלך", גלגל טום את עיניו, "לזכר הימים הטובים, חבר", קרץ לעברו.

רוי הבין שאין לו סיכוי ממש לנצח בקרב הזה, ולבסוף קילל בשקט והתיישב לצדי, גורם לנער האחר שישב לידי לקום מהמקום לצדו האחר של המעגל בשביל לפנות עבורו את המקום. לפעמים אני מופתע מההשפעה שיש לרוי על הסובבים אותו, כאילו ומוקרנת מכל כיווניו חזות מאיימת וקשוחה, אשר שולחת אותות אזהרה מהבהבים לכל הסובבים אותו, שכדאי שלא יעזו להכעיס אותו ולא לעשות כרצונו. והגבר המאיים והמסוכן הזה שלי, וכשהוא רק מחייך אליי, אני רואה רק את הטוב בו, ומעולם לא חשתי כה בטוח בחיי.

רוי נשען לאחור, "מה אתם משחקים?", שאל בזלזול.

"אתה לא חייב לשחק",מלמלתי בשקט אל אוזנו.

הוא סימן בראשו לשלילה בתוקף, "אתה בוודאי צוחק עליי אם אתה חושב שאני לא אהיה לידך פעם ראשונה כשאתה מעשן את החרא הזה", החווה על הג'וינט בידה של ג'סי, "אני לא נותן לך לשחק את המשחקים הדפוקים האלו לבד", הורה בפשטות, וידעתי שאין טעם על לחשוב על דרכים אפילו להתנגד לו. אי אפשר להתנגד לרוי, פשוט כך, "אתה בטוח שאתה בסדר עם זה?", שאל בזהירות.

הנהנתי, מושך בכתפיי, "עד כמה רע זה יכול להיות...", לחשתי, מרגיש תמים וטיפש, "באיזה משחק משחקים?", שאלתי את ג'סי.

"סטריפ צ'וקרס", ענתה לי ג'סי בפשטות, וכשלקלטה את הבעת הבלבול על פניי היא חייכה חיוך רך והסבירה, "כל מה שתצטרך לעשות הוא לקחת שאכטה, להחזיק אותה בריאות ולהעביר לבא בתור, ולנשוף החוצה רק כשהג'וינט מגיע אליך בחזרה, עד אז אתה שומר את העשן בריאות. אם נחנקת ואתה פולט עשן לפני שהגיע התור שלך, אתה הפסדת פריט לבוש", מחאה כף והדליקה ג'וינט חדש.

רוי מצמץ בעיניו, "אין פאקינג מצב", קבע, "תבחרו משחק אחר לשחק", הורה להם, "או שאנחנו הולכים, נייתן", ציווה.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "עד כמה קשה...", התחלתי לשאול, אך הוא מהר עצר אותי.

"מאוד קשה אם אין לך כל ניסיון קודם ואתה לא מעשן קבוע", אמר נחרצות, "ג'סי, תשחקו כל משחק חוץ מזה", הוא נשמע כמעט נואש.

הרגשתי מעט רע בשבילו, אני שונא לשמוע את רוי הנואש, זה פשוט לא חלק ממי שהוא. אבל אני לא מבין למה הוא נלחץ כל כך מהמשחק הזה, הגוף שלו יפהפה, הוא צריך לעבוד בלהוריד חולצה כל חמש דקות למען טובת האנושות הזו, אין כל סיכוי שהוא מתבייש בגופו. אני אמור לדאוג מכך שאחרים ילטשו את עיניהם המלוכלכות בתאווה בחבר שלי, אך למעשה אני רגוע ולא חושש כל כך מהמשחק.

לפתע גבר עם שיער שחור הצבוע בירוק בקצוות, התפרץ ואמר, "אין לנו זמן לעיכובים האלו, זה המשחק שאנחנו משחקים!", והאמת, שהערכתי אותו על כך שהוא העז לענות לרוי בכלל.

ג'סי נשעה לאחור ולקחה נשימה עמוקה, "ניתן לנייתן כמה תורות רק לניסיון, בסדר? אל תדאג, הוא לא יצטרך להתפשט כאן", הבטיחה לו ג'סי, לוחשת לו זאת מאחורי גבי.

רוי עצם את עיניו וטלטל את ראשו באכזבה,"אני מקווה שאני יכול לסמוך עלייך", אמר לה.

הבחור בעל השיער השחור עם הקצוות הירוקים היה הראשון שהתחיל את המשחק. הוא לקח שאיפה, ויכולתי לראות אש אדמדמה בקצה הג'וינט, לפני שסגר את פיו והעביר במהירות לבחורה בעלת השיער הוורוד שישבה לצדו, אשר עשתה אותה פעולה בדיוק כמוהו, רק שהיא לקחה שאיפה ארוכה יותר. אני דאגתי להתמקד בקעקוע הזאב שנפרס לכל אורך עצם הבריח שלה. היא העבירה לטום, שנראה נרגש, ויכולתי לראות במוחי ממש כיצד רוי מגלגל את עיניו לעברו וזה גרם לי לגחך. הלב שלי התכווץ מהמחשבה שטום מעשן את זה ואולי לא ירגיש טוב מאוחר יותר, אני גם לא יודע עד כמה שילוב טוב זה עם אלכוהול, אני מניח שפשוט נצטרך להשגיח עליו בשלב מאוחר יותר.

הג'וינט עבר בין חברי המעגל במהירות יותר ממה שציפיתי שיעבור, אני רוצה לקום ולעזוב את המעגל אבל הגוף שלי לא זז, וכשהג'וינט מגיע לג'סי אני מבין שאני הבא בתור, ואני הולך להכניס עשן לגופי. אוי, אלוהים, אני באמת הבא בתור.

