נקודת מבט טום

אני צריך לשתות פחות. באופן רשמי, הגעתי למסקנה הזו, שאני פשוט חייב לשתות פחות. הגזמתי ליל אמש, שוב. בדיוק כמו איך שהגזמתי כמעט כל לילה במשך יותר מידי פאקינג זמן.

העיניים שלי מתאמצות להישאר פקוחות בשעה שאני עומד בשירותים, ומרוקן את השלפוחית שלי. סחרחורת מזוינת. אני מקלל בלב, בעת שאני שוטף את פניי במי הברז הקרים. אני צריך כדור נגד כאב ראש, וללכת לישון קצת יותר שעות.

אתה צריך כדור נגד טמטום ומרשם רפואי לפתטיות.

חזרתי לחדרון הקטן שלי בגודל קופסת נעליים ולבשתי את המכנס והחולצה הראשונים בערימת הזבל שנחה על השידה שלי, צנחתי על המיטה, לעזאזל, אני חייב להחליף את המצעים הללו. הם באמת מתחילים להסריח, קריסטין הייתה אומרת שהם מלאים בחיידקים וזה לא אסתטי כלל. טוב, הייתי יכול להחזיר לה בחזרה שהיא גם אמרה שהיא לעולם לא תעזוב אותי, והיא עדיין עזבה. אז אני אשאר עם הבקטריות המזדיינות הללו והיא תמשיך להישאר עם הבן זונה הארור.

חטפתי את הטלפון מהשידה וחייגתי לחבר הכי טוב שלי, רק בשביל לוודא שהוא חזר לבית בשלום אחרי התקרית עם טרוי פארקר. אני פשוט מקווה שהוא לא ידפוק את החיים שלו כמו איך שאני דפקתי את שלי. רוי ענה אחרי שלושה צלצולים, כמו תמיד.

"אני חי", הוא אמר בפשטות, גורם לי לגחך ולפרוע את שערי בטיפשות.

"חבל", עקצתי, "אתה בסדר אחרי אתמול?", שאלתי בזהירות, שנינו יודעים שהוא הפחיד את בלונדי, מאוד הפחיד אותו, ושנינו יודעים שזה הדבר האחרון שהוא רוצה שיקרה ועדיין איכשהו זה תמיד קורה בסוף. אני מניח ששנינו נולדנו עם אותו כפתור להרס עצמי קל ללחיצה, או תחת סימן רע. לא חשוב במה אנו נוגעים, זה תמיד נהרס בסוף.

הוא לקח נשימה עמוקה, "אני צריך לראות אותו", הוא לחש בתסכול וקילל בשקט.

עצמתי את עיניי ולכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "אז למה שלא תתקשר אליו ותיסע לראות אותו עכשיו?", תהיתי, אני לא מבין למה אני תמיד צריך לדחוף אותו לעשות את כל השטויות הללו.

"זה יום ראשון, טום, הוא הולך לכנסייה המזדיינת הזאת, אני אוכל לראות אותו ולדבר אתו רק מאוחר יותר, ואני לא בטוח שהוא ישמח אם אפתיע אותו שם הפעם", הסביר, מנסה לשמור על גוון קול מתון אבל אני יודע שהאגרוף שלו מכווץ כל כך חזק עד שהוא שוב קורע את עור מפרקי אצבעותיו, אני רק מקווה שזה לא יגליד לו שוב.

"תשים קרח", אני לא צריך להגיד לו אפילו על מה, הוא כבר יודע את זה.

"שמתי אתמול, תניח לזה, טום-", הוא מיהר להתגונן אך קטעתי אותו.

"אז תשים שוב קרח, ותחליף פלסטר, ואל תשכח למרוח יוד לפני הפלסטר", הוריתי לו, אולי חלק יגידו שאני כמו מאמא-טום או חרא כזה, אבל באמת שאני לא שם זין, אני לא אתן לו לפגוע בעצמו כמו תמיד. לרוי יש הרגל מגונה איום לא לטפל בעצמו ובבעיות שלו, או להכחיש אותן באופן מוחלט. הוא לא מבין שזו לא דרך בריאה או נכונה לחיות, ואני יודע זאת ממקור ראשון.

אני רוצה להאמין שבלונדי יכול לשנות אותו, אבל זאת תקווה ילדותית. אתה לא יכול לשלוט באופי או בטבע של האחר, ואתה לא יכול לתקן בן אדם. אנשים לא משנים אנשים. זה לא עובד כך בחיים האמתיים. במציאות, אתה יכול להשתנות רק בזכות עצמך בשביל מישהו שראוי מספיק לשינוי הזה, עד כידי כך שהוא הניע והוביל אותך בלי משים לב לתיקון העצמי הזה.

הייתי מוכן לשנות את כל החיים שלי בשבילה, אבל היא נשארה כפי שהיא. והיא באמת פגעה בי.

"לעזאזל, אני בסדר, תירגע", רוי צחק, "אני מפחד שלא דפקתי את זה שוב, הוא לא היה מסוגל להסתכל לי בעיניים אפילו אחרי אתמול, ובמיוחד אחרי שאמרתי לו שאני לא מסוגל לעמוד בהבטחה היחידה שהוא ביקש ממני", הוא נאנח בתסכול, "למה אני דופק הכל?", הוא לחש.

עצמתי את עיניי והתרוממתי מהמיטה לצליל פעמון של קבלת מייל חדש מהמחשב שלי, "אתה לא דפקת כלום, היית כנה, אתה לא מסוגל לשלוט בטבע שלך ואני מצטער אבל הוא חייב לקבל את זה", אמרתי בהחלטיות, "ואם הוא לא יהיה מוכן לקבל את זה, אז...-", אך לא המשכתי לדבר, מעניין מי לכל הרוחות שלח לי מייל, אני לא זוכר את הסיסמה למייל שלי אפילו. אני לא בן אדם מכובד שמקבל מיילים או שולח אותם, אני לא יודע אפילו למה יש לי למייל, אני חושב שעשיתי את זה בשביל להירשם לחדר כושר או חרא כזה.

"אז אני אשתגע!", רוי צעק.

גלגלתי את עיניי, "טוב, זה לא חדש, לשגע אותך זה די דבר קל חבר", התגריתי בו.

"לך תזדיין", ירק ושמעתי אותו מוריד מים באסלה.

מה לעזאזל הסיסמה למייל שלי, "היה לך קקי טוב?", צחקתי על חשבונו, והוא צחק יחד איתי, "רוי, מה הסיסמה למייל שלי?" שאלתי בבלבול.

הוא נעצר לרגע, "למה אתה שואל? אתה לא משתמש במייל שלך אף פעם", העיר הערה נכונה, בזמן האחרון הוא הפך להיות סקרן ואני לא בטוח כמה אני מוכן לקבל את זה. בתקופה האחרונה הוא פשוט... יותר אכפת לו, אני מניח. הוא יותר שם לב לפרטים הקטנים ומייחס אליהם תשומת לב, אני מניח שאני יכול להאשים נער כנסייה בלונדיני קטן בזה.

"קבלתי מייל, זה לא קורה כל יום", התבדחתי.

הוא נראה כחושב לרגע, "קריסטין?", הוא שאל, "הו, לא, זה התאריך יום הולדת שלה, תנסה את התאריך יום הולדת של הכלבה", מיהר לומר, ואני לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, כל פעם שבה הוא קורה לך כך או בשמות גנאי גרועים אפילו יותר, אני רוצה להחטיף לו אגרוף חזק לאמצע הפנים, אבל אני גם לא יכול להכחיש שלו הייתי במקום שלו, הייתי מתנהג בדיוק אותו הדבר כלפי הבחור המזדיין שישבור את הלב שלו. וזה כבר קרה בעבר.

