הברמן הגיש לנו את זוג ההמבורגרים שרוי הזמין, בזמן שהמתנו שכל שאר החבורה שלו תצטרף אלינו. מאחר וליל אמש לא חגגנו את ההפסד של רוי וקיימנו את המסורת של שתייה בפאב אחרי הקרב, טום תבע שמסורת זו מסורת והוא לא מתכוון לסגת עד שלא נקיים זאת. רוי התנגד תחילה בטענה שהוא באמת לא צריך את זה, ואני צחקתי כשטום טען שהוא מי שצריך את זה.

רוי נגס נגיסה גדולה מההמבורגר שלו, ואני לכדתי את שפתי התחתונה כשסרקתי את פניו. אומנם מרחנו משחה על הנפיחות ודעתי לחטא ולחבוש את החתכים, אך הוא עדיין נראה חבול מאוד. אני מקווה שזה יתפוגג בקרוב, אני מרגיש כל כך רע שהוא הפסיד בשבילי, ובו בזמן, אני לא יכול שבאופן אגואיסטי ואבסורדי בהחלט, באופן פשוט מאוד - דפוק על כל הראש, להרגיש מעט מאושר שמישהו... מישהו היה מוכן להקריב את עצמו עבורי. אף אחד מעולם לא הראה כה דאגה ומסירות שכזאת כלפיי, מעולם לא ידעתי איך זה מרגיש עד ליל אמש. עד רוי.

הוא הבחין בכך שאני בוהה בו, ושלח לעברי חצי חיוך, מניח את כף ידו הגדולה והמחוספסת על ירכי, "אם אתה תרגיש צורך ללכת, רק תגיד לי ונעלם מכאן תוך שנייה", הבטיח.

שלחתי לעברו חצי חיוך בחזרה, חוטף צ'יפס שומני מהצלחת שלי, "אני לא ארצה ללכת, מסורת זו מסורת", הזכרתי לו בקריצה, גורם לו לגלגל לעברי עיניים בתגובה, "והאמת.. אני חושב שזה יכול להיות נחמד, לא בהכרח לחגוג את ההפסד שלך, אלא פשוט לחגוג, ליהנות, אני חושב ששנינו צריכים את זה", משכתי בכתפיי בכנות.

אני באמת חושב ששנינו צריכים את זה. השבוע האחרון היה כל כך אינטנסיבי, כל כך ארוך - כמו חיים שלמים ממש. עברנו כה המון שנינו, גיליתי צדדים חדשים ברוי, את הצד השיכור והעצוב, אך גם מלא התשוקה והחייתי. גיליתי את הצד שלו אשר מובס בקרב, אך גם מלא בכה המון רגש ודאגה. גיליתי את הצד האכזרי והקר שלו, הצד שלא חושב לפני שהוא מדבר, כי פשוט לא אכפת לו מאף אחד סביבו. גיליתי כה המון דברים על רוי בשבוע אחד, שאני חושב ששנינו צריכים להפסיק את המרדף הבלתי נפסק הזה ולהשתחרר. אני עדיין לא בטוח בעצמי אם אני מקבל את הצדדים האלו. אם אני מוכן להתמודד ולאהוב כל אחד מהם. אני לא בטוח שאני מוכן להתמודד עם העובדה שהוא אלכוהוליסט לשעבר, ורק לפני ימים ספורים ברח לאלכוהול שוב.

הוא הנהן, "אני מסכים, בייבי", אישר לי, טובל את הצ'יפס שלו בקטשופ, "אתה חושב שההורים שלך יחבבו אותי?", שאל, מפתיע אותי בשאלה המוזרה והלא צפויה כלל הזאת, עד כידי כך שכמעט נחנקתי מההמבורגר.

"מה...?", שאלתי בבלבול, ממהר לסיים ללעוס. למה הוא שואל אותי את זה לעזאזל? הוא רוצה.. הוא רוצה להכיר את ההורים שלי, בתור בן זוג? ההורים שלי רק יודעים עליו שהוא תלמיד באוקספורד שאני עוזר לו ללמוד למבחנים. הם לא יודעים שאף אחד מאתנו לא באוקספורד, ואנחנו בכלל לא לומדים למבחנים ביחד, זה רחוק ממה שאנו עושים למעשה.

הוא מיהר להסביר את עצמו, מאחר ואמד את התגובה הלחוצה שלי, "אני לא מתכוון עכשיו, אבל אני לא יודע... אולי יום אחד, אתה חושב שהם יחבבו אותי?", תהה בשקט, מעביר את כף ידו אל עורפו כמחפש שם דבר מה, אבל אני יודע שהוא רק מנסה להסתיר את המבוכה שלו.

נאנחתי, לוקח נשימה עמוקה, זה הדבר האחרון שחשבתי שאהיה צריך להסביר, או שרציתי. הייתי בטוח שזה מובן מאליו עבורו. ההורים שלי לא הולכים לקבל את העובדה שאני יוצא עם גבר, אז כמובן שהם לא יקבלו את הבן זוג שלי! לכל הרוחות, אפילו באותו היום בכנסיה ששיקרנו להם, הם הביטו בו כאילו והוא השטן בכבודו ובעצמו!

כחכחתי בגרוני, בורר את מילותיי מהפחד לפגוע ברגשותיו, "רוי... אני לא ספרתי להם עדיין... עליי", לחשתי, חש מעט חסר ביטחון, כי אפילו לא תכננתי לספר להם אי פעם על זה, "אתה מכיר את המשפחה שלי ואת אורח החיים הדתי שלנו, ואתה מודע לכך שעל פי הדת... ובכן, גבר ש... נמשך, אוהב, יוצא, או איך שלא תקרא לזה, עם גבר אחר, זה אסור, זה לא דבר תקין", הסברתי לאט ובסובלנות, "אני באמת חושב שאם הם היו מסוגלים להניח את הדת בצד הם היו מוקסמים ממך, כי אתה גבר טוב, וכי אני מוקסם ממך, אבל אני לא חושב שהם יהיו מסוגלים לקבל את ההחלטה שלי...", השפלתי את ראשי, לוכד את שפתי התחתונה בין שיניי, "אז אני לא חושב שהם יהיו מסוגלים לקבל אותך", סיימתי את הנאום הכושל שלי.

הוא לקח נשימה עמוקה, מתקרב אליי במקצת, "אתה מתכוון לשתף אותם בעובדה שיש לך בן זוג בקרוב?", שאל בשיפוטיות מעט שלא הערכתי. למה הוא מדבר איתי על זה?! אני בעצמי לא הגדרתי את המשיכה המינית שלי, לעזאזל! שיפסיק להלחיץ אותי ולדחוף בי לעשות משהו שאני לא מוכן, רוצה או יכול להתמודד אתו כעת.

נגסתי עוד מספר נגיסות מההמבורגר שלי, מושך את הזמן במקצת באופן ברור למדי, אך הוא אינו האיץ בי, תודה באמת על ההתחשבות, בייב.

"אני אשתף אותם כשאני ארצה", לבסוף אמרתי בקרירות.

פניו התרככו והוא שלח לעברי חצי חיוך שחייב להיות אסור בחוק, "אתה לא חייב לכעוס, אני פשוט חושב שאתה מתחמק-", הוא החל.

"אני לא מתחמק, אני בעצמי מנסה עדיין להבין... דברים, אוקי? מצטער שלא הייתה לי בגרות והבנה מינית מתקדמת כמו שלך!",כעסתי עליו, אוכל מהצ'יפס בו בזמן, "ואפילו אם אני רוצה להתחמק, זאת זכותי. מדובר כאן בלספר לזוג דתי מאוד, שהבן היחיד שנותר להם, רחוק ממה שהם ציפו שיהיה, יש לך מושג כמה קשה זה?", אמרתי בקול שברירי וחלש לקראת הסוף והוא מיהר לתפוס בזוג כפות ידיי שהתרוצצו לכל כיוון באוויר מרוב כעס ולחץ.

הוא ליטף בעזרת אגודלו את מפרקי כפות ידיי והניח אותן בחיקו, מתקרב לעברי בעזרת כיסאו, " אני מצטער, אתה צודק, אני לא יודע למה בכלל פתחתי את הנושא הזה, אתה צודק", מיהר לומר בקול רך וכנה, לפני ששלח לעבר שערי את אצבעותיו הארוכות מלאות החתכים והעביר קצוות שיער סוררת אל אחורי אוזני, "כשתהיה מוכן, תספר להם, ואני אהיה שם בשבילך, בייבי, אני מבטיח", הוא נשק למפרקי אצבעותיי, משהה את שפתיו במקצת עליהן, וגורם ללבי להתפוצץ בחצי ולאוויר להתנדף מבעד לריאותיי, "אתה לא תעבור שום דבר לבד יותר, אף פעם", אמר זאת כקביעת עובדה. הקול שלו לא היה רך כשאמר את זה, אלא מפציר ומלא ביטחון.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, חש מעט רע שהתפרצתי עליו כך, ליל אמש הוא ספג כה המון מכות עבורי ועבור טובתו ובריאותו של אחי, שמתעב אותו. אין לו כל זכות לכעוס עליו, אני גם לא יכול לצפות ממנו להבין. לכל הרוחות, אני בן זוג נוראי. חזי שקע ונמלאתי רגשות אשם בין רגע.