אני מביט בדרך שג'סי שואפת את העשן אל תוך ריאותיה ועוצמת את עיניה, ראשה מורם לאחור והיא נראית כמתענגת על כל רגע ורגע. היא באמת נראית שמחה ורגועה. אך אני לא יכול ליהנות מהמראה הזה, כי הלב שלי פועם בחוזקה ודמי מתפרע בכל גופי, כשהיא מושיטה לעברי את הג'וינט שכעת גודלו התקצר כבר כמעט יותר מחצי, והיא מסמנת לי עם עיניה להכניס את זה לפי.

בלעתי את רוקי, אני לא בטוח עדיין ממש מה אני אמור לעשות. אני מניח שפשוט אחקה את כולם ואקווה לטוב. אני עוצם את עיניי ומכניס את הקצה הקשה של הג'וינט אל פי, ואני שואף אותו עמוק אל תוך ריאותיי. הדבר הראשון שאני חש זה עשן צורב, מעקצץ, ממש כמו הצתה של מדורה בתוך הגרון שלי וזה לא נעים בכלל. הדבר השני שאני חש, זה שאני נחנק, ואני חייב לפלוט את העשן הזה החוצה ממני, וכמה שיותר מהר. אני לא מבין או יודע איך ולמה הם משחקים בזה, אבל אני לא מוצא את הכיף כאן, זה לא נעים בכלל.

אני פולט עשן במהרה, ומשתעל, מנסה להסוות את האדמומיות ששטפה את לחיי עקב הבושה שאני חש, מאחר ואני הראשון ורוב הסיכויים, היחיד, שנחנק. רוי ממהר ללטף את גבי ולמלמל קללה בשקט מתחת לאפו. אני מתכוון להעביר לו את הג'וינט, אך הבת שיושבת לצדו של רוי ממהרת לעצור בעדי.

"ממש לא כך,קח עוד נשיפה כי אתה חדש בזה", האיצה בי.

זקפתי לעברה את גבתי, לקחת עוד שאיפה ממכונת החנק הזאת?! מצד אחד, זה נראה לי מטורף. מצד שני, אני מרגיש כאילו ואני חייב לפצות על העלבון והבושה שהבאתי על עצמי ולקחת את האתגר. אף אחד כאן לא נחנק מלבדי, אז כנראה שזה אפשרי, אני פשוט חדש בזה ולא מבין כלל איך אמורים לשאוף את זה. התכוונתי לנסות שוב, אך שתי בנות נחנקו ופלטו עשן, וכולם מחאו כפיים בעוד הן קיללו, אחת מהן התבקשה להוריד חולצה והאחרת להוריד נעל - והן עשו זאת ללא כל בעיה.

הייתי מעט מופתע מכך, מהאופן שבו הן כה נועזות וחסרות כל בושה, מעולם לא הכרתי בנות שמתנהגות כך, ובאופן כללי, אנשים שדורשים זאת מהם. למרות שדרשו זאת ממני, אבל אני מקרה חריג, לי זה הגיע. לקחתי נשימה עמוקה ודחפתי את זה לאחורי ראשי את אותו היום. חושב על כך שאני צריך עוד יותר להיות מופתע שלא חשתי כל התרגשות מלראות את הבחורה הזו בחזייה, והיה לה חזה מרשים, אבל זה לא דיבר אליי. בניגוד לכך, כשרוי רק מוריד את הקפוצ'ון ונותר בגופייה כל גופי מגיב למראה היפהפה הזה.

קרבתי את קצה הג'וינט לפי ונסתי שוב, הפעם לא הייתי מופתע מהצריבה שבגרוני עקב העשן הסמיך, וריח הדשא כבר לא היה זר לי - אומנם עדיין לא הייתי רגיש לזה, אך לפחות ידעתי למה יש לי לצפות. נחנקתי במקצת, אך נסתי להשתלט על זה, בעוד העברתי לרוי את הג'וינט במהרה, חש את עיניי דומעות במקצת ואת פניי מאדימות מהמאמץ.

בניגוד מוחלט אליי, רוי לקח שאיפה בקלילות, שמר זאת בפנים, והעביר הלאה. לא ידעתי עוד כמה זמן אני יוכל להחזיק כך, אני רק מקווה שהתור שלי יגיע מהר כמו שהוא הגיע בפעם הקודמת. משום מה, מרגיש שהזמן לא עובר וקפוא, אך הנערים שסביבי עדיין צוחקים ומעבירים את הג'וינט אחד לשני. הלב שלי הלם בחוזקה וכפות ידיי הזיעו, נעשה לי חם,נעשה לי מחניק. ראשי החל לכאוב במקצת, וראייתי היטשטשה, אז פשוט עצמתי את עיניי. התחיל סבב חדש עכשיו, בינתיים חוץ מהבנות, אף אחד לא נשבר.

לפני ששמתי לב בכלל, פלטתי את העשן החוצה בקול חנק. שיט. אני גרוע בזה. יכולתי לחוש את רוי מתמתח במקומו ועוצם את עיניו, נראה מודאג למדיי.

אנשים מחאו כפיים, והבחור שממולי הצביע על הנעל שלי, בעוד בחורה אחרת הצביעה על החולצה. היה די ברור לאיזו אפשרות אני אלך, והורדתי את הנעל. רוי שלח לעברי הנהון, והבטחתי לו שאני בסדר בעוד נשקתי נשיקה קטנה ללחי שלו, מקווה שאני לא מפריע לו.

טום פלט את העשן, לוקח כמה נשימות עמוקות בהקלה, "אתה אגדה בלונדי", גיחך, לפני שלקח שאיפה נוספת, שולח לעברי חיוך ואני חייכתי אליו בחזרה, הוא כל כך נחמד כל הזמן.

