התיישבתי במכוניתו של רוי, מכווץ ביני אל בין עצמי בפינה. הוא יצא מביתו, לבוש במעיל שחור, והוא אינו הביט בי אפילו כשהפציר בי ללכת בעקבותיו מהר, ולדאוג "להעיף" ממני את הבגדים שלו. זה גרם לי לתהות עד כמה רשע ואכזרי רוי באמת מסוגל להיות, ללא כל סיבה מוצדקת. אומנם לחצתי על כפתור רגיש, אך זה לא הוגן כלפיי לקבל יחס כה משפיל ופוגעני מצדו.

"רוי, בבקשה...", לחשתי, כשהבחנתי בכך שאנו נכנסים לכיוון השכונה שלי. לכל אורך זמן הנסיעה, שמרנו שנינו על שקט מופתי אשר היה טעון בכה המון מתח ומילים וצווחות שרק התחננו להיאמר עד כידי כאב. אפילו המוזיקה לא התנגנה במכונית, ולרגע התחלתי להעריך את מוזיקת הרוק והמטאל החריפה שלו, היא לפחות מצליחה לחפות על השקט הזה, שצורם כל כך הרבה יותר.

הייתי נואש לכך שהוא יביט בי, ויהיה מוכן להקשיב לי, שיהיה מוכן להעניק לי הזדמנות להסביר את עצמי ואף להתנצל אם פגעתי בו, אני יודע שזו תיחשב כפגיעה חמורה בגאוותי וכבודי העצמי, אבל אני מוכן לוותר עליהן כעת, לעזאזל, מבחינתי שתיהן יכולות להתעופף מהחלון ולא לשוב לעולם. אני רק צריך דקה מזמנו, ולא אכפת לו. וזה החלק הכואב ביותר. לא אכפת לו פשוט... לזרוק זאת, להשליך לפח ולגרוס. אני באמת לא הייתי חשוב לו מספיק בשביל שהוא ילחם עליי כמו איך שאני נלחם עליו...? המחשבה הזו עוררה בחילה אשר בעבעה במעלי בטני, וצרבה באמצעו של חזי.

"רוי", התחננתי, עכשיו מתקרב אליו יותר, "אתה מוכן בבקשה לתת לי הזדמנות לדבר גם?", לחשתי בקול עייף ומובס, אני מרגיש כאילו ושאבו ממני כל שביב של אנרגיה שעוד נותרה בי וקרעו את נשמתי לאלפי חלקים. אני אבוד, כי אני יודע שהתשובה שלו תהיה שלילית, וכעת כשאנו ניצבים מול ביתי, הוא יכול פשוט לזרוק אותי מהדלת בלי למצמץ. תחושת החוסר אונים הזאת זעזעה אותי וגרמה לי לחוש כה חלש וקטן לעומתו, כמעט ובלתי נראה. רציתי לפרוץ בבכי שוב, אך שמרתי את הדמעות לכר, אני לא מתכוון להניח לעוד דמעה אחת לזלוג בפניו.

הוא אינו הביט בי בזמן שאמר בקול קר ומכני, "צא מהמכונית שלי, אני צריך לנסוע לאימון".

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "אוקי.. אוקי, אולי מאוחר יותר? אחרי האימון?", שאלתי בשקט, מנסה להיאחז בתקווה דמיונית, אני חש כה פתטי עכשיו אלוהים, "אני אשמח פשוט לדבר איתך על מה שקרה", נסתי להחזיק חיוך אמיץ. אתה חשוב לי, אל תוותר עליי. בבקשה. אל תעזוב אותי. אל תעזוב אותי. אל תעזוב אותי.

"לא, אני אהיה עייף", הוא החל להעביר את האצבע שלו על ההגה, משפיל את ראשו.

דמעה בוגדנית אחת צרבה את עיני הימנית עד שלא יכולתי עוד להחזיק בה ופשוט הנחתי לה להתגלגל במליחות על עורי הרך מכל הדמעות שבכיתי מוקדם יותר בביתו, "אחרי שתנוח?", קולי היה צרוד וחסר חיים, קול ריקני. התבוננתי בו בעיניים פעורות ומתחננות, ושנאתי את עצמי על כך. צא מהמכונית, לפני שתשפיל את עצמך אפילו יותר, אם זה אפשרי. מוחי הורה עליי, אבל הייתי חייב להישאר במכונית, רק בשביל לוודא שבאמת אין סיכוי וזה יהיה חסר שפיות מצדי להניח אחרת.

הוא לקח נשימה עמוקה והטה את ראשו טיפה לאחור, "תמיד חייב להפוך כל דבר למסובך...", מלמל ושפשף את עיניו בעייפות בעזרת אצבעותיו, מתנשם ומתנשף בכבדות, ורק בער בי הרצון לנחם אותו. להושיט יד לעבר פניו היפות ולחשוף אותן לפניי, להחזיק בהן ולנשוק להן. אבל אני לא יכול וזה פשוט שובר לי את הלב לדעת, שאני לא יכול לגעת בו. לא עכשיו לפחות, אם אי פעם בכלל. ורק לרגע, היה חשוב לי לנצור בזיכרוני את הסיטואציה של ראשי מונח על חזהו, אצבעותיו משחקות בשערי ואנו נושמים זה את עורו של זה, כי זה היה המגע האחרון שלנו.

"אני לא רוצה לראות אותך, לא אחרי האימון ולא אף פעם, אמרתי לך נייתן, אני סיימתי את החרא הזה", הוא נשען קדימה במעט, והושיט את ידו לעבר ידית הדלת שלי, פותח אותה לפניי בכוח ומניח לי לצאת אל הקור העז שבחוץ. הוא אינו היה מוכן להיפרד ממני אפילו או להביט בי בעיניים.

לכל הרוחות... מה לעזאזל קרה לנו? איך המצב הדרדר במדרון כה חד שכזה בין רגע? למה אנו צונחים במטרה ישירה להתרסק? מתי כל זה פאקינג קרה?! למשך רגע פעוט אנו מאושרים ומכורבלים האחד בשני, וכעבור מספר רגעים קצרים אחרי, הוא נובח עליי שהוא שונא אותי ושהוא רוצה לסיים את הזוגיות שלנו. אבל לא, הוא לא יכול לעזוב אותי. אנחנו רק התחלנו להכיר אחד את השני. אני רק התחלתי לפתח כלפיו רגשות, הוא אינו יכול לשחק בי באופן כה אכזרי שכזה.

"נייתן, שלום ולא להתראות", האיץ בי, ממשיך לנעוץ מבטים בהגה.

לקחתי נשימה עמוקה, "אם תרצה להתקשר אליי... כל פעם-", החלתי לומר בקול רועד וחסר ביטחון, מקווה שהוא באמת ישקול את ההצעה כשיבין בעצמו מה בכלל קרה לנו במהירות שכזו.

"אל תדאג בקשר לזה, אני לא ארצה להתקשר אליך, למה לי בכלל?", צחק, מחייך לעברי חיוך זחוח ומלא התנשאות.

יישרתי את שפתיי לקו דק, עד כאן. אני לא אחד מבין שקי האגרוף שלו, אפילו כלפיהם הוא עדין יותר. מי הוא חושב שהוא...?

"לא יודע, תנסה לחשוב לבד, אם אתה מסוגל", התגריתי בו בחזרה ויצאתי מהמכונית, ממהר לעטוף את עצמי בזרועותיי ולהישאר כפוף עד כמה שאני מסוגל על מנת לחמם את עצמי ולגונן על פניי מהצלפות הרוח האגרסיבית שנשבה בחוץ ללא כל התחשבות או טיפה של רחמים. הבוננתי בו מבט ארוך, והוא הביט בי בחזרה, היה נדמה לי רק למשך שבריר השנייה שהוא רוצה להגיד לי משהו, כל דבר שהו, אך הוא מיהר לסגור את פיו ובכך ניפץ כל תקווה אחרת על נאום התנצלות כזה או אחר, שלא קיים ולעולם לא יהיה.

ואז סגרתי את דלת מושבי בטריקה, מנסה להתגבר על הבעת פניי המאוכזבת והפגועה, אך לא הצלחתי, הייתי כאוב וחלש מידי, וכל מה שאני רוצה עכשיו לעשות הוא לשכב על מיטתי מתחת לשמיכה החמימה והכה, ולבכות.

פשוט לבכות עד שלא יישארו בי עוד נוזלים. עד שאני לא אחשוב יותר עליו אלא רק על הדמעות. עד שאני אשכח למה אני בוכה בכלל, ואבין כיצד לעצור את הדמעות.

***

אני מנסה להניח למכשיר הקטן מידיי, אשר אינו מוכן לצלצל פשוט. חכתי לכל צליל שהו שינבע ממנו, אפילו הודעה הייתה מספקת אותי. אבל עברו עשרים וארבע שעות, ורוי עדיין לא מראה ולו שביב של התעניינות לגבי שלומי, או חרטה. אני מתחיל להאמין שהוא באמת התכוון לכל המילים הפוגעות אשר אמר אמש, אני צריך לעכל את העובדה שזה באמת נגמר, רוב הסיכויים. אבל העובדה הזאת נשרפת במוחי ואינה מצליחה לרדת במורד גרוני, ורק חונקת ללא רחמים וגורמת לכאב ראש תוקפני.

אני סגור בחדרי רוב הזמן, ההורים שלי בוודאי חושבים שאני חוזר להרגלים הרעים שלי. ההוכחה היחידה לכך, הייתה חפיסת הכדורים הכתומה אשר הונחה באופן ברור למדיי לצדי בשולחן האוכל, בעת ארוחת הצהריים. אני לא יכול להאשים אותם שהם חושבים שהשתגעתי שוב, אני חושב שאני משתגע בעצמי. אני נראה מפחיד. השיער שלי אינו מסודר, עיגולים שחורים וכבדים מעווים את פניי, ועיניי אדומות ונפוחות מהרגיל. אפילו טובי התבונן בי בדאגה ובאופן מעט שיפוטי. אני באמת נראה ומרגיש חולה. המחשבה על כך שאצטרך להסביר להורים שלי שאני מצליח לשמור על איזון נפשי, איכשהו, עוררה בי את הרצון העז לבכות. כי אני מפחד שזה יהיה רק עוד שקר בערימת השקרים שלי.

החלטתי להשתמש בכדורי שינה הלילה, אני חושב שבארבע לפנות בוקר הבנתי שאני פשוט חייב אותם בשביל להפסיק לשחזר בראשי פעם אחר פעם כתלקיט שבור ומקולל, את הצווחות המפחידות של רוי, ואת המבטים הקרים אשר ירה לעברי. הייתי צריך את הכדור הארור בשביל לקבל מעט שינה ללא דאגות. כשהתעוררתי בצהריים, כעסתי על עצמי שהשתמשתי בכדורים שוב, עם הזמן הם גרמו לי לרצות להקיא אותם החוצה ממני, אני באמת ובתמים שונא אותם, כל סוג שהו, הם רק תזכורת בנוסח סטירת לחי מתריסה ושיטפון מוחי כובש, לכך שאני לא בסדר. ואני צריך להיות בסדר. אני לא מתכוון לחזור לדוקטור אמרסון. בהחלט לא. וגם... אני פשוט רוצה להיות הילד הנורמלי הזה, כמו דיאנה או כמו כל אחד אחר, שהם לא צריכים להיזהר ממגירת הסכינים שלהם, ושהם לא צריכים לבייש את ההורים שלהם, ולקבוע תור לפסיכולוג. אני עדיין זוכר את המבט בפניו של אבי כשהוא חיכה איתי בתור לדוקטור אמרסון, הוא היה נראה כה מבויש ומושפל שדאג לחבוש משקפי שמש וכובע צמר בקיץ.