שלחתי את ידיי לעבר פניו בעדינות, נזהר לא להכאיב לו ולגעת במכות היבשות והסגולות, מלטף ברכות ובאיטיות את העור הרך שמתחת לזיפיו הכהים, ולפני שהספקתי ליזום נשיקת סליחה, שפתיו כבר מצאו את מקומן על שלי ואני מרגיש שוב בבית.

אף אחד מעולם לא גרם לי לחוש כפי איך שרוי גורם לי להרגיש. אין עוד אף אחד כמוהו. כשאני נמצא אתו, אני מרגיש כאילו ואני חצוי לשניים. חלק ממני עולה בלהבות, נטרף מבפנים ויוצא מדעתו אם אני לא נוגע בו ולו לשבריר שנייה. אך חלק אחר בי, מלא שלווה ושטוף רוגע מושלם, כי אני יודע שהוא האחד עבורי ואני לעולם לא ארצה אף אחד אחר.

שפתיו מצצו את שפתי התחתונה, גורמים לי לפלוט אנקת כאב מלאת תשוקה וצורך לעוד, לפני שלשונו מצאה את לשוני ונקשרה בה. בי. זה תמיד כך כשהוא נושק לי, הוא לא רק נוגע בי פיזית וגורם לי ליפול מרגליי עבורו, אלא הוא גם נוגע בלבי, בנפשי. ואני מכור להרגשה הזו, זו ההרגשה הטובה ביותר בעולם. לדעת שיש מישהו שמנשק אותך בכה המון מסירות, צורך ותשוקה, ואתה רק רוצה להעניק לו אותם בחזרה.

"אני מצטער להפריע לכם זוג יונים, אבל אני לא חושב שקבעתם דייט להערב!", לפתע קולו של טום נשמע מאחורינו והתנתקו בין רגע, רוי פלט קללה בשקט ואני צחקתי במבוכה. מרגיש את המבוכה משתקפת באדמומיות עזה על לחיי, ונעשה לי חם תוך שניות, "רוי, אתה נראה מקסים, סגול הולם אותך", התבדח טום על חשבון החבורות שלו, ורוי ירה לעברו אצבע משולשת.

ג'סי נגררה בעקבותיו, עיניה הירוקות היו אדומות כעת, פניה נראו חיוורות כסיד אך מצחה היה שטוף זיעה ושערה הסגול לא היה מסורק או מסודר כלל. היא התבוננה על רוי באדישות, והוא שלח לעברה הבעה מלאת זעם. לפני שהחלתי לתהות מה לכל הרוחות עובר על הילדה מלאת השמחה הזו, נזכרתי בליל המסיבה בביתו של רוי, ובדרך שבה שאפה שורת אבקה לבנה אל אפה בחדרון המקלחת הקטן.

תהיתי אם היא מכורה, או שהיא בורחת לסם כשזה קשה מידי לברוח מהמציאות. תהיתי אם היא עושה את זה בשביל להרשים מישהו, או בשביל פשוט להרוג את עצמה.

היא שפשפה את עיניה, ובעייפות התיישבה על כיסא הבר לצדי, ואני מוכן להתערב שהיא עשתה זאת במטרה לחמוק מרוי. החלטתי להתעלם מההופעה המוזנחת שלה, ושלחתי לעברה חצי חיוך חברי וחם, בזמן שהצעתי לה מהצ'יפס שלי, והיא רק סמנה בראשה לשלילה בשקט ונשענה במרפקה על בר העץ.

הבחנתי שרוי לוחש דבר מה באוזנו של טום, שמיהר להזעיף את פניו בתגובה בזמן שהחזיר לו לחישה בחזרה, הם בוודאי מדברים על ג'סי ולא רוצים לערב אותי בזה או להניח לה להקשיב להם. אני חושב שהאפשרות הראשונה הגיונית יותר, היא מרחפת כעת, "אפשר כוס מים בבקשה?", ביקשתי בנימוס מהברמן, במקום לרכל תדאגו לילדה, לכל הרוחות.

"ג'ס, תביאי לי את התיק שלך", דרש רוי, והיא הרימה את גבותיה לעברו, מסמנת בראשה לשלילה בתוקף וממהרת להגן על תיקה בין זרועותיה, "לא שאלתי, דרשתי. תביאי לי את התיק המזדיין שלך עכשיו", הוא התכוון לעמוד, אך טום ממהר לדחוף בו בחזרה לישיבה, "את באמת רוצה להימצא מתה בסמטה אני מבין", הוא ירה לעברה בכעס ובקרירות. התכווצתי בזמן שרוי דיבר כך מעל ראשי לכיוון הבחורה הקטנה סגולת השיער והמפוחדת, שלא יודעת מה היא רוצה מעצמה בוודאי.

מיהרתי להגיש לעברה את כוס המים, והנחתי את כף ידי על גבה בתמיכה, בזמן שבעזרת ידי האחרת קרבתי את כוס המים לשפתיה ועזרתי לה ללגום, שומע את טום ממלמל לעברו של רוי שיפסיק להיות "בן זונה שיפוטי, זה לא הזמן לזה", והסכמתי עם החלק השני של המשפט. זה באמת לא הזמן לזה כעת.

"אז מתי יהיה הזמן?! כשנקבור אותה בסוף?", צעק עליו רוי, "פאק, אני שולח אותך לסדנת גמילה, ואת הולכת לחתום הפעם שאת מאשרת את רצונך לקחת חלק בחרא הזה!", איים עליה.

היא פלטה שיהוק קל, ואני הרחקתי את כוס המים ממנה, מלטף את גבה, בזמן שהיא צחקה, "קפוץ לי", אמרה בפשטות, "היחיד כאן שצריך גמילה זה אתה", זלזלה בו בגוון קול רשעי, שגרם לכף ידי לקפוא על גבה, "אלכוהוליסט", ירתה לעברו והכתה בו מתחת לחגורה, ואני החלטתי שאני לא ממשיך לעזור לה. בינתיים. בלעתי את רוקי וחשתי את חזי שוקע בזמן ששלחתי באופן רובוטי ממש את אצבעותיי אל אגרופו הקפוץ של רוי, לא מגיע לו שידברו אליו כך. הוא סיפר לי שהוא כה השתדל בשביל להילחם בדחף הארור הזה שלו להרס עצמי. אני לא רוצה שהוא ירגיש רע בגלל השטויות שהיא מדברת עכשיו, הוא לא אלכוהוליסט יותר. הוא לא. הוא לא!

ורק למשך שבריר שנייה תהיתי אם אני מנסה לשכנע את עצמי, או שאני באמת מאמין בו.

בכל מקרה, הוא לא לבד. אני כאן בשבילו. כל פעם שמישהו ינסה לפגוע או לזלזל בו, אני כאן. הוא שילב את אצבעותיו באצבעותיי מתחת לבר, ולקח נשימה עמוקה כמנסה לרסן ולהרגיע את עצמו, לפני ששלחתי אליו חצי חיוך מלא הערכה, רוך ותמיכה, והמבט הקר והקשה בעיניו נמס במקצת וזה היה הכל עבורי.

יכולתי לחוש את לבי מתרחב בזמן שהוא החזיר לי חצי חיוך בחזרה, ובטני נמלאה פרפרים בזמן שהוא לחץ במקצת את כף ידי, וידעתי שהוא מרגיש מעט טוב יותר לפחות. אני אוהב אותך, זה מאוחר מידי, ספרת לי על העבר שלך מאוחר מידי, אני כבר יותר מידי אוהב אותך. זה פשוט מאוחר מידי לשנות את זה, שום דבר לא יצליח לשנות את זה.

"בכל מקרה", טום כחכח בגרונו, "בלייר וכריס אמורים להגיע מאוחר יותר הערב, כי כל אחד מהם עסוק בלזיין מישהו אחר בוודאי, כי זה הדבר החשוב ביותר שיש להם לעשות בחיים הלא חשובים ומשמעותיים שלהם", צחק, גורם לי ולרוי לצחוק יחד אתו, "ומאחר וג'ס המפגרת כבר שאפה מספיק חומר ליום אחד, והחבר הכי טוב שלי אלכוהוליסט לשעבר, ובלונדי הקטן שלנו מפחד רק מהכוסית של הצ'ייסר", המשיך לצחוק על כולנו, "אני מניח שאני שותה למען כולנו הערב!", קרא בהתרגשות.

"אלוהים, אנחנו חבורה כל כך מוזרה ודפוקה...", מלמלה ג'סי בעייפות וקברה את פניה בין זוג כפות ידיה.

"משפחה לא בוחרים", אמר טום במשיכת כתף בזמן שהזמין עבורו בתור התחלה צ'ייסר של ג'ק דניאלס.

"אני רוצה להרים כוסית לכבוד החברים החדשים והסגולים של רוי, שבוודאי אני אהיה שיכור מספיק בהמשך הערב בשביל לקרוא להם בשמות..." ,טום החל להצחיק את עצמו, בזמן שסיפר בדיחות על המכות היבשות שעל פניו של רוי, גורם לי באופן ישיר לצחוק ביחד אתו מרוב שהוא חמוד, לפני שהוא לקח נשימה עמוקה, "אוקי, עכשיו אני אהיה רציני ותקשיבו ותנצלו את הרגע הזה כי אני לא מתכוון להיות בוגר שוב", גיחך, "אני רוצה להרים כוסית לחיי האומץ שהפגנת רוי, אתה גבר אמיתי, אני מקווה שלא תיפגע שוב כי אני אהרוג אותך, אבל אני גאה בך... ועל הבחירה שלך", הוא העביר מבט רומז בין רוי לביני, לפני שלגם מהצ'ייסר במהירות.

