התעוררתי לתחושת זיפים מעקצצים ומדגדגים על פניי, וזוג שפתיים רכות וחמות אשר מברישות את הלחי השמאלית שלי הלוך וחזור באיטיות ובעונג. אומנם התעוררתי לפני דקות ספורות, אך העדפתי להמשיך להעמיד פני ישן. נהניתי כל כך מהתחושה של להיות מחובק בזרועותיו ולהתעורר לצדו, שלא רציתי שהרגע הזה ייפסק או ייקטע מכל סיבה שלא תהיה. התכווצתי אל תוך עצמי, מנסה להשתלט על החיוך ועל הרעד אשר תקף אותי מחום גופו אשר הקרין עליי, מנסה להשתיק את פעימות לבי ההולם כה חזק - אך זו הייתה משימה בלתי אפשרית, וגיליתי על כך ברגע שבו שמעתי גיחוך צרוד ויפהפייה אל אוזני.

"אני יודע שאתה לא ישן", צחק, "בוקר טוב, יפהפייה", נשק עוד נשיקה אחת קטנה ללחי שלי, לפני שטמן את אצבעותיו בקצוות פרועים של שיערי, מבריש אותו אל אחורי אוזני ומסובב אותי ברכות אליו, כך שאני יכול להביט בו נשען קרוב אליי בזמן שאני שכוב על הגב. אלוהים. לא הייתי מוכן למראה היפהפייה הזה דבר ראשון בבוקר.

פניו היו חבולות, כעת היה ניתן להבחין בחבורות הסגולות והכחולות אשר עטרו את טווי פניו הקשוחים והמחוטבים, אך עיניו החומות והטובות אשר הביטו בי בכה המון חיבה ואושר, והשיער הזה, שנופל על פניו באופן עוצר נשימה - פשוט הצליחו להפיל אותי מרגליי, ורק התחלתי את היום. הלב שלי נעצר מלכת ודמי אמר שירה בעורקיי, אני לא חושב שאי פעם אצליח להתרגל על ההשפעה החזקה, המעוורת והמשכרת הזו שיש לו עליי.

"בוקר טוב", חייכתי לעברו חיוך מנומנם, לפני שהושטתי את כף ידי וליטפתי את הסימן הסגול הכהה על לחיו הימנית, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, מרגיש רע שהוא נפגע כה קשה ליל אמש, בזמן שהוא עצם את עיניו ונשען על המגע שלי, כאילו והוא מקנה לו נחמה. קרבתי אותו אליי ונשקתי בעדינות וברכות לשפתיו, "איך אתה מרגיש?", כחכחתי בגרוני. הבטן שלי התהפכה והרגשתי את איבריי הפנימיים מתכווצים כשנזכרתי שוב בליל אמש. אלוהים, זה היה נורא.

הוא מצמץ לעברי, מעביר את אגודלו על קצה שפתי התחתונה, לפני שלקח נשימה עמוקה, "לעזאזל, איך אני יכול להרגיש פחות ממושלם כשאתה נמצא כאן לצדי במיטה שלי?", הוא הבריש את אפו כנגד אפי בשובבות, לפני שנשק עוד נשיקה חטופה לשפתיי, אך מיהרתי לקטוע אותו. אני אומנם נהנה מהרגע הזה לא פחות ממנו, ולהתעורר לצדו בהחלט מצליח להגדיל לי את הלב ולשגע כל עצב בגופי, אך אני חייב לוודא שהוא בסדר מבחינה בריאותית. אני כל כך דואג לו.

"אני רציני רוי", אמרתי, מיישר את עיניי לעברו, "אתה בסדר?", לחשתי. אם הוא לא בסדר...

הוא נשק לכף ידי בחיבה, "כן, אני בסדר גמור, בייב, אני רגיל לחטוף מכות כבר", הזכיר לי, "וזה היה שווה את זה בשביל להתעורר אתך הבוקר", הוא השעין את אגרופיו על כל צד אחר של ראשי, לפני שהנמיך את גופו אליי, נושק נשיקות רטובות לצווארי אשר גרמו לי להתפתל ולפלוט גניחת בוקר צרודה בין רגע. לכל הרוחות... אני לא מאמין שהוא מצליח להשתלט עליי מהרגע הראשון שבו אני פוקח את עיניי.

רוי מצליח לכבוש כל שביב של רגש אשר פועם בעמקי נפשי ולהטריף אותו, לשלוט על קולות ההיגיון שלי ולמחוץ אותם בין רגע, הוא מצליח לקחת פיקוד על דפיקות לבי ולגרום להן לרוץ כמו מטורף- הוא לקח כל גרם וגרם ממני, גוף ונשמה, ואני לא רוצה שהוא יחזיר לי אותן בחזרה לעולם.

"רוי...", השתנקתי, לופת את שערותיו באצבעותיי, בעוד הוא הנמיך את גופו מעט יותר, מנשק בתוקפנות את הנקודה הרגישה אשר צבעה האדמדם לא דהה עדיין. עצמתי את עיניי והשענתי את צווארי לאחור על מנת להקנות לו גישה רחבה יותר לעורי אשר כל ווריד בצווארי פועם בהתרגשות ובחולשה מקרבתו. התמכרתי כל כולי לתחושה והנחתי לה לסחוף אותי, הנחתי לה להטביע אותי במעמקים, לזרוק אותי מקצהו של הצוק הגבוה ביותר בעולם ולהעיף אותי לשחקים. ככה גן עדן מרגיש, אני בטוח בזה.

יכולתי לחוש את מפשעתו אשר הייתה נפוחה וגדולה בתחתוני הבוקסר הצמודים והקטנים שלו, נלחצת על בטני, ומצאתי את עצמי מניע את גופי באופן מכני במטרה לפגוש אותה שוב ושוב. העברתי כף יד אחת לאורך גבו הערום והחם, בעוד אצבעות כף ידי האחרת משכו בשערו ורק קרבו אותו אליי יותר, "בבקשה...", התחננתי, לא בטוח מה אני מבקש, מה אני רוצה או צריך - אך מקווה שהוא ייתן לי את זה.

בטני התהפכה עם כל גל חדש של נשיקות אשר הוא הרעיף לעברי, ודמי התפרע בכל גופי בזמן שדעתי התערפלה ונאבדה. הלכתי לאיבוד בתוך הנשיקות שלו, בתוך המגע שלו ובתוך הריח המענג הזה שלו. האוויר התנדף מבעד לריאותיי וכל מה שאני נושם כעת את זה חום גופו ואת מגעו המענג, את ריחו שלו. את ריח חמצן הרוי האהוב שלי. יכולתי לחוש את לבו פועם בחוזקה מנגד חזהו המקועקע, החבול והחזק, בקצב אחיד עם לבי. הטמפרטורות עלו, וכל מערכותיי נדלקו באחת בעוד איבריי הפנימיים קרסו.

