רוי פילס את הדרך עבורי בין ההמון הרב שרקד כמו מטורף, שומר אותי קרוב אליו ודואג לבדוק כל רגע שאני נמצא לידו, ואני כתגובה שלחתי לעברו חצי חיוך, שאני מקווה שהסתיר את מה שאני חושב ומרגיש עכשיו. אני רוצה לבלות בכל רגע נתון עם רוי, כל עוד אני יכול, גם אם אני צריך להיגרר למועדון ארור בשביל זה.

אני מנסה להתרכז בדבר הכי חשוב, אני נמצא כאן אתו, אנחנו נכנסים למועדון ואנחנו לא אויבים, אפילו רחוקים מזה, ואני לא שונא אותו או מפחד מפניו הפעם. והמחשבה על כך הצליחה לגרום לי לספוג באופן מוחלט את הסחרחרות והלומות אוזניי מהמוזיקה האלקטרונית והצווחנית. ולכאב, מהמרפקים שנחבטו בצלעותיי וכפות הרגליים של האנשים שרוקדים על הרחבה, שדרכו עליי -  להיעלם. אני אפילו מסוגל לנשום, בערך, למרות הריח הנוראי של הסיגריות והאלכוהול אשר נדף מכל כיוון.

אני באמת לא מבין למה מועדונים תמיד מלאים בכל כך המון אנשים, זה אפילו לא באמת מקום כיף או מיוחד. פשוט פיצוץ אוכלוסין על שטח קטן מידי.

לבסוף הגענו לקבוצת החברים של רוי אשר ישבו על הכורסה הארוכה בקצה המועדון, השולחן השחור והנמוך שלצדם כמעט ולא נראה מרוב בקבוקי האלכוהול הרבים, כוסות השתייה הגדולות וחביות הקרח אשר ניצבו מעליו. הם בוודאי כבר עכשיו שיכורים, ואפילו לא חצות הלילה. המחשבה על מצבם גרמה לי לגלגל את עיניי, ולחשוב שאני פשוט לא שייך לכאן. לא למקום ולא לחבורה הזו. אני לא עושה דבר ממה שהם עושים, ואני גם לא מתכוון או רוצה.

הם לעומת זאת קבלו אותנו בחיוך ונעמדו על מנת לחבק אותנו, במקצת הופתעתי ונרתעתי לאחור כאשר ג'סי קפצה עליי, הלב שלי נעצר מלכת ודמי קפא רק לרגע, כי אני לא רגיל לכך שמישהו באמת מאושר לראות אותי. או שזה רק האלכוהול שמדבר. זה חייב להיות זה. הם לא מכירים אותך אפילו, אל תפתח ציפיות שווא. הזכרתי לעצמי.

כריס תפח על שכמי לפני שחיבק את רוי, ולעומתו טום שלח לעבר שנינו חיוך ממזרי ויודע סוד, אשר גרם לי להשפיל את ראשי לכיוון הקרקע מרוב מבוכה וללחיי ללהוט בבושה. אני לא יודע מה אני מרגיש על כך שטום יודע עלינו. המחשבה על כך שקיים אדם אחד בעולם שתומך בנו ונמצא בעדנו, גורמת לפחד ולבלבול להתרכך במקצת, אבל זה עדיין מביך. הוא יודע על כך שנישקתי מישהו, ואני צריך להסתכל לו בעיניים אחרי זה. חזי שקע ולבי התכווץ, הוא לא יספר כלום נכון? חשבתי בפאניקה.

"אני מבין שהסתדרתם בסוף", מלמל לעברנו בקריצה, ורוי גלגל את עיניו לעברו ודחף בו במקצת לאחור בחברותיות, אני מניח, "ידעתי שהתה יגרום לך לסלוח לו בלונדי", צחק אליי ואני נאנחתי ורק שלחתי לעברו חיוך מתוק, מבקש ממנו במילים אחרות שפשוט מאוד יסתום ויפסיק להביך אותי, אך לעולם לא אגיד לו ישירות בפנים זאת, אני עדיין חונכתי להיות מנומס כלפי הסובבים אותי.

"איפה התחבאת בלונדי?", צחקה ג'סי, ממשיכה את אותו הכינוי המעצבן. אני חייב לבקש מהם להפסיק לקרוא לי כך, כשיהיה לי אומץ. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי והתיישבתי בקצה של הכורסה, הייתי בטוח שרוי התיישב לצדי, אך כריס משך אותו בזרועו ובכך הכריח אותו להתיישב לצדו, כמובן שרוי לא יכול למחות על כך וגם לא אני, הרי אף אחד מהם, מלבד טום, לא יודע עלינו.

אבל כשהבחנתי בכך שכריס משך ברוי, משהו בתוך תוכי בער להתייצב ביניהם ולמשוך את רוי שיהיה לידי. אני כה השתוקקתי לעקם את אפי ולבקש ממנו שיהיה לצדי, או שאני אקום ואתיישב עליו, אכרוך את זרועותיי סביב צווארו ואראה לו עד כמה אכפת לי ממנו, וכמה אני רוצה אותו, בכל דרך שבה אני אהיה מסוגל להראות. התיישבתי בקצה הכורסה, מכווץ ביני לבין עצמי, ובערתי בשקט אל תוך האכזבה של עצמי.

הייתי בטוח שהוא התיישב לידי, קרוב, לא חשוב עד כמה מוזר זה יראה מהצד, הייתי בטוח שנהיה ביחד. הרי זו הסיבה שלשמה אני כאן, לכל הרוחות. הוא. אני כאן בשבילו. לעזאזל, למה הוא יושב אתו? לבי התכווץ בכאב ושפתיי התייבשו, בטני התהפכה וחשתי שאני לא יכול לגרום לתחושה הזו להיעלם, אני נועץ את עיניי בכריס וברוי, לא מסוגל להפסיק, ואני פשוט מקנא כמו ילד קטן בכך שאני לא מי שיושב לידו ולוחש לו דברים לאוזן. אני לא יכול למשוך בזרועו. אני לא יכול להיות קרוב אליו, וזה כל מה שאני רוצה עכשיו.

רק לרגע, הייתי רוצה להיות כריס. המחשבה על כך גרמה לי לחוש שאני אובססיבי ומוזר בטירוף, אבל לא היה אכפת לי, אני פשוט רוצה לדחוף את כריס לקצה השני של המועדון ולשבת לצדו של רוי. רק אני. רק אני והוא. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, וחשתי את איבריי הפנימיים מתכווצים בזמן שלבי הלם בחוזקה, תתרחק מרוי, לעזאזל. חשבתי בכעס.

אני מופתע מהאגרסיביות שבמחשבותיי, אני לעולם לא רציתי לדחוף מישהו באופן כה אלים שכזה, גם לא אנשים שתמיד עשו לי את זה, ועדיין, אני מוצא את עצמי אכול ומתענה מרוב קנאה וקצר נשימה. אני אפילו לא מקשיב למי שיושב לידי, כי לא אכפת לי מדבר עכשיו. על מה הוא וכריס מדברים? למה הם מדברים כל כך המון זמן? תהיתי. אני צריך לדעת על מה הם מדברים, אני פשוט צריך את המידע הזה, לכל הרוחות.

רוי שלח לעברי מבט מודאג,לאחר שהם סיימו את דבריהם, ואני זקפתי את גבתי לעברו, למה הוא מביט בי כך? חשבתי בבלבול. אבל הוא לא לידי, אז הוא לא יכול להגיד לי מה קרה. הוא יכול לשבת לצדי, עד כמה שיותר קרוב, לא ליד מישהו אחר, וכך לשתף אותי. אני נסתי לשדר לעברו בדרך טלפתית שאני שונא את זה שאנחנו רחוקים ושאני צריך אותו קרוב אליי, אבל כמובן, התדר לא נקלט. הוא עדיין מביט בי באותו מבט מודאג, ואני עדיין נועץ את מבטי לעברו ומנסה למשוך אותו לעברי - ללא כל הצלחה.