רוי חייך לעברו חיוך מלא הוקרת תודה, לפני שתפח על גבו בחברותיות ומיהר לכרוך את זרועו סביב אגני, מקרב אותי אליו ולוחש לאוזני, "הוא עומד לדבר עוד הרבה שטויות, פשוט תתעלם ממנו", ביקש בשקט.

צחקתי, מגלגל את עיניי, "הוא חבר אמיתי, תפסיק להיות מגעיל אליו!", כעסתי בזיוף.

הוא נאנח, לוקח נשימה עמוקה לפני ששפתיו רק למשך שבריר שנייה רפרפו על תנוך אוזני, גורמות לדמי לקפוא בעורקיי בין רגע וללבי לעצור מלכת ולצנוח מטה, "רק... תתעלם ממנו", ביקש בשקט, כמעט בתחינה ממש, אשר הדאיגה אותי אך בו בזמן סקרנה אותי. ממה הוא לחוץ כל כך? הייתי בטוח שאנחנו צועדים אל ערב משחרר ומפיג מתחים, לא עוד סיבה לדאגות.

"למה אתה נלחץ כל כך?", שאלתי בשקט בחזרה והוא רק עצם את עיניו ונאנח לפני שהתפנה בחזרה להמבורגר שלו. מותיר אותי מאחור מודאג ומבולבל, כמו תמיד. למה הוא חייב להיות מסתורי כל הזמן? אני פשוט לא מבין את זה, הוא לא חושב שהחיים יהיו קלים יותר אם הוא יפתח מעט?

טום הניח את כף ידו על שכמו של רוי, "אסור לך להיראות כך, אנחנו חוגגים כאן הפסד!", צחק, גורם לג'סי לגחך יחד אתו, ואני רק חייכתי. אני לא אוהב לקרוא לזה כך, אבל המשפט הפשוט הזה העלה חצי חיוך יפהפה על פניו של רוי, אז אני לא מתכוון לומר מילה לגבי זה.

לאחר השוט הרביעי שטום שתה, אני לא יודע למה אבל זה מרגיש כאילו המוזיקה התחזקה יותר עם הזמן שעבר. ג'סי החלה לקבל רעב מטורף, אני מכיר את המאנץ' הארור הזה, תמיד דאגתי להכין לרוי אספקת מזון לגדוד שלם כשהרעב תקף אותו כך לאחר שעשן, היא סיימה את הצ'יפס שלי והזמינה המבורגר ועוגת שוקולד לעצמה מיד לאחר מכן, רוי גלגל לעברה את עיניו במשך רוב הערב אך ניסה להתרכז בבדיחות הטיפשיות של טום ובי.

לפתע מישהו הניח את כף ידו על כתפי, גורם ללבי בין רגע לעצור במקום ולדמי לרתוח בעורקיי, הרמתי את ראשי משכמו של רוי וניתקתי את האחיזה שלי בשרירי זרועו החזקים. רוי לעומת זאת, כאילו והרגיש שקרה משהו, מיהר להניח יד מגנה ומורה על גבי התחתון והפנה גם הוא את ראשו לאחור יחד אתי.

בן עמד שם, והבעת פניו הביעה התנצלות על כך שהבהיל אותי, והרגשתי כיצד אני לומד איך נושמים שוב, אך בתוך תוכי רציתי באמת לבכות. אני עייף מלחוש מותקף כך כל הזמן מכל דבר. אני פשוט מרגיש חלש פיזית ונפשית, להימצא בלחץ ובחרדה המתמדת הזו, שלא מוכנה להרפות ממני. אני רוצה להקיא את הכאב בחזה ואת הלחץ המשתק והקר אשר צורב את עורי. אני מניח שאפילו הקרבה של רוי לא יכולה לעזור לי, שום דבר לא יכול לעזור לי. וזה החלק הכואב ביותר. אני באמת פשוט וויתרתי על עצמי בשלב מסוים, כי אני לא חזק מספיק בשביל להילחם בפחד הזה.

"חוגגים את ההפסד?", התבדח בחצי חיוך חברי, בזמן שדחף את כפות ידיו אל כיסי מכנסי הג'ינס הרחבים שלו.

רוי גלגל את עיניו, "מה אתה פאקינג רוצה-", הוא החל להתלונן בקול חסר סבלנות ולא מרוצה, אך בין רגע נקטע על ידי טום השיכור למחצה.

"היי, בן! מזל טוב על הניצחון!", קרא. לעזאזל, טום באמת נחמד וחברותי מידי, "רוצה לשבת אתנו?", הציע, מחווה בראשו על כיסא הבר הריק שלצדו.

בן התבונן בו מלא הפתעה וכך גם אני, לג'סי פשוט מאוד לא היה אכפת מכלום והיא הייתה עסוקה בלאכול ולבהיות אדישה, בעוד רוי נראה כאילו הוא עומד לדחוף אותו אל מאחורי הבר, אך בן מיהר להשיב, "תודה.. בפעם אחרת, אולי", גמגם, "נייתן.. טרוי עומד להגיע, אני חושב שזה כל כך מומלץ שתראו..", הוא בלע את רוקו, מסרב לפגוש את פניו של רוי ורק מתמקד בי, "ביחד, כאן, אתה יודע", הוא אמר בקול מתנצל ושקט.

דמי בין רגע נזל מפניי ולבי צנח מטה, בלעתי את רוקי וחזי שקע. לכל הרוחות. אנחנו חייבים ללכת מכאן, מהר.

קפצתי בין רגע מכיסא הבר, "חייבים ללכת", התבוננתי ברוי, מנסה לנשום באופן סדיר אך זה קשה מידי בעוד הרעד מעקצץ בקצות אצבעותיי ומאיים להשתלט עליי.

רוי לכד את שפתו התחתונה בין שיניו והביט בי כאילו ומנסה לחשוב איך להתנסח או מה לעשות, בעוד טום מיהר להידחף בינינו, "אבל בלייר וכריס בדרך, ואני עדיין לא שיכור מספיק בשביל כלכם!", התלונן, "רוי, זו מסורת", הזכיר לו, ויכולתי להבין אותו. הוא רק רוצה מעט זמן איכות עם החבר הכי טוב שלו, אולי זו הדרך של טום להביע תמיכה וניחומים לאחר ההפסד.

רוי נאנח והניח את כפות ידיו על אגני, מקרב אותי לעמוד בין רגליו, "אתה חושב שאני שם זין על המסורת הזאת עכשיו?", הוא שאל ורק הביט בעיניי, "בוא נלך-", הוא מיהר להסכים איתי, אך אני סמנתי בראשי לשלילה בתוקף, בעוד התבוננתי בטום שחזר להתיישב על כיסא הבר ורק הזמין עוד שוט. אני לא רוצה לקחת ממנו את החבר הכי טוב שלו, זה לא הוגן. רוי יכול להישאר כאן, ולקיים את המסורת שלו עם טום, זה בסדר.

"לא, זה לא הוגן", לחשתי, אוחז בפניו של רוי בין זוג כפות ידיי בעדינות, נזהר לא להכאיב לו מידי, לא ללחוץ מידי. מבריש בעזרת קצות אצבעותיי כמעט ללא מגע כלל, את החבורות הסגלגלות שעטרו את צדי עיניו, ונשקתי ברכות את שפתיו החמות, "אני אלך הביתה, תישאר כאן, נדבר מחר", נשמתי על שפתיו.

"אבל אני לא רוצה שתחזור לבד", התעקש, מהדק את האחיזה הרכושנית והמגוננת באגני, שכה נגדה את אחיזתי העדינה והכמעט והבלתי מורגשת בפניו.

חייכתי חצי חיוך חם לעברו, "אני לא ילד קטן זה בסדר", הזכרתי לו, "תמשיך ליהנות מהערב, ניפגש מחר", החזקתי את ההבטחה הזו באוויר, נושק לו עוד נשיקה קטנה, שהוא מיהר להעמיק אותה אך אני נסגתי לאחור במהירות, פוגש במבטו המבולבל שנורה לעברי, "שיהיה לך למה לצפות", קרצתי לו והפניתי את גבי, מנופף לשלום לטום ולג'סי וממהר בעקבותיו של בן.

הלוואי שהמצב לא היה כך, זה כל מה שיכולתי לחשוב כעת, בעוד נדחפתי בין ההמון הרועש, מנסה לצאת מהמועדון הזה כמה שיותר מהר לפני שטרוי יגלה,ולפני שאני אשנה את דעתי ואמהר לשוב אליו.. אל רוי. הלוואי שלא הייתי צריך לפחד להימצא בחברת הגבר שהצליח פשוט מאוד לגנוב לי את הלב ולהפיל אותי מרגליי. הלוואי שיכולתי אפילו לשבת על הבר ביחד אתו ועם אחי, שהם לא היו יריבים, שהם בכלל לא היו מכירים האחד את השני, ואני הייתי מי שמכיר ביניהם ונהנה לצפות בהם מתחברים יחד והופכים לחברים טובים.

אבל זה לא הסיפור הטוב שלי. המציאות היא חתיכת כלבה מזדיינת ויש לה תכניות אחרות. תמיד יש לה תכניות אחרות שאף אחד לא אוהב באמת.

אך בדיוק כשהתכוונו לצאת, פגשנו בטרוי שנכנס למועדון, וכשהוא קלט בעיניו את בן ואותי יחד, הוא מיהר לצמצם את עיניו והתקרב במהירות ובאגרסיביות מאיימת לעברנו. יכולתי לצפות כיצד מפרקי ידיו משנים את צבען ללבן, בלסת המתהדקת, בכהות עיניו ובריקנות שבפניו. הוא ורוי כה דומים, אך בו בזמן, שונים האחד מהשני מרחק של אלפי שנות אור. אני לא מפחד מהמבט הזה עכשיו של אחי , גדלתי לצד המבט הקשה הזה כל החיים שלי, אז אני רק מתבונן בו באדישות ומחכה בסבלנות למכה הבאה שינחית.

"מה לעזאזל אתה עושה כאן?!", הוא נבח.

החלתי לגמגם במקצת, משפיל את ראשי בבלבול כמחפש אחר פיתרון ברצפת המועדון המטונפת אך כל מה שהצלחתי למצוא היה קונדום קרוע. לכל הרוחות, תחשוב נייתן, תפעיל את הראש שלך. הלקיתי את עצמי.

"הירגע, אני הבאתי את נייתן לכאן, חשבתי שיהיה רעיון טוב להפתיע אותך ושאחיך יחגוג את הניצחון ביחד אתך!", מיהר בן להגן עליי מפני הבולדוג הנושך בדמות אחי שנוהם עליי ומאיים.

טרוי התבונן בו בהפתעה גמורה, "היית צריך לדבר אתי על זה, הוא שונא מסיבות", ואני רק הייתי מופתע מהקלות שבה טרוי פשוט האמין לו. טרוי לא מאמין או בוטח באנשים, שנינו גדלנו עם אבא ששבר את האמון שלנו בעולם הזה, אתה לא יכול להיות ילד תמים יותר אחרי שדחפו בך לגדול מהר מידי ולהיחשף לכל הכיעור שבעולם הזה בגיל צעיר מידי. נאלצנו לאבד תקווה ואמון באחר, ומאז טרוי לא מאמין באיש.

"זה בסדר", מיהרתי להתפרץ, "אני בסדר עם זה, אני אשמח לחגוג אתך את הניצחון אחרי הנוקאאוט החזק שבצעת", הוא לא באמת נלחם אפילו, רוי הפסיד בכוונה, בשביל לא לפגוע באחי ואז להעציב אותי. אבל אני גם מאושר לראות את אחי שמח, לא ראיתי אותו כה מאושר כמו איך שהוא היה בסיום הקרב המון זמן.

אבל אז הבנתי שאני חייב להישאר בו, בזמן שגם רוי כאן. אלוהים, זה הולך להיות מסובך.

"אני רק חייב להזהיר אותך אחי, סקוט כאן. הוא חוגג את ההפסד שלו יחד עם שני חברים, תנסה להתעלם ממנו, בסדר? אתה לא רוצה לפתוח באש כאן, במיוחד לא כשנייתן אתנו, נכון?", מיהר בן להזהיר אותו, ואני הודיתי לו על כך בלבי, משהו היה צריך לעשות את זה.

טרוי נאנח והעביר את אצבעותיו בשערו, הפעולה המסמנת על כעס פראי שרק מחכה להתפרץ ממנו בחייתיות מסוכנת, "לעזאזל", קילל, מעביר בי מבט מהיר, "אני רק מקווה שהבן זונה הארור הזה לא יתקרב אלינו, הוא מקור הבעיה, הוא תמיד היה מקור הבעיות המזדיינות האלו ואתה יודע את זה", הזכיר לו טרוי בקודים שרק הם מבינים.

כיווצתי את גבותיי והעברתי ביניהם מבט מבולבל וחסר אונים. איזה בעיות בדיוק? ולמה רוי אשם בהן? אני כל כך מקווה שטרוי רק מקצין את חומרת היריבות ביניהם כמו תמיד, כי אני פשוט לא יודע אם אוכל להתמודד עם האמת, לא כשזה קשור לשני אנשים אשר שמרו לעצמם חלל כה רב ומלא חשיבות ועומק בלבי ובחיי, ואני לא רוצה לוותר על אף אחד מהם, אני לא רוצה לאכזב ולפגוע באף אחד מהם, ותמיד איכשהו אני נופל בין הכיסאות וזה מתחיל לתסכל.

מי לכל הרוחות בכלל יכול להימצא במשבצת של בחירה בין משפחה לאהבה?! רק אני! לעזאזל עם היריבות המטופשת והילדותית הזו, הם יכולים להסתדר כה טוב האחד עם השני, והם עדיין בחרו בשנאה. אלו הם רק היו יודעים שאומנם יש דברים רבים שאפשר לעשות עם השנאה, אך אתה יכול לעשות דברים רבים יותר עם האהבה.

"אני יודע, אני יודע", הסכים אתו בן באופן מוחלט בלי למצמץ, "אבל בבקשה תנסה לא להתקרב אליו, אנחנו באנו לכאן בשביל לחגוג וליהנות, לא לריב", הזכיר לו כמו הורה אחראי, ואני חייכתי לעברו חצי חיוך מלא הוקרה והערכה שהוא באמת מצליח להשתלט על החיה המשוגעת הזאת.

טרוי נאנח והנהן בהסכמה, "רק שלא יתקרב אליי החרא המהלך הזה", סינן בארסיות מלאת שנאה, בעוד התקדמנו לאזור הכורסאות. אני מזהה בערך את האנשים שיושבים על הכורסה האדומה בקצה ומחייכים אלינו לשלום, נפגשתי עם החברים של טרוי, אך רק פעם אחת, ולא באמת נהניתי אתם או התעניינתי בהם, למעשה, קיוויתי שלא אראה אותם שוב.

"שלום, חתיך", בחורה בעלת שיער שחור וקצוות צבועים בכחול חייכה אליו, פניה היו מאופרות בקפידה ולבושה היה חושפני למדי. מה הקטע של נשים וחשיפת עור במועדונים? תהיתי.

הוא חייך לעברה ונשק ללחייה וללחי הבחורה בעלת השיער הזהוב והמתולתל שהתיישבה לצדה, ולחץ במהירות את היד של שלושת הגברים האחרים. בן התיישב לצדי בקצה הכורסה וחטף בירה משולחן הזכוכית, שכמעט ולא נראה מכמות המשקאות הרבים וכוסות הזכוכית שנצצו כנגד אורות המועדון הצבעוניים, שהונחו עליו.

הדבר היחידי שחשבתי עליו זה שאני חייב לעדכן את רוי במתרחש, ולמנוע ממנו פשוט מאוד להגיע לאיזור הזה. אני לא רוצה להתמודד עם עוד קטטה נוספת בין השניים, אני לא יכול נפשית לצפות בזה מתרחש שוב. אני לא רוצה לבחור צד, ואני גם לא רוצה שהם יפגעו אחד בשני באופן חמור יותר ממה שהם כבר פגועים מהקרב האחרון.

נפגשתי עם טרוי בכניסה, אז נשארתי אתו. אנחנו יושבים עם החבורה שלו באזור הכורסאות, בבקשה אל תתקרב לכאן, אני לא רוצה שאף אחד מכם יפגע.

שלחתי לו את ההודעה במהירות, ובן שלח לעברי הנהון המאשר שנקטתי החלטה נכונה. ישבתי מתוח וחסר נשימה, לא מניע את מבטי ממסך הפלאפון הקטן והישן שלי, מחכה בנזקקות שיראה סימן חיים ושקרא את ההודעה המסכנה הזאת, וכעבור רגעים ספורים הוא החזיר לי תשובה בחזרה:

תהנה עם אחיך, רק תשמור על עצמך בייבי. אני כאן למקרה שתצטרך אותי.

שחררתי נשימה שלא ידעתי אפילו שהחזקתי, ודחפתי את הפלאפון בחזרה לכיס מכנסיי, נשען לאחור ונרגע אל תוך הכורסה. אני באמת מקווה שאוכל ליהנות משאר הערב הזה, ולא יקרה דבר יוצא דופן וחריג. ואולי אני באמת צריך להקשיב למה שרוי אמר, וליהנות עם אחי. תהיה אשר תהיה הסיבה לנוקאאוט המוחץ שקרה, טרוי עדיין מאושר שהוא הצליח סוף כל סוף להביס את האויב שלו לאחר שורת הפסדים משפילים. אולי אני יכול לחגוג יחד אתו, ובאמת ליהנות אתנו, וליהנות ממנו.

ליהנות מטרוי החברותי יותר, שמוקף באנשים שרק רוצים לחגוג אתו ושמחים בשבילו. ליהנות מטרוי הרגוע והשקט יותר, אך בו בזמן, בעל הצחוק החזק ביותר, והחיוך הרחב והמאיר ביותר בכל המועדון הזה. ליהנות מטרוי השמח. לא ראיתי את אחי כה מסתדר טוב עם אנשים אחרים אף פעם, ואני באמת מאושר לראות שהוא נפתח יותר, ומתבגר. מצליח להאמין שהוא לא הכתם השחור של העבר שלו, שהשלדים שלו הם לא הגבר שהוא היום, שהוא קצת יותר מרק העבר שלו, שהוא יכול להיות טוב יותר ממה שכולם אמרו שהוא. והוא באמת ראוי להרגיש כך. אני... אני באמת רוצה פשוט לחבק אותו.