זה גרם לי לכעוס על רוי, על כך שפגע בי עד כידי נטילת כדור, ובכך להיזכר בו ובכל מה שאמר לי. וזה רק גרם לי לשבת על רצפת האמבטיה, ערום ורועד, ולבכות שהוא אינו כאן בשביל להעניק לי שמיכת צמר כחולה ולהציע לי את הסוודר הירוק עם ניחוח חמצן - רוי הזה שלו. ישבתי באמבטיה יותר מידי זמן עד שקצות אצבעות רגליי וידיי החלו להכחיל ולאבד כל תחושה שהיא. וזה רק גרם לי לרצות להישאר כך, באותו המקום, ולסבול. נהגתי להכאיב לעצמי כשהייתי בן שלוש עשרה, בשביל לא לחשוב על הנשיקה ההיא בחצר עם הילד. עכשיו, אני מתרכז בעורי אשר משנה את צבעו וחוסם כל תחושת חמימות שהיא.

בהיתי בקצות אצבעותיי, שיערי החל במעט להתייבש, ושחררתי יבבה חלושה, כשחשבתי לעצמי עד כמה דפוק אני באמת, ושאין לי כל סיבה לכעוס על רוי. הוא כנראה הצליח לראות דרכי, לא חשוב עד כמה נסתי להסתיר את זה, הוא הצליח לחדור דרך חומת הברזל, ופיצח את הקוד לנפש הרדופה שלי. הוא הסתכל לטירוף בעיניים, וזה שיגע אותו, אז הוא החליט שמוטב לו בלעדיי. ואני מתחיל לחשוב, שאולי זה באמת נכון. אולי באמת מוטב לו בלעדיי. אם אכפת לי ממנו, אני חייב להניח לו להתמודד עם השדים שלו בלי להוסיף לו שדים אחרים. שד לא יכול לרפא שד.

אני אוהב את זה שגופי מרגיש כמו... גופה. גוף ללא נשמה, גוף שאינו יכול לחוש כל תחושה שהיא, גוף ריק מתוכן או מחשבה. אני אוהב את זה שגופי מנותק מהעולם, ואני לא צריך לדאוג יותר. זה גרם לי להיזכר למה נסתי להתאבד בקיץ שעבר, וזה העלה חיוך קטן ועצוב על פניי, זה באמת מרגיש טוב. לנתק את עצמך מהסיטואציה ולהיות אובייקטיבי. להיות חסר תחושות או מחשבות. אולי אני יכול אפילו לקנא בגופות, הן סיימו את שלהן, באמת סיימו, אין להן עוד כל דאגות יותר.

גופות לא חושבות על עצמן שהן מכוערות, רזות מידי או שמנות מידי. הן ערומות והן בסדר עם זה. לא כמוני. המצב היחידי שאני בסדר אתו כשאני ערום זה כך, במקלחת, כשגופי מכחיל ועורי מתחיל להתקמט, אפי נהפך לוורדרד ושפתיי מתייבשות. אני רועד מקור, קור זה כל מה שאני מרגיש. וגם את זה אני לא חש בסוף. אני יכול להישאר כך לנצח במצב הזה.

התבוננתי בירכיים הפנימיות שלי. הצלקות שלי מתחילות להתפוגג, ולהפוך לוורדרדות כנגד עורי החיוור, ואני מרגיש אבוד בלעדיהן.

***

"היי בן", מלמלתי בעייפות אל הטלפון, בן העיר אותי הבוקר מוקדם מהרגיל. שקלתי לא לענות לו ולהזכיר לעצמי לחזור אליו מאוחר יותר, מאחר ונרדמתי רק בשעה 3 בבוקר ועדיין הרגשתי עייף במקצת עקב השפעת הכדור.

"היי, בוקר טוב, הערתי אותך?", הוא שאל במבוכה.

שחררתי פיהוק, "לא", מלמלתי, משפשף את עיניי, מתהפך על גבי ובוהה בתקרה, "מה קורה...?", שאלתי בבלבול, לא בטוח איזו סיבה מוצדקת מספיק בשביל להעיר אנשים מוקדם כל כך בבוקר. או שלא מוקדם עד כידי כך? מה השעה בכלל? "מה השעה?", שאלתי בלי לחשוב.

"אממ.. 10 בבוקר", הוא ענה, מבולבל במקצת,"הייתי בטוח שאתה תמיד עם היד על הדופק לגבי זמן", צחקק על מנת לשבור את הקרח, אבל עכשיו התעוררתי ואני מותש פיזית ונפשית, אני לא מתכוון לקחת חלק בעניין, ולכן לא החזרתי ולו גיחוך בחזרה, והוא מיהר לומר, "רק רציתי לוודא שאתה בסדר... אתה יודע על הקרב של טרוי ורוי בחמישי, נכון? זה עוד יומיים", הזכיר לי.

בלי לחשוב עניתי, "כן, אני בסדר, אני אעודד את טרוי", אמרתי באגביות.

"רק תיזהר שאף אחד לא יראה כל שיחת עידוד שתקיים את רוי לפני הקרב, או אחרי שהוא יפסיד", התבדח בקלילות, מדגיש בכך שהוא לא מתכוון לגעת בנקודה רגישה, אבל אני רק גלגלתי את עיניי, אחי מתאגרף חזק, אבל זה ברור לי מי ינצח בקרב הזה, וזה לא יהיה הוא. ועכשיו אחרי הריב ביני לבין רוי, הוא אינו יפגין ולו טיפה של רחמים כלפי אחי. זה ברור. בלעתי את רוקי, אני מקווה שזה לא ייגמר במוות, או בפגיעה שלא ניתנת לתיקון.

"אין לי כל סיבה להיזהר כי זה לא יקרה", אמרתי, והתרוממתי מהמיטה, מיישר את חולצת הצמר הרכה והלבנה שלי, אשר התקמטה לאורך השינה.

חלקנו רגעים ספורים של שתיקה, "וואו... אתם ממש שומרים על דיסקרטיות, כל הכבוד", התפעל בשקט.

עכשיו היה תורי לצחוק, אני לא יודע למה אני נשמע כל כך דוחה וחסר סבלנות היום, אני חייב להפסיק עם החרא גישה הזאת, אבל אני מניח שזאת התוצאה אחרי שהתייחסו כלפיך כאל חרא.

"נפרדנו בן, זה לא קשור לדיסקרטיות, אין כל דיסקרטיות לשמור עליה יותר אפילו", אמרתי בקול קר.

הוא לקח נשימה עמוקה, "מ-מה..? מתי? נשמעת די נחוש לגביו בשיחה האחרונה שלנו", מלמל בפיזור דעת, ואני די בטוח שהוא התיישב כרגע על מנת לסדר את מחשבותיו, "מתי הספקתם?", הוא פלט בבלבול, "למה?", שאל.

עכשיו צחקתי אפילו חזק יותר, "נחש? לא, אתה לעולם לא תצליח, כי זה כל כך דפוק!", קראתי בחוסר אונים מוחלט, אבל מבחוץ צחקתי כמו מטורף, "נפרדנו בדיוק כמה שעות אחרי השיחה שלי ושלך, היית מאמין?", התבדחתי על חשבון עצמי.

הוא לקח נשימה עמוקה, "אלוהים... כמה הוא פגע בך?", הוא לחש.

"איך אתה יודע שהוא פגע בי?", אתגרתי אותו, מתרומם לכיוון הארון בשביל לשלוף ממנו סוודר, בזמן שחיפשתי בעיוורון אחר נעלי הבית הבלויות שהנחתי לצד מדרונות המיטה.

הוא נאנח, "כי אני מקשיב לך, אתה נשמע פגוע ומתגונן, מה קרה? למה נפרדתם?", הוא שאל במהרה.

השפלתי את מבטי על הרצפה, והחלתי לספר לו על כל מה שקרה ביום ראשון, כמובן שנמנעתי מלספר לו באופן עמוק מידי על השיחה שעשינו על משפחתו, כי זה המידע הפרטי של רוי, אבל כן ספרתי לו שהצעתי לו להתמודד עם השדים ועם העבר שלו, ואז הוא צווח עליי בפראות. לכל אורך השיחה, בן היה קשוב, הוא אינו פצע את פיו ולו פעם אחת, חיכה בסבלנות בזמן שאני ניתחתי בראשי כיצד להסביר לו איך אני הרגשתי ולבסוף שאל אם סיימתי. זה הרגיש די טוב לפרוק את כל מה שעבר עליי במהירות שכזו בפני מישהו, אומנם לא צפתי שהמשענת שלי תהיה בן, חברו הטוב ביותר של טרוי, אבל אני שמח שלפחות יש מישהו אחד לצדי בעולם כרגע, ואולי אין לו מה לייעץ לי לגבי דבר מעוות שכזה, אבל לפחות הוא הקשיב, וכרגע יש לי שותף לכאב ולסוד.

"הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה כשהוא הוריד אותי בביתי, הוא אינו יתקשר או שלח הודעה מאז. אני מניח שזה באמת נגמר...", לחשתי, קובר את ראשי בין זוג כפות ידיי וההבנה שעברו יומיים ללא כל סימן חיים מרוי, שיגעה אותי וכאבה כאב חד ומייסר.

הו לקח נשימה עמוקה, "אני כל כך מצטער שהוא דיבר אליך כך, אני לא חושב שאמרת דבר רע, אומנם אולי לחצת על נקודה רגישה, אבל אינך יכול לנחש עד כמה רגישה היא, וגם, התנצלת, אין לו כל זכות להמשיך לצעוק ואפילו לדחוף אותך כך", הוא אמר בקול כועס, "ידעתי שלרוי יש שריטה בכל הקשור לעבר שלו ולמשפחה שלו... אני זוכר שהוא נהפך להיות מאוד אלים בכל פעם שמישהו הזכיר לו אותם במכון", סיפר לי, "אבל עדיין, לכולנו יש את הצלקות, העבר והשריטה שלנו, זה לא נותן לאף אחד את הזכות להאשים אחרים בהם, מלבד מי שיצר אותם", קבע.

נאנחתי, "אני לא יודע מה לעשות... אני רוצה כל כך לצווח שאני שונא אותו, ושהוא אידיוט. הוא באמת אידיוט, אני יודע, אבל אני לא יכול להשלים עם כך שבאמת... אתה יודע", מלמלתי בבלבול, מקווה שהוא מצליח להבין אותי בין כל הבלגן. אני רוצה אותו ובו בזמן מגיעה לו סטירה. וזה הגיוני לגמרי בראשי, אבל זו הנקודה, אין בראשי כל היגיון. אלוהים. אני מאבד את זה.