הקלדתי את תאריך יום ההולדת שלה, "120394", ולחצתי על מקש האנטר, "כן, זה נכון...- הולי שיט, כמה מיילים! כולם מפרסומות של החדר כושר", צחקתי ושמעתי אותו צוחק בקול יחד איתי, "בכל מקרה, תתקשר לנייתן כשהוא יסיים את הכנסייה שלו, ותקבע אתו פגישה, אולי תיקח אותו למסעדה או סרט, פעם הלכתם לסוג של דייט ביחד?", שאלתי.

חלקנו רגעים ספורים של שתיקה, לפני שהוא השיב במבוכה קלה, "לא... אני מניח שהוא פשוט תמיד מפחד שניתפס ביחד על ידי טרוי או אחד מהכלבלבים שלו", הסביר בשקט, "וגם, אני באמת לא טוב בחרא הזה טום, אתה יודע את זה", הזכיר לי.

גלגלתי את עיניי, אני באמת חושב שמגיעה לי אות גבורה או משהו בסגנון, זה באמת לא קל להיות החבר הכי טוב של הקוץ בתחת המתסכל והעגמומי הזה כל כך הרבה שנים, באמת, זה יותר מידי, אני צריך חופשה.

"למה אנחנו חברים תזכיר לי?", גיחכתי, "אמרת שאתה לא טוב בהיאבקות ותראה איפה אתה נמצא עכשיו, אמרת שאתה לא יודע כלום במערכות יחסים ועדיין הצלחת לצאת עם האח של פארקר, שזה במקרה הבחור הבלונדיני ששמת עליו עין לפני חצי שנה", טענתי.

"כן, אתה צריך לדבר פחות", אמר בפשטות.

נאנחתי, כמה מיילים מזדיינים, אני צריך כדור נגד כאב ראש, וכמה שיותר מהר, "אתה רוצה לצאת לריצה בערב?", הצעתי. אני חייב לחזור לכושר, הפסקתי להתאמן כי אני שותה יותר מידי ואני שונא את עצמי על זה, אני הורס את עצמי, אני כל הזמן רק עסוק בלהרוס את עצמי ולבנות אנשים אחרים. אני צריך להתחיל לדאוג לעצמי.

"אני אצא עכשיו לריצה בשביל להעביר את הזמן, אבל אפשר בערב לעשות אימון", הסכים, "איך אתה מרגיש?", הוא שאל כדרך אגב.

הוא יודע שהתעוררתי שוב עם הנגאובר, אני מרגיש מעט רע שהחבר הכי טוב שלי מנסה להילחם בדחפים שלו בפני האלכוהול וכל מה שאני עושה זה לשתות, ומאחר ואין לנו עוד חברים, אני שותה מולו. אני יודע עד כמה זה קשה לו להסתכל עליי שותה זאת והנהנה, אני יודע עד כמה ריח האלכוהול הצורב זה הניחוח המועדף עליו, ואני יודע עד כמה הוא מתגעגע לדחוף את כל הכעסים והתסכולים שלו אל תוך הגרון בלגימת שוט אחד או שניים... או יותר מידי בשביל שיהיה אפשר לספור. ואני יודע שהוא נלחם בעצמו כל יום מחדש ובשדים שלו, ואני לא יכול לעזור לו, אפילו כשאני תומך בו אני מרגיש מזויף. כי בתוך תוכי, אני גם יודע שאני לא יותר טוב ממנו.

"אני מרגיש נהדר", שיקרתי. והרגשתי את הגוש הארור בגרון שפשוט לא רוצה להיבלע בזמן שהפנים שלה עלו שוב בראשי, לכל הרוחות. חזי שקע והרגשתי את הדמעות צורבות את עיניי אך מיהרתי לקחת נשימה עמוקה ולדפדף במיילים בחוסר מעש.

אל תבכה. תפסיק.

"אוקי... שקרן", הוא החזיר לי בחזרה, "זה לא יחזיר אותה, השתייה הארורה הזאת, אתה יודע שזה לא-", הוא החל שוב לנסות לחנך אותי. תסתום את הפה סקוט, חשבתי בכעס.

"אין לך זכות להטיף לי מוסר, ואתה יודע את זה", מיהרתי לקטוע אותו בזעם.

הוא קילל בשקט, "האמת, יש לי, כי אני הפסקתי עם ההרגל הדפוק הזה!", הוא הגביהה מעט את קולו.

גיחכתי אל תא הטלפון, "כמובן, זה למה השתכרת לפני הקרב? ברגע שבו הבנת שכנראה בלונדי לא יחזור, התחלת שוב לשתות, אז אני שותה כי אני מבין שהבחורה שלי לא תחזור אליי והיא באמת לא חוזרת, אז תניח לי, כך אני מטפל בעצמי", התעקשתי וניתקתי את הטלפון. אני יודע שמה שאני עושה זה לא בריא ולא דרך תקינה לפתור את הבעיות שלי, אבל אני לא רוצה כרגע להתמודד עם הבעיות הללו, אני לא מוכן לכך נפשית ופיזית, כשאהיה מוכן אני אתייצב מול החרא הזה, אבל לא עכשיו לכל הרוחות.

קריסטין.

שולח ההודעה: קריסטין

לבי שקע בין רגע ודמי קפא בעורקיי. זה הרגיש שקירות החדר המגולפים שלי סוגרים סביבי וחונקים, עד שאני לא מסוגל לנשום. חזי בער ובטני התהפכה, בזמן שכל עצביי נדרכו. אלוהים. קריסטין. אני לא זוכר את הפעם האחרונה שהשם שלה הופיע על מסך הטלפון או המחשב שלי, אני לא זוכר את הפעם האחרונה שקבלתי סימן חיים ממנה בכלל.

לא, זה שקר. כמובן שאני זוכר. זה היה לפני חצי שנה כשהיא כתבה לי שנישאר ידידים. פאקינג בולשיט. אני לא רוצה או יכול להיות ידיד שלה, אני לא יכול להיות ידיד של משהי שאני רק רוצה להעניק לה אהבה. ואני עדיין מעניק לה, היא פשוט לא יודעת את זה עדיין, אבל הלב שלי נמצא בניו יורק , הוא נמצא יותר מידי זמן שם, וכבר נהפכתי להיות גוף חלול חסר נשמה שתרגיש כל דבר מלבד כאב של לבי הנתלש מהחזה ונמחץ תחת נעל עקב.

אלוהים אדירים.

אחזתי את ראשי בין כפות ידיי ונסתי להתעשת על עצמי, חש בזיעה נאגרת על מצחי ובכפות ידיי מרוב לחץ ומתח. היא בסדר? למה היא שלחה לי הודעה פתאום? פשוט תפתח את המייל, חתיכת אידיוט.

היי, זוכר אותי? זאת קריסטין.

אני יודעת שזה קצת מוזר, לא דברנו הרבה מאוד זמן... אבל אתה היית האדם הכי קרוב אליי רוב החיים שלי, ואני באמת צריכה חבר קרוב עכשיו. אמט ואני נפרדנו דרך אגב, אבל זאת לא הסיבה שאני כותבת לך עכשיו.

אבא שלי נפטר, אתה יודע שהוא היה חולה בלוקמיה... הוא נפטר לפני כמה ימים ואני פשוט לא יודעת ממש איפה לשים את הראש שלי. אני כל כך מבולבלת טום, ואני לא מפסיקה לבכות. אני שונאת להיות במצב הזה אבל אני לא יכולה פשוט להפסיק לבכות.