במהרה גם הגיע תורה של ג'סי, היא פלטה את העשן החוצה בקלילות, "אתה בטוח שאתה רוצה לנסות שוב?", שאלה. שקלתי לרגע את השאלה שלה ולבסוף הנהנתי, נחוש להצליח למצוא את השיטה איך הם מצליחים לעשות את זה. אני יודע שזה לא הדבר הכי חשוב בעולם, וזה למעשה לא יתרום לי בכלום ואין סיכויים גבוהים במיוחד שאעשה זאת שוב, אבל נכון לעכשיו, אני משתוקק לחוות את החוויה הזו של המסיבה באופן הטוב ביותר שיש. ג'סי משכה בכתפיה, מקבלת מבט מלא כעס מכיוונו של רוי, אך היא רק צחקה ולקחה עוד שאיפה, מעבירה אליי את הג'וינט.

שאפתי את הג'וינט, עוצם את עיניי ומתכווץ מחדש מהשריפה ומטעם האפר בפי, והעברתי לרוי. אשר פלט את העשן החוצה באיטיות, כאילו והוא בכלל לא התאמץ. טוב, אני מניח שהכושר המטורף שלו מצליח לעבוד גם בזה. אני תוהה אם יש לכך השפעות, כי בינתיים, חוץ מזה שמר לי בפה ושורף לי, אני לא ממש מרגיש משהו.

לפתע באמצע הסיבוב, שמנו לב שהג'וינט נגמר, והנערה מיהרה להחליף אותו באחד אחר, מדליקה חדש, לוקחת שאיפה ומעבירה במהירות לבא בתור. שיגיע תורי. שיגיע תורי. רק שיגיע כבר תורי. חשבתי בחוסר סבלנות, חש כאילו ואני יושב על קוצים כמו פקעת עצבים חסרת שליטה, כל מערכותיי דלקו ושיריריי נמתחו ונדרכו, משקיע כל שביב של כוח בגופי לשמור את העשן הזה בריאות. אבל הוא כבר מידי וכל כך מחניק ומגעיל, שאני לא מצליח ונכשל שוב. רוי עצם את עיניו ואני קברתי את ראשי בין זוג כפות ידיי, חש כישלון מוחלט ובושה מהלכת. מאבד עוד נעל.

מיד אחריי עוד בחור ובחורה נחנקו, הבחורה הורידה את הצמיד שלה וסמנה באצבעה המשולשלת לכיוון כולנו, אבל אני האמת הערכתי אותה על זה ואני לא חושב שמגיעה לי האצבע הזו, אבל שיהיה. הבחור לעומת זאת, פשט את חולצתו בלי לחשוב פעמיים, זורק אותה לשיחים, ואני מיהרתי להסוות את המבט שלי. מקווה שלא מצפים גם ממני להוריד את החולצה בקרוב, "בפעם הבאה, אתה חייב להוריד חולצה גם!", הצביע עליי וכולם הריעו באהדה לכך. למה הם כל כך רוצים לראות אותי בלי חולצה? באמת, הגוף שלי לא נראה מיוחד או יפה. אין להם ממש למה לצפות.

רוי נהם לעברו בלי מילים, והתור המשיך, להפתעתי הרבה, טום נחנק גם כבר, וגם הוא פשט את החולצה שלו ואני השפלתי את ראשי, חש לא ממש בנוח עם כל הורדת הבגדים הזו, אבל אני בחרתי לשחק במשחק הזה, אז זו הבעיה שלי. ידעתי מה הם החוקים.

התור שלי הגיע שוב, ומיהרתי לקחת את השאיפה, הפעם, בניגוד לפעמים הקודמות היא הייתה הטובה ביותר עד עכשיו. אני מניח שאני מתחיל ללמוד איך משתמשים בשטות הזו. העברתי לרוי, ששוב לא נראה כמתאמץ בכלל, פולט את העשן בנינוחות ושואף אותו בחזרה אל הריאות שלו מיד לאחר מכן, מעביר הלאה.

אני לא ממש בטוח מה אני מתחיל להרגיש, אך הראש שלי לא הולם כבר, לפחות לא בכאב, והשרירים בגופי מתחילים להתרפות בהדרגה. לפתע, אני חש כה קל, ממש כמו נוצה, שיכולה לרחף מעל העננים, ובו בזמן, אני חש בכבדות, כאילו והגוף שלי הוא משקולת של מאה טון ואני שוקע במעמקים. ואני לא רוצה להיות לחוץ או דואג יותר, אני רק רוצה ליהנות מהתחושה השמימית הזו. מהקלילות והעומק שמשתלבים ביחד וגורמים לי לרצות לשכב על הדשא ורק להביט בכוכבים. הרמתי את ראשי, וואו, הכוכבים כל כך נוצצים הלילה. זה יפהפה.

העשן אומנם מכביד על הריאות שלי, וצורב את חזי, אך מלבד זאת, אני חש כאילו וכל הגוף שלי הוא ג'לי ואני יכול לעשות כל דבר, ובאופן טוב אפילו. הראש שלי מוצף בכלום, ובו בזמן, אני קולט את כל המתרחש סביבי. ואני אוהב את זה.

לפני שאני שם לב בכלל, אני מגלה שהרגל שלי נרדמה, כנראה שלא שיניתי תנוחה הרבה זמן. ואז עוברים עוד כמה רגעים והג'וינט אצלי ביד, כולם מריעים לי ששרדתי את הסיבוב ואני רק מחווה בראשי, פולט את העשן החוצה מהריאות שלי אבל אני מרגיש שהוא עדיין לא עזב לי את המוח. דעתי מוצפת בעשן סמיך וצורב בניחוח דשא, וזו הרגשה לא כל כך רעה. היא משרתה שלווה כה עמוקה, שאני שמח שאני מסוגל להרפות מעצמי בלי להתאמץ ולעבוד על זה יותר מידי.

