השענתי את גבי כנגד דלת מכוניתו של טרוי, והתבוננתי באספלט הכביש, חש את ראשי ריק מכל פיסת מחשבה. הייתי מבולבל ומפוחד יותר מידי. לא ידעתי מה לכל הרוחות אני אמור לעשות, איך לחשוב ובמציאת דרך לגרום לכפות ידיי להפסיק לרעוד. אלוהים אדירים, זה היה מפחיד. זה היה כל כך מפחיד. הרגשתי לחץ איום וחונק על חזי ולא הצלחתי לנשום. השעה עשר בלילה, ואני פשוט לא יודע מה לכל הרוחות אני עושה כאן. לא הייתי אמור להגיע. זה היה רעיון רע, הייתי צריך להישאר בבית, לעזאזל.

לבי דפק בחוזקה ועדיין יכולתי לחוש את דמי נוזל מפניי ואת גרוני החנוק מדמעותיי. הייתי בטוח שאאבד את אחי. הוא הפסיד, לזכותו ייאמר שהם הצליחו להחזיק על אותה זירה למשך עשרה סיבובים, אך לבסוף היריב הכריע אותו. היריב הארור הזה. מי הוא חושב שהוא בכלל?! מעולם לא ראיתי חוסר רחמים שכזה בעבר, הוא הכה את אחי למרות שכבר לא היה מה להכות עוד. פניו של טרוי הזהות אך השונות בו בזמן לשלי, דיממו והיו כה נפוחות שלא זיהיתי אותו יותר, הוא החל למעוד כל רגע ואגרופיו היו מסורבלים וכושלים, התחננתי בפני המאמן שלו שיזרוק את המגבת הלבנה ויודיע על תבוסה, אבל האגו הדפוק והגברי שלהם לא אפשר להם. רציתי למות באותו הרגע. פאק. רציתי לצווח, כמעט אבדתי את אחי אם השופט לא היה מרחיק את רוי הזה. כמעט הייתי מאבד את טרוי, אלוהים.

קברתי את אצבעותיי בשערי ונסתי לנשום באופן סדיר, מרגיש את איבריי הפנימיים מתכווצים ואת בטני מתהפכת בתחושת קיא מחליאה. התפללתי שהוא יפסיד אך ישרוד, התפללתי שינצח אך ישרוד - הוא שרד. לא אכפת לי מהתוצאה הטיפשית הזו. הוא שרד והוא יהיה בסדר. נסתי לנחם את עצמי ואחזתי בשרשרת הצלב הקטנה שלי, הרגל שאני נוהג לעשות עוד מאז שהייתי ילד בשביל לרסן כל דאגה אשר מכה בי. אני לא חושב שאי פעם התפללתי כה המון כמו הלילה.

דמי בער בעורקיי וגופי הרגיש כה פגיע ושברירי, אך כבד בו בזמן, ולא הצלחתי להישאר עומד ופשוט צנחתי על סף המדרכה, מנסה לא לבכות מרוב תסכול ופחד, מרוב ייאוש. הרופא של טרוי הודיע שעוד שעתיים הוא יהיה משוחרר לחזור לבית, אני יכול לחכות כאן שעתיים הכל יהיה בסדר. אני אשאר כאן פשוט, לא אכפת לי, זה בסדר.

אני שמח שהוא הפסיד. לפחות הסיוט הזה נגמר. נאנחתי ופלטתי אנקת ייאוש, אני מקווה שאחרי הקרב הזה טרוי יפרוש מכל העסק המלוכלך הזה ויחזור למסלול שהוא תמיד היה אמור להיות בו. אני מקווה שהוא יחזור לגור איתי ועם הוריי בבית - אולי הוריי זרקו כל זכר המשתייך אליו אך אני שמרתי תעודות וגביעים ישנים בארון שלי. אולי הוא יוכל ללכת איתי לכנסייה בימי ראשון, זה יכול להיות נחמד, אני יודע שאבא יהיה גאה בו. אני פשוט באמת מקווה שהוא יפסיק להיות אדם כה ריקני ורעיל כמו הבקבוקים שהוא תמיד שותה. אני מקווה לקבל את אחי בחזרה, זה הכל. הוא תמיד היה האח הרע, האח המורד והמאכזב, ואני הייתי הילד האהוב של אימא והחבר הטוב ביותר של אבי, כל גרם של שנאה הם בזבזו על טרוי בשביל שיוכלו להרעיף עליי את אהבתם האולטימטיבית, וטרוי ענה אותי על כך, למרות שמעולם לא רציתי זאת או הייתי בעד זה, באיזשהו אופן הרגשתי רע בשבילו ולא הייתי מופתע לראות אותו הולך, מתרחק ונעלם. 