אני מצטערת שאני נופלת עליך אבל פשוט... אין לי אף אחד אחר בעולם הזה שאני יכולה לדבר אתו והוא באמת מכיר אותי או מבין אותי כמוך, אתה יכול להתקשר אליי? אני באמת צריכה חבר קרוב לדבר אתו עכשיו. הלוואי אפילו שהיית כאן איתי, באמת. אני מרגישה כל כך לבד עכשיו.

התבוננתי במסך וקראתי את המייל שלה לפחות שלוש פעמים נוספות. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי ואלוהים... הרגשתי כל כך פאקינג רע בשבילה. כאב לי על המצב שהיא נקלעה אליו, וזה שבר לי את הלב לדעת שהיא נמצאת שם לבד, ובו בזמן, זה גם הדאיג אותי. כאב לי לחשוב שאדם שהכרתי שנים נפטר, ואבדתי שוב עוד מישהו שהיה חבר קרוב שלי, שהיה כמעט כמו בן משפחה עבורי. בפעם העשירית שקראתי את המייל, דמעה בודדה זלגה על לחיי כי הבנתי שהיא במצב רע, ואני לא יכול לסבול את המחשבה שהבחורה שלי בוכה. אסור לה לבכות, התפקיד שלי כגבר זה לדאוג שהיא תמיד תהיה רק שמחה ומאושרת ודבר לא יפגע בה או יטריד אותה. לכל הרוחות. היא עצובה, האישה שאני אוהב בוכה עכשיו בוודאי והיא פאקינג לבד.

לפני שאני בכלל עוצר את עצמי אני כותב לרוי הודעה מהירה שאני חייב כרטיס טיסה לניו יורק ומבטיח שאחזיר לו את הכסף עבור הכרטיס כשאוכל, והדבר הבא שאני עושה באופן אימפולסיבי למדי, זה להתקשר אליה. אחרי שחצי שנה לא שמעתי את הקול העדין שלה, והרגשתי את הדרך שבה הוא גורם לי להרגיש והופך לי את כל האיברים בגוף, התקשרתי אליה בלי לחשוב יותר מידי.

"טום?", קולה היה נשמע כה קטן וחלש, מעט צרוד. והשפלתי את הראש בין רגע, בועט בשידת הלילה שלי כי אני יודע שבזמן שאני שתיתי את עצמי לדעת, היא ישבה על המיטה שלה, ובכתה. אני כל כך אוהב אותה, אלוהים, אני פשוט אוהב אותה, כשהייתה בת 16, כשהתבגרה והפכה לאישה, ותמיד. מעולם לא הפסקתי.

לקחתי נשימה עמוקה, "אני פה, את לא לבד, אני תמיד אהיה פה בשבילך", התפרקתי אל תוך הטלפון, נאחז בצליל קולה השבור כאילו וזה חבל ההצלה שלי ואני טובע בלב ים.

נאחזתי בקול שלה כי הוא העניק לי תקווה והחזיר לי את החמצן לריאות. הקול שלה נהפך בין רגע, להיות כל העולם עבורי, כי בזה הרגע זה כל מה שיש לי ממנה, וזה כל מה שאני צריך. אני לא חמדן, לא כשזה מגיע אליה, אני אסתפק בכל מה שהיא תיתן לי ואני תמיד אמסור לה בחזרה כל גרם ממני, גוף ונשמה, בלי לבקש דבר בחזרה.

נקודת מבט נייתן

הוריי חכו לי בחלקת הדשא שמסביב לכנסייה, התעוררתי מאוחר היום והם סירבו להמשיך לשבת בבית ולחכות לי. אני חושב שישנתי שעה בלילה, וגם בה התעוררתי לפחות פעם אחת. אלוהים, אני פשוט עייף, כל מה שאני רוצה זה לישון. אני לא רוצה ללכת לכנסייה הזאת ולהקשיב לכומר מכתיב לי שוב איך להתנהג, או לשיר יחד עם מקהלת הילדים את אותם השירים שאני שר כל שבוע ארור כבר שנים, ופשוט מאס לי מכך שאנשים אחרים שלא מכירים אותי אפילו חושבים שהם יכולים לחנך אותי ממש. רק ההורים שלי יכולים לחנך אותי, וגם בזה הם לא הצליחו במיוחד.

אני אפילו לא מבין למה אני כל כך מלא בזעם וכועס, אני מניח שאני כועס על אחי שלא שלט ביצרים שלו שוב, וברוי שאכזב אותי, אני כועס אפילו על האנשים במועדון שעודדו את כל האלימות הגסה חסרת הפשרות הזאת. ויותר מכל, אני באמת כועס על עצמי, ששוב הנחתי לפחדים שלי לשתק אותי. רוי לא התקשר אליי עדיין, אני מקווה שהוא לא יבקר אותי היום, אין לי מצב רוח לאף אחד היום, ואני חייב הסברים לטרוי. שגם לזה אין לי כוח. למה אני תמיד חייב הסברים לאנשים על כל דבר? זה פאקינג החיים שלי.

אם אני ארצה, אני אתנשק עם גבר ובחורה, אם אני ארצה אני אסתובב עם כת השטן ועם חבורה של נזירים - זה החיים שלי, למה לאנשים כל כך חשוב ואכפת מה שאני עושה אתם?! למה אני תמיד צריך להסביר את עצמי בפני אחרים, בזמן שאני לא פאקינג מצליח להסביר זאת בפני עצמי?!

"אני שמחה לראות שהחלטת להתעורר בסוף", אמי עקצה, ואני גלגלתי את עיניי לעברה. בבקשה אל תתחילי את זה שוב.

לקחתי נשימה עמוקה, "אני מצטער... אני פשוט לא הצלחתי לישון כל כך טוב בלילה", הסברתי בשקט.

היא חייכה אליי חצי חיוך עדין וליטפה את זרועי במחווה אימהית שלפעמים מפתיעה אותי אך גם תמיד מבהילה, "זה בסדר חמוד, עכשיו לפחות תוכל להתנקות מכל הכעס נכון?", היא יותר מידי אופטימית. היא לא מבינה שאני צריך כדורים ולא לשיר חמישים פזמונים?

"אני לא כועס", אמרתי בזעף כמו ילד קטן והיא רק צחקה. לעזאזל, אני לא רוצה לצחוק היום, שום דבר לא מצליח להצחיק אותי. אני פשוט לא בן אדם חברותי היום, שאנשים יבינו זאת ויכבדו את זה. שלבתי את זרועותיי האחת בין השנייה והתקדמתי בצעדים גדולים וכבדים אל דלתות הכנסייה, מתעלם באופן מוחלט מדיאנה שנופפה לעברי לשלום, היא חייבת לצאת מכאן. היא פשוט חייבת לצאת מבית המשוגעים הזה. היא לא יודעת אפילו מי היא.

ורק לרגע קפאתי במקומי ולבי צנח מטה, אני נשמע כמו אחי הגדול. אלוהים, מה פאקינג עובר עליי? גם למה כל כך חם היום? לכל הרוחות, ממש חם היום. חזי שקע וזיעה הצטברה על מצחי ובכפות ידיי, בזמן שבטני התהפכה בתחושת בחילה. אני רוצה ללכת הביתה ולהסתגר בחדר, אני באמת לא רוצה להיות כאן, אני לא מרגיש טוב. אני חושב שאני עומד להקיא.אני ממש רוצה הביתה.

"היי! נייתן פארקר, אתה לא יכול להיכנס", לפתע ניק, אני חושב שכך קוראים לו, התקרב לעברי וחסם עבורי את הדרך. מה לכל הרוחות אתה רוצה ממני?

כיווצתי את גבותיי בבלבול, לוקח צעד לאחור, "מה? למה?", שאלתי במהירות והתבוננתי לצדדים, הופיעו מאחוריו עוד שני גברים, הם חברים טובים שלו, הם תמיד יושבים ביחד. אני חושב שקוראים להם תומאס ואדי. לא שבאמת אי פעם היה אכפת לי.