"בבקשה מה..?", הוא נאנק על צווארי.

לקחתי נשימה עמוקה, אשר הצליחה לקרוע אותי לאלפי חלקים ולנפץ כל שביב של שליטה עצמית שעוד נותר בי, יכולתי לחוש בחום המענג, המדגדג והכל כך פאקינג ממכר בין רגליי, יכולתי לחוש כיצד איברי פשוט צווח אליו, צווח ליחס ממנו, כל יחס שהו. ידעתי מה אני רוצה. ידעתי מה אני צריך.

"גע בי", גנחתי.

יכולתי לחוש בחיוך שלו מעל צווארי, בעוד הוא החליק את כף ידו הגדולה, המצולקת והחבולה לאורך החזה המכוסה בחולצה שלי, משאירה בעקבותיה גלים צורבים של חום מטלטל, משאירה בעקבותיה דקירות חדות כסכין. דקירות תשוקה, צורך והנאה. אך הוא הצליח לגרום לו פשוטו כמשמעו, להתפרק לגורמים ולהיבנות מחדש רק בשביל להישבר שוב - ברגע שבו הניח את כף ידו ממש מעל הבוקסר שלי, על בטני התחתונה - כל כך רחוק, אך בו בזמן, כל כך קרוב. ורציתי שהוא יגע בי... שם.

רציתי שרוי יגע בי בין הרגליים. רציתי לדעת איך זה מרגיש. רציתי שהוא ילמד אותי ויראה לי איך זה מרגיש. אלוהים. כל כך רציתי שהוא פשוט רק יגע בי שם שהרגשתי שאני עומד לבכות מרוב התחננויות, "בבקשה...", גנחתי, "רוי...", משכתי בשערו חזק יותר, ולפני שהבנתי את הצעד הבא שלו, הוא הרים את ראשו לעברי ולכד אותי במבטו, גורם לכל אחוז אחרון של אוויר להתנדף ממני וללבי להיעצר מלכת בעוד הזמן קפא.

"תביט בי, אני רוצה שתסכל עליי עכשיו", הורה. ואני הנהנתי, "יופי", אישר לי, "אל תסיט את העיניים שלך ממני", ביקש שוב, ולפני שהבנתי מה בכלל הסיבה לכל הבקשות הרבות הללו, מצאתי את ידו מחליקה מתחת לבוקסר שלי ואוחזת באיברי הקשה, המתוח והזקוף.

אלוהים. הרגשתי כאילו כל גופי הוא לבה רותחת אחת ענקית, וברגע שבו הוא מחזק את האחיזה שלו בי, אני פשוט מאוד, מתפרץ. לחץ כה רב הדהד בי, בתוך תוכי, צווח ומרסק, שובר וקוטל כל תא, מערכת, איבר ונים בגופי. הוא הצליח לגעת בכל עצב ולגרום לו לרטוט מרוב התרגשות, מרוב עונג וציפייה. עצמתי את עיניי בין רגע, מטה את ראשי לאחור וקובר אותו בכרית, בעוד הוא גרם לי לחוש את אחת התחושות הטובות ביותר שהרגשתי אי פעם בכל החיים. אלוהים. זה מרגיש כל כך טוב.

"לא", הוא הורה, מרפה את האחיזה שלו בין רגע. מה לעזאזל... מה לעזאזל הוא עושה? "תביט בי", הוא אמר בקול קשה אך בין רגע כחכח בגרונו ומיהר להנמיך את פניו לעברי, "אני רוצה להביט בעיניים היפות שלך, אני רוצה לראות איך אני גורם לך להרגיש בייבי", הסביר בקול רך יותר.

אני לא הצלחתי לנשום, נסתי, אך פשוט מאוד, לא הצלחתי. הרגשתי את כל דמי גועש ולבי דפק בחוזקה ללא הפסקה בכלוב ריאותיי, בזמן שכל עצביי נמתחו עד הקצה. הנהנתי בשקט, ופקחתי את עיניי, פוגש במבט חזק, מסור, דומיננטי ומלא נחישות וביטחון. בלעתי את רוקי וזה צרב, הרגשתי כיצד כל הבטן שלי מתהפכת והאש הבוערת בי מטפסת במעלה בטני ומוציאה אותי משפיות דעתי.

הוא חזר ללכוד את איברי בעזרת כף ידו, לפני שהחל להוריד את כף ידו לאורכו, מעלה ומטה, ואני בין רגע פתחתי את פי לרווחה, פולט אנחת השתנקות אשר הלמה בי כמו משאית. הרגשתי שכל פעם שבה הוא מעביר את ידו עליי, דלי מלא מי קרח קפואים מכה בי ואני לא יכול לשלוט בגופי אשר נע בקצב תואם לקצבו. התבוננתי בו, בזוג עיניים פעורות לרווחה, והייתי מכושף. הייתי מכושף ממבטו אשר הצליח ללכוד אותי, והייתי המום מהדברים שהוא מבצע ומהתחושות שזה גורם לי לחוש.

אחזתי בסדינים בחוזקה, מכווץ אותם באצבעותיי, בזמן שנסתי כל כך חזק לא לעצום עיניים, לא לגנוח בקול חזק מידי. הרגשתי כיצד רטט מצמרר, מענג, ובו בזמן - בלתי ניתן לסבילה וחסר רחמים, מתפשט בין רגליי ולכל אורך הגוף שלי, לא פוסח על אף פיסת עור. הרגשתי כיצד סערותיי סומרות ונעשה לי כל כך חם, נעשה לי מחניק. חזי שקע מטה בזמן שאמצעו של חזי נדקר באופן צורב ומענה, אני מנסה לנשום אבל אני לא מצליח להשיג את פעימות לבי המטורפות או למצוא את נשמתי. אני אבוד. אבוד בתוך רוי. אבוד בתוך התחושות הללו. אבוד בתוך הרגע הזה.

"רוי...!", גנחתי בקול חזק יותר ממה שהאמנתי שאני מסוגל להוציא, "רוי... זה...זה...", נסתי להסביר לו אך אני המום, אני לא יכול לחשוב, לבטא את עצמי. עצמתי את עיניי רק לרגע אך יכולתי לחוש במבטו המתריס ומיהרתי לפקוח אותן, עיניי דומעות, מלאות בכה המון רגש וצורך, עיניי אומרות הכל.

"פאק, אני מסוגל...", הוא החל לגנוח, לא מסיט את מבטו ממבטי בעוד הוא מגביר את קצב עליות וירידות ידיו על איברי, רק לרגע אוחז באשכיי ומוחץ אותן בכוח, אשר גורם לי פשוט מאוד, לפלוט צווחת עונג, ולכל מערכות גופי לקרוס באחת, "אני מסוגל לגמור רק מלראות... רק מלראות אותך כך...", הוא החל לאבד את עצמו גם הוא, ואני התעניתי בעינוי מלא החטא, המושלם והמענג הזה.