לפתע שמעתי צווחות עידוד וצחוק קוראים מאחוריי, ולבי רק לרגע צנח.  אני לא מכיר את השכונה הזו או את האזור, ואני גם לא רוצה, אני לא שייך לצד הזה של האוכלוסייה. הפניתי את ראשי בבהלה לאחור, שוקל את האפשרויות הניצבות לפניי - לצווח לעזרה או לברוח - אך כל מה שראיתי היו החבורה המעצבנת והמגעילה של היריב של טרוי. אני לא מאמין, לכל הרוחות, אני חייב ללכת מכאן, אני לא רוצה להיות קרוב אליהם. בטני התכווצה בכאב וראשי קדח, אני כועס עליהם אך גם פוחד מפניהם, אחרי הכל, אני האח הקטן, דרך מושלמת להביס את טרוי בנוקאאוט מוחץ, והם מסוגלים לפגוע בי בקלות. 

נעמדתי בין רגע וצעדתי לכיוון המכונית הגדולה והשחורה של טרוי, מתכוון להתחבא מאחוריה ולחכות שהם ימשיכו ללכת בתקווה שלא יבחינו בקיומי, ואם כן, אני פשוט אתפלל שיראו טיפה של אנושיות ורגישות ופשוט ימשיכו ללכת. בזמן שצעדתי לכיוון המכונית של טרוי, לא יכולתי שלא לחשוב עד כמה ילדותי ודפוק המעשה הזה, אך אני נואש, ולא באמת אכפת לי מה חבורת ילדים מדורדרים ואידיוטים כמוהם חושבים עליי האמת, אני לא מכיר אותם והם אינם אותי.

אך כשהתכוונתי להסתתר מאחורי תא המטען העצום של הטנדר המפורק והישן של טרוי, יכולתי לשמוע את קולו המעצבן של הגבר שהדריך אותי ממקודם ועזר לי למצוא את חדרו של אחי. אני חושב ששמו טום, לא שהשקעתי זמן בזכירת שמו, "היי! בלונדי!", הוא קרא לעברי ונופף בזוג זרועותיו הארוכות והשריריות לכיווני, ואני פלטתי קללה בשקט מתחת לאפי, כן זה טום עם הכינויים הדפוקים שלו, לפני שבמהירות נשענתי כנגד דלת המכונית, מעמיד פנים כאילו ואיני מבצע המלטות. 

"היי...", מלמלתי לעברם בלחץ ודחפתי את זוג כפות ידיי אל כיסי מכנסי הג'ינס הצמוד והשחור שלי, לא בטוח מה לכל הרוחות אני אמור לעשות אתם אז זה נראה כפתרון היעיל ביותר. 

טום חייך לעברי לפני שקפץ לעמוד לצדי, "אז, איך זה מרגיש להיות בצד המפסיד?", התגרה בי. גיחכתי, אוי, אתה לא מבין שזה באמת לא מעניין אותי התוצאה השטחית הזו? שמחתי שהפעם לא נפגעתי ממנו, הייתי אפילו מעט גאה בעצמי.

גלגלתי את עיניי, "אני לא מרגיש דבר לגבי זה כי לא אכפת לי", משכתי בכתפיי, "העיקר שהוא יצא מזה שלם וחי", עניתי בסיפוק, ויריתי מבט כועס וארסי לכיוון רוי, אשר השפיל את מבטו לכיוון האספלט בזמן שכובע הקפוצ'ון האפור שלו היה תלוי על ראשו. אני לא מאמין על עד כמה אכזרי בן אדם מסוגל להיות, אנשים שעושים את זה מצטיירים בעיניי כאנשים אלימים ופסולים, ואני מעדיף להשאיר סוג כזה של בני אדם הרחק מחיי, זו גם הסיבה למה אני אף פעם לא הייתי כאן לפני, אני לא יכול לסבול אי מוסרית שכזו. זה מפחיד אותי.