אדי, החל לצחוק בגסות, "שמעת אותו פארקר, תסתובב ותלך, מעט כבוד למקום לפחות", אמר והביט בי במבט מלא גועל ואיבה. בלעתי את רוקי וחשתי את דמי מתחיל לרתוח בוורידיי... על מה הם מדברים?

"אני.. אני לא מבין-", החלתי לגמגם, מנסה ללכת אך הם שלושתם נעמדו ונדמו כמו חומה אנושית גדולה וגבוהה וחסמו בפניי כל אפשרות להגיע לכנסייה. ידעתי שלא הייתי צריך לצאת מהמיטה הבוקר, אלוהים, זה כל כך משפיל. יכולתי לזהות כיצד לכדו את תשומת לבם של רוב בני השכונה שלי, דיאנה התבוננה בי בדאגה ובבלבול אך לא יכולתי לייחס לכך חשיבות רבה מאחר והוריי מיהרו לעמוד לצדי.

"מה קורה כאן נייתן? מה הם רוצים ממך?", אבי שאל, גולש ישירות לעניין.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "אני.. אני באמת לא יודע-", לקחתי נשימה עמוקה, אני לא רוצה שהם יסתבכו בכלום, אני אסתדר לבד, "תכנסו לכנסייה, אני מיד אגיע", הבטחתי להם, אך אמי בתגובה לפתה את הזרוע שלי כמו חוסם עורקים ונערה אותה מצד לצד, כאילו וזה יגרש אותם בדרך פלאית מהמעבר.

"מה אתם רוצים ממנו, יקירים? אנחנו כולנו חברים", אמי הזכירה להם, ובדבר הזה היא צדקה, בערך. אנחנו מאוד ידידותיים כאן האחד לשני, אבל מעולם לא החשבתי אותם לחבריי, הם פשוט אנשים שאני מכיר בקיומם ורואה אותם פעם בשבוע. לא כל שנייה מעבר. מה הם רוצים ממני? למה הם נדבקו דווקא אליי?!

"אנחנו מצטערים גברת פארקר, אבל זה הכרחי, הבן שלך עושה מעשה תועבה, אנו לא יכולים להניח לו לפגוע בקדושת המקום היקר מכל הזה, נייתן אבל אתה לא יכול להיכנס", תומאס שילב את זרועותיו האחת בשנייה ולכסן את מבטו לעברי באיום מתריס.

לקחתי צעד לאחור, מרגיש כיצד החמצן נגזל מראותיי ואני לא מצליח לנשום, תחושת המחנק אחזה בי בחוזקה ולא הייתה מוכנה להרפות. שרירי בטני התכווצו בייסורים ועורי צרב ועלה בלהבות. אלוהים... על מה... על מה הם מדברים? אין סיכוי שהם... לא. אין סיכוי שהם יודעים. זה לא יכול לקרות. אלוהים אדירים, זה לא יכול לקרות לי.

הפחד והלחץ חדרו עמוק מתחת לעורי ואל תוך עצמותיי ושברו אותי, חשתי אותם בכל תא ומערכת בגופי, גורמים לי לדמם מבפנים ולהשתתק מבחוץ. לא יכולתי לזוז, רק שמעתי את לבי פועם כל כך חזק באופן מפחיד וכל שערה בגופי סמרה. בבקשה. בבקשה. רק לא זה. רק לא בפניהם. רק לא ככה.

"על מה בשם האל אתם מדברים?!", אבי צעק עליהם, "נייתן, בוא, אנחנו נכנסים!", אבי קרא אליי, אך מבטו החוויר בין רגע כששם לב כמה מפוחד אני. אני חושב שאני רועד, אלוהים, אני הולך להקיא או להתעלף, או שניהם ביחד. רק לא ככה. אני לא רוצה שהם ידעו על זה ככה. עצמתי את עיניי והרגשתי את צריבת הדמעות אך מיהרתי לבלוע אותן בחזרה, והן רק נתקעו בגרוני, גורמות לתחושת המחנק להתגבר.

"אמא..אבא.. אני אהיה בסדר, אני אדבר אתם, תנו לי רק כמה דקות לסדר את זה", ביקשתי בשקט. זה ייקח יותר מכמה דקות, אני חייב לברוח מכאן. אני פשוט לא יכול להישאר כאן, הם לא יתנו לי להיכנס והם יספרו לכולם... עליי. איך זה הגיע אליהם?! לעזאזל, איך זה פאקינג הצליח להקצין לכת כך?! אני רוצה למות, אני פשוט רוצה למות אלוהים אני לא מאמין שזה קורה לי. למה זה קורה לי. למה תמיד כל החרא הזה קורה רק לי?!

אמי נראתה כמתעקשת ועומדת על שלה, "אמא! בבקשה!", צעקתי, זה כל מה שהיה לי להגיד לה בחזרה. רק בבקשה תלכי, את לא רוצה לשמוע מה יש להם להגיד, את לא רוצה לדעת עד כמה חוטא הבן שלך, עד כמה הוא רחוק ממה שחשבת שהוא יכול להיות. קברתי את פניי בין זוג כפות ידיי, רק מתפלל בשקט שהם ישמרו את הפה הארור שלהם סגור עד שהוריי ייעלמו מהשטח. בשלב הזה כולם נכנסו כבר לכנסייה להתחלת התפילה, ורק אני, חבורת הבריונים הללו וההורים שלי נשארו. ההורים שלי חייבים ללכת, עכשיו, כמה שיותר מהר.

אבי הסתכל עליי למשך דקות ארוכות ואני התבוננתי בו בחזרה במבט מפציר ומתחנן ממש, ולבסוף הוא לקח נשימה עמוקה, "קדימה גרייס, שלא נפסיד את התפילה", אבי ליטף את גבה שבוודאי הכה בו לפני כמה ימים או כמה שעות, "קדימה יקירה, הוא ילד גדול, הוא יהיה בסדר אני מבטיח", הוא נשק לראשי. אמי, שמפחדת לסרב לו, התבוננה בי במבט ארוך והרגשתי רק לרגע כאילו היא מבינה מה קורה פה, כי עיניה דמעו במקצת והיא סמנה עם ראשה לשלילה, מסרבת לו אחרי זמן שנדמה כמו נצח. לבסוף הוא הצליח לגרור אותה לכנסייה והשאיר אותי מאחור, עם חבורת הזבל הזאת.

התבוננתי בהם למשך כמה שניות, לפני שלקחתי נשימה עמוקה. תהיה חזק נייתן.

"תקשיבו, אני באמת לא יודע על מה אתם מדברים, אני רק רוצה להיכנס לכנסייה כמו כל יום ראשון, אז בבקשה..", החלתי לנסות את השיטה של הקלת הראש, והתקדמתי כמה צעדים קדימה וכל מה שהם עשו היה לדחוף אותי לאחור, פיזית, לדחוף אותי לאחור. מעדתי כמה צעדים לאחור, אך במהירות התעשתי על עצמי, הם לא יכו אותי, נכון? "אני מבקש...", המשכתי להכחיש כאילו ואני לא יודע על מה הם מדברים.

"אם אתה רוצה, אתה יכול להיכנס לתחת של גבר, מתרומם ארור ודוחה", ניק אמר באופן ישיר, וגרם לכל הדם לנזול לי מהפנים וללבי להיעצר מלכת. מאיפה לכל הרוחות זה הגיע אליו?!

