"עבר יותר מידי פאקינג זמן", הוא אמר בנהמה צרודה אשר שלחה רטט חם, לוהט ופראי היישר אל בין רגליי, נהמה אשר הדליקה את כל מערכות גופי וגרמה לדמי לצרוב בוורידיי, לפני ששפתיו לכדו את שלי בפראות. וידעתי.. פשוט ידעתי שאני אבוד.

ברגע שבו שפתיו עלו על שלי הרגשתי את דמי בוער בעורקיי, לבו הלם בקצב מהיר כנגד לבי הדופק בהתרגשות וחום גופו הצליח להמם אותי ולהפיל אותי מרגליי, אלו רוי לא היה מחזיק בי עכשיו, הייתי בוודאי נופל לרגליו. רציתי אותו יותר מידי זמן, התגעגעתי אליו כל כך. התגעגעתי למגע הרך אך בעת ובעונה אחת, המחוספס הזה שלו. הייתי צמא לתחושת שפתיו אשר מכות בי כמו סופה אך מרגישות כמו היום הראשון של הקיץ. הייתי זקוק לשאוף את ריחו, אשר גורם לי לחוש כאילו ואני מלבלב מבפנים. הייתי נואש אליו עד כידי כך שהרגשתי שאני עומד להשתגע. וכעת, לא הייתי מוכן להרפות.

המתכת שעל שפתיו הייתה קרה, וכה התגעגעתי למגעה כנגד שפתיי הרכות. ללשונו היה טעם של וודקה מעורבבת עם המנטה המוכרת והאהובה, והרגשתי שאני הופך לשיכור בעצמי רק מהנשיקה שלו. אני לא צריך לטעום אפילו את טעמו של האלכוהול, השפתיים שלו הן כמו יין ממש, היין האישי שלי, היין המובחר ביותר בעולם הזה, ואני רק רוצה להשתכר יחד אתו מרוב נשיקות.

כפות ידיו עלו במקצת ואצבעותיו אחזו בישבני, מועכות אותו, בזמן שלשונו נקשרה בלשוני, ואני רק כרכתי את זרועותיי מסביב לצווארו ומשכתי בשערו, מנשק אותו בחזרה בכה המון כמיהה, צורך ותשוקה. יכולתי לחוש את איברו מתקשח כנגד איברי, ועצמתי את עיניי, מתמכר לתחושה המושלמת הזאת, לתחושה החמימה, המדגדגת והזרה שזה מעביר בי. כל איבריי הפנימיים התכווצו בזמן שהוא החל למצוץ את לשוני, מפתל את לשונו וחוקר אותי. לשונו לטפה את שלי ברכות, ורק רציתי לחקור אותו בחזרה. השענתי את ראשי לאחור, מנסה לעצור את עצמי מלגנוח אל תוך הנשיקה, אך לא הצלחתי לעמוד בזה.

אלוהים, עד כמה שהתגעגעתי לגבר המתסכל הזה.

"פאק, נייתן, אל תלך שוב", הוא גנח אל תוך הנשיקה, ואני אחזתי בלחיו בעזרת אחת מכפות ידיי, מניח לזיפיו לשרוט את אגודלי אשר ליטפה את פניו היפות והקשוחות מידי. רק לרגע העברתי את אפי כנגד אפו בזמן ששפתיו הברישו את שפתיי, לפני שלשונו ליקקה את שפתי התחתונה, דורשת לחדור אל פי בשנית, הוא לא היה צריך לבקש אפילו.

הלשון שלי החלה לרקוד ריקוד טנגו מושלם עם לשונו, תחילה הנשיקה הייתה איטית ורכה, כך שיכולתי לטעום כל אינץ' מלשונו, לחוש את נשימתו החמה המדיפה ניחוחות של אלכוהול היישר אל פי ועל פניי, יכולתי להיצמד לחזהו הקשיח והחזק, ורק למשך שבריר שנייה, לקפוא ברגע המושלם אשר כל כולו הוא יצירת התפארת שלי ושלו. היצירה האישית והמושלמת שלנו. הוא נשם נשימה עמוקה ואני התבוננתי אל תוך עיניו.

"אני לא אלך", לחשתי, מלטף את פניו, מתבונן בעיניו הרעבות, הנואשות והאפלות, לפני שהורדתי את מבטי אל שפתיו הוורודות מידי, והנפוחות עקב הנשיקה. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, לפני שהחלטתי לבצע את המהלך הראשון ונשקתי לו בפראות, מחבק את צווארו.

הוא החל להניע את אגנו כנגד אגני, ואני התכווצתי באופן ישיר, חש את האוויר מתנדף מבעד ריאותיי, ואני מתרכז רק בלשונו אשר מוצצת את שלי, את מגע אצבעותיו אשר לוכדות את ישבני ואת האופן שבו המפשעה שלו פוגשת בשלי בזמן שבדרך של אומנות מושלמת הוא מניע את אגנו כנגד אגני. הוא כל כך טוב בזה, אלוהים. זה פשוט טוב מידי בשביל להיות אמיתי. החלתי לגנוח מעט בתוקף יותר, מנסה להשתיק זאת מהפחד שאביך את שנינו, אך לא הייתי מסוגל. הוא כל כך הרבה זמן לא נגע בי כך, שהייתי חייב את זה. הייתי חייב את רוי שלי. שלי.

העמקתי את הנשיקה, אך נכשלתי מרוב שכל החושים שלי היו המומים מהתחושות שהוא מעביר בי. נעשה כה חם בחדר שהחלתי להזיע מרוב לחצים ומתחים. כל איבריי הפנימיים התכווצו והלב שלי דפק כמו משוגע, בזמן שדעתי התערפלה ואני מאבד כל אחיזה בהיגיון, בזמן וביקום עצמו. התחושה בין רגליי הרגישה כמו שריפה, אך שריפה מתוקה, מענגת, מלאת תשוקה וצורך לעוד. הייתי צריך עוד ממנו, כל כך הרבה יותר ממנו. הגוף שלי צעק את זה פשוט, התחנן, הגוף שלי היה צריך אותו. הרגשתי כה חלש, כמו חמר בין ידיו, ואני מאבד את עצמי. אני פשוט אבוד סביב מערבולת של כל כך הרבה תחושות ורגשות, שאני מרגיש שאני עומד להתעלף מרוב אושר.

הוא ניתק אותי מהקיר, והחל לצעוד למקום מסוים, אני לא יודע לאן, ולא אכפת לי, אני רק יודע שאני לא רוצה שהוא יפסיק לנשק אותי.

הוא רק לרגע נעצר בפינה מסוימת, מנשק אותי באגרסיביות, ברעב, לפני שהושיב אותי על מקום נוח וחמים. לקח לי מספר רגעים להבין שאני לא ישוב על כורסה כעת, ורק הרמתי עיניים עצובות ומבולבלות אליו, למה הפסקת..?

"רוי?", שאלתי בבלבול, מרים את זרועותיי לעברו כמו ילד קטן שרק רוצה עוד ממנו.

הוא חייך אליי, מתכופף לעברי, כל אחת מכפות ידיו מונחות מצידן האחר של ירכיי, כך שכל גופו החזק, הרחב והארוך הסתיר אותי והגן עליי מפני הזוועות החבויות מחוץ לבית שלו, מחוץ לגן העדן שהמלאך החוטא הזה יצר, והוא נישק אותי ברכות, לשונו מלטפת את לשוני בעדינות ובאלגנטיות, "שש.. בייבי, אל תדאג, אני מבטיח שאתה תהנה", הפציר בי, מחייך לעברי ברכות, עיניו נראו נרגשות ובוהקות במיוחד, "שכב לאחור, יפהפייה", הוא נשק לי שוב נשיקה אחת קטנה, לפני שהשכיב אותי בעדינות על גבי.

אלוהים. לבי החל לדפוק באמצעו של חזי כמו מטורף אשר בורח מהמחלקה הפסיכיאטרית. דמי התפרע בכל גופי ואיבריי הפנימיים התכווצו בזמן שכל מערכותיי נדלקו באחת. הרגשתי שאני עולה בלהבות, וכל עצביי נמתחו במכה, בזמן שאגרפתי את כפות ידיי לאגרופים הדוקים וירכיי מיהרו להיסגר, לא יודע למה לצפות אך לא יכול שלא לחוש נרגש. אני לא מצליח לנשום, ואני מזיע בטירוף. היה ניתן לחוש את המתח שאני שרוי בו כרגע מקילומטרים.

הוא פשט את ג'קט העור השחור שלו וזרק אותו לרצפה, ולאחר מכן העלה את חולצתו השחורה והדקה מעל לראשו, זורק גם אותה לפינה אקראית בחדר. בלעתי את רוקי, בזמן שסרקתי את פלג גופו העליון והמושלם. קעקועים רבים כיסו כל פיסת עור מחזהו ומבטנו התחתונה. קעקועים קטנים נראים על צדי האגן שלו בזמן שזרועותיו מקועקעות עד לכתפיו. היה ניתן לראות באופן מובהר את שרירי בטנו המפוסלת וחזהו הרחב והחזק, זרועותיו היו ארוכות, גדולות ושריריות, ורק רציתי שהן יחבקו אותי חזק ויקרבו אותי אל עורו החם. הוא יפהפייה.

הוא רכן לעברי, נשכב מעליי, גורם לבטני להתהפך ולזמן לקפוא מלכת, לבי דמם וכל נים בגופי רטט מקרבתו. הוא נשען על אמות ידיו, בשביל לא להפעיל עליי את משקלו הרב, רציתי לגעת בו. רציתי להעביר את קצות אצבעותיי על בטנו החזקה, ועל עורו החם והשזוף. רציתי לגעת בכל אינץ' ואינץ' מגופו, אך אלוהים, לא יכולתי לנשום. כל החמצן התנדף מהחדר. לא יכולתי לזוז. הייתי קפוא ורק התבוננתי בעיניו, מתרגש וסקרן מהבאות.

מעולם לא הייתי כל כך קרוב פיזית למישהו, אך זה לא רק פיזית, כי ברגע שבו הוא נושק לי, אני מרגיש אנו מחוברים גם בנפש. איני יודע כיצד רוי מרגיש כלפיי, איני יודע מה התוכניות שלו לגבי עתיד היחסים בינינו, אני רק יודע שנכון לרגע הזה, הוא הכל עבורי.

אגנו החל לנוע כנגד אגני בשנית ויכולתי לחוש עד כמה הוא רוצה אותי, וזה בדיוק כמו איך שאני רוצה אותו, ולפני שבכלל הבנתי מה אני עושה, החלתי למצוץ את שפתיו בחזרה, רוצה לנפח אותן יותר, להאדים אותן יותר, בזמן שרגליי החלו להיפתח באיטיות עבורו, והוא החליק את גופו כנגד שלי. הוא לחץ את המפשעה שלו כנגד שלי בדיוק בנקודה הנכונה, בדיוק איפה שרציתי אותו. בדיוק איפה שהגוף שלי צווח לקבל אותו, וברגע שזה קרה, הוא לחץ על כל כפתור אפשרי בשביל להביא לסוף שלי, הוא דחק אותי עד הקצה וזרק אותי ישירות מהצוק אל התהום האפלה. ואלוהים, אני חושב שאני מתחיל להתאהב באפלה, היא יפהפייה, כה מענגת, כה משגעת.