הבחור בעל השיער הקצוץ והרציני משך בכתפיו, "לא הייתי אומר שהוא יצא מזה בריא ושלם...", הזכיר לי, מגחך, "עד כמה הנזק חמור?", שאל בחוסר עניין אמיתי.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "אני אמור לחכות כאן שעתיים", עניתי בקרירות, אני לא מאמין שאני עומד להגיד את מה שאני אגיד, אך אני פשוט חייב, הם גם ככה חבורת ילדים מדורדרים ואני לא מאמין שאני נראה לצדם בציבור, "אלו ה-", לא ידעתי איך לכנות אותו באופן מבזה כי אני פשוט לא עושה זאת בדרך כלל, אז וויתרתי על מנת לא לקטוע את שטף דבריי, "אלו היו מרחמים עליו קצת ולא מתנהגים באופן פראי שכזה, המצב לא היה מדרדר ככה", בער בי החשק להוציא לעברו את לשוני, אבל לא, אני לא בן עשר לעזאזל, "הוא עדיין בן אדם", המשכתי.

רוי לא ענה ורק הרים את ראשו מהקרקע ואני מניח שהוא מביט בי עכשיו, אני לא מצליח לקרוא את הבעת פניו מאחר והוא עומד בחושך, הרחק מהלומת האור הצהבהב והחלוש, אבל אני חושב שזה לטובה, בוודאי הייתי משתנק אם הייתי פוגש במבט הרצחני שלו. 

"זה המשחק ילד, ואח שלך מכיר יפה מאוד את החוקים", ירה לעברי בחזרה, "הוא צריך להגיד תודה לרוי, רוי יכול היה להרוג אותו, הוא חתם על חוזה שאם הוא ימות על הזירה אז הוא ימות על הזירה", הטון שלו היה קר וחסר כל טיפת רגישות, כמעט מכני, "אם יש לך בעיות רציניות לגבי כל העניין הזה אני מקווה שזו הפעם האחרונה שתופיע כאן", נפנף לעברי בזלזול לפני שרכס את מעילו הלבן ונפרד מחבריו, "אני חייב ללכת לקיילי, אני אדבר אתכם מחר", הודיע להם.

טום הנהנן ולחץ את כף ידו על שכמו, "נראה אותך מחר כריס, תחזיר עד אז את הבחורה שלך", צחק לעברו ופרע את שערו, גורם לכריס, כנראה, לגחך במבוכה, לפני שפנה לרוי, "גאה בך, אחי", חייך לעברו, ורוי רק הנהן בחזרה, מחזיר לעברו הכרת תודה יבשה ביותר וכריס נעלם אל הרכב שלו ונסע מהחנייה.

עקבנו כולנו במבטנו אחר מכוניתו עד שפנסיה נעלמו באופק, אני לא יודע למה, אני מניח שהייתי שמח שהוא נעלם, אני לא מחבב אותו בכל מקרה, או אותם, הם גם צריכים ללכת, עכשיו, הקרבה שלהם לא נעימה לי. הרוי הזה הכה את אחי ועוד יש לי את התעוזה לעמוד כאן לצדי, מי הוא לכל הרוחות חושב שהוא?! זה מוזר מידי. הם מוזרים.

טום לכד את שפתו התחתונה בין שיניו בלחץ מעט והביט בי, "אז מה אתה מתכוון לעשות כאן במשך שעתיים?", שאל בבלבול.

זקפתי את גבתי לכיוונו בבלבול, למה זה מעניין אותו בכלל מה אני עושה עם חיי? אך הכוויתי בידי לכיוון החנייה השוממת והחשוכה הזו, אומר בקול מעט כועס מעט אבוד, "כלום, אני פשוט אחכה לו כאן", מלמלתי בשקט.

"בוא איתנו, אנחנו חוגגים במועדון שנמצא מספר רחובות מכאן", הציע לי כדרך אגב. 

עיניי נפערו לרווחה והתבוננתי בו מוכה הלם, "אתה צוחק עליי?!", הקול שלי יצא גבוה יותר ממה שתכננתי שיישמע, מה לכל הרוחות לא בסדר עם הגבר הזה? הוא לפני דקות אחדות צחק על ההפסד של טרוי ושיבח את חברו המפלצתי, רק בשביל להציע לי להסתובב אתם? אני לא יכול להסתובב אתם, זה לא בסדר או הגיוני, ומלבד זאת, מעולם לא הייתי במועדון לפני.

הוא גיחך, "הירגע בלונדי, מה שקרה בקרב נשאר בקרב", הרים את ידיו בכניעה, "פשוט אתה באמת לא הטיפוס להישאר לבד ברחובות הללו בלילה, וגם מה כבר יש לך לעשות כאן חוץ מלהשתעמם?", אמר בזלזול.