מצמצתי בעיניי, "אני.. אני לא יודע על מה אתם מדברים...", השפלתי את ראשי, נמנע מכל קשר עין אתם. אני חייב להכחיש, ולהישאר רגוע, אסור לי להראות להם שאני ממש נאבק על כל נשימה ונשימה, אסור להם לדעת עד כמה חזק הלב שלי פועם או להביט באצבעותיי ולגלות שהן רועדות מרוב פחד. גל של חום הצליף בי בחוזקה וגרם לכל מערכותיי להידלק בין רגע, שריריי התמתחו בפעם אחת מענה, וכל עצביי נמרטו באחת. אני חייב לחשוב על משהו, אני חייב למצוא דרך לפתור את זה.

"ברור שאתה יודע! אל תשקר, רק אל תשקר נייתן, אתה ממשיך לחטוא, עוד חטא לרשימת החטאים הבלתי נגמרת שלך!", תומאס צעק עליי, לוקח צעד לעברי, "המשפחה שלך צריכה להתבייש בך, אתה צריך להתבייש בעצמך, מתרומם", הוא דחף אותי חזק לאחור, גורם לי ליפול על הישבן, "תלך מכאן, אתה מחליא את כולנו", סינן ברשעות ובגועל.

הרגשתי את כל איבריי הפנימיים מתכווצים, היה לי כל כך הרבה מה להגיד להם על זה אבל שתקתי. רציתי להגיד להם שהם לא מבינים מה זו אהבה בכלל, והחיים שלהם חשוכים ונטולי תוכן, אבל לא היה לי אומץ. רק רציתי לברוח מהם. כל מה שחשבתי היה איך אני מתחמק מזה. הם דחפו אותי, פיזית, דחפו אותי. אלוהים, הם מטורפים.

"אתה חולה, אנחנו לא רוצים להידבק במחלה", אדי הציג זאת כמו הסיבה הכי מוצדקת שיש להתנהגות האלימה והברברית הזו שלהם, ואני התבוננתי בו במבט פגוע. אני חולה? הוא רציני? הוא קרא לי חולה?! אני מאוהב! לכל הרוחות, אני כל כך מאוהב ומאושר, אז אני חולה?!

בלעתי את רוקי והתרוממתי באיטיות, "אני בטוח שמדובר כאן באי הבנה..", נסתי להצדיק את המצב כמו פתטי, אני צריך ללכת מכאן, הם לא שווים את זה - אבל אני חייב לוודא שהם ישמרו את הפה שלהם סגור. אסור שהוריי יגלו על זה, לא עכשיו ולא ככה, "אני באמת לא מבין על מה אתם מדברים, אולי אתם מתכוונים למישהו אחר-", נסתי את שיטת הפלת האשמה על האחר. וכל מה שקבלתי בתמורה היה אגרוף ישירות לפניי מצדו של ניק, אגרוף חסר רגישות ורחמים. כאילו הוא באמת מתכוון להרחיק אותי מכאן ולא לאפשר לי להיכנס לכנסייה בשום אופן. ידעתי שלא היה לי כל סיכוי.

יכולתי לחוש טעם מתכתי של דם בפי מעוצמת האגרוף כנגד פניי, ורק לרגע העולם הסתחרר. אתה חייב לברוח, עכשיו, אתה חייב ללכת מכאן!! תת ההוכרה שלי צווחה בראשי והטלטלה בכל תא ומערכת בגופי, אבל הרגשתי לרגע חלש ומפוחד מידי. תמיד קפאתי כשפחדתי, עכשיו לא יכולתי לזוז ולו אינץ' אחד קטן בזמן שהברכיים שלי רעדו וזיעה קרה הצטברה בכפות ידיי ועל מצחי.

פלטתי אנקת השתנקות שבאה לידי ביטוי בשיקול מחניק, "בבקשה, אל..", אך האגרוף של תומאס שהכה באופן חד ומהיר את הצד הפגוע ממקודם, גרם לי לאבד את נשמתי ולדמעות לשרוף את עיניי בין רגע. פניי עלו באש מרוב כאב, ויכולתי להרגיש כיצד אני מאבד כל תחושה בצד הימני של פניי מלבד צריבה. צריבה שהטריפה את דעתי וערפלה את ההיגיון ואת התקווה שלי. כל הפחדים שלי אושרו באחת והבנתי שאני לכוד. הבנתי שהם רק רוצים לפגוע בי, ושהם לא מתכוונים לרחם עליי עקב החיסרון הפיזי והמספרי שלי.

"ראינו אותך בבר, ראינו כיצד טיפלת ודאגת יפה מאוד לבחור המקועקע והשיכור ההוא, זה היה מחליא", תומאס ירה לעברי בעלבון, "מה חשבת לעצמך? בשכונה שלנו? בבר השכונתי שלנו?! אני לא פאקינג מאמין שחלקתי אתך מושב בכנסייה!", הוא צעק עליי.

אני לא מאמין שלא הייתי זהיר באותו הלילה, מה חשבתי לעצמי?! היינו בשכונה שלי, לכל הרוחות, אני ורוי היינו קרובים בצורה הזאת בשכונה השמרנית שלי!

הם השתמשו בחזות המאיימת שלהם בשביל להפחיד אותי ולהקטין אותי נפשית, לגרום לי רק לחוש יותר חסר אונים וחלש ממה שאני בכל מקרה באמת. לא יכולתי לעצור את הדמעה השברירית שזלגה על פניי ולכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, טעם הדם בפי גרם לי לחוש בחילה מטלטלת והקרקע רעדה תחת רגליי בזמן שכל מה שחשבתי עליו היה שאני חייב אוויר וחייב לברוח מכאן. ולא הצלחתי להשיג דבר מזה.

ניק לא בזבז זמן ותפס אותי בצווארון החולצה ובעט בצלעות שלי, גורם לכל המעיים שלי להתהפך וללבי לפעום בחוזקה בזמן שחשתי כיצד תאיי מדממים. פלטתי צווחת כאב בין רגע, והחלתי לראות מטושטש במקצת בזמן שנחנקתי מהדמעות של עצמי.אני הולך להקיא, אני חייב להקיא. תעזבו אותי, אלוהים אדירים, רק תעזבו אותי.

מיד לאחר מכן, בזמן שאני מקופל ומתעוות בכאב, הוא לא בזבז זמן והכה את הצד האחר של פניי, גורם לי להשתטח על המדשאה. שמישהו יעזור לי. למה אף אחד לא בא לעזור לי לעזאזל?! ירקתי דם והבכי שלי התחזק. הרגשתי לכוד ופגיע כל כך, הרגשתי בודד וחלש. איך הגעתי למצב הזה?! לכל הרוחות, אך פאקינג זה קורה לי?! יכולתי לחוש את הכאב אוחז בי בחוזקה ושובר בי משהו בפנים. הכאב היה כה מורגש, כה דומיננטי, שהוא הצליח להכהות, להעלים ולהשתלט על כל רגש אחר, הצליח למחוק פשוט כל תקווה שהייתה לי ממקודם. הגוף שלי צווח מרוב כאבים והחל לרעוד, בזמן שהצמרמורת הצליפה בי בחוזקה ללא כל טיפת רחמים.

התחלתי לזחול רחוק מהם, רק מנסה לברוח, אבל לא היה לי כל סיכוי. אני קטן וחלש מידי. אין לי פאקינג סיכוי. אלוהים הם יהרגו אותי, "בבקשה-", בכיתי, אך הם תפסו אותי והעמידו אותי מחדש על הרגליים. לא, בבקשה, אני לא יכול. התחלתי לאבד תחושה בפנים ובלסת התחתונה, בזמן שהרגשתי את הקיא החומצי עומד בגרוני, "לא", לחשתי בכאב והשתעלתי דם שוב. החולצה הלבנה שלי מזוהמת בבוץ ובדם. וכל מה שרציתי עכשיו היה את רוי. וזה רק גרם לי לבכות אפילו יותר. אני רוצה את רוי, אני לא רוצה להיות כאן, אני רק רוצה לעצום עיניים ולהתעורר בחדר שלי ולהישאר שם.