אני לוקח עוד שאיפה, הפעם ארוכה יותר, עדיין מתכווץ מהשריפה, אך לא מתלונן יותר מידי, מוצא אפילו הנאה באופן מוזר בזה. העברתי לרוי, שהתבונן בי בדאגה, ואני רק שלחתי לעברו חיוך. רוי פלט את העשן החוצה במהרה, "נייתן, אולי נלך?", הציע בקול שקט, אך אני סימנתי בראשי לשלילה, משום מה, מרגיש לי שסימנתי בראשי לאט מידי או מאוחר מידי או שניהם. שמעתי אותו והבנתי אותו, פשוט הגוף שלי כל כך רגוע עכשיו, שאני לא רוצה להפעיל אותו.

"תניח לו!", קראה בחורה אחת, "הוא נהנה", היא טענה.

רוי פולט קללה בשקט, "אני הפסקתי לשחק", אמר, ישבנו זז מעט לאחור, והעביר את הג'וינט לבאה אחריו. השפלתי את ראשי בעצב, אני לא יכול להכריח אותו לשחק. חשבתי באכזבה, זו החלטה שלו. אני מניח.

התורות עוברים, ואני מרגיש ממש טוב עכשיו. כאילו ואני על ענן. הדשא רך מאוד, ניחוחות של פרחים, צמחיית פרא ודשא מתמזגים בבריזה הצוננת והמדגדגת של הלילה, והכוכבים כל כך נוצצים, ואני לא זוכר מתי בפעם האחרונה מצאתי כזה שקט. כזו נינוחות. האצבע שלי מעט רוטטת ומתכווצת, ורוי אחז בכף ידי, מלטף אותי באגודלו. אני מבין הוא מנסה להרגיע אותי כנראה, אבל אני לא לחוץ בכלל, אני לא יודע למה האצבע שלי ככה נעה אבל שיהיה, אני מעריך את החיבה שהוא מפגין. רציתי לנשק אותו, ממש רציתי לנשק אותו. אבל אני גם לא רוצה לאבד את החולצה שלי, אבל אני מניח שנחכה עם זה רק עוד כמה סיבובים.

בסיבוב הבא אני לוקח שאיפה חזקה וכבדה מידי, ומעט אפר מקצה הג'וינט התפורר במקצת ונפל על הברך שלי, זה כבר הג'וינט הרביעי אני חושב שהחליפו. או החמישי. העשן הפעם מכביד, והעיניים שלי שוב דומעות, ואני לא מצליח להחזיק זאת מספיק זמן בריאות שלי ואני פולט אותו החוצה, נחנק במקצת.

כולם מריעים לי, ואני מבין שכולם שמחים ושלווים כמוני ולא מסתכלים עליי בבוז ובבושה, אלא רבים מהם פשוט מחווים עם עיניהם לחולצה שלי, ורוי ממהר לעצור בעדי, אוחז בזרועי, "אין פאקינג מצב, נייתן, אנחנו הולכים!", קרא בתוקף.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, מחייך אליו חצי חיוך רך, לפני שלחשתי לאוזנו, "אל תדאג, זה באמת לא מראה מיוחד בכל מקרה", הבטחתי לו.

הוא בלע את רוקו, "בייבי, זו לא הכוונה שלי, ההפך, אני-", הוא החל לגמגם, אך מיהרתי לעצור אותו בנשיקה קטנה.

"אני לא ילד", הזכרתי לו, ואצבעותיי נעו לכיוון כפתורי החולצה הלבנה שלי והחילו לפרום אותה. כפתור אחר כפתור.

יכולתי לחוש את עיניו של רוי, ולמעשה את עיניהם של כולם עליי בציפייה, והסמקתי במקצת. לו ולא הייתי כל כך רגוע, מאושר ומלא שלווה טהורה, בוודאי הייתי מקיא מרוב לחץ - אבל אני מניח שאין לי מה לעשות מזה עניין גדול מידי. היחיד שאכפת לי מה הוא חושב על הגוף שלי זה הגבר היפהפה והסקסי הזה שישוב לצדי, וכל השאר יכולים להתנדף מצדי. אני מניח שהגיע הזמן שהוא יראה לפחות את פלג הגוף העליון שלי, וכך אני אראה מה הוא חושב עליו. אני אתאמן ואעשה דיאטה אם הוא לא יאהב אותו.

פשטתי את החולצה ממני, מניח לה ליפול מבעד לשכמות שלי לזרועותיי ולהמשיך לזרום מטה עד שהיא פגשה בדשא, וכמעט כולם במעגל פלטו את העשן החוצה ונחנקו, מתבוננים בי בהלם, ויכולתי לשמוע את רוי מתנשף מאחוריי.

"הולי שיט, בלונדי, איך לעזאזל הסתרת את הגוף הזה?!", הוא קרא, "אתה מתאמן? ממתי?", שאל, לא אכפת לו מכך שהוא הפסיד וצריך להיפרד מבגד, אני לא חושב שהיה אכפת לאף אחד מהם, כולם התבוננו בי בהלם מוחלט והחלתי לחוש נבוך במקצת ונעתי מצד אל צד באי נעימות.

בלעתי את רוקי, "נהגתי להתאמן בעבר...", משכתי בכתפיי, "ואני מתאמן לפעמים, פעם בחודש, בחדר", לחשתי, "לא התאמנתי הרבה זמן, אני-", חשתי צורך לכסות את עצמי, למרות שהייתי עדיין רגוע, חשתי צורך תהומי, נפשי ממש, שקבור עמוק בתוך תוכי מתחת לכל השכבות - להתכסות. להסתיר.

ג'סי מיהרה לעצור בעדי והניעה את ידיי לצדדים, "מה אתה פאקינג עושה? אני נשבעת שהייתי שוכבת אתך! אין לך שרירים מפלצתיים, יש לך בדיוק במידות הנכונות לך, וזה נראה ממש טוב, נייתן, באמת", מיהרה לומר.