"לחייך, טרוי, אוהבים אותך", בן השיק לחיים עם כולם בעוד אני השקתי אתם קולה, גורם להם להתבדח עליי במקצת אך בחברותיות, וזה היה הרגע בו באמת הכרתי אותם, ולא העמדתי פנים שאני מקשיב להם. רציתי להכיר את החברים של אחי, את האנשים שמאמינים בו וגרמו לו להרגיש שהוא לא אדם כל כך רע, שהצליחו לעשות את העבודה הזאת באופן הרבה יותר מוצלח ויעיל ממני.

בתוך תוכי, גם כשהייתי היחיד ששמר אתו על קשר מאז שעזב, עדיין לא רציתי שהוא יהיה מאושר באמת. בחלק הזוי, דפוק בשכל וחסר תקנה, בחלק בעל רוע חסר שליטה ואגואיסטיות, באמת לא רציתי באושר שלו ממש. לא רציתי שיהיה לסיוט של הילדות שלי חלום טוב. ואני אכחיש זאת בפני כל אחד בעולם הזה עד המוות.

לאחר שעה בה התבדחנו על חשבון טרוי, ואני ספרתי סיפורי ילדות מביכים עליו שגרמו לו לקבור את הראש בין זוג כפות ידיו בשביל לא להראות עד כמה אדום ומובך הוא, "ואז אמא שלי קראה בכל השכונה, אם מישהו ראה ילד עירום ובלונדיני, כי הוא פשוט החליט שזה מצחיק לקפוץ מהחלון של המקלחת ולצאת לטיול", צחקתי, גורם לכולם לצחוק יחד אתי, "גם הייתה פעם שבה השכן גנב את האופניים שלי ובטעות הרס אותם, אז הוא נקם בו בכך שהתגנב לבית שלו ועצב את האופניים שלו מחדש", צחקתי בקול חזק יותר.

"מה זאת אומרת עצב מחדש?", שאלה הבחורה הבלונדינית בזמן שלגמה מהמשקה שלה.

"הוא מרח על האופניים משחת גילוח, דבק, דבש... הוא פשוט הרס אותם, הוא הפך את האופניים האלו למוטציה על גלגלים!", קראתי, גורם לכולם לצחוק, "ואז אמא שלי הייתה צריכה לתת הסברים רבים, ולבסוף כל מה שנותר היה לה להגיד זה שיש לה ילד בעל מוגבלות, ומאז טרוי נהפך להיות המוגבל של השכונה והיה חייב לשחק את התפקיד", ספרתי.

"למה לא ראיתי את זה?", בן ניסה להפסיק לצחוק אך נחנק לבסוף מהבירה שלו.

"טוב, אני חושב שירדנו עליי מספיק בשביל שנה שלמה!", ניסה טרוי להגן על עצמו אך זה היה האות של החברים שלו להביך אותו.

לבסוף הבחורה בעלת השיער השחור התרוממה, לא מתעכבת די זמן בשביל ליישר מחדש את החצאית השחורה שלה שהתרוממה מעל ירכיה, לפני שמשכה בידה של חברתה הבלונדינית והשתיים צעדו אל רחבת הריקודים, גוררות בעקבותיהן עוד שני גברים מחבריו של טרוי.

בן התבונן בי, "אתה רוצה לרקוד נייתן?", שאל בחצי חיוך.

הסבתי את ראשי לשלילה באופן מיידי, אני לא רוקד, אני אף פעם לא רוקד, אני פשוט לא טוב בזה, אני אביך את עצמי ואהפוך להיות הבדיחה של המקום, "לא, אני אשאר כאן זה בסדר", חייכתי.

בן הנהן כאישור, "אתה בא?", הוא החווה בראשו לכיוון הרחבה והביט על טרוי.

טרוי לכד רק למשך שבריר שנייה את שפתו התחתונה בין שיניו והתבונן בי, "אתה תהיה בסדר? אני לא רוצה להשאיר אותך לבד במקום המסריח הזה", מיהר להסביר את עצמו. גיחכתי, מרגיש לי מוזר לראות את טרוי מתנהג כמו אח גדול ואחראי. אבל הוא נזכר מאוחר מידי, זו הבעיה. הוא פשוט נזכר מאוחר מידי, אני לא ילד יותר.

אבל אני לא חושב שאי פעם באמת יכולתי להיות ילד.

"לא, בבקשה תישאר! אני לא אוכל להסתדר בעצמי, זה בלתי אפשרי", אמרתי בציניות חריפה, גורם לו לגלגל את עיניו ולהתרומם, דוחף אותי במקצת בכתפי ופורע את שערי, ואני רק התבוננתי בו בהלם, מנסה להיאבק בחיוך. למה הוא נחמד אליי כל כך? הוא אף פעם לא היה, לפחות לא משהו מיוחד ויוצא דופן שאני יכול לזכור.

התבוננתי בשניים צועדים אל הרחבה, ונאנחתי בסיפוק, לוגם מהקולה שלי, אולי זה לא היה רעיון כל כך רע להישאר עם טרוי למרות הכל. אין כל עימותים בינו ולבין רוי, והוא מאוד נחמד אליי, באופן חריג ויוצא דופן. חייכתי חצי חיוך שטוף הקלה, מרגיש שהדברים בחיי מתחילים להסתדר סוף כל סוף, עדיין יש חורים רבים שאני צריך למצוא דרך מסוימת לסתום אותם, והמון בעיות חסרות פתרון באופק, אבל הכל שקט ורגוע לבינתיים ואני צריך ללמוד ליהנות מזה במקום לחכות לחדשות הרעות הבאות.

לאחר זמן מה שלא הצלחתי לספור, ראיתי גבר אשר מעט עוקף אותי בגובה בעל שיער וזוג עיניים כהות צועד לכיווני, לפני שנשען על הכורסה עליה טרוי ישב ממוקדם וחייך לעברי חצי חיוך שיכור. בלעתי את רוקי, והתכווצתי בין רגע אל תוך עצמי, מסוגל להריח את האלכוהול הנודף מהזר ממרחק של מטרים.

"היי, השם הוא ג'וש, ולך יפהפה?", הוא חייך אליי.

לבי האיץ את פעימותיו וחמימות מלאת מבוכה השתקפה בסומק עז על פניי, מה הבחור הזר הזה רוצה ממני, לכל הרוחות? החלטתי לבסוף פשוט להסתכל על נקודה אחרת בחלל המועדון ולא לענות לו או לשתף עמו פעולה, אולי אם אתעלם ממנו, הוא יעלם.

"אני חושב ששאלתי אותך שאלה, ובדרך כלל, מנומס להחזיר תשובה בתמורה" , קולו נשמע ארסי במקצת והוא לקח צעד כושל אך תחת ארשת פנים מלאת ביטחון לעברי.

יכולתי לחוש כיצד דמי קופא בעורקיי ובטני התהפכה, בזמן שאיבריי הפנמיים התכווצו. לעזאזל, מה אני אמור לעשות בסיטואציה הזו? הוא באמת חושב שאני אמסור לו את שמי הפרטי? שיסתלק מכאן!

הפחד החל לרטוט בקצות אצבעותיי, ונסתי להסתיר זאת בכך ששלבתי את זרועותיי האחת בין השנייה, והפניתי את מבטי ממנו, מניח לשיערי לגלוש על פניי ובכך להסתיר את פניי החיוורות ומביעות הפחד והחוסר ביטחון שלי, "לא עניינך", אמרתי בקול ניטראלי, ממש נסתי להישמע קשוח אבל אני גרוע בזה.

הוא גיחך, ואני עצמתי את עיניי, מתחיל לחוש מאוד לא בנוח ומוגן בכלל, אני לא רוצה אותו קרוב אליי, איפה טרוי לעזאזל? או כל אחד אחר מהחבורה שלו? הם היו על הרחבה הזו מלפני דקה! נסתי לשמור על קצב נשימות סדיר בעוד הרגשתי כיצד אני נשרף מבפנים. לך. בבקשה. לך. רק אל תיגע בי. בבקשה.

"הייתי רוצה שזה יהיה ענייני", קרץ, ואני רציתי לצרוח.

חזי שקע ודמי נזל מפניי, בעוד גופי נתקף עווית ובגד בי, ברכיי החלו לאבד מכוחן והרגשתי כיצד שריריי מתכווצים. לפתע המועדון הזה נהפך לקטן מידי, צפוף מידי, רועש מידי, מואר מידי ובו בזמן כל כך חשוך. הרגשתי בודד, אולי טרוי נעלם ונטש אותי? הוא לא רוצה בי עוד? יש סיכוי שהוא נעלם שוב כמו פעם? אלוהים... בבקשה לא, בבקשה שזה רק בראש שלי. למה שהוא יעזוב אותי? באמת נסתי.. באמת נסתי להיות נורמלי, למרות שאני לא, אני באמת נסתי. זה לא היה מספיק? שוב לא הייתי מספיק? לכל הרוחות, כמובן שלא, כמובן שלא אידיוט. אתה לעולם לא מספיק. אתה מצלק את עצמך ודופק את הראש בקיר, אתה לעולם לא תהיה מספיק .