"רוי..", פלטתי גניחה חלושה אל שפתיו והעברתי את אצבעותיי במורד גבו החלק, החם והקשיח, אוחז בשרירי גבו בציפורניי ואחוז בו בחוזקה בשביל לשמור את הצווחות שאני כה נואש לצווח לעצמי. מעולם אף אחד לא נגע בי ככה, מעולם אף אחד לא הרגיש אותי כך. הוא הראשון. הוא היחיד.

הוא גלש במקצת מטה יותר, מעביר את שפתיו על צווארי לפני שנהם כנגד עורי הרועד, וישירות מעל תליון הצלב הכסוף שלי, "אני", נשיקה, "אהיה מוכן", הוא העביר את הלשון שלו מעל העור החיוור והמזיע שלי, "להכות, לשבור ולהרוג", הפציר בפניי, "כל אחד", הוא החל למצוץ את עורי, "וכל דבר", נהם כמו חיה פראית ושאף אוויר, "שינסה לקחת אותך ממני", הבטיח, "אתה שלי", קבע את בעלותו בכך שמצץ את עורי בחוזקה בעזרת שפתיו.

כל המערכות שלי נדלקו, וכל מילה שלו הכתה בי כמו דלי מלא מי קפא קפואים. לא חשבתי עד היום עד כמה חזק ומהר הלב שלי מסוגל לדפוק. הדם שלי אמר שירה בעורקיי, בזמן שחשתי בחמימות ובאנדלין עוטפים אותי ומתרכזים בין רגליי. הוא נישק, מצץ וליקק את עורי המזיע, הרועד, ועצמתי את עיניי, לא מוכן לעצור בעדו, לא הפעם. לא אף פעם. מגע שפתיו כנגד צווארי מרגיש כמו הדבר הכי טוב בעולם. אני מניח שרק עכשיו הבנתי למה אנשים כה אוהבים את זה.

בזה הרגע, ידעתי שהוא יכול להשתמש בשפתיו ובשיניו, ולנשוך אותי כל כך חזק עד שאדמם למוות, עד שיישארו צלקות וסימנים מכוערים על צווארי - אך במקום זאת, הוא החליט לנשק אותי. וזו הייתה הרגשה מעבר לאלוהית, לשמימית - זו הייתה ההרגשה הטובה ביותר שהרגשתי אי פעם בכל חיי. אני לא יודע איך לכל הרוחות הצלחתי לשרוד עד הרגע הזה.

עצמתי את עיניי והשענתי את ראשי לאחור, מאפשר לו גישה רחבה יותר אל צווארי, בזמן שלחצתי על שרירי גבו, מפחד שאשאיר סימנים אדמדמים בבוקר, אך אני חייב להיאחז במשהו, ואני מסומם ושיכור מידי כעת בשביל לשים לב. הוא מצץ את עור צווארי חזק יותר, עם הרבה יותר רגש, נוהם וגונח, אוחז בתליון הצלב שלי ונושך במקצת את כתפי החשופה, הוא ליקק אותי מהנקודה המדגדגת שמתחת לאוזן ועד הכתף. הוא לא וויתר על אף פיסת עור, ולא רציתי שהוא יניח ממני. לא רציתי שהוא יעזוב אותי שוב לעולם. אני לא יכול לשרוד בלי החמצן רוי שלי.

"רוי... אלוהים, רוי...", גנחתי, עוצם את עיניי חזק יותר וכל מה שאני חש זה את השפתיים שלו על הצוואר שלי, "רוי...!", קראתי, בזמן שהוא נשך מעט חזק יותר, ומכת ברק הכתה את גופי וחשמלה אותי מכף רגל ועד ראש. צמרמורת צורבות זרמו לאורכו של גבי, והשריפה שבבטני התחתונה ומטה דחקה אותי עד קצה גבול היכולת שלי. הרגשתי שאני טובע במעמקים האפלים ביותר, אך גם צף וקל כמו נוצה. הרגשתי שאני עומד להתרסק, אך מעולם לא חשתי כה חי ומאושר כמו ברגע הזה.

"שלי", הוא גנח מעל צווארי.

לקחתי נשימה עמוקה, מתכווץ עוד קצת, בזמן שהוא מצץ נקודה מסוימת מאוד שהוא דאג להתעמק בה, מעביר את אצבעותיי לאורך גבו התחתון, "שלך", לחשתי. אני אוהב אותך. חשבתי.

אלוהים... מה..?

הוא אחז באגני והניח את ראשו על בטני, מביט בעיניים מזוגגות ושיכורות על צווארי בסיפוק ובחיוך גאה, לפני שהביט בי, "פאק, אתה כל כך יפה, אני יוצא עם הגבר הכי יפה בכל העולם הזה, איך לכל הרוחות זכיתי להיות כל כך בר מזל", הוא נשק לבטני מעל חולצתי, "עכשיו כולם ידעו שאתה שלי, עכשיו אף אחד לא יעז להתקרב אליך, כי אני אשבור אותו נייתן", הבטיח לי.

חייכתי לעברו, חיוך עייף ושיכור בעצמי, משחק עם שערותיו החומות והפרועות. לגמרי הרסתי את התסרוקת שלו, וגיחכתי מהמחשבה שהשיער שלו נראה כל כך מצחיק עכשיו, העיניים שלו בוהקות לעברי בהתרגשות, וראשו מונח על בטני בסיפוק, בזמן שזרועותיו החזקות מחבקות את אגני, זו התחושה הכי טובה בעולם הזה, "אתה לא מבין שבכל מקרה אין אף אחד אחר?", צחקתי.

"זה לא חשוב", מלמל, לפני שהעלה כף יד אחת שלו אל חזי והחל לפרום באיטיות את כפתורי החולצה שלי, "רק התחלנו...", זמזמם לעברי בקול מפתה, אך ברגע שבו הוא פתח את זוג הכפתורים הראשונים של חולצתי העליתי את כף ידי אל ידו ואחזתי בה בחוזקה, מונע ממנו להמשיך במלאכה.

"לא", אמרתי נחרצות.

הוא זקף את גבתו, "לא?", שאל בבלבול.

"לא", פסקתי. הוא ממש לא עומד לראות אותי בלי חולצה, הגוף שלי לא יפה כמו שלו. אין לי שרירים וקוביות כמו שלו. הוא לא עומד לראות אותי בלי חולצה. זה מביך מידי, הוא לא ירצה אותי אחרי זה. הוא לא יחשוב שאני יפה יותר ויעזוב אותי, ואני לא יכול שהוא יעזוב אותי שוב.

הוא הניח בחזרה את ראשו על בטני ואני חזרתי ללטף את שערו, "למה...?", מלמל בקול מנומנם.

צחקקתי, "כי אתה עייף ושיכור", זה לא לגמרי שקר. הוא באמת עייף, ושיכור. זו גם סיבה מוצדקת.

הוא העלה את פניו באחת, "בייבי, אם אתה רוצה-", הוא מיהר לומר, אך קטעתי אותו. בבקשה אל תיכנס לזה לרוי, פשוט תניח לזה.

"לא, זה בסדר, בוא, ניקח אותך לחדר שלך", הצעתי.

הוא נשק פעם נוספת לצווארי, ואז העלה את גופו בשביל שיוכל לנשוק לשפתיי, "תודה שגררת את התחת שלי משם, נייתן..", מלמל במבוכה,מחייך אליי.

"אני תמיד אעזור לך כשתהיה בצרה, אבל אני מקווה שזה לא יקרה שוב", אמרתי בכנות.

הוא צחקק, "זה תלוי בך", הצביע עליי באשמה.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "אם תחפש אחר תירוצים עבור הטעויות שלך, אתה לעולם לא תצליח לפתור או להתמודד עם הבעיות של עצמך", הזכרתי לו בחיוך רך.

הוא גלגל את עיניו והתרומם במהירות רבה מידי כך שהוא נפל על הישבן שלו, והחל לצחוק כמו ילד קטן וטיפש. גלגלתי את עיניי וצחקתי גם ממראהו התינוקי ואפילו... חמוד. רוי? חמוד? הוא לא יהיה שמח לקבל מחמאה שכזו, "בוא", נסתי להסוות את הצחוק שלי והושטתי את כף ידי לעברו והפעם הוא לקח אותה בלי לחשוב אפילו.

ברגע שבו הוא נעמד, הוא קפא במקום, "פאק, אני חושב שאני עומד-", אך הוא לא הספיק לסיים את המשפט והחל להקיא עליי, על עצמו ועל הרצפה. שיט. קפצתי לאחור בין רגע באופן אוטומטי, אך ידעתי שאני חייב לעזור לו, הוא לא יכול להישאר כך ולהקיא על עצמו ועל הרצפה, ואפילו החלתי לרחם עליו, הוא שתה יותר מידי, "פאק!", הוא צעק, מתוסכל מעצמו והלב שלי יצא אליו.

לקחתי נשימה עמוקה, תמיד הייתה לי רגישות איומה לריח של קיא, זה גרם לי לצריבה להתעורר בבטני ולרצון להקיא לאחוז גם בי, אך הייתי חייב להתעלות מעל עצמי, ובלי לחשוב יותר מידי או להיגעל, מיהרתי לתמוך בו שוב, עוזר לו ללכת כפי שעזרתי מוקדם יותר בפאב הקטן, זרוע אחת שלי כרוכה סביב אגנו בזמן שהאחרת דואגת לאחוז בזרועו שכרוכה סביב צווארי ושנינו כשלנו לשירותים שבקומת הקרקע שלו, אומנם זהו תא שירותים קטן, אך אין לנו פנאי לעלות במדרגות עכשיו.

ברגע שבו פתחתי את דלת השירותים בקושי לעברו, הוא מיהר ליפול על ברכיו, ולכרוך את זרועותיו סביב מושב האסלה הקטן, מקיא אל הפתח. הוא קבר את ראשו בתוך האסלה והקיא, והשתעל יותר מידי. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי והלב שלי התכווץ ממראהו רועד ומשתעל, ופשוט כל כך חולה וחלש. ליטפתי את גבו, נושק לעורפו. אני חושב שזאת הפעם הראשונה שאני לא רוצה להקיא בזמן שמישהו מקיא לצדי. אני רק רוצה שהוא יפסיק להקיא, אני רק רוצה להחליף את בגדיו לבגדים נקיים ולהשכיב אותו לישון.

"אני כל כך דוחה ומעוות", הוא נאנק בקול צרוד אל האסלה.