זה סיוט. זה חייב להיות סיוט.

אך המכה הנוספת לצלעות הייתה כל כך חזקה שאפילו בסיוטים אתה לא יכול לסבול כך ולחוש כאב איום שכזה. הדבר הבא שאני זוכר היה שהקאתי. הקאתי מעט דם והקאתי את ארוחת הערב ואפילו את העוגייה שחטפתי היום בבוקר במהרה. הם בין רגע זרקו אותי על הרצפה בגועל והתרחקו, כאילו ואני באמת נגוע מחלות, בזמן שאני כרעתי על ארבע והקאתי על הדשא כמו בושה מהלכת. הקאתי ובכיתי, והבכי גרם לי להיחנק והקיא גרם לי להיגעל מעצמי ורק רציתי שמישהו יפסיק את הכאב הנוראי והמשפיל הזה. רק רציתי להפסיק להרגיש. אני שונא את עצמי. כואב לי. אלוהים. כל כך כואב לי. כל הגוף כואב לי.

החלתי לרעוד אפילו יותר ואגרפתי את כפות ידיי, נלחם על להישאר יציב ולא ליפול פשוט אל הקיא של עצמי. הרגשתי שהבטן שלי מתהפכת ושרירי בטני נמתחים מעוצמת המכה, אני לא רגיל לקבל מכות כאלו. אף אחד לא אמור להיות רגיל לקבל מכות כאלו. אלוהים. אני לא בסדר.

הרגשתי כל כך מובך להקיא כך, לרעוד ולבכות, להשתעל ולהיחנק. הם צפו בי, והם החלו לצחוק. בני זונות. בני פאקינג זונות. חשבתי לעצמי בלב, משתוקק לצווח עליהם ולהכות אותם בחזרה אבל מנצל את העובדה שהם מניחים לי כעת וכל מה שנסתי היה לבחון איך אני מחלץ את עצמי מהבור חסר התחתית והאפל הזה. החלתי לרעוד מטושטש במקצת ועצמתי את עיניי, עובד על הסדרת הנשימות שלי, אבל החזה שלי צרב וגוש הדמעות והקיא המחליא יצרו תחושת חנק שקרעה אותי לגזרים ושברה אותי לאלפי רסיסים. הרגשתי שהכאב חודר תחת לעורי, מרסק את העצמות שלי ומפלח כל תא, מערכת, עצב וקצה של רגש בגופי ובנשמתי.

הם פגעו בי, פיזית ונפשית. הם פשוט כל כך פגעו בי, אלוהים.

"אני מקווה שלמדת את הלקח, אתה רואה, לא היה שווה לחטוא כך", ניק צחק.

החולצה שלי הייתה מרוחה בקיא, והדם שזלג ממקום מסוים בפנים שלי שאני לא מרגיש אותו עכשיו נטף על שפתיי, ורק רציתי לצרוח עליהם. רציתי להתייצב מולם ולהדוף אותם לקצה השני של השכונה המסריחה הזאת. רציתי לשרוף את הכנסייה הזאת ביחד עם כל מי שקורא לי חוטא או חולה, רק כי אני פשוט התאהבתי בגבר. שילכו להזדיין. אני התאהבתי בגבר, והגבר הזה הוא האדם היחיד בעולם שמקבל אותי. אף אחד מהם שם לא עשה זאת לפני, אף אחד מעולם לא עשה זאת.

לא עניתי להם, שתקתי ונשארתי כך על ארבע. אני לא יודע איך אני אקום. אני באמת לא יודע מה אני הולך לעשות עם עצמי מכאן. בשלב הזה, לא היה אכפת לי בכלל שהם יספרו להורים שלי ולכומר ולכל מי שהם רק ירצו, אם זה אומר שהם יניחו לי לנפשי ויתנו לי לחזור לביתי בחתיכה אחת, כמה שאפשר לפחות. אלוהים... איפה רוי. התבוננתי על הנקודה שבה הרכב שלו תמיד עוצר בימי ראשון בבוקר, ופשוט חכתי שהוא יופיע. חכתי שהוא ייקח אותי מהמקום האיום הזה, כמו תמיד. חכתי, והוא לא הופיע.

"אל תראה את הפנים שלך כאן, פריק חסר מוסר", אדי זלזל בי, "תמיד היית פריק, תמיד היו לך את הבעיות שלך, זוכר שהשתגעת כאן, בגיל עשר? ובגיל ארבע עשרה? ואפילו בגיל שמונה עשרה?", ובכל מילה שהוא אמר רק עצמתי את העיניים חזק יותר והנחתי לדמעות לנזול על פניי כי ידעתי שהוא צודק, תמיד הייתי שונה מהם. תמיד היו לי בעיות. תמיד הייתי לא בסדר.

ניק צחק, "ההתקפים האלו שלך, אני רואה שעכשיו אתה בשלב של התקפים אחרים", אמר בגועל מלא דחייה ובוז, "אני מרחם על המשפחה שלך, לא מספיק שהאח הדפוק שלך הדרדר עכשיו גם אתה, אתה לא חושב שאתה מספיק עושה להם צרות עם הבעיות הנפשיות שלך? יש לך לב בכלל?", ירה לעברי, ואני התכווצתי ונהפכתי לכאן ושקוף יותר עם כל מילה שהוא אמר.

הרגשתי כאילו ואני טובע בלב ים, והם עמדו שם, במרחק של צעד אחד ממני, וצעקו לעברי בחוסר רגישות שאני צריך ללמוד לשחות. הבכי לא עצר, איבריי הפנמיים היו מכווצים מרוב הכאב שהם ספגו ועדיין צריכים להתמודד אתו, לא יכולתי להפסיק לבכות ולירוק דם עד שנהפכתי לחסר תחושה בכלל בפנים. שערותיי אשר נפלו על פניי נדבקו לעורי הלח ולא היה אכפת לי. פשוט רק למשך רגעים שהרגישו ארוכים מידי, לא היה אכפת לי לשכב על הדשא הזה ולמות. אני לא מרגיש יותר דבר, אני משותק, קפוא וריק מכל רגש ותחושה. אני נלחם בכאב הפיזי בכך שאני הורג את עצמי נפשית. אני מפסיד בכל מקרה, אבל אני גם ככה מפסידן. אני הרי חולה, לא? אני פאקינג חוטא!

"אף פעם לא היית מספיק, לא מספיק חכם, לא מספיק יפה, לא מספיק חברותי, לא מספיק חזק, אתה באמת בדיחה נייתן, הבנת שאין לך כל סיכוי עם בחורות אז הלכת לגברים שיכורים בברים נטושים?", ניק העיר, "מתרומם", ירק.

ההרגשה האיומה הזאת בבטן, שאתה מרגיש כיצד האנשים האלו מאחורה צוחקים עליך, שאתה הבדיחה, שאתה הבושה - אלוהים, זו ההרגשה הכי איומה ומחליאה בעולם הזה. הבטן שלך מתכווצת והחזה שלך מרגיש כל כך כבד עד שהוא שוקע, הלב שלך צונח והדם פועם לך באוזניים. אני לא התגעגעתי לאיך שזה מרגיש, אבל לא שכחתי, אי אפשר לשכוח הרגשה כזאת, זה שובר משהו בך נפשית ומצלק אותך לנצח.