רוי נעמד באחת והעמיד אותי ביחד אתו, זורק לעברי את החולצה וממהר ללחוש לי לאוזן, "אנחנו לא משחקים בחרא הזה יותר, אנחנו הולכים מכאן לבית שלי, ואם אתה מתנגד ומסרב שוב, אני מוצץ לך פה ליד כולם", אמר והאמנתי לו.

עיניי נפערו לרווחה בהלם מוחלט לעברו, ויכולתי לחוש את לבי צונח בעוד דמי קפא בעורקיי, ואז אומץ הכה בי למשך מחצית שנייה וניצלתי זאת לטובתי, "למה לחכות עד הבית?", לחשתי לעברו בחזרה, ואחזתי בכף ידו גורר אותו הרחק מהמעגל ונפרדנו מהם בלי להיפרד באמת, "אנחנו בפארק, יש כאן הרבה שיחים ועצים עם גזע רחב...", החלתי למלמל לעברו, מקווה שיבין את הרמז, בעוד לבשתי את החולצה שוב, רק שלא כפתרתי את הכפתורים. חם לי ממש בכל מקרה, ועד כה, נראה שרוי אוהב את הגוף שלי. אני מקווה לפחות, מעולם לא היה לי כושר שיפוט טוב.

לא הייתי צריך להמשיך לדבר, כי רוי גרר אותי במהרה אל תוך השיחים, עד שהגענו לפינה נטושה ושקטה יותר בלי אנשים שנראו באופק. הוא כרך את זרועו האחת סביב אגני, משעין אותי בעזרת גבי כנגד גזע העץ, בעוד הוא הניח את כף ידו הפנויה בסמוך לראשי, "אתה מושלם", הוא התנשם מעליי, ולבי נעצר מלכת בעוד כל הגוף שלי נמס והתפורר ממולו.

הוא העביר את כף ידו אשר הייתה כרוכה סביבי לאורך הבטן שלי, מלטף את העור שלי בעדינות, בעוד הוא צופה במעשהו מכושף, לפני שעלה בהדרגה עם כף ידו לחזה שלי, לאורך כתפיי ועצמות הבריח, לאורך הצוואר - לא מפספס ולו סנטימטר אחד בעורי, והוא לכד את שפתו התחתונה בין שיניו, "אני מעריץ את הגוף שלך", הוא העלה את כף ידו אל פניי, ונשק על שפתיי בתוקף.

השפתיים שלו הן כמו אש, והנשיקה שלו ממיסה כל חלק בגוף שלי. הלב שלי הלם בחוזקה כמו מטורף ובטני התהפכה, בעוד כל מה שרציתי לעשות היה לנשק אותו, ולהרגיש כאילו והעולם שייך רק לי ולו. להרגיש כאילו ואנו היחידים ששרדנו, וזה רק אני והוא. זה כל מה שאני רוצה. רק אני והוא.

הנשימה שלו מעורבבת עם ניחוח הדשא המוכר, ולשפתיו יש טעם של אפר, אבל אני אוהב אותו, ואין דבר בעולם הזה שיגרום לי להפסיק לנשק אותו. כשהוא מנשק אותי אני מרגיש את התשוקה ההולמת בינינו, המקרבת בינינו והשולטת עלינו. התשוקה הזו כה מסנוורת, ממכרת וחסרת כל שליטה או יכולת התנגדות, היא מחשמלת ומעקצצת מכף רגל ועד ראש, וחודרת עמוק מתחת לעורי ומנפצת לי את העצמות. אגנו הבריש את אגני ואני מאוהב בדרך שהגוף שלי ושלו כה מתאימים האחד לשני, ואנחנו אדם אחד רק דרך נשיקה. לבו פועם כנגד לבי ושפתיו כה מתאימות לשפתיי, ואני רק רוצה לחוש אותו יותר.

אצבעותיי עלו אל השיער שלו ופרעו אותו במקצת, משכו בו, והוא חיזק את האחיזה שלו באגני. הרגשתי כאילו והוא מספר לי כל כך הרבה בזמן הנשיקה הזו בלי מילים,הרגשתי שהוא נוגע בי, פיזית ונפשית, פורט על מיתרי נשמתי ומפוצץ לי את הלב ממש. דעתי התערפלה וזו התחושה הטובה ביותר שאני יכול אי פעם להרגיש.

נסתי להגיד לו שאני אוהב אותו, שאני מעריך אותו. רציתי שידע עד כמה יקר ערך הוא עבורי, ועד כמה הוא שינה אותי ואת החיים שלי מהרגע שבו הוא נכנס אליהם. רציתי להגיד לו שאני לא יודע איך היקום שלח לי אותו, איך היקום ידע מה אני צריך בלי שאני בכלל ידעתי. הוא מה שהיה חסר לי כל הזמן הזה, ואני יודע זאת בוודאות דרך נשיקה אחת שמזיקה אותי מעבר לעננים, ומפריחה בי חיים.

הוא לבסוף התנתק משפתיי ונשק לצווארי, מעבר בי צמרמורת וגורם לי להתקשות בין ירכיי, אני רוצה אותו. כל כך פאקינג רוצה אותו. אני רוצה שהוא יגע בי, בכל כולי. אני רוצה שהוא ינשק אותי, בכל גופי. אני רוצה לחוש את השפתיים הבשרניות הללו שלו על שפתיי, על צווארי, על בטני, על לחיי ובין רגליי. אני רוצה אותו בכל מקום, לתת לו אותי, באופן מוחלט. מעולם לא רציתי משהו חזק כל כך.

הרצון העז השתלט עליי והחל להכאיב ממש, העונג הזה היה מייסר, ואומנם אני אוהב את הדרך שבה הוא מנשק אותי בצוואר ומשאיר שם סימן שהוא היה שם, אבל אני צריך פורקן ממנו. ורק ממנו. ולפני שאני בכלל שולט על כפות ידיי, אני מניח אותם על ראשו ודוחף אותו מטה בעדינות, מנסה לסמן לו מה אני רוצה.

הוא גיחך מעל צווארי, "לאט, בייבי, אני רוצה לגרום לך להגיע לשיא שאתה ראוי לו", הבטיח לי, מתחיל לרדת בשפתיו אל עצמות הבריח שלי, והוא כבר נעמד על הברכיים שלו, בעוד עצמתי את עיניי והשענתי את ראשי לאחור. מרגיש את הרעד מכה בי בכל נקודה ונקודה על העור בה הוא נושק, והרעד הזה גורם לגופי להתעוות ולנוע ללא שליטה, כאילו ואני לא שולט עליו בכלל, ככל שהשפתיים האלו מתקרבים למכנסיים שלי.

"אתה", הוא ממלמל בין כל נשיקה ונשיקה, "כל כך", הוא ממשיך לרדת למטה עם שפתיו באיטיות משתקת, "יפהפייה", הוא רק לרגע ליקק את עורי, "מושלם", המשיך להרעיף עליי מחמאות שרק גרמו למתיחות בין רגליי להתגבר ולחזי לשקוע, "ואתה שלי", הוסיף, "אני שמח שיש לי אותך..", הוא לחש זאת, אבל אני לא בטוח שהוא רצה שאשמע.

לבי הולם כל כך חזק שאני מרגיש את הפעימות האלו באוזניי ובין רגליי באופן מהמם חושים, אני צריך אותו ורוצה בו, כל כך שזה כואב. אני גונח בשקט, מנסה לא למשוך תשומת לב רבה מידי. בעוד כל מערכותיי קורסות ותאיי מדממים. ואני לא רוצה שהוא יפסיק לעולם.

לבסוף, הוא מגיע אל קו המותן שלי, והוא מעביר את לשונו על העור שמעל הבוקסר שמציץ מתחת למכנסיים שלי, "בבקשה, רוי...", התחננתי, "בבקשה", אני נואש. לא יכול לעמוד בזה יותר. הוא במהרה הוריד את החגורה שלי, זורק אותה על הרצפה, ובמיומנות פרם את כפתור המכנסיים ואת הריץ'-רץ', מוריד את מכנסיי עד לברכיי. הייתי בטוח שאהיה נבוך בשלב הזה, ולחוץ עד אימה, אך אני רק משתוקק ומלא ציפייה לאיך שזה ירגיש, ואיך רוי יהפוך את זה למעבר לשמימי. הסקרנות וההורמונים שבי מוציאים אותי מדעתי, ואני מוציא את עצמי כמעט צווח בעוד הוא חופן את המפשעה החזקה והעומדת שלי מעל הבד הדק מידי והארור של הבוקסר המזדיין הזה, והוא מחייך.

"רוי", גנחתי, גורם לעיניו רק לרגע לעלות אליי באחת, לפני שהוא הוריד את הבוקסר שלי ללמטה לברכיי, והוא לקח כמה רגעים להתפעל ממני.. אני מניח, אך הוא שם לב לכך שאני חש מעט חוסר נוחות מהבהייה באיברי, אז הוא מיהר לנשוק לי לפנים הירך.

"אתה כל כך יפה, אל תדאג, אתה תהנה", הבטיח לי, מרעיד אותי, וכמעט מפיל אותי ממש מרגליי, לפני שכפות ידיו לפתו את אגני ויכולתי לחוש את הנשימה החמה והכבדה שלו על איברי, כשהוא רכן יותר קרוב אליי, ואני קפאתי, חזי שקע ולבי צנח מטה. לא יודע למה לצפות אך לא מסוגל לחכות עוד, נואש לפורקן.

ולפני ששמתי לב, הוא הכניס את איברי לפיו בפעם אחת.

החלתי לגנוח בהנאה בין רגע, מתפתל בלי כל אפשרות של שליטה בגופי תחת פיו אשר כרגע שולט בי ומחטיב כל רגש ותחושה בגופי, עד קצב נשימותיי. קול ההיגיון ושיקול הדעת מתפוררים בין רגע, ואני רק מתמקד ברוי, וברגע האינטימי והיפה הזה שאנו חולקים, וזה כל מה שאני צריך. הוא כרך את זרועותיו סביב אגני באופן הדוק יותר, ממסמר אותי למקום. לאחר רגעים ספורים, ידו יורדת אל הביצים שלי ואני מרגיש שהוא לוחץ עליהם ומושך בהם במקצת, והכוויה מתחילה להיבנות בבטני. אני מרגיש את טבעת המתכת הקרירה שעל שפתיו כנגד עורי הרגיש והבוער, וזה רק מוסיף לתחושה המהממת והכה מענגת הזו.

השילוב של פעולת ידיו ושפתיו על איבריי מרגישה מעבר לנהדר, מרגישה מעבר לכל דבר שאי פעם הרגשתי. מעולם לא ידעתי שמשהו יכול להרגיש כך, זה טוב. גופי נתקף בתחושה של דקירות במורד בטני ובהנאה, ואני מגניב מבט אל רוי, שנראה סקסי להפליא בין הרגליים שלי, השרירים הקשים והמוצקים של גבו בולטים דרך חולצתו הדקה, ואני מרגיש שהלב שלי מעולם לא פעם חזק כל כך. דמי רתח בעורקיי והתפרע בכל גופי, הנשימות שלי הפכו לבלתי יציבות, ומצאתי את עצמי לעיתים מאבד את הנשימה. הוא החל למצוץ חזק יותר, באופן מעמיק יותר, והפעולה החלה להיות פראית.

ראשו רק לרגע עלה אליי, שפתיו נוצצות במקצת ולחות, וזה גורם לי להסמיק לעברו, "זה בסדר?", הוא שאל בדאגה, ואני מיהרתי להנהן בראשי, התכוונתי להשיב לו בחיוב, אך אני לא מסוגל לדבר. כל מה שאני עושה בתגובה זה להניח את כפות ידיי על ראשו ולמשוך בשערו, בעוד אני מטיל את ראשי לאחור, והוא חזר לפעולתו, משחרר ממני גניחה נוספת.

הרגליים שלי מתחילות להתקשות, ואני מאבד את הכוח בברכיי ומתחיל לרעוד, אך הוא אוחז בי בחוזקה ואני יודע שאני לא אפול. אני חש בערפול חושים תהומי ממש, כאילו ואני נגרר אל תוך חור שחור והדרך ליציאה ממנו כרוכה בערפל כבד שאין לי רצון לעבור דרכו ולצאת מהאפלה היפהפייה הזו. באור, אני לא יכול לחוש את זה. כל הגוף שלי רק מרגיש אותו ותמקד בפעולת שפתיו וידיו, אני מתמקד רק בזה. אני מרגיש שאיבריי קורסים ואני רק ממלמל את שמו שוב ושוב, זו המילה היחידה שאני מסוגל להגיד כנראה.

זה מרגיש כאילו כל פעם שבה אני אומר את שמו, אני נותן לו עוד הזרקת כוח, מרץ ואנדרלין, והפעם הוא מוצץ באופן החזק ביותר שיש ואני ממהר להרים יד אחת משערו ולהצמיד אותה לפי, מוודא שלא אצעק, כי אני מרגיש שאני ניצב על קצה הצוק, ודרושה רק עוד דחיפה אחת בשביל לזרוק אותי לתהום הנחשקת. שניות לאחר מכן, זה סוף כל סוף מגיע. החזה שלי מתרומם מעלה ומטה בנשימות כבדות בזמן שאני מנסה לנשום. אני לא ממש מודע למה קרה כאן הרגע, אני מרגיש כאילו כל הגוף שלי התחבר והורכב מחדש. גופי עדיין מדגדג ומעקצץ ממצב האופוריה שהייתי בו, אני מרגיש כאילו פגעה בי משאית וחזרתי לתחייה. אני בקושי מודע לגופו של רוי אשר פושט מעליו את החולצה שלו ומנקה את ירכיי והמפשעה שלי ביסודיות, לני שהוא מעלה את תחתוני הבוקסר שלי ומכנסיי בחזרה מברכיי, חוגר את החגורה למותניי. הוא החל לכפתור את כפתוריי מחדש, מחייך חצי חיוך מרוצה, "תמיד הייתי גרוע בלכפתר כפתורים", גיחך.

הוא זורק את חולצתו על כתפו, שכעת מוחתמת בכתם לבן, שנראה דביק כמו ג'לי כזה, ומעט זוהר. זה שלי. אני די מובך מזה, אך לא נראה שאכפת לו, בעוד הוא מוחה את הנוזל הלבן מקצה שפתיו בגב כף ידו, והוא נשען לצדי על העץ, נושק לעצם הבריח שלי, מניח לי לחזור להכרה באיטיות.

"איך זה היה?", הוא לבסוף שואל לאחר דקות של שתיקה אותן אנו חולקים יחד, ובקולו יש זכר לנימת אי-ודאות ודאגה קלה, בעוד אני מגלגל את ראשי אליו ושולח לעברו חיוך זורח.

הנהנתי, "המממ", אני מהמהם, כי זה כל מה שאני מסוגל להפיק כעת. אני מרגיש כה שברירי, אך בו בזמן, זוהר. זה היה מדהים, מעבר למדהים, מעבר לכל ציפייה שהייתה לי.

"בבקשה אל תעבור לתקשורת לא מילולית איתי", הוא מתלוצץ, ומעלה את כרית אגודלו אל קצה שפתיי, מבריש אותן ברוך ובאיטיות, ובמעשה בלתי רגיל, אני נושך בעדינות את קצה אגודלו, לפני שאני מעביר עליה את לשוני, ונשען קרוב יותר אליו.

נשקתי לכתפו החשופה והמקועקעת, "תודה לך", לחשתי מעל לעורו. אני לא יודע למה אני חש מעט ביישן כעת לאחר הרגע הכה אישי שחלקנו כעת, אבל אני מניח שרוי הוא הראשון שאי פעם ראה אותי כל כך חשוף, פיזית ונפשית, וזה מפחיד אותי עד כמה שזה מרגש אותי, ואני לא יודע איך להגיב לזה.

הוא לכד את שפתו התחתונה בין שיניו, בעוד העביר קצוות שיער סוררת אל אחורי אוזני, "לעולם אל תודה לי על כך שגרמתי לך עונג", ריכך את אפו באפי, לפני שנשק לשפתיי עוד נשיקה קטנה אך אני שברתי אותה בכך שפלטתי פיהוק. אחרי הערב הארוך הזה, כל מה שאני רוצה זה ללכת לישון בזרועות שלו.

הוא צחק, "אני מניח שזה סימן שהגיע הזמן לעזוב", אישר לעצמו.

"אבל מה עם טום?", שאלתי בעייפות.

רוי לקח נשימה עמוקה, "אני גם צריך לדאוג לך, טום יבין", הבטיח לי, לפני שבאופן מפתיע הוא שילב את כף ידו בכף ידי, שוזר את אצבעותינו האחת בשנייה והוביל אותי אל מחוץ למסיבה. בשלב הזה אנשים יותר ישבו במעגלים ופחות רקדו, כך שהיה יותר נוח לפלס את הדרך החוצה. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה שהוא הולך איתי יד ביד, הוא מעולם לא עשה את זה לפני. וזה גורם ללבי להתרחב בחזי ולכל איבריי לעקצץ בהתרגשות.

הוא עזר לי לטפס מעל השער, לפני שטיפס עליו מיד בעקבותיי, והוביל אותי למכונית שלו, "אני שמח שבאת, למעשה", מלמל בשקט, פותח בפניי את דלת המכונית שלו, מה שהפתיע אותי אפילו יותר. רוי אף פעם לא פתח בפניי את דלת המכונית שלו. למה הוא מתנהג באופן כה.. אבירי?

בלעתי את רוקי, "באמת?", צייצתי.

הוא גיחך, סוגר את הדלת בעקבותיי וממהר למקום מושב הנהג, זורק את חולצתו למושב האחורי, "כן... אני.. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל חיפשתי אותך, בין כל האנשים האלה", הסביר בקול מעט לחוץ והתניע את המכונית שלו.

זקפתי את גבותיי בבלבול, והוא החל לנסוע, מוזיקת הרוק במכונית שלו התחילה להיות המנגינה המעודפת עליי, "מה זאת אומרת?", שאלתי בבלבול.

"התגעגעתי אליך. אני יודע שראיתי אותך רק אתמול בבית שלך, ושדברנו בטלפון בבוקר, אבל התגעגעתי אליך", הוא אמר באיטיות, "וגם... הייתי מעט לחוץ, אני מניח. אני לא יודע אם לחוץ זו המילה, אבל לא הייתי ממש בטוח בעצמי", אמר ואני הערכתי את הכנות שלו, אני יודע שזה לא רגיל אצלו.

ליטפתי את שערו, "למה הרגשת חסר ביטחון?", שאלתי בעדינות.

הוא הניח כף יד בטוחה על ירכי, "אני באמת לא יכול לדאוג לטום", אמר בכנות, "אני יודע שאמרתי אחרת, אבל מתחת לפני השטח, אלו העובדות. אני לא יכול לדאוג לטום, בלי לסכן את עצמי", הוא הודה בקול קר, אך משהו השתנה בעיניו והן נראו חמימות יותר, "ואני גם לא יכול לדאוג באמת לג'סי. פחדתי שאקח שאכטה אחת או שתיים, שתהפוך לאחת יותר מידי, כמו שתמיד קורה לי בסוף", הוא השפיל רק לרגע את ראשו כשהגענו לרמזור האדום, "אני מניח שאני לא יכול באמת לדאוג להם, כי אני לא טוב ממש בלדאוג לעצמי", הוא נראה מאוכזב וחלש.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, לא ממש בטוח מה להגיד לו, אבל מחכה שימשיך לדבר.

"אבל כשאתה שם", הוא הביט בי, לפני שהרמזור התחלף לירוק והמשיך לנסוע, "כשאתה שם אני חש אחרת. אני לא יודע מה קורה לי כשאני קרוב אליך, זה כאילו משהו משתנה בי, או באוויר, ואני יודע שאני יכול לנסות לפחות להיות יותר טוב, בשביל לא לאכזב אותך. שאני יכול לשלוט ביצרים וברצונות הדפוקים שבי, בשביל לא לפגוע בך. בשביל לא לשים אותך בסכנה. אני יודע שככל שאתה שם, אני מוגן", הוא חייך חצי חיוך חסר אונים, "אני יודע שאני יכול להיות גבר יותר טוב בשבילך, מעולם אף אחד אחר לא גרם לי לרצות לנסות אפילו להיות טוב יותר... ועכשיו זה אחרת, זה חייב להיות סימן למשהו", הוא נראה מבולבל כבר.

לקחתי את כף ידו אשר הייתה מונחת על ירכי בין זוג כפות ידיי ולחצתי אותה בחום, נשען עליו ונושק לצווארו, "אני תמיד חשתי מוגן אתך, מהרגע הראשון שאמרת לי שלום, היו לי הרבה ספקות לגביך, אבל ידעתי שאתה לא תזיק לי", הבטחתי לו, "אל תהיה טוב בשבילי, אתה כבר טוב בעיניי, תהיה טוב בשביל עצמך", התחננתי בשקט.

"אני עדיין מנסה להבין איך", הוא הודה בשקט, "רק אל תוותר עליי ואני ... אני אראה איך אני עושה את החרא הזה", קימט את מצחו, גורם לי לגחך.

הגברתי את המוזיקה ברדיו שלו, "אני לא אוותר עליך או אלך, כל עוד לא תיתן לי סיבה", הבטחתי לו.

"זה מספיק טוב בשבילי לעכשיו", יכולתי לחוש בחיוך שלו מעליי, "תודה", הוא נראה במקצת נבוך וזה גרם לי לגחך.

התבוננתי בו לרגע, "לעולם אל תודה לי על כך שאני נשאר אתך", אמרתי לו נחרצות, מנסה לחקות את האופן שבו התנסח ממקודם, גורם לו לגחך. השענתי את ראשי על החלון, מרגיש את עפעפיי מתחילים להיסגר בעד עצמם, אני לא יודע כמה זמן עבר אבל הנסיעה הזו ארוכה מאוד, וכל האיברים בגופי מתחילים להירדם בהדרגה האחד לאחר השני.

"לעולם אל תודה לי על כך שאני אוהב אותך...", לחשתי.

אני לא בטוח אם אמרתי זאת בקול, חשבתי על כך או חלמתי שאני אומר לו את זה. אבל זה היה מאוחר מידי בשביל לבדוק. השינה סחפה אותי והטביעה אותי במעמקים, משרה עליי במקצת שלווה לצד הגבר הזה שאני אוהב ורק רוצה לגרום לו לראות עד כמה טוב הוא ולחוש נאהב. 

__________-

:) 

מצטערת על העיכוב, מקווה שהפרק מפצה, ממש אהבתי אותו! 9836 מילים! 

לדעתכן נייתן התוודה על הרגשות שלו בקול? 

אוהבת אתכם, תודה על כל התגובות המדהימות שלכם! 3>