יכולתי לראות אותו מהנהן בהבנה אשר העלתה חיוך קטן של תקווה על פניי, "כן, אני יודע איך זה מרגיש לרצות מישהו למרות כל החרא שהוא עושה, אני לא חושב שזה בריא או נכון, אבל אתה לא יכול לשלוט בכל דבר", הסכים איתי, "אני חושב שאתה לא יכול להשיג שינה רבה בלילה, ושאתה חש כה מדוכא ומבולבל, כי אתה צריך להגיד לו כה המון דברים, ואתה נואש להסבר מצדו, רק להסבר, על התנהגותו, וזה גורם לך חוסר שקט כי אתה חושב שזה בלתי אפשרי כבר", הוא ניסה לנתח אותי, נסתי להעמיד פנים שזה בכלל לא אכפת לי. יש לו כוונות טובות, אסור לי לשכוח שהוא חבר שרק בא לעזרה.

הוא פירש את השתיקה שלי כהסכמה, ואני לא יודע עד כמה זה באמת נכון לגביי מה שאמר, אבל משהו בדבריו שיתק אותי והכה בי כמכה מענה מתחת לחגורה והייתי חייב להמשיך להקשיב לו.

"זה אפשרי, נייתן. ולפעמים לתפוס יוזמה, אינה רעיון רע במיוחד. נסית להתקשר אליו? או לשלוח לו הודעה בעצמך? אני יודע עד כמה זה עלול לפגוע באגו ובגאווה העצמית שלך, אבל תרפה מהם רק לרגע ותחשוב מה כדאי לך יותר", הסביר לי, "אתה פגוע ואומלל בגללו, אני מבין את זה לגמרי, ואתה מחכה שהוא יתנצל ויסביר לך מה עבר עליו, אבל רוי הוא בחור מאוד סגור ומתוסבך, יותר ממה שאני אי פעם נסתי להבין, והאמן לי, לא הצלחתי להבין דבר", הוא גיחך על מנת לעודד אותי במקצת, אך ללא הצלחה, "אני רק חושב שרוי לא יהיה מי שיעשה את הצעד הראשון, אני חושב שאם תראה לו שאתה עדיין חושב עליו.. זה יעורר בו משהו, אני לא יודע, אבל כמה נורא זה כבר יהיה לנסות?", שאל.

בלעתי את רוקי, חש את לחיי בוערות בעוז ובבושה בזמן שהתכווצתי ביני לבין עצמי, "אבל זה מביך", לחשתי, אני יודע שיש משהו נכון בדבריו, אני באמת לא נסתי להראות כל דאגה כלפיו. אני לא חושב שזה מה שמגיע לו, אבל כנראה רוי יותר סגור ממה שחשבתי שהוא, ואולי הוא רצה להתנצל בשנייה שיצאתי מהמכונית, אבל לא ידע איך לעשות זאת אז וויתר.

הוא צחק, "כמובן שזה מביך, הייתי מודאג אם לא היית מובך לעשות זאת, אבל לפעמים החיים דורשים ממך להתגבר על עצמך, ולהילחם בפחד ובמבוכה, זה כל מה שנותר לך לעשות נייתן, אל תפסיד את זה בגלל מבוכה", הרגיע אותי, "לא מגיע לו שתרדוף אחריו, אבל רק תנסה, אל תתנצל על דבר, רק תשאל אותו אם הוא רוצה לדבר... אם הוא יענה באופן שלילי להצעתך, תדע שעשית כל מה שאתה יכול לעשות", אמר בקול רך, "אולי לא תשיג את כל מה שאתה רוצה, אבל לפחות תדע שעשית הכל, לא?", הציע.

לקחתי נשימה עמוקה, יודע בתוך תוכי שהוא צודק. אני רק מפחד מהתוצאות, אני מפחד מהתגובה שלו. אני יודע שתשובה שלילית מצדו תרסק אותי עד הסף הפעם. הוא חייב להיות קשוב אליי, הוא הבטיח שהוא לא יפגע בי ולא יתן לאף אחד לפגוע בי - הוא עשה את שניהם. הוא חייב להתנצל שהפר את ההבטחה שלו , ועל ההתנהגות חסרת ההיגיון והגסה שלו כלפיי. הוא חייב להסביר לי, ולפחות לנסות, מי זה הבחור שסחף אותי כך בעיוורון בעקבותיו. אני בספק אם אני מוכן לקבל את הבחור האגרסיבי והזועם שראיתי ביום ראשון.

***

אתה אידיוט נייתן, אתה פשוט לא שפוי! קול ההיגיון שבראשי צווח, מנסה בכוח ובדחיפות ללחוץ על כל בלם אפשרי בשביל למנוע ממני לקיים את התכנית הכי פתטית בעולם הזה. אני לא מבין מה חשבתי לעצמי בדיוק כשהחלטתי לנסוע באוטובוס למכון הכושר של רוי. אני חושב שלקחתי את העצה של בן באופן קשה מידי. אני יודע שלא היו לי ברירות רבות ממש, רוי אינו היה מוכן לענות לטלפון שלו או להחזיר תשובה להודעה ששלחתי לו, שנעשתה לאחר מאמצים נפשיים ואומץ לב אשר שאבו ממני את כל האנרגיה והכבוד העצמי המסכן שלי. בהיתי במסך הטלפון הקטן ובמקשים הקשיחים זמן שנדמה כנצח, עד ששלחתי לו זוג מילים תמימות "תחזור אליי".

אך גם טום לא ענה לי, אלא רק החזיר לי הודעה שהוא מתאמן במכון והוא יתקשר אליי מאוחר יותר. ובכן, איני סופר את הדקות, אך עברו שעתיים.

בראשי התפתחה נוסחה שאם טום במכון, בוודאי גם רוי. אני יודע שזה מטופש, אבל זה יכול להסביר את הניתוק של רוי מהמציאות, הוא כנראה גם מתאמן. אלו היינו בסיטואציה אחרת, המחשבה על לצפות ברוי מתאמן בהחלט הייתה מוציאה לי את כל האוויר מהריאות, וגורמת ללבי לרוץ כנגד חזי בהתרגשות בזמן שתשוקה וצורך לוהטים וצורבים היו מבעבעים בעמקי בטני והיישר מטה, אל בין רגליי. אך הלב שלי לא פועם כבר יומיים שלמים, וכואב לו להרגיש ולו רגש אחד וזעיר. ואני מתאבק על כל נשימה כבר זמן כה רב, שאני מעדיף לשמור את החמצן בגוף. ואיני אכלתי מאתמול, הבטן שלי צווחת למזון כלשהו. אנחנו לא בסיטואציה בה הכל בסדר, אלא גררתי את עצמי לכאן בשביל לדבר עם החבר העקשן והאידיוט שלי. לעזאזל. הוא לא ראוי כלל לכל המאמצים הכבירים הללו, ואני יודע שרוב הסיכויים, אני אחזור הביתה מהר יותר מהמצופה.

שהיתי מחוץ לדלתות המכון זמן רב, משתוקק לראותו ולוודא שהוא... אני לא יודע, שהוא בסדר. שהוא פשוט... הוא, הגבר שגרם לי ליפול עוד מהרגע הראשון, לא הגבר הקר והאכזר שזרק אותי אל הקור המקפיא והעז. אני מקווה שהוא מאושר לפחות, מרוכז לקראת הקרב.

אבל בתוך תוכי, באחורי המוח ובפינה הקרה והאפלה של הלב, קיים צד אגואיסטי שהחלתי לשנוא אותו במהרה, כי הוא משתוקק לגלות שגם רוי אינו ישן טוב במשך יומיים, שגם הוא בכה עד שאינו היה יכול לראות עוד, עד שהתרוקן מכל תחושה. הצד הזה, מקווה שהוא זקוק לי אפילו יותר מעד כמה שאני זקוק לו, ושהוא אינו מסוגל לתפקד. וככל שאני מתקרב למכון, הצד האכזר הזה שבי, רק הולך ומתחזק. אני רוצה לדעת שאכפת לו ממני מספיק בשביל שלא יהיה אכפת לו מהקרב המטופש הזה, אני רוצה להיכנס לשם, ולראות אותו עייף ועצוב, כמוני.

מצמצתי בעיניי, ממהר להתעלם מכל הרצונות האכזריים הללו כלפי גבר שאכפת לי ממנו ואני מרגיש רגשות עזים כלפיו. אני דוחף את הצד האגואיסטי הזה לפינה רחוקה, מקווה לא לחזור אליו יותר לעולם, אני ממש לא מחבב את הצד הזה בי. ולקחתי נשימה עמוקה, יודע שאם הגעתי עד כה, אני חייב להיכנס למכון, אסור לי להיות פחדן, שום דבר טוב לא יצא לי מהיותי פחדן וביישן. 'לתפוס יוזמה', שיננתי בראשי את מילותיו של בן. מנסה לשקר לעצמי שרוי יעריך את העובדה שגררתי את עצמי לכאן, ושאולי זה באמת יעורר בו רגש כלשהו והוא יקשיב לי. הייתי זקוק לשמוע הבטחות חיוביות ועתיד וורוד, הייתי זקוק לשקר. השקר עזר לי לצעוד דרך הדלתות המסתובבות של המכון, והבנתי שאני חייב לדבר אתו. חייב.

פקידת הקבלה בעלת השיער השחור והארוך חייכה אליי בחמימות כשהבחינה בי נכנס, "שלום, יש לך מנוי של המכון?", שאלה, אך אז בהירות זקפה את גבותיה כשהבינה שאני לבוש בג'ינס שחורים וחולצת כפתורים לבנה לצד מעיל ארוך בצבע חום. תיק צד בעל רצועה עבה וישנה אשר נכרכה סביב פלג גופי העליון, העיד על כך שאין כאן שום בגדי ספורט להחלפה. היא חייכה חצי חיוך מבויש, "אממ.. אתה מעוניין במנוי?", היא ניסתה להישאר מאופקת וידידותית. היה ברור שאני לא הטיפוס שהולך לחדרי כושר, או רוצה. מבחינה, הייתי בזבוז של זמן

נסתי להחזיק חיוך, "לא... לא תודה, רציתי רק לדעת בבקשה אם רוי סקוט מתאמן כאן היום? הוא מתאגרף", שאלתי בקול צייצני ומבויש, מפחד שאולי, רק אולי, מישהו שלא צריך לשמוע את זה מאזין לשיחה. אפילו פחדתי שרוי עצמו מקשיב, למרות שאני מחפש אחריו.

היא הנהנה במרץ, "כן, כמובן שהוא כאן!", השיבה בחיוב, "תעלה במדרגות ותפנה שמאלה, דלת ראשונה מימין", הסבירה, "היא בצבע שחור ויש עליה ציור של... ובכן, של שדיים, אי אפשר לפספס את זה", לחייה סמקו במקצת והיא לעסה את שפתה התחתונה בין שיניה בזמן שהוכרחה לדבר בשפה הולמת.

הנהנתי, "אוקי...", לקחתי נשימה עמוקה והתבוננתי בגרם המדרגות, יש לי הזדמנות להתחרט, אני לא חייב לעשות את זה לעצמי, "תודה רבה", מלמלתי לעברה, ולפני שבכלל יכולתי לבחור, הגוף שלי הניע את עצמו במעלה המדרגות. ותהיתי, אם בכלל באמת הייתה לי אי פעם ברירה או בחירה לכל הקושר ברוי. הצורך והתחושות שלי כלפיו תמיד היו כה חזקות, כה מעוורות ומהממות, שלא יכולתי לחשוב, לראות מעבר לפנים היפות או לקרוא בין השורות של מילותיו. הגוף שלי ידע מה אני רוצה, מה אני צריך, מה אני חייב. הגוף שלי קיבל רצונות משל עצמו, ופסע אל עבר משהו שהייתי חייב בדחיפות. רוי. אני רוצה לראות אותו, לשמוע אותו. מוחי, לבי ונשמתי ידעו הרבה יותר טוב ממני מה צריך לעשות ואיך, אני רק הייתי בובה על חוטים, מנחה לרגשות הדפוקים והפגועים שלי להכתיב את הקצב, את הצעדים ואת המנגינה.