המילים שלהם חדרו דרך האוזניים שלי והם נשארו שם במוח שלי. מהדהדות בכל תאיי הריקים כבר, מריצים זיכרונות שאני רק מנסה לשכוח, שורטות אותי ללא רחמים ומותירות עוד צלקות חדשות על הישנות כי כבר אין עוד מקום על העור שלי. המילים שלהם הצליחו להרוג חלק בי, שבאמת נסתי לשמור אותו מוגן ומואר מפני הכיעור של העולם הזה, והם הצליחו לקחת גם אותו ממני. הם פשוט הצליחו לקחת חלק בי ולהשחית אותו, חלק טהור ומאושר, הם רצחו אותו. הם הרגו עוד תמימות, וגרמו לי להבין שבעולם הזה אין מקום לאנשים תמימים, לאנשים כמוני. והאבדון הזה גרם לי לשנוא את עצמי על כך שאני חלש ומקשיב להם, אני לא רוצה להקשיב להם, אבל זה חזק ממני. זה פשוט חזק ממני, אני לא רוצה להאמין להם, להעניק להם את הכוח הזה... אבל זה שם, זה מה שאני מרגיש.

אני לא יכול לשלוט באיך שהם גורמים לי להרגיש, הם הכו אותי כרגע, פיזית ונפשית. אני לא יודע כמה זמן אני כאן, הם כבר הלכו והותירו אותי במצב הפגיע הזה לבדי, לא שאכפת להם, לא שלמישהו אכפת מה קורה איתי עכשיו. אני רוצה לקום על רגליי וללכת מכאן, לא חשוב לאן, רק לברוח - אבל אני נותר קפוא ורק חושב על כל מה שהם אמרו, וחשיבה יותר מידי היא פשוט דרך אחרת לטעון את האקדח ולירות לעצמי בראש. אני עייף, ואני רק רוצה להיות שמח, אלוהים, אני רק רוצה להיות מאושר ואני לא יכול. תמיד משהו חייב לקרות לי, תמיד משהו חייב להופיע ולטלטל את הכל ולפגוע בי.

למה לא מגיע לי להיות מאושר?

אולי כי אני באמת לא ראוי לזה.

אולי לא כולם ראויים לאושר, אולי זה דבר כה נדיר וייחודי בעולם הזה, שפשוט לא כולם ראויים לו. ואולי אני צריך להשלים עם זה ולקבל את העובדה, שלסיפור שלי לא יהיה סוף טוב. זו פשוט אינה אפשרות עבורי. אני דפוק על כל הראש. ואני כל כך עייף מלהרגיש לא טוב מספיק. הם צודקים.

אני מרגיש לא שייך לשום מקום בעולם הזה, באמת, אני לא מתאים לאף מקום. אני לא יכול להישאר כאן, אין לי אומץ לשוב לכנסייה אחרי מה שהם עשו. בבית שלי, אני יודע שאני רק אשאר אומלל, בודד ומשוגע על כל הראש ואני בכל מקרה כבר מטורף ושרוט. רוי יעזוב אותי, כשהוא יראה אותי כפי איך שאני רואה את עצמי, הוא פשוט יחשוב שאני פריק דוחה ומעוות, וזה בסדר, כי זה לגיטימי לגמרי. אני חייב לסחוב ולחיות עם עצמי, כי אין אף אחד שיעשה זאת במקומי, אבל זה לא אומר שאחרים צריכים להתמודד עם העול הזה... איתי. אלוהים, אני באמת עול. אני עשיתי כל כך הרבה בעיות וגרמתי לכל כך הרבה צרות, שאני רק צריך להיעלם לטובת כולם.

פשוט תהרוג את עצמך. לך עכשיו הביתה, המפתח למגירת הסכין נמצא מתחת לאגרטל שבסלון. אתה יכול לפתוח את המגירה לשלוף סכין ולסיים עם זה. זה פשוט. זה כל כך פשוט באופן אירוני ומצחיק אפילו. כל אחד מסוגל לעשות את זה, לפתוח מגירה, להוציא סכין ולהרוג את עצמך. אם עשרים ואחת שנה לא הגעת לכלום... אתה לא תגיע. זה מאוחר מידי. מאוחר מידי. פשוט מאוחר מידי. פספסת את זה. תוותר. לפתוח מגירה, להוציא סכין ולהרוג את עצמך. לפתוח מגירה, להוציא סכין ולהרוג את עצמך. לפתוח מגירה, להוציא סכין ולהרוג את עצמך. לפתוח מגירה, להוציא סכין ולהרוג את עצמך.

פחדן. תת ההוכרה שלי, הכלבה הארורה הזאת, צחקה עליי.

לבסוף הצלחתי להתרומם על רגליי, אני לא יודע איך, אבל ידעתי שאני חייב ללכת. אסור שאף אחד יראה אותי, לא כך במצב הזה. אסור שההורים שלי יראו אותי כי הם ישאלו שאלות, יותר מידי שאלות, שאני פשוט לא יכול לענות עליהם. חברי השכונה בוודאי ירכלו עליי ואני אהפוך להיות בדיחת השכונה שוב. אם רוי יגלה זאת... הוא בוודאי יסיים את היום בכלא.

ואז נזכרתי בו. פאק. אני לא יכול לראות אותו, אם הוא יתבונן בי הוא יתחקר אותי בין רגע ויפעל בהתאם עבורו. הפנים שלי בוודאי נפוחות ופגועות, אני לא יכול להסתיר את זה. אסור לו לדעת. אני פשוט אתרחק ממנו לכמה ימים, אין לי ברירה אחרת. אין לי ברירה בכלל.

***

שיערי היה לח וכהה במקצת לאחר המקלחת, וסרקתי את עצמי בראי, בדרך פלא חשבתי שאולי אחרי המקלחת הפנים שלי יראו סבירות יותר, אך העדפתי אותן כשהן היו מלאות בדם שהסתיר את סימני החבורות. חבורה סגולה כהה וגדולה ניפחה את הצד הימני של הפנים שלי, ועוד מכה יבשה קטנה בצבע כחול צהבהב הופיע מתחת לעין השמאלית שלי. השפה התחתונה שלי הייתה נפוחה יותר מהרגל ומעוותת במקצת, לעומת הלסת העליונה שלי. אני נראה נורא. אני באמת לא נראה בסדר עכשיו ואין לי כל דרך להסתיר זאת. העיניים שלי היו אדומות ונפוחות מרוב כל הדמעות שבכיתי, ועורי החיוור עקב החולשה שאני חש רק הבליטה את הסימנים שעל פניי.

הטלפון שלי רטט על השידה בחדר, והתעקבתי עוד רגעים ספורים בשפיטה הביקורתית שלי מול הראי, לפני שצעדתי באיטיות לכיוון החדר וחטפתי את הטלפון. לחצתי על המקש הירוק, מקרב את הטלפון לאוזני ונשען על משקוף הדלת, חייב להישען על משהו בשביל להחזיק את עצמי. אני חייב לענות לו, זו הפעם השלישית שהוא מתקשר, אני חייב להגיד לו משהו או שהוא יבוא לכאן ואני לא יכול לאפשר לזה לקרות.

"היי", לחשתי אל הטלפון. קולי היה צרוד עקב הקיא הרב והחומצי. רמת החרדה שהרגשתי מוקדם יותר עדיין הדהדה בגופי וגרמה לחזה שלי לחוש כבד מידי וללבי לפעום בחוזקה, כל חושיי היו מחודדים, מכינים אותי למכה הבאה שתבוא.

"היי בייבי, התקשרתי אליך כמה פעמים, לא ענית לי", הוא אמר את המובן מאליו, "לא הלכת לכנסייה היום? חכית לך בחוץ כמו תמיד", הסביר.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי אך זה כאב לי והתעוותי בכאב, יכולתי לחוש את הדמעות בעיניי בזמן שאמרתי, "לא התעוררתי בבוקר", הלוואי שזה היה נכון. אלוהים, אני לא יכול לבכות יותר.