חייכתי לעברו באהדה, "שש..תקיא כמה שאתה צריך, זה בסדר, רוי", הבטחתי לו, "אתה לא מעוות, אתה פשוט מעט חולה עכשיו, זה בסדר", הרגעתי אותו, "אני כאן איתך, אתה לא לבד, תקיא כמה שאתה צריך אני לא הולך", המשכתי לדבר אליו בקול איטי, עדין ומלא הבנה. מלטף את גבו ונושק ברכות לעורפו עוד מספר פעמים בשביל לגרום לו לא לחוש לבד. אני לא רוצה שהוא ירגיש אף פעם לבד בעולם, ובמיוחד לא איתי.

"לא, זה בסדר, תלך... זה מסריח", צחק במבוכה, לוקח נשימות עמוקות מעל האסלה כמנסה להירגע, "זו לא הפעם הראשונה, נייתן.. אתה יכול ללכת", מלמל.

"לא, זה בסדר, אל תדאג לי, תדאג לעצמך", נזפתי בו בשעשוע לפני שהוא פלט עוד קיא אל האסלה.

הוא קילל מתחת לאפו, "אני שונא את זה", התלונן, מהדק את האחיזה סביב האסלה, ואני רק המשכתי בשביל הליטופים על גבו החשוף והחמים שכרגע רעד, אך שריריו עדיין היו מושלמים והוא עדיין היה מושלם. ואני מתאהב יותר ויותר בגבר המקועקע והשיכור הזה שדוחף את הראש אל האסלה ומקיא.

"כולם שונאים את זה", הסכמתי אתו, צוחק.

לאחר דקות ארוכות שרק חלקנו רגעים של שקט, שבהם רק ליטפתי את גבו החשוף בעדינות ובאיטיות, חוזר על אותו המסלול אלפי פעמים ועדיין זה לא מספיק עבורי, והוא מתנשף ומתנשם, מקלל ומקיא מעל האסלה - הוא נשען לאחור עם גבו כנגד הקיר, ומתח את רגליו הארוכות לקדימה בזמן שכפות ידיו אחזו בראשו המושפל, "לעזאזל, הראש שלי מתפוצץ, אני אידיוט!", הוא דפק באגרופו על הרצפה.

ליטפתי את שערו והבחנתי בכך שהוא מעט התלכלך מקיא, אז רק חייכתי לעברו, "אתה אידיוט", צחקתי בהסכמה, "אידיוט עם קיא על השיער", הוספתי, לפני שנעמדתי במהירות ולקחתי מגבת מהארון, סופג אותה במים וממהר לנקות את צווארו המלוכלך מקיא, ואת חזהו, "אתה רוצה להתקלח..?", שאלתי במבוכה במקצת, לוכד את שפתי התחתונה בין שיניי. מצד אחד, הייתי מודאג מהרעיון שהוא יתקלח לבד, הוא עלול ליפול, להחליק ולהיפגע. אך מצד שני, אני יודע שזה לא יאה או מתאים לקלח אותו, לא עכשיו לפחות.

הוא לכד את שפתו התחתונה בין שיניו, "אני לא יכול להתמודד עם החרא הזה עכשיו", נאנק, ואני הנהנתי בהסכמה, לוקח מגבת גדולה יותר, סופג אותה בהרבה יותר מים וסבון ומנקה את חזהו, טיפות מים טפטפו על מכנסיו שגם עליהן היה מעט קיא, אני צריך להחליף לו מכנסיים. בלעתי את רוקי בחרדה, "הפה שלי מריח כמו החיים שלי", קילל.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי ופניתי אל הכיור, אני מעדיף שהוא יפחית את השנאה העצמית שלו כרגע עד כמה שאפשר, ולכן מיהרתי לאחוז במברשת השיניים היחידה שראיתי זרוקה בכיור, מרחתי עליה משחה והגשתי לו אותה.

לאחר שניקיתי את חזהו המקועקע והוא הפסיק לצחצח, כושל אל כיוון האסלה ויורק את המשחה אל תוכה, חייכתי לעברו, "עכשיו אתה יכול לחזור להשוויץ בקוביות שלך", קרצתי והוא רק חייך לעברי בעייפות, מנסה להחזיק חיוך, אך נכשל וחזר שוב להשפיל את ראשו, "בוא, נלך לישון", הפצרתי בו, יודע שמחכות לי מטלות רבות עד שאלך לישון הלילה. אני לא יכול להשאיר כך את רצפת הסלון שלו, את השירותים שלו ואת הבגדים שלנו.

אחזתי בכף ידו והעליתי אותו למעלה, כעת לא הייתי צריך לסחוב אותו כמו ממקודם, אז רק אחזתי בכף ידו בעדינות והוא הידק את האחיזה שלו בכף ידי, והובלתי אותו באיטיות, מתאים את קצב הליכתי לקצב הליכתו הכבדה והעייפה, דואג לעצור כאשר החל להתנדנד במקצת והצעתי לו לכרוך את זרועו סביב צווארי אך הוא התנגד בטענה שהוא לא רוצה להכאיב לי שוב, לא ידעתי אם לפרש את מילותיו כמשמעות כפולה או לא, אז הנחתי לכך ורק הרשיתי לו להנחות אותי לכיוון חדרו.

החדר של רוי היה גדול במיוחד. ולקח לי רק לרגע להכיל את המראה שנפרס לפניי, לא הייתי בחדרו מעולם לפני, ואני מוצא את עצמי מתרגש, כי למרות הסיטואציה, זו הפעם הראשונה שאבלה בחדרו של רוי. החדר עצמו היה מאוד ניטראלי, גוונים של לבן ואפור היו הדומיננטים ביותר, מלבד הארונות ומגירות השידה אשר היו עשויות מעץ בהיר. מיטה גדולה וגבוהה במיוחד אשר הייתה נראית כה נוחה, בעלת מצעים אפורים ומבולגנים ניצבה במרכז החדר, ממש מתחת לחלון רחב אשר השקיף על המגדלים של מרכז לונדון.

למרות ערימת הבגדים אשר הונחה על שולחן הכתיבה שלו, והכפפות והחלוק האדומים שלו של ההתאבקות, אשר מישהו זרק אותם על הכיסא האפור - עדיין, החדר היה נראה אלגנטי ויפה, עם מגע של רוי בו.

אך אז קפאתי במקום כשהוא השעין את סנטרו על כתפי, מנמיך את גובהו לגובהי ומנשק את הלחי שלי, לפני שחיבק אותי מאחור, "תודה, בייבי", לחש אל אוזני.

אני אישן עם רוי הלילה? תהיתי. אני רוצה. ממש רוצה. אני פשוט רוצה לבלות אתו את הלילה, רק לישון לצדו ולחבק אותו, או שהוא יחבק אותי - זה לא משנה, אני רק רוצה להיות קרוב אליו הלילה.

חייכתי לעברו, "בוא, תלך לישון", הצעתי לו והוא הנהן בהסכמה גורפת, הובלתי אותו אל מיטתו והושבתי אותו עליה, מוריד את נעלי הספורט השחורות שלו מרגליו ומניח אותן באופן סימטרי לצד מרגלות המיטה, לפני שמשכתי את החגורה שלו ממכנסיו, משפיל את ראשי בשביל להסתיר את הסומק העז שתקף את פניי מעצם רק צליל משיכת החגורה.

הוא צחק וחייך אליי בגאווה, "אתה לא צריך לחוש נבוך, בייבי, אתה יכול להפשיט אותי כמה שרק תרצה", הבטיח, לפני שאחז בפניי ברכות בעזרת כפות ידיו, ונשק לשפתיי בתוקף, "אתה כל כך פאקינג טעים, העור שלך, השפתיים שלך", הוא העביר את אגודלו על שפתיי באיטיות ובחושיות, לא מוריד את עיניו מעיניי והיה משהו כה ארוטי בקשר עין החזק שחלקנו, "אני רק רוצה לנשק כל חלק מהגוף שלך, עד שאצליח לגעת בלב שלך, ולהשיג אותו", מלמל לעברי, לפני שנשכב לאחור ואני העדפתי לקרוע את המכנסיים ממנו במהירות.

השגת את הלב שלי בלי להתאמץ, אידיוט. חשבתי. אך שתקתי.

"אתה יודע, אני בן אדם נוראי לחלוק אתו דירה. אני לא מנקה אחרי הבלגן שאני עושה, הבגדים שלי נשארים בדיוק באותו המקום בו הורדתי אותם, ולפעמים, רק לפעמים, אני שוכח להוריד את המים באסלה!", קרא בגאווה וצחק.

חייכתי לעברו, "אני תמיד שוכח איפה השארתי את המפתחות לבית", אמרתי בכנות.

הוא זקף את גבתו, "אני מעריך את הניסיון לגרום לי לחוש טוב יותר, אבל זה לא הצליח, בייבי", הוא עצם את עיניו, ואני הנחתי את מכנסיו על הרצפה, לפני שמשכתי אותו מעט למעלה, כך שראשו נח על הכרית ואני יכול לכסות אותו, מעדיף להימנע מנעיצת מבטים ממושכת במכנסוני הבוקסר הקטנים, הצמודים מידי והשחורים שלו. בלעתי את רוקי ונסתי להתעלם מאיך שמראהו של רוי בבוקסר בלבד גורם לי להרגיש.

הוא עצם את עיניו ושלח את זרועו לעברי, מתקרב אליי ומחבק את ירכיי בעזרת זרועה אחת, בעוד אחרת מונחת על חזהו המקועקע והשרירי אשר עולה ויורד בנשימות מאומצות. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי ולבי נשבר לראות את הגבר שכה חשוב לו להישאר בשליטה, לא מסוגל ללכת בעצמו.

"אתה גם יכול להוריד בגדים, אני בטוח שהם יראו טוב יותר על הרצפה של החדר שלי", צחקק בעיניים עצומות ואני נעתי באי נוחות, אנחנו חייבים להפסיק לדבר על בגדים הלילה.

התבוננתי בו רגעים ארוכים, בדרך שבו פניו אינן קפוצות במתח ובדאגה, בדרך שבה חזהו עולה ויורד בהדרגתיות ובשלווה, בדרך שבה שערו הרטוב נופל על פניו במקצת וטיפות נוצצות גולשות על חזהו השרירי והמפוסל. זיפיו הלמו את פניו כפי שמעולם לא חשבתי שזיפים יכולים להיראות טוב, ומצאתי את עצמי רוצה להעביר את השפתיים שלי על הזיפים האלו, את האגודל ואת הלחי שלי. שפתיו היו נפוחות ואדומות עקב הנשיקות הרבות שחלקנו בסלון, ומצאתי את עצמי מחייך חיוך קטן מלא גאווה, מהמחשבה שאני אחראי למראה זוג השפתיים היפהפיות והמפתות הללו.