"סלח לי...", מלמלתי בקול צרוד והתרוממתי, מרגיש שאני עומד ליפול על הרצפה ברגע שבו נעמדתי על רגליי. הרעד החל לתקוף אותי וראיתי מטושטש. אני מרגיש כל כך מבולבל ואבוד עכשיו. אני מרגיש כל כך לבד, אלוהים, אני פשוט לבד במועדון הגדול הזה, כל אחד מצא מישהו לרקוד אתו, ורק אני נשארתי לבד.

הדמעות צרבו את עיניי, רק אל תבכה. רק אל תבכה.

"היי, היי, חכה! לאן אתה הולך? אני רק מנסה להיות ידידותי!", הוא תפס בזרועי ומנע ממני את האפשרות לצעוד, ובו בזמן, הוא פשוט לקח ממני את כל האוויר והרגשתי שאני מתחיל להיחנק בעוד קירות המועדון סוגרים סביבי ואני נאבק על כל טיפת חמצן ואוויר שיש. אלוהים אדירים.. תניח לי. תניח לי עכשיו. אל תיגע בי.

הוא לא ירביץ לי נכון?

"בבקשה, בבקשה תעזוב אותי...", הקול שלי כמעט לא נשמע, ונסתי להיאבק ביבבות שלי בשביל שהוא יצליח איכשהו להבין אותי. אבל הוא לא רצה להקשיב ולא היה אכפת לו. גם לרוי לא אכפת. איפה רוי לעזאזל? הוא גם הלך... הם כולם עוזבים אותי בסוף כי אף אחד לא יכול להחזיק אותי מספיק זמן ולהישאר מרצון, הוא פשוט ראה הזדמנות לברוח ותפס בה בשני ידיים.

דמעה בודדה זלגה מבעד לעיניי, אני חייב למצוא את רוי עכשיו, "תעזוב אותי, אני אמרתי לך... אני אמרתי לך להניח לי!", צעקתי עליו, מנסה לדחוף אותו ממני אך הוא אינו זז ולו אינץ' אחד.

"הירגע, אתה נראה לחוץ", הוא ליטף את גבי וזה הרגיש כאילו ומסמרים חדים ננעצים בעורי, ואני עולה בלהבות. הכאב חדר כה עמוק, מתחת לעור ואל תוך העצמות, גורם לכל איבריי הפנמיים לדמם ולמערכות גופי לקרוס. הכאב הזה, מהמגע הזר והכל כך לא רצוי הזה, פשוט ריסק אותי. אני לא רוצה שהוא יגע בי, אני בכלל לא רוצה שהוא יגע בי. אני רוצה שהוא יעזוב אותי. עכשיו.

"אני יכול להרגיע אותך, אני מבטיח", הוא חייך לעברי והעביר אצבע אחת על שפתיי, "אתה מאוד יפה... אני חושב שאני אשמור אותך לעצמי לכמה זמן, נעשה כיף ביחד, אני מבטיח", קרץ באופן הכי לא אמין שיש, והרגשתי זה חצה את הגבול.

"לא! אני אמרתי לך להניח לי!", צווחתי עליו ודחפתי אותו ממני בכל הכוחות שנותרו לי, ברגע שבו הוא עזב אותי הרגשתי ריק וחלול מכל רגש והרגשתי שאני עומד להקיא או להתעלף, או שניהם. כפות ידיי הזיעו מרוב לחץ, וכל שריריי נמתחו באחת בעינוי חסר רחמים או אנושיות.

הסתובבתי באחת חסר נשימה, נופל ישירות אל תוך זרועות חזקות שאני אזהה את הבעלים שלהן בכל זמן ובכל מקום, ושאפתי ניחוח שהצליח להחזיר את החמצן לריאות שלי. רוי.

רוי קירב אותי אל חזהו וחבק אותי באופן מגונן, "מה החרא אמר לך?", הוא שאל אותי בתוקפנות.

שאפתי את ניחוח חמצן הרוי שלי, והרגשתי בין רגע יותר בטוח, עדיין נסער ורועד, אבל אני יודע שאף אחד לא מסוגל לפגוע בי עכשיו, "הוא... הוא...", אך קולי נשבר והתבוננתי בפניו של רוי בחוסר אונים מוחלט. אני לא מסוגל לדבר.

הלסת של רוי התהדקה, והוא הביט אל תוך עיניי, אבל הרגשתי שהוא מצליח לחדור אל משהו עמוק יותר בתוך תוכי, אל מקום קטן ואפל שאפילו אני פוחד להכיר, הרגשתי אותו מצליח לפלס את הדרך בין כל הטירוף והפחד, והוא נגע שם, בנקודה מסוימת, שלא הכרתי, שפשוט שברה לי את הלב ואחתה את שבריו בעת ובעונה אחת - רק ממבט תמים.

הוא נגע בכאב שלי, וזה צרב את נשמתי בייסורים מענים, אבל הוא הצליח לרפא אותי.

"אני אהרוג אותו", הוא אמר בקול החלטי, לפני שהניח ממני, "טום, שמור עליו", הוא הורה לטום שבין רגע משך אותי לעמוד לצדו, והחל להתקרב לכיוון הזר שכינה את עצמו ג'וש, "אתה מת", הוא סינן לעברו.

"בלונדי, אתה בסדר? מה הוא רצה ממך הבן זונה?", טום הביט בי בפחד ובדאגה.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי ורק השפלתי את ראשי בבושה, "אני לא יודע, הוא פשוט לא הפסיק... להטריד אותי, ובקשתי ממנו... בקשתי ממנו שיניח לי", הסברתי בשקט.

רוי בין רגע תפס בצווארון החולצה של ג'וש והטיח אותו כנגד קיר המועדון בכוח, עצמתי את עיניי באחת, רוי לא נזהר לבדוק אם הוא פגע בו באופן קשה מידי, לפני שלא התעכב והנחית אגרוף היישר לפניו, גורם לו כמעט למעוד על הרצפה, ואני הרגשתי שאני מתחיל לבכות שוב, אך הוא מיהר לייצב אותו מחדש רק בשביל להנחית עליו עוד אגרוף בצד האחר של פניו. הידקתי את אחיזתי בג'קט של טום, מנסה בכך לשחרר מעט מהתסכול והפחד שלי.

"מה אתה...?!", ג'וש החל למלמל בכאב ובשיכרון שהתערבלו יחד. הוא ירק על הרצפה רוק מהול בדם, וניגב בעזרת גב כף ידו את קצה שפתו המדממת, "תשחרר!", הוא צעק עליו, מנסה לדחוף את רוי ממנו, אך כל מה שרוי עשה בתגובה היה פשוט מאוד לחנוק אותו.

לסתי התחתונה צנחה מטה בהלם, והרגשתי כיצד לבי דופק בחוזקה כמו מטורף בעוד דמי התפרע בכל גופי. אלוהים, שמישהו יעצור אותו! זה לא ייגמר טוב!

"ואתה שחררת כשהוא אמר לך להפסיק?! חתיכת חרא, אתה שחררת?!", רוי הידק את האחיזה סביב צווארו של הבחור, גורם לו לפלוט שיעולים קלים, "כשאתה נגעת בו, בן זונה, אתה הקשבת לו?!", רוי הגביר את קולו ובעט בעזרת ברכו היישר אל אמצע חזהו, גורם לו להתקפל וליפול על הרצפה, ורוי לא בזבז שנייה ומיהר לבעוט בפניו, גורם לו לעצום את עיניו ולגנוח בכאב.

בשלב הזה קהל אנשים רב צפה ברוי מרסק את הבחור שכרגע אפילו ריחמתי עליו, אלוהים, הוא יהרוג אותו. הוא חייב להפסיק. מישהו חייב להפסיק אותו, "תגיד לו שיעצור..", לחשתי, קובר את פניי בגבו של טום כאילו וזה יגרום לי לא לשמוע או לא לראות את זה. לא להרגיש דבר.

רוי התיישב מעליו והחל לשלוח לעברו אגרופים חסרי רסן ושליטה, ומעבר לכתפו הרחבה של טום ראיתי את מפרקי ידיו הפצועים של הגבר שלי שכעת היו מוכתמות בדם, ועיניו, הן היו כה כהות ואפלות שכמעט ובלתי היה ניתן לראות את אישוניו. פניו היו אדומות וורידי צווארו ומצחו פעמו ובלטו כנגד עורו השזוף בעוד הוא אינו הפסיק להכות את הבחור. הוא... הוא היה נראה לי כמו מפלצת, ופשוט בכיתי אל כתפו של טום ואחזתי בה בחוזקה, כמה שרק יכולתי, בשביל לא ליפול על ברכיי מכובד רגשות שאני לא מסוגל פשוט לשאת.

"בבקשה...!", ג'וש השתנק.

רוי רק הגביר את הקצב, ג'וש כבר לא הגיב כל כך, "אתה נגעת בו, אתה נגעת בגבר שלי! אתה נגעת בגבר שלי!!", רוי צווח עליו, "אני אשבור אותך! זה הדבר האחרון שאתה תיגע בו בחיים!", ואני באמת האמנתי לרגע שהוא רציני.

"הוא הולך להרוג אותו!", צעקתי אל כתפו של טום בכל הכוחות שנותרו לי.

טום לקח נשימה עמוקה, ומיהר לאחוז בזרועי ולהושיב אותי על כורסה קרובה, שולח לעברי חיוך חם שכלל לא השתקף בעיניו, לפני שמהר אל רוי, "רוי! תפסיק! אתה מפחיד אותו!", הוא צעק עליו, וראיתי כיצד הוא מנסה למשוך את רוי משם, אך כל מה שרוי עשה בתגובה זה לדחוף אותו ממנו.

"הוא נגע בו! הבן זונה המסריח הזה הניח את היד המזוהמת שלו על מה ששלי!", הוא הנחית אגרוף אל ג'וש שכבר לא הגיב בכלל, "אני חייב להרוג אותו... אני פשוט חייב...-", רוי נראה כמתחיל לאבד את עצמו, ורציתי להיות שם בשבילו ולמשוך אותו מהחושך, ובו בזמן, אני באמת פחדתי להתקרב אליו. פחדתי שהוא יפגע בי. שהוא גם ידחוף אותי ממנו. פשוט לא ידעתי אם להתקרב אליו יהיה הצעד הנכון עכשיו.

והתחלתי להאשים את עצמי. את עצמי ואת התקפי החרדה הדפוקים והארורים שלי. למה משכתי את תשומת הלב של הגבר הזה? ולמה נלחצתי ממנו כל כך? אני אידיוט עלוב ופתטי.

"אתה חייב לקום עכשיו! לפני שתסיים את הלילה במעצר! עכשיו!", טום צווח עליו, "חתיכת דפוק, אתה גמרת עליו, הוכחת שאתה גבר, תקום עכשיו ובוא נברח מכאן!", טום החל לכעוס עליו.

"לא לפני שהמזדיין הזה מתנצל בפניו", רוי קבע, מחזק את החניקה סביב צווארו של ג'וש, "קדימה, חתיכת חרא, תתנצל!", הוא איים עליו, "אני אהרוג אותך, תתנצל! אמרתי לך להתנצל! אתה נגעת בו, למרות שהוא ביקש ממך להפסיק, חתיכת סוטה מזדיין!", רוי הנחית עליו עוד אגרוף ששבר את האף של הבחור המסכן, וההמון הרב לקח צעד לאחור באופן דרמתי לצליל עצם נשברת, ממש עצם שנשברה. אלוהים. הוא שבר לו עצם. הוא משוגע. הוא לא יכול לעשות את זה.

שמישהו יעצור אותו!

טום ניסה להמשיך להשתלט על רוי, "אין לו איך להגיב, הוא מעולף!", הוא ניסה להחדיר בו מעט היגיון אך כל מה שקיבל בתמורה זה דחיפה מרוי, "אתה לא מבין שאתה מלחיץ את נייתן? הוא מפחד ממך, אתה חייב להפסיק, אתה הורס הכל!", טום ניסה להיאבק בו, סופג אגרוף מרוי ופשוט ממשיך להיאבק בו.

רציתי פשוט למות באותו הרגע. ולבסוף קברתי את ראשי בין זוג כפות ידיי והתחלתי לבכות כמו תינוק, לא מסוגל לעצור את הדמעות. לא ידעתי איך אני מרגיש ואיך אני אמור להתנהג, ופשוט כל מה שרציתי היה לבכות מרמת התסכול שאני מרגיש, מאיך שבין רגע הלילה הזה נהפך לחלום בלהות נוראי. רציתי לצווח, לברוח כמו מטורף, לעמוד בין רוי ולבין הטירוף שלו ולעזור לו - ולא יכולתי לעשות דבר מבין אלו.

לבסוף שמעתי את הקול של האדם האחרון שאני רוצה לשמוע. אוי לא, חרא. ממש חרא. אני לא מאמין שטרוי מופיע עכשיו כשהוא כל כך כועס ומופרע!

"מה קורה כאן?", טרוי קרא, מחפש אותי בעיניו, ולבסוף כשהוא מצא אותי על הכורסה בוכה בצד, ואת רוי וטום עומדים לצד ג'וש המדמם והמעולף, אני לא רוצה לשער אפילו מה בוודאי מתחולל בראשו כעת, אבל זה בוודאי קרוב לסופת טורנדו, "בן, תישאר עם נייתן", הוא הורה לו ובין רגע בן ניצב לצדי, והניח יד תומכת וחמה על כתפי, אבל זה לא הרגיע אותי בכלל לא.

מיהרתי לאחוז בכף ידו בהיסטריה, ובמבט זועק מרוב חוסר אונים ותקווה אמרתי לו בלחץ, "אתה חייב לקחת את טרוי מכאן, אתה חייב לקחת אותו מכאן, שהוא לא יתקרב לרוי..!".

בן לכד את שפתו התחתונה בין שיניו, "נייתן, מה לכל הרוחות-", הוא החל למלמל, קובר את אצבעותיו בשערותיו ופורע אותן מרוב בלבול, אך הוא נקטע באחת לקולו של טרוי שאיים על הגבר שלי, שכרגע יותר מזכיר לי מפלצת.

בבקשה אל תפגע בו, טרוי. רק אל תפגע בו. אני אוהב אותו. אל תפגע בו.

טרוי דחף את טום לצד, ומיהר לתפוס כעת הוא בצווארון החולצה של רוי, מקים אותו מג'וש, "מה לעזאזל אתה עושה קרוב לאחי?!", הוא שאג עליו.

רוי אפילו לא מצמץ, והמבט המטורף בעיניו רק התעצם כשראה בטרוי, "מה שאתה, חתיכת אח חרא, לא מסוגל לעשות!", הוא החזיר לו בחזרה, לוקח כעת צעד מלא ביטחון לעברו, וגורם לטרוי לשחרר מחולצתו. הם עמדו האחד מול השני והם היו קרובים מידי, מתנשמים באותו קצב נשימות שמסתירות את הסערה המתחוללת בפנים, אותו מבט מלא שנאה הזדגג דרך עיניהם ומצחם כמעט נגעו האחד בשני.

בלעתי את רוקי והרגשתי שאני עומד להיחנק, זה לא טוב. בכלל לא טוב.

טרוי התכוון להכות בו, ואני נעמדתי באחת, פולט אנקת הלם ללא שליטה, אך רוי היה מהיר והצליח לחסום את אגרופו והרחיק אותו ממנו.

"מה אתה רוצה, סקוט? מרגיש מובס כעת? באת לערוך קרב חוזר?", התגרה בו טרוי.

רוי אפילו לא גחך, בעוד הביט בו במבט מלא זעם וביטחון, "לא, אני לעומתך, יודע שגבר מפסיד בכבוד", התגרה בו בחזרה, "אני כאן, כי החרא הקטן והמושפל הזה", הוא הביט על ג'וש המדמם, "הטריד את האח הקטן שלך, אז רק הגנתי עליו, מה שאתה נכשל בו כל פעם מחדש", הוא ירק לעברו בבוז, "איפה היית? בין הרגליים של איזו זונה מהבר?", העליב אותו, "תמיד היו לך סטנדרטים גבוהים, פארקר", צחק עליו.

טרוי בלי לחשוב פעמיים הנחית אגרוף לפניו של רוי וגרם לו לעוף לאחור על הקיר, ורוי בתגובה מיהר להתעשת על עצמו והנחית אגרוף היישר אל אמצע חזהו, גורם לו להתקפל ולפלוט שיעולים מלאי חנק וחסרי נשימה, "אתה אומר שאני לא אח טוב מספיק?", השתעל.

"אני אומר שאתה לא מספיק. נקודה", זלזל בו.

"מה אתה מחפש כאן? למה אתה תמיד נמצא בסביבה כשהוא נמצא בה? מה אתה מחפש כאן סקוט?!", טרוי שאל אותו בקול מלא איום, מצמיד את מצחו למצחו של רוי שוב, "מה אתה רוצה מהאח שלי? אני באמת רוצה לדעת", סינן בארסיות.

"שאני אתחיל לפרט?", איים בחזרה רוי, וגרם לדמי לנזול מפניי וללבי לעצור מלכת. אלוהים, רוי, פשוט תסתום את הפה ותלך משם.

"אני אהרוג אותך...", טרוי החל לאיים, "אני פאקינג אהרוג אותך, חתיכת אלכוהוליסט מזדיין-", הוא אמר בקול נוטף שנאה וארס.

רוי דחף אותו לאחור, "נרקומן עלוב, זכית רק פעם אחת וגם זה רק בגלל-".

"תפסיקו!!", צווחתי, ואני לא יודע מאיפה הכוחות הללו הגיעו לי בדיוק, או האומץ, אבל מיהרתי לזנק ביניהם, ולדחוף את טרוי לאחור. הרגשתי שאני חייב לעשות משהו ולעצור את שני המטורפים האלו, גם אם אני חלש מידי, גם אם אני יודע שאני לא באמת מסוגל לעצור בעדם ואם הם ירצו להילחם הם לא יבקשו את רשותי. קוויתי שרוי יכבד את העובדה שהוא אחי הגדול, ושטרוי יבין שאנחנו במועדון ורק רוצים ליהנות מהערב שנהרס גם ככה.

אבל תקוות וציפיות מעולם לא עבדו לטובתי.

"נייתן, אל תתערב-", טרוי החל לאיים עליי, "זוז הצדה!", פקד עליי בכעס.

מצמצתי בעיניי, לנשום, נייתן. לנשום. אתה יכול, רק תגיד להם שיפסיקו, זה הכל, רק תעמוד על שלך, לכל הרוחות, "לא! אין לכם כל סיבה לנהל את הריב המטופש הזה עכשיו! ובמיוחד שלא כאן!", צעקתי עליו בחזרה, "הבחור הזה הטריד אותי ורוי הגן עליי, הוא לא עשה שום דבר לרעתי, פשוט תניח לו טרוי", בקשתי.

טרוי קבר את פניו בין זוג כפות ידיו ופלט רצף של קללות בשקט, "נייתן, האמן לי, זה הכרחי-", הוא החל למלמל בשקט.

"זה לא!", טענתי בתוקף.

"זה כן! זה פאקינג כן! הבן זונה מנסה לקחת הכל ממני, הוא מנסה לקחת אפילו אותך ממני, אתה לא חושב שזה קצת מוזר שהוא תמיד שם כשאתה שם?! שהוא מזמין אותך למסיבות ומגן עליך כך?! הוא אפילו הפסיד בקרב המזדיין הזה בכוונה!!", טרוי צווח בתסכול, "כל צעד שהוא עושה, זה במטרה לפגוע בי ולקחת ממני את מה ששלי, אתה כל מה שנשאר לי, אתה כל מה שנשאר לי.. והוא יודע את זה, והוא משתמש בזה נגדי, הבן זונה העלוב...", הוא עצם את עיניו.

נעמדתי לפניו מוכה הלם. אלוהים. איך הוא יודע על הקרב? איך הוא יודע על המסיבות? איך הוא הצליח לשים לב לכל הפרטים הקטנים האלו? ולמה הוא מרגיש שרוי מנסה לפגוע בו דרכי? אני לא קשור לזירה ולקרבות, אני לא חלק מזה.

יכולתי להרגיש כיצד רוי נדרך מאחוריי ואני יודע שהוא גם בוודאי מוכה הלם לא פחות ממני. לא ידעתי מה להגיד, פשוט התבוננתי בטרוי והייתי חסר מילים, הייתי צריך להכחיש, להגיד שזה לא נכון, או להגיד שזה לעולם לא יצליח לו. אבל נותרתי משותק, רועד ועייף מולו. רוצה לומר כה המון אבל מרגיש שאני נחנק וכל טיפה זעירה של אוויר חשובה כעת.

"אני טועה? אולי אני מטורף! אולי אני באמת פשוט מטורף!", טרוי העיף את זרועותיו לכיוונים בחוסר אונים.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "אתה רק מחפש תירוצים ומאשים אחרים בחרא שאתה עשית...", לחשתי, "היחיד שיצליח להרחיק אותי ממך... זה אתה, וזה מה שקרה טרוי", הוא יודע את זה. הוא יודע שזה נכון.

כעת זה היה תורו של טרוי להביט בי מוכה הלם, והוא לקח צעד לאחור, מבט נבגד ופגוע התנוסס על פניו ועיניו בהקו בעוד חזהו עלה וירד בנשימות מאומצות כמחפש נואשות אחר אוויר, אך הוא נעצר על ידי ארבעה סלקטורים אשר שניים מהם תפסו בו ושניים תפסו ברוי וגררו אותם אל מחוץ למועדון. טום ובן מהרו בעקבותיהם ואני רק נותרתי כך מאחור, קפוא ורועד. עוד סלקטור אחד בדק את מצבו של ג'וש שהחל להתאושש במקצת והזמין אמבולנס, אבל לא היה אכפת לי מזה ממש.

אני לא אשכח אי פעם את המבט שטרוי נתן בי כעת. הוא היה נראה כל כך פגוע מהמילים שלי, כאילו לקחתי סכין ונעצתי אותה באמצעו של לבו ורק סובבתי אותה מספר סיבובים בשבילה ההנאה האישית שלי . אני אכזבתי אותו, אני יודע את זה כי הפעם האחרונה שראיתי אותו כך הייתה כשההורים שלי גרשו אותו מהבית ואמרו שהוא לא שייך לכאן יותר.

אולי אני יכול להבין את הפחד של טרוי. אני באמת המשפחה היחידה שנותרה לו, וכל מה שאני עושה זה להתגנב מאחורי גבו ולהתנשק עם האויב שלו. מה אני חושב שאני עושה לכל הרוחות? זה כל כך דפוק, זה לא אמור להיות כך, זה פשוט לא אמור להיות כך! לא אכפת לי עוד שרוי גבר, זה לא חטא כה חמור כמו החטא שכרוך בבגידה במשפחה שלי. בטרוי. הוא סומך עליי, ואני רק מאכזב אותו.

החלתי לתהות אם הוא יודע הכל. קיוויתי שלא, לא כך רציתי שהוא יגלה זאת, אני לא רוצה שהוא יגלה את זה אי פעם בכלל, אבל אם הייתי חייב להוציא את האמת לאור, זה ממש לא היה מתנהל כך. אלוהים, עד שחשבתי שהדברים מתחילים להסתדר הכל מתרסק שוב. זה החיים שלי, רצף של התרסקויות. הטלפון שלי מצלצל ואני לא בודק מי מתקשר אליי בעוד פלסתי את דרכי באיטיות מהמועדון, לא מאמין שכל החרא הזה התחיל בגלל גבר שהתחיל איתי והנחתי לפחדנות שלי להביס אותי ולא הצלחתי להגן על עצמי. אני כל כך אידיוט לעזאזל. אידיוט. אידיוט. אידיוט. קברתי את אצבעותיי בשערי ופרעתי אותו בכעס בעוד רוח אוויר הלילה הקריר הצליפה על פניי ורציתי לשרוט את עצמי.

רציתי לשרוט את עורי ולחפור בתוכו, רציתי למצוא את הכאב ולהניח לו לדמם את דרכו החוצה ממני. רציתי להשתלט עליו מבפנים כי אני לא יכול להשתלט עליו מבחוץ. רציתי לנעוץ משהו ממש חד בעור שלי ולהכאיב לעצמי, להלקות את עצמי על הפחדנות שלי, התמימות והטיפשות שלי. רציתי להלקות את עצמי על איך שאני מסוגל לגרום לאחי להרגיש, ועל כך שהובלתי את רוי למצב המפלצתי שהוא היה נתון בו. אני כדור הרס מהלך ואני צריך למות פשוט, זה יהיה הכי טוב מבחינת כולם.

ראיתי את המכונית של רוי חונה מצדו הימני של הכביש, ורוי נשען כנגד המכונית וקבר את ראשו בין זוג כפות ידיו, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, ופשוט רצתי אליו. טועה שוב, אבל הרצון להיות קרוב אליו, התשוקה לנחם אותו והרגשות הרבים שלי כלפיו פשוט חזקים ממני. אני צריך אותו, זה צורך בלתי ניתן לשליטה או עצירה ואני יודע שאני אהיה רק יותר אומלל אם ארפה ממנו. אני לא יודע איך נפתור את הבעיה עם טרוי, אבל אני לא רוצה לפתור אותה עכשיו. אני לא רוצה לדבר אתו עכשיו. אני רק רוצה לחבק את הגבר שלי ולנשק אותו. לאהוב אותו. אני כל כך אוהב אותו, אלוהים.

"רוי!", קראתי, ולפני שהוא הספיק להרים את ראשו ולמצוא את מקור קולי, קפצתי עליו וכרכתי את רגליי סביב אגנו, ואת זרועותיי סביב צווארו בחוזקה, קובר את פניי בכתפו ולא רציתי להרפות ממנו. ורק מתפלל בשקט, שהוא לא ירפה ממני לעולם.

הוא נראה רק למשך שבריר שנייה המום, לפני שהחזיר לי חיבוק בחזרה, "אלוהים, נייתן...", הוא השתנק, ומחץ אותי אל עורו החם והמוצק, "הייתי בטוח שאתה מאמין למה שהוא אמר לך, שאני משתמש בך בשביל לפגוע בו.. אני... אני לא", הוא מיהר להגן על עצמו אך אני קטעתי אותו בנשיקה. יודע שאנחנו יכולים להיתפס, אבל יודע ששנינו צריכים את הנשיקה הזו.

"אל תתנהג כמו שהתנהגת הלילה שוב", לחשתי על שפתיו.

"מה..?", הוא שאל, נראה מבולבל מהנשיקה.

"בבקשה אל תפחיד אותי כך שוב, זה היה כל כך מפחיד רוי, אי אפשר היה לעצור אותך מלהרביץ לו..", קברתי את ראשי בכתפו שוב, והוא רק נאנח וחיבק אותי חזק יותר, נושק נשיקה קטנה ללחי שלי ואז לשפתיי.

"אני מצטער בייבי, אבל אני לא יכול להבטיח דברים שאני לא מסוגל לקיים", הוא אמר בכנות ובמבט ניטראלי.

והרגשתי שאני נחנק שוב מגוש הדמעות שבגרוני, כי אני באמת לא יודע, עוד כמה גבר קטן כמוני מסוגל לספוג.

_______________________________-

אני ממש מצטערת שלקח חודש לעלות את הפרק, פשוט היה לי חודש עמוס ומטורף בלימודים ולא הצלחתי למצוא זמן לכתוב את הפרק בשלמותו ותמיד משכתי את זה ומשכתי את זה :/

ממש התלהבתי מהשאלות ששאלתן, ואני ממש שמחה ששיתפתן פעולה עם זה :) אני אעלה בראשון את התשובות שלי ובמהלך השבוע הבא עוד פרק ארוך כמו זה ! 

אוהבת אתכם ותודה רבה 3>