"נייתן, בייב, אתה בסדר?", נימת קולו נשמעה מבולבלת במקצת, "אתה נשמע רע, מה קרה?", הוא שאל בדאגה.

גמעתי את הבכי שרק צווח להימלט, והטחתי את אגרופי בקיר, מנסה לעצור את הרעד אשר התעקש להשתלט עליי שוב, וברגע שבו הכיתי בקיר נפלתי מטה וצנחתי על הרצפה, קובר את ראשי בין ברכיי ורק רוצה להיעלם אל הפינה הזו בחדר עד שאף אחד לא יבחין בי יותר, עד שאני לא אבחין בעצמי.

"כ-כן, אני בסדר, אני רק לא מרגיש כל כך טוב היום", הרגעתי אותו, בזמן שהרגשתי שאני יוצא מדעתי מבפנים. אני מרגיש שבור ואבוד.

רוי עצר לרגע, כאילו ושוקל את התשובה שלי לפני שהמשיך, "חשבתי שאוכל לראות אותך היום, אתה צריך משהו? אני אוכל לקנות לך מרק עוף או חרא כזה, ואני אחבק אותך ואדאג לך", הבטיח, ויכולתי ממש לשמוע את החיוך בקולו דרך הטלפון.

הקול שלו הצליח בדרך פלאית להרגיע את המתחים שלי בהדרגתיות ולגרום לי לחוש מעט טוב יותר, וכשחשבתי על רוי מחייך את החיוך היפה ושובה הלב הזה שלו, החצי חיוך העקום והמושלם הזה, חייכתי חצי חיוך מהול בדמעות בעצמי. אני שונא לשקר לו או להרחיק אותו, אבל זה הכרחי. אני לא רוצה שהוא יסתבך בצרות.

מחשבותיי הסתחררו במקצת בזמן שנסתי לא לחשוב על עד כמה מדהים הוא, או כמה אני מתגעגע אליו וצריך אותו עכשיו, ונסתי לחשוב על תירוץ אמין מספיק, "לא, אני... אני צריך להיות עם המשפחה שלי היום, יש יום הולדת לאחד השכנים שלנו והם רוצים שאני אהיה שם", אני גרוע בזה.

"אה, בסדר", האכזבה בקולו נשמעה באופן ברור ואני התכווצתי בכאב למשמע גוון הקול הזה, "מה לגבי הערב? אתה תהיה פנוי?", הציע במהרה.

עצמתי את עיניי, אני לא אהיה פנוי עוד הרבה זמן רוי, "לא, אני... אני מאוד עסוק, אני באמת לא יכול היום", נסתי להיפטר מזה בדרך הקלה. אני לא מסוגל לשקר לו, זה כואב.

הוא לקח נשימה עמוקה ונעצר לעוד כמה רגעים, "אתה בטוח שלא קרה כלום? אתה נשמע נסער", טען, "אתה כועס עליי בגלל אתמול?", הוא לחש, נשמע אבוד בין רגע, "פאק, אני יודע שהתנהגתי כמו אידיוט, אני-", הוא החל להסביר את עצמו אבל מהרתי לקטוע אותו.

"לא, לא, אני לא כועס", אמרתי, "אני באמת... הכל בסדר, אני פשוט לא יכול לראות אותך היום, זה הכל", קולי נשמע לחוץ מידי, דוחק מידי וקר. הייתי די ברור שאיני רוצה לראות אותו היום, קיוויתי שהוא לא מבחין ברמזים.

יכולתי לשמוע אותו משתיק את מוזיקת הרוק במכונית שלו, בשביל לדבר איתי באופן שקט כך שיוכל לבחון את גוון קולי בדייקנות, "מישהו הציק לך או פגע בך? אני אבעט לו או להם בתחת, אני נשבע", איים בהחלטיות.

עצמתי את עיניי והשענתי את ראשי לאחור, רוי הטיפוסי. אם הוא היה רואה רק את הפנים שלי עכשיו, ושומע איך הם דיברו אליי וכיצד התייחסו אליי כמו אל כלב, הוא היה עושה הרבה יותר מאשר לזרוק כמה אגרופים לאוויר ולשלוח אותם לביתם בבעיטה ישירה לישבן. אני לא רוצה שהוא יפגע, הם שלושה והוא אחד, הוא יכול להסתבך גם בצרות של עבירה על החוק. אני פשוט באמת לא רוצה לסבך אותו בעוד צרות בגללי כמו אתמול, הוא אינו היה חייב לריב מכות עם הבחור הזר שהטריד אותי, הייתי יכול להגן על עצמי, אך התנהגתי כמו ילד קטן וחלש. כמו הפחדן הטיפוסי שאני. אני חייב להגן על עצמי, בשבילו. בשביל לשמור אותו רחוק מכל פגע. אני אוהב אותו, אני כל כך אוהב אותו, אני לא רוצה לגרום לו להסתבך בגלל הבעיות שלי.

"לא, אתה לא צריך לבעוט בתחת של אף אחד", צחקתי קלות. זה היה הזיוף הכי טוב שלי עד כה. חיוכי היה מעורב בטיפות זעירות ומלוחות שצרבו על פצעיי הפתוחים עדיין והנפוחים. אני חייב למרוח יוד ולשים קרח עליהם. אולי זה יגרום להם להפסיק לכאוב כל כך. זה גרם לי לתהות, איך אחי סובל את זה? איך רוי סובל את זה?! ערב שלם לחטוף כך מכות ואז עוד להיסחב עם זה שבועות... לא הייתי מצליח לעמוד בזה. בכלל לא.

"שמח לשמוע", אמר ברוגע, "מצאתי מתכון קל להכנה של משהו שאני חושב שתאהב, זה לא מפואר, אבל זה עדיין נראה... אני לא יודע, זה נראה טוב ואכיל. הייתי שמח לבשל לך, אם תסכים לאכול איתי, אני רוצה לפצות אותך על ההתנהגות האידיוטית של אתמול", הציע את המחווה הכי חמודה שהוא היה יכול להציע, וכל כך הערכתי את העובדה שהוא מנסה בשבילי דברים שהוא לא ניסה לפני.

"אני אשמח", הסכמתי בחצי חיוך והתרוממתי בהדרגתיות, המחווה המתוקה הזו בהחלט הצליחה להחזיר לי את האוויר לריאות ולעודד אותי. התכוונתי להרים את המכנס המלוכלך מהרצפה בדיוק בשנייה שבה נתקלתי בראי וקפאתי. מרגיש שקירות החדר סוגרים סביבי שוב ולוכדים אותי בבועה הבודדה של עצמי. התבוננתי בפניי הפגועות, הנפוחות והפצועות. הלב שלי התפוצץ בחזי, בלעתי את רוקי, "אני חייב לנתק, היום הולדת תתחיל עוד מעט", לחשתי.

"בסדר, אני אדבר אתך מאוחר יותר בייבי, תהנה", אחל לי בקול רגוע ושליו. לפחות הוא שליו. הוא לא מסובך בצרות שלי, זה הכי חשוב.

ניתקתי את השיחה והטלפון נפל על הרצפה באותה שנייה. לא הייתי מסוגל לתפוס כל סוג של איזון בין האצבעות שלי אפילו, שרעדו כעת והזיעו שוב מרוב מתחים ולחצים ארורים. בקושי הצלחתי לעמוד בבטחה למשך יותר מדקה לפני שהתמוטטתי שוב, עכשיו על המיטה, מתייפח יפחות מרירות ושבריריות, חסר אוויר וחנוק, פורק את הפחד שלי דרך דמעות מבוהלות.