הוא אומנם נראה קשוח, יש לו את הפגמים שלו, אבל אני מוצא את עצמי נמשך לכל חלק וחלק בו. הוא יפהפייה בעיניי. ואני רק רוצה להיכנס מתחת לסמיכה הזו ולהתכרבל אל גופו החמים והחזק. אני מעולם לא חשבתי מחשבות שכאלו לפני, מעולם לא הרגשתי כפי איך שרוי גורם לי להרגיש. מעולם לא רציתי כל כך מישהו כמו איך שאני רוצה אותו, זה מטורף. כל הסיפור הזה, פשוט מטורף. ואני אוהב את זה, חלק פסיכי בי, פשוט אוהב את זה. אוהב בתמימות, בכנות, בחיבה ובכמיהה כה רבה.

אני יכול לצפות בו כך במשך שעות, אך אני חייב לסדר את כל הבלגן שהוא השאיר בעקבותיו. חייכתי לעברו חיוך אחד אחרון, מעביר באופן פתטי ולגמרי רצוי את אצבעותיי בשערו, לפני שהתכוונתי להתרומם. אך ברגע שבו הנעתי את גופי מהמיטה החמימה, זרועו התהדקה סביב ירכיי, "א-אל תעזוב אותי... לא כ-כ-ככה... א-אני מר-מרגיש...חר-חרא..", זה השלב שבו הוא מתחיל לגמגם ולא להיות מודע למילים שלו, "א-אני מצ-מצטער...שאני בע-בעצמי... ח-חרא...", הוא לחש בקול שבור אשר ריסק אותי.

מי לכל הרוחות עשה לו את זה?! מי פגע בו עד כידי כך שהוא נגרר לשנאה עצמית וחוסר ביטחון קשים שכאלו? הוא הרס עצמי מהלך! מי שבר אותו?! ולראשונה, רציתי לפגוע במישהו, ולא בעצמי. רציתי לפגוע במי שפגע ברוי כך.

התכופפתי מעט ורכנתי לעברו, נושק לזיפיו המעקצצים ומשתהה מעט מעליהם, "אני לא הולך, אני אחזור עוד מעט, לך לישון", לחשתי אליו בהפצרה.

הוא כיווץ את גבותיו והקמט המתוסכל והמודאג הזה, שאני כה משתוקק להיעלם בזה הרגע, הופיע שוב בזמן שהוא סימן בראשו לשלילה, "ל-לא... א-א-אף אחד.. אף פעם ל-ל-לא.. חז-חזר", מלמל, "אף אחד... לא ר-רוצה... להי-להיש-להישאר", ירה לאוויר בלי לחשוב בעיניים עצומות, מהדק רק עוד יותר את האחיזה בי, "א-אני לא בסד-בסדר עם ז-זה, נייתן", הוא סיים את הנאום הקצר שלו והרגשתי דמעות בוגדניות צורבות את עיניי מהמחשבה על כך שהוא חי לבד, וכנראה שלא מבחירה.

"אני אשאר, אני לא אעזוב אותך, אני מבטיח", לחשתי, "אתה לא חייב להיות לבד, יש לך אותי", נשקתי שוב ללחי שלו בשביל להשכיח כל דאגה ארורה וכל קמט מזדיין מהפנים היפות והשבורות שלו. הקול שלו נשמע כה חלש, כה נואש, כה אבוד. הוא נמצא במצוקה. הוא נמצא יותר מידי זמן במצוקה. למה אף אחד לא עוזר לו, לעזאזל?! למה הוא חייב לחיות לבד?! מי הביא אותי להפוך להיות כזה שבר כלי?!

"א-אתה.. עז-עז-עזבת", הזכיר לי בשקט, "לא.. לא היי-הייתי מופתע", הוא לחש בקול מובס.

אבל אתה אמרת לי ללכת רוי. אתה אמרת לי שזה נגמר. הייתי נשאר אתך כל היום וכל הלילה, לא הייתי עוזב אותך ולו לשבריר השנייה, אלו לא היית דוחף אותי מהבית שלך ומשליך אותי מחוץ למכונית בגשם. אבל אני מניח שזה לא הזמן הנכון לפתוח זאת, הוא אינו צריך הרצאה, הוא צריך להירגע ולישון. הוא לא יודע על מה הוא מדבר, אני לא צריך לפרש כל מילה ומילה שהוא אומר, הזכרתי לעצמי.

"א-אתה.. את-אתה חו-חושב...שיש לי סי-סיכוי..?", הוא שאל בשקט.

זקפתי את גבתי, "סיכוי למה?", שאלתי בבלבול. אני חייב ללכת ולהניח לו לישון, לא להיגרר לשיחה מלב אל לב. הוא מרגיש זוועה ואני לא עוזר כי שצפתי.

"א-א-אני כל כך..מצ-מצטער על כל ז-זה..", הוא מלמל בגמגום מבלבל וזה גרם ללבי להתכווץ בכאב ולבטני להתהפך.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "זה בסדר, אין לך כל סיבה, זה לא אתה עכשיו", הבטחתי לו.

"א-איך אתה יו-יודע...? א-אתה לא מכ-מכיר אותי", צחקק.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי. ללכת , עכשיו. הוא צריך מנוחה, פקדתי על עצמי. הנחתי את כף ידי על כף ידו, "זה לא אתה", חזרתי על עצמי באמון מלא.

הוא לא ענה לי, ואני פרשתי זאת כאות על כך שגם לו מאס מהשיחה הקטנה שלנו, אז פשוט דאגתי לכסות אותו עד לצוואר, להמהם את האורות בחדר ולהתרומם באיטיות ובשקט מהמיטה שלו. למזלי, הוא נרדם בין רגע, ולא היה יכול לעצור בעדי. הוא עייף ושיכור מידי בשביל לנסות אפילו. אני מנסה לא לחשוב על השאלה הקטנה והמטרידה שרוי ירה לאוויר, הוא שתוי, הוא אינו יודע על מה הוא מדבר, אבל עדיין... ממה הוא כל כך מודאג כל הזמן? למה הוא חייב לפגוע בעצמו כך?

זה מדהים, ככל שאני מכיר את רוי כך עולות לי יותר שאלות לגביו, וכך אני רק יותר מתאהב בגבר המסתורי והעצוב הזה, שחדר מתחת לעורי ואל תוך כל תא ונים בגופי, ואני לא יכול להוציא אותו משם, לא חשוב כמה נסתי.

אני דואג להוציא מהארון של רוי מכנסי טרנינג אפורות וסוודר לבן, אוסף בידיי את מכנסי הג'ינס המלוכלכות שלו, ונכנס אל חדר השירותים. אני מחליף את בגדיי המגואלים בקיא ודבוקים בניחוחות האלכוהול אל תא הכביסה, לצד בגדיו המסריחים אפילו יותר של רוי. אני לובש מעליי את הסוודר ואת הטרנינג שלו, כמובן שאני צריך לקפל פעמים רבות את המכנסיים כלפי מעלה בשביל לא למעוד, ושרוולי הסוודר רחבים וארוכים כל כך, שאני מרגיש כאילו ואני נעלם בתוך בגדים הגדולים, ואני אוהב את התחושה הזו. היא מרגשת וגורמת לי לחוש יותר קרוב אליו. חייכתי חצי חיוך אידיוטי כמו י לד קטן, והתפניתי להפעיל את מכונת הכביסה.

לאחר שאני קושר את שערי בגומייה אני מתפנה להתחיל בניקיונות הבית. אני יורד למטה אל המטבח, מאחר ורוי צפוי בהחלט לגבי מקומות האכסון בביתו, אני במהרה מוצא את חומרי הניקוי החדשים אשר מעולם לא עברו שימוש לפני, מתחת לכיור המטבח. אני תוהה מדוע הוא קנה אותם אם הוא לא תכנן להשתמש בהם, אך העדפתי להניח לנושא, הוא בוודאי האמין שהוא מסוגל ואז הבין שאין טעם להאמין בכלום ואמונה זה בולשיט או משהו אחר ממשפטי הרוי שלו. אני מופתע שהעובדה שהוא לא מאמין כלל בכל האמונות שלי, לא מפריעה לי כפי ששערתי שתפריע. אני מקבל את ההחלטות והאמונות שלו, כל עוד הוא אינו מתלונן על שלי.

החלתי למלא דלי ירוק במי ברז, שופך אל תוכם את חומר הניקוי בניחוח לימונים, וממהר להשיג מגב ישן ומטלית. ספגתי את המים בדלי אל המטלית, והנחתי אותה על המגב לפני שהתפניתי לקיא המרוח על רצפת הסלון. כיווצתי את אפי במעט גועל, הריח עדיין עמד באוויר, ולפתוח חלונות בקור המקפיא שבחוץ במטרה לאוורר כלל לא בא בחשבון. אני רק יכול לקוות שריח הלימונים יעשה את שלו.

בזמן שניקיתי את הקיא לא יכולתי להפסיק לחשוב על כך שרוי הוא אמיץ, חזק ושבור - הכל בבת אחת. ובזמן שספגתי את המטלית מחדש במים, הגעתי להבנה הכואבת, אשר דקרה באמצעו של חזי כמו חרב משויפת בחדות - אני לא יכול לתקן אותו, אני יודע שאני לא יכול לעשות זאת, אני לא יכול לתקן אף אחד בעולם הזה אם אני עצמי שבור.

אנשים חייבים להפסיק לסמוך על אנשים אחרים שיתקנו אותם או יצילו אותם. בסיפורי האגדות זה עובד כך, שלגייה או אורורה שקועות בשינה עמוקה והנסיך המקסים מצליח להתגבר על כל מכשול אפשרי בדרכו אל הצלתן המרגשת. אפילו ברומנים המודרניים, קיים הגבר השבור ההוא עם העבר הדפוק, והבחורונת הקטנה עם הלב הרחב והטוב שגוררת אותו לאט ובזהירות מהעבר שלו- אך זה למה זה כתוב רק בספרים ובאגדות. בחיים האמיתיים, האדם היחידי שמסוגל להציל אותך הוא רק עצמך. נסתי שנים להסתמך על המשפחה, על החברים המועטים שהיו לי ואפילו על מר אמרסון הפסיכולוג - ושום דבר לא עבד.

אבל אני יודע, שרוי לא חייב לעבור את זה לבד. אני יודע שאני יכול להיות שם בשבילו ולנסות להגן עליו מפני האפלה שאופפת אותו, אלו הוא רק לא ידחוף אותי ממנו כמו בפעם הקודמת. או יגרור אותי למקום אפל יותר מהנקודה בה אני נמצא בה כרגע בעצמי.

המחשבה על כך שהוא גר לבדו הטרידה אותי, ותהיתי איך הוא דאג לעצמו כשהיה שיכור בעבר, אני מפחד לדעת. תהיתי איך זה מרגיש לגור לגמרי לבדך בבית כה גדול שכזה, אני אומנם מבלה את רוב יומי סגור בחדר, אך אני עדיין יודע שהוריי נמצאים בסלון או במטבח, אני עדיין יודע שאני לא לגמרי לבדי. אני חושב שהקשר ביני ולבין הוריי החל להתרחק בשנים האחרונות כי הבנתי שהם חפרו לי בור, ורק חינכו אותי כיצד להמשיך לחפור בו, וכיום, אני כבר אבוד. אני מנסה להפסיק לחפור את הבור, ורוי עוזר לי. הוא אינו עושה המון, הוא פשוט... הוא.

חצי חיוך עלה על פניי וחייכתי בגאווה כשראיתי את הסלון המצוחצח, לפני שהעליתי את דלי המים והמגב עם המטלית לחדר השירותים הקטן. עקב החלל הקטן ריח הקיא היה חזק יותר ומורגש יותר, אך נסתי להתאפק ולהזכיר לעצמי, שאני עושה את זה בשבילו. הוא יהיה חייב לי הסבר או שניים בבוקר, אבל כעת, הוא בטוח במיטה, ישן עמוק באופן כה מקסים, שרק התמונה של חזהו העולה והיורד והמבט השליו שעל פניו, מצליחה לעודד אותי.

בזמן שנקתי את השירותים תהיתי מה רוי בדיוק מרגיש כלפיי. אני עדיין זוכר את השיחה שלו ושל טום בחדר ההלבשה במכון. רוי הכיר אותי וחשב עליי עוד הרבה זמן לפני שהכרנו, לפני שנה. הוא רק נמשך אליי... פיזית, או מפתח כלפיי רגש? כי אני יודע, שאני לגמרי מתרסק עבורו, מתנפץ. מה התכניות שלו לגביי? לגבינו? אני זוכר שטום אמר לי שרוי לא יודע לקיים מערכת יחסים, רוי עצמו אמר לי שאני הדבר הקרוב ביותר שהיה לו כבן זוג אי פעם.

לקחתי נשימה עמוקה ולכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי בתסכול ואכזבה, אם אי פעם יימאס לו ממני, אני בוודאי אשבר עוד יותר ממה שאני שבור. אני מפחד ממה שאני מרגיש כלפיו, אני לא מפחד רק מהסיבה שהוא גבר, ושזה חטא. אני לא מפחד רק מכיוון שהוא נראה כל כך פאקינג טוב לעומתי בכה המון מובנים, הוא סקסי, לעזאזל, הוא אלוהי ממש. אני מפחד מכך שהוא אולי לעולם לא יתאהב בי גם, וישכח ממני. אחרי שהוא יגלה את כל הסטיות המתהלכות בראשי, ומעשי הזוועה שעוללתי לעצמי בעבר, הוא בוודאי יגעל ממני, הוא בוודאי יחשוב שאני פריק דוחה, הזיה מהלכת. והוא יעזוב. כמו שכולם עוזבים בסוף.

אני מתכוון.. איך מישהו יכול לאהוב אותי בכלל? אני לא מושלם, אני כל כך רחוק מלהיות אחד כזה. אני לא מושלם מספיק בשבילו, או בשביל אף אחד אחר. אני מעוות. אפילו הכומר אמר את זה. כל אחד בחיים אמר לי את זה כש.. זה קרה, בגיל 15.

מחיתי דמעה בוגדנית אחת שזלגה במורד לחיי, לעזאזל, אני חייב להפסיק להיות יצור כה רגשני שרק בוכה כל הזמן מכל סיבה ארורה. אני רק רוצה לאהוב, ולהיות נאהב, אבל אני תוהה אם זה אי פעם יקרה לי. אני לא הטיפוס שמישהו אחר מתאהב בו.

סיימתי לנקות את השירותים וחייכתי בסיפוק, שוטף את ידיי בסבון ודואג להחזיר את הכל למקום. השתהיתי במקצת מול החדר של רוי, אני אמור להיכנס אתו למיטה..? אני אמור לישון על הכורסה מתוך כבוד כלפיו...? איך זה עובד עכשיו? הוא ירצה אותי שם לידו גם מחר? הרי לא חזרנו עדיין, אם לא מחשיבים את הנשיקה שחלקנו בסלון אנחנו עדיין בריב שצריך להיפתר, אסור לטאטא את זה מתחת לשטיח.

אבל... לכל הרוחות, אני כל כך רוצה לישון אתו הלילה. אני לא ישנתי טוב כה המון זמן, ואני באמת חושב שלצדו יש לי סיכוי להירדם הלילה. אני רק רוצה לחוש את עורו החם כנגד שלי, קרוב אליי, כך שאני חש את פעימות לבו קרובות אל אוזני ואת נשימותיו השלוות על פניי. אני רוצה שהוא יהיה הדבר הראשון שאני רואה בבוקר. אני רוצה לדעת שאני מוגן ובטוח, שאני לא לבד הלילה, שרוי לצדי, גם אם וזו אשליה ורק אני רוצה בכך, אני רוצה לשקר לעצמי הלילה. אני רוצה להאמין ולהיאחז בשקר המתוק והמענג הזה.

זחלתי אל המיטה שלו מתחת לשמיכה, אני לא רוצה לחשוב עכשיו על התגובה שלו בבוקר, או על ההסברים שאהיה מחויב לספק לו. אני לא רוצה לחשוב על כאב הראש האסטרונומי שהוא בוודאי יחוש בבוקר, או על המבט המופע שעל פניו כשיראה שלקחתי לו את הבגדים בלי לשאול שוב. אני רק רוצה לעצום את העיניים וליהנות מההרגשה שלו לצדי, מההרגשה השלמה והנכונה שאני חש. אני לא יודע איך להגדיר זאת, אך כשאני מרגיש את גופו נצמד אליי ואת זרועו נכרכת סביב אגני ומקרבת אותי אליו באופן מגונן ומלא צורך, אני לא יכול שלא להתנגד לחיוך העולה על פניי וללבי הפועם בחוזקה כנגד חזי.

אני מתפתל ומתנשף, חש את דמי אומר שירה בעורקיי ואת בטני מתהפכת בתחושת בחילה מענגת, ואני לא רוצה לזוז ולו סנטימטר אחד ובודד. אני כה נהנה מהתחושה של חזהו השרירי כנגד גבי ואת זרועו החזקה כרוכה סביב אגני. הוא טומן את אפו בשיערי ומלמל משהו שאין לי מושג מהו, אך אני רק נאנח ומקמר את גופי אל תוכו, כמו חתול רחוב שניצל מגשם סוער, כך רוי מצליח לגרום לי להפסיק לחפור את הבור.

אני לא יודע כמה זמן נשארתי כך, קרוב אליו, שואף את ריח חמצן הרוי שלי מהמצעים שלו ומבגדים הגדולים, מקשיב לפעימות לבו וסופג את נשימותיו, אך נהניתי והתענגתי על כל שנייה ושנייה. זו תחושה מעבר לאלוהית, לשמימית, זו תחושת מלאת הקלה ואושר, כי אני רצוי. אני במקום הנכון עבורי. אני בדיוק איפה שרציתי להיות כל חיי, מעולם לא חשתי שייך לאף מקום עד הרגע הזה, זה המקום שחיפשתי אחריו, חיפשתי אחרי רוי. אני פשוט יודע את זה.

הוא החלל הריק והאפל שכה הייתי זקוק למלא. ממש כאן, במיטה שלו, כשהוא שיכור מאלכוהול ואני שיכור ממנו, כשהוא כנראה לא יזכור כלום בבוקר ואני אנצור כל רגע מהלילה הזה לעד, הרגשתי זאת לראשונה.

הרגשתי שלם.

***

התעוררתי בבוקר וגיליתי שאני אפילו קרוב עוד יותר לרוי פיזית. פניו היו טמונות בכתף שלי, וכל גופי היה מכווץ אליו. לא רציתי להתבונן בקרני השמש המבשרות על תחילתו של יום חדש, העדפתי להסתכל על רוי.

הוא נראה עדיין יפהפייה. שערו מעט פרוע על פניו ופיו פתוח במקצת, אך הוא עדיין שליו, והוא עדיין כאן איתי. הוא אינו הרפה ממנו לאורך כל הלילה, הוא אינו עזב אותי לבדי בצדו האחר של המיטה, רחוק ממנו. חייכתי לעברו וליטפתי את פניו בעדינות, נזהר לא להעיר אותו, העברתי את אגודלי על זיפיו המעקצצים וחייכתי חצי חיוך. אני כל כך שמח שהוא התקשר אליי ליל אמש, יהיו אשר יהיו הנסיבות המאכזבות לכך, אני עדיין שמח שזה קרה למרות הכל, או לפחות הצד האגואיסטי שבי, כי זה הוביל אותי אליו בחזרה. זה הוביל אותי להתעורר לצד האדם היחידי שאני רוצה לקום לצדו ולחלוק עמו את המיטה והשינה שלי.

העברתי את אפי על אפו, מגחך בשקט, לפני שנשקתי ברכות על שפתיו. מרגיש את הלב שלי מתרחב ויוצא אליו באהדה, בזמן שכל עצביי רטטו וצמרמורת מדגדגת ומרגשת זרמה לכל אורכו של גופי. אני יכול להישאר כך לנצח ולהביט בו בהערצה, בחיבה ובכמיהה. לעזאזל, באהבה. אבל אני יודע שהוא עלול להתעורר בקרוב, ואחרי ניסיון של שנים עם אבי ועם טרוי, אני גם יודע שהוא ירגיש חרא בבוקר.

השתהיתי עוד מספר רגעים ממושכים במיטה, חוקר כל חלק וחלק מפניו, מעריץ ורק אוהב יותר ויותר כל פגם מושלם בפניו הגבריות והמחוטבות. אני לא רוצה להפריע לו אך לא יכול לעצור בעדי מלסרוק את פלג גופו העליון והמרשים, ורק למשך שבריר שנייה העברתי את כף ידי לאורך שרירי בטנו החזקה. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי והתכווצתי ביני אל בין עצמי מהרטט העז, החזק והכל כך מטלטל שהמגע התמים והנבוך הזה העביר בי. הלב שלי הלם בפראות ודמי קפא בעורקיי. עוד מגע נוסף שלח גל חום רותח כמו לבה היישר אל בין רגליי וגרם לי להשתנק, והבנתי שזה מספיק.

נשקתי לו עוד נשיקה אחת קטנה ואחרונה, משהה את שפתיי במעט על שפתיו,לפני שהתיישבתי בקצה המיטה, מותח במעט את רגליי ואת זרועותיי ומתרומם. אני צריך להכין לו ארוחת בוקר ולדאוג לו לכדור אדוויל. ירדתי במורד המדרגות בזריזות, מרגיש כבר בבית וזאת רק הפעם השנייה בה אני מבקר אותו, אני מניח שזה לא מספר פעמי הביקור, אלא ההרגשה שרוי גורם לי לחוש כשאני נמצא לצדו כאן. חייכתי חצי חיוך מתרצה ונכנסתי אל המטבח.

החלטתי להכין לו ארוחת בוקר מרשימה במיוחד, כבר הספקתי ללמוד היכן הוא מניח כל דבר מאחר והוא צפוי ובלתי כבר מספר פעמים במטבח הזה. טיגנתי בייקון על מחבת , ובו בזמן על מחבת אחרת הכנתי לו זוג ביצי עין לא יבשות מידי אך לא נוזליות מידי, כך אני אוהב את הביצי עין שלי בכל מקרה. חתכתי בזריזות סלט פשוט, והנחתי כדור נדיב במיוחד של גבינת שמנת לצדו על הצלחת. חייכתי חצי חיוך גאה בארוחת הבוקר היפה והמקושטת שלי, עכשיו כל שנותר הוא למזוג לו לכוס קפה ולכוס אחרת מיץ תפוזים - אני לא בטוח מה עוזר לו להילחם בהנגאובר.

עליתי במעלה המדרגות בזריזות לחדר המקלחת הגדול שלו, אני רוצה לוודא שהכל יהיה מושלם בזמן. בארון התרופות מצאתי חפיסת כדורי אדוויל, או יותר נכון, חפיסות. חמש חפיסות של כדורי אדוויל. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, למה הוא מחזיק כה המון כאלו בתוך ארון התרופות שלו...? תהיתי בבלבול.

השתהיתי עוד זמן מה מול ארון התרופות שלי, מאחר וגלתי שהוא מלא יותר ממה ששערתי שיהיה. מלבד ערקת עזרה ראשונה, ומי פי, מצאתי דברים שמעט הטרידו אותי וגרמו לי להתכווץ בחלחלה. כדורי קלונקלס נראו בצדו השמאלי שלי הארון, אני מכיר את התרופה הזו, היא משרה בגוף תחושת רוגע. גם מצאתי קופסת כדורי אסוויל, זה להתקפי חרדה שיש צורך להשתיקם באופן מיידי. אני מכיר את התרופות האלו, אני מכיר אפילו יותר מהן.

רוי סובל מהתקפי חרדה? החשש החל להזדחל אל לבי. אבל ממה?! החלתי להילחץ.

בהיתי עוד דקות רבות בארון התרופות שהפחיד אותי יותר ויותר לגבי מצבו של רוי וגרם לי לתהות אם אני מכיר אותו בכלל, והאם הכי טוב עכשיו שאברח. אני הולך לפגוע בו, והוא בי. המכנה המשותף שלנו זה ארון התרופות מפוצץ הכדורים שלנו, וזה לא טוב בכלל.

עיניי נפערו לרווחה שגלתי שגם הוא משתמש בכדורי שינה.

בין רגע סגרתי את הארון במכה.

אתה חייב ללכת נייתן, עכשיו. אין לך מושג עד כמה מסובך ומתוסבך הגבר היפהפייה והשבור שישן מטרים ספורים ממך במיטה שלו וחיבק אותך בלילה, ואתה לא רוצה להחמיר את המצב שלו.

לא חשבתי יותר מידי, פשוט ירדתי במהרה בחזרה למטבח, מניח זוג כדורי אדוויל על מגש ארוחת הבוקר שכרגע רק רציתי להקיא מלראות כה המון מזון, והכנסתי אותו אל המקרר. עליתי בחזרה לחדר השינה שלו ובלי להביט בו אפילו דחפתי את רגליי לנעליי, לא חשבתי, לא הרגשתי, רק ידעתי שאני חייב לברוח מכאן, אנחנו נהרוס אחד את השני, זה פשוט ברור.

אני רוצה לעצור בעדי ולהניח שאולי הן אינן שייכות לו בכלל כל תרופות ההרגעה האלו, אבל הוא חי כאן לבד, של מי עוד הן יכולות להיות?! ולכן, אני פוסל את המחשבה הדפוקה הזו ומעוררת הרחמים בין רגע. אני שולף פתק ועט מהשידה שלו ומשרבט את המכתב הפתטי ביותר שכתבתי אי פעם בחיים שלי:

בוקר טוב,

אני מצטער, אבל אני חייב ללכת.

בבקשה אל תתקשר אליי.

הכנתי לך ארוחת בוקר, היא נמצאת במקרר. דאגתי להשאיר לך זוג כדורי אדוויל שם במגש, אתה כבר תראה... תרגיש טוב.

בהצלחה בקרב היום.

נייתן.

אפילו כתב היד שלי נראה פתטי. זה ברור שרעדתי בזמן שכתבתי את המכתב המטופש הזה. זה אפילו לא מכתב,זה פתק, פתקית מסריחה וארורה שאני רוצה לקרוע למיליון חתיכות אך יודע שזה הדבר הטוב ביותר. אני אולי הולך לבכות רוב היום, והערב בקרב בוודאי אחשוב על להתאבד באמצעה של הזירה - אבל אני חייב להתרחק מרוי. הוא פגוע יותר ממה שחשבתי, ואני לא יכול לתקן אותו, אני לא יכול לנסות אפילו.

בדיוק כשהתכוונתי ללכת בתוקף, כף יד חזקה ורכושנית נקשרה סביב מפרק ידי ומשכה אותי בחזרה למיטה, "לאן אתה הולך..?", הוא שאל בבלבול ובקול צרוד. קול מושלם וסקסי שהצליח להדליק את כל מערכותיי בין רגע ולאיבריי הפנימיים להתכווץ.

לבי הלם בתוקף, הו לא, "אני חייב ללכת", לחשתי בחוסר ביטחון, "אני מצטער", פלטתי במהירות בלי להסב אליו את מבטי, אך הוא אינו הרפה את אחיזתו ממני ובכך מנע ממני כל אפשרות להתרחק ממנו, כאילו והוא הרגיש שאני עומד לעזוב ולא לחזור יותר.

"מה אתה בכלל עושה כאן?", הוא השתעל וקבר את ראשו בכרית, "איך נכנסת לבית שלי?", הוא שאל בבלבול.

הוא לא זוכר כלום?!

זה היה האות להביט בו בפגיעות ובהלם. אתה נישקת אותי ליל אמש אתמול בכה המון תשוקה, השארת לי היקי ארור על הצוואר כצלקת, וחיבקת אותי בחיבה כל הלילה. גרמת לי לחוש שלם ומאושר כפי שלא חשתי אי פעם בכל חיי, ואתה לא זוכר פאקינג כלום.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי וחשתי את לבי נקרע בזמן שכל האוויר יצא מראותיי ואני לא מצליח לנשום, אין מספיק חמצן בחדר פתאום, "אתה.. אתה לא זוכר כלום?", התנשמתי בהלם, "אתה רציני?", כעסתי במקצת. אני יודע שאני לא אמור להיות כאן בכלל, אבל עדיין צפתי שיזכור את הרגע האחרון שלנו יחד.

למה אכפת לי בכלל? אני אמור ללכת בכל מקרה! זו אות מושלמת לעזיבה!

הוא שחרר את אחיזתו ממני והחל לשפשף את עיניו בעייפות ובכבדות, "אני נראה לך צוחק?", נאנק, "פאק, הראש שלי קודח", הוא קילל בעצבים ולקח נשימה עמוקה, סורק אותי בבגדיו וזוקף גבה בחצי חיוך משועשע, אך החיוך שלו בין רגע ירד וכך גם הצבע מפניו השזופות, "פאק", לחש בקול טבוע באשמה ועיניו נפלו לחיקו בחוסר אונים.

"הראש שלך קודח כי... טוב... היית שיכור, ליל אמש", אני לא מאמין שהוא באמת לא זוכר כלום. אני דאגתי לו, אני סחבתי אותו מהפאב הארור ולא נטשתי אותו למרות שאנחנו לא ביחד בכלל. אני לא מצפה להוקרת תודה, רק למעט יותר יחס טוב מצדו מאשר לשמוע אותו מקלל בקולו הסקסי, ועדיין להצליח לגרום לי להידלק בין רגע.

חזו המקועקע והמפוסל עלה וירד בנשימות כבדות ומאומצות, "פאק... נייתן, מה קרה ליל אמש?!", עיניו הכהות עלו בין רגע אל עיניי וחדרו אל תוכי, דרכי, באימה ובפחד, "מה קרה?!", הוא נשמע עכשיו לחוץ אפילו יותר.

בלעתי את רוקי, "מה.. מה אתה חושב שקרה?", כחכחתי בגרוני, מעדיף לבחון את הזיכרון שלו קודם לפני שאספק לו הסברים.

הוא סרק אותי שוב מכף רגל ועד ראש, "זה הבגדים שלי...", הוא אישר בינו לבין עצמו ואני הנהנתי בהסכמה, לפחות את הבגדים שלו הוא זוכר, אך מבטו נעצר על נקודה מסוימת, והיה נראה כאילו כל האוויר יצא מראותיו והוא קפא, "זה... זה גם..שלי? אני עשיתי לך את זה?", הוא הצביע לכיוון צווארי ואני העליתי את כף ידי בין לכיוון ההיקי, מסתיר אותו.

כרגע, אני בכלל לא גאה או מאושר שהוא עשה לי זאת אם הוא לא זוכר. אני אפילו חש מושפל, זה כל כך מביך ומתסכל אלוהים. אני לא מאמין שאני צריך להסתובב עם הסימן הזה על הצוואר שלי עכשיו, הייתי כל כך אידיוט ליל אמש. זה לא שווה את הסיכון אם הוא לא זוכר את זה ואני צריך להיות האחד שמספר לו זאת.

בכלל לא צפתי שיחסי הכוחות יתהפכו כך בבוקר. צפתי שהוא יחבק אותי וינשק אותי, יודה לי על הדאגה שהפגנתי ויבקש סליחה על כך שזרק אותי מהבית שלו בפעם הקודמת. הייתי בטוח שנשלים ונחזור להיות... יחד. ולבסוף יד הגורל החליטה לסטור לפניי ולצחוק עליי בלעג.

לקחתי נשימה עמוקה, "אתה מכיר מישהו אחר שיכול לעשות זאת?", לחשתי, חש את הדמעות המלוחות עומדות בעיניי ואני כה נלחם לא להניח להן לצנוח שוב מולו, אך זה קשה. אז רק קברתי את פניי בין זוג כפות ידיי והפניתי את גבי, יוצא מהחדר שלו במהירות ובמבוכה. מעולם לא הרגשתי כל כך מושפל כמו עכשיו. הוא נישק אותי בכה המון להט, הרגשתי את איברו כנגד איברי, ליל אמש הבנתי עד כמה אני באמת התאהבתי בו - והוא לא זוכר כלום. שום דבר ממה שאמר, מהדרך שבה נהג לעברי, אפילו שיחת הטלפון הארורה - הכל היה תוצאה של אלכוהול מזדיין! לעזאזל! אני כל כך דפוק שחשבתי שהוא מנשק אותי כך מרצון, צריך אותי כך מרצון.

יכולתי לשמוע אותו מתרומם מהמיטה במהירות, "נייתן! חכה!", הוא צעק לעברי, אני חושב שהוא נפל בדרך אך לא הפניתי את ראשי בשביל להציע לו עזרה ורק ירדתי במורד המדרגות במהירות, "נייתן, פאק, חכה!", הוא נאנק.

התכוונתי לאסוף את המעיל החום שלי מהכורסה, אך ברגע שבו אחזתי במעיל הוא אחז בו גם וחטף אותו ממני, "לעזאזל, אתה מוכן לעצור לרגע?! אני מבולבל כרגע בכל מקרה!", הוא צעק עליי.

"יופי! תמשיך להיות כך, אידיוט!", קיללתי אותו, דוחף אותו בחזהו הערום שכרגע ממש לא השקעתי זמן בהערצתו, "מי אתה חושב שאתה?!", צעקתי עליו.

הוא בלע את רוקו ולקח צעד לאחור, "אני כל כך מצטער", הוא קבר את ראשו בין ידיו, "רק... רק תגיד לי שלא הייתי גס מידי, בבקשה, רק תגיד לי שלא פגעתי בך... אלוהים", הוא לחש ונראה כעומד ליפול על הרצפה כל רגע.

עיניי נפערו לעברו לרווחה בין רגע, "על מה לכל הרוחות אתה מדבר?", אמרתי בנשיפה מוכת הלם. אני מבזבז את הזמן שלי, אני צריך ללכת. והפעם, אני לא מתכוון לחזור. אנחנו לא מצליחים להסתדר פשוט, המצב רק מדרדר בינינו יותר ויותר, והגיע הזמן לקטוע את רצף הכישלונות המכאיב והפוגעני הזה.

הוא העלה את מבטו לעברי, לוקח צעד זהיר ומחושב לכיווני, אך אני לקחתי בדיוק אותו צעד זהיר ומחושב לאחור, רחוק ממנו, כמה שרק יותר רחוק ממנו.

"אני מצטער... זה היה כואב? אתה רוצה שאני אביא לך משהו שיעזור?", הוא שאל בדאגה ונראה ערני יותר כעת. עדיין נשמע צרוד ומעט לא מובן, אך הרבה יותר ערני. עיגולים שחורים נפרסו סביב עיניו שנראו כה עייפות, כה מפוחדות ומלאות חרטה. אתה לא מרחם עליו, נייתן. תיזהר לרחם עליו! הלקיתי את עצמי באשמה חריפה.

העברתי יד בשערי בתסכול, מביט לקיר שמאחוריו, אני אבוד, הוא פשוט מוציא אותי מכל איזון אפשרי, על מה לעזאזל הוא מדבר?!, "מה היה כואב?! רק התנשקנו, לעזאזל!", צעקתי עליו.

"רק התנשקנו?!", הוא קרא בהלם.

הנהנתי, "כן, מה אתה חושב-", אך בין רגע קטעתי את עצמי וההבנה על מה הוא חושב הכתה בי כמו מכה מענה מתחת לחגורה, חתיכת חוצפן גס רוח וסוטה. שלבתי את זרועותיי האחת סביב השנייה בתנועה מאיימת ומלאת ביטחון, אשר גרמה לו להתרחק מהמבט הקר ומלא הזעם ששלחתי לעברו, יופי. תתרחק.

"אתה חושב שהייתי... שוכב אתך, במצב הזה?", שאלתי בקול מלא ארס אך בתוך תוכי הייתי באמת ובכנות פגוע ממנו, "התקשרת אליי באמצעו של הלילה, הייתה שיכור בפאב השכונתי שלי, גררתי אותך למונית ונסענו ביחד לבית שלך, טיפלתי בך כשהקאת וניקיתי אותך, ולבסוף השכבתי אותך לישון", עדכנתי אותו בפרטים הטכניים, מעדיף להשמיט את הנשיקות הסוערות מלאות התשוקה המחשמלת והמטריפה שחלקנו, "הסיבה היחידה שהחלפתי בגדים היא מאחר שהקאת עליי גם, אני אחזיר לך אותם נקיים דרך טום, ואני מקווה שאתה תחזיר לי את הבגדים שלי דרכו גם", יישרתי לעברו את מבטי לפני שחטפתי ממנו את המעיל שלי, "לא הייתי שוכב איתך ככה בחיים, אתה צוחק עליי?!", הצעקה שלי הבהילה אותו וגרמה לו כמעט למעוד אך הוא מיהר להתייצב מחדש.

הוא כחכח בגרונו והשפיל את ראשו, "אני מצטער... פשוט, ראיתי את ה-", אך במהירות לבשתי את המעיל שלי והסתרתי את הסימן הסגלגל והאדום שעל צווארי, דואג לסגור כל כפתור וכפתור במעילי והוא שתק, מצמצם את עיניו, "והייתי שיכור, אז...", הוא העביר את אצבעותיו בשערו בבלבול ובתסכול.

הנהנתי, "כן, אבל אני לא הייתי", הזכרתי לו.

"אני לא זוכר כלום, אני מצטער, אוקי?", קולו נשמע קשה.

גלגלתי את עיניי לעברו בזלזול, "אתה יודע, אתה כל כך הרבה פעמים הצטערת בשבוע האחרון שהסליחה שלך כבר לא שווה כלום, בכנות", יריתי, גורם לו להתכווץ ממשמע מילותיי, "בכל מקרה, הכנתי לך ארוחת בוקר, היא במקרר", אני רוצה להגיד לו שיטפל וידאג לעצמו, אך אני מחליט נגד. אני לא מתכוון להראות לו דאגה, הוא לא ראוי לה כלל.

מי הוא חושב שהוא?! כך להניח הנחות כה מגעילות ומשפילות עליי. למה לי לשכב אתו כשהוא שיכור? למה לי לנצל אותו?! ולמה הוא לא זוכר כלום, לעזאזל?!

"חכה", הוא עצר בעדי, גורם לי לקפוא במקום ולהביט בו, "אל תלך, פשוט כל פעם שבה השתכרתי כך בעבר מצאתי את עצמי עם גבר במיטה, זה לא היה חשוב אם הוא היה שיכור גם או לא, זה עדיין קרה", הוא השפיל את ראשו לוכד את שפתו התחתונה בין שיניו ואני רק גלגלתי את עיניי, את הפרט הזה הוא היה יכול לחסוך ממני. הדבר האחרון שאני רוצה לשמוע עכשיו זה את חיי ההוללות הפראיים שלו.

"פאק, לא הייתי צריך לומר את זה", הוא עצם את עיניו, "אני רק מנסה להגיד ש... אני לא צפתי שתדאג לי, לא ככה לפחות, אני לא רגיל שמישהו... דואג לי, זה לא קורה בדרך כלל, אם אי פעם בכלל", לחש.

לכדי את שפתי התחתונה בין שיניי והצורך לחבק אותו ולומר לו שאני מוכן לדאוג לו כמעט השתלט עליי לגמרי אך עצרתי בעדי, "אני לא כל אחד אחר", הזכרתי לו.

"לא השוויתי אותך לאף אחד אחר אף פעם", הוא אמר בכנות, מביט בי במבט מפציר ומלא כנות, "אני פשוט רגיל לאורך חיים מסוים, זה הכל", הוא לקח נשימה עמוקה ונשען על דלפק המטבח, "אני מצטער.. תודה על אתמול, לא היית חייב לעשות את זה בשבילי, אתה לא חייב לי כלום, אז תודה לך", הוא השפיל את ראשו במבוכה.

גלגלתי את עיניי, לוקח נשימה עמוקה גם יחד אתו וחלקנו רגעים ארוכים של שקט, "אני הולך", לחשתי.

"אתה לא חייב ללכת אבל!", הוא צעק לעברי, "לעזאזל נייתן, אני מצטער, אני אידיוט, הייתי שתוי ואני לא זוכר כלום! אבל אני יודע שהיית כאן ודאגת לי, אנחנו לא יכולים לאכול לפחות ארוחת בוקר ביחד ולדבר על כל החרא שעברנו בזמן האחרון?!", הוא נשמע נואש, "אני רק רוצה לאכול איתך ארוחת בוקר ולהחזיר אותך לבית שלך, בבקשה אל תלך, לא עזבת אותי בלילה, אז אל תעזוב אותי גם ביום", הוא נשמע כמעט כמתחנן מאחורי קולו הקשה והחזק.

עצמתי את עיניי וקברתי את פניי בין זוג כפות ידיי, הוא הולך לרסק אותי בסוף, ואני רק אגרום לו להיות בחרדות רבות יותר, או שהוא יגרום לי, אני לא יודע, אני לא מתכוון אבל לקחת את הסיכון, "אני נשארתי בלילה כי לא יכולת ללכת על הרגליים, רוי. הקאת על עצמך אפילו, אני לא שופט אותך, היית שתוי וזה בסדר, אבל עכשיו אתה יכול לדאוג לעצמך, ואני לא רוצה כל סיבה להישאר".

הוא השפיל את ראשו ובעט באוויר, "אני... זו לא סיבה טובה מספיק שתישאר?", הוא לחש, "ואם לא אני, אז אנחנו?", הוא המשיך.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, אתה לא בוכה, אתה לא בוכה, אתה לא בוכה. שלא תעז לבכות. הוא שווה את זה, רק הוא עצמו שווה את זה. אם הוא היה יודע הוא היה מבין, אך הוא לא מכיר אותי, לא כפי איך שזכיתי להכיר אותו מקרוב יותר דרך ארון התרופות שלו. אנחנו רעל.

"אתה באמת מתכוון ללכת כי אני לא זוכר כלום?! אז תסביר לי מה קרה בינינו, בוא נדבר על הכל!", הפציר בי.

לקחתי נשימה עמוקה, "אין לנו על מה לדבר, אתה לא מבין?", הצבעתי על החלל הריק והרב מידי שבינו לבינו, "זה לא עובד..", לחשתי בקול שבור, "אנחנו, זה פשוט לא עובד, רוי", אמרתי ועצמתי את עיניי בולע את גוש הדמעות המחניק במורד גרוני ומניח לו לשבור לי את הלב כי אני יודע שאני הולך לאבד אותו לעד.

הוא מצמץ בעיניו בהלם וזרועותיו צנחו לצדי גופו בזמן שהקמט הארור נוצר בין גבותיו המכווצות, "על מה אתה מדבר? למה אתה אומר את זה? כי אנחנו ריבים?! פאק, כל זוג רב נייתן, עשיתי גוגל על החרא הזה!", קרא בחוסר אונים.

פלטתי גיחוך מובס, "חבל שהריבים שלנו לא מפסיקים להיגמר, זה אבוד רוי, אתה לא מבין? המשפחה שלי, העבודה שלך.. זה פשוט לא יכול לעבוד", הצגתי בפניו את כל הסיבות למה אנחנו מתכון מושלם לאסון, "למה אתה מתעקש?", שאלתי בקול קשה.

הוא לקח צעד לעברי, "אתה לא הולך", קבע.

"אין לי סיבה להישאר", החזרתי בחזרה, "אנחנו לא נצליח אף פעם אתה לא קולט?! אין לזוגיות הזאת כל מוצא! לא חשוב עוד כמה זמן נצטרך לסבול אחד את השני, זה לא ייגמר טוב בשום צורה שהיא, אתה גבר! אני גבר! זה לא תקין!", צעקתי עליו, "למה אתה לא מצליח להבין שזה לא תקין?!", המשכתי להאשים אותו.

הוא אחז באגני בחוזקה, "מי הבן זונה שהחדיר לך את החרא הזה למוח?! אני אהרוג אותו!", הוא נהם, ואני דחפתי אותו ממני.

"שלא נזכיר את העובדה שאתה אמור לכסח לאחי את התחת הערב, אני בטוח שזה מבין הדברים שנכללים כדרכים לשפר את הזוגיות, גם על זה קראת בגוגל?", עקצתי אותו.

הוא עצם את עיניו, "אח שלך לא יפגע מעבר לנדרש", אמר בקול קר ומחושב והוא המתאבק שפגשתי באותו ליל הקרב ההוא שנראה כאילו עבר נצח מאז.

לקחתי נשימה עמוקה, עוצם את עיניי, "אתה לא מבין שזה עדיין דפוק לגמרי?", אמרתי בשקט, "למה אתה מתעקש בכלל? תעזוב אותי בשקט ותמצא גבר אחר, יש מיליון גברים שיהיו מוכנסים לעשות הכל בשביל להחליף את המקום שלי בזה הרגע", נאנחתי בנואשות.

הוא קבר את אצבעותיו בשערו ופרע אותו, הולך הלוך וחזור בסלון, "לא אכפת לי, אתה לא קולט? לא פאקינג אכפת לי מכל אחד אחר!", הוא אמר בפיזור דעת מוחלט, נראה לא שקט ומתוח, "אני רוצה אותך, רק אותך, רציתי אותך כבר עוד לפני-", אך הוא קטע את עצמו ולקח נשימה עמוקה, "אתה לא יכול ללכת ככה, לא אחרי... לא אחרי שנסנו משהו שיכול-", הוא החל לגמגם בנואשות אך קטעתי אותו.

"נכון, נסנו, זה באמת יכול להיאמר לזכותנו", הסכמתי אתו, מחייך לעברו חיוך רך ומבין, "אבל זה לא יכול לעבוד, אני לא רוצה להמשיך לשקר להורים שלי ולאחי, נמאס לי לפחד כל הזמן, ולמרות הסיכון הרב שאני לוקח בשביל לגרום לזה לעבוד, אנחנו בעצמנו לא מצליחים להסתדר אחד עם השני! אז מה הטעם?!", קראתי.

"אבל שום דבר לא מושלם בהתחלה! אתה לא חושב שאם התקשרתי אליך שיכור, יש סיבה לכך?! אם אני נסעתי עד לכפר הקטן שלך רק בשביל לשתות בפאב השכונתי שלך שקרוב אליך, יש פאקינג סיבה לכך?! לעזאזל, אתה משגע אותי!", הוא צעק עליי בחזרה.

שילבתי את זרועותיי האחת בשנייה, "אם אני משגע אותך למה אתה מתעקש?!", צווחתי. אני יכול לעזוב. עכשיו. בזה הרגע. אני יכול לקחת את עצמי ולצאת מהדלת, "אתה יודע.. לא אכפת לי למה, אני הולך, תמשיך לצעוק על הדלת!", ירקתי לעברו והחלתי לצעוד לעבר הדלת, אך הוא השיג אותי וחסם אותה בפניי, משתמש בכל משקל גופו בשביל למנוע ממני לפתוח אותה, "תזוז, עכשיו! תן לי ללכת!", דחפתי אותו בחזהו.

בידו האחרת הוא סובב אותי כך שאני יכול להביט אל תוך עיניו, הוא היה כה קרוב אליי, רק עוד סנטימטרים ספורים ושפתינו היו יכולות לגעת האחת בשנייה, ויכולתי לחוש זאת. את המתח, את התשוקה, הרצון, הכמיהה והצורך. את המשיכה הכה חזקה וחסרת השליטה הזו שפועמת ביני לבינו, המחשמלת, המטלטלת והמסעירה הזו - שפשוט בלתי ניתן להתנגד או להתעלם ממנה. אני מרגיש אותו חודר דרך עיניי ונוגע בלבי, רק בשביל לכווץ אותו ולהכאיב לי.

השפלתי את עיניי, מסיט את מבטי ממנו, "תן לי ללכת", לחשתי חסר אונים.

"אבל אני לא רוצה שתלך, לא לפני שנשב ונדבר", קבע.

הרמתי עכשיו את מבטי לעברו וצחקי לו בפנים בחוצפה, אך לא אכפת לי, הוא אינו מצמץ או נע באי נוחות ולו במקצת, אלא רק הביט בי בזעם וברכושניות, "ובכן, אנחנו לא מצטיינים בזה כל כך", טענתי.

"אז אולי יש לנו המון דברים ללמוד", הסכים איתי.

גלגלתי את עיניי, "אני נכשלתי בלימודים, ואני די בטוח שגם אתה", זלזלתי בו, מרגיש רע בין רגע אך זה הכרחי, אני חייב להרחיק אותו ממני, "זה נגמר, אני רוצה ללכת לבית שלי עכשיו בבקשה, נמאס לי להישאר כאן רק בשביל לשמוע אותך צועק ומנסה לשחזר את אירועי ליל אמש, בהנחה ששכבנו", עקצתי.

הוא הידק את שפתיו זו לזו ושאף אוויר בכעס, "אני. לא. התכווני", הוא הדגיש כל הברה והברה בטון מאיים ומתריס.

גיחכתי, "זו הדרך הכי טובה שלך לאיים? איימו עליי כל החיים, אתה לגמרי מדורג במקום האחרון!", דחפתי אותו ממני והוא אינו התנגד, משאיר אותי ריק ובודד, וזה הכי טוב לעכשיו, "אני מצטער שזה נגמר כך אבל כל מה שאני יכול להגיד לך זה שהסוף בינינו היה ברור מראש", אמרתי בקול שקט.

הוא עצם את עיניו רק לרגע, לפני שהשפיל את ראשו, מניח לשערותיו ליפול על פניו היפות לפני שהנהן בהסכמה, צוחק בשקט, "לך תזדיין", ירק, גורם לי לקפוא במקומי. הוא קילל אותי?! הוא רציני?! עד לאן הריב הזה עוד יכול להגיע?! חשבתי באימה מהפחד שהוא עלול להכות אותי אם לא אברח עכשיו.

"לך פאקינג תזדיין", הוא הנהן בינו לבין עצמו לפני שהתרחק ממני, "אם זה כל מה שחשבת עליי ועלינו מההתחלה, אז לך תזדיין נייתן", הוא חזר על עצמו, "אני לא ראיתי זאת ככה, אני האמת תיארתי את הזוגיות שלנו מצליחה להתגבר על הפערים הללו, מצליחה להתגבר על העבודה שלי, על הדת שלך ועל המשפחה שלך, אני ראיתי אותנו... פשוט אחרת, ואם זה מה שאתה חשבת מההתחלה, אז צא לי מהבית, חתיכת אגואיסט, השלת אותי כל הפאקינג זמן הזה!", הוא בעט בכיסא ושבר כד זכוכית.

קפצתי במקומי, "אל תפגע בי", התחננתי, מתכווץ אל תוך עצמי. תברח. עכשיו. תברח.

הוא הביט בי במבט המום רק לרגע, ובזוג עיניים רועדות ושבורות אפופות באפלה, "צא מכאן", לחש, "פשוט צא לי מהבית...", הוא הסיט את מבטו ממני ונעלם במעלה המדרגות בחזרה.

לקח לי רגעים ספורים להבין מה בכלל קרה כאן הרגע. מביט בכיסא אשר זרוק על הרצפה ובכד הזכוכית המנופץ על החמניות והמים אשר מפוזרים על הרצפה סביב הרסיסים. נסתי להחזיר את הנשימות שלי לסדרן שוב, ולהרגיע את הלומות לבי. בזמן כל הריב המטורף הזה לא קלטתי בכלל עד כמה הלב שלי דופק חזק ועד כמה הנשימות שלי התגברו. כל הגוף שלי כאב והיה תשוש, פיזית ונפשית. רק רציתי לעצום את עיניי ולא לפקוח אותן שוב לעולם.

ביד רועדת, ובפנים סמוקות ולחות מזיעה, פתחתי את דלת ביתו לרווחה, לא רוצה להיות כאן אשר יגלה על המכתב שלי. אני לא מצליח לבכות אפילו, אני רוצה לבכות, לשחרר כל שביב של רגש. אבל אני לא מצליח. אני אטום, קפוא והמום. אני לא יודע מה אני מרגיש או מה אני חושב. כל מה שרץ בראשי כעת זה הריב הארור והאיום שלנו, המבט הפגוע על פניו של רוי וצליל הכד המתנפץ על הרצפה.

אלוהים. החזה שלי התכווץ בכאב איום, ובחילה עלתה במעלי בטני. ראשי כאב והרגיש כבד יותר מידי, וברכיי אבדו מכוחן ונחלשו ומצאתי את עצמי נופל על המדרגות המובילות לדלת ביתו. ברגע שבו אני על הרצפה, אני קובר את ראשי בין זוג כפות ידיי ואני מנסה לצאת מההלם. אני מנסה לעכל את כל מה שקרה, אבל אני פשוט לא מצליח. אני מאבד כל אחיזה בזמן וביקום, ורק שקוע ביני ולבין עצמי, וזה לא עוזר. זה רק גורם לי לחוש רע יותר.

אני לא שלם. אני שבור, אני מרוסק. אני לא מאושר, אני פגוע ועצוב. אני רוצה להחזיר את הזמן לאחור, ולא להיכנס דרך הדלת האדומה בטעות לעולם. לא רוצה בכלל לקיים את הפגישה הפתטית הראשונה שלנו. אני רק רוצה לשכוח ממנו, ומכל רצף השקרים, הסודות, ההתחמקויות והטעויות שעברתי בזמן קצר מידי. אני רק רוצה לצווח וכל מה שאני מצליח להוציא ממני זו יבבה שבורת לב ורועדת.

אני רק רוצה לשכוח הכל ולהעמיד פנים ששום דבר מזה אף פעם לא קרה לי. אני רק רוצה להצליח להפסיק לחשוב. אני רוצה להפסיק להרגיש.

______________________________-

פרק הבא הקרב! תכינו את עצמכם ;)