לבסוף רוי השתחרר והתרווח במקום, מדבר עם כריס על נושא שיחה בוודאי קליל יותר, כיווצתי את זוג כפות ידיי לאגרופים הדוקים ולחים, ודעתי התערפלה בזמן שחזי נדקר דקירת כאב מענה. אני רוצה להגיד לו שאני לא אוהב את הדרך שבה הוא קרוב אליו, אני יודע שכריס נמשך לנשים, אבל לעזאזל, זה עדיין משגע אותי וגורם לי לקנא. רוי הוא גבר כל כך יפה ומושך, שהוא יכול לגרום לכל אחד לרצות בו. לבי הלם בחוזקה כנגד חזי, אבל אני לא מסוגל להגיד את זה לרוי. זה פשוט מביך מידי.

"נייתן? אתה מקשיב לי?", דילן משך בי לאחור, בזמן שבידו האחרת כיבה את הסיגריה שעישן אל תוך מאפרה מלאת סיגריות אחרות, "אתה בסדר?", צחק. עקמתי את אפי במבט נגעל במעט למראה המאפרה השחורה עשוית הפלסטיק, אך לא הבעתי את דעתי.

מצמצתי בעיניי, ממהר לחזור לריכוז מחדש, ואז הבנתי שדילן יושב לצדי. אבל ג'סי הייתה כאן ממוקדם, מתי הם הספיקו להחליף מקומות? חשבתי בבלבול, "סליחה מה אמרת?", שאלתי בנימוס.

הוא חייך, "אמרתי, שאני מופתע לראות אותך כאן, אתה הרי שונא מסיבות מושבע", צחק.

משכתי בכתפיי, אני זוכר שרוי אמר לי שהוא אינו אוהב את החיבור שנוצר ביני לבין דילן, והוא ביקש ממני להתרחק ממנו, אבל דילן נחמד כלפיי, והוא יושב לצדי עכשיו, אני לא יכול פשוט להתעלם מהקיום שלו, וגם זאת רק שיחה, הוא לא יכול להשתגע בגלל זה. נסתי לשכנע את עצמי בזמן שהמשכתי בשיחה עם דילן, "חשבתי שזה לא יהיה רע לתת לזה עוד הזדמנות", השבתי, מזכיר לעצמי שרוי נמצא עכשיו ישוב לצד כריס במקום לידי, אז אין לו כל זכות לכעוס עליי. אני לא רוצה לשבת לבדי, ולשתוק כל הערב למרות הכל.

"ובכן, אני ממש שמח לראות אותך כאן", אמר בחזרה, לפני שהתקרב אליי, "אנחנו צריכים להיפגש לעיתים קרובות יותר", טען, שלח לעברי חצי חיוך שהעביר צמרמורת לאורך עמוד שדרתי, ולא מהסוג המרגש. אלא מהסוג שצווח לעברי לקחת את רגליי ולברוח.

בלעתי את רוקי, וחייכתי חצי חיוך מנומס, מרגיש את לבי צונח ואת בטני מתכווצת בכאב, אני לא רוצה להיות גס רוח אבל אני לא מכיר אותו מספיק טוב בשביל להסתובב אתו לבד, וגם אני מעדיף לנצל את הזמן הזה בשביל לראות את רוי. לקחתי נשימה עמוקה וחשתי את שפתיי מתייבשות, "כן, בהזדמנות", פלטתי בקול רועד חסר אונים. אני לא רוצה לדחות את ההזמנה הנדיבה, אך המחשידה שלו. למה הוא רוצה להסתובב איתי, לכל הרוחות? הוא לא מכיר אותי בכלל. מצד שני, גם אני לא הכרתי את רוי, ועדיין נכנסתי אל תוך המכונית שלו בלילה הראשון שבו הכרנו.

"אני חייב לשאול", הוא אחז בבקבוק הבירה השחור, "אתה ורוי חברים טובים עכשיו? איך לעזאזל נוצר מצב שנכנסתם לכאן יחד?", לגם מהבירה המצחינה שלו וזקף לעברי גבה חשדנית.

בלעתי את רוקי וקשרתי את אצבעותיי הלחות האחת בין השנייה בלחץ, יכולתי לחוש את לבי מחסיר פעימה בזמן שחזי שקע. ולא חשבתי שזה יהיה כל כך כואב לומר בקול את הדבר ההפוך ממה שאני באמת רוצה לצווח, "נפגשנו במקרה בכניסה, טום הזמין אותי לכאן", אמרתי ביובש. בטני התכווצה בכאב חד ויריתי מבט מהיר לכיוונו של רוי, אשר כעת חרך חור היישר אל אמצעו של פרצופי. הוא לא נראה מרוצה כלל, הוא נראה זועם.

עיניו הכהות של רוי, הלסת הקפוצה והגבות המכווצות הללו שלו - הפחידו אותי וגרמו לי באופן מכני להביט לכל כיוון אחר מלבדו. אני לא צריך להעיף מבט נוסף בשביל לדעת שכף ידו מאוגרפת בחוזקה, קורע רק יותר את עור מפרקי ידיו. אני רוצה ללטף את פניו ולהעלים את ההבעה הכה זועמת והמחרידה הזו שלו, הוא נראה כה אגרסיבי, כה חזק, כה חסר שליטה כך. כמעט כמו חיית פרא, שרק מחכה שישחררו אותה לטרף, ולא יכולה להמתין עוד.

ולא רק אני הבחנתי בכך, אלא גם בלייר וכריס, אשר ישבו משני צדדיו ואחזו כל אחד מהם בזרועה אחת שלו, מושכים בו לאחור, כנראה שואלים מה לכל הרוחות לא בסדר אתו. הם לא מבינים. הם לא רואים. אני רוצה להגן על כבודו, ולמחוק את הבעת הבלבול הזו מהפנים של החברים שלו, אני רוצה לגרום להם לראות את מה שאני רואה, אבל זה קשה כאשר אני עצמי מפחד ממנו, למרות שאני יודע שהוא לעולם לא יפגע בי, למרות שאני יודע שיש בו קצת יותר ממה שהוא כה נחוש להראות. אני לא יכול להניח את היד מה זה בדיוק, אבל אני יודע שזה קיים. ראיתי והרגשתי את זה בכל שיחה ומפגש שלנו.

דילן הניח את זרועו הארוכה על משענת כורסת העור שעליה ישבנו, אצבעותיו כמעט נגעו בכתפי השמאלית, יכולתי לחוש זאת. לבי צנח מטה. הן היו כה קרובות. הבטן שלי התהפכה בתחושת בחילה. נוגעות לא נוגעות. הראש שלי מסתובב, אני לא אוהב מגע. זה גרם לגופי להיתקף עווית באופן אוטומטי ולדמי לקפוא בעורקיי, בזמן שהתחמקתי מאצבעותיו עד כמה שרק יכולתי, אני יודע שאני בוודאי נראה מטופש מהצד, אבל אני פשוט לא רוצה שהוא יגע בי, בכל דרך שהיא. אני לא רוצה אותו קרוב אליי, לא כך לפחות. אני לא יודע אם זה נקרא להיות חברותי לפי דעתו, אך זה כלל לא כך לפי דעתי.

"אנחנו יכולים לעשות משהו שאתה אוהב לשם שינוי, מה הדברים שאתה אוהב לעשות, נייתן?", שאל.

כמעט נחנקתי מהגוש שנעמד באמצעו של גרוני,והשתעלתי במקצת תוך כידי שעניתי, "אני לא בטוח, אני לא יוצא המון", משכתי בכתפיי, "אין לי דברים אהובים במיוחד", הסברתי.

הוא צחק, "אוקי, זה משהו חדש לי!", קרא, והתקרב אליי במקצת, גורם ללבי להלום בחוזקה, "מה אתה אומר על סרט? כולם אוהבים סרטים", ציין.

הוא מזמין אותי לדייט? תהיתי בבלבול.

"רק אתה ואני?", שאלתי, רק בשביל לוודא.

הוא הנהן, "כן, אני מקווה לפחות, אם תרצה", מיהר לומר.

התרחקתי ממנו במקצת, "אני עסוק מאוד, אני לא בטוח שיהיה לי זמן, אבל אם יהיה לי-", אני לא יודע כיצד לסרב להצעות, כי אני לא גבר שאנשים בכלל מתייחסים אליו.

אני לא רגיל לכל מפגשי החברה הללו, למסיבות הקולניות ולסגנון החיים הזה. זה כה מנוגד ממה שאני עושה כל יום במהלך כל חיי, שאני לא יודע כיצד הדרך הנכונה למצוא את האיזון ולנהוג בהתאם. זה משגע אותי, המקום הזה משגע אותי. אני רוצה ללכת, אבל לא יודע איך למשוך את תשומת לבו של רוי ולסמן לו שאני רוצה ללכת, גם אם רק הגענו לכאן.

"אז אתה יכול להביא לי את המספר שלך, ותתקשר אליי כשתוכל", משך בכתפיו, כאילו זה הדבר המובן ביותר מאליו בעולם, לפני שהניח את בקבוק הבירה בחזרה על השולחן והוציא את הפלאפון הנייד שלו מכיסו, גולל באצבעו על מסך המגע וכבר מוכן להקיש את מספר הפלאפון שלי. אני לא הייתי מוכן אבל. אני לא מתכוון פשוט להעניק לו את המספר שלי, מי הוא חושב שהוא? אנחנו בקושי מכירים.

"אני..אני, אני לא-", החלתי לגמגם, ולפני שהספקתי לחשוב על תירוץ מספיק טוב בשביל להסביר את עצמי, ראיתי את רוי נעמד במקום ומתיישב מצדי השני. בלעתי את רוקי, מה הוא עושה? חשבתי בלחץ.

"אני הולך להביא משקאות, רוצה להצטרף נייתן?", שאל בקלילות ובביטחון, לפני שהעיף מבט נוסף לכיוון הפלאפון של דילן, "היי, אני חושב שיש לך שריטה גבר", מלמל לעברו.

דילן הסתכל עליו במבט זועם, "סליחה?", שאל בבוז.

רוי ניסה להיאבק בחיוך, וזה גרם לי לשחרר גיחוך קל, מה הוא לכל הרוחות מנסה לעשות עכשיו? תהיתי בבלבול, אבל אני חייב לציין שזה היה ממש משעשע.

"על המסך, של הטלפון שלך, יש שם שריטה", הסביר רוי, "אבל אם אתה חושב שיש לך שריטה במקום אחר..", משך בכתפיו, ויכולתי להרגיש כיצד כל המתח והעצבים המרוטים שחשתי לפני שניות ספורות מתרפים בין רגע כשהוא חזר להיות לידי.

אני יודע שאני מגזים עם כל הפגנת הרגשות המוזרים האלו, אבל זה מה שאני מרגיש. פשוט כך. וזה פשוט ומסובך באותו הזמן.

"אל תזיין לי את השכל, רוי", פטר אותו דילן מהבדיחה שלו, לפני שהדליק לעצמו עוד סיגריה ועישן לכיוון המנוגד ממני. הצצתי ברוי, ויכולתי לראות שהוא חושב על משהו, משהו רע, זה היה ברור בעיניו, ולא רציתי שהוא יקח את הבדיחה שלו למקום קיצוני.

"כן, אני יכול לבוא איתך", הזכרתי לו את ההצעה שהציע לי ממקודם, מתכוון לעמוד ולגרור אותו בעקבותיי, אך רוי חטף את הפלאפון של דילן מבין ידיו כשלא הבחין, ולבי נעצר מלכת. זה לא הולך להיות משעשע עוד.

"היי, תחזיר לי את זה!", קרא דילן בכעס.

"הנה, אני רק מנסה להיות נחמד, לעזאזל", נשף רוי בכעס, "יש לך שריטה, בדיוק כאן-", הוא החל לומר, אך ב"טעות", הוא זרק את הפלאפון היקר ישירות על שולחן הברזל השחור, גורם למסך לחבוט בפינה ואז לנחות על הרצפה בקול ריסוק. זה, היה מיותר, רוי. חשבתי בדאגה.

"שיט, מצטער, לפחות עכשיו אתה תראה שיש לו שריטה, או שתיים, או שהוא לגמרי מרוסק", רוי שלח לעברו מבט מאיים אשר הבהיר את המשמעות הכפולה של המילים שלו, לפני שנעמד והחל להתרחק מהשולחן, גורם לי לזנק בעקבותיו במהירות ולהשיג אותו. רושם לעצמי להצטער בשמו מאוחר יותר בפני דילן.

כשהיינו רחוקים מספיק מהחבורה, כרכתי את כפות ידיי סביב שרירי זרועו המקועקעת, גורם לו להסתובב לעברי. נסתי לעצור את החיוך אשר נחרט על פניי, מהמחשבה על מה שהגבר המשוגע הזה מסוגל לעשות. ואני עדיין חושב שיש בו משהו מדהים, "אתה ריסקת לו את הפלאפון", ציינתי, צוחק.

הוא שלח לעברי חצי חיוך, ואחז בכף ידי, "הוא צריך להגיד תודה שזה רק המכשיר המזדיין הזה הפעם, הוא נגע בך", אמר בהחלטיות לפני שהוביל אותי בזהירות בין ההמון הרב אל מסדרון בצידי המועדון, אחרי הבר, "על מה דיברתם?", שאל.

"אני לא ממש בטוח", הודיתי במבוכה, "לא באמת הקשבתי לו, אני מניח שהוא  הציע להראות לי את העיר, או לקחת אותי למקומות שאני אוהב, אני לא יודע", מלמלתי בפיזור דעת, "למה התיישבת ליד כריס?", השתחררתי מכף ידו ושלבתי את זרועותיי האחת סביב השנייה על חזי בשביל להדגיש את הכעס ואת העלבון שלי.

הוא נשען בגבו לאחור, נתמך בקיר, ובחן אותי בחיוך בזמן שהכניס את כפות ידיו לכיסי מכנסיו, הוא ניסה להילחם בזה אך לא יכול היה יותר ופשוט נשבר והחל לצחוק. גלגלתי את עיניי, "מה כל כך מצחיק?", שאלתי בקול תקיף.

"כלום, אתה פשוט חמוד כשאתה כועס", הסביר, "אני חייב לציין שזה די קל להכעיס אותך, או לגרום לך לקנא, הייתי בטוח שאתה טיפוס רגוע, בייב", המשיך לצחוק, משעין את ראשו לאחור, ורק רציתי להעביר את שפתיי על הזיפים שעל לחייו ועל צווארו, רציתי להשעין את ראשי על חזהו השרירי, הרחב והחם ולחבק אותו. רציתי לגעת בו ולהיות קרוב אליו, ללא כל סנטימטר ארור שמפריד ביני לבינו.

אבל אני חייב להישאר חזק.

"והייתי בטוח שאני אהיה איתך, אבל הסתבר שאתה מעדיף לשבת עם אנשים אחרים", יריתי לעברו, והשפלתי את ראשי לכיוון הרצפה, גורם לו להפסיק את צחוקו באחת ולנעוץ בי מבט המום במקצת, כשהבין שאני רציני.

הוא התכווץ, "אתה יודע שזה לא ככה, הם חברים שלי, בייב", הסביר.

אני לא ממש יכול להבין את ההבעה שעל פניו, חרטה? רוי מעולם לא מתחרט, אין כל סיכוי.

"אתה עדיין היית יכול לשבת איתי,מאשר להשאיר אותי לשבת לבד כמו אידיוט ולשתוק, או לספוג את דילן וכל השטויות שיוצאות לו מהפה", טענתי, "רוי, אני כאן בשבילך, אני לא אוהב מקומות כאלו ואתה יודע את זה, אני כאן כי אני רוצה להיות איתך, לא בשביל לראות אותך יושב ליד כריס ומתעלם ממני כאילו ואנחנו שני זרים", לקחתי נשימה עמוקה, "זה שאתה מדבר איתי לא אומר שאנחנו התנשקנו לפני שעה", שחררתי את זרועותיי והנחתי להן ליפול לצדי גופי בפיזור, לפני שנשענתי לצדו על הקיר.

הוא לקח נשימה עמוקה, "אתה צודק, אני אידיוט, זה לא יקרה שוב", הוא הביט בי, ואני הבטתי בו בחזרה ויכולתי לחוש את לבי מתכווץ בכאב, אלוהים, הוא כל כך יפה. אני רק רוצה לנשק אותו עכשיו.

"אני ידעתי שהולכים להיות המון פאקים בהתחלה, מעולם לא היה לי... בן זוג, או משהו שדומה לזה...", מלמל בשקט, "מעולם לא היה לי את זה...", הוא הצביע על חלל האוויר הריק בין שנינו, "ויש לי נטייה מדהימה לדפוק הכל", גיחך, לוכד את שפתו התחתונה בין שיניו, "אבל אני אלמד, אני אנסה ללמוד מהר ואולי לא יהיו פאקים יותר, אני לא יודע, אני מקווה שלא יהיו לפחות", הוא השפיל את ראשו צוחק במקצת, "אני נשמע כמו פאקינג נקבה עכשיו, נכון?", שאל את הרצפה.

"קצת", התבדחתי, לעזאזל, אם הוא לא הולך לנשק אותי, כנראה שאני צריך לעשות את הצעד ראשון, "זה בסדר, גם לי לא היה את זה לפני, נלמד ביחד", חייכתי לעברו ברוך.

התקרבתי אליו, אצבעותיי מלטפות את אחד מהאגרופים הקפוצים שלו באופן תמידי, בזמן שכף ידי האחרת עולה לעבר פניו ומפנה אותן אליי, עיניי מביטות בשפתיו הוורודות, המלאות והמגרות, לפני שמשכתי בחולצתו והטחתי את שפתיי על שפתיו.

הוא בין רגע לקח פיקוד על הנשיקה, והצמיד אותי על הקיר, כל כף יד מונחת מעברו האחר של ראשי, וגמרו התקמר אליי בזמן שעמדתי על קצות אצבעותיי והחדרתי את לשוני אל פיו, הוא העביר את לשונו על לשוני, מוצץ את פי בחוזקה, ברכושניות ועם כל כך המון תאווה. היה צורך שאי אפשר לתארו במילים בנשיקה הזו. יכולתי לחוש עד כמה הוא רוצה אותי, והראיתי לו עד כמה אני צריך אותו בחזרה. לבו הלם בחוזקה כנגד לבי, זיפיו שרטו את פניי החלקות, והצריבה הייתה צמרמורת מענגת עבורי.

יכולתי לחוש את המפשעה שלו נלחצת על בטני דרך הג'ינס שלו, והתקרבתי אליו, אוחז בשערו בין אצבעותיי ומושך אותו בפראיות, שפתיו לא עזבו את שפתיי, לא היה אכפת לי מאוויר, לא היה אכפת לי שמישהו יכול לבוא כל רגע ולראות אותנו - רציתי אותו, בדיוק כפי איך שרציתי בנשיקה הראשונה שלנו, דבר לא השתנה, הפרפרים, פעימות הלב וההתרגשות חסרת השליטה - הם עדיין שם.

הוא רק לרגע נשך את שפתי התחתונה ברכות, לפני שהעביר את לשונו על שפתיי, "נייתן..", הוא פלט, נשמע המום בעצמו, ואני רק יבבתי, רוצה עוד ממנו.

אחת מזרועותיו החמות והחזקות, נכרכו סביב אגני, גורמות לגבי להתקמר לעברו מרוב עיוורון ותשוקה צורבת. יכולתי לחוש את נשימתו החמה על פי, לפני שהוא לכד את שפתיי בין שפתיו בנשיקה רעבה, כאילו הוא מתכוון לכל כך המון דברים שהוא רוצה לומר, דרך נשיקה אחת. נוצר חום לוהט בינינו, ודעתי התערפלה עד עיוורון חושים מוחלט. בזמן שפחות מפעימת לב אחת, הוא גרם לי לשכוח את שמי אפילו. כל כדור הארץ נמס מתחתיי, ואני רק מרגיש. אני כולי גלים של תחושות. אני חש את הלשון שלו בתוך פי, מוצצת, נואשת, מחפשת. אני רק חש את שפתיו מברישות את שפתיי, רכות, מתעכבות, מלטפות. אני רק חש את ידיו על גופי, שומרות, מגנות, מצילות. הנשיקה שלו, היא החתימה שלו. אין ספק בכך.

"בוא נלך מכאן", הוא אמר בנואשות, מנסה להחזיר את נשימותיו, וכך גם אני, משעין את ראשי לאחור ומנסה לזכור כיצד נושמים.

"אני בעד" , חייכתי. גורם לו לצחוק. אני כל כך אוהב לשמוע אותו צוחק.

כשיצאנו מהמועדון אל אוויר הלילה הקריר, תהיתי מה עובר בראשו של רוי. תהיתי מה הוא מרגיש כלפיי. תהיתי אם זה הדדי.

"לא, בשום פנים ואופן לא!", קראתי.

"בייב, יהיה בסדר", הבטיח, מנסה לעצור את הצחוק שלו.

יריתי לעברו מבט תקיף, "אנחנו לא עושים את החרא הזה!", קראתי בלחץ.

"וואו, אז אתה גם מדבר מלוכלך?", התגרה בי, גורם לי לגלגל את עיניי. אני לא מתכוון לפרוץ למכולת, ממש לא משעמם לי מספיק בשביל השטויות האלו.

"זה מלוכלך לגנוב, לגנוב זה חטא", הזכרתי לו, משלב את זרועותיי האחת בין השנייה בתוקפנות ומכווץ את אפי, לא מרוצה כלל ממה שקורה כאן.

הוא גלגל את עיניו למילותיי, אך אז הגניב לשנייה מבט לשרשרת הצלב הכסופה שעל צווארי, "רק כי זה כתוב באיזשהו ספר, לא אומר שזה חטא", מלמל לעברי רוי, "זה נוראי להקשיב רק לספר אחד נייתן, במקום לאלפי ספרים", אמר בשקט.

נאנחתי, מעדיף לא להיכנס לדת, אני יודע מה הדעות שלו לגבי זה, כפי שהוא יודע מה הדעות שלי, "אוקיי, זה אסור בחוק, למה להסתבך? אנחנו יכולים פשוט ללכת לקנות משהו", הזכרתי לו, שולח לעברו חצי חיוך מפציר.

הוא גלגל את עיניו, "אבל זה פחות כיף", נאנח, לפני שעלה על פח הברזל השחור, ושבר את החלון בעזרת מרפקו. עיניי נפערו לרווחה, וקפצתי במקומי, מניח את כפות ידיי על פי בשביל לבלום את ההלם או את הצווחה שלי, אני לא רוצה להסגיר אותו.

"אתה בסדר?!", קראתי, עכשיו הוא גם בוודאי נחתך, למה הוא חייב לשבור כל כך המון דברים בערב אחד? תהיתי.

"כן, תפסיק לדאוג", צחק, "אני נכנס לבפנים, אתה יכול לחפות עליי ולהתפלל למה שמו שישמור לי מקום ראוי בגיהינום הדמיוני שלו", מלמל לעברי. גלגלתי את עיניי, אלוהים אדירים,  אני יוצא עם אתיאיסט.

צפיתי בו קופץ דרך החלון ונוחת בתוך המכולת, ובזמן שעמדתי מאחורי המכולת בחושך, חשבתי לעצמי מה לכל הרוחות קורה עם החיים שלי? אני באמת עומד כאן, בחושך, בשעות הקטנות של הלילה, ומחפה עליו בזמן שהוא גונב ממכולות? זה מטורף, לגמרי מטורף, לא משהו שההורים שלי היו מתגאים לשמוע, או שטרוי היה מאמין שאעשה - ולמרות הכל, יש משהו במחשבה שאנו עושים משהו שאינו חוקי, משהו אסור - שמרגש אותי וגורם לכל חושיי להתעורר. האנדרלין שלי פעם בעורקיי ולבי הלם בחוזקה. רוי גורם לי להפוך ליצור שמגחך וצוחק המון, עובר על החוק ונגרר ממסיבות. ואני אוהב זאת. אני לא יודע איך לכל הרוחות זה הגיוני, אבל זה כך.

"בטוח שלא רוצה להצטרף?", קרא רוי כקורא את מחשבותיי, "תלמד לחיות קצת!", הוסיף.

לקחתי נשימה עמוקה, חש ברוח מצליפה על פניי. אם ניתפס, נסתבך בצרות. פרצנו למקום, שברנו את החלון וגנבנו. ועדיין, אני משתוקק לתהות איך זה מרגיש. איך זה מרגיש... לעבור על החוק, לבחון גבולות, לצאת מתבנית המוסכמות המרובעת. מעולם לא עשיתי זאת בכל חיי, זה חכם לנסות עכשיו?

לפני שהבנתי מה אני עושה בכלל, מצאתי את עצמי עולה על פח המתכת, ומציץ דרך החלון השבור, אור הירח האיר במקצת אל המכולת, אך רובה הייתה חשוכה, ולא הצלחתי לראות את רוי, "רוי?", קראתי בלחץ. אני יודע שהוא בסדר, אבל עדיין. אני רוצה להיות בטוח.

הוא מיהר בחזרה לאלומת אור הירח שהקרינה על המכולת, והוא נראה כה יפה, מורד, ועושה דברים לא חוקיים בכלל, אבל עדיין יפהפייה. למרות החספוס, למרות הפגמים - אני חושב שהוא פשוט מושלם כך, "רק תקפוץ פנימה", צחק.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "אני הולך להתחרט על זה..", מלמלתי.

"אין זמן לחרטות בעולם הזה", הזכיר לי, ואני העברתי רגל אחת מעל החלון, לפני שהעברתי את הרגל השנייה, מתיישב על אדן החלון, "אני אתפוס אותך, פשוט תקפוץ, בייב", חייך לעברי, מתקרב.

לקחתי נשימה עמוקה, לעזאזל איתך רוי. אני מרגיש כמו ילד בן שש עשרה מדורדר.

קפצתי אל תוך המכולת, אל תוך הזרועות של רוי, אשר אחז באגני ועזר לי להתייצב על הקרקע, "ברכותיי, הפריצה הראשונה שלך, לכל דבר יש פעם ראשונה", התגרה בי ואני גלגלתי את עיניי, מחבק את עצמי. אני רוצה לצאת מכאן עכשיו. אנחנו נהיה במכולת הארורה הזו יותר מידי זמן ואז המשטרה תגיע ואז אני אסתכל על הסורגים מהצד הלא נכון.

"לא פרצתי, אתה שברת את החלון", לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "מה אתה רוצה בכלל לקחת מכאן?", שאלתי בבלבול.

הוא לחץ על מתג מסוים וכל האורות דלקו, גורמים לי למצמץ בעיניי שהחלו רק להתרגל לחושך, "אני רק רוצה לקחת קצת ציוד לדרך", מלמל לפני שהלך אל אחד המסדרונות של המכולת, ואני בפיזור דעת הלכתי אחריו.

"אתה עושה את זה המון?", תהיתי.

הוא משך בכתפיו, "לפעמים, עם טום", הסביר.

"אתה לפחות משאיר כסף בעד מה שלקחת?", שאלתי בספק. כמובן שהוא לא, זה למה הוא פורץ.

הוא הסתכל עליי לרגע כאילו הצמחתי עוד ראש, כמובן, גלגלתי את עיניי והוא אמר, "מוכר?! אתה כאן?!", קרא לחלל הריק, "לא, הוא לא כאן, אני לא רואה למי אני יכול לשלם, זו די בעיה, מצב בעייתי", מלמל.

"למה אתה קורא לו 'מוכר'? זה מעליב", טענתי, מתייצב לצדו. אני לא מאמין שהוא באמת הולך לגנוב. אבל הוא כבר שבר את החלון בכל מקרה.

הוא משך בכתפיו, "לא פצחתי עדיין איך בדיוק אני אמור לקרוא לו", התוודה.

"אתה לא אמור לקרוא לו באף שם", הסברתי, אני לא אמין שאנחנו מדברים על השטויות האלו. שיקח כבר את מה שהוא רוצה לקחת, ונלך מכאן מהר, "למה אתה בכלל גונב? זה לא שאתה לא יכול להרשות לך לקנות אוכל", הזכרתי לו, משלב את זרועותיי האחת סביב השנייה.

"אבל זה הרבה יותר כיף!", קרא בשעשוע.

התנשפתי, בזמן שראיתי אותו שולף שקית ומכניס לתוכה כריכי הודו וחזה עוף ענקיים ודי יקרים בשביל מכולת, הוא לא נורמלי, הייתי בטוח שאנחנו עומדים לקחת תפוח ומסטיק, "אלוהים", אמרתי בהלם.

"קראת לי?", חייך לעברי.

גלגלתי את עיניי, "אתה מאוד אתיאיסטי היום", ציינתי.

הוא השתחווה, "תמיד כאן לשרותך", התבדח, לפני שלקח בקבוק קולה וחפיסת כוסות חד פעמיות, "אני חושב שזה מספיק", ציין, בזמן שהעמיס בשקית נוספת פירות.

"אתה חושב?", אמרתי בכעס ובעלבון, "לעזאזל, היינו יכולים גם לקרוא לכל שאר החברים שלך, יש לנו מספיק בשביל פיקניק גיבושי!", הוא חייב להפסיק, עכשיו. הוא מתסבך יותר מידי. אני די בטוח שבעל המכולת היה שותק אחרי גניבת תפוח תמים, אבל לא אחרי הפשיטה המטורפת שרוי עשה. אני אפילו לא כל כך רעב, חשבתי. מניח את כפות ידיי על בטני. או שכן?

הוא נאנח, מחייך לעברי, "תירגע, בייב, תשתחרר", ביקש ממני, "אני די בטוח שאף אחד לא יחפש אחר גניבה מעוד מכולת מסריחה", הסביר לי בשביל לרסן את הפניקה שלי, "וגם, אם כבר להסתבך עם החוק, לפחות תהנה מזה".

הוא שלף פחית בירה מהמדף והציע לי, אך סירבתי בנימוס, והוא רק משך בכתפיו ברפיון והניח אותה בחזרה במקום.

"אתה אף פעם לא שותה", ציינתי, "לפחות אף פעם לא ראיתי אותך מחזיק משקה ביד, באף אחת מהמסיבות שהייתי בהן אתכם", הסברתי.

הוא לכד את שפתו התחתונה בין שיניו, "החרא הזה לא בשבילי...", מלמל, לפני שהביט בשקיות אשר אחז בידיו, ואז הביט בי, "בוא נלך, בייב", חייך לעברי.

הנהנתי, הגיע הזמן. כל רגע היינו עלולים להיתפס.

הוא רק לרגע עצר לצדי, לפני שהניח את השקיות על הרצפה, והרים אותי בקלות, גורם לי מתוך הרגל מכני לכרוך את רגליי סביב אגנו. הוא הצמיד את גבי לקיר, מעלינו החלון המנופץ והוא נישק אותי בתוקפנות. שפתיו לוכדות את שפתיי בשלו, אצבעותיי נשזרות בתוך שערו, ואני מאבד כל קצה איזון או שיקול דעת.

הלשון שלו חודרת אל פי, ומתחילה לרקוד עם לשוני, ואני מוצא את עצמי לא רוצה שהוא יפסיק. הפרפרים בבטני מתפרעים ללא שליטה, בזמן שדמי אומר שירה בעורקיי והנשיקה שלו היא החמצן שלי. אני לעולם לא ארצה פחות ממנו. אני תמיד אהיה רעב לעוד. הנשיקות שלו מסחררות אותי באופן הטוב ביותר שיש. ואני לא חושב שאי פעם אוכל להרגיש כך עם מישהו אחר, שאי פעם תהיה לי משיכה כה חזקה, כנה וחסרת שליטה כמו שיש לי כלפי רוי. זה לא קשור לעובדה שהוא גבר, זה הוא. פשוט הוא. אני לא חושב על האיסורים, על החטאים, אני חושב על כך שאני רוצה אותו, וכשאני מקבל אותו, אני בגן עדן.

"כל כך רך..", הוא מעביר את שפתיו על שפתיי ברפרוף, לפני שהוא מניע את אגנו בסיבובים ואני חש במפשעה שלו נלחצת כנגד שלי, בדיוק, אבל בדיוק, בנקודה הנכונה. בדיוק, איפה שאני רוצה. איפה שהגוף שלי מתחנן. הוא יודע היכן אני רוצה אותו וכמה. ואני לא יכול לדבר, או לחשוב. אני לא יכול לעשות דבר. אני קפוא, חסר נשימה, בזמן שאני מתמקד בתחושת מפשעתו כנגד מפשעתי ובתנועות האגן המיומנויות שלו. אלוהים...

הטיתי את ראשי לאחור, מרגיש את החמימות בין רגליי מתחזקת, ואת כל שרירי גופי נמתחים בזמן שאיבריי הפנימיים מתכווצים. אני מרגיש כאילו אני עולה באש, ולא מסוגל לעמוד בחום העז שקורן מנקודת המפגש בין שנינו, ואני פשוט נמס. מטה את ראשי לאחור, ומתמסר באופן מלא לתחושה שהוא מעביר בי. הוא העביר את שפתיו על אגני והגביר את מפגש המפשעות שלנו האחת בשנייה דרך בד מכנסי הג'ינס הדק אשר מפריד בינינו. ורק לרגע עוברת בי המחשבה שאני לא רוצה את הבד הזה שם.

"פאק, נייתן...", הוא גונח אל צווארי, ומעביר את לשונו על שקע עצם הבריח שלי, לפני שנושך את המקום בגסות, מוצץ אותו בתאווה, בחוזקה. אני מושך בשערותיו חזק יותר, עוצם את עיניי וגונח ביחד אתו, "רוי... בבקשה...", אני לוחש, בבקשה אל תפסיק. בבקשה, בבקשה תגרום לי לחוש טוב כך.

מעולם לא חשתי כך לפני. מעולם אף אחד לא נגע בי כך לפני, נישק אותי ו.. הרגיש אותי, לפני. רוי מסוגל ממש להרגיש אותי. אני הופך לפלסטלינה חסרת עמוד שדרה בין זרועותיו, ואני יודע שאם ישחרר עכשיו, אני אתרסק.

דמעות נקוו בעיניי, כאשר הוא הגביר את המציצה על צווארי. זה פשוט מרגיש כל כך פאקינג טוב. כואב, אבל באופן ממכר. באופן מעוור, מסחרר ופשוט כל כך מושלם. הוא מושלם. חבקתי אותו, מרפה משערותיו ורק נאחז בו, כאילו והוא כל העולם שלי. ובזה הרגע, הוא באמת היה.

ואז הוא הפסיק, "אם אני אמשיך כך... אני...", הוא התנשף, מביט בי, "פאק... מה שאני רק רוצה...", הוא התנשם והתנשף בכבדות, מביט בי במבט מלוכלך במקצת, לפני שלכד את שפתו התחתונה בין שיניו וכחכך בגרונו, "בוא נלך, בייבי..", לחש. לפני שהוריד אותי בעדינות על הקרקע, בודק שאני יכול להתייצב, ותומך בי עד שבאמת יכולתי לעמוד בעצמי.

נסתי לזכור כיצד נושמים. מה לעזאזל קרה עכשיו? איפה אנחנו? אלוהים.. אני רוצה את זה שוב. למה הוא התכוון? למה הוא הפסיק? הוא לא נהנה? תהיתי בפחד. המפשעה שלו אומרת אחרת, אז למה לכל הרוחות הוא הפסיק? אני רק רוצה לחזור לאותו המצב שהיינו בו שוב. הוא גרם לי לחוש כל כך טוב...

הוא עלה ראשון, מניח את השקיות על עדן החלון, לפני שקפץ, ניתמח בזרועותיו השריריות על מנת לטפס מהרצפה עד לחלון הגבוה, אני פשוט אשתמש בכיסא. חשבתי. הוא העביר את גופו בקלילות אל מחוץ לחלון, באותה מהירות שאתה נכנס, ולאחר מכן הוריד את השקיות עם האוכל הגנוב והניח אותן איכן שהו, אני לא אוכל מהאוכל הזה. ממש לא. פסקתי בהחלטיות.

הוא הציץ עם ראשו דרך החלון בחזרה, וגיחך בזמן שצפה בי גורר את הכיסא מדלפק הקבלה עד לחלון, "אל תצחק עליי, לא לכולנו יש שרירים כמו שלך", כעסתי בעלבון.

"אתה יפהפייה כמו שאתה", חייך לעברי, ורק לרגע גרם ללבי להיעצר מלכת ולסומק עז להתלהט על לחיי מעצם מילותיו. הוא אמר זאת כאילו זה מובן מאליו, אבל זה כלל לא מובן מאליו בשבילי. אף אחד שאני מכיר לא קרא לי יפה, אף פעם. מעולם לא חשבתי שאני יפה. רוי באמת חושב כך עליי? תהיתי. דמי קפא בעורקיי, אני מעדיף לא לבחון את זה עכשיו. אני אחשוב על זה אחר כך, במיטה, לבד.

טיפסתי על הכיסא, והוא זז לאחור, מאפשר לי להעביר את רגליי מעדן החלון, ולאחר מכן את פלג גופי העליון אך אוויר הלילה הקריר, "אוי... רוי, שכחתי לכבות את האור..", מלמלתי במבוכה.

הוא חייך, "לא נורא בייב, בוא נלך ל-", אך הוא אינו היה יכול להמשיך לדבר, לפני ששמענו את דלתות הכניסה של המכולת נפתחות במהרה, וקולות צעקות וצעדי כפות רגליים כבדות נשמעו מכל הסביבה. דמי הלם באוזניי ולבי נקרע מחזי. אלוהים. לא. לא. לא. אנחנו נסתמך. אנחנו נלך לכלא. זה הסוף שלנו. אנחנו נגמור כזוג גנבים מאחורי סורגים. פאק.

ידעתי שזו טעות. ידעתי שזו תהיה טעות שאני אתחרט עליה. חזי עלה וירד בנשימות מאומצות ורגליי קפוא על פח המתכת, בזמן שרק התמקדתי בצללים אשר נראים מבעד החלון השבור, ורק חכתי שהם יראו אותי בחזרה. כמו אידיוט. פשוט קפאתי.

אך אז, זוג כפות ידיים חזקות נכרכו סביב אגני ולפתו אותו בחוזקה, מורידים אותי למטה, "אנחנו חייבים לברוח, ביביי", אמר לי רוי, לפני שאחז בידי והחל לרוץ לכיוון מכוניתו, הייתי די המום עדיין, ונסתי לחזור להיות מרוכז אבל זה היה קשה, אז הבאתי לרוי פשוט לגרור אותי, "נייתן, אני לא רוצה לגרור אותך, תרוץ", פקד עליי, "הם לא יטפסו אותנו אם תרוץ ביחד איתי", קרא.

מצמצתי בעיניי. הלב שלי הולם בחוזקה, האוויר מתנדף מבעד לריאותיי, דמי מתפרע בכל גופי. המשטרה והמון זועם צווחים ממש מאחורי גבי, אני בורח עם מתאגרף חצוף ושקיות מלאות אוכל גנוב - אני חי.

ולפתע נמלאתי מרץ ואנדרלין מטורף, ורצתי עם רוי את כל הרחוב, הוא חנה את המכונית במרחק די רב מהמכולת בשביל לא לעורר חשד, עכשיו אני יכול להבין מדוע. אבל לא הרגשתי אפילו את המרחק, רק חשתי את פעימות לבי הנרגשות, את צלילות דעתי, ואת קול הצחוק של רוי אשר במהרה הצטרפתי אליו גם. אנחנו מטורפים. ואני פשוט נהנה מכל רגע.

במהרה נכנסתי למכוניתו, והוא נכנס גם מיד בעקבותיי. עדיין חסרי נשימה, הוא זורק את השקיות אל המושבים האחוריים, ומתניע את המכונית. לוחץ חזק על הגז, ואני מנסה  לחגור חגורה בזמן שהוא מנסה להשתלב בגסות ובחוסר זהירות טוטאלית בתנועת המכוניות הצופרות לעברו בכעס.

"אתה מטורף!", צחקתי. מסדיר את נשימתי, וברגע שבו הצלחנו להשתלב בזרם המכוניות, הוא השעין את ראשו לאחור, וחייך חצי חיוך מסופק, מסדיר את נשימתו. הוא היה נראה כה שליו ורגוע, כה מאושר ונינוח. ורק רציתי להעביר את אצבעותיי בשערו ולהניח את ראשי על כתפו.

וכך עשיתי. אני לא מתבייש, לפחות לא עד כידי כך. לא כמו פעם.

"אתה תמיד כמעט נטפס על ידי רשויות החוק?", שאלתי בגיחוך, בזמן שהנחתי את ראשי על כתפו, והוא כרך זרוע אחת סביב אגני, מקרב אותי אליו אפילו יותר, גורם לי לחוש בטוח למרות כל הכאוס שהתחולל בין רגע בעולמי. אני רוצה להישאר כך בכל רגע נתון ביום, אני אוהב את ההרגשה הזו של זרועו על אגני ואת ראשי על כתפו החזקה, כך שאני יכול לשאוף את ריחו הנקי ולנשום את חום גופו כמה שאני רק רוצה.

"לא", הודה, "אני מניח שנוצרה תקלה טכנית, אבל הצלחנו להתגבר עליה".

גלגלתי את עיניי, "נהניתי..", לחשתי, "לברוח, זה היה.. די מרגש..", אמרתי במבוכה.

הוא ליטף את גבי באצבעותיו, "גם אני נהניתי, בייבי", הוא נשק על ראשי, "הרבה יותר כיף לגנוב איתך", יכולתי לתאר לעצמי את החיוך השובב שעל שפתיו, ואני האדמתי מהמחשבה על מה שקרה ממקודם. עצמתי את עיניי, אף אחד לא נגע בי ככה. אף אחד. אף פעם.

"אבל אנחנו לא גונבים שוב", הבהרתי בפניו.

"מוסכם", צחק.

"לאן אנחנו בכלל נוסעים?", שאלתי בבלבול.

"אתה תראה...", מלמל.

התיישבנו בקצה גשר מצודת לונדון, מעל נהר התמזה, לבסוף  לא יכולתי לעמוד בפיתוי ואכלתי גם כריך גנוב ולא חוקי, "יש סיבה שאתה לא אוהב לשתות?", שאלתי, מביט בנהר.

"כן", אמר בשקט, "אז איך זה היה?", הוא שאל, מביט בי בציפייה, לפני שהספקתי בכלל לנתח את התשובה הפשוטה, ההחלטית והקרה שלו.

התבוננתי בו בבלבול, "השעה 4 לפנות בוקר, איך מה היה?", צחקתי. כשחושבים על זה, אני מאוד רחוק מהבית. ממש רחוק. בוודאי אגיע הביתה רק בבוקר.

הוא גיחך, "הדייט הראשון שלנו", הסביר, והוא במהירות הטה את ראשו בחזרה אל נהר התמזה המואר באורות העיר, יכולתי לראות מעט סומק על לחיו והוא נראה מובך. הדייט הראשון שלנו? השתנקתי. זה.. כל זה, כל זה היה דייט? איך לכל הרוחות אנחנו בדייט ואני אפילו לא יודע את זה?!

"על מה אתה מדבר... דייט ראשון?", שאלתי בבלבול.

"נסתי להיות מקורי, אמרתי לך שזה יהיה מפתיע", מלמל, נשמע במקצת חסר ביטחון.

חייכתי לעברו חצי חיוך רך, אני לא רוצה שהוא ירגיש רע עם עצמו. אני נהניתי, אני באמת נהניתי אתו הערב. זה היה ערב ארוך שקיבל תפנית שלא צפתי לה כלל עוד מוקדם יותר בבית הקפה, כשרק תכננתי להשאיל ספר מהספרייה ולקנות תה, אני לא יודע איפה הספר, ואני לא זוכר למה בכלל כעסתי עליו עוד.

הנחתי את כף ידי על כף ידו, משלב את אצבעותינו האחת בשנייה, לפני שנשקתי לשפתיו, "תודה, זה היה דייט ראשון... יוצא דופן", צחקתי.

"אולי פעם הבאה נלך לפארק, או למשהו קצת יותר תרבותי ונורמלי", הציע.

גיחכתי, "אני אשמח", אמרתי, "אנחנו נוכל להיפגש מחר?", תהיתי.

הוא לכד את שפתו התחתונה בין שיניו, "יש לי קרב בשבת הבאה, אני צריך להיות באימונים במשך השבוע, אבל אולי אני אוכל להיפגש איתך אחרי הכנסייה הקטנה שלך", הציע.

"קרב מול מולי?", התעלמתי מכל שאר המשפט שלו. אני יודע שאני צריך להתרגל לכך שהוא מתאגרף, אבל זה לא אומר שאני יכול לקבל את זה. עדיין לא. זה לא שאני לא רוצה להיות שם בשבילו ולטפל בו, אבל אני שונא את המחשבה שהוא מתפרנס מלהכות אנשים אחרים ולהניח להם לחבוט בו בחזרה כאילו והוא אינו שווה דבר. אני שונא את העסקים המלוכלכים והמושחטים האלו, למדתי המון עליהם מטרוי. זה לא מקום טוב.

הוא בלע את רוקו, "מול טרוי", לחש.

ידי בין רגע, באופן מכני התנתקה משלו, ופניי חזרו להתמקד בקרקע. אני לא רוצה לאכול יותר. אני רוצה להקיא.

"נייתן?", הוא שאל בזהירות, כמנסה להגיע אליי. אבל לא רציתי שהוא יגיע. רציתי לרגע להיות לבד עם עצמי ולהבין גם, שאני יוצא עם הגבר שמתכנן לרסק את אחי על הזירה. גם את זה קשה לי לקבל. למה דווקא את טרוי?

"דבר אליי...", הוא לחש, מתחנן.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, לוקח נשימה עמוקה, ראשי היה צלול אבל הרגשתי שאני שוקע ועולה באש, "אתה בוחר את זה... או-", אני יודע את התשובה, אני רק רוצה לוודא.

"זה נקבע בשבילי", הוא אמר בין רגע. לפחות זה. עדיין לא מספיק טוב, אבל לפחות זה.

ואז נזכרתי.

זה הקרב שטרוי הזמין אותי אליו. אני מוזמן לקרב הזה, ואני צריך להיות בקבוצה הצהובה, בקבוצה של טרוי. אני צריך  לשבת בצד התומכים של טרוי. אלוהים.

"אני גם הולך לקרב הזה...", לחשתי, "ואתה יודע איזה מדי קבוצה אני אלבש רוב הסיכויים", מלמלתי.

הוא לקח נשימה עמוקה, מתקרב אליי עוד קצת, בזהירות ובאיטיות, "ברגע שבו נשקתי אותך, ידעתי מי זה אח שלך, וידעתי איך בוודאי יראו כל הקרבות שלי מולו, ועדיין נשקתי אותך והסכמתי לתת לנו הזדמנות, אז אל תדאג בגלל זה", הוא ליטף את גבי, "הוא אח שלך, איזה מן בן אדם אני אם אני אומר לך ללכת נגדו?", אמר בביטחון ובנחישות, "אני רוצה שתהיה שם, תתמוך בו, אני אהיה בסדר, אתה צריך לדאוג לאח שלך נייתן, אני לא מצפה ממך לפחות או יותר מזה", הבטיח.

התבוננתי בו, חש את הדמעות ללא כל שליטה דוקרות את עיניי, "אבל אני רוצה להיות שם איתך גם...", לחשתי, מרגיש שאני עומד להתפרק כל רגע, "איך אתה חושב שאני ארגיש כש... כשאני אראה.. את אח שלי, או כל אחד אחר... מרביץ לך? איך אתה חושב שאני...", אך היבבות השתלטו ולא הצלחתי לדבר, "אני לא אהיה בסדר עם זה רוי...", יכולתי לחוש דמעות מלוחות ובוגדניות זולגות על לחיי ומטפטפות על מכנסיי.

תמונות של רוי שרוע חסר אונים על הזירה, מובס, מדמם ופצוע, בזמן שטרוי חג במעגלים בקריאות ניצחון על הרחבה פלשו אל מחשבותיי, והמחשבה על כך שאני לא יכול להיות שם ולהניח את ראשו בחיקי - זעזעה אותי. עצם התמונה הזו שיתקה אותי וגרמה לבכי שלי להתחזק. אני לא רוצה שהוא ילחם. אני לא רוצה שהוא יפגע. אני לא רוצה לא להיות שם בשבילו, אלא להיות בקבוצה היריבה. לעזאזל עם המצב הזה. עם המצב המסריח הזה. אני מרגיש כיושב בין שני כיסאות, ונופל ביניהם.

"אני מצטער שזה ככה...", לחשתי, קובר את פניי בין זוג כפות ידיי ובוכה. אני פתטי. כל כך פתטי ומעורר רחמים, אבל לא אכפת לי, בכלל לא אכפת לי שזה ככה. אני פשוט רוצה לבכות ולפרוק את כל הזוועה שאני מרגיש החוצה.

הוא בין רגע התעשת מההלם שהוא היה שרוע בו, ומיהר לעטוף אותי בין זרועותיו וקירב אותי אליו, ביד אחת מצייר עיגולים על גבי ובאחרת מקרב את ראשי אל כתפו, קובר את אפו בשערי, "לא, ביביי... אל תבכה.. פאק, נייתן בלי דמעות", הוא התנשם, בזמן שהרטבתי את חולצתו, "אני מבטיח לך שהכל יהיה בסדר, אני לא אפגע בו באופן חמור, ולא אתן לו לפגוע בי בחזרה, במיוחד כשאני יודע שאתה תצפה בזה", הוא הפציר בי, "ואז נוכל להיפגש אחרי זה, ואנחנו נצחק על זה, אני מבטיח לך שאנחנו נצחק על זה, בייב", ניסה להרגיע אותי.

לקחתי נשימות יציבות, מנסה להירגע ולהתנחם אל תוך מגעו וחיבוקו החמימים, "אני רוצה להיות שם בשבילך רוי...", לחשתי.

"עצם זה שאתה תהיה שם, זה מספיק בשבילי", הבטיח, "אני מבין את זה, נייתן, אתה צריך להיות שם בשביל טרוי, זה ברור, אני לא מבקש ממך אחרת", הזכיר לי, "הכל יהיה בסדר, עם כולנו", המשיך להרגיע אותי.

חזקתי את האחיזה בו, מרגיש בטוח ומוגן. מרגיש שזה בסדר לבכות, ושהוא אינו יפציר בי עוד להירגע, אלא הוא יניח לי לעשות זאת בזמן שלי. חשבתי על ההבטחות שלו, הוא נשמע כנה, ואני רוצה להאמין שהוא באמת יקיים אותן. מאז שהוא פגש בי, הוא נמנע באמת מפגיעה משמעותית או קטטה עם טרוי.

אני צריך לבטוח בו, אני יודע שאין לי כל אפשרות אחרת. אני לא יכול להיות בקבוצה שלו. אני לא יכול ללכת נגד אח שלי, זה מעבר לכך שהוא אחי, אני לא יכול לגרום לו לגלות עליי ועל רוי. אסור שאף אחד ידע על זה. אני חייב לבטוח בו שהכל יהיה בסדר, אין לי ברירה, אין לאף אחד מאתנו ברירה.

אני שונא את המצב הזה, אבל אני חייב ללמוד להתרגל אליו ולקבל אותו. אני פשוט חייב.

"אני סומך עליך, רוי", לחשתי.

הוא הביט בי, ואחז בפניי בין כפות ידיו הגדולות והמחוספסות, מנגב בעזרת אגודלו ברכות את דמעותיי מפניי הלחות, "אני מצטער שגרמתי לך לבכות...", לחש, נראה לא יציב במיוחד.

לקחתי נשימה עמוקה,  "זה לא אתה.. זה כל המצב המסריח הזה", נאנחתי.

הוא שלח לעברי חצי חיוך מובס, ואני חייכתי לעברו גם. אני מניח שאנחנו צריכים להתמודד עם זה.. אבל אני לא יודע אם אני מסוגל, או שאני רוצה. התמודדתי עם כל כך הרבה חרא, מצד כל הסובבים אותי. ונמאס לי להילחם, להתרגל למצבים ולספוג הכל. רוי באמת שווה את זה? תהיתי.

וכשהוא נישק אותי נשיקה קטנה וכרך את זרועו סביב כתפי בזמן שצפינו בנהר התמזה היפהפייה, רציתי להאמין שכן. באמת רציתי להאמין שכן, אבל אני פוחד מהתוצאות של מערכת היחסים הלא יציבה כלל הזאת.

_________________________-

הסיפור חזרררר אני מתרגשתתת כל כך התגעגעתי לזה!!

תרגישו חופשי לשאול כל שאלה לגבי דמויות ששכחתם או בכל נושא אחר בהודעות או אפילו כאן בתגובות, אני איהנה לכל שאלה בשמחה! 3>

שוב, אין מילים להסביר את הערכה המטורפת שלי כלפי כל אחד ואחת ממכם. אוהבת 3>