השתקתי את הטלפון בזמן שהתקבלה שיחה נוספת מרוי, והנחתי אותו לצדי כיור חדר המקלחת, סורק פעם נוספת את טווי פניי. עבר שבוע כבר, וזה לא נראה כאילו הפנים שלי מתכננות להחלים בקרוב, מה שאומר שאני אמשיך להיות סגור בבית.

התבוננתי באדם אשר מביט בי בחזרה דרך הראי, ופשוט חשבתי עליו שהוא אידיוט חסר תקנה. מה חשבת לעצמך כשהרשית לעצמך להיראות כך בשכונה שלך עם רוי? חשבת ששני גברים המפלרטטים האחד עם השני באופן די ברור, לא ימשוך את העין?! לא יסקרן את הציבור?! הרי אתם לא הזוג הנורמטיבי, אשר כבר נעשה משעמם לצפות בו. אתם שונים, אתם שני גברים, כמובן שתבלטו בציבור.

אבא שלי הסכים שמדובר בשטויות, שאין כל סיכוי שהשמועות הללו נכונות, וכך גם אמי. זאת ההקלה היחידה בכל הסיפור הארור הזה. אני לא יודע איך הייתי מתמודד עם האמת הזו גם בפני הוריי, ומביא את עצמי למצוא את המילים הנכונות בשביל להסביר להם שאני מאוהב, כה מאוהב ומאושר, והאהבה היא הפשע היחיד שלי כאן. האהבה הזו היא החטא שלי. אני כבר לא רואה את העובדה שרוי גבר כחטא, זה כבר לא חשוב לי יותר, אני לא רק נמשך למין או למראה שלו, אני נמשך למחשבות שלו, לדעות שלו, לאנרגיות האופטימיות שלו, ללב הטוב שלו, לכריזמה ולביטחון שלו. אני נמשך להתנהגות שלו, לאישיות שלו, לכל מה שהופך את רוי למי שהוא, לגבר שמחבק אותי וקורא לי יפהפייה גם כשאני מתנהג באופן המכוער ביותר שיש.

סיננתי שיחה נוספת שלו ויצאתי מהשירותים. אני יודע שאהיה חייב לו הסברים, יותר מידי הסברים, אם הוא בכלל יהיה פנוי להקשיב להם או שכבר ימשיך הלאה וישכח ממני, מה שיהיה מובן לגמרי. אני פשוט לא מוכן לתת לו הסברים כך. כשאני נראה כל כך מכוער וחלש. זה רק יגביר את הכעס שלו כלפי הנערים הללו, אך גם כלפי עצמו... ואני לא רוצה שהוא ירגיש כך. אני לא רוצה שהוא יחוש רגשות אשם וחרטה בגלל המעשים חסרי הזהירות שלנו. זו לא אשמתו שאף אחד בשכונה הזו לא יכול להבין אותנו, ולא מגיע לו לחוש את מה שאני חייב לחוש כל יום. הוא טוב יותר מזה.

נכנסתי לסלון ובהיתי בקיר, ההורים שלי הלכו לכנסייה והודיתי להם על כך שלא הכריחו אותי גם ללכת. אני לא מוכן להתמודד עם הפרצופים של כולם שם, אני יודע שהם ישפטו אותי, יתרחקו ממני ויבקרו אותי באופן האכזרי ביותר שיש. ופשוט אין לי כוח, חשק או רצון להתמודד אתם, יש לי מספיק דברים לשאת בכל מקרה.

החלתי לשקול השבוע... אולי בכלל להפסיק ללכת לכנסייה. המחשבה הזו עברה לי בראש כמה וכמה פעמים, היה לי יותר מידי זמן להפעיל את החשיבת יתר שלי, ומצאתי את עצמי שוקל את הרעיון הזה פעמים ספורות, אך עדיין מספיקות בשביל לחלחל לתת המודעות שבי ולהדליק בה נורה מסוימת. לא יודע אם הברקה או אזהרה, או פשוט שילוב מסוכן של שתיהן יחד.

אני לא מוצא שום סיבה טובה או מוצדקת להגיע למקום הזה, מלבד העובדה שזה יהיה כמו לדקור סכין בלב של ההורים שלי. אם והייתי מוציא את הוריי מהמשוואה לרגע, וחושב רק על עצמי - אני באמת מרגיש שזה בזבוז של זמן שאני יכול לבלות אותו עם רוי, או לעבוד, או אפילו למצוא תחביב ולעסוק בו. אני כבר לא מסכים עם דבר ממילותיו של הכומר, ואני מרגיש כעס כלפי המקום שמגנה את האהבה שלי ושל רוי, באמת כעס טהור על האטימות שלהם, על החוקים הקשיחים שלהם חסרי כל גוון של אפור, על חוסר היכולת שלהם להראות רגישות וחמלה כלפי האחר, כלפי מישהו שהוא אינו הם. ותמיד הייתי שונה מכולם שם, אף פעם לא באמת הרגשתי חלק מהמקום הזה, ואני מבין למה, כי אני באמת שונה מהם, וזה לא דבר רע כל כך.

הכומר תמיד טען שאנו כולנו ילדיו והוא יקבל אותנו כפי שאנחנו, אך בנשימה אחת, אני נחשב כחוטא במקום הזה, אני נחשב כחולה נגועי מגיפות וצריך להרחיק אותי מהמקום הכל כך טהור והפלצני הזה. זו צביעות. פשוט כך. צביעות ובריונות.

הטלפון שלי צלצל עוד פעם נוספת והייתי מוכן להישבע שאני פשוט אענה לרוי ואתחיל לצעוק עליו בטלפון שיבין שאני צריך מעט שקט ומרחב, ובתור בן הזוג שלי, הוא חייב לכבד את זה. אבל הלסת שלי כמעט ונשמטה ולבי נעצר מלכת, כששמו של טרוי התנוסס על המסך. בלעתי את רוקי, לא דברנו בכלל מאז התקרית במועדון. הוא אמר דברים מאוד קשים כלפיי וכלפי רוי, כאילו והוא יודע הכל עוד ממזמן.

אני מוכן לדבר אתו עכשיו? תהיתי. ובין רגע ידעתי שאני לא, כמובן שאני לא מוכן לדבר אתו. יש לי מספיק צרות בחיים בכל מקרה, ובאמת אין לי את הרצון לפתוח אתו בשיחה כלפי תוקפן ואמיתותיהן של האשמות הללו שלו. אך מצד שני, אם עכשיו אני לא אענה לו, אולי לא נוכל לקיים את השיחה הזו עוד הרבה מאוד זמן, ואז זה כבר יהיה מאוחר מידי.

בזמן שהתחבטתי ביני ולבין עצמי, הגעתי למסקנה שעדיף להיפטר מהצרה הזו לפחות, אני לא חייב להיפגש אתו בשביל שנדבר, אפשר גם בטלפון. כך הקשר שלנו היה בחודשים הראשונים שבהם ניסינו לחדש אותו, וזה לא היה קשה כל כך, "היי", עניתי בקול שקט.

"שמעתי שחטפת מכות", הוא אינו השיב לברכת השלום שלי בחזרה וחתר ישירות לנקודה לשמה הוא התקשר, "אתה מוכן להסביר לי איך הגעת למצב הזה, נייתן?!", קולו נטף אשמה ואיום, ויכולתי לחוש כיצד הלב שלי מתפוצץ בחזה.

כף ידי התכווצה לאגרוף מלא זעם שבעבר דאגתי לפתוח אותו לרווחה במהרה ולא להניח לרגוש הכעס לחלחל בי, אך כעת, אני מניח לזעם לדבר בשמי. אני לא אתן לאף אחד לתקוף אותי לגבי זה שוב, זה לא הוגן, "כן, כמובן, כי אני פשוט נופפתי לעברם והתגריתי בהם שירביצו לי כמו חיות", אמרתי בקול קר ונטול כל רגש וזהירות, "אם התקשרת בשביל לתקוף אותי או להאשים אותי במה שהסדיסטים האלו עשו לי, אז זו בדיוק ההזדמנות הנכונה לסיים את השיחה", הוספתי.

חלקנו דקה יחידה של שתיקה, ויכולתי ממש לחוש את ההלם שלו שהתבטא בכך שלא היה לו דבר לענות לי בחזרה מלבד אנקת השתנקות והפתעה. מעולם לא עניתי לו כך, תמיד השפלתי את הראש והנחתי לו להפיל עליי את האשמה, גם כשאבא הכה אותו, הוא האשים אותי שספג את המכות בשבילי. אבל לא רציתי שאף אחד מאתנו יפגע, אך עדיין הנחתי לו לפרוק את התסכול שלו עליי. הנייתן הזה מתחיל להימאס עליי.

"אני... אני התקשרתי בשביל לברר מה קרה ולבדוק מה שלומך, אנחנו יכולים אולי להיפגש, אם אתה רוצה", הוא מלמל במבוכה שגרמה לי לעלות גיחוך. טרוי נבוך? אני מניח שזה עדיין לא היה מאוחר שהקערה תסתובב על פיה.

אני לא יודע למה אני אכזרי כך כלפיו, הרי הוא לא אשם בכך שהנערים האלו הכו אותי, אך אני עדיין פורק את התסכול עליו ומחליט להציב לו מבחן קטן, "אני לא מתכוון להיראות בציבור כך, אני נראה נורא. אם אתה באמת דואג לי ורוצה להיפגש אתי, אתה מוזמן לבוא הביתה. אל תדאג, אתה לא חייב להתמודד מול זוג המשוגעים האלו שילדו אותך, הם לא יגיעו הביתה בקרוב", כיניתי את ההורים שלנו באותו האופן שהוא מכנה אותם תמיד, רק בשביל להראות לו עד כמה רע ומכוער זה באמת נשמע מהצד, וגם בשביל לגרום לו להתכווץ, על כך שהוא תמיד כינה אותם כך באוזניי, לא חשוב כמה בקשתי ממנו להפסיק.

אני יודע שזו בקשה מוגזמת, הוא לא היה בבית כבר שש שנים, ויש לו זיכרונות רעים ואפלים מידי מהמקום הזה שהוא מעדיף להדחיקם ולקבור אותם עמוק בתוך הארון בחדר הילדות שלו ולהותיר אותם שם, מאחוריו, בבית המקולל והארור שלנו. זה באמת אירוני, שההורים שלנו תמיד נהגו ללכת לכנסייה ולקיים את מצוות האל, ועדיין, זה מרגיש שנפלה קללה על המשפחה שלי, ובמיוחד עליי ועל טרוי.

אני יודע שטרוי בוודאי מפחד לבוא לכאן, אך אני פצוע, תמיד יש מקרה חריג.

"אל תקרא להם כך.. זה לא נשמע טוב כשזה בא ממך", הוא אמר בקול שקט ופגיע.

צחקתי בהתנשאות, "הייתי בטוח שתהיה גאה בי, לא?", התגריתי בו, "בכל מקרה, אתה מתכוון להגיע לכאן או שעדיין אין לך ביצים בשביל זה אחרי פאקינג שש שנים שאתה מתחבא?", המשכתי לעקוץ אותו. אני באמת רוצה שהוא יבוא לכאן, לא בשבילי בהכרח, אלא בשבילו. הוא צריך להתגבר על זה.

חלקנו עוד רגעים ספורים של שתיקה, שהרגישו ארוכים מידי, כבדים ומתוחים מידי, הייתי בטוח שהוא ינתק את השיחה ומיהרתי להקדים אותו ולהיות מי שאומר כביכול את המילה האחרונה, מי שמשתיק את האחר לשם שינוי, אך כל מה שהוא אמר בתגובה לזלזול גס הרוח שהפגנתי כלפיו, "אני אבוא. אבל לא יותר משעה", אמר בקול שלא זיהיתי, קול חלול וריקני, כאילו שאבתי ממנו את הביטחון שהוא היה בטוח שצבר, כאילו הצבתי לו מראה שהתנפצה לו בפנים כי הוא בדיוק אותו הטרוי המתוסבך שעזב את הבית ולא עבר כל התפתחות או שינוי לטובה. ואני לא יודע מה נכנס בי לכל הרוחות, אך התכוונתי לצחוק עליו שימהר, אך הוא בדיוק ניתק.

ובשנייה שהוא ניתק, הבנתי, שאני לא יותר טוב מטרוי, אם לא יותר גרוע ממנו.

טרוי הגיע כעבור חצי שעה בערך, שקלתי אם להתנצל על ההתנהגות האיומה שלי. באמת רציתי לבקש ממנו סליחה ולהגיד לו שאני גאה בו על כך שדאג לעצמו ופרנס את עצמו, בשנים האלו ההורים שלו היו אמורים לדאוג לו, היו אמורים לחפש אחריו ולהתחנן בפניו שישוב הביתה. אך הוא לא ציפה או ביקש את זה, ונהפך להיות ההורה של עצמו, המשפחה של עצמו. זה לא מובן מאליו, הוא בכלל לא אותו הטרוי שעזב את הבית, אני לא יודע למה אמרתי את זה בכלל.

טרוי נכנס הביתה וסרק את המקום, הוא אינו הביט בי תחילה, אלא היה ממוקד בבית. הוא בחן את השטיח הצהוב בכניסה לבית, ולאחר מכן מבטו עלה בהדרגה לעציצים הירקרקים שלצד דלת הכניסה, לכורסאות הלבנות, ויכולתי להישבע שראיתי אותו מחייך חצי חיוך כשקלט את מקלות הסריגה של אמי שנחו על השולחן לצד גושי צימר כחולים. הוא סרק את כוננית הספרים, עובר ספר אחר ספר בעיניו, למרות שהוא אינו מאמין למילה ממה שכתוב שם. הוא חצה אותי בלי לומר מילה או לסגור את הדלת מאחוריו, והביט במטבח, ורק לרגע חשבתי שאני רואה אותו שואף את הניחוחות של ארוחת הצהריים אל אפו, ולקח צעד לאחור כאילו וחטף יריית כדור אקדח היישר אל אמצעו של חזהו. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי ולבי התכווץ ממראהו האבוד. אני לא יודע מה הוא חושב עכשיו, אבל אני בטוח שהזיכרונות מציפים אותו, הרעים והטובים. אני בטוח שהגעגועים לתחושה של בית, לאוכל של בית ולניחוחות שמגיעים עם הבית, הורגים אותו. ואני רוצה לבכות על כך שגררתי אותו לכאן. איזה אידיוט חסר רגישות אני.

הוא לקח נשימה עמוקה ועצם רק לרגע את עיניו, לפני שהפנה את מבטו למנורה הישנה שתמיד מתקלקלת, ולבסוף סרק את הקירות, מגחך ממראה הסדקים המתפוררים, כעת גבו היה מופנה אליי, אך כשראיתי אותו קופא באחת, ידעתי על מה הוא מסתכל, ובאופן מכני ממש לקחתי צעד לעברו, "טרוי", נסתי להסית את תשומת הלב שלו באופן הישיר ביותר שיש.

אך הוא אינו הגיב, הוא נותר קפוא במקום. אידיוט, למה לא הורדת את התמונה הזו לפני שהוא הגיע? למה לא חשבת על כך שיש סיכוי שכן יהיה אכפת לו לראות איך הבית בו גדל ישתנה, אם בכלל? למה היית כה גועלי וחסר רגישות כלפיו? הוא רק רצה לבדוק לשלומך. החרטה שבי הלקתה אותי בייסורים חסרי רחמים, הוא עכשיו במלחמה עם עצמו, ואני לא יודע מה להגיד או מה לעשות בשביל להוציא אותו מהמקום המבלבל והמתסכל הזה, מה לעשות או מה להגיד בשביל לעזור לו. אני חושב שזו הטעות הגדולה ביותר שאי פעם עשיתי בכל הקשר שלנו.

"טרוי...", לחשתי.

הוא לקח נשימה עמוקה והשפיל את הראש, מנענע אותו כאילו והוא מנסה להוציא את עצמו מהסיטואציה שנכפתה עליו בגללי, לפני שלקח שוב צעד לאחור והביט בי, "שום דבר לא השתנה...", מלמל בשקט, ולא היה נראה שמראה פניי בכלל השפיע עליו או עניין אותו כעת. ואני בהחלט יכול להבין את הסיבה לכך.

הייתי צריך לשרוף את התמונה המזדיינת הזו.

הוא הניח את ג'קט העור השחור שלו על הכורסה ופנה לכיוון המטבח, מתיישב על אחד מכיסאות העץ החורקים, "כן, בהחלט שום דבר לא השתנה", חזר ואמר שוב, גורם לכיסא לחרוק פעם נוספת.

לקחתי נשימה עמוקה ויכולתי לחוש את הלב שלי מתפוצץ מרוב כאב כשהתבוננתי בתמונה שלפניי, אלוהים, אני שונא את התמונה הזו. ממבט ראשון, וממבט עשירי גם, הדבר הראשון שיעלה לכל אדם לראש זה כמה שמחה המשפחה הזו נראית. עד כמה מאוחדת, חגיגית ושלווה היא. זוג הורים הניצבים האחד לצד השני, האב מחייך לעבר אשתו בהערצה, בזמן שיש שם רק ילד אחד בלונדיני עם שיער ארוך במרכז, והם עוטפים אותו משני צדדיו בזרועות מלאות חום ואהבה, והחיוך של הילד באופן משעשע, גדול מידי לפנים הקטנות שלו. אלו ומישהו היה יודע עד כמה עצובה המשפחה הזו באמת, עד כמה האם מפוחדת שמישהו יראה את הסימנים שעל זרועותיה אז היא דאגה ללבוש סוודר לבן גם ביום החם ביותר של הקיץ. אלו מישהו רק היה מעלה על דעתו, שמישהו נגע בילד הזה באותו הבוקר של התמונה, מישהו שלא היה צריך לגעת בו בשום אופן ובשום צורה ופשוט הרס אותו. אלו מישהו רק היה מבין שזה היה היום הנוראי ביותר בחייו של הילד הזה, שמחייך רק כי הוא חייב להעמיד פני מאושר, פני אדם בריא ונורמאלי, בשביל לא להיתקל באדם שפגע בו כך שוב. אלו מישהו היה לרגע תוהה, האם המשפחה הזו שלמה? כי היא לא. חסר פה עוד ילד בתמונה, וחסר שמחת חיים אמתית, חיוך כנה ותחושת שלווה. התמונה הזו כה מלאה בסתירות, והיא דגם אידיאלי לטרגדיה מהלכת, ואני רק רוצה לשרוף אותה.

"אז מה קרה לך?", טרוי שאל לבסוף.

הוא גם לא יודע עד כמה הייתי מוכן להקריב בשביל לא להיות בתמונה הזו, הוא גם חושב שאנחנו מאושרים ושלמים בתמונה הזו, בלעדיו. אבל כולם בתמונה הזו פשוט כל כך צבועים ושבורים, שהוא צריך להרגיש בר מזל שהוא ברח מכאן כשהיה יכול. אנחנו לא שמחים באמת טרוי, אם היית מביט מקרוב, היית רואה כמה בורקות העיניים שלי מדמעות. אבל כולם עסוקים במה שרציתי שיבלוט, החיוך הגדול מידי שלי.

"אתה זוכר את ניק?", שאלתי אותו וקרעתי את מבטי מהתמונה, הזיכרונות שהיא מציפה בי שייכת ליום שדאגתי לשרוף אותו. לא לקבור או להדחיק - להשחית, לקרוע ולמחוק את הקיום שלו. זה יום מוות בשבילי. יש נייתן של לפני ויש נייתן של אחרי היום הזה, וביום עצמו - שממה, אפלה ושקט מחרידים. אין כלום ביום הזה. לא קורה כלום. היום הזה לא קרה.

"ניק הדיק, כמובן שאני זוכר אותו, עדיין חי באשליות שהוא מאיים על מישהו ומשחק את תפקיד הבוס והשוטר של השכונה?", לעג לו טרוי, הוא תמיד שנא אותו, כולם שונאים אותו.

הנהנתי בשקט, "להכין תה?", הצעתי.

"יש לכם קולה בבית?", שאל והניח את מפתחות הרכב והפלאפון הנייד שלו על השולחן, ואני רק לרגע קפאתי מול המקרר. 'הבית שלכם'. כמובן שהוא החליט להפריד כל קשר פיזי, נפשי או רוחני שיש לו לבית הזה. זה הבית שלי ושל הוריי, לא שלו. אלו הוא רק היה יודע עד כמה הייתי רוצה שיהיה חלק ממנו.

סימנתי בראשי לשלילה, "לא... יש מיץ לימון ותפוזים אבל", חייכתי.

"תפוזים", אמרנו שנינו ביחד, וגיחכנו בשקט, ויכולתי לחוש כיצד הלב שלי מתרחב. שנינו תמיד נהגנו לשתות מיץ תפוזים בבית על העץ ששנינו בנינו יחד במשך חודשים, אך אבא שלי כרת את העץ לבסוף, בשביל למכור את העץ אני חושב, או כי היה נמאס לו ממנו. אני לא יכול להתעלם מהאירוניה של זה.

מזגתי לשנינו מיץ תפוזים בכוסות ארוכות והגשתי לו אחת, הוא מלמל תודה לעברי והאיץ בי שאספר לו מה ניק קשור אליי ולפנים שלי בדיוק.

לקחתי נשימה עמוקה, "ובכן... אל תשפוט, ובבקשה אל תנבח עליי או תקטע אותי באמצע. ניק טען שנראיתי בפאב השכונתי שלנו בחברת גבר, והוא אינו היה מוכן להניח לי להיכנס לכנסייה לאחר מכן. נסתי לדבר אתו ולהיכנס בכל מקרה, אך לבסוף הוא ענה לי באלימות, עם עוד צמד בריונים", הסברתי.

טרוי נחנק מהמשקה שלו, "אסור עכשיו להיראות בחברת גבר?", קרא בקול נוטף זעם ופקפוק במוסריות של החברה שלנו. נאנחתי, הוא לא מבין.

"טרוי... הוא טען שנראיתי בחברת גבר", הדגשתי בשנית, "שהתנשקתי עם גבר, שהייתי קרוב מידי פיזית לאותו הגבר, ואתה נוכחת מספיק שנים בכנסייה בשביל לזכור טוב מאוד שזה מבין החטאים הכי גדולים שהכנסייה שלנו מגנה", לא יכולתי להביט לו בעיניים בזמן שספרתי לו את זה. כי זה נכון, באמת נראיתי בחברת גבר, ואני לא מתחרט עכשיו שהלכתי לדאוג לו. אני אוהב אותו והוא היה במצוקה. אני אדאג לגבר שלי כמו שכל אחד אחר היה דואג לבחורה שלו.

יכולתי לחוש את פניו של טרוי מתקשות, עיניו היו חלולות והוא אינו נע למשך שבריר שנייה שחשתי בה כיצד הלב שלי מתפוצץ בחזי וקירות החדר סוגרים סביבי. לא רציתי להסתכל עליו, אך הייתי חייב. והחלתי לחוש כבד מידי, כאילו וקשה לי לנשום מרוב המשקל הרב של השקרים והסודות שאני שומר מפניו. הרגשתי שמאסתי בהם, שמאסתי בכל משחקי המחבואים וההתגנבויות הטיפשיות האלו. הרגשתי שזו חובתו של טרוי להבין, אחרי כל החרא שהוא עשה לי, הוא אומנם ספג לא מעט מאותו החרא, אבל אני לומד לסלוח לו. ואני רוצה להרגיש מקובל ונאהב, אחרי ההגליה המשפילה שהעבירו אותי בה.

לבסוף הוא קבר את ראשו בין זוג כפות ידיו, "אתה אמרת לי שזה חד פעמי", הוא התנשם והתנשף, "אתה אמרת לי שאתם רק שחקתם, שזה לא משהו רציני", הוא התכוון לאותו היום שהוא תפס אותי מתנשק עם ג'וני בחצר האחורית. הייתי חייב לומר לו שזה היה רק משחק עבורי, טוב, זה באמת היה משחק שג'וני הציע לשחק. רק שעבורי, זה היה עם משמעות מעט עמוקה ואישית יותר, וההרגשה שהרגשתי, הייתה הנאה נפשית ופיזית כאחד, ולא רק שעשוע של משחק ילדים.

"זה באמת קרה, נייתן?", הוא שאל, וכעת הניח את אגרופיו על שולחן העץ, "זו שמועה מפגרת שהמציאו עליך כי הם אוהבים לענות את החלשים, או שזה באמת קרה?", הוא חזר על שאלתו.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "מה אתה חושב?", לחשתי. הייתי בטוח שיהיו לי דמעות בעיניים בשלב הזה, או שאני אגחך ואומר לו שכמובן שמדובר בשמועה סתמית ונניח לזה. אבל משהו בי דוחף אותי לחשוף בפניו את האמת, או לפחות מחצית ממנה. משהו נחוש, חד וישיר, שאני פשוט לא יכול או רוצה להתנגד אליו. הוא יודע יותר ממה שאני חושב בכל מקרה. זה ברור.

הוא שתה מהמיץ תפוזים שלו והסית את מבטו לחלון שמאחוריי, "לא היית מתנשק עם גבר בשכונה שלנו, למה שבכלל תתנשק עם גבר?! אתה לא בעניין של הדיאנה הזו?", הוא החל לזרוק שאלות לאוויר, "אמרת לי שזה רק משחק!", הוא המשיך.

"טוב, טכנית זה היה משחק", הסכמתי אתו ושלבתי את זרועותיי זו בזו, כאילו וזה יעניק לי יותר ביטחון ורשת הגנה דמיונית כלשהי, "אבל... אבל אולי בשבילי זה היה קצת יותר", לא הורדתי ממנו את העיניים, "זו לא שמועה טרוי", בלעתי את רוקי, "ואני לא יכול לעשות כלום מול מה שהם אמרו, כי זה נכון. אני התנשקתי עם גבר, ואני לא חשבתי על כך שאנשים אחרים מסתכלים עלינו, זה לא היה הדבר שהכי עניין אותי באותו הרגע".

טרוי לקח נשימה עמוקה, "אבא ואמא יודעים שזה נכון?", הוא זקף את גבתו, וסימנתי בראשי לשלילה במיידיות, "אלוהים... מה חשבת לעזאזל?", הוא שמט את ראשו על השולחן ודפק אותו בו, כאילו ומנסה לראות מעט היגיון בעיוות שאני, "אתה מבין שברגע שבו הם יגלו אז הבית יתפרק סופית? יותר מזה, אתה תתפרק סופית! הם יגרשו אותך מהבית, ואתה לא תסתדר לבד נייתן, אני מצטער להגיד לך את זה, אבל פשוט אין לך כל סיכוי להסתדר לבד בלעדיהם", תקף אותי באשמה.

חייכתי חצי חיוך מלא תקווה ואמונה, "אבל אני לא אהיה לבד", עניתי בקול נוטף שלווה ורוגע, "הוא, לא ישאיר אותי לבד", אמרתי בקול החלטי.

עיניו נפערו לרווחה בהלם, "אתה... אתה אומר לי עכשיו שיש לך עדיין קשר עם... אתו?", הוא שאל בבלבול, "עם ההוא שהתנשקת אתו?", די ברור שהוא מנסה להימנע מלקרוא לו גבר.

צחקתי, "אני יוצא אתו כבר כמה זמן, האמת. יצאתי אתו גם בפעם שהתנשקנו", הסברתי בשקט.

הוא חפר את אצבעותיו בשערו, כאילו ומנסה לשמוט את שערותיו בכוח מרוב הלם וזעזוע כאחד. הוא נעמד במהירות והחל להתהלך בסלון הבית, חג במעגלים הלוך וחזור בלי שום תכלית מסוימת, ואני רק גיחכתי מהמחשבה על עד כמה אטום הוא. אני לא הודיתי בפניו שאני חולה סופנית או ששכבתי עם החברה שלו, אני לא אמרתי לו שאני שוקל להתאבד היום בצהריים - אני רק ספרתי לו שאני במערכת יחסים. הוא אמור להיות שמח בשבילי שמצאתי מישהו בעולם הזה שמקבל אותי ושאני עצמי, סוף כל סוף מאושר.

"זה לא סוף העולם טרוי, אתה תמיד ידעת עמוק בפנים שזה לא היה משחק עם ג'וני", אמרתי לו בחיוך רך.

טרוי נעצר והביט בי, עיניו הירוקות והקרות התרווחו פי שתיים, והוורידים בצווארו ובמצחו בלטו כעת כנגד עורו החיוור, "אז אתה אומר לי עכשיו שאתה פאקינג גיי?! זאת היציאה שלך מהארון?! אתה פאקינג צוחק עליי?!", הוא צווח עליי, "אני מגלה יום אחד שאחי הוא פאקינג גיי, ואתה יושב כאן ומחייך!", הצביע עליי באשמה.

צחקתי בקול רב יותר, אני גאה בעצמי על כך שאני מצליח לשמור על קור רוח, הייתי בטוח שאהיה בפאניקה רבה יותר ממנו, אבל אני כל כך שמח שהורדתי את המשקולת הארורה והמטונפת הזו מהלב, שאני לא יכול שלא לחייך, "אני עומד", התגריתי בו.

"אתה לא שפוי", פסק, "עכשיו, אתה באופן סופי והחלטי, לא שפוי", התנשם והתנשף.

גלגלתי את עיניי והפניתי את גבי לעברו, מביט בחצר האחורית דרך החלון, "ואתה אומר שאבא ואמא אטומים, שהדת אכלה להם את הראש. אני חושב שאתה לא פחות טוב מהם", לחשתי, מעט נעלב על כך שכינה אותי לא שפוי שנייה אחרי שראה כמה מאושר אני.

אתה שפוי. כל עוד אתה עם רוי אתה שפוי. הוא האדם היחיד שאני מצליח להיות שפוי אתו ולא לחשוב על לפגוע בעצמי או על עד כמה אני שונא את עצמי.

הוא השתתק מאחוריי, ואני המשכתי, "אתה חושב שזה מגיע לי מה שהם עשו לי? אתה חושב שאני חוטא באמת?", השפלתי את הראש, פתאום נעשה לי כה קר ורק רציתי להתחבא מתחת לשמיכה ולהתקשר לרוי שיבוא ויחבק אותי ויגיד לי שוב עד כמה הם מדברים שטויות.

הוא נותר שקט עוד רגעים ספורים שבהם רק התכווצתי עוד יותר ביני ולבין עצמי, אני לא מתחרט על כך שסיפרתי לו, זו הקלה אדירה להתיר לפחות חלק מהמשקולת הזו בפניו. רק הלוואי שהוא לא היה מגיב כך. הלוואי שהוא היה מגלה יותר אהדה והבנה, יותר קבלה ותמיכה, מאשר... זה. צפתי ממנו לקצת יותר, אך במחשבה חוזרת, למה לי? הוא אף פעם לא היה חזק בלתמוך, להקשיב או להבין. ואם מחשיבים את העובדה שכמעט חמש שנים היינו בנתק מוחלט, אין לי למה לצפות ממנו להרבה. אבל גם אין לי ממש את מי לשתף בזה מלבדו. אומנם בן וטום מאוד תומכים, אך טום הוא החבר הנאמן של רוי כמו שבן החבר של טרוי - ואני רוצה חבר משלי שיתמוך בי. אבל אין לי את זה. ואני שוב מבין עד כמה בודד אני באמת, ועד כמה אני אשם בזה. אני תמיד רק מפחד ומרחיק אנשים מפניי ובטוח שהם רוצים לפגוע בי.

"לא", הוא אמר בקול רגוע יותר, ואני הסתובבתי לעברו בחזרה. הוא חזר לעמוד לצד השולחן רק שהפעם הוא אינו התיישב לצדו, "אני לא חושב שזה מגיע לך מה שהם עשו... תסתכל על הפנים שלך, הם פגעו בך באופן קשה", הלסת שלו התהדקה, "ואני לא יודע אם חוטא זו המילה הנכונה, אני פשוט... אני לא מבין מאיפה זה הגיע פתאום", הודה בפיזור דעת והביט רק לרגע לשמיים, מנסה לבקש לסימן ולאות עזרה והסברה, אם זה לא מאוחר מידי והוא כבר מחוק בפני האל.

הנהנתי, משפיל את ראשי, מתחרט על כך שלא קראתי בספרים איך לצאת מהארון ופשוט עשיתי את זה באופן אימפולסיבי שכזה.

"זה לא הגיע פתאום, טרוי. זה פשוט קורה, אני בעצמי לא מבין עדיין... מה לא בסדר איתי, אם זה בכלל לא בסדר. אני עדיין לא מוכן לתייג את עצמי כגיי ולהכניס אותי לתבניות מסוימות, באמת. כל העניין הזה מאוד חדש וזר לי, והאמן לי שהעובדה שההורים שלנו מאמינים כה הדוקים, ואני חייב ללכת לכנסייה כל יום ראשון רק בשביל לשמוע עד כמה הם מגנים אותי שם, לא עוזרת לי כלל. אני עדיין מבולבל ואולי סקרן אפילו, אבל אני... אני באמת מתחיל לחוש שלם עם עצמי, ומאושר, הוא עצמו, גורם לי לקבל את עצמי יותר, ואני אוהב אותו. מעולם לא אהבתי מישהו לפני, כמו איך שאני אוהב אותו. זו אהבה אחרת, אהבה שמתגברת על כל אהבה אחרת שחשתי אי פעם, אהבה חזקה, שתלטנית שפשוט לוקחת את שיקול הדעת הבריא ממני והופכת אותי לחסר יכולת, אך עדיין בנשימה אחת, גורמת לי לרחף על העננים ולשקוע במצולות בו בזמן,גורמת לי לחוש שהכל אפשרי ואני יכול להשיג כל דבר שרק ארצה, וזה מדהים בעיניי. ואני לא מוכן לוותר על האהבה הזו, כי אני פשוט שקוע בה ובו עמוק מידי, שאני לא יודע איך אני אוכל להביט בעצמי בכלל בראי אם זה יעלם יום אחד. אני לא מצפה ממך להבין את האהבה שלי כלפיו, כי היא שלי, אלו הרגשות שלי וזה בסדר, אני בעצמי לא מבין אותם רוב הזמן, אם להיות כנה. כל מה שאני מבקש זה שתנסה לקבל אותי, אני אותו הנייתן שתמיד הייתי לפני, זה תמיד היה חלק ממני. ואתה ידעת את זה תמיד, אתה פשוט הכחשת כמו שאני הכחשתי, אבל נמאס לי מהמסכה הזו ומהבדידות הללו, אלו לא חיים,זו ההרגשה הכי איומה שיש, ולא מגיע לאף אחד לחוש אותה, אז למה שלי יגיע?".

ברגע שבו סיימתי את הנאום שלי לקחתי צעד לאחור ונשענתי על כיור המטבח בשביל לתפוס יציבות ולא להתמוטט על הרגליים וליפול. הרגשתי כאילו כל האוויר שלי יוצא מהריאות, כאילו ורצתי כעת ריצת מרתון בלי לנשום לדקה. מאיפה זה הגיע לכל הרוחות?! הייתי בהלם מעצמי, מהרגש הרב שפרקתי כאן בפניו. מעולם לא הודיתי שאני אוהב אותו בקול לפני, לא בפני אף אחד, לא בפני עצמי. וההרגשה, לומר זאת בקול, עד כמה אני אוהב ומסור כלפי הגבר הזה, שמימית פשוט, ומתישה ומזעזעת בנשימה אחת. זה מפחיד אותי. אני התאהבתי בו. זהו זה, הוא יכול לשבור אותי עכשיו במחיאת כף.

טרוי הביט בי לא פחות מזועזע ממני, הוא מעולם לא ראה בי כל רגש אחר מלבד עצב או פחד, אפילו את הכעס שמרתי לעצמי עד הזמן האחרון. אבל הוא אף פעם לא ראה אותי כך מאוהב, וזה מפחיד גם אותו. שנינו יודעים שזה לא טוב להרגיש יותר מידי, להתמסר יותר מידי, רק נפגעים מזה בסוף.

"מי זה?", הוא לחש.

בלעתי את רוקי והחזקתי חיוך אמיץ אחרון, "אתה יודע מי זה", אמרתי בקול ניטראלי.

כמובן שהוא יודע. אחרי ההפצרות שלו בזמן שהוא הרביץ לרוי, הוא הודה בכך שהוא ידע שהסתובבתי אתם כל הזמן הזה, שהלכתי למסיבה בביתו, שרוי רוצה אותי. הוא יודע שזה הוא. לפי המבט בעיניים שלו כעת, אני בטוח שאין טעם להזכיר את השם שלו רק בשביל לוודא.

הוא השפיל את הראש והניח אותו על השולחן שוב, מנסה לתרגל נשימות, כעת הוא לא דפק את הראש בשולחן, אלא רק נראה עייף, מוצף. זה יותר מידי מידע לעכל על אחיך ביום אחד, אבל הוא ביקש, ואני לא מתכוון להמשיך לשקר לו.

"למה אתה עושה לי את זה?", הוא לחש, "למה אתה פאקינג עושה לי את זה? אתה מנסה להחזיר לי על מה שעשיתי לך? אתה ילד קטן?! אם אתה רוצה להיות הומו, אז בסדר, אני עוד איכשהו יכול ללמוד איך לקבל את זה, או ללמוד על זה בכלל, כי אני לא פאקינג מבין כלום בזה! אבל למה אתו?! למה דווקא אתו?!", הוא חבט באגרופו על השולחן, גורם לי לקפוץ לאחור בבהלה, "ואתה חושב שהוא אוהב אותך?! אתה חושב שזה הדדי?! הוא רק משתמש בך בשביל לפגוע בי! הוא חתיכת אינטרסנט סוציופת, אני מכיר אותו, הוא רק משתמש בך ככלי בשביל להחליש אותי!", קרא באשמה.

צמצמתי את עיניי לעברו בכעס, ובמקום לברוח, לקחתי צעד ישיר לעברו, "למה אתה חושב תמיד שהכל קשור אליך?", ירקתי.

"איך זה לא קשור אליי? אנחנו יריבים, למקרה שלא ששמת לב, אתה לא חושב שזה צירוף מקרים נדיר מידי שדווקא עם האח הקטן שלי הוא-", הוא החל להסביר בתוקף, אך אני קטעתי אותו, מסרב להקשיב לשטויות האלו על רוי. הוא לא מבין כלום.

"זה לא אומר שהוא היריב שלי!", כעסתי, "אני לא יודע מה רוי מרגיש כלפיי, אבל הוא לא מנצל אותי. אם הוא ירצה, הוא ימצא דרכים להחליש אותך, הוא לא צריך אותי בשביל זה, עד לפני חצי שנה כלל לא דברנו האחד עם השני אם אתה לא זוכר, אז די ברור שהקשר שלנו לא חזק מספיק בשביל להוציא אותך מהריכוז בזמן הקרב", פסקתי עובדה נכונה. ברור שלא אכפת לו ממני עד כידי כך, הקריירה שלו היא התחלופה שלו למשפחה, "ואם אתה לא זוכר, הוא הפסיד בקרב בשבילי, כי אתה אחי. אז אני חושב שמי שנפגע כאן בינתיים זה רק הוא", הגנתי עליו.

טרוי עצם את עיניו והתיישב לרגע, שערו הבלונדיני אשר כה בהיר לעומתי, שהיה בלונדיני מלוכלך במקצת, נפל על פניו בפיזור, והוא נראה כמתקשה לחבר משפט, "אתם.. אתם לא... לא, פשוט לא. הוא היריב שלי-", חזר על עצמו אך נקטע ולכד את שפתו התחתונה בין שיניו ולבסוף וויתר. הוא נראה כמתכוון לקחת את מפתחות הרכב שלו וללכת, אך מיהרתי לעצור בעדו.

"חכה!", קראתי, "אני לא רוצה לדבר על העובדה שאתם יריבים, אני לא מעוניין לעסוק בזה. אתם יריבים, וזה שלכם, זו הקריירה שלכם - אך היא בשום מצב לא קשורה אליי. אומנם אתה אחי, אבל זה לא אומר שהאויבים שאתה רוכש לעצמך חייבים בהכרח להיות גם שלי. התחברתי אתו, ועם קבוצת החברים שלו, כמו שהתחברתי אתך מחדש ועם קבוצת החברים שלך. אני נהנה מאוד מחברת שניכם, ואני עייף מליפול בין הכיסאות שאני לא באמת חייב ליפול ביניהם, המצב לא חייב להיות כזה מסובך אם תפסיקו להסתכל עליו ככה, ואז לגרום לי לחוש רע", הסברתי בשקט ובסובלנות.

"אבל אתה אחי, אתה צריך להישאר נאמן אליי-", הוא התעקש, אך קטעתי אותו.

"ואני לא נאמן?! אני לא חושב שאי פעם גרמתי לך לחוש שהקשר החדש שאני יוצר עם רוי בא על חשבון הקשר שלי אתך. אפילו בקרב האחרון שלך, ישבתי בצד שלך. לבשתי את החולצה שלך אפילו, ועודדתי אותך לפני הקרב. אני לא מבין למה אני חייב לבחור, שום קשר כאן לא בא על חשבון קשר אחר-", הרגשתי שאני נחנק מבפנים אך סרבתי להראות לו את זה.

טרוי גיחך בזלזול, "ואחרי הקרב? חגגת איתי את הניצחון?", הוא שאל בספק.

"לא, הלכתי לוודא שהחבר שלי בסדר, כי הוא נפצע אחרי שפגעת בו באופן קשה בלי רחמים. אני לא מאשים אותך, זה החוקים של המשחק האלים והמטופש הזה, אבל כמו שתמכתי בך לפני הקרב, אני מחויב לתמוך בחבר שלי שנפצע בסיומו", קבעתי בלי למצמץ.

טרוי שתה את מיץ התפוזים שלו, כנראה מנסה להירגע, זיעה קרה זהרה במצחו והווריד הסגול בצווארו עדיין פעם ובלט כנגד עורו, הוא סימן בראשו לשלילה, מתקשה לתפוס את העובדות שאני מציף אותו בהן. אולי הייתי צריך לשמור את הגילוי הזה ליום אחר, אבל הוא שאל מי הבחור.

לבסוף טרוי נעמד ושוב הלך במעגלים, עצמי את עיניי וקברתי את פניי בין זוג כפות ידיי, הוא חייב להפסיק להיות כל כך דרמתי.

"אתה לא מבין עד כמה זה נראה רע מהצד?! לא מספיק שאתה יוצא עם גבר, אתה יוצא עם גבר שמתפרנס מלהכות אותי! את אח שלך!", הוא צעק.

"ואתה מתפרנס מלהכות את הגבר שאני אוהב! את הבן זוג שלי!", החזרתי לו בחזרה, משיב באותה אש שאין סיכוי שתצליח להתלקח. אך הבנתי שאי אפשר להחזיר לטרוי במלחמה, חייב לבוא אליו עם פנים לשלום, הוא משתגע ונטרף גם ככה כעת, "אתה אחי, והוא הבן זוג שלי. אני מכבד ומעריך אותך, אפילו למדתי להתחיל לכבד את מקום הפרנסה האלים שלך כי הוא עדיין עזר לך להתרומם על הרגליים ומעניק לך פרנסה טובה. ואני התאהבתי בו, אתה חייב להבין את זה. אני לא רואה את שם המשפחה שלכם, את צבע המדים שלכם או את הפרסומים עליכם. אני לא רואה את המקצוע שאתם עוסקים בו, או את ההיסטוריה שלכם. אני רואה את שניכם כבני אדם שיקרים וחשובים לי מאוד, ואני לא רוצה לאבד אף אחד מכם, לא בגלל אף גורם שיש, כולל בגללכם", התנשמתי.

בבקשה שינסה להיות רק קצת עם ראש פתוח יותר ולב מואר, וינסה להבין.

"אתה רואה את המציאות באופן מעוות", ירק לעברי.

"אני לא חושב שלראות אתכם כבני אדם בפני עצמכם בלי קשר למקום העבודה שלכם, ולהניח לעצמי להרגיש את מה שאני רוצה להרגיש, בהכרח אומר שאני רואה את המציאות באופן מעוות. ואם כן, כנראה שבית משוגעים זה לא מקום רע כל כך למרות הכל".

טרוי סימן בראשו לשלילה וחזר שוב לקחת צעדים לאחור ולהתרחק ממני, כעת דוחף את הטלפון שלו בחזרה לכיס מכנסיו ואת מפתחות הרכב אחז בידו הפנויה, "אני מבין. אתה החלטת שאתה לא רוצה אותי בחיים שלך, אבל אתה מנומס מידי בשביל להגיד את זה, אז אתה עובד שעות נוספות בשביל להרחיק אותי. או שכל זה חלק ממסע נקמה מטופש בי. אתה באמת פתטי נייתן, הגיע הזמן שתתבגר", ירק לעברי את האשמות המטורפות האלו בזלזול.

עיניי נפערו לעברו בעלבון, "אתה צוחק?! אם לא הייתי רוצה קשר אתך לא הייתי סופג את היחס הגועלי שלך כלפיי, הייתי פשוט מנתק אתך את הקשר שוב! אתה מערבב כל כך הרבה דברים אחד עם השני, בלי שום קשר ביניהם! איך העובדה שאני נמצא במערכת יחסים עם מישהו, קשורה אלינו?", עכשיו אני קברתי את אצבעותיי בשערי מרוב עייפות ממנו. הוא מתיש, באמת.

טרוי סימן בראשו לשלילה בתקיפות, "לא, אתה לא יכול לצאת אתו. אתה לא מבין שזו בגידה בי?! מה לא פאקינג בסדר אצלך בראש?", הוא צעק עליי אך נמנע מקשר עין אתי, "ואיך אני אהיה שותף במערכת יחסים הזו? ואם אני רוצה להכיר את בן הזוג שלך? אני לא חושב שאני יוכל לשבת עם החרא הזה לכוס קפה, ממש לא", קבע.

נאנחתי, לוקח נשימה עמוקה. אתה חייב להישאר סבלני נייתן,אתה חייב להישאר סבלני. הוא בסוף יבין זאת, הוא יהיה חייב להבין זאת. או שהוא יצא מהדלת וכך גם מהחיים שלי, שוב.

רק לרגע התכווצתי, אני באמת מוכן לוותר על הקשר שלי עם אחי בשביל רוי? תהיתי לרגע בלחץ. זה באמת הרבה יותר חשוב מזה? והרגשות העזים שלי כלפי הגבר הזה החלו להפחיד אותי מחדש, כי אני לא רגיל לחוש כך כלפי מישהו, ואני כה נחרד מההשלכות של הרגשות הללו. תמיד ברחתי מפני רגשות וקרבה, כי זה לא דבר טוב. בספרים ובסרטים זה דבר יפהפייה, אבל בחיים האמתיים, אתה רוב הסיכויים תפגע אם תעז להרגיש או לבטוח במישהו. ואני פשוט רוצה לחסוך זאת ממני.

אני שונא את המצב הזה. למה הם לא יכולים פשוט פאקינג להסתדר אחד עם השני?!

"בשבילי אתה לא יכול להתגבר על השנאה האידיוטית הזו שלך כלפיו? על סמך מה אתה שונא אותו בכלל?! על כך שהוא ספורטאי טוב ומשמש לך תחרות, זה ספורט! אתה מתנהג כמו ילד, שלא מצליח להפריד בין המשחק למציאות. זה שאתם מתחרים בזירה לא בהכרח אומר שאתם חייבים להתחרות גם אחרי הקרב-", התחלתי להאשים אותו, אך הוא קטע אותי.

"אתה חושב שאתה יכול להופיע משום מקום ולשנות את סדר הדברים?!", צעק עליי.

"אני חושב שמישהו צריך לעשות מעט סדר כאן!", תקפתי בחזרה, "אין כאן שום סדר! רק שני אנשים קשים מידי כמו קרש, שלא מוכנים להתגמש למטרה טובה", שילבתי את זרועותיי זו בזו והנדתי לעברו באשי באכזבה.

טרוי גיחך לעברי ופנה לכיוון הדלת, "מטרה טובה? כן, כמובן, הזוגיות הדפוקה והמסריחה שלך היא הדבר הכי טוב והכי חשוב כרגע בעולם הזה, ואנשים ישנו את הטבע שלהם רק בשביל שנייתן הקטן יהיה מאושר והזוגיות הפתטית שלו תצליח, כן, כמובן, הגיוני ביותר", אמר בציניות נוטפת ארס.

עצמתי את עיניי והשפלתי את ראשי לרצפה, מניח לשערי ליפול על מצחי. כך לפחות אני יכול להסתתר מפני הזעם שלו והיערות המעליבות והפוגעניות שלו, מיד אחרי שפתחתי בפניו את לבי. אני לא יודע למה רק למשך שבריר שנייה חשבתי שיהיה נכון לשתף אותו בזה ולהניח לסוד שלי ושל רוי לצאת לחופשי. לא יודע למה חשבתי שלפחות פעם אחת הוא יתנהג כמו איך שאח אמור להתנהג, וזה לתמוך בי. את הצעקות והכעס שישאיר להורים שלנו. אני לא צריך עוד אדם שיגיד לי מה לעשות, אני רק רציתי מישהו שיקשיב לי ויקבל אותי. טרוי הוא האדם האחרון לפנות אליו במצב כזה.

"טרוי, אנחנו צריכים לדבר על זה", אמרתי בקול עייף ומובס, "אל תלך, אוקי? בוא נשב ונדבר על זה עד שנגיע לפשרה שתהיה נוחה עבור שנינו", החלתי ללכת בעקבותיו לכיוון הדלת, "אם תרצה אני לא אדבר אתך על הזוגיות שלי ושלו, בכל מקרה אני לא מתכוון לנופף בה לראווה בכל רגע נתון. רק תגיד לי איך נוכל להסתדר שוב", התחננתי בשקט.

אך הוא אינו הקשיב לי ופתח את הדלת לרווחה, נותר עם הגב אליי.

"לאן אתה הולך?", קראתי בלחץ. פלאשבקים מהיום ההוא, לפני חמש שנים, שיצא מדלת הבית הזה ולא חזר הציפו את מוחי וגרמו ללבי להלום בחוזקה ובלחץ. דמי קפא בעורקיי ויכולתי לחוש מחנק צורב בגרוני, בעוד השתנקתי בניסיונות לנשום אך לא נותר לי עוד טיפת אוויר, "טרוי!", צעקתי לעברו. הוא לא עושה את זה, הוא ממש לא עושה את זה שוב. זו סיבה טיפשית להתבודד ולנתק את הקשר בגללה. כל מערכותיי נדרכו ובטני התהפכה כשהוא טרק את הדלת בפניי. גורם ללבי לצנוח מטה ולדמעות להכות בעיניי, בעוד שיכולתי לחוש כה קטן וחלש מול טורנדו טרוי שהוא.

יצאתי בעקבותיו בתוקף, "אתה מתכוון להיעלם שוב?!", צעקתי עליו באשמה.

"לא, אני פשוט הולך", מלמל בפיזור דעת ולחץ על הכפתור שמדליק את האוטו שלו.

חבקתי את עצמי, אני כל כך שונא את החורף, כל כך קר לי. אלוהים, "הולך לאן?", קולי נעשה צרוד מהדמעות שסירבו לדלוף מעיניי ומהקור.

טרוי פתח את דלת המכונית שלו לרווחה, "לחשוב, נייתן. לחשוב", לחש.

"על מה?", לא וויתרתי.

"אני יודע מה גרם לך כל כך לשנוא אותי, אבל תמיד המשפחה הייתה בראש סדר העדיפויות שלך. אני רק צריך לחשוב... לחשוב איך זה, שלא חשוב כמה אני מתאמץ, אתה עדיין תמיד תשנא אותי", הוא מלמל בשקט ונכנס למכונית שלו, מתניע אותה ונוסע.

התכווצתי ביני ולבין עצמי, אבל אני לא שונא אותך טרוי. זה אתה ששונא את עצמך.

שטפתי את הכוסות שהחלו מיץ תפוזים, מסתיר את הראיות שביקר כאן מישהו לפני שהוריי יחזרו. אני חייב לספר לרוי על מה שקרה כאן. אני חייב לו גם הסברים. לקחתי נשימה עמוקה ונאנחתי, מתחיל להשלים עם העובדה שכנראה רוב הסיכויים אבדתי את אחי סופית. אני לא מתכוון לנסות ליצור אתו קשר, זה תורו הפעם, ובאמת לא עשיתי שום דבר רע. גם אז לא עשיתי.

הטלפון שלי צלצל פעם נוספת, ולהפתעתי זה היה טום שהתקשר הפעם. רק לרגע נרתעתי מהמחשבה שייתכן שזה רוי, נזכר בתקופה ששלח לי הודעות מהטלפון של טום והתחזה אליו, זה מרגיש כאילו ועבר נצח מאז. כל כך הרבה קרה, ואני לא מצליח לעמוד בקצב הזה.

אך עדיין בחרתי לענות, אני צריך לדבר עם מישהו שאני יודע שלא חשוב מה הוא יתמוך בי.

"היי", קראתי אל הצד השני של הקו.

"היי?! אתה פאקינג נעלמת לשבוע וכל מה שיש לך להגיד זה 'היי'?!", טום קרא בחזרה בכעס, אבל יכולתי לראות את החיוך שלו. הוא לא יכול לכעוס, זה לא בדנ"א שלו פשוט.

גיחכתי בשקט והתיישבתי על השולחן במטבח, "אני יודע, אני מצטער", אמרתי בקול רובוטי.

"מה קרה בלונדי? דאגנו לך", הוא אמר בקול רך יותר, "אתה יודע בדרך כלל כשאנשים נעלמים הם יכולים לעורר מהומה שתגרום למשטרה לחפש אחריהם ולתקשורת לפרסם כתבות עליהם, זה לא טוב להיעלם", התבדח.

לקחתי נשימה עמוקה, הכוונות שלו טובות, אבל באמת אין לי כוח לזה עכשיו, לא אחרי השיחה שהייתה לי עם טרוי, "מצטער... שוב", אמרתי בקול חסר סבלנות מעט.

טום השתתק לרגע, ואז שאל, "מה עובר עליך? אתה בסדר?".

גיחכתי באירוניות. אני ובסדר הן שתי מילים שפשוט לעולם לא יפגשו ביחד. בכל פעם שהדברים מתחילים להסתדר לי בחיים, משהו חדש חייב להופיע ולפוצץ את הכל.

"לא היה לי כל כך מצב רוח לחברה בזמן האחרון", נסתי להסביר. זה לא שקר מוחלט.

טום נאנח, "רוי דאג לך, למה התחמקת ממנו? אתה כועס עליו?", שאל בדאגה קלה.

"לא.. אני לא.. למה תמיד כולם חושבים שאני כועס עליו?", קראתי, "רציתי קצת זמן לבד, גם זה עכשיו אומר שמשהו לא בסדר אצלי?!", כעסתי. תנשום נייתן, תנשום. נסתי לרסן את עצמי. אבל לעזאזל, אני פשוט באמת לא יכול להמשיך לשאת את כל המשקל הזה יותר. זה כבד ומתיש מידי.

טום חלק אתו דקה בודדה של שתיקה, לפני שהשיב, "לא, כמובן שלא, זו זכותך בלונדי... פשוט, אם אתה צריך מישהו, אתה יודע שאני-", הוא החל להתגונן, אך מיהרתי לקטוע אותו.באמת אין לי כוח לרחמים הללו, אני לא צריך בהם.

"אל תרחם עליי בבקשה, אם הייתי צריך עזרה הייתי מבקש אותה, אבל אני לא. אני אדבר אתך מאוחר יותר", התחמקתי ממנו בקול יבש ולפני שהייתה לו הזדמנות להשיב לי בחזרה, מיהרתי לנתק את השיחה ולזרוק את הטלפון רחוק ממני לפינת השולחן, לפני שקפצתי בחזרה לקרקע ועליתי לחדר שלי. רק רוצה לישון ולשכוח מהשיחה שהייתה לי עכשיו עם טרוי.

נקודת מבט טום

רוי נכנס לחדר ההלבשה עם מגבת ספוגת זיעה כרוכה סביב צווארו, בעוד שערו הלח נדבק למצחו. הוא אינו יצר אתי קשר עין והתפנה לארונית שלו. אני חייב לספר לו שהחבר שלו הראה סימן חיים, מצד שני, לא רציתי לספר לו עד כמה רע הוא נשמע. הוא דואג לו יותר מידי בכל מקרה.

"הכרטיסים לכלבה שלך", רוי זרק לעברי זוג כרטיסים הלוך וחזור למשך שבוע לניו יורק, "כדאי לך להפעיל את הראש שלך", הזהיר אותי.

"תודה, אני אחזיר לך", הבטחתי לו ודחפתי את הכרטיסים לתיק. מנסה להחזיק את עצמי מלהתחיל לקפוץ ולרקוד באמצעו של החדר כמו נערה מתבגרת בת שש עשרה. אלוהים, אני אראה אותה בקרוב, אני באמת אראה אותה. לידי, פיזית. לא בחלום.

"כן, בטח, לך תזדיין", גיחך לעברי בזלזול, "רק בבקשה אל תיפול לרשת שלה", לחש.

גירדתי בשערי ונעלתי את נעלי הספורט שלי, "בלונדי ענה לי", אמרתי ישירות.

הוא קפא רק לרגע והתיק נשמט מכתפו בעוד הוא הסתובב לעברי והתקדם לכיוון מושבי במהירות, "למה לא פאקינג קראת לי?!", כעס עליי.

"היית באימון, חבר, הוא ענה לי רק לפני כמה רגעים", הסברתי. אני לא שופט אותו, אני זוכר אלו מחשבות אכולות חרדה תקפו אותי כשקריסטין החליטה לנתק אתי את הקשר לתקופה, ולבסוף הפחדים שלי התגשמו. היא באמת מצאה מישהו אחר. אבל אולי אני אראה אותה יום אחד והכל יחזור להיות בסדר.

אני מסוגל לסלוח לה? באמת?

רוי עצם את עיניו ונאנח בעייפות, מניח את מצחו על אחת הארוניות שמעל ראשי וחבט עם אגרופו בקיר, "מה הוא אמר לך? הוא בסדר?", שאל אותי בשקט. אני כבר לא מזהה את החבר שלי כל כך, הוא עדיין עקשן וקשה, וכנראה תמיד יהיה. עד שזה מגיע לנייתן.

לקחתי נשימה עמוקה ושלחתי לעברו חיוך מעודד, "תהיה בטוח שזה לא נוגע אליך, הוא לא כועס עליך ומנסה להאשים אותך עכשיו על מה שקרה במועדון. הסתבר, שהוא פשוט היה צריך מעט שקט וזמן לבד... זה קורה, אנחנו כולנו בני אדם, כולנו צריכים את הפרטיות שלנו לפעמים גם אם אין לזה סיבה ממש", נסתי להסביר לו ולדבר אתו בהיגיון, למרות שזו כמעט משימה בלתי אפשרית.

רוי סימן בראשו לשלילה, "תמיד יש לנייתן סיבה. איך הוא נשמע?", עכשיו הוא הביט בי, וראיתי בברור כיצד הוא מנסה לא להרוס את חדר ההלבשה ולנסוע לבית שלו במהירות של 160 מייל לשעה כמו מטורף בלי להתבונן בתמרורי העצור וברמזורים האדומים. הוא התנשם והתנשף, ועיניו היו קפואות וחסרות כל הבעה בעוד הוא המתין בלי סבלנות כלל שאענה לו. הוא כיווץ את כפות ידיו לאגרופיו הדוקים, מבליט את החתכים שנהפכו לצלקות במפרקי אצבעותיו.

לקחתי נשימה עמוקה, "הוא נשמע... כועס", אמרתי בקול שקט, "אני לא יודע למה, הוא כעס עליי אפילו כי הצעתי את העזרה שלי", הסברתי.

רוי לא התעכב הרבה לפני שזרק על עצמו קפוצ'ון אפור, תחב את רגליו לנעליו ולא נעצר בשביל לשרוך את השרוכים שלו, נשא את התיק על כתפו וטרק את הארונית שלו. הוא אינו נפרד ממני לשלום, לפני שיצא בסערה מחדר ההלבשה ואני עצמתי את עיניי. אני חייב לעצור אותו מלעשות עוד טעות, בלונדי צריך זמן לבד, וזה הדבר האחרון שרוי מסוגל לכבד ולהבין.

"רוי! השרוכים שלך אבל!", נסתי לעכב אותו ולגרום לו להקשיב לי בזמן שהתבדחתי על הביטחון שלו, יוצא מהחדר בעקבותיו. גם אני לא קשרתי שרוכים, אבל על הזין, "אתה יכול ליפול ולהיפצע", המשכתי לצחוק, אבל הוא התעלם ממני. יוצא לקור שבחוץ, זורק את התיק למושב האחורי ונכנס למושב הנהג, "חכה!", קראתי ונכנסתי במהירות בעקבותיו.

"אין לי כוח למשחקים הילדותיים שלך טום, אתה מעכב אותי, תצא לי מהרכב", הוא אמר בתוקפנות, ואני גלגלתי את עיניי. עליי הוא מאיים? זה באמת משעשע.

צחקתי, "אני בא אתך", אמרתי בקלילות ופתחתי את תא הכפפות שלו, הוא תמיד מחביא שם צ'יפס.

הוא התניע את המכונית שלו, "מה זאת אומרת אתה בא איתי? צא לי מהמכונית, אני רציני טום. אני צריך לראות אותו", הוא כמעט נשמע מתחנן.

"ואני לא אמנע ממך לעשות את זה", אמרתי בפה מלא צ'יפס, אני מת על החטיף הזה, "אני רק אפקח שאתה לא עושה טעויות, אין לנו זמן ומקום לשטויות שלך כעת", הבטחתי לו, מחבר את הכבל אוקס לטלפון שלי בשביל למנוע ממנו לשים את שירי הרוק הדיכאוניים שלו.

"וואו, השתלטת לי על המכונית", הוא קרא לעברי בכעס והחל לנסוע, יודע שאין טעם אפילו לנסות להתווכח אתי.

התבוננתי בו במבט מלא עלבון ודרמתי בהגזמה, "סליחה? אם אתה שוכח, אני ישנתי במכונית הזו פעם, יש לי זכות מלאה עליה", הצדקתי את מעשיי והפעלתי שיר.

רוי גלגל את עיניו וניסה להילחם בחיוך, הנה החיוך הזה. סוף כל סוף הוא מחייך, חשבתי.

"ישנת במכונית שלי כי היית שיכור מידי בשביל לצאת ממנה אפילו, וזה לא אומר שיש לך בעלות עליה, זה נקרא השגת גבול", גיחך.

גלגלתי את עיניי לעברו בזלזול וחיטטתי עוד קצת בתא הכפפות שלו, מוצא חטיף גבינה ופחית של קולה, "אתה משיג גבול, מי אתה חושב שאתה שתשמור את כל המזון הזה לעצמך?", קראתי לעברו ופתחתי גם את החטיף גבינה.

"לא.. אל תאכל את זה, זה שנים שם", הוא ניסה לא לצחוק אך נכשל.

צחקתי ביחד אתו, "אולי אם אקבל הרעלה לא אלך לקריסטין", התבדחתי על המצב הדפוק שהנחתי לה להכניס אותי אליו שוב. לא, אני בחרתי להיכנס הפעם. סירבתי להתחמק מאחריות.

רוי לכד את שפתו התחתונה בין שיניו, "טום, זה רעיון כל כך גרוע. הבת זונה בגדה בך, זה רציני. והיא ניתקה אתך כל קשר. זה לא הוגן שפשוט תקפוץ בשנייה שבה היא תקרא לך, זה מגוחך", טען, "אל תיתן לה את הכוח הזה, בבקשה", התחנן כמעט.

לקחתי נשימה עמוקה, "אני חייב לראות אותה, רק בשביל לראות אם בכלל אין עוד סיכוי. בשביל לראות אם היא אותה קריסטין. יש משמעות לנסיעה הזו רוי, הרבה יותר ממה שאתה חושב", נסתי להסביר לו את המניעים שלי, למרות שידעתי שכל זה מתאפס לעומת המניע התמים שפשוט התגעגעתי אליה .

רוי לקח נשימה עמוקה, "אני מבין... רק בבקשה אל תיתן לה להחליש לך את הרגליים, מגיע לך בחורה טובה יותר, באמת", נשאר בדעה שלו. רוי הטיפוסי.

שתיתי לגימה ארוכה מהקולה, זה חם ובלי גזים בכלל, לעזאזל, זה באמת שנים כאן, "סמוך עליי", זה כל מה שהיה לי להגיד, בזמן ששתיתי לגימה נוספת. גועל נפש של משקה. ואני לא סומך על עצמי. ואני לא סומך עליה. ושנינו נהיה שם ביחד שבוע, זה לא רעיון טוב, אך חכתי לראות אותה יותר מידי זמן ואני לא יכול שלא להתרגש מזה. אני לא יכול שלא לחשוב שזה הרעיון הכי טוב שיש והכי גרוע שיש בו בזמן.

מה היא עשתה ממני לכל הרוחות?! רכיכה מהלכת.

"אני תמיד סומך עליך, קניתי לך את הכרטיסים זה אומר משהו לא?", התגונן רוי, "רק... אתה סומך על עצמך?", אתגר אותי. החרא העקשן הזה מכיר אותי טוב מידי. התבוננתי לעברו וחייכתי את החיוך הנבוך שלי, בזמן שהוא גנב צ'יפס מהשקית, שנינו יודעים בלי מילים את התשובה אך מעדיפים לא להגיד את זה בקול אם בכלל לדבר על זה.

"מה תגיד לו כשתראה אותו?", שנתי את נושא השיחה.

רוי נשען לאחור, "אם אני בכלל אראה אותו", הוא החל לנסוע מהר יותר.

"היי! מהירות!", כעסתי, והוא קילל בשקט וחזר לנסוע נורמלי. ידעתי שאני צריך לנסוע אתו, מישהו מאתנו חייב להישאר שפוי, "מה זאת אומרת? אתה חושב שהוא לא ייתן לך להיכנס?", תהיתי.

הוא הנהן, "כשנייתן כועס, הוא מרחיק אנשים ממנו", הסביר בשקט.

גיחכתי, "לא כל כך שונה ממך", טענתי.

הוא הנהן לעברי בהסכמה, "זו בדיוק הבעיה", וידעתי למה הוא מתכוון. אין מישהו שיודע יותר טוב מרוי עד כמה קשה זה להיות רוי, או עד כמה קשה זה להתמודד עם רוי. חבל שהתכונה היחידה שהם חולקים בשותפות היא היכולת להרחיק אנשים במצבים שהם הכי צריכים אותם סביבם. הייתי בטוח שנייתן שונה באופן מוחלט מרוי, והם ישמשו שיווי משקל האחד לשני. אני מניח שאם אף אחד מהם לא ישנה את התכונה האיומה הזו, הם יפלו מהצוק. אך זה לא המקום שלי להגיד את זה.

"טוב, אני כאן. אם הצלחתי להתמודד אתך, אני אצליח להתמודד עם בלונדי", אמרתי, ושנינו גיחכנו בשביל להדחיק את הרצינות של השיחה, "רק אל תלחם בו, או אתו. אם הוא לא רוצה אותך שם, אז תלך. מספיק שהראית שאכפת לך ממנו בשביל להגיע לראות אותו, האמן לי שאחרי זה הוא יתקשר אליך", הבטחתי לו. והוא הנהן בהסכמה אך ידעתי שרוי לא יהיה מוכן לעזוב את הבית שלו עד שהוא לא יראה אותו, אז שתקתי והנחתי לו לחשוב שהוא הצליח למכור לי את האשליה הזולה הזו שרוי מסוגל להתפשר ולוותר.

לבסוף הגענו לביתו ורוי נקש על דלת הכניסה, הבטחתי לו שאני לא אכנס אתו יחד לבית ואחכה לו בחוץ, אך אני אלווה אותו עד הסוף אם אני כבר כאן. אחרי שלוש נקישות על הדלת, הוריו של נייתן כנראה, פתחו אותה לרווחה ואמו לקחה צעד לאחור באופן ישיר כשראתה בנו וזה גרם לי לגחך.

שני נערים גבוהים לבושים בשחור עם קעקועים ופירסינג על הפנים ניצבים לה בדלת ביתה הקדוש, ומבקשים לפגוש את הבן שלה ולהתארח בביתה. זה חייב להיכתב איפשהו. לא יכולתי לשלוט בצחוק שלי ואביו של נייתן הביט בי במבט חמור שגרם לי להשתתק באחת. שיט, רק אל תשפוך עליי מים קדושים קר בחוץ ואין לי פנאי להתקרר עכשיו. יש לי טיסה בקרוב.

לעזאזל, יש לי באמת טיסה בקרוב.

תתרכז, טום. תתרכז!

"שלום, מר וגברת פארקר, הגעתי לראות את נייתן, קבענו להיפגש היום. קוראים לי רוי-", רוי החל להסביר את עצמו בנימוס ואני מצטער שהשארתי את הטלפון במכונית, הייתי צריך לצלם אותו. הוא נראה כל כך לא הוא באופן מגוחך.

אביו של נייתן קטע אותו, "מה זאת אומרת קבעת להיפגש עם נייתן?! מי אתה לעזאזל ומה לך ולבן שלי?", תבע לדעת.

אך אמו של נייתן מיהרה לומר, "רגע, אתה רוי, מי שלומד עם נייתן באוקספורד, נכון?", תהתה אמו.

רוי הנהן בהסכמה והיה נראה כאילו הקלה שטפה את עיניו, מה לעזאזל? מה לנייתן ולאוקספורד? מה בכלל לרוי ולאוקספורד?! הם שקרו להורים שלו? אני חייב למצוא את נייתן ולגרור אותו לכנסייה, לשקר זה חטא, חשבתי בשעשוע. הוא בוודאי יבכה ויתחנן שאשמור על זה בסוד אם אגיד לו את זה. הבלונדיני הזה צריך עזרה, צחקתי בלב.

"כן, פגשתי אתכם בכנסייה לפני כמה חודשים. נייתן עוזר לי ללמוד תמיד, והוא אינו הופיע בלימודים בשבוע האחרון וקבענו שאראה אותו היום ואשלים עבורו את החומר", הסביר.

אביו של נייתן שילב את זרועותיו בחוסר אמונה מוחלט, וזקף את גבתו בהתנשאות. רציתי לדחוף אותו שלא יסתכל על החבר שלי כאילו והוא נחות ממנו, בינתיים מי שמתקדם בחיים ומצליח זה רוי, למרות הקעקועים שלו. זה סך הכל קעקוע, אנחנו חיים במאה ה-21 לכל הרוחות.

"אתה? תלמיד באוקספורד?", זלזל בו האב, "ואיפה הציוד שלך בדיוק?", שאל בלעג.

רוי קפא במקומו וזו הפעם הראשונה שראיתי אותו לחוץ, למה הוא כל כך מנסה להרשים את הזוג הנפוח הזה? אך מיהרתי בחזרה למכונית של רוי, "שכחת את התיק שלך באוטו!", קראתי, מוציא את תיק האימונים שלו ומגיש לו אותו, "אל תשכח שפעם הבאה אני קובע איזה סוג אימון נעשה", נסתי לתת הסבר לתיק הספורט שלו, הם גם ככה לא מבינים כלום בספורט. הם עסוקים בלשבת על התחת ולקרוא אותו ספר פעם אחר פעם.

רוי הבין את ההצגה הקטנה שעשיתי וחייך לעברי חיוך מוקיר תודה, "סגור", קבע איתי.

"אתה בטוח שנייתן קבע אתך היום? אני מתכוונת... הוא לא מרגיש טוב כל כך, והוא אינו הודיע לנו שהוא מזמין חבר", הסבירה. הוא לא בן שש, גברת, הוא פאקינג גבר בן עשרים ואחת. הוא לא צריך להודיע לך כל דבר. חשבתי בכעס.

רוי הנהן בתוקף, "כן! זה מאוד חשוב, יש לנו מבחן בשבוע הבא. אם הוא לא מרגיש טוב אני אלך, אבל..-", רוי חזר לעצמו ושיחק את ההצגה גם, אך אמו מהרה לעצור בעדו.

"לא, חכה, זה בסדר. בוא תכנס, אתה גם לומד אתם?", היא פנתה אליי.

סמנתי בראשי לשלילה כשבדיוק האב התפרץ על אשתו, "למה את מזמינה את הפושעים האלו לבית שלי?!", קרא, "זה ברור שהם לא לומדים באוקספורד! תסתכלי עליהם!", התעקש.

"ריצ'רד...!", האם השתנקה, "רק רגע, חמודים", היא חייכה אלינו חיוך לחוץ וסגרה את הדלת. יכולנו לשמוע צעקות אך לא ממש הבנו את המלל, אז רק הסתכלנו האחד על השני ואני נסתי להשתלט על הצחוק שלי מתוך כבוד לרוי שנראה מודאג.

"וואו, אני לא יכול לחכות כשהוא יכיר אותך להורים בתור הבן זוג שלו!", קראתי בהומור, "אני יכול להיות נוכח באירוע הזה? בבקשה? לפחות שמישהו יצלם את זה!", התעקשתי.

רוי עצם את עיניו ולבסוף שלח לעברי מבט של מוות מזהיר, "לא, אתה לא יכול לבוא. ותהיה בשקט, הם ישמעו אותך", כעס, "לעזאזל, המצב רע. הם לעולם לא יקבלו אותי", לחש ואני שתקתי. כי אני חושש שזה באמת נכון.

"אז הם מפסידים בן אדם", משכתי בכתפיי, "נייתן יוצא אתך, ההורים שלו לא חלק מזה, לא אכפת לו מה הם חושבים", הבטחתי לו.

"אני לא רוצה להרוס לו את הקשר עם המשפחה שלו...", הוא נשען לאחור על דלת הבית, "אולי זה היה רעיון רע לבוא, הוא עוד יותר יכעס עליי על זה בכל מקרה", החל להילחץ, אך מיהרתי לקטוע אותו.

"אל תתחיל לרחם על עצמך איתי", נזפתי בו, "הגבר שלך צריך אותך, נכון? זו הזכות המלאה שלך לבקר אותו. ואתה לא מי שיהרוס את הקשר שלו עם משפחתו, זה תלוי רק בו ובהם, אל תפיל על עצמך את האשמה תמיד זה רק מתיש אותך בלי שום תועלת", נאנחתי, בדיוק כשהדלת נפתחה שוב ורק אמו עמדה בה.

"אתה מוזמן להיכנס, אני מצטערת על ההתנהגות של בעלי, הוא גם לא חש טוב כל כך", הסבירה בהתנצלות. רק עכשיו שמתי לב כמה היא דומה לנייתן, אמו אישה יפהפייה יחסית לגילה. שערה בלונדיני ומתולתל ועיניה ירוקות בוהקות, ולבושה לבן. גם נייתן לובש בעיקר לבן. אני מניח שאפילו הצבע האהוב עליו נכפה עליו. תברח מהבית בלונדי, חשבתי.

רוי חייך לעברה, "זה בסדר, תודה רבה", הוא הנהן לעברה ונפרד ממני, לוחש לאוזני, "תשאיר לי את המכונית בבית, אני מזהיר אותך, אתה לא גונב לי אותה שוב", איים.

"זה לא נקרא לגנוב אם אתה משאיל", לחשתי בחזרה בתמימות, לפני שפניתי לאמו של נייתן ונפרדתי ממנה, צועד למכונית של רוי במהירות ונוסע, עכשיו תורו של רוי לסדר את העניינים על נייתן.

נוסע ישירות לבר הקרוב. אני אתחיל להמעיט בשתייה ממחר. הפעם זאת באמת הבטחה.

_______________--

הסיפור הוקפא לכמה חודשים, הייתי צריכה קצת הפסקה מהכתיבה כי לא הייתה לי ממש השראה להמשך הסיפור. אבל כתבתי החודש כמה פרקים, ופרק נוסף יעלה עד מחר בערב - כן כן, עושים מרתון :) 

מה אתן חושבות על האופן שבו נייתן סיפר לטרוי עליו ועל רוי? מעניין אותי לשמוע :) 

תודה רבה על התגובות שלכם ועל כך שאתם בכלל קוראים את זה, אני ככ מעריכה אתכם על זה!