אני לא רוצה שהוא יפסיק. אני לא רוצה שהוא יפסיק לעולם לגעת בי.

יכולתי לחוש בלחץ המתגבר בין רגליי, לפתע הלחץ נעשה כואב, כואב כל כך שיכולתי לחוש את זוג עיניי מתחילות לצרוב מדמעות. העינוי המתגרה נהפך להיות משהו שנגע בנקודה עמוקה בי, נקודה אשר לא הכרתי בה לפני,נקודה שנמצאת באמצעה של בטני וברגע שבו לחצו עליה, אני לא מסוגל לראות אפילו. ברגע שבו לחצו עליה הצליחו לקחת ממני כל פיסה של שפיות, של היגיון ושל תפיסת המציאות. כל היקום שלי זה רוי והתחושה הזו. ולפתע הכאב נהפך לשריפה שבלתי היה ניתן לכבות אותה, "רוי....!!", גנחתי בקול חזק יותר.

"כן... זה בסדר.. תניח לזה... תשחרר..", הוא גנח בין כל מילה ומילה, ורק הגניחות הצרודות, הסקסיות, הגבריות ומלאות העוצמה והרגש הללו שלו, הצליחו לקרוע אותי לגזרים ופשוט מאוד, לפוצץ לי את הלב ולשבור כל עצם בגופי, "פאק... בייבי, תשחרר...", מצחו כמו שלי החל להישטף בזיעה, ואני הטיתי כעת את ראשי לאחור, "תביט בי", התחנן.

השריפה החלה לצאת משליטה, השריפה הזו הצליחה לגרום לי להישבר לגורמים, להתרסק עד הסף, השריפה הזו הצליחה פשוט מאוד, למחוק אותי. וזה היה כל כך מענג, כל כך ממכר, אני רוצה להישרף ביחד אתו לנצח בתוך הלהבה הבוערת, החמה והמרטיטה של התשוקה הטהורה שלנו. אלוהים. כל כך חם לי. התחלתי לרעוד מרוב צמרמורות , רגשות ותחושות. ואז זה קרה.

הגעתי לקצה, מטפטף נוזל חמים על ידיו של רוי, בזמן שהבטתי אל תוך עיניו אשר הצליחו לחדור אל תוך תוכי ולגעת בנפשי ובלבי, עיניו שרפו אותי מבפנים וטלטלו את כל עולמי באחת, יכולתי לחוש את עיניו חורכות דרכי, "רוי!!", צעקתי את שמו בזמן ששחררתי, פרקתי את העול שלעולם לא יהיה לי די מלסחוב אותו. לא אחרי שגלתי איך זה מרגיש, "אלוהים... רוי", אני לא מזהה את הקול שלי, זה בכלל לא הקול שלי. אני לא מזהה את עצמי. אני לא יודע כלום כעת, אני רק יודע שאני רוצה לחוש כך שוב. ושאני אוהב אותו. כל כך אוהב אותו.

הוא לקח נשימה עמוקה וליקק את קצות אצבעות ידיו, לפני שנשק לי בתוקף, לא מניח לי להסדיר את הנשימה שלי אפילו, וגורם לי לטעום טעם חדש ולא מוכר, "אתה כל כך פאקינג טעים ומתוק", הוא גנח אל הנשיקה, לוכד את לשוני בלשונו בחוזקה ובתוקף, ולא מוכן להרפות. ואני העליתי בין רגע את זוג כפות ידיי אל פניו, מקרב אותו אליי, חש את זקפתו נלחצת כנגד שלי ופתחתי את רגליי עבורו, מאפשר לו גישה רחבה יותר להגיע אליי.

הנשיקה שלנו הייתה פראית יותר, מלאת תשוקה וצורך. יכולתי לחוש עד כמה הוא התענג ממני, והראיתי לו בחזרה עד כמה אני מודה לו על כך שגרם לי לחוש תחושות שמעולם לא חשתי לפני בכל ימי חיי. הוא נשך את קצה שפתי התחתונה בין שיניו, לפני שנאנח אל הנשיקה בדיוק באותו הזמן שאני גנחתי אל תוכה, חיבקנו האחד את השני. נעטפתי זה בעורו של האחר. חזהו צמוד לשלי, לבו כנגד לבי פועם בחוזקה. כפות ידיו רועדות על פניי כמו כפות ידיי אשר הסתבכו בשערו. המפשעה שלו כנגד שלי. אנחנו שלמים. הגופים שלנו תואמים האחד לשני באופן כה מושלם. זה הוא. זה רק הוא. אני לא רוצה אף אחד אחר בכל העולם הארור והמטונף הזה.

"עכשיו זה באמת בוקר טוב", הוא קרץ לעברי, ונשכב בגבו לצדי, שנינו חסרי נשימה ואוויר. חזי ירד מעלה ומטה בזמן שהצלחתי לגשש באיטיות אחר נשמתי באפלה. קצב פעימות לבי חסר להיות סדיר בהדרגתיות והזיעה החמה נספגה אל עורי. התבוננתי בו והרגשתי כיצד הלב שלי יוצא אליו, הוא נראה כל כך סקסי ככה. עוצם את עיניו, חזהו השרירי והמקועקע עולה ויורד, פיו הוורדרד חזי פתוח וגבותיו מכווצות.

עצמתי את עיניי לוקח נשימה עמוקה, רוצה להושיט את כף ידי ולגעת בחזהו וללטפו, אך אני לא מצליח לעשות זאת. אני כושל לפני שבכלל נסתי. אני מרוקן מכל שביב של אנרגיה פיזית ונפשית, אני מרגיש כה עייף כעת וחלש. אני צריך מנוחה. אלוהים, מה לכל הרוחות הוא עשה לי עכשיו? איך זה קרה כל כך מהר? הייתי המום שבאמת התחלנו להתקרב כך האחד לשני. זה הדבר האחרון שצפתי שיקרה.

אבל אני לא מתחרט על דבר. לא אכפת לי שזה חטא, לא אכפת לי שהוא גבר. אני רק יודע שאני התאהבתי בגבר השבור והיפה הזה, ואני מחכה לפעם הבאה שהוא יגרום לי לחוש כך. וכולם יכולים ללכת לעזאזל.

הוא הביט בי, פניו סמוקות, "איך.. איך זה היה?", שאל בשקט, בקול מתנשם.

עצמתי את עיניי וקברתי את פניי בכרית, "אני חושב שאתה יכול להבין בעצמך...", אמרתי בקול חלש, והוא צחק, מחבק אותי ומקרב אותי אל חזהו, מניח לראשי להישען על חזהו בעוד הוא ליטף את גבי בחיבה, נושק לקצה ראשי וטומן את אפיו בשערי. וואו.. כמה שהייתי צריך את זה כעת.

התכרבלתי אל גופו, מצייר עיגולים קטנים על חזהו השרירי, נושם את עורו המיוזע והמתוק, ורק מתענג מכל מחצית השנייה אשר חולפת לה. הוא גורם לי לחוש כאילו ואני מרחף עד הענן הגבוה ביותר, אני מעולם לא הייתי כה מאושר כפי איך שאני מרגיש עם רוי. הבטן שלי התמלאה באותם פרפרים פתטיים אך מענגים, ולבי הלם בהתרגשות מהקרבה ביני לבינו. אני אוהב אותך. אני כל כך אוהב אותך רוי. היה הדבר היחידי שהצלחתי לחשוב עליו. תודה לך על הרגע המושלם הזה.

נשארנו כך זמן שהרגיש כמו נצח, אך בו בזמן, עבר מהר מידי, לפני שרוי אמר, "בייב... אתה חייב לסלוח לי... אבל אני צריך", הוא החל לכחכח בגרונו, מגרד את קצה ראשו בידו הפנויה, ואני הרמתי את ראשי לעברו בבלבול וכיווצתי את גבותיי. לא.. אל תלך, חשבתי באכזבה.

"מה קרה?", שאלתי בבלבול.

הוא חייך חצי חיוך נבוך, "ובכן, די גמרתי בתוך הבוקסר שלי, אני צריך ללכת להחליף אותו, אתה יכול לקחת בוקסר חדש מהארון שלי אם תרצה ולהחליף כאן", מיהר להציע, ואני חייכתי חיוך נבוך. בטח הפנים שלי כל כך אדומות עכשיו ועיניי בורקות, הוא חייך, נושק נשיקה קטנה לשפתיי, "אתה מדהים, אני הולך להחליף תחתונים ולהתלבש במקלחת, אחר כך נאכל ארוחת בוקר ביחד", הציע בחצי חיוך ואני הנהנתי בהסכמה. מתרומם בחוסר רצון מוחלט ובאיטיות מחזהו, מנסה לנצור את התחושה הזו של להיות קרוב לגבר שאתה אוהב, רוצה לשאוף אותה עמוק אל תוך תוכי ולא להניח לה להרפות ממני לעולם.

ברגע שבו רוי התרומם מהמיטה, מצאתי את עצמי משפיל את ראשי ומגחך מהזקפה האסטרונומית שהופיעה באמצע תחתוניו, ומהעיגול הלח שבקצה, החלטתי להסב את מבטי ממנו בעוד הוא בחר בגדים ללבוש ובוקסר חדש ויצא במהרה מהחדר. הרגשתי הקלה במקצת שהוא אינו עשה את זה מביך, אני עדיין לא מוכן להחליף בגדים לצדו. הוא אומנם ראה את האיבר שלי, אבל אני לא מוכן עדיין שיראה את פלג הגוף העליון שלי, ולא, זה לא אידיוטי בכלל.

השתהיתי על המיטה, קובר את פניי בין זוג כפות ידיי, ורוצה פשוט מאוד, לצווח מרוב אושר והתרגשות. חש את חזי מתנפח כגודל לבי שגדל. אני כל כך שמח שליבנו את הבעיות שלנו ליל אמש, והצלחנו למצוא את הדרך לחזור האחד לשני. אני באמת האמנתי שאני לעולם לא אגע בו יותר, לעולם לא אנשק אותו שוב ואראה אותו - והמחשבה הזו ניפצה לי את הלב לרסיסים שלעולם לא יצליחו להתאחות מחדש לא חשוב כמה זמן יחלוף.

אך הנה אני כאן, ישוב על המיטה שלו. המצעים שלו ספוגים בריח שלי ושלו, ובריח של היצירה המושלמת שיצרנו יחדיו לפני דקות אחדות. המצעים אומנם מבולגנים במקצת עקב הלפיתה החזקה שלי בהם, אך הם עדיין איכשהו נראים הרבה יותר טוב כך - משאירים זיכרון שלי ושלו. אני לא מאמין שמישהו באמת... נגע בי, שם. זה אף פעם לא קרה. וזה קרה. זה קרה. אלוהים. אין דרך חזרה, ואני כל כך שמח שאין. זה קרה. החלתי לצחוק כמו אידיוט, לא מצליח להשתלט על החיוך הענקי שעל פניי בזמן שכל עצביי רטטו בהתרגשות.

התרוממתי מהמיטה שלו במרץ, מחטט באופן חופשי בארונו ושולף בוקסר משובץ וגדול, מכנסי טרנינג לבנות וקפוצ'ון כחול גדול עם המותג של אדידס עליו. אני כל כך אוהב ללבוש את הבגדים שלו, הם גורמים לריח המשכר חושים והממכר הזה שלו להידבק אל תוך תוכי ואני יכול לשאוף אותו אל הריאות שלי כמה פעמים שרק ארצה, ללא הפסקה, אני מוקף בו ומסנוור מהריח שלו וזו תחושה שמימית ממש. אך יותר מכך, אני חש שאני קרוב אליו בעזרת הלבוש שלו. אנחנו פתוחים מספיק האחד עם השני בשביל שאתחלק עמו בבגדיו הפרטיים, מעולם לא לבשתי בגדים של מישהו אחר, תמיד בבית צעקו עליי על זה.

לפני שיצאתי מהחדר שלו ופניתי למטבח, עצרתי רק לרגע בשביל לתפוח לעצמי על השכם, גאה על כך שהצלחתי להשפיע על רוי כמו איך שהוא משפיע עליי בלי לגעת בו אפילו. אני באמת משפיע עליו עד כידי כך בעזרת מבט..? זה הגיוני? אך אני העדפתי לא להתעסק בזאת יותר מידי וליהנות מהגאווה העצמית הנפוחה שלי. קפצתי קפיצת אושר קטנה בעוד דלגתי למטבח, אני כל כך שמח שיש לי אותו שוב. ולא כשהוא שיכור, או כועס. כשהוא פשוט הוא, הרוי שהתאהבתי בו.

***

בזמן ששטפתי את הכלים של ארוחת הבוקר, יכולתי לראות בזווית עיני את רוי אוחז בפלאפון שלו ומכוון אותו לכיוונו באופן משמעותי. כשהוא בדרך כלל עסוק בטלפון שלו, הוא מטה אותו כלפי מטה ומביט בו בריכוז, לא חשוב מה הוא עושה שם, "אתה מצלם לי?", גיחכתי לעברו בחשד, זוקף את גבותיי.