נכנסתי דרך הדלת השחורה, מרגיש מתוח. כפות ידיי החלו להזיע במקצת, נשימותיי נהפכו למקוטעות, וצמרמורת קרירה וצורמת החלה להצליף על גבי. דמי קפא בעורקיי ולבי נדם מלכת, כשסרקתי את המכון בחיפושים אחריו. מתעלם מכל שאר המתאגרפים אשר התאמנו לצד משקולות, שקי אגרוף, מתיחות ועל הזירה. מתעלם מהעיניים הנעוצות בי בבלבול ובעניין. רק חיפשתי בנואשות אחריו, והאגרוף בבטני התכווץ עד כידי בחילה, בזמן שראשי הסתחרר, הוא לא כאן.

"נייתן? מה אתה עושה כאן?!", קרא לפתע כריס משום מקום בבלבול, ומיהר להתייצב לצדי. מוחה בעזרת מגבת עגלי זיעה נוצצים אשר הצטברו על מצחו וגלשו לכל אורך פניו.

העברתי מבט נוסף על כל המתאמנים, חושב לעצמי, שאף אחד מהם לא מתקרב לשלמותו של רוי. רוי נראה כה אלילי, כה חזק, כה ענוג ויפה, אך בו בזמן, קשוח ומחוספס. הוא נראה כמו כל מה שאי פעם חיפשתי, לא ידעתי מה אני רוצה, עד הלילה שבו פגשתי אותו.

"אממ... את רוי? הוא לא כאן?", קולי נשמע צרוד ומלא אכזבה, והשפלתי את ראשי, מנסה להימנע מניחוחות של זיעה ודם אשר מילאו את חלל החדר. הדבר היחידי שהיה משותף בינם לבין רוי, היה אותו מבט רעב לניצחון אשר הבהב דרך עיניהם הכהות והאפלות.

כריס צחק, משלב את זרועותיו האחת בין השנייה, "משמח אותי לשמוע שאתם קרובים יותר ולא מניחים לטרוי לעבור ביניכם", ציין, "זו ידידות מאוד מעניינת", הוסיף בקצרה, ואני רק האדמתי ובהיתי זמן רב מידי בנעליי הבלויות והמלוכלכות במקצת, חש תחת חקירה שאיני רוצה לקחת חלק בה.

"אתה יודע איפה הוא?", קולי נשמע חלש, אך בו בזמן, נואש יותר, אני רק רוצה לראות אותו. בבקשה. רק תגיד לי איפה הוא, בלי שיחות חולין ובלי פרולוג, אני צריך לדעת היכן הוא נמצא, "בבקשה...", לחשתי עכשיו, מרגיש את הדמעות דוקרות את עיניי ללא כל סיבה הגיונית אפילו. אני עייף ואני מותש ונמאס לי לשקר לכולם. פשוט נמאס לי מהכל.

הגעתי עד לכאן בשביל כלום. רוי לא נמצא כאן, אולי זה סימן שאני לא צריך לנסות, שזה מאוחר מידי, שאני חייב להתחיל להתרגל למחשבה שזה נגמר וללמוד כיצד לשחרר. זה רק גרם לדמעות להתחזק ולשרוף את עיניי ולשפתי התחתונה לרעוד, בזמן שאצבעותיי התקפלו באימה. מבטי נשאר קבוע על הנעליים שלי, בולע את גוש הדמעות ומסווה את תחושת החנק שאני מרגיש כעת. אני קורס. אני רק רוצה חיבוק. אני רק רוצה שרוי יחבק אותי ויגיד לי שהכל בסדר ושאנחנו נהיה בסדר. אני רוצה לשמוע שקרים.

כריס כחכח בגרונו, "היי.. אתה בסדר?", הוא מלמל בפיזור דעת, אך הבין שאין לי זמן או כוח לשיחה המטופשת הזאת עכשיו, מה הוא מצפה בדיוק? שאני אשפוך את דם לבי בפניו? אני לא מכיר אותו אפילו! ברור שאני אגיד לו שאני בסדר, הוא לא ראוי לשמוע מה עובר עליי, ואני לא מתכוון לפתוח את הקלפים בפני זר.

"הוא נמצא בחדר המקלחות... אני מניח שהוא מתכוון לעזוב בקרוב", הסביר לי כריס, "תכנס בדלת הזו, שם", הצביע על דלת עץ ישנה הצבועה באדום מתקלף, אשר מעליה היה תלוי על קודקוד אחד, ריבוע קטן ומחליד, עם ציור של מקלחת אני חושב, זה כבר לא ממש ברור. בלעתי את רוקי. מקלחת זה ממש לא זמן טוב לנהל שיחות על המשך טיב היחסים בינינו.

כחכחתי בגרוני, "אוקי.. תודה, בהצלחה..", הצבעתי בלי באמת לדעת על מה, הצבעתי על החלל ועל כל השטויות האלו שהמתאמנים עושים, והוא רק צחקק והצדיע כאות תודה, לפני שחזר להתאמן. אני מקווה לחזור לכאן שוב, רק שהפעם, אני אוכל לצפות ברוי מתאמן. אני הייתי צופה אך ורק בו והייתי מוקסם בוודאי, מכושף. הייתי מוחה כפיים, ומציע לו מגבת ובקבוק מים. הייתי דואג לו ומעריץ אותו.

נכנסתי דרך דלת העץ החורקת והישנה, מפחד שהיא תיפול ממקומה כל רגע. נסתי להתעלם מהמבט הקר והאכזרי שהמאמן של רוי שלח לעברי, אני זוכר את הבחור המבוגר הזה מליל הקרב בו פגשתי ברוי לראשונה. הוא בוודאי לא מחבב אותי כי כולם יודעים מי הוא אחי, כנראה זו גם הסיבה למה כל המתאמנים הביטו בי בהלם. רק פטרתי את המפגש המביך בחיוך מנומס והנד ראש כאות כבוד והערכה לעברו, ומהר נעלמתי במסדרון המוביל לחדר המקלחות.

התכוונתי להיכנס אל הפנייה הבאה במסדרון, אך כשהייתי קרוב די, קולות מוכרים נשמעו באוזני, וגרמו לי להינעץ במקומי באחת, ולהאזין לשיחה בסקרנות רבה. אני יודע שלצטט זה דבר די שפל, אבל.. אלו טום ורוי. אולי זו ההזדמנות שלי לשמוע מה הוא באמת חושב ומרגיש, בלי כל המסכות הארורות שלו, אולי זה יעזור לי להבין עם מי אני רוצה לצאת באמת, ואם אני מוכן לקבל זאת. אם אני מוכן לקבל אותו כפי שהוא.

"אני רוצה לשאול אותך משהו, ותענה לי בכנות, אוקי?", זה היה קולו של טום אשר הדהד לכל אורך המסדרון, "אתה באמת דפוק בשכל?! מה לכל הרוחות עובר לך בראש, בנאדם?! אני באמת מנסה להבין!", הוא צווח עליו בכוח ובקשיחות, ואני התכווצתי מהמחשבה שמישהו מנסה לאיים או להתעלות על פני רוי, גם אם מדובר בטום.

"אל תנסה לנתח אותי, אתה יודע למה אני עושה את זה", רוי מלמל, ולשמוע את קולו גרם ללב שלי לפעום בחוזקה ולדמי להתפרע לכל אורך עורקיי בזמן שאיבריי הפנימיים התכווצו. אלוהים. כמה שהתגעגעתי לקול הצרוד הזה שלו.

"לא, אני לא יודע, ניצב מולך גבר שמוכן לתת לך הזדמנות נוספת, מי לכל הרוחות היה מוכן לתת לך הזדמנות שנייה על החרא שעשית שוב? אף אחד! ואתה לא שם זין ומסנן אותו? אתה בן שמונה?", התגרה בו טום. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, לא צעד חכם טוב. בכלל. או שלא אכפת לרוי ממני וזאת האמת.

"אני אפגע בו! אתה לא מבין?! אני אפגע בו!", רוי צווח עליו עכשיו בנהמה מאיימת אשר מבהירה את הנקודה באופן חד וחלק, הוא הזהיר את טום שישמור מרחק. ואני התרחקתי צעד אחד לאחור ממשמע הנהמה הפראית שלו, יכולתי לשמוע חפץ כלשהו מועף אל הקיר, ומתרסק על הרצפה ועצמתי את עיניי. הוא שוב עושה את זה. הלב שלי נשבר והדמעות צרבו את עיניי. אתה חייב ללכת נייתן. אתה חייב לברוח. הוא יפגע בך, אתה יודע שהוא צודק. אף אחד לא היה נותן לו הזדמנות שנייה, אף אחד. רק אידיוט נואש ופתטי כמוך.

"ומי אמר שבידיך ההחלטה הזאת?! זאת ההחלטה של נייתן בלבד! לעזאזל איתך, רוי, שלא תעז לקיים את המחזה הדפוק הזה שלך בפניי, שב כאן ותדבר איתי, עכשיו", התריס לעברו טום בציות, ואני בלעתי את רוקי, בהחלט מתרשם מהנכונות, מהאומץ ומהרצון הכה עז של טום לנסות להרגיע את החבר העקשן שלו.

"מה אתה רוצה? מה אתה פאקינג רוצה ממני, טום?! זה נגמר, אתה לא מבין? אני סיימתי עם החרא הזה, חשבתי שאני אוכל להתעלות על עצמי, אבל...", הוא נאנח ולקח נשימה עמוקה, "לא ראית את המבט על הפנים שלו, אני לא מתכוון לגרום למבט הזה להופיע שוב על הפנים האלו, לא על ידיי, הוא סבל מזה מספיק, הוא סבל מספיק חרא בחיים שלו בשביל לצאת עם אחד כזה!", קבע בתוקף.

אבל אתה לא חרא, רוי. אומנם נהגת כמפלצת, אבל זה לא מוחק הכל. לא מבחינתי.

"אתה אכול שנאה והרס עצמי", פסק בחזרה טום, "אתה כל כך שונא את עצמך שאתה מרחיק כל דבר טוב שצץ פתאום בחייך, כי אתה לא חושב שאתה ראוי מספיק שגבר כמוהו בכלל יחשוב עליך", אמר בקול קשה ואני עצמתי את עיניי בכאב. שנאה עצמית? רוי שונא את עצמו? איך זה אפשרי? אם אי פעם נצליח להתגבר על המכשול הזה, ולשכוח ממנו, אני בהחלט מתכוון לקיים אתו שיחה על זה. אני לא רוצה שהוא יחשוב כך, זו ההרגשה האיומה והמגעילה ביותר בעולם הזה.

"לך תזדיין, אל תנסה להיות פסיכולוג, זו עובדה. הוא חלש מידי ואני אשבור אותו", אמר רוי בקול קר ומחושב. אני כה רוצה להתפרץ לשיחה הזאת שלהם ולצווח על רוי שיפסיק לדבר שטויות, שיפסיק לפחד לפגוע בי. אני לא חלש כפי איך שאני נראה, ספגתי מספיק חרא בשביל לדעת איך לזהות אותו, והוא בהחלט לא אחד כזה. אני רק רוצה להיכנס ביניהם ולחבק את רוי, להבטיח לו שאם ננסה רק קצת יותר חזק, אנחנו נצליח. אני רוצה לבכות אל חזהו החם, המוצק והרחב, ולומר לו שאני מאמין בו ובנו, אבל אני מרגיש מחויב להניח להם לסיים את השיחה הזאת קודם.

"אני חושב שאתה טועה", אמר כרגע טום בקול שליו אשר הכריח אותי להתקרב רק קצת יותר.

"אני אומנם לא מכיר אותו טוב כמוך, אך גם אתה לא באמת מכיר אותו לעומק רוי, לוקח שנים להכיר אנשים באמת. אבל... זה ברור שהוא אינו גדל במקום טוב, הוא חי בשכונת מצוקה ענייה, וזה ברור שהוא סובל בבית שלו, הוא בורח משם בכל הזדמנות", טום לקח נשימה עמוקה ולבי התכווץ בכאב, "אנחנו גם יודעים מי הוא האח הזה שלו, ואנחנו יודעים על ההיסטוריה של האח הזה, היסטוריה של השתכרות בציבור, לקיחת סמים, קטטות ומעשי טרור קטנים אך גדולים לנער בגילו, וזה די ברור שנייתן היה חשוף לכל זה, זה ברור שהם אינם מסתדרים טוב האחד עם השני, אבל נייתן עדיין נאבק על ביתו למרות כל החרא שהוא עבר שם, הוא נאבק על לשמור את הוריו מאושרים ושלווים, הוא דואג לרצות אותם למרות שהם אינם באמת מכירים אותו אפילו, והוא מנסה כל יום ליצור מערכת יחסים עם האח הפגום והניזוק ללא תקנה הזה שלו, למרות שטרוי אינו ראוי לכך, נייתן עדיין מנסה לחשוב אחרת", טום הסביר לרוי בסבלנות, "לעזאזל, הוא מוכן לקיים מערכת יחסים עם גבר לראשונה בחייו, למרות שזה נוגד כל ערך שאי פעם הטיפו לו מאז שהיה ילד!", והדמעות עמדו בעיניי מהמחשבה שאני מוערך כחזק על ידי מישהו, ולא כילד הקטן והמסכן שסבל מהתעללות, מכל סוג של התעללות.

"מה הנקודה שלך, טום?", קולו של רוי נהפך לרועד וכמעט ואינו נשמע. זה גרם לי להתקרב רק עוד קצת, בשביל להיות קרוב אליו נפשית. רק אל תבכה, רוי.

"אני לא יודע עוד כמה חרא הילד הזה עבר בחיים... אבל בדבר אחד אני בטוח, הילד הזה, הוא פאקינג גבר, והוא גבר חזק. הוא אומנם נראה שברירי וחלש, עם השיער הבלונדיני, שרשרת הצלב והלבוש הלבן והבתולי הזה שלו. הוא אומנם שקט וביישן, דואג להשפיל את הראש לקרקע ולהתחבא מפני העולם. אבל הוא יותר חזק מאיך שהוא נראה, הוא אוגר, מסתיר וצובר כל כך הרבה דברים, שאני חושב שהייתי מתפוצץ כבר אלו הייתי הוא, אין לי כל מושג איך הוא אינו קורס תחת כל הלחץ אשר מופעל עליו מכל הכיוונים. נייתן שולט בעצמו, בעבר שלו, עד כמה שהוא יכול, הוא יותר חזק ממה שאתה חושב רוי, הוא הרבה יותר חזק ואמיץ ממה שכולנו חשבנו עליו בהתחלה".

טום לקח נשימה עמוקה, "אני חושב שאתה צריך לכבד את הרצון שלו לדבר אתך, ואתה צריך להסביר לו מה עבר עליך באותו הרגע שהפכת למפלצת ההיא, אתה צריך להסביר לו למה אתה מתנהג כך, ואז להותיר את ההחלטה בידיו אם הוא מוכן לחיות עם זה או לא, ואני די בטוח, שהתשובה שלו אינה תהיה שלילית, הוא חי עם מפלצת רוי, הוא יודע איך להתמודד עם אחת כזאת".

קברתי את ראשי בין זוג כפות ידיי, מקווה שרוי יקשיב למה שטום אומר. מקווה שאני יכול להיות הגבר האמיץ הזה שטום כה בטוח שאני. מקווה שאוכל להיות מספיק חזק בשביל לאחוז בי וברוי ביחד.

רוי אינו הגיב, ולכן טום מיהר להוסיף, "ורוי... בסופו של דבר, אתה באמת מתכוון לוותר על גבר שהערצת במשך שנה?", אמר בקול חסר אמונה, אשר גרם לשפתי התחתונה לצנוח מטה ולעיניי להיפער לרווחה. קפאתי במקומי ולבי חדל מלפעום.

אני בטוח שלא שמעתי נכון... אין סיכוי שמה ששמעתי כעת הוא נכון. אין סיכוי. לא הגיוני.

"אל תגזים", מלמל רוי במגננה, "ואל תערבב את זה, לפני שנה לא הכרתי אותו באמת-", הוא החל להטיף, אך טום מיהר לתקוע אותו. מה קורה כאן? על מה הם מדברים?!

"לך תדחוף את התירוצים האלו לתחת של מישהו אחר, אתה ראית אותו מהקצה של הזירה, יושב בצד של התומכים של טרוי, ועקבת אחרי כל פעולה שעשה לכל אורך הקרב. למעשה, זה היה הקרב הראשון שהפסדת בו לטרוי, כי היית כל כך פאקינג שקוע בבלונדיני הזה, שלא יכולת לחשוב בהיגיון", צחק טום, "אני די מופתע שנייתן לא עלה על זה בליל הקרב ההוא, היה די ברור שאתה מעוניין בו יתר על המידה יחסית למפגש ראשון ביניכם", הרהר טום בינו לבין עצמו.

פי התייבש ודמי קפא בעורקיי, בזמן שרוי מיהר להשיב, "אתה מערבב כל כך המון דברים, שאין ביניהם כל קשר. לפני שנה, רק חשבתי שהוא בחור מושך ויפהפייה, כרגע המצב שונה, אני נמצא במערכת יחסים עם הגבר הזה, מערכת יחסים רעילה ואני לא מוכן להוסיף עוד רעל לחיים שלו, לא חשוב עד כמה חזק הוא, אני לא רוצה להכביד עליו, למה אני הבחור המזדיין והרע בסיפור הזה?!", נאנק רוי.

אתה לא... אתה לא הטיפוס הרע. אתה רק צריך להאמין בי קצת יותר. אתה צריך לבטוח בי. אני יודע שהמבט שיריתי לעברו כאשר צווח עליי, גרם לו לחשוב כך, אבל אני רוצה להסביר לו שפשוט הייתי מופתע, ואם נדבר על זה, אוכל להבין יותר טוב מה קרה שם. שנינו נוכל להבין הרבה יותר טוב. יש לנו המון דברים לדבר עליהם.

אבל... רוי רצה אותי? לפני שנה? אותי?

"אתה עדיין אידיוט אם אתה מוכן לוותר על גבר שהיה נחשב בעיניך כפנטזיה על בחור שלא תוכל להשיג לעולם, אתה רצית בו במשך שנה, הנה הוא כאן, הוא כאן והוא רוצה אותך, למה אתה חייב להיות כל כך עקשן? רק בבקשה תדבר אתו, לעזאזל אתך, אתה מתיש!", צעק עליו טום, "אני לא יודע איך עוד להסביר לך עד כמה אתה עומד להתחרט על זה... אתה הולך להפסיד אותו רוי, הבן אדם היחידי שהצליח לחדור במקצת דרך החומה הארורה הזאת שלך, הסיכוי היחידי שלך לעבור תיקון ואולי לקבל גאולה, אני באמת מאמין שנייתן הוא הסיכוי הכי טוב שלך לאושר, ואתה מתכוון לוותר עליו! אולי לא מגיע לך סוף טוב למרות הכל, אתה חבר שלי, ואני מעריך אותך, אבל לא כרגע, לא על זה", אמר טום בזעף.

"מה אתה רוצה שאני אעשה...?", לחש רוי, חסר אונים. אני יכול לתאר אותו כרגע, הוא בוודאי קובר את פניו בין זוג כפות ידיו הגדולות ומשפשף את עיניו בעייפות, והצד האגואיסטי שבי, שקיווה לראות אותו מותש ושבור, כרגע התפוגג ונעלם כליל. אני רוצה אותו חזק ומלא תקווה, לא נבול. אני צריך את הרוי שאני מכיר, רק כך נוכל לדבר באמת.

הייתי פנטזיה עבורו כדבר אשר בלתי ניתן להשגה..? למה? נפלתי עבורו הרגע הראשון שראיתי אותו.

טום לקח נשימה עמוקה והחל לצחוק, צחוק מתוסכל ומאוכזב, "אולי להתקשר אליו תהיה התחלה די טובה", הציע באירוניה, ודיבר אליו בקול תינוקי. כאילו וההצעה הזאת היא הדבר הכי מובן מאליו בעולם. בלעתי את רוקי, האמת,אני יכול להצדיק את טום. אבל אני לא רוצה לשפוט את רוי. אלו רק הוא היה שותף לשיחה פעיל יותר... אלו רק היה יכול להביע רגש ודעה בצורה ברורה יותר.

"זה יהיה הדבר הכי אגואיסטי בעולם מצדי", לחש רוי בקול מובס יותר, "אני מת להתקשר אליו, פאק, אני צריך לראות אותו, פשוט עזבתי אותו שם בקור הזה... אפילו לא בדקתי שפתחו בפניו את הדלת, אני לא יודע אם הוא חולה או בריא... אני לא יודע מה הוא מרגיש כלפיי, ואם הוא שונא אותי, טום? מה אז?", ירה רוי לאוויר כה המון מילים מפוזרות כמנסה לצווח את מה שהוא מרגיש אך לא יודע איך, "אני אצטרך לחיות עם עצמי בידיעה שהשגתי גבר שרציתי במשך שנה, רק בשביל לאבד אותו כי אני מפלצת?", ירה רוי בכעס עכשיו, בועט בעוד דבר מה מסוים, ואני עצמתי את עיניי.

עד כאן. אני לא מסוגל לשמוע את רוי מדבר כך על עצמו, זה יותר מידי.

הייתי שקט וחבוי זמן רב. אני צריך לדבר, שנינו צריכים את השיחה הזאת, זה ברור לי. הוא פוחד, והוא חסר ביטחון, ואני צריך לעזור לו. אני חייב לצאת מהצללים ולהיות אמיץ כפי שטום כה בטוח שאני. אני צריך להראות לרוי שאני כאן, לא וויתרתי עליו, לא עדיין. ולפני שניתחתי בראשי מה אני אגיד לו ואיך בדיוק, התפרצתי לבפנים בלי לדעת לאן אני צועד בדיוק, וכיצד אחזור מהמסע. אני אפילו לא חושב שנכנסתי בזמן מתאים, אולי יש להם דברים נוספים לדבר עליהם, שאינם קשורים בי אפילו.

אתה כאן, נייתן. אז הגיע הזמן שתדבר.

שני הגברים המותשים והכועסים הרימו את ראשם באחת, ועיניו הכהות של רוי גדלו באחת והוא התרומם בין רגע, זוקף את גבו ובכך מדגיש את מרום גובהו הרב. טום נותר ישוב והביט בי בהלם, אך לא יכולתי להסיר את עיניי מרוי. נושם, שואף, לוגם וזוכר כל פיסה ופיסה ממנו. אלוהים, הוא רק נהפך ליפה יותר. התגעגעתי לפנים הללו, לגבות המכווצות, לקמט הקטן ומתוסכל אשר נחרש ביניהם, לשפתיו המשורטטות ואפילו לאגרופי ידיו אשר מכווצים בחוזקה באופן תמידי, קורעים את עור מפרקי אצבעותיו. התגעגעתי לכל פיסה ופיסה בו, ואני יודע, שאיני מתכוון להרפות, לא בלי להילחם על זה. אני מפחד מעד כמה רחוק אהיה מוכן ללכת למענו, ואלו דברים אהיה מוכן לעשות עבורו. אני מפחד מעד כמה הרגשות שלי כלפיו חזקים, יותר מכל דחף, צורך ורצון אחר - הוא השתלט על הכל. על כל נים, איבר, מערכת ורגש. הוא לקח הכל ממני, ואיני רוצה דבר בחזרה.

לכל הרוחות, זה מרגיש כמו נצח כשאני חושב על הפעם האחרונה שראיתי בו, וזה עדיין מרגיש כמו הפעם הראשונה. זה תמיד ירגיש אתו כמו הפעם הראשונה. הלב שלי עדיין הולם בחוזקה ובהתרגשות, דמי לוהט ורוטט בעונג בעורקיי והפרפרים קורעים את בטני לגזרים מרוב צורך אז להתקרב אליו ולשאוף אותו, את חומו, מגעו ועורו אליי. נפלתי כל כך חזק.

"נייתן...", פלט רוי בקול אשר כמעט ואינו נשמע.

טום מחה כף, "אני לא מאמין, איזו הפתעה נעימה בלונדי, הגעת בדיוק בזמן!", הוא חייך חצי חיוך יודע סוד, אשר גם אני ידעתי, והעביר מבט ממזרי ביני לבין רוי.

"איך... איך הגעת לכאן..?", מלמל רוי בבלבול.

אוקי, ממש לא כך תכננתי לפתוח את השיחה שלנו, "אוטובוס", אמרתי בקול שקט, ויריתי מבט לעברו של טום, אני מעריך אותו הרבה יותר עכשיו, ומודה על כך שהוא ובן לצדנו, אבל הוא צריך ללכת עכשיו, הגיע תורי לדבר עם רוי.

"אוקי, אני חוזר להתאמן, רוי בבקשה אל תהיה אידיוט, ונייתן, בבקשה תהיה פשוט אתה", הוא תפח על כתפי, "בהצלחה", לחש אל אוזני, לפני שיצא מהחדר, מעביר מבט אחרון ומזהיר לעברו של רוי, לפני שנעלם במהרה. תהיתי אם גם הוא מצוטט לנו כעת, אך החלטתי שזה לא מעניין אותי כל כך. כל מה שחשוב כעת, זה רוי, אני ומערכת היחסים הלא יציבה כלל שלנו.

"לא היית צריך לבוא לכאן", החל רוי את השיחה ושילב את זרועותיו האחת בשנייה, ואני לקחתי נשימה עמוקה. מכין את עצמי לקראת פגיעה קשה. הוא הולך לפגוע בי, אני יודע את זה, השיחה הזאת ממש לא תהיה חלקה וקלילה כפי שקיוויתי שהיא תהיה. הוא אינו מעריך את העובדה שנסעתי עד לכאן בשביל לראות אותו, וזה די ברור שהוא עדיין בסערת רגשות מהשיחה עם טום. שום דבר לא הולך כפי שתוכנן ואני רוצה לצווח מרוב תסכול.

"אני יודע, אבל רציתי", התבוננתי בעיניו, ולפתטי את רצועת תיק העור שלי בין ידיי, כאילו והיא יכולה להגן עליי מפניו, כחכחתי בגרוני, "אנחנו... אני ואתה... אנחנו צריכים לדבר רוי, אני חושב שזה המעט שמגיע לי אחרי מה שקרה, אחרי כל מה שקרה בינינו", לא הסרתי את עיניי מעיניו ורציתי להאמין שזה אפשרי. נאחז בשקר ובתקוות שווא.

הוא גיחך ונשען לאחור על תאי אחסון הציוד, נראה כמו אל שחצן וזחוח אשר החליט לבקר בכדור הארץ מתוך רחמים, "ואני חושב שאתה הגבר הפתטי ביותר שפגשתי אי פעם בכל ימי חיי", החזיר בחזרה.

עצמתי את עיניי, מנסה לזכור כיצד נושמים, מנסה להישאר חזק מול טורנדו רוי שהוא נהפך להיות, הוא אינו החמצן שלי כרגע, הוא אסון טבע מטלטל אשר מאיים לרסק אותי לחלקיקים, "תפסיק עם ההצגה הזאת, בבקשה, תפסיק לדבר כלפיי כך", אמרתי בנחישות ובכעס מועט, "אני יודע שאתה לא מתכוון לכל החרא הזה שיוצא לך מהפה, ואני לא גררתי את עצמי בקור מחוץ לבית בשביל להתמודד עם טיפוס שאני יודע שאתה לא, אז אתה יכול להפסיק להעמיד פנים בבקשה ולכבד אותי? לכבד אותנו? ואולי אפילו את עצמך?!", קולי נהפך לקשה יותר ויותר עד שלבסוף צעקתי זאת בפניו. נמאס לי מהמשחקים האלו שלו ומהעמדות הפנים, אני לא מתכוון לספר לו שהאזנתי לו ולטום, אבל אני גם לא מתכוון לעמוד כאן ולספוג את זה שוב ושוב. ממש לא.

אני לא ראוי לזה. אני באמת לא חושב שאני ראוי לזה.

"מה אתה רוצה? שאני אגיד שאני מצטער? מצטער בייבי, אבל אני לא מתכוון להצטער על מה שעשיתי, אתה מוזמן ללכת עכשיו, השיחה נגמרה", נפנף אותי שוב בקלילות שכזאת בלי למצמץ. רק שהפעם, גם אני לא מצמצתי.

"האמת, זו לא הסיבה שהגעתי לכאן, בייבי", חקתי אותו בלעג, זה ממש לא הזמן לכינוי חיבה הזה, "אני לא מחפש אחר התנצלות, אלא אחר הקשבה והסבר הדדיים", הסברתי לו בסובלנות.

הוא פלט גיחוך, "אל תזדיין לי את השכל, לא היום נייתן", הוא דחף את עצמו קדימה לעברי, "אתה באמת אוהב להיפגע? אתה מזוכיסט?", כיווץ את גבותיו, ואני הרגשתי שלבי נעצר והדמעות צרבו את עיניי. שלא יעז להשתמש בזה נגדי. חתיכת סדיסט ארור.

"אז אולי נוכל להיות שילוב די טוב ביחד, אני מזוכיסט, אתה סדיסט...", מלמלתי לאוויר, לא מראה לו עד כמה הוא מצליח לפגוע בי ולחדור דרכי.

הוא גיחך, "אתה צריך לפתוח רגליים בשביל-", החל לדבר גסויות ואני קטעתי אותו, שמעתי מספיק מהגועל הזה ביום ראשון, ואני לא מעוניין להקשיב לו מנבל את הפה כך כלפיי, ומציג אותי כאובייקט מיני. אני לא בובת מין, אני בן אדם, עם רגשות, אל תשחק בי.

"אתה לא מבין שאתה לא יכול לעשות את זה?!", צווחתי עליו, גורם לו להשתתק ולהביט בי בהלם, "מה... מה אתה עושה רוי..?", פלטתי נשיפה חסרת אונים ושפשפתי את עיניי בעזרת אצבעותיי, "מה אתה עושה לנו? למה אתה עושה את זה? אם אני כאן, סימן שאני מוכן לתת לך הזדמנות נוספת, אני מעדיף שתגיד לי שלא אכפת לך ממני מאשר שתזלזל בי ובכבודי כך", אמרתי בכנות, "מה קרה לך? אני מבין שלחצתי על כפתור רגיש, ואני מצטער על כך מעמקי לבי, לא התכוונתי לחדור לפרטיות שלך, מעולם לא רציתי, אני מדבר אליך בלב גלוי ופתוח, לב מואר ומקבל, ומוכן להקשיב לצד שלך כעת, אתה מוכן לשתף פעולה או שזה מאוחר מידי ואני יכול ללכת?", שאלתי.

"למה שאשתף פעולה? זה ברור שפגעתי בך וזה מאוחר מידי, אתה לעולם לא תביט בי כמו אז, אין טעם לנסות", דחף את כפות ידיו לכיסיו והביט בי בהבעה כנה אך נחושה אשר הסתירה כמו המון רגש אשר אני הותרתי לעצמי לחשוף. למה הוא לא יכול לנסות להיפתח אליי גם?

"אבל אני לא רוצה להביט בך כמו אז... אנחנו במערכת יחסים, אני יודע שזה מטורף ומפחיד לומר את זה בקול, אבל זה המצב, ובמערכת יחסים קיימים עליות וירידות אך גם לומדים להכיר את הבן אדם אשר ניצב מולך, ונכון, אני אולי לא הסתכל עליך באותה הדרך, אבל אם לא הייתי מגלה זאת בך, אז מה הטעם בכל הקשר הזה בינינו?", הצבעתי על החלל הריק והרב מידי הזה שבינינו, "אני רוצה להכיר וללמוד אותך, אני רוצה שתראה לי את החשכה שבך, הכי קל ופשוט לחבב את האור", נסתי להחזיק חיוך אך נכשלתי.

הוא לקח נשימה עמוקה, "אני לא רוצה שתסתכל עליי אחרת, היה לי מאוד נוח שראית בי כטיפוס מגונן שלעולם לא ייתן לאף אחד לפגוע בך, וכעת אתה מפחד ממני-", הוא החל לומר בקול נואש במקצת, ואני מרגיש בסדק של אור אשר מתחיל לזהור סביבו, אך הוא קטע את עצמו הטיח את אגרופו בקיר. הפעם, לא זזתי ולו אינץ' אחד וזעיר.

"אז תעמוד בהבטחה שלך! הבטחת שלעולם לא תתן לאף אחד לפגוע בי, נכון? אל תהיה מי ששובר את ההבטחה הזאת. אני לא מרגיש פגוע מהתפרצות העצבים שלך, אני פגוע מכך שאתה לא מוכן לתקשר איתי, שאתה מתעלם מהשיחות שלי, ומסרב בכלל לנסות לפתור את זה ולהראות שאכפת לך, בכלל היה אכפת לך אי פעם ממני?", לחשתי את הסוף.

"אל תשאל שאלות מטומטמות נייתן", הזהיר.

"אז אל תתנהג כך! אם אתה חושב שפגעת בי, ואכפת לך ממני, תתקן את זה. אל תזרוק אותי מהרכב שלך ותפציר בפניי שסיימת איתי!", יריתי.

"יש לך ציפיות גבוהות מידי, נייתן, אני לא הגבר הזה שירד על הברכיים בשבילך ויכתוב לך פואמות על אהבה, אני ממש לא הטיפוס שיעמוד מתחת לחלון חדרך ויצעק לך לצאת החוצה", הוא הדגיש בפניי.

פלטתי צחוק מלא עצב ואכזבה, "אני לא רוצה את זה... אני לא רוצה את כל זה, אני לא מצפה ממך לדבר מהם...", קברתי את פניי בין זוג כפות ידיי, "אני רק רוצה שתקיים את ההבטחות שלך!", צעקתי בנואשות ובחוסר אונים.

"אני לא מקיים הבטחות, אף פעם, לאף אחד. סוף הסיפור", פסק.

"אתה לא יכול לעשות את זה! אתה לא יכול לגרום לי לפתח ציפיות ותקוות, לחלום בהקיץ על זוגיות ארוכה ומאושרת, ואז להחליט בין רגע שאינך מעוניין בה! אתה לא יכול לעורר בי רגשות, אוקי? אתה לא יכול לגרום לבן אדם להרגיש כלפיך דברים ואז לשבור אותו כאילו והוא אינו היה שווי ערך אי פעם עבורך! אני מרגיש כלפיך כל כך המון דברים, ופשוט לא אכפת לך, אפילו לא קצת, בשביל להרים את הטלפון היקר והארור שלך ולענות לי, אתה לא גבר! אתה פחדן! את כל כך פחדן, רוי! ואם זה לא מספיק עבורך, אתה גם שקרן! איך אתה ישן בלילה בכלל? אתה שיקרת לי בפנים באופן כה אכזרי , אתה הפרת את ההבטחות שלך, ואני סמכתי עליך, אני באמת בטחתי בך, גם אחרי שצווחת ודחפת אותי ממך, עדיין האמנתי בך! זה לא הוגן כלפיי, זה לא הוגן שאני צריך לצווח, לבכות ולהתחנן לתשומת לב, בזמן שזה אמור להיות הפוך!", בכיתי בצווחות קטועות ושבורות, מרגיש כה פתטי ונואש, אבל באמת שכבר מזמן לא אכפת לי. הפסדתי, זה מעבר להפסד, זו תבוסה ניצחת בנוקאאוט מושלם.

אני לא מאמין שהתוודיתי בפניו שאני באמת מרגיש כלפיו רגשות, זה התזמון הכי גרוע בעולם. אבל זה כבר נאמר, וכל שנותר לי לעשות הוא לצפות בו, ולהתפלל שהוא לא יאכזב אותי. הוא מאכזב אותי כל כך הרבה ואני לא יכול להכיל זאת עוד. זה יותר מידי, אני לא חזק מספיק, זה באמת פוגע. אני כבר שוכח את הפחד ואת החוסר ביטחון שלי, כי הם נרמסים תחת מבטו הקר אשר אינו מצמץ בזמן הנאום הכאוב והכנה שלי, אלא רק הישר אל מבטו לעברי ועיניו שידרו ריחוק ואפלה.

אני באמת לא יכול יותר... אני באמת פשוט לא רוצה עוד להרגיש כך בגללו...

"ואתה חושב שאם תצווח ותבכה תשיג משהו?!", הניף את ידיו לעברי והגביהה גם הוא את קולו, "תראה, מצטער אל האשליה שהכנסתי אותך אליה, אבל אני אהיה מאוד מאושר אם היא תגיע לסיומה, אכפת לך לעוף מכאן ולהניח לי להתאמן? אני צריך לרסק את האח האידיוט שלך עוד יומיים", הזכיר לי, מנסה לחדור דרך כל שכבה פגיעה ופרטית. הוא מתחיל לרדת נמוך, ממש נמוך.

"למה...? למה אתה אומר לי את זה...? תפסיק לשחק בי!", כעת אני מכווץ את כפות ידיי לאגרופים הדוקים ומנסה להילחם בו ובמילים הקשות שלו.

"אני הבנתי מי אתה פחות או יותר, ולא, לא אהבתי את מה שגלתי", הסביר בנינוחות והתיישב בספסל הברזל כעת, לא הייתי מוכן להתיישב לצדו, "אני לא מעוניין להיות חלק ממעגל החיים שלך, המעגל הזה כולל בתוכו הורים מטורפים אשר הדת שאבה מהם את האנושות, אח מזדיין ודפוק שאני אמור לקרוע אותו לגזרים על הזירה ללא דאגה, וילד בכיין שלא יודע איך להתמודד עם העבר שלו ועם המשפחה הדפוקה שלו. אני לא רוצה להיות חלק מהחיים המעוותים, העצובים, האומללים הבודדים והמזדיינים שלך, אני לא רוצה השפעה שלילית בסביבה שלי. רצית כנות? קיבלת. עכשיו תתמודד", הוא ירק ללא כל טיפת רחמים, ובכך חצה את הגבול שלי.

הוא ירק ודרך על צלקות שחשפתי רק בפניו, שהרשיתי לחשוף אותן רק לעיניו. הוא זלזל בכל בני האדם אשר הביאו אותי להיות הגבר שאני היום. הייתי מסוגל להתמודד עם הגבר הכועס ששבר את המנורה, או זרק את הכיסא על הקיר, אבל לא עם המפלצת הקרה וחסרת הרגשות אשר ניצבת מולי. אם חשבתי שהאגרסיביות שלו בלתי נסבלת, היא אפילו לא קרובה לקור אשר הוא מסוגל לשדר. הוא חתיכת אגואיסטית חסר התחשבות והוא ההשפעה השלילית כאן שאני לא צריך בחיי.

אני לא טיפוס בעל נטייה לוותר על אנשים. אני רוצה להאמין שלכל אחד בעולם מגיעה הזדמנות נוספת להוכיח את עצמו ולעבור גאולה ותיקון עצמי, אני מאמין בכך שכל אדם מסוגל להיות טוב, ואין צורך לטרוק את הדלת בפני אף אחד בעולם הזה, כי כל אחד יכול להפתיע אותנו. אבל כרגע, טרקתי את הדלת בפני רוי. וכשאני טורק את הדלת, ומחליט שוויתרתי וסיימתי עם מישהו, אני מתכוון לזה. אני מתרוקן מכל רגש, אני מתנתק מכל תחושה, אני לא מקשיב ללב כלל, אלא רק למוח ולהיגיון הקרים והמחושבים שלי, ולא שם זין על האחר. אם הוא שבר את זה בי, הוא באמת עבר את הגבול הפעם. הוא ירד כה נמוך, ואני לעולם לא אסלח או אשכח לו את זה.

הגעתי עד לכאן, בשביל להבין שאני באמת לא צריך אותו בחיי. וזה היה שווה את המאמץ. אני, מי שראה ולא אהב. לא הוא. הוא פחדן עלוב.

לקחתי נשימה עמוקה והתבוננתי עמוק אל תוך עיניו, ירוק קר וקפוא אל מול חום כהה קשוח, עקשנות אל מול אגו, חוסר תקווה אל מול חוסר חמלה, אמת אל מול שקר, אש אל מול קרח, לבה בוערת אל מול סופת ברקים - שד אל מול שד, "אוקיי, אם זה מה שאתה רוצה, אני סיימתי", אמרתי בקול נטול כל רגש.

עיניו נפערו לרווחה, "מה?", הוא השתנק.

"אני סיימתי, רוי. אתה יודע, זה מצחיק. לא נדמית לי כמפלצת מעולם עד הרגע הזה, הייתי מסוגל להתמודד ולקבל, אולי אפילו לנסות להבין את הצד הכה מלא זעם שבך, אבל לא את הצד הזה שמסתכל לי בעיניים ויורק ודורך על כל שביב מחיי, הצד שלא אכפת לו ממני ולו במקצת, הצד הקר והשקט אשר צווח כה המון דברים פוגעניים", לקחתי נשימה עמוקה, "אני לא מוכן להתמודד עם זה, אתה השפעה שלילית רוי, אז סיימתי עם זה, אני סיימתי, וכשאני אומר זאת, תהיה בטוח שאני מתכוון, ותהיה בטוח שעשיתי הכל בשביל לא להגיע למצב הזה", ישרתי את המעיל שלי ויצאתי בלי להביט לאחור.

"נייתן, אתה לא מתכוון לזה...!", רוי מלמל בלחץ.

לא אכפת לי אם פגעתי בו, הוא פגע בי כה המון שפשוט מגיע לו להרגיש מה שהרגשתי. אבל לא אמרתי זאת בשביל להחזיר לו באותו הגמול, התכוונתי למה שאמרתי. אפילו לא התבוננתי לאחור, יכולתי לשמוע אותו מתרומם ומלמל כל מיני דברים לא ברורים לעברי, אבל המשכתי ללכת בנתיב ישר אל היציאה, חוצה את המתאמנים הרבים, לא מביט באף אחד. אני רק רוצה לברוח מכאן. לבי פעם בחוזקה כנגד חזי, וכל מערכותיי דלקו בין רגע בזמן שנשימותיי נהפכו למאומצות. אני רק חייב לצאת מהמקום הזה כמה שיותר מהר. החלתי לראות מטושטש במקצת, אני יודע שרוי ישר בעקבותיי אז אני רק מגביר את צעדיי, ויורד במורד המדרגות.

"נייתן, תעצור!", רוי צעק לעברי.

לא נפרד מאף אחד, לא לרגע מהסס וחושב על עצירה. אני כולי בוער מבפנים אך משדר ריחוק מבחוץ, ומבין שעשיתי טעות איומה שהנחתי לעצמי להתאהב בגבר הקטלני הזה. הנה אני, בורח מהבן אדם היחידי שעורר אצלי רגש אי פעם, שגרם לי לחוש חי ולהבין שאיני מעמיד פנים. הנה אני, בורח ממנו, ולא חושב על להביט לאחור.

"היי, נייתן, חכה!", טום בדיוק נכנס אל המכון ועצר אותי. לא. תעזוב אותי. אני חייב ללכת מכאן. אני חייב לחזור הביתה ולהסתגר. אני חייב לצאת מכאן, אלוהים! תן לי ללכת! אני לא רוצה להיות כאן, אני לא רוצה להיות קרוב אליו, אני רק רוצה לחזור הביתה!

"תעזוב אותי!", צעקתי עליו, "אני סיימתי אתו, אני באמת סיימתי אתו הפעם, הוא חצה את הגבול שלי!", הזהרתי את טום שיתרחק ממני.

"אלוהים... מה הוא עשה?", טום נראה אבוד ועיניו נמלאו דאגה.

צחקתי, "הוא היה מי שהוא באמת, ואני לא מוכן לקבל את החרא הזה, ממש לא!", אמרתי בתוקף, "בבקשה תן לי ללכת, אני חייב ללכת מכאן, בבקשה... אני לא רוצה להיות כאן.. אני לא רוצה!", צעקתי והדמעות החלו לזהור בעיניי. טום הביט בי בפחד מעט, לפני ששיחרר ממני בעדינות.

"נייתן.. חכה, אני אקח אותך הביתה-", הוא החל להציע בקול המום ממני, אך צווחה קרועת לב נשמעה ממורד המדרגות, "אל תיתן לו ללכת טום!", זה היה רוי, וזה היה אות שלי גם ללכת.

התכוונתי לצאת מהגיהינום הארור הזה, אך רוי דחף מפניו את טום ומיהר לאחוז באגני, מושך בי לאחור ומצמיד אותי בגבי לקיר, "חכה... אלוהים, אל תדבר ככה... אל תלך ממני-", הוא החל למלמל בקול נואש ומפוזר, "אני.. אני מצ-", הוא אמר בנשימות מואצות, אך קטעתי אותו. לא. הוא ממש לא הולך לעבוד עליי כך.

"לא! זה מאוחר מידי, אתה ממש לא הולך להגיד לי שאתה מצטער, אני גם לא אאמין לך, אני סיימתי רוי, אתה רוצה שאאיית לך את זה?! חצית את הגבול, אתה חופשי לעשות כרצונך עכשיו, אולי תמצא לך בחור תמים מסכן אחר שיסכים לפתוח בפניך את הרגליים!", הלקיתי אותו במילים שאמר בעצמו. משתמש כעת בנשק שלו נגדו.

הוא השפיל את הראש ושמר אותי לכוד בין אגרופיו, כל אגרוף מונח מצד אחד של ראשי, "לא... אני... אני אידיוט, אני כל כך פאקינג אידיוט... נייתן, לא, בוא נדבר על זה, בוא באמת נדבר-", הוא אמר בבלבול ובנואשות שבכל פעם אחרת היו קורעים לי את הלב וחותכים את נשמתי לגזרים. אך לא עכשיו. זה פשוט מאוחר מידי בשבילו, מחקתי אותו.

טום השפיל את ראשו וקבר אותו בין כפות ידיו, כאילו ומתפלל שכל זה רק חלום רע, בזמן שאני קטעתי אותו בשנית, "אני רציתי לדבר, עכשיו זה כבר מאוחר מידי, תניח לי, אתה לא מבין שאני לא רוצה אותך?! אתה לא מבין שאני לא מוכן להתמודד עם המפלצת כפויית הטובה שהביטה לי בעיניים והחליטה לדרוך על כל המשפחה שלי?! מי אתה פאקינג חושב שאתה רוי סקוט?!", התעלמתי מהדמעות שהחלו להתעצם בעיניו אך עדיין לא ירדו בזמן שהוא השפיל את ראשו, אך לא הביט בי. מצחנו היו כה קרובים האחד לשני, שפתינו במרחק של סנטימטר. יכולתי לחוש את נשמתו על עור צווחי ואת רעד שפתותיו בזמן שהוא ניסה להיאבק ביבבה החלשה, שבורת הלב ומלאת התבוסה אשר לבסוף נפלטה ברעד.

טום זקף את גבו בין רגע למשמע הצליל ולבי נעצר מלכת. רוי היה נדמה כעומד ליפול על ברכיו כל רגע. ורק לרגע, רציתי להרים אותו, אבל זאת תהיה טעות.

"אני כלום. אני אפס. אני יודע את זה, אני יודע שאתה לא ראוי לזה. אבל בבקשה... נייתן, בבקשה..-" הוא פלט יבבה שבורת לב נוספת לפני שנשם עמוק, כמנסה להרגיע את עצמו, "בבקשה אל תוותר עליי, לא עדיין, אני רק התחלתי...", הוא לכד את שפתו התחתונה בין שיניו, "בבקשה אל תוותר עליי גם אתה, בבקשה נייתן, אני אעשה הכל, כל דבר, כל מה שתרצה, רק תגיד וזה שלך, אני שלך... אני שלך", הוא הבטיח לי, אוחז בפניי בעדינות, מעביר את אצבעו במעלי הלחי שלי, אך אני מהר הסטתי את מבטי, מבהיר לו שאיני מעוניין במגע שלו.

כיצד אני מסוגל לחשוב בכלל כשהוא מדבר כך? כיצד אני מסוגל לסרב לו? אני יודע שאמרתי שסיימתי עם זה... אבל לעזאזל, לעזאזל איתי. לעזאזל עם הרגשות המסריחים האלו. אני לא יכול לעמוד בפניו, אני פשוט לא יכול. דמעות מלוחות גלשו על הלחיים שלי בלי שבכלל הספקתי לעצור בעדן, והוא פלט אנקת כאב, "אל תבכה... בבקשה אל תבכה..", הוא הניח את מצחו על מצחי, "מה עשיתי? מה פאקינג עשיתי...?!", הוא נהם והטיח את אגרופו בקיר שמעל ראשי, גורם לי להתכווץ אל חזהו והוא החליק על הרצפה, מחבק את ירכיי בין זרועותיו החזקות וקובר שם את ראשו, "מה עשיתי? אתה הולך לעזוב אותי, אתה הולך לעזוב אותי ולעולם לא לחזור יותר", הוא מלמל לעצמו כמנסה להקל את התרחיש הנוראי ביותר שיכול להתרחש.

טום כבר עזב אותנו, ואפילו פקידת הקבלה שחורת השיער מיהרה להתחבא היכן שהו. אלו היו רק אני והוא עכשיו, כמו תמיד, זה רק אני והוא.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, קובר את אצבעותיי בשערו הלח ומלטף אותו בעדינות ובדאגה מלאת מסירות, אני יודע שזה לא יהיה חכם לצנוח על הרצפה לצדו, אבל אני רוצה שנהיה שווי מעמד, לפחות זה.

"רוי, תסתכל עליי", ביקשתי בשקט והתיישבתי על הרצפה לידו, הוא הביט בי וראיתי את זה. ראיתי את רוי בוכה. ראיתי את הגבר בעל המפרקים המדממים, החזות הקשוחה והדיבור הגס, בוכה בפניי באמצעו של דלפק הקבלה. הוא פלט יבבות ואמרות התנצלות קורעות לב, אך הן אינן צרבו אותי מבפנים וטלטלו אותי כה חזק כפי המחזה של רוי בוכה. עיניו לא היו קרות יותר, אלא מלאות רגש. רגש של פחד, צער והזדקקות. העיניים שלו דברו בשבילו ואמרו הכל. אני לא יודע אם זה מספיק עבורי. אני לא יודע כלום יותר, אני לא בטוח בעצמי כשאני לצדו.

אתה חייב ללכת נייתן, אתה חייב לשקול את זה במקום ניטראלי.

כשצפיתי בו בוכה הרגשתי כאילו ואני מאבד אותו ולעולם לא אשיג אותו יותר. הרגשתי שהוא נעלם וזו ההזדמנות היחידה בה אראה אי פעם רגש מצדו. אחזתי בפניו היפות אך הקשות והכה עצובות בעת ובעונה אחת בין זוג כפות ידיי הקטנות, ונשקתי לשפתיו. נשיקה רכה, עדינה ומלאת הבטחה. לא החדרתי לשון, רק קפאתי עם שפתיי על שפתיו, וזה הרגיש כאילו קפאנו בתוך הרגע של עצמנו, כאילו נבלענו האחד בתוך השני והבטחנו והפצרנו והתחננו לכל כך המון בנשיקה כל כך תמימה וקטנה. כאילו וכל העולם החשיך סביבנו, והתמקדתי, חשתי והכרתי רק אותו באותן השניות שנמשכו כמו נצח.

"אני לא רוצה לוותר עליך, אבל אני צריך לחשוב. בבקשה תכבד את זה", התחננתי בשקט.

"רק תן לי הזדמנות להסביר לך... בבקשה..", הוא הנמיך את עצמו וקבר את פניו בחזה שלי, כאילו והוא מי שזקוק כרגע להגנה, לאהבה ולהקשבה. וזה הגדיל אך שבר לי את הלב בעת ובעונה אחת.

"אני לא יכול עכשיו רוי, אני באמת לא יכול... אני אתקשר אליך, אנחנו נדבר, רק בבקשה תן לי זמן לחשוב...", בבקשה רק אל תהפוך את זה לקשה מידי, חשבתי בלבי. אני לא אעמוד בזה.

הוא פלט יבבה נוספת אל החזה שלי, "זה נגמר, נכון? אל תשלה אותי, בבקשה רק אל תשלה אותי..", הוא נשבר, "אני יודע שאתה הבנת שאני חרא, ושאני לא שווה כלום, ושאין לך מה לעשות עם יצור כה מכוער מבפנים כמוני, אני עיוות של הטבע, לעזאזל, אני מעוות כל כך", הוא כרך את זרועותיו סביב אגני, "אני לא רוצה שתלך.. לא עדיין, רק בבקשה תן לי להרגיש אותך לפני שאתה הולך..", הוא התחנן ורפרף עם שפתיו מעל צווארי.

השתתקתי ולבי נעצר מעצם המגע החלש, "אני.. אני לא הולך", קולי נהפך לצרוד, "לפחות לא לנצח.. אני אעמוד במילה שלי, אני אתקשר אליך", הרפיתי ממנו, "תהיה חזק, בשביל עצמך ובשבילינו, אני מבטיח שאני אהיה", נשקתי נשיקה אחת אחרונה על שפתיו, לפני שהתרוממתי, מושיט את כף ידי לעברו ומציע לו עזרה, הוא אינו לקח אותה, אך לא התלוננתי על כך, "תאמין בי, אני אחזור אליך, אנחנו נדבר על הכל, אני רק צריך מעט שקט וניתוק, אני רק צריך מעט זמן-", החלתי להסביר, אך הוא קטע אותי בחוסר סבלנות שלא רציתי לשפוט כשגויה.

"כמה זמן?!", קרא בדאגה.

"אני לא יודע... אבל לא יותר מידי, אני מבטיח. בבקשה אל תלחץ, אתה פגעת בי, ובשביל לא לאבד את זה לגמרי, אני צריך זמן, שנינו צריכים זמן בנפרד בשביל להבין לאן אנחנו לוקחים את זה הלאה", הנחתי את כף ידי על חזהו, מרגיש את פעימות לבו ונמס.

"אני לא צריך זמן, אני צריך אותך. ואני יודע לאן אני לוקח את זה, וזה כולל אותך. אני רוצה לקחת אותך לארוחת ערב במקום ציבורי ויוקרתי, ולגרום לך לסלוח לי, אני רוצה לפצות אותך על הדברים שאמרתי, אני... אני לא התכוונתי..אני-", הוא החל לומר, אך קטע את עצמו בעייפות.

שלחתי לעברו חצי חיוך מלא תקווה, מוחה את הדמעות מעיניי, "אני לא רוצה דייט במסעדה יוקרתית, וזה לא העתיד שאני רואה, אני רק רוצה שניקח את הזמן ונחשוב על כל מה שקרה כידי שנוכל לדבר בראש צלול יותר... אני צריך את זה רוי, בבקשה תנסה להבין אותי..", התחננתי בשקט.

הוא לקח צעד לאחור ונשם נשימה עמוקה, משלב את זרועותיו האחת בין השנייה ורק לרגע מביט לתקרה, "אוקי, קח את הזמן, קח כל שביב של שנייה שאתה צריך, אני אחכה בסבלנות, אני תמיד אחכה לך..", הבטיח לי, ותהיתי אם הוא מדבר על השנה שבה הכיר בי, או שהוא רק מדבר על לקיחת הזמן שלי כעת. או על שניהם.

יצאתי מהמכון וברגע שבו התיישבתי על המושב הראשון שמצאתי פנוי באוטובוס, הנחתי את ראשי על החלון והנחתי לזרם הדמעות הקרות לזלוג על פניי עד שנרדמתי. עייף מלחשוב, עייף מלהרגיש. עייף מהכל.