טרוי ישתגע אם יגלה שאני הלכתי עם שניהם למועדון, הם היריבים שלו, אני לא יכול להסתובב אתם, זה לא מוסרי כלל. ומלבד זאת, אני לא מכיר אותם באמת, ועד כה ההיכרות הקצרה שלנו הספיקה לי בשביל לשנוא אותם ולהבין בדיוק איזה מין סוג של אנשים הם, אין לי כל רצון או סיבה מספיק מוצדקת בשביל להסתובב אתם, "אני לא חושב שזה ראוי שאחגוג אתכם את ההפסד של אחי", יריתי בכעס ושלבתי את זוג זרועותיי האחת בין השנייה, מנסה להיראות קשוח אבל אוויר קר הכה בי וחולצתי הלבנה והדקה לא חממה אותי כלל.

טום נאנח וגלגל את עיניו, "הירגע בלונדי, אנחנו לא חוגגים הפסד או ניצחון, זו פשוט מסורת, אחרי כל קרב חייב ליהנות קצת", הסביר לי. 

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי והתכווצתי ביני לבין עצמי, אני יכול לבטוח בהם? כמובן שלא. אין לי כל סיבה למה לבטוח בהם ואני לא רוצה גם. לא. אני לא יכול ללכת אתם. זה לא בסדר. לא עושים דברים כאלו - קבעתי, "לא, אני לא יכול לבוא אתכם", לחשתי במבוכה והתבוננתי על אספלט הכביש.

"בחייך טום, זה ברור שהוא לא יבוא אתנו בכל מקרה ואנחנו רק מבזבזים את הפאקינג זמן שלנו כאן", לפתע רוי קרא ושוב קולו תפס אותי לא מוכן. כמעט שכחתי שהוא נמצא כאן. אני לא יכול להגדיר איך הקול שלו גרם לי להרגיש.

היה לו את אותו סוג הקול של האנשים המפחידים בלילה אשר אמא תמיד הזהירה אותי מפניהם - קר, עמוק וחסר כל טיפת רגש. היה לו את הקול הזה שאתה לא יכול שלא לקפוא במקומך כשאתה מקשיב לו, קול אשר מהדהד בראשך וגורם לך להישאר שקט מרוב פחד אך גם מהלם. הקול שלו לא היה אנושי. ובדרך מחליאה חסרת כל היגיון, אהבתי את קולו בדיוק כמו הדרך שבה פחדתי מפניו. הקול שלו גרם צמרמורת צורבת לאחוז בי בחוזקה אך גם לתחושה מוזרה במעלה בטני - ללא כל יכולת להרפות, הקול שלו גרם ללבי לעצור אך גם לפעום בחוזקה - הקול שלו פשוט מאוד, זעזע אותי, וקיוויתי שלא אצטרך להקשיב לו שוב. 

טום נאנח ומשך בכתפיו, "אתה בטוח בלונדי?", הוא שאל שוב, למה הוא מתעקש כל כך?

"דבר ראשון", נקתי את גרוני, מנסה לצאת מההלם אשר הכה בי אחרי משפט קטן וגס רוח של רוי, לא שאני מופתע, "קוראים לי נייתן, לא בלונדי", אמרתי בכעס.

"כן, בטח, בלונדי, מה הדבר השני?", צחק, מנסה להתגרות בי.

גלגלתי את עיניי, "אנחנו לעולם לא נתקדם לדבר הבא בקצב הזה", טענתי, אני לא אוהב את הכינוי הזה, לעזאזל.

"מה הקטע המפגר הזה שקורה כאן עכשיו?! אני הולך טום", אמר רוי באגרסיביות. 

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "הוא לא רוצה שאהיה שם", פלטתי בשקט, מתכוון לרוי, ובכך גרמתי לו לעצור במקומו בין רגע ולהפנות את פניו לעברי בחזרה, הוא צעד לעברי, נכנס אל תוך מעגל הלומת האור הקטנה אשר סבבה סביבי, ועכשיו באור יכולתי לראות את הפנים שלו, הפעם, הבטתי בהם באמת. וכשראיתי את הפנים שלו בין רגע לקחתי צעד לאחור בבהלה, אוחז בשרשרת הצלב האהובה שלי, רק בשביל להיפגע מדלת המתכת הקרירה והקשיחה של מכוניתו של טרוי. התכווצתי בכאב ונסתי לספוגו ולתחוב אותו לחלק האחורי של מוחי, לשכוח ממנו. הכאב בעמוד השדרה שלי באמת נמצא בתחתית סדר העדיפויות שלי עכשיו.

הוא גיחך מתגובתי לפני שאמר בפשטות, "תראה, נייתן, בוא נבהיר נקודה מאוד חשובה", ביטא את שמי בגסות כאילו וזה השם הכי מכוער בעולם בעיניו, ונסתי לא להראות לו כמה נפגעתי מהאופן שבו אמר זאת, לא עושים דברים כאלו לאנשים ישירות בפנים, "אם אתה רוצה לבוא אתנו, אתה מוזמן, אבל אם אתה בא כדאי שתשנה את ההבעה הזו שאתה נועץ בי ותפסיק עם היערות המזדיינות האלו שלך", איים, "אתה אמור להודות לי, יכולתי לקרוע אותו לגזרים ולהיפטר ממנו, אבל כבדת את העובדה שהאח הקטן והמפוחד שלו נמצא שם באולם, בין הצופים, אז אל תתגרה במזל שלכם", ובזאת הוא סיים והפנה לי את גבו, משאיר אותי חסר כל נשימה וקפוא במקומי. מה לכל הרוחות זה היה עכשיו? הוא אפילו לא מתעכב לאמוד את תגובתי או לשמוע את מה שיש לו לומר לו בחזרה, לא שזה מעניין אותו, הוא אמר את שלו וזה מה שחשוב הרי. אלוהים אדירים, הוא מסוג האנשים השנואים עליי ביותר.

נסתי למחוק את הבעת ההלם והמבוכה אשר תקפה את פניי לאחר שאמר את כל זה, בזמן שעבדתי על הסדרת נשימותיי וקצב פעימות לבי בחזרה לקצבם. אני נשבע שלא הצלחתי לנשום או לחשוב אפילו כשאמר זאת, רק הקשבתי לקולו והבטתי בעיניו החומות, העמוקות והכועסות מידי. הוא היה נראה כל כך כועס. רציתי לקבור את עצמי אך לצווח עליו, רציתי לדחוף אותו לאחור אך גם להתחבא מאחורי המכונית. פאק, הוא כה הפחיד אותי עכשיו, כמובן שזה הפחיד אותי, לא כל יום מאיימים עליי כך ומדברים כלפיי באופן כזה - מי לכל הרוחות הוא חושב שהוא?! מה אני אמור לעשות בתמורה לרחמים שלו? להודות לו? לעזאזל, אני רוצה לבעוט בו. היה לי כה המון לומר לו אך לא הצלחתי לבטא זאת במילים, ובמהרה הבנתי שגם אין כל טעם, הוא בכל מקרה לא יקשיב או יפתח סוג כלשהו של תשומת לב סביבתית חברתית. הוא פשוט לא שווה את המאמץ, מתנשא עם הגובה הארור שלו ועם המבטא הכבד שלו, חושב שהתדמית המאיימת שלו מקנה לו את הזכות לממש אותה. 

בזמן שהוא התרחק מאתנו עם זוג אגרופים מכווצים והדוקים אשר הייתי בספק  אם ישתחררו יום אחד, הדבר היחידי שחשבתי עליו זה שהוא כל כולו סטראוטיפ אחד גדול.  

טום נאנח ולקח נשימה עמוקה, "תתעלם ממנו, הוא נכה חברתית", הסביר לי.

הנהנתי בשקט, "כן, ראיתי", לחשתי.

הוא התבונן בי מוכה הלם, "נייתן, אל תבכה, אתה צוחק?!", קרא, ורק אז שמתי לב לדמעות אשר נקוו בעיניי, אך לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי ומיהרתי למחותן. אני לא רוצה לבכות בגלל הנאום המאיים והמגעיל אשר רוי נשא לפניי עכשיו, אני רוצה לבכות בגלל כל המצב הדפוק שנוצר עכשיו בחיים שלי. אני לא הייתי אמור לבוא לכאן הלילה, זו הייתה טעות כה חמורה, אני רק רוצה לחזור הביתה, ללבוש את פיג'מת הלילה שלי, לקרוא ספר וללכת לישון - אלוהים אדירים, אלו הייתי יכול לשגר את עצמי בעזרת לחיצת כפתור לבית הייתי עושה זאת ממזמן. אך במקום זה, אני לבדי ברחוב המאיים והחשוך הזה, הלא מוכר והזר - והאפשרות היחידה שניצבת לפניי בתור הגנה היא ללכת עם שני האויבים של אחי, שזה ברור שהם רק מחכים לעשות ממני צחוק אחד גדול, אבל אני רגיל להיות בדיחה מהלכת.

"אני מצטער.. עומס נפשי", לחשתי, מסביר את עצמי.

הוא הנהן והביט לכיוונו של רוי שעכשיו נכנס למכונית השחורה והגדולה שלו, מתניע אותה, "אתה בטוח שאתה לא רוצה לבוא? הזדמנות אחרונה!", צחק.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, אולי טום באמת יהיה שונה עכשיו ויתנהג כלפיי באופן נחמד יותר ורגיש? אני לא יודע... אבל האמת, אין לי כל ברירה אחרת. אין סיכוי שאני נשאר כאן לבד. קר פה מידי בחוץ והסביבה הזו מאיימת, כמעט התעלפתי כשרוי דיבר אליי באופן מזלזל שכזה, אז אני מפחד לחשוב מה עוד עלול הלילה הארור הזה להוביל אותי אליו. יש לי שעתיים. טרוי לא חייב לדעת. אני אהיה פה בזמן, "אתה מבטיח שאתה מחזיר אותי לכאן עוד שעתיים?", שאלתי את טום.

הוא הנהן, "כן, בטח, אין בעיה", משך בכתפיו כאילו וזה מובן מאליו.

"אבל אתה עומד לשתות", מלמלתי, שיט, המצב הזה מתוסבך יותר משחשבתי, "אני לא יכול להניח לנהג שיכור וזר להסיע אותי", קבעתי ולקחתי נשימה עמוקה ומתוסכלת, מרגיש אבוד ורע שהאיש הקשר והתמיכה היחידי שלי כאן זה הוא. 

הוא גיחך, "הירגע, אני לא אשתה המון, במקרה הכי גרוע, אתה יכול לחזור במונית", הציע לי, איך לא חשבתי על כך לפני? אה כן, בטח כי אני אידיוט לחוץ ועצוב מידי רוב הזמן בשביל לחשוב בבהירות.

לקחתי נשימה עמוקה, לא מאמין שאני באמת מתכוון לעשות את הדבר המפגר הזה, מעולם לא הייתי במועדון לילה לפני! "אוקי, אני אבוא אתכם, אבל רוי נשאר רחוק ממני, אני בכלל לא מחבב אותו, אפילו יותר ממך", הצבתי עוד תנאי. 

הוא צחק ומשך בידי, גורר אותי לרכב שלו, "אתה מוכן להירגע כבר?! אתה יותר לחוץ מסבתא שלי, אני נשבע, בלונדי!", קרא, גלגלתי את עיניי, אין טעם להעיר לו עד הכינוי אם הוא לא קלט עד כמה זה מעצבן עד עכשיו, "ובוא נדאג לך לבגד חם, בסדר? אתה קופא, יש לי סוודרים בתא האחורי, פשוט תבחר לך כל אחד שתרצה", הציע בנדיבות, ואלוהים, זה תפס אותי כה לא מוכן. אולי באמת טום מחוץ לזירה מסוגל להיות אנושי, אולי סוף כל סוף יש לי חבר חדש. הירגע, נייתן. מיהרתי לרסן את עצמי. אף אחד לא ירצה להיות חבר שלך, תפסיק להשלות את עצמך, אתה דפוק מידי בשביל שאנשים יאהבו אותך או שירצו להיות קרובים אליך. תראה, אתה בודד, רק אתה בודד בשכונה שלך, זה אומר עליך המון דברים. חתיכת פריק. אני בכנות חושב שלא תשאר לי ברירה לבסוף ואני אהרוג את עצמי. אולי לא הלילה, או במהלך השבוע הבא, אולי זה יקח לי עוד חודשים ואפילו שנים - אבל אני יכול להרגיש זאת. אני אסיים את החיים שלי בעצמי בדרך שלי. כי זה כל מה שנשאר לי לעשות עם הבדידות והחרטות שלי. אנחנו כה משועממים ועצובים ביחד אז אנחנו מדמיינים דרכי מילוט, והתשובה היחידה שאנו מצליחים למצוא היא המוות, אז אנחנו משחקים עם העור שלנו, או שאנחנו מקפיאים את השרירים שלנו, אנחנו דופקים את המוח שלנו ואנחנו בוכים בלילה עד שאנו נרדמים רק בשביל להתעורר מעוד סיוט ארור. אנחנו מנתבים את הדרך במעלה הסולם עד שנגיע לנקודת המשבר שאין ממנה כל דרך חזרה, עד שנצליח לפצח את הקוד ולהימלט. אבל שאף אחד לא יצביע עלינו באצבע מאשימה. כי השארנו בעקבותינו סימנים. אנחנו תמיד הותרנו דם על הרצפה, אנחנו תמיד התבונננו בסכינים במטבח ואנו תמיד צווחנו מתוך שינה - אז שאף אחד לא יעז להאשים אותנו בעיוורון שלהם. אנחנו אולי ניזוקים ללא כל תקנה, אבל אנחנו באמת נסנו להינצל, כי אנחנו לא מסוגלים להציל את עצמנו. זעקנו למישהו שיקשיב לנו, שיראה עד כמה אנו סובלים במשך 21 שנים, ואם זה לא היה מספיק, כנראה שפשוט לאף אחד לא אכפת מאתנו באמת. ממני. נהפכתי להיות השדים שלי. נהפכתי להיות החטאים, הפחדים והסיוטים שלי. נהפכתי לרוח רפאים עם לב פועם וזה יפהפייה באופן טראגי. 

"נייתן?! אתה מקשיב לי?!", לפתע טום קרא, מעיר אותי מהמחשבות שלי.

מצמצתי בעיניי, מנסה לחזור בחזרה למציאות, אלו רק היה יודע על מה אני חושב... "אממ, כן, סליחה, מה?", שאלתי בבלבול.

הוא גיחך וגלגל את עיניו, "אנחנו עוד מעט מגיעים, תבחר לך משהו חם ללבוש", הציע.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "זה בסדר, אין צורך, בוודאי יהיה חם במועדון, חם שם?", שאלתי.

הוא זקף גבה, "כן... כי אתה רוקד, ושותה, ובאנרגיות", משך בכתפיו, מביט בי כאילו הצמחתי עוד ראש או חרא כזה, אל תביט בי כך אני שונא את המבטים האלו הם רודפים אותי כל החיים שלי אתה לא מבין, "אף פעם לא היית במועדון?", שאל חצי בספק חצי בהלם.

סמנתי בראשי לשלילה, "לא, אף פעם לא היה עם מי ללכת או מה לחפש במקומות הללו", הסברתי בשקט.

טום הביט בי רק לרגע ואני חושב שאני מזהה, אני לא יודע... חרטה? למה הוא מתבונן בי כאילו הוא רוצה לומר משהו אך מתאבק עם עצמו, לבסוף הוא וויתר ופשוט שלח לעברי חיוך, "אוקי, אז עכשיו אתה יכול לבוא איתי וגם עם רוי הדפוק", התחיל עם הנקודה הראשונה שלו, "ושנית", המשיך, "אתה יכול למצוא זוג ציצים ותחת מרשימים", הסביר לי בחיוך מתגרה, גורם לי לגחך וללחיי להתלהט במבוכה, "או שאתה בקטע של בנים, ואז יש שם-"

"אני סטרייט", מיהרתי לקטוע אותו. הולם ודוחק כל מחשבה ורגש שלי מצמד המילים הללו.

אל תחשוב על זה. אל תחשוב על זה. אל תחשוב על זה. אתה לא רוצה שזה יקרה שוב. אני לא רוצה להיות מנודה ומוכה. אתה לא רוצה לעבור טקס ארור ומביך שוב. אל תחשוב על זה, תאהב את האל ותכבד את בקשותיו, אל תחטוא ותקיים את החוקים. אל תמרוד ואל תהיה שונה. אל תעז אפילו. טועים רק פעם אחת. רק פעם אחת טועים, וזהו זה. סיננתי בראשי את המנטרה המוכרת והשנואה הזו.

הוא הנהן, "אוקי, מגניב", גלגל את עיניו, והחנה את הרכב שלו לצד מועדון בינוני אך מספיק גדול בשביל להיות המועדון הראשון שלי. אני רק לרגע רציתי לסגת לאחור ולחזור בחזרה למגרש החנייה, לחכות לטרוי כמו הילד הטוב והתמים שהוא פקד עליי להיות בזמן שהרופאים ניסו לטפל בו ללא כל הפרעות. אבל אני כאן עכשיו, וזה מאוחר מידי. וגם, אני בן 21 לכל הרוחות, אולי זה באמת לא יהיה כה נורא כפי שהוריי מספרים לי.

פתחתי את הדלת וצעדתי בעקבות טום, הוא נעץ את מבטו במסך פלאפון המגע שלו, מקליד במהירות דבר מה לפני שמחייך אליי, "רוי כבר שם, אתה רוצה שהוא יזמין לנו כבר משהו?", שאל.

הנהנתי, "כן, אני אשמח לתה, המזג אוויר הלילה קריר", אמרתי בשמחה, מחייך ביני לבין עצמי מהמחשבה על תה חמים. 

הוא רק לרגע עצר במקומו, לפני שצחוק מחריש אוזניים התפרץ מבעד לפיו, "אתה פאקינג צוחק עליי?! אני נשבע לך בלונדי, צריכים להמציא עוד אנשים כמוך!", הוא המשיך לצחוק. 

התבוננתי בו בבלבול, "מה זאת אומרת?", שאלתי בעלבון משפיל את ראשי, האמן לי טום, כמה שפחות אנשים כמוני וכך העולם יהיה מקום יפה וטוב יותר. 

"זה מועדון לילה נייתן, אתה לא מזמין תה במועדון לילה", הוא המשיך לצחוק, "אני לא מאמין שאמרת את זה", מחה דמעה מעיניו, שקרתי לעצמי שהוא דומע מהרוח ולא מהבדיחה האישית שהוא המציא על חשבוני.

"אוקי, אז אולי מיץ?", הצעתי, "או קולה?", המשכתי לשאול בבלבול, לכל הרוחות אני לא מבין בזה. בכל ספרי הקלאסיקה שאני קורא לא מוזכרים מועדוני לילה בעלי אנשים הורמונליים עם אנרגיות בלתי מוסברות.

הוא נאנח, "אולי מוחיטו?", הציע ועכשיו אני קפאתי במקומי. לא. ממש לא. שום שתייה לא תהיה כאן הלילה, לפחות לא בשבילי, "אני לא שותה", מהרתי להגיב בקרירות וכקביעת עובדה, מסיט אותו מהרעיון הזה. מעולם לא שתיתי לפני, ואני ממש לא מתכוון לנסות עכשיו.

הוא התבונן בי מופתע, "באמת? רגע, שיט, בן כמה אתה בכלל?!", קרא בלחץ.

גלגלתי את עיניי, ואני דרמה קווין, "הירגע, אני בוגר, אני בן עשרים ואחת, פשוט איני שותה, מעולם לא שתיתי בעבר והפעם הראשונה שבה אעשה זאת לא תהיה עם זרים מדורדרים ומוזרים כמוכם", הסברתי לו ושלבתי את זורעותיי האחת בין השנייה.

הוא נחר נחירת בוז, "אתה מדבר על שתייה כמו להזדיין בפעם הראשונה, למרות שגם הפעם הראשונה שלי הייתה מזדמנת, השכנה ממול- גרושה בת ארבעים ממורמת שהייתה מוכנה לשלם לי בשביל זה", מלמל בטון מזלזל חסר כל אופי, נסתי להתעלם מהסיפור המזעזע והעצוב שספר לי עכשיו, לא הייתי רוצה שהפעם הראשונה שלי תהיה כך, לפני שאמר, "אז במסיבת יום ההולדת שלך אתה וחבריך חגגתם עם שוט של תה, וואו נייתן, ילד פרוע, אתה לגמרי חי את היולו", אמר בעלבון והביט בי במבט מאוכזב, "לחיות את הרגע והחיים על הקצה מודבקים לך בסטוקרים על הדלת בטח", המשיך בגלגול עיניים. 

לא חגגתי יום הולדת כי לא היה לי עם מי לחגוג, אין לי חברים. אני בודד.

משכתי בכתפיי, "תה זה משקה נחמד".

"איך משקה יכול להיות נחמד?", שאל בבלבול והתקדמנו בתור, עומדים כרגע בכניסה בפני הסלקטור אשר בדק את תעודות הזהות שלנו לפני שהותיר לנו להיכנס במהירות. לקחתי נשימה עמוקה. אני לא מאמין שאני כאן. 

________________________-

סוג של פרק מעבר, שווה לחכות לפרק 3 סמכו עליי 

ממש תודה על התגובות שלכן, אתן גורמות לי לחייך פשוט!