הוא זקף את גבותיו, "לא", אמר בתמימות, ומהאופן שבו רק לרגע מצמץ בעיניו ועקם את אפו, יכולתי לדעת שהוא משקר, למרות שטון דיבורו התמים הסגיר אותו עוד מההברה היחידה של המילה.

עצרתי את זרימת המים, והנחתי כף אחת מכפות ידיי על מותני, מטה את ראשי לעברו בזעף, "אל תשקר לי, רוי", אמרתי בקול כועס ונוזף, והוא רק החל לצחוק בעוד התקדמתי אליו בדריכות, "רוי, תראה לי את הפלאפון...!", נסתי להילחם בחיוך ובגיחוך שאיימו להיפלט מבעד לשפתיי, והוא נעמד בין רגע, מתחיל להתרחק מהמטבח אך עדיין מקבע את הפלאפון על דמותי הרגזנית.

"לא, זה שלי", אמר בילדותיות, ואני כיווצתי את גבותיי לעברו בכעס, "אתה נראה כל כך חמוד כשאתה כועס", התגרה בי, ואני פלטתי צחוק מזויף, בעוד התקדמתי אליו במהירות כמו משוגע, והוא החל לצחוק בתוקף, רץ לכיוון הסלון.

"רוי! אני שונא שמצלמים אותי!", התבכיינתי בתוקף, בעוד נסתי להשיג אותו, אך הוא קפץ על הכורסה שלו במהירות ונחת בצדה האחר של הכורסה, "רוי! תפסיק עם השטויות..!", התחלתי להישבר ולצחוק, והוא הטה את ראשו לאחור, צוחק בתוקף והוא רק לרגע נראה צעיר יותר, חי יותר, יפה יותר.לעולם לא הייתי מאמין שהגבר המגחך כמו נער מתבגר באמצעו של הסלון לוקח תרופות הרגעה. זה פשוט לא מתחבר האחד עם השני.

"אני באמת לא מבין למה אתה כל כך כועס-", הוא החל להתגונן, אך לא הנחתי לו לסיים את המשפט שלו לפני שחטפתי את אחת מכריות הנוי שעל הכורסה וזרקתי ישירות לפניו, לפני שדילגתי על הכורסה במהירות וזרקתי עליו כרית נוספת, צוחק בפראות כמו ילד קטן ומשוגע, "מה אתה עושה-", הוא צחק ביחד איתי.

"תביא לי את הפלאפון חתיכת סטוקר!", קראתי עליו, והוא זרק לעברי כרית אחרת בעצמו, "אתה עוד משיב מלחמה?", התבוננתי בו בהלם, "פשוט תביא את הפלאפון", יכולתי לחוש את עיניי מתחילות לדמוע מרוב צחוק, זורק לעברו עוד כרית וקופץ על הכורסה קפיצת ניצחון כשהכרית פגעה ישירות בפנים שלו. מגיע לך, חתיכת סטוקר.

הוא הפנה לעברי רק למשך שבריר שנייה את גבו בשביל להרים את הכרית שנפלה, אך לפני שהוא הזדקף והבנתי בעצמי מה אני עומד לעשות, מצאתי את עצמי רץ לעברו וקופץ על גבו, כורך את זרועותיי סביב צווארו בעדינות, אך מחזק את אחיזת רגליי סביב פלג גופו העליון.

"מה לעזאזל, נייתן?!" , הוא קרא בהפתעה, ואני משכתי בשערו בשובבות, "אני יוצא עם מטורף", הוא צחק.

"הזהרתי אותך, עכשיו תביא את הפלאפון-", אך לפני שהמשכתי במסע האיומים שלי הוא החל לרוץ איתי כמו מטורף בעצמו בכל רחבי הסלון, גורם לי לקפץ ולחזק את האחיזה שלי בו, "רוי! אני אפול! תוריד אותי, מפגר!", קראתי באימה, "רוי!", התלוננתי, אך לא הצלחתי לשלוט בלבי שפעם בחוזקה ובהתרגשות ובבטני שנמלאה פרפרים מלאי צחוק, תמימות וחופש. הרגשתי כל כך חופשי ומאושר מדבר כה בסיסי כמו שק קמח ברחבי הסלון.

הוא אחז בירכיי, דואג שלא אפול, "אתה ביקשת את זה!", הקניט.

"ואני מטורף?!", צעקתי.

אלוהים, הוא גורם לי להיות כל כך מאושר ומאוהב.

לבסוף הוא נחת על הכורסה, מתיישב במקצת עליי ואני נשכבתי לאחור, מפנה לו מקום שהתיישב לידי, והוא רכן לעברי, נושק בתקיפות לשפתיי, אני רציתי להגיד לו בזה הרגע שאני אוהב אותו. אבל לא הצלחתי. אני רוצה להאשים את הנשיקה הנזקקת ומטריפת החושים הזו שלו, מאשר את הפחדנות הארורה והמסריחה שלי. אנחנו מתנהגים כמו ילדים קטנים, ואני כל כך נהנה מזה. אני רוצה לבלות כל יום ככה אתו, אני רוצה להירדם לצדו כל לילה ולהתעורר לידו כל בוקר. אני רוצה לצחוק כך כמו מטורף עד דמעות וכאב בטן אתו, ולחבק ולנשק אותו עד ששנינו נמצא את עצמנו מתנשפים וחסרי אוויר. זה כל מה שאני מבקש, צריך ורוצה.

"אני מצטער שהלכתי ככה אתמול", לפתע פלטתי בקול רציני, תזמון מושלם, נייתן. גערתי על עצמי. מאיפה זה בא בכלל? אך זה כבר נאמר, ואי אפשר לקחת זאת בחזרה.

הוא בין רגע הרצין יחד אתי, מכווץ את גבותיו ואני ליטפתי את הקמט הארור הזה שבמצחו, כה נואש למחוק אותו, "אני שונא את הקמט הזה...", מלמלתי בעצב ובשקט, "הוא גורם לך להיראות מתוסכל ואני לא רוצה שתרגיש כך", אמרתי בכנות, מופתע מעצמי מעד כמה מהר הגבר הזה גורם לי לפתוח את לבי עבורו ולהניח לו לעשות בו כרצונו. אני מניח שכך מרגישים כשהלב שלך נתון בידיו של אחר, באופן חסר כל שליטה.

הוא חייך לעברי חצי חיוך רך, לפני שהעלה אותי להתיישב על ברכיו, מחכך את אפו בלחי שלי, "ואני שונא לראות אותך משפיל את העיניים כך ולוכד את השפה הזו בחוסר אונים", החזיר לי בגמול כנה בחזרה. הרגשתי בטוח כעת, הרגשתי קצת יותר נינוח ושליו על הברכיים שלו, בזמן שהנשימות שלו מדגדגות את אוזני ומחממות את לבי. כי ידעתי שהוא לא כועס עקב אירועי האתמול, וידעתי שהוא פתוח להקשיב לי ולא ישפוט. רציתי להיות כנה אתו, רציתי לספר לו שחיטטתי בארון התרופות שלו וראיתי את כל תרופות ההרגעה ונלחצתי, נלחצתי כי כל כך אכפת לי ממנו ואני מפחד שהוא כבר שבור ואני רק אפגע בו יותר. שנינו חולים, אין לי מושג מה המחלה שלו, אני רק יודע שאני לא התרופה שלו, והלוואי שהייתי.

"נייתן, אתה רוצה להסביר לי מה קרה אתמול? באמת נפגעת עד כידי כך כי הנחתי ששכבנו?", הוא זקף את גבתו ונראה לא מאמין באופן מלא, והאמת, אני לא יכול להאשים אותו, זו באמת סיבה דפוקה ולא הגיונית כלל.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, משחרר נשימה עמוקה שהחזקתי זמן רב מידי, לפני שהנחתי את כפות ידיי על פניו החבולות מהמכרות הרבות שחטף עבורי, אך בו בזמן, היפות כל כך, לפני שחייכתי לעברו ואמרתי, "אתה עומד לכעוס בוודאי, ואני אבין זאת", ליטפתי את פניו ברכות, נזהר לא לפגוע או להכאיב לו.

הוא הידק את האחיזה שלו באגני, "אני לא יכול לכעוס עליך, נייתן", אמר בכנות, שיערו נופל על פניו, "אני פשוט לא יודע איך עושים את זה, אני יודע שאני מראה אחרת לפעמים, אבל אני לא באמת מתכוון לזה. יש לי נטייה איומה להרוס כל דבר טוב שנכנס לחיי ולשמור את כל החרא קרוב אליי, זה הרס עצמי שטבוע בי עמוק מידי והלוואי שהייתי יודע איך להתגבר עליו. אני מנסה לעבוד על זה כי אני לא רוצה לדפוק את עצמי עוד יותר, ואני לא רוצה לדפוק אותנו, אבל אתה חייב להבין שאני באמת לא מתכוון לחצי מהבולשיט שיוצא לי מהפה", אמר לי בכנות, לפני שחייך חיוך אוהד ותומך לעברי, "עכשיו, אחרי שהתנצלתי על כך שהתנהגתי כמו מפגר, ספר לי מה קרה אתמול", עודד אותי.

לקחתי עוד רק נשימה אחת, מעביר את שערו אל אחורי ראשו, לפני שהתקרבתי אליו עוד יותר, "רציתי למצוא כדור אדוויל בשביל שיפחית את כאב הראש שבוודאי התעוררת עמו בבוקר", החלתי, וברגע שבו אמרתי את זה הוא עצם את עיניו ופניו התעוותו בכאב שהצליח לסובב את לבי ולמחוץ אותו. אלוהים, לא, אל תראה כך. אני לא שופט אותך. אני שופט רק את עצמי.

"נבהלת מכל הכדורים, נכון?", אמר בקול ניטראלי ונטול כל רגש, הוא הביט על נקודה מסוימת מאחורי ראשי על הקיר, נקודה שנסתי ללכוד בעיניי, אך עדיין לא הצלחתי למצוא אותה, והייתי חרד ממה שעובר כעת בראשו. כל שנותר לי לעשות היה לנשק למצחו ברכות, בשביל למחוק את הסיוטים שגועשים בתוכו, "תענה לי", ביקש בשקט ובקול מובס ועייף.

נאנחתי, "לא, רוי, לא חשבתי עליך שאתה שבור או מעוות", הסברתי לו בשקט, "אני נלחצתי, כי.. אני פשוט... אני גם..", למה זה כל כך קשה לבטא את עצמי בפניו? למה זה בלתי אפשרי לדבר על הנושא הזה אתו? אני רוצה לצווח את מה שאני חושב ומרגיש אך אני רק משתתק ונחנק אל תוך גמגום פתטי.

דבר, נייתן. אתה תאבד אותו, דחפתי בעצמי, מגייס כל שביב של אנרגיות שנדרש ממני, "אני גם משתמש בכדורים האלו", לחשתי אל אוזנו כאילו ועוד מישהו יכול לשמוע על כך ולגלות על הסוד הנוראי, "אני ראיתי את הכדורים האלו ופחדתי, פחדתי שאני עלול להזיק לך במקום להועיל לך. פחדתי שאני אדרדר אותך לחרדות או לדיכאון עמוק יותר. לא יכולתי... לא יכולתי להניח לזה, אכפת לי ממך יותר משאכפת לי מעצמי, הרגשות שלך יותר חשובים עבורי מהרגשות שלי, וידעתי שהדרך היחידה לגרום לך להתרחק ממני היא להתנהג כמו... כמו חתיכת בן זונה", הסברתי, וברגע שבו סיימתי את הנאום נשברתי אל תוך יבבה חלושה ועוד דמעה ארורה זלגה במורד הלחי שלי במליחות.

הוא מיהר ללכוד את הדמעה בנשיקה, "פחדת שאני עדיין במצב רע?", לחש אל עורי הלח והרך.

הנהנתי בשקט, "ולא כי... אתה לא במצב רע, פשוט פחדתי שאני אפגע בך, כי הבנתי שאתה כנראה פגוע בדיוק כמוני, ואי אפשר לרפא כאב בכאב, זה משהו שלמדתי ואני דואג ליישם אותו", הבהרתי בפניו, מנסה לעבוד על נשימותיי אשר צרבו אותי ודרשו ממני כוחות פיזיים כה רבים.

הוא נאנח, מלטף את שערי, "בייבי, אני כבר לא משתמש בכל הכדורים האלו שם בארון", לחש אל אוזני, שומר איתי ביחד את הסוד שפתחתי בפניו, "הייתי במצב רע, קרו לי... דברים, בעבר. דברים מסריחים. וזה הצליח לחדור עמוק מידי לתת המודעות שלי בשלב מסוים והייתי חייב את הכדורים האלו, זה היה לשתות עד שיכרון מוחלט ומסוכן, או לקחת את הכדורים. אבל אני לא משתמש בהם יותר", הבטיח.

עיניי נפערו לרווחה לעברו בין רגע, "אתה לא...?", פלטתי בהלם. אלוהים, אני אידיוט. למה לא יכולתי להיות כנה אתו פשוט מההתחלה ולשאול אותו את זה.

הוא משך בכתפיו ברפרוף, מחייך לעברי חצי חיוך קטן ומושלם, וכל כך יפה שגרם לי לחייך גם מבעד הדמעות, "לא, אני לא", חזר על עצמו, "אני פחות חושב על כל מה שקרה לי, אני דואג להדחיק זאת בעזרת ריצות ואימונים, אני מאמין שיש דרכים בריאות להתגבר על זה מאשר לדחוף לי חומרים כימיים ואלכוהוליים לגוף", גיחך ואני הנהנתי בהסכמה, "מה לגביך?", לחש באשמה קלה, "אתה... אתה גם-", אך הוא לא הצליח לסיים את המשפט ורק חיכה שאבין את זה בעצמי.

הוא אחז בידו בידי, מוחץ אותה ברוך ובחום, קושר את אצבעותיו באצבעותיי , והן השתלבו האחת בשנייה באופן עוצר נשימה ומושלם, חייכתי לחיבור כפות ידינו, והחיוך עלה אל עיניי, אתה יכול לספר לו. קול פנימי בתוך תוכי דחק בי, אתה יכול לספר לו, הוא אינו ישפוט אותך. זה בסדר, אתה בטוח כאן.

"כן, לפעמים", הודיתי בשקט, "גם לי קרו... דברים", הגדרתי זאת באופן זהה לדרך שבה הוא הגדיר את כל החרא שהחיים סחפו אותנו דרכו ללא רחמים ושברו אותנו, "אני מצטער שאני..לא הצלחתי, להתגבר", משכתי באפי בידי הפנויה בזמן שהוא נשק למפרקי אצבעותיי, "אני מצטער שאני עדיין לוקח את זה..", נשברתי, שפתי התחתונה חזרה לרעוד שוב ודמעות מוכות אשמה, בושה וחולשה שרפו את עיניי ודקרו את לבי בכאב.

עיניו נפערו לרווחה בין רגע, והוא הביט בי בכעס מעט, "אתה פאקינג צוחק עליי. אל תתנצל על זה, אתה לא אשם בכל מה שקרה לך. אתה צריך לקחת את תהליך הריפוי שלך בקצב שלך, זה למה זה התהליך שלך ולא של אף אחד אחר", אמר בהחלטיות, "אני לא אשקר... זה מפריע לי לשמוע שאתה דוחף את החרא הזה לגוף, אבל לא מפריע לי מהכדורים, מפריע לי ממה שקרה לך שהוביל אותך למצב הזה, מפריע לי שאתה עדיין חש... פאק, שאתה עדיין...", הוא הניח את כף ידו על הירך שלי ומחץ אותה, מדליק את כל מערכותיי בין רגע וגורם לעיניי להביט בו בציפייה ובדריכות, "שאתה עדיין פגוע", לחש, מלטף בעזרת אצבעותיו הארוכות את הירך שלי הלוך וחזור דרך אותו הנתיב, לפני שלקח נשימה עמוקה והתחמק מעיניי, "נעים להכיר", לחש, לפני שכחכח בגרונו בביטחון, " אני מר חרדה חברתית והפרעת דחק פוסט טראומתית", לחץ את כף ידי בחום בשנית, גורם לי להביט בו בהלם על הגילוי המסעיר שלו.

הוא בוטח בי מספיק בשביל... לספר לי את זה..?

חיבקתי אותו בין רגע, פולט יבבה חנוקה אל כתפו, והוא חיבק אותי בחזרה, מהדק את אחיזתו בי. נשארנו כך, מחובקים האחד בזרועות השני, נסתי לעצור את הרעד אשר השתלט עליי, ואחז בי בחוזקה ללא כל יכולת להרפות. והוא רק ליטף את גבי, מנסה לרסן אותי ולגרום לי לחוש בטוח שוב. אני חש בטוח, אני פשוט שבור לב עבורו. ואני כל כך גאה בו. הוא חזק, מעולם לא שערתי עד כמה חזק הוא עד הרגע הזה. נשמתי את חום עורו החם אל תוך ריאותיי, והתענגתי מתחושת שריריו הארוכים והכבדים המחבקים אותי בעדינות כאילו ואני הדבר השביר והיקר ערך ביותר בעולם הזה. התענגתי מריחו הממכר, ומהקרבה עוצרת הנשימה שלו. הוא מושלם. ואני לא נבהל, אני לא נבהל בכלל. אני לא חייב לרפא אותו או לתקן אותו, אני אוהב אותו.

"אתה מושלם", יבבתי אל עורו, "אתה מושלם...", חזרתי על עצמי, "אני מצטער... אני כל כך מצטער שברחתי ככה", הנחתי לעצמי להישבר עליו ולהתפרק, "אני פשוט כל כך פחדתי שאני אפגע בך, ולא הייתי... אני כל כך רציתי להישאר... אני הכנתי לך ארוחת בוקר, ואני כל כך רציתי להישאר איתך ולטפל בך... אני ממש השקעתי ולא היה אכפת לי... לא היה אכפת לי מהריבים שלנו... ופשוט אכפת לי ממך כל כך שאני לא רציתי לפגוע בך... ובסוף אני-", בכיתי חזק יותר עם כל הברה שנסתי לומר בגמגום והוא רק קירב אותי אליו, מניח לי לדבר ולפרוק את כל ההתנצלויות הפתטיות ומעוררות הרחמים שלי עד סופן. הוא אינו דחף בי, הוא אינו התערב. הוא רק חיבק אותי, ושמר אותי בטוח ומוגן. הוא רק תמך בי וקירב אותי אליו. הוא רק...גרם לי לחוש... נאהב. הוא גרם לי לחוש שאני בסדר כפי שאני, שהוא מקבל אותי כך, שרוט לגמרי ודפוק בראש.

"אני יודע, בייבי", הוא לחש אל אוזני.

מחיתי את דמעותיי מעיניי, והוא רק בחן אותי בשקט ובסבלנות, "אתה.. אתה סולח לי?", לחשתי, בזמן שהתבוננתי בו במבט שבור לב, "אני לא התכוונתי לשפוט אותך כל כך מהר, אתה סולח לי?", חזרתי על שאלתי בנואשות.

הוא צחק ורק נשק לשפתיי, "וקראת לי מפגר ממקודם?", חייך, "נייתן, כבר אמרתי לך, אני לא יכול לכעוס עליך, וזה בסדר אני מבין שהיו לך כוונות טובות, ואני מודה לך על כך שהיה לך...", הוא לקח נשימה עמוקה ורק לרגע הסיט את מבטו ממנו, "על כך שהיה לך אכפת ממני", נשבר אל תוך חיוך קטן ונבוך בראש מושפל, פולט נשימה שהחזיק זמן רב מידי.

"תמיד היה אכפת לי ממך", הודיתי בשקט.

הוא הסיט את שערי מפניי, מצחו מבריש את מצחי בזמן שאפינו מתנגשים, ומעולם לא חשבתי שאחוש כה בטוח בזרועותיו של מתאבק קשוח ומקועקע, בזרועותיו של אדם שתמיד הזהירו אותי מפניו, "ואני תמיד רציתי אותך", הוא נראה כאילו והוא עומד לספר לי משהו אך עצר את עצמו ורק חייך לעברי ברוך. תהיתי אם הוא התכוון לכך שהוא הכיר בקיומי עוד לפני שנה, ורציתי לשאול אותו על זה אך העדפתי לשתוק. זה לא הזמן המתאים, ממש לא.

"למה רצית אותי?", שאלתי באומץ.

הוא משך בכתפיו, "אני יכול לדבר עד מחר על היופי שלך, בייב", מלמל בפיזור דעת והביט בי למשך דקות ממושכות בהערצה, פשוט כך, גורם לי לחוש מואר בכה המון אור, גורם לי לחוש כל כך יפה ומלא גאווה, ואני לא מצמצתי או הייתי נבוך ולו לרגע, "אבל בכנות, אתה סקרנת אותי", אמר בשקט ובנחת.

התבוננתי בו בחוסר אמון, זוקף את גבותיי בין רגע, "סקרנתי אותך?", לחשתי, אין בי שום דבר מסקרן.

הוא גיחך מהחוסר ביטחון שהפגנתי, "אתה מיוחד, נייתן. אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל אתה פשוט שונה", אמר בכנות, "אולי זה בגלל שרשרת הצלב הזאת, שכולאת אותך בכלוב של הבית, ורק רציתי לראות אותך משתחרר לחופשי, לראות איך תגיב לעולם שבחוץ, רציתי להיות מי שחולק זאת אתך וזוכה לראות זאת לראשונה", סיפר לי, "והמבט על הפנים שלך במועדון בהחלט דחף אותי לזה", צחק, "או הנטייה שלך להפגין חוסר ביטחון אך בו בזמן, לדעת מתי לעמוד על שלך, או לפחות לצדי. אתה מסוגל להיות נחמד לכל אחד, אך אותי אתה פשוט יכול להרוג לפעמים, ואני פאקינג מת על זה!", קרא.

צחקתי, נבוך במקצת מהגילויים הכנים שלו, "הייתי בטוח שאתה שונא אותי בהתחלה", אמרתי בכנות, "בגלל טרוי..", מלמלתי בגלגול עיניים.

הוא ליטף את פניי, "אני לא אשפוט אותך בגלל אח שלך לעולם, אף פעם לא שנאתי אותך, פשוט אני חרא בלבטא את עצמי כמו שצריך. כמו שאמרתי, נעים להכיר, מר חרדה חברתית", הלקה את עצמו ואני לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, כועס על כך שהוא מדבר על עצמו באופן שכזה. אך אז, ההארה הכתה בי כמו משאית ועיניי נפערו לרווחה בהלם.

"בגלל זה... טום קרא לך נכה חברתית", לחשתי.

הוא הנהן, "אנחנו צוחקים על זה", משך בכתפיו.

"ואני מניח שהסיבה שאתה שונא לשתות...-", החלתי לומר, אך הוא השלים אותי בהנהון.

"כן, שתיתי יותר מידי בחיי בעבר, בגלל זה גם ראית כמויות של כדורי אדוויל, הייתי חייב לקחת אותם בשביל לא ליפול על הרגליים אחרי כל צעד שני", ענה בכנות. אני רוצה לשאול אותו אם הוא היה אלכוהליסט בעבר, אבל אני מניח שזה לא ממקומי לשאול זאת, אם הוא היה הוא בוודאי היה מספר לי, או שלפחות יספר לי בעתיד. ואז תהיתי, אחרי ילדות לאב אלכוהליסט ואח מכור לסמים... האם אני מוכן להחדיר את הצרה הזאת אל חיי שוב? אומנם רוי נגמל ולא שותה עוד, אך ברגע של משבר הוא כן פנה לשתייה.

לקחתי נשימה עמוקה. אני לא רוצה לחשוב על זה עכשיו. אני פשוט לא רוצה. כי אני יודע שאני לא יכול לעזוב את הגבר הזה, אבל אני גם יודע מה ההשפעות של לבחור להתחבר לאלכוהליסט, ואני יודע, שסבלתי מהחרא הזה מספיק בשביל אלפי גלגולי חיים שלמים. ברגע הנכון, אני אגיע להחלטה, ועד שלא אדע את התשובה המלאה לכך, אני דוחק את המחשבה הזו אל אחורי מוחי וקובר אותה עמוק באדמה.

"תודה...", לחשתי, "שאתה בוטח בי מספיק בשביל לדבר איתי על זה", מחיתי את הדמעה האחרונה שלי.

הוא הנהן, אך לא היה לו ממש מה להגיד על זה, אז הוא החליט לשלוף את הפלאפון שלו והקפיץ אותו בינינו, "אז שנראה סרטון שלך רץ ברחבי הבית כמו משוגע?", צחק.

התבוננתי בו מוכה הלם, "שלא תעז...", איימתי בתוקף ובין רגע אנחנו שוב משתעשעים וצוחקים כמו נערים, ואני לא חושב שאי פעם אתרגל לשינויי מצב הרוח הללו שלנו ולמזג החם שמשתנה לפושר או קר, אך אני בהחלט אוהב זאת ומוכן להשלים עם זה, "רוי!", קראתי בצחוק, בזמן שהוא הפעיל את הסרטון וקולות שלי צווח עליו שיביא לי את הפלאפון שלו ויפסיק את מה שהוא עושה הדהדו ברחבי הסלון הרחב שלו בעוד צפיתי בדמותי המטורפת והדמרתית רצה בעקבותיו, השיער שלי מתנדנד מצד אל צד והבגדים שלו כל כך גדולים עליי ובו בזמן מחמיאים לי. הוא נשק ללחי שלי לפני שהניח את סנטרו על כתפי ושנינו צחקנו מהסרטון האידיוטי הזה.

"אני רוצה לשמור את זה...", לחש, "זה זיכרון", טען.

התבוננתי בו בבלבול, עדיין צוחק במקצת מהסרטון שלי, "למה זיכרון?", שאלתי בבלבול.

הוא לקח נשימה עמוקה ונאנח, "כי אי אפשר לדעת מה יקרה מחר", הזכיר לי.

ואני בתגובה החלטתי לחטוף את הפלאפון מבעד לידיו ולכוון את המסך אליו, במעט מסתבך במקצת מאחר ומעולם לא החזקתי פלאפון חכם שכזה לפני, אך במהירות צחקתי כשפניו היפות הופיעו על המסך, "אז הגיע הזמן שנתחיל ליצור זיכרונות טובים", טענתי, לפני שלחצתי על העיגול בקצה המסך, והתמונה צולמה, והוא בין רגע מצמץ בעיניו.

"אבל אני שונא להצטלם...", נאנח בזעף.

צחקתי, "נקמה זאת נקמה", אמרתי בתוקף ונשקתי לשפתיו במתיקות וברוך.