לא הצלחתי להחזיק את הנשימה שלי למספיק זמן, לא רסנתי את פעימות לבי, אני עדיין חש בהתכווצות הארורה הזו בעמקי בטני ובמתיחות המשכרת חושים הזו בין רגליי, לפני שהרגשתי את השפתיים הרכות והחמות שלו על שלי. הוא מנשק אותי.

יש רגע שתמיד קראתי עליו בספרים. קיים רגע בין נשיקה ולבין מבט, שבו העולם עוצר מלכת וקופא למשך רגעים קצרים, והדבר היחידי שמורגש זו הציפייה לאותה נשיקה. הרגע הזה הוא רגע כה מותח, הוא נתלה באוויר בתחושת מחנק מטלטלת. הרגע הזה הוא רגע כה מושלם, אשר נמשך למשך דקות ספורות אך מרגיש כמו נצח. ומתי שהרגע הזה נגמר, ההבנה הזו מכה בך כדלי מלא מי קרח קפואים וגורמת לי להבין, שזו רק ההתחלה.

זה מה שהרגשתי לפני שרוי נישק אותי.

השפתיים של רוי כל כך רכות, חמימות ומזמינות שמצאתי את עצמי שוכח מכל המחסומים שמוצבים ביני לבינו, חוצה אותם ומתעלם מהקיום שלהם באופן מוחלט, ורק נשען קרוב יותר אליו, מתמקד בתחושה המענגת ביותר שחשתי אי פעם, ומתמכר אליה. מתמכר אליו.

הנחתי לזרועו החזקה של רוי להיכרך סביבי ולעלות אותי בעדינות כך שאני ישוב עליו, כורך את רגליי סביב אגנו ורק נצמד אליו עד כמה שאני יותר יכול, אני נואש לקרבה הזו בינינו, רציתי אותה כל כך המון זמן, יותר מידי. כף ידו החופשית והמצולקת אחזה בלחיי, אגודלו המחוספסת מלטפת ברכות את עורי כאילו ואני חפץ יקר ערך, כאילו ואני מסוגל להתנפץ בין ידיו או לברוח כל רגע. אצבעותיו נחפרו אל תוך העור של האגן שלי, כאילו והוא לעולם לא רוצה להרפות ממני, ואני קברתי את אצבעותיי בשערו בחזרה, בזמן שמצאתי את עצמי מעמיק את הנשיקה ומניח ללשוני לפגוש בלשונו אשר חפשה בנואשות בעקבותיה, מרגיש את בטני מתהפכת בזמן שהוא פלט גניחה צרודה מבעד לשפתיו לחלל הקטן אך הרב יותר מידי שביני לבינו.

השפתיים שלו לא לחצו כנגד שלי, אלא הוא התאים את קצבן לקצב שלי, מנשק אותי ברכות ובמסירות, מעמיק את הנשיקה באופן מתון, לא מניח לרגע מהאגן שלי או מהפנים שלי, ואני רק חופר את אצבעותיי עמוק יותר בשערו הכהה. ראשי הסתחרר ודמי התפרע בכל גופי, הרגשתי את לבו פועם בחוזקה כנגד לבי, ואותו הרעד המצמרר והמחשמל אשר הכה בי בחוזקה הכה גם בו, ומצאתי את עצמי מחייך אל תוך הנשיקה.

אין לי מושג ממש מה אני עושה, אבל אני לא יכול, או רוצה, להפסיק. הפה של רוי באותו הטעם בדיוק כפי איך שדמיינתי לעצמי שהוא יהיה, אני מסוגל להרגיש נגיעות של מנטה על קצה לשונו ואני רוצה לטעום רק עוד ממנה, ממנו. אלוהים. הוא מנשק אותי. באמת מנשק אותי. זה באמת קורה. אני מסוגל לחוש את המתכת הקרירה שעל שפתיו לוחצת על שפתיי ואני אוהב את זה, אני אוהב כל רגע מהנשיקה הזו. כל הגוף שלי עולה בלהבות ובוער, אני מרגיש כאילו אני עומד להתפוצץ כל רגע אך לעולם לא אמות או אכבה, וזו תחושה שמעולם לא הרגשתי לפני, גם לא בחלומות הכי פרועים שלי, לא חשבתי שאחוש כה חי ומאושר מנשיקה.

הוא רק לרגע עוצר את הנשיקה ואני מוצא את עצמי נושם ושואף אוויר בדיוק כמוהו, אך צמא ומשתוקק לשפתיו יותר מאוויר. הנשיקה הזו היא כמו חמצן בשבילי, אלוהים. עיניו הכהות מתמקדות בשלי, לפני שאגודלו מלטפת את שפתיי, "פאק, נייתן", הוא מתנשם בצרידות אשר שולחת הבזקים היישר אל בין רגליי וגורמת לפרפרים לקרוע את בטני, לפני שהוא תוקף את שפתיי מחדש,  והלב שלי מתפוצץ בחזי. לשונו מוצאת את לשוני במהרה ואני מרגיש הקלה שוטפת את כל גופי מהמגע החמים.

אני מסוגל לחוש במפשעתו כנגד המפשעה שלי, ואני מוצא את עצמי גונח וכה נהנה מהמגע הזר והלא מוכר הזה יותר ממה שציפיתי. המחשבה על כך שאני מסוגל להשפיע עליו כך רק מנשיקה, גורמת לחמימות המצמררת בין רגליי להתגבר ולחזי לשקוע, בזמן שאני מושך במקצת בשערו, אני אפילו לא יודע למה אני עושה את זה,אני פשוט רוצה להרגיש אותו. אני רוצה להשפיע עליו. אני רוצה לגרום לו לרצות אותי כפי שאני רוצה אותו.

הוא גונח שוב ואני מוצא את עצמי פולט גניחה מיד אחריו בזמן שאני מניע את אגני כנגד אגנו, יוצר חיכוך בין המפשעות שלנו, ואני לא מבין מי זה לעזאזל הבחור הזה, אשר מנשק את הגבר המקועקע והפצוע הזה, יושב עליו ונע עליו ומרגיש שזה הדבר הנכון ביותר שהוא יכול לעשות. אני לא מאמין שזה אני. אני לא מאמין שזה באמת קורה. הוא מנשק אותי, רוי באמת מנשק אותי כל כך בצורך,כל כך ברוך, כה המון תשוקה מחשמלת מתנפצת סביבנו ונכווית על העור שלי, גורמת לי רק לעלות בלהבות אפילו יותר. הלב שלי מעולם לא הלם כל כך חזק והדעה שלי מעולם לא הייתה כה צלולה וריקה מכל מחשבה. אני לא יכול לסמוך על החושים שלי עוד כי הם מעורפלים מהמגע שלו. אני עצמי, מעורפל ממנו.

הוא מנתק את מגע שפתינו ואני מיילל מאובן המגע, יושב קפוא עליו ומביט בו בצורך שינשק אותי, אך אצבעותיו נכרכות סביב שערי ומסיטות אותו מצווארי, לפני ששפתיו זזות לעבר צווארי ומפזרות עליו נשיקות קטיפתיות רכות וקטנות. אני מסוגל לחוש את הנשימה שלו חולפת על עורי בדגדוג מצמרר, וגופי נתקף עווית באובדן שליטה מסחרר. הוא מושך במקצת בשערי על מנת להרים את ראשי, ואני מוריד את האצבעות שלי לצוואר שלו על מנת לאחוז במשהו ולשמור על היציבות, למרות שזרועו אשר כרוכה סביב אגני מחזקת את האחיזה, הוא מנסה להראות לי שהוא שומר אותי יציב, אני חושב. אבל זה לא מספיק. אני לא מרגיש דבר מלבד את המגע של השפתיים שלו על העור שלי וזה משכר.

אני מסוגל לחוש את השיניים שלו על עצם הבריח שלי ואני נאנח, פולט גניחה רועדת, התשוקה מתפשטת בכל גופי ולוקחת מפניי כל פיסה של כוחות, שליטה עצמית או חשיבה הגיונית שעוד נותרו בי - כשהוא מתחיל למצוץ בעדינות את עורי. מעולם לא חשבתי שאנשק ככה מישהו והוא ינשק אותי, ואני אפילו לא אהיה מובך. אני חש כה טוב עכשיו. אלוהים. מעולם לא חשתי כה טוב כמו עכשיו. הוא אינו מכאיב לי אלא רק מוצץ בעדינות ובמסירות את עורי, מלקק במקצת את צווארי, שותל נשיקה קטנה נוספת וממשיך למצוץ את העור הרגיש, מגביר את הקצב במקצת ואני מחזק את אחיזת רגליי סביב אגנו. אני רק רוצה להיות קרוב אליו.

אני מטה את ראשי לאחור על מנת להותיר לו גישה מלאה לצווארי ועוצם את עיניי, מתמכר לתחושה המענגת והמערפלת חושים הזו. כל המערכות שלי דלוקות ואיבריי הפנימיים מכווצים בזמן שאני הולך לאיבוד, הולך לאיבוד ברוי. אז אני מתרכז אך ורק בדרך שבה רוי מנשק את הצוואר שלי במסירות וברכות שכזו, באופן שבו הוא אוחז באגני במגננה אך גם בעדינות בכדי לא לפגוע בי או להכאיב, ובחמימות גופו אשר נדבקת לקצות אצבעותיי בכל הזמן שבו הן כרכובות סביב צווארו. כל מה שאני רוצה לשמוע עכשיו זה את האנקות והאנחות הצרודות והסקסיות האלו שנפלטות מבעד לפיו ואת פעימות לבו, זה הצליל האהוב עליי ביותר בעולם, מיד לאחר צליל הצחוק שלו.

הוא העלה את מבטו בחזרה אל עיניי, ואני יישרתי את עיניי לעברו בחזרה, מרגיש את הלב שלי מתכווץ ואת חזי עולה באש, בזמן שנשמתי מתקלחת בגרוני. הוא כל כך יפה, אלוהים. רבים יכולים לומר שיש בו כה המון פגמים, אבל לדעתי הם רק משלימים אותו. ואני מוצא את עצמי רק רוצה שהוא ידע עד כמה יפה הוא באמת.

נותרנו כך, חולקים רגעים ספורים של שתיקה אשר הרגישו כמו נצח, לפני שהוא נאנח ושלח לעברי חיוך מעורפל במקצת ומובס, "מה אתה עושה לי נייתן?", הוא שאל בשקט.

חייכתי לעברו במבוכה, משפיל את ראשי ונותר בשקט, אני לא יודע מה אמור לקרות עכשיו. מעולם לא הייתי במצב הזה לפני, אני רק יודע שאני מעדיף להישאר כך בשקט, אנחנו קרובים אחד לשני, כרוכים האחד סביב השני - או שנתנשק שוב. אני לא רוצה שהוא יחזיר אותי לבית. אני לא רוצה ללכת. אני לא רוצה לעזוב אותו ולהיות רחוק ממנו. ורק המחשבה על להיות רחוק ממנו, או מה יקרה מחר, גורמת לי לקבור את פניי בצווארו ולכרוך את זרועותיי סביב צווארו בנזקקות, לא אכפת לי עד כמה ילדותי, אובססיבי, או אפילו דפוק זה יכול להיראות מהצד. אני רק יודע שמעולם לא הרגשתי כך לפני, ושהוא חשוב לי. הנה, הודיתי בזה. אני צריך אותו.

הוא החזיר לי חיבוק בחזרה, "מה קרה?", שאל ברכות.

"מה יקרה מחר?", שאלתי את השאלה הבלתי נמנעת, לפני שהתיישרתי בחזרה, משחק באצבעותיי וכורך אותן האחת בשנייה, יוצר פלונטר אחד גדול.

הוא הניח את כפות ידיו על פניי בעדינות והעלה את מבטי בחזרה אל מבטו, "מחר אני אקח אותך לדייט, נייתן", הוא אמר ברוגע.

עיניי נפערו בהלם ולבי הלם בחוזקה. הוא צוחק, נכון? דייט?!

"אתה רציני?", פלטתי בקול גבוה יותר ממה שתכננתי.

הוא הנהן, "כן, למה אתה נראה כל כך מופתע?", הוא שאל בבלבול.

הוא לא יכול לקחת אותי לדייט. הוא השתגע?! זה לא עובד כך. הוא לא יכול לנשק אותי ויום אחרי זה לקחת אותי לדייט ארור, או שזה כן עובד כך? מאיפה לכל הרוחות מישהו מאתנו אמור לדעת?! אנחנו שנינו חסרי ידע בכל הקשור למערכות יחסים, לעזאזל. ומה זה אומר? שאנחנו זוג? רוי הוא... הבן זוג שלי? אבל... אני אפילו לא בטוח שאני בכלל נמשך לבנים, אני רק יודע שיש לי רגשות חזקים כלפיו. אבל להצהיר זאת בקול? זה משהו שונה לגמרי, לעזאזל, אין לי ביצים בשביל זה.

וטרוי, מה טרוי יחשוב על זה אם יגלה? הוא רוב הסיכויים ישיג אקדח ויהרוג את שנינו. וההורים שלי, הם ימותו, אמא שלי תחטוף התקף לב במקום. אני אמור להיות עכשיו בדייט עם דיאנה, לכל הרוחות, הם ישתגעו, הם יזרקו אותי מהבית ואני יהיה מוחרם שוב ויקראו לי בשמות.

לפתע, כל המחסומים עלו בחזרה על פני השטח וגרמו לי להתרחק ממנו. אני לא יכול לעשות את זה. זה מוקדם מידי. אני פשוט לא יכול לעשות את זה.

רוי הבחין בכך שאני מתרחק והוא מיהר ללכוד את מבטי, "היי, לא, אל תעשה את זה, אל תעלם שוב", קולו נשמע כמעט מתחנן, "בבקשה, אל תעלם לי שוב", הקול שלו נשמע כמעט נואש, וזה גרם למשהו בי להישבר, אני לא רוצה לשמוע את הקול שלו כך. אני לא מסוגל לשמוע אותו כך.

"אני יודע בדיוק על מה אתה חושב נייתן... אני גם חשבתי על זה, כל כך המון, אבל פאק, אנחנו צריכים לשים זין על זה, אתה יודע, אנחנו פשוט צריכים לשים זין על כולם", הוא נראה מפוזר ועיניו התערפלו בחזרה, אפו התכווץ והזוהר שבהק ממנו החל להיכבות, ואני אשם בכך. לא. לא, בבקשה, לא. אני רוצה לבכות. אני רוצה לנשק אותו. אני רוצה ללטף כל שביב של דאגה מהפנים היפות שלו ולהראות לו שהכל יהיה בסדר. אבל אני לא יכול.

"כי.. כי מה שיש לנו, זה.. אני לא יודע איך להגדיר את זה, אבל אי אפשר להתעלם מזה, אתה מבין?", הוא שאל, מצפה שאשיב בחיוב ואסכים אתו, שאעזור לו.

קול ההיגיון שבראשי מובס מחדש. הלב שלי אומר לי לנשק אותו ולקפוץ ביחד אתו אל הצוק, והראש שלי אומר לי לרדת מהברכיים שלו ולבקש ממנו שיחזיר אותי בחזרה הביתה - לשכוח ממנו, ולהפסיק להתנהג כמו זונה ממין זכר, להפסיק לחטוא. זה לא בסדר. אני לא אמור לנשק כך אנשים, זו התנהגות מלוכלכת. מה יחשבו עליי...?!

אבל לפני שאני מצליח להניח להיגיון להכריע, אני מוצא את הגוף שלי נדחק אליו באופן כמעט מכני והשפתיים שלי פוגשות בשלו מחדש, הגוף שלי מקבל יישות משל עצמו ופועל על פי רצונו הפרטי, כאילו והוא יודע משהו שאני בעצמי לא יודע. הגוף שלי נואש לו וזקוק לו, וככל שהנשיקה נמשכת כך גם ההיגיון שלי משתבש ומתערפל ואני שוכח מהכל שוב. הנשיקה שלו מסוגלת לגרום לי לטבוע במצולות אך גם לרחף כמו נוצה ברוח. אלו יכולתי לבחור לחוש רק רגש אחד, זו הייתה בוודאי ההרגשה הזו. היא מסוגלת להשכיח ולרפא כל דבר בעולם הזה.

התנתקתי ממנו וחייכתי לעברו, והוא הביט בי חצי מחויך חצי מבולבל, "זה אומר שאתה מסכים?", הוא שאל, מגחך במבוכה. רוי, מובך? זה גרם לי לחייך לעברו ברכות.

ליטפתי אתה הזיפים שלו באצבעותיי, לוכד את שפתי התחתונה בין שיניי ולוקח נשימה עמוקה, "אנחנו צריכים להיזהר", לחשתי, מנסה לקחת אחריות במקצת על המצב. אני לא מאמין שאני באמת נותן לזה הזדמנות, זה מטורף. ואני אוהב את הסוג של הטירוף הזה, יותר מידי אוהב בשביל שיהיה מסוגל לוותר עליו. ומשהו בתוך תוכי, פשוט צווח שזה שווה זאת. שהוא שווה את זה.

הוא הנהן, "כן, אני מבטיח לך שזה יהיה זהיר", הוא הסכים. שנינו מודעים לרעש שזה יכול לעורר אם יגלו זאת, ואני שמח שהוא מבין אותי. אבל גם שנינו מודעים לעובדה שאנחנו לא מסוגלים פשוט להרפות האחד מהשני. אני לא בטוח מתי זה קרה בדיוק, אבל הרגע הזה שינה הכל. אני לא יכול לוותר על מה שיש לי אתו, אני יודע שייסורי המצפון שלי ורגשות החרטה יאכלו אותי בייסורים מענים חסרי רחמים, ילקו אותי על העובדה שאני פחדן ארור וילדותי. והגעגוע לגבר הזה כנראה ירסק אותי לגורמים.

חייכתי לעברו חיוך זוהר, "אז אני מסכים", לחשתי, חש בפרפרים ממלאים את בטני מחדש ואת חזי שוקע בזמן שהלב שלי פועם בחוזקה. הוא חייך לעברי בחזרה ונשק נשיקה קטנה לשפתיי. אנחנו באמת הולכים לעשות את זה. אלוהים. אנחנו משוגעים.

אני רוצה לשאול אותו מה זה אומר עלינו עכשיו, אם אנחנו... זוג. אבל רק המחשבה על כך גורמת למבוכה ללהוט על לחיי בעוז, ואני מחליט לדחוק את כל השאלות האלו לפעם האחרת. למעשה, אני מחליט לדחוק את כל החששות, ההרהורים, הפחדים והמחסומים הארורים  אל אחורי מוחי ולהשאיר אותם שם לבינתיים. כל עוד אני כאן אתו, חולק את הרגע המושלם הזה לצדו, אני מעדיף להיות מאושר ושליו, וליהנות מכל שנייה, כי כל שביב של רגע הוא יקר ערך עבורי כעת.

"לאן נלך?", שאלתי אותו, מניח את ראשי על חזהו והוא רק המשיך לכרוך את זרועותיו סביב אגני, מחבק אותי ברכות. אני מפחד שאני מתחיל להיות כבד עליו, אבל אני לא יודע איך לרדת ממנו בלי שזה יהיה מביך, אני לא רוצה לרדת, אבל אני גם לא רוצה להכאיב לו.

הוא משך בכתפיו, "תן לי להפתיע אותך", התחמק, מגחך לעברי, ואני חייכתי לעברו בחזרה. משהו בי, מאושר מכך שרוי מעולם לא היה במערכת יחסים לפני, שאני הדבר הכי קרוב שאי פעם היה לו לזה, ואני שמח שהוא שלי. אנחנו חולקים דייט ראשון, פשוטו כמשמעו, דייט ראשון, ביחד, והמחשבה הזו מרגשת אותי וגורמת לחיוך שלי לגדול בטיפשות.

לפתע, משהו מהדברים שאמר ממוקדם עלו לראשי, ושאלתי אותו בבלבול, "מה זאת אומרת שחשבת על זה המון? חשבת עליי ועליך המון?", תהיתי בקול.

הרמתי את עיניי לעברו והוא נראה מובך והסמיק במקצת, והמראה הזה פשוט החמיא לו יותר ממה שצפיתי שיחמיא, הוא לכד את שפתו התחתונה בין שיניו ויכולתי לחוש בחזהו המוצק עולה ויורד בכבדות ואת פעימות לבו מתגברות, וזה גרם לי לרכך את ראשי בחזהו אפילו יותר, מתענג מהחום שלו ומהתחושה השלווה שהוא משרה בי.

הוא ליטף את גבי, "כן, אפשר להניח זאת כך", אמר לבסוף.

גיחכתי לעברו, "זו דרך מעניינת לנסח את זה", צחקתי.

הוא פלט קללה בשקט, "מה אתה רוצה לשמוע? שרציתי אותך מהרגע שהופעת בטעות בדלת של החדר ההוא? שכל מהלך היה מחושב בשביל להשיג אותך?", הוא שאל בקול מובס.

זקפתי את גבתי לעברו, הוא תפס אותי לא מוכן כלל והתמתחתי, מתיישב באופן זקוף עליו ומטה את ראשי בהלם אך גם בבלבול, "מה זאת אומרת כל מהלך היה מחושב?", שאלתי בקול חנוק. השפתיים שלי יבשות ואני לא מזהה את הקול שלי, אני לא יודע ממה אני יותר מופתע,מכך שהוא באמת רצה מישהו כמוני או מכך שאנחנו בכלל מנהלים שיחה על נושאים שכאלו. אני מניח שזה פשוט ערבוב קטלני מידי של שניהם.

הוא השפיל את ראשו, מנסה להתחמק ממבטי, אך אני אחזתי בשני צידי פניו והעליתי את מבטו, אני לא מבין מהיכן האומץ הזה כך לדרוש מידע הגיע, אבל אני באמת סקרן עכשיו, ולעזאזל, מוחמא, כל כך מוחמא, שאני מחייך כמו אידיוט בזמן שאני אוחז בפניו בקשיחות ומנסה להישמע סמכותי, "אז? ספר לי", ביקשתי ברוך.

הוא אחז באחת מכפות ידיי והוריד אותה מפניו, מנשק את פנים כף היד לפני ששילב את אצבעותיו באצבעותיי והניח בחיקו, "אתה באמת לא מבין?", שאל בחצי חיוך, ואני סמנתי בראשי לשלילה. הוא הביט בי למשך רגעים ממושכים, פשוט מתמקד בפנים שלי ועיניו ברקו. הוא מחייך חיוך שלא ידעתי איך לפרש, אך זה גרם לו להיראות כה זוהר, ויכולתי להביט בו כך במשך כל היום, לפני שהחל לדבר.

"נייתן, לא שתיתי ביציאה הראשונה בבר כי רציתי לקחת אותך במכונית שלי ולוודא שאתה בטוח עד הרגע שהגעת לאח שלך", הוא החל, "אני בקשתי מטום שיקח את המספר פלאפון שלך, בזמן שהיית בשירותים", הזכיר לי, "ואז שמרתי אותו בפלאפון שלי, אך עדיין לא הייתי מוכן לשלוח לך הודעה אז שלחתי לך הודעות בשמו של טום בתקווה שתענה להצעה ותופיע במסיבות, זה גם למה אני תמיד הסעתי אותך, טום לא ידע על אף אחת מההזמנות האלו", הוא לקח נשימה עמוקה, עוצם את עיניו ומהדק את אחיזתו בכף ידי, לפני שאמר בקול רועד, "למעשה, המסיבה שעשיתי בבית היית בשבילך, מעולם לא עשיתי מסיבה כזו גדולה בבית, פשוט רציתי לראות אותך ולא היו שום מסיבות מתוכננות אחרות, אפילו השמעתי שם מוזיקה כמו המוזיקה שהושמעה במסיבת רחוב, כי שמתי לב שאהבת אותה ולא רציתי שתחוש יותר לא בנוח ממה שרוב הסיכויים הרגשת בכל מקרה", הסביר בשקט, "למעשה, לא שתיתי באף פעם שבה אתה היית במקום, לא כי אני מפחד לנסוע שיכור, לא אכפת לי מזה, היה אכפת לי מהעובדה שאתה במכונית ואתה יכול להימצא בסכנה בגללי", הוא התחמק מעיניי.

לבי הלם בחוזקה ממשמע המילים שלו, ודעתי השתבשה. הוא תפס אותי לא מוכן בכלל. הייתי בטוח שהוא משחק בי פשוט וברגשות הדפוקים שלי, מנסה לבצע מתיחה לא מצחיקה כלל על האח של היריב ולהשפיל אותי, וזו הסיבה שלשמה שלח את ההודעות הללו מהפלאפון של טום. לא העליתי על דעתי ולו לרגע, שהוא פשוט רצה את הקרבה שלי. הוא נראה כמו יצירה אלוהית, יש כה המון גברים שישמחו לשבת עליו כך במקומי בזה הרגע, יש לו קבוצת חברים טובה וביטחון - מה הוא לעזאזל מוצא במישהו כמוני? אך הדבר שיותר מדאיג אותי, זו המחשבה על כך שלא היה לו אומץ לשלוח לי הודעות בעצמו. למה הוא שיקר...? אין סיכוי שהוא פחד, זה סך הכל אני.

"למה פשוט לא שלחת לי הודעות בשמך? כמו מה שעשית ליל שעבר?", שאלתי בשקט, מלטף את הזיפים שלו בעדינות, אני אוהב את העקצוץ והחספוס שלהם כנגד העור הרך של אגודלי.

הוא נע רק לרגע, וזה גרם לי להבין שאני בטוח כבד לו כבר. התכוונתי לרדת בשביל לא להכאיב לו, בולע את הבושה ואת ההשפלה, זה הגיוני שאני כבד לו, אני רחוק מלהיקרא אדם רזה. אך בדיוק באותו הרגע שהתכוונתי לרדת, הוא הידק את אחיזתו באגני באופן אוטומטי, כאילו מפחד שאני אברח לו כל רגע, כאילו ואני יכול להיעלם. התבוננתי בו בבלבול, "זה בסדר", מלמלתי, שלא יחשוב על הרגשות שלי. אני מכאיב לו, אז אני ארד ממנו. פשוט כך.

"מה זאת אומרת?", זקף את גבותיו.

"זה בסדר.. זה לא.. זה לא מעליב, אני לא רוצה שתחוש לא נעים או שיכאב לך", מלמלתי בשקט ובקול חנוק, לעזאזל, אני חש כאילו אני צועד את צעדת הבושה האולטימטיבית בזה הרגע, אבל אני מבין זאת.

"על מה אתה מדבר?", הוא צחק, ואני זקפתי את גבתי לעברו, שולח לו את המבט של - 'אל תנסה להעמיד פנים' - שלי, אני לא רוצה שהוא ישקר לי בשביל שארגיש נעים, זה לא מפתיע אותי אפילו, אני מרגיש כבד עליו כבר המון זמן בכל מקרה.

ואז לפתע עיניו הכהות נפערו לרווחה כשהוא הבין על מה אני מדבר, והוא מיהר לסמן בראשו לשלילה, "לא, בייבי, אתה לא כבד לי, באמת", הוא נשק לי נשיקה קטנה על השפתיים אשר גרמה לכל איבריי הפנימיים להתכווץ, אני עדיין לא רגיל לתחושה הזו, "אני פשוט נסתי לנסח מילים כמו שצריך לפני שאדבר במהירות כמו אידיוט, וכך אני חושב", הסביר, שולח לעברי חיוך מלא חיבה.

"אתה בטוח?", לחשתי, נע באי נוחות על ברכיו.

הוא גיחך, מגלגל את עיניו, "פאק, בבקשה אל תהיה חסר ביטחון...", הוא מלמל בשקט, לפני שהביט בי במבט רציני, "כן, בטוח, מאה אחוזים", הבטיח.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, אוחז בשרשרת הצלב שלי, וחושב על דרך להחזיר אותנו לנתיב השיחה הקודמת שלנו. אני לא רוצה שהוא יחשוב שאני רכרוכי חסר ביטחון, אולי כך הוא לא ירצה אותי יותר, "אז... למה לא שלחת את ההודעות בעצמך?", שאלתי שוב.

הוא רק לרגע הביט על שרשרת הצלב שלי, לפני שלקח נשימה עמוקה, "תראה, יש לכך שני הסברים, הארוך והקצר",  סיכם, "שאתחיל עם הארוך?", גיחך, ואני הנהנתי לעברו בשקיקה, סקרן יותר מתמיד, "אנחנו אנשים מאוד שונים, ואני חושב שזה ברור, אנחנו לא חיים את אותו הסגנון חיים, ומהאופן שבו הבטת בי בפעמים הראשונות והחזקת את שרשרת הצלב, בדיוק כפי איך שאתה מחזיק עכשיו, גרם לי להבין שאתה פחדת מפניי או שהיית לחוץ ואבוד", אמר. התבוננתי בו מוכה הלם, כי הוא פירש את המצב בדיוק כפי שהוא, וזה דבר שאף אחד לא עשה לפני. אמי חושבת שאני פשוט מודה לישו כך, ואבי כלל לא הבחין בזה אפילו. טרוי חושב שאני מפגר כשאני עושה את זה. שילך לעזאזל.

"אז אני חושב שזה די ברור שאם הייתי שולח לך הודעה רק בהתחלה, היית בוודאי מתקשר למשטרה", צחק ואני גחכתי בשקט, כי אני מפחד שזה בדיוק מה שהייתי עושה, איך יכולתי להיות כה טיפש? הוא... הוא באמת בחור טוב, במיוחד עכשיו.

"והעובדה שאני היריב של אח שלך, אולי גרמה לך אפילו לשנוא אותי במקצת, אני טועה?", שאל בשקט. זו שאלה מחשילה?

לקחתי נשימה עמוקה, אני פשוט אהיה כנה איתו, "אני לא שנאתי אותך כי לא הכרתי אותך, אני לא יכול לשנוא מישהו בלי להכיר אותו", התחלתי, "אבל כן, ראיתי אותך כאדם לא מוסרי, בדיוק כפי איך שאני ראיתי את אחי וכפי איך שאני רואה כל אחד שמתעסק בקרבות האלו, וכן, אני אשקר אם לא אגיד שקיוויתי שטרוי יביס אותך באופן מוחלט ויבעט בך ישירות לתחת", צחקקתי על מנת לרכך את המילים הקשות שלי, אבל זאת האמת.

הוא כתגובה גיחך גם, אבל זה היה ברור שזה מזויף, "אתה עדיין רואה אותי כאדם לא מוסרי או ששינית את דעתך?", הוא שאל והבזק של תקווה בהק בעיניו.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, אני לא מתכוון לזרוע בו תקוות שווא, אני לא חושב שהוא אדם רע. אני רק מתחיל לבטוח בו אומנם, אבל אני גם לא מכיר אותו מספיק טוב בשביל להצביע עליו ולהגיד שהוא איש של מוסר, אני לא יכול להצביע על עצמי ולהגיד זאת אפילו, "אני לא יודע, אני מניח שפשוט ניקח את הזמן בשביל להכיר אחד את השני, ואז אני אגיע לתשובה סופית", חייכתי לעברו, תופס אומץ ממקור לא ידוע ונושק נשיקה לשפתיו, מעמיק אותה רק לרגע לפני שנסגתי לאחור, והוא נותר עצום עיניים וחסר נשימה, "אבל אתה לא אדם רע, רוי. את זה אף פעם לא חשבתי עליך, ואני מקווה שלעולם לא חשוב", לחשתי.

הוא הנהן לעברי, "לפחות אתה כנה, אני מעריך את זה", אמר, "ולהסבר הקצר? התביישתי כמו זין קטן", צחק, גורם לי לצחוק ביחד אתו.

"התביישת? רציני?", צחקתי. איך לכל הרוחות טיפוס כה אגרסיבי קר וקשוח כמו רוי יכול להיות ביישן? זה פשוט לא הגיוני, ואני מפחד שהוא אומר לי את מה שאני רוצה לשמוע ולא את האמת.

הוא המשיך לצחוק, "אתה יכול להאשים אותי? תסתכל על עצמך, אני רציני, אתה יפהפייה, אתה היית כל כך יפה ומיוחד, אך בו בזמן, כל כך מרוחק, והייתי בטוח שאתה שונא אותי יותר מחצי מהזמן, ופשוט הייתי קפוא, לעזאזל", אמר בפיזור דעת.

הלב שלי עוד רגע יצא מהמקום מהמילים שלו, הוא אומנם צחק תוך כידי אך אני ישבתי עליו קפוא, לא יודע איך אני אמור בכלל להכיל את המילים הללו. מעולם אף אחד לא דיבר אליי כך, ומעולם לא צפתי שזה יגיע ממנו. אבל זה מרגיש כל כך טוב לשמוע את זה.

אני רוצה לחבק אותו, לנשק אותו, ולומר לו שהוא יפהפייה בעיניי, לומר לו שאומנם חשבתי עליו שהוא אינו מוסרי, אך לא יכולתי להתכחש לעובדה שהוא גם אטרקטיבי ונראה כמו אל. אני רוצה להגיד לו שבפעם הראשונה שבה נגע בי, כשהניח את כף ידו על גבי התחתון והנחה את דרכי למכונית שלו בפעם הראשונה, אלוהים, מעולם הגוף שלי לא הגיב כך למגע של מישהו. ומאז הייתי שבוי. יש לי כה המון לומר לו אך אני משותק ומסנוור מהמילים הכנות והכה נוגעות הללו שלו. הוא גורם לי להרגיש כפי שאף אחד אחר מעולם לא גרם לי להרגיש ואני צריך אותו.

"אתה נראה טוב לא פחות בעצמך", לבסוף אמרתי באופן צולע ומביך במיוחד, אני לא רגיל להחמיא לגברים באופן שכזה. ובמיוחד לא בסיטואציה שכזו. הוא בוודאי החמיא לכה המון גברים לפני, שזאת הסיבה שהוא אומר זאת בכזו קלילות.

אני לא יודע איך אני מרגיש לגבי העובדה שרוי היה עם כל כך המון גברים לפני. אבל אני לא רוצה לחשוב על זה כעת, אני לא רוצה לתת למחשבות האלו להציק לי. היו לו חיים לפניי. זה בסדר. הוא גבר חופשי, יש לו את הזכות לעשות את זה. אמרתי לעצמי, על מנת להדחיק את הקנאה הארורה והמגעילה הזו הרחק מפניי עד כמה שרק אפשר.

הוא אחז במתכת שלו בין שפתיו, ואני נאנחתי, הוא חייב להפסיק לעשות את הפעולה הזו, אני מוצא אותה כמושכת יותר ממה שהיא אמורה למעשה להיות, אני מניח, ואני שונא את זה שאני נאבק בדחפים שלי עכשיו ולא מרגיש אמיץ מספיק בשביל ללקק את שפתו התחתונה, לשחרר את המתכת הארורה ולנשק אותו בחוזקה. כפי איך שאני רוצה.

"אתה מאמין שזה באמת... אתה יודע, אתה ואני...?", שאלתי בקול חנוק, משתף אותו בעובדה שאני לא מאמין שהוא מרגיש כמוני. שהוא גם רוצה.

הוא חייך לעברי, "לא", גיחך, "זה בוודאי ייקח זמן", מלמל, דוחף אל אחורי אוזני קצוות שיער סוררת.

הנהנתי, "כן..", לחשתי בהסכמה, התכוונתי לשאול אותו אם הוא בטוח בכך שהוא רוצה אותי, אבל לשמחתי הפלאפון שלי אשר רטט בכיסי קטע אותי, כי אין סיכוי שהייתי מסוגל לומר זאת בקול, זו שאלה מביכה מידי, אשר משקפת את החוסר ביטחון שלי, ואני לא רוצה שהוא ידע עד כמה הוא גדול. אני לא חושב שהוא מחבב את זה בי, ואני מעדיף להרחיק מפניו את כל הצדדים הרעים, שזה כמעט הכל.  הוא לא צריך לדעת הכל.

"מצטער", לחשתי, והוא הנהן לעברי, מסמן שזה בסדר, בזמן שצייר עיגולים על הירך שלי, אני התבוננתי בצג הפלאפון, מגלה שטרוי מתקשר אליי. בלעתי את רוקי.מה הוא רוצה? חשבתי, "זה טרוי", הדעתי אותו, והוא רק הנהן, ממשיך להתמקד בעיגולים הקטנים אשר גדלים בהדרגה ואז חוזרים להיות קטנים שהוא מצייר על הירך שלי, והפעולה הזו הרגיעה אותי ונחמה אותי, דחפה בי לענות לפלאפון בביטחון. רוי כאן לידי, טרוי לא יכול לפגוע בי. רוי כאן, נוגע בי ברכות ובעדינות שכזו, אך הוא ירסק את פי שיפגע בי. כך הוא הבטיח. ומשהו בי, מאמין לו.

"היי", קראתי לצד השני של הקו. החלטתי לשחק בחולצתו השחורה של רוי, זה הרגיע אותי במקצת, והוא גיחך מעצם הפעולה, גורם לי להירגע אפילו יותר ולהרגיש נינוח. זה מטורף, תמיד שאני מדבר עם טרוי אני מרגיש שאני צריך להקיא.

"אתה עסוק?", שאל, "אני צריך לדבר איתך", המשיך.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, הוא לא אוהב שאומרים לו תשובה שלילית, אבל אני עסוק עם רוי עכשיו ואני צריך להקדיש לו את תשומת הלב, זה חשוב הרבה יותר מעוד שיחת פלאפון אבודה עם אח אבוד, "מצטער, אני עסוק, משהו דחוף?", שאלתי, גאה בעצמי על התשובה הזריזה והישירה שלי. אפילו תפחתי לעצמי על השכם באופן מטאפורי.

"לא, שיהיה, לא כל כך דחוף", מלמל, "למה? אתה עם בחורה?", צחק.

גלגלתי את עיניי, "לא, אני לומד", לחשתי. חש את הלב שלי מתכווץ.

"אתה יכול להיפגש מחר, מר חנון?", צחק והרצון לקלל אותו אחז בי בחוזקה ללא כל אפשרות להרפות, אך ללא כל יכולת גם להגשמה.

מחר יש לי דייט עם רוי, זה הרבה יותר חשוב ממה שזה לא יהיה שהוא צריך, "כן, אני עסוק, אני אוכל להיפגש בבוקר אולי", מלמלתי, אני מניח שדייטים הם בשעות הערב, לא? כך זה תמיד בסרטים לפחות, וגם רוי צריך להתאמן לקראת הקרב שלו, אז הוא בוודאי יהיה עסוק בבוקר בכל מקרה.

"אני לא יכול, לא חשוב", הוא אמר בקרירות וניתק בגסות רוח. מה לעזאזל הבעיה שלו? חשבתי בכעס. אני מצטער שגם לי יש חיים משלי ואני לא פנוי לכל אחד כל הזמן, לכל הרוחות. הוא מי שתמיד מורה לי לצאת ולחיות, וזה מה שאני עושה, אך כשזה קורה, כולם כועסים מחוסר יחס. אני לא יכול אף פעם לרצות את כולם. אף פעם. ונמאס לי לשחק את תפקיד הבן המאכזב.

"מה קרה?", שאל רוי בבלבול והעלה סוף כל סוף את מבטו אליי.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי ונאנחתי, "הוא רצה לדבר איתי, ואמרתי לו שאני לא יכול כעת, וכשאמרתי לו שאני פנוי מחר בבוקר הוא פשוט ניתק לי בפנים", הסברתי בחוסר אונים, קובר את פניי בין זוג כפות ידיי.

הוא במהרה לקח את כפות ידיי בין זוג כפות ידיו הגדולות, ונשק למפרקי אצבעותיי, לפני שנשק לשפתיי, "אל תסתיר את הפנים היפות שלך בגלל טמטום של אנשים אחרים", הורה לי, "יש לאח שלך יותר מידי בעיות ואני תוהה אם אי פעם יצליח באמת לפתור את כולן, אבל זו לא אשמתך, אל תרגיש רע בגלל זה, אתה לא עובד בחברת סיפוקי רצונות האחר", הסביר.

חייכתי לעברו, זה מדהים לראות את הגבר המקועקע, המצולק והכועס הזה - כה עדין ומתחשב, זה כאילו הוא אדם אחר לגמרי כשהוא נמצא איתי, ואני מסוגל להכיל, לקבל ולחבב את שתי הגרסאות שלו, ואני מצפה לראות גרסאות אחרות נוספות. כך אני רק מכיר אותו יותר טוב ולעומק, כפי שאני באמת רוצה ומקווה שאכיר.

"כן, אתה צודק", לחשתי, זה קשה אבל, רוי. חשבתי בלבי.

המשכנו לדבר, אני לא בטוח כמה זמן, אבל זה היה כל כך נחמד בשבילי שלא רציתי לספור את הדקות. הוא סיפר לי על הפעם הראשונה שהוא גנב, זה קרה במכולת שנמצאת בקצה השכונה, והמוכר שם היה עיוור, והם הביאו לו שטרות של מונופול במקום כסף אמיתי. עקמתי את אפי מכך, לגנוב זה חטא, אבל לא היה טעם לעורר מכך מהומה, זה כבר קרה כשהוא היה בן שלוש עשרה בכל מקרה. אני ספרתי לו שהריגוש הכי גדול שהיה לי בגיל שלוש עשרה היה לעבוד בתור מנקה רצפה במסעדה עלובה אחת, ולקבל את המשכורת המגוחכת שלי כל חודש.

זה אירוני האופן שבו הילדות שלי הייתה כה שונה משלו, ועדיין איכשהו, מלהיט אותי לשמוע את הסיפורים הללו שהוא מספר עליה, וכשאני מדבר על עצמי ועל הילדות שלי, הוא נראה קשוב באופן מוחלט, ומחייך אליי את החצי חיוך שאני כה אוהב.

הבחנתי בכך שמתחיל להיות מאוחר, ולא רציתי להדאיג את ההורים שלי, אני מדאיג אותם יותר מידי בזמן האחרון בכל מקרה, אז רוי נאנח והוריד אותי בעדינות ממכסה המנוע של המכונית שלו, שותל עוד נשיקה אחת קטנה מלאת חיבה על שפתיי, אשר גרמה לבטני להתהפך וללב שלי לדום מלכת רק למשך שבריר שנייה. אני מרחך

הוא פנה לכיוון תא הנהג. אני לא מצפה ממנו לפתוח לי את הדלת, זה מטופש. הוא לא ג'נטלמן ואני לא רוצה שהוא יהיה מישהו שהוא לא, אז מיהרתי להיכנס למושב שלצדו, חוגר את החגורה ומפעיל את החימום על מנת להפשיר את עצמי במקצת. זה מדהים שרוי רק לרגע עזב אותי וכבר קר לי.

הוא החל לנסוע במורד הגבעה, ואני סרקתי אותו. לא היה אכפת לי עוד מהנוף או מהדרך, רק היה אכפת לי עכשיו שרוי כאן ישוב לצדי וסוף כל סוף הוא נישק אותי. וזה היה מדהים בדיוק כפי איך שחשבתי שזה יהיה. התרווחתי מעט במושב שלי, גאה בעצמי על כך שלא נסגתי לאחור הפעם ופשוט הרשיתי לעצמי פעם אחת לחיות את הרגע, ולעשות את מה שאני באמת רוצה. וזה היה שווה זאת.

הוא אינו הדליק את המוזיקה שלו הפעם, והוא נראה מעוד מרוכז בדרך. הוא לא הביט אליי או זרק לעברי מילה אפילו לא פעם אחת ואנחנו נוסעים כבר עשר דקות. למה הוא מתנהג מוזר? תהיתי. הוא... הוא מתחרט? חשבתי באימה. וככל שיותר חשבתי על זה, כך נעשיתי יותר לחוץ ומפוחד. אך גם הבנתי, שזה הגיוני.

רוי הוא לא גבר שאי פעם היה במערכת יחסים. גם אני לא. ההבדל ביני לבינו, זה שאני רציתי זאת המון זמן, והוא לא חשב על זה אפילו. אני לא יודע אם אנחנו נמצאים במערכת יחסים, אני לא מסוגל להגדיר זאת אפילו, ואני שונא את האיזור ביניים הזה. אני רוצה לדרוש ממנו שיסביר לי למה הוא כה שקט, אבל אני לא חושב שיש לי את הזכות לעשות זאת. אז אני פשוט יושב ומתענה עם המחשבות האיומות שלי, יוצר לעצמי תסריטי אימה ארורים שרק גורמים ללב שלי להימחץ יותר ויותר בכל שנייה שחולפת.

אני רוצה לנער אותו שיתן לי סימן ויגרום לי להבין מה קורה עכשיו, למה הוא מתנהג בצורה כה מרוחקת וקרירה שכזו כלפיי. אבל כל מה שאני עושה זה לשלב זרועות ולהניח את ראשי על זגוגית החלון, מנסה לעבוד על נשימות אבל אני מרגיש שהחזה שלי עולה באש וזה בלתי אפשרי לנשום עכשיו. חנוק מידי במכונית הזו שנהפכה להיות כה קטנה וצפופה עבורי. ואני לא יכול שלא לתהות אם הוא גם מרגיש במתח הארור והלא נעים הזה, אם הוא גם לחוץ כמוני, אם הוא גם מבולבל ולא בטוח מי יעשה את המהלך הראשון ואיך. תעשה כבר משהו רוי לעזאזל!

הוא בוודאי מתחרט. חשבתי. הוא בוודאי יושב עכשיו וחושב לעצמו, בניגוד אליי, לאיזה צרה הוא הכניס את עצמו. הוא בוודאי רואה אותי כלא מושך כלל, או כגבר ששווה את הזמן שלו. הוא בוודאי רוצה לעצור את המכונית שלו ולזרוק אותי ממנה, בכך להבהיר לי שמה שזה לא יהיה, זו הייתה טעות וזה נחתך כרגע. הוא לא ישלח לי הודעה מחר, או יתקשר. לא יהיה אכפת לו ממני, יש גברים הרבה יותר מושכים ממני, הרבה יותר יפים ממני, והרבה יותר קלים ממני. יש כל כך המון, שאני אפילו לא קרוב ללהיות מספיק.

הדמעות צרבו את עיניי אך מיהרתי לקחת נשימה עמוקה מלאת מאמץ ולהחניק אותן. אני לא עומד לבכות עכשיו מולו, אין סיכוי. זה כבר משפיל מידי. הוא ראה אותי בוכה המון פעמים, יותר מידי אפילו, בזמן כה קצר, שאני לא אספוג את המבוכה הזו עוד פעם. אז אני מחליט לאסוף את עצמי מחדש ולהדליק את הרדיו שלו, מוכן לספוג את שירי הרוק הארורים והדוחים שלו מאשר את השתיקה הזו. מילות השיר הסתכמו בשורה של מחאות נוגדות כל פיסת אמונה שאני אוחז בה וקללות, ופס הקול היה צווחות וגיטרה שבורה. וכל המצב הזה פשוט גרם לי להתקפל אל תוך עצמי ולחוש כה קטן ולא נראה, כה שברירי וחסר חשיבות. כל המצב הזה פשוט הוביל אותי להבנה שהגבר הזה הולך לפגוע בי. חזק.

ואני כועס על עצמי שאני עדיין מחכה לשיחת הטלפון הזו ממנו מחר. ואני עדיין אשקיע במראה שלי. ואני עדיין ארצה למשוך את תשומת לבו ופשוט לגרום לו לחשוב שאני קרוב ללהיות מספיק עבורו. אני אפילו לא יודע למה, אבל אני רוצה אותו. ויש לי רגשות כלפיו. אלוהים. למה דווקא הוא? למה דווקא גבר?!

הוא רק לרגע הביט בי, וכיווץ את גבותיו, "אתה רוצה שאני אחליף לשיר אחר?", הוא לבסוף שאל.

סמנתי בראשי לשלילה, מתחמק מהמבט שלו, "לא, זה בסדר, התרגלתי", שיקרתי.

הוא נאנח ולכד את שפתו התחתונה בין שיניו, "אז, אני חושב שנוכל ללכת לסרט מחר? או למסעדה נחמדה? אפשר גם לעשות את שניהם, זה יהיה בסדר מבחינתי אם אתה תרצה זאת", הוא החל לומר.

התבוננתי בו מוכה הלם, מרים את עיניי בהדרגתיות לכיוונו, הוא צוחק עליי? מה לכל הרוחות קשור הדייט הזה מחר? אני אפילו לא יודע מה קורה ביני לבינו בזה הרגע, לכל הרוחות! אני לא יכול להתכחש לתקווה שהמילים הללו עוררו בי, אבל תחושת הבלבול אשר אחזה בי בחוזקה ללא כל אפשרות להרפות וצרבה את עורי - הביסה כל שביב של התרגשות. למה הוא כה קר איתי, ואז מדבר איתי על סרטים ומסעדות? למה הוא בכלל קר איתי נקודה.

"נייתן?", הוא שאל שוב, נשמע במקצת מודאג.

כחכחתי בגרוני, "זה לא חשוב לי...", משכתי בכתפיי, "אני לא חושב שיהיה לי אבל מספיק כסף בשביל סרט ומסעדה", לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי במבוכה.

וסוף כל סוף הוא הביט בי באופן מלא, אך הוא נראה מבולבל ומופתע עד כידי כך שזה העלה בי גיחוך, "לא, אתה הבנת אותי לא נכון כנראה, אני משלם בייבי, ואני לא מוכן להתווכח על זה", קבע, "ואין כל סיבה להתחיל בוויכוח, תן לי את הכבוד לגרום לך ליהנות ולשלם עליך", עכשיו הוא יותר נשמע מבקש כי קולו התרכך.

חייכתי לעברו בביישנות, "זה עדיין אחד מהשניים, אני לא רוצה שתשלם עליי המון", הסברתי.

הוא גלגל את עיניו, "זין על הכסף, אני רוצה לקחת אותך לדייט שלא תשכח אותו, אני לא מוכן להתפשר על פחות", טען. האמירה הזו מתאימה לו, הוא אינו מוכן להיות מקום שני בשום דבר, גם לא בדייטים. אפילו שלא יצא מעולם לדייט לפני, וכנראה אנחנו נהיה מחזה מצחיק למדי מחר.

זה אומר שהוא יקח אותי לדייט מחר? באמת? הוא לא מתחרט?

"אתה בכלל בטוח שאתה באמת רוצה את זה?", לבסוף שאלתי את השאלה הבלתי נמנעת. אני חושב שנשמעתי במקצת כועס יותר מאשר מה שאני באמת. אני לא כועס, כלל לא, אני פשוט חש פגוע ומושפל, בגללו.

הוא מצמץ בעיניו, מתמקד בחזרה בדרך, והנמיך את עוצמת הקול ברדיו שלו, "כן, אני רוצה", הוא מלמל בפיזור דעת, לפני שלקח נשימה עמוקה, "אתה כועס?", הוא שאל בדאגה, נשמע לא בטוח כלל בעצמו, ואני כתגובה שתקתי. לא כי אני מנסה להכעיס או להטריף אותו, אלא כי אני לא יודע איך לגרום לו להבין איך אני מרגיש, אני לא מצליח למצוא את המילים הנכונות בכדי לתאר את זה באופן הטוב ביותר וזה מייאש.

"אתה מוכן להסביר לי מה עשיתי לא נכון?", הוא שאל, מעביר יד אל אחורי עורפו, כמחפש שם דבר מה. פעולה שלמדתי שהוא עושה רבות כאשר הוא מבולבל ולא בטוח בעצמו.

לקחתי נשימה עמוקה, אני לא רוצה לבלבל אותו או לגרום לו לחוש שהוא לא בסדר, אני לא רוצה לראות את ההבעה הזו בגללי על הפנים שלו, "למה אתה היית כל כך קר ממקודם?", שאלתי בשקט, מנסה לדבר איתו כמו אדם בוגר ולא כמו ילד קטן שלא קיבל את היחס שהוא משתוקק לדרוש.

"למה... למה אתה מתכוון?", הוא שאל בבלבול.

נאנחתי, מניח את ראשי מחדש על זגוגית החלון, אני הולך להישמע כמו סטוקר חולה נפש עכשיו, "אתה תמיד מדליק את המוזיקה הזו שלך כאשר אתה נכנס למכונית, בעיקר את תחנה מספר 3, ותמיד יש לך משהו לומר, בעיקר שאלות שיש לך לשאול אותי, אבל עכשיו אתה לא עשית אף אחת מהפעולות האלו והיית נראה מאוד מרוחק", אני לא מאמין, אני נשמע באמת כמו סטוקר. אני לא בסדר.

הוא החל לגחך מההסבר שלי, וזה גרם לי לגלגל את עיניי ולהשפיל את ראשי כלפי מטה, בשביל להסתיר את לחיי הסמוקות בעוז מרוב מבוכה, אני מבין את זה שבוודאי נשמעתי מגוחך,ילדותי ואובססיבי עכשיו - אבל הוא לא חייב לגרום לי גם להרגיש כך, לעזאזל. לא צפתי ממנו שיגחך.

בין הגיחוכים שלו, הוא אמר, " אני פשוט לא ידעתי מה לעשות", משך בכתפיו, מחזיר לי תשובה כנה כפי שאני עניתי לו.

זקפתי את גבתי לעברו, "לא ידעת מה לעשות?", שאלתי בבלבול.

הוא הנהן, "כן, אני פשוט לא ידעתי מה אני אמור לומר, או מה אתה מצפה ממני להגיד, ומאחר ויש לי ניסיון של שנים לומר את הדבר הלא נכון והגרוע ביותר, החלטתי פשוט לשתוק", הסביר, "זוכר מה שטום אמר? פאקינג נכה חברתית", הוא פנה בצומת שמובילה לשכונה שלי.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, מסוגל לחוש את הלב שלי מתכווץ בכאב בשבילו, ואת תחושת האשמה מחלחלת אל תת המודעות שלי וגורמת לבטני להתהפך, לא חשבתי שזו הסיבה שבגללה הוא כך נהג. לעזאזל איתי, אני גם לא יודע איך לשאול נכון את השאלות שאני לא אמור בכלל לשאול, "אני מצטער", פלטתי.

הוא נאנח והניח את כף ידו החמה והמחוספסת שאני כה אוהב על הירך שלי, מלטף בעזרת אגודלו את הבד הדק של מכנסי הג'ינס הצמוד מידי שלי, ומצייר עיגולים קטנים וגדולים אשר הצליחו לשטוף כל שביב של דאגה מפניי, ואני כה אוהב את התחושה הזו שאני לא רוצה שהוא יפסיק לעולם, "אל תצטער, אתה לומד להכיר אותי, אני לומד להכיר אותך, זה בסדר", הבטיח, "לא התכוונתי לגרום לך לחוש כך, אני באמת מחכה למחר, חכתי לזה המון זמן", חייך לעברי.

חייכתי לעברו בחזרה והנחתי את כף ידי על שלו, באצבעותיי הברשתי בעדינות את מפרקי ידיו הפצועות, ונהניתי משארית הנסיעה שעוד נותרה לי לצדו. החזה שלי הרגיש כאילו והוא עומד להתפוצץ, ולבי עמד להיקרע מהמקום כל רגע מרוב שהוא הלם כה חזק ומהר, הדם שלי התפרע בכל גופי ואיביריי הפנימיים התכווצו באותו הכאב המענה והמענג - ואני אוהב את התחושה הזו. אני אוהב את איך שרוי גורם לי לחוש. ואני רוצה להרגיש את זה בכל שנייה ביום.

לבסוף רוי עצר לצד הבית שלי, השעה לא הייתה כל כך מאוחרת, רק עשר בלילה, אבל אני בכלל אמור להיות בדייט עם דיאנה, וזה מאוחר מספיק בשביל מישהי כמוה. זה גרם לי לגחך מעד כמה שזה מוזר, אני אמור להיות מאוהב בבחורה הבתולית והמושלמת הזו, אבל הלב שלי יוצא אל הגבר המחוספס והאגרסיבי הזה, ומגיב אליו, כפי שמעולם לא קרה לי לפני. כפי שמעולם לא חשתי עם כל אחד או אחת קודמים לו. חייכתי לעברו של רוי, הוא כל כך יפה, והוא לוקח אותי לדייט מחר. הוא רוצה אותי. מישהו בעולם הזה באמת רוצה אותי.

"מתי להיות מוכן?", שאלתי במבוכה, אני מושך את הזמן כי אני לא רוצה להיפרד ממנו עדיין.

הוא חייך אליי, מחליק קצוות שיער סוררת אל אחורי אוזני, לפני שאצבעותיו ירדו ברכות אל הלחי שלי וליטפו אותה בעדינות, כאילו ואני הדבר הכי שביר בעולם הזה, "תהיה מוכן בשמונה", הורה לי, ואני הנהנתי לעברו בשקט, "תלבש את המכנסיים האלו, אני אוהב אותם", קרץ לעברי, זה מעט הפתיע אותי אך גרם ללב שלי להתמתח ולריאות שלי לעלות באש, הוא אוהב את איך שאני נראה עם הלבוש שהכי שנוא עליי.

"אני מחכה למחר", חייכתי לעברו בביישנות.

הוא לכד את שפתו התחתונה בין שיניו, "פאק, אתה כל כך יפה",לחש, לפני שהניח את שפתיו על שלי ברכות.

ואני שוב מרגיש את אותה הרגשה, זה כמו ניצוץ, שעם הניצוץ הזה, אפשר יהיה להאיר על כל העולם החשוך הזה. אני מרגיש שאני מסוגל לעוף בזמן שהוא מנשק אותי, וההרגשה הזו אפילו מתעלה על מה שהרגשתי בפעם הראשונה שבה התנשקנו. הפרפרים בבטן מאיימים לקרוע אותי לגזרים, הלב שלי רץ כמו מטורף, ודמי רותח בוורידיי ומתפרע בכל קצוות גופי. אני מסוגל לחוש את כל העור שלי עולה באש כאשר הלשון שלו פוגשת בלשוני, וכל המוח שלי מתרוקן ומתערפל.

ואני מחזיר לו נשיקה בחזרה, אפילו דורש ממנו שלא יהיה כה רך איתי. אני רוצה לחוש אותו. אני רוצה להניח עליו את הידיים שלי ולהיות קרוב אליו. אני רוצה שהוא ינשק אותי כך כל יום כל היום. וזה מה שאני עושה. וכשאני כורך את הזרועות שלי סביב צווארו, הוא דוחף את כיסא המושב שלו לאחור ומעלה אותי על הברכיים שלו. אני מתעלם מכך שהברך שלי פגעה בידית ההילוכים, ומושך בשערו במקום, מוציא ממנו גניחה.

"פאק, נייתן", הוא גונח אל תוך הנשיקה.

אני לא חושב עכשיו על כך שאני מנשק אותו באמצעה של השכונה שלי, מחוץ לבית שלי - כך שכל אחד יכול לראות אותנו. אני רק מתרכז בשפתיים החמות שלו, במתכת שלו אשר לוחצת על קצה שפתיי, ובלשון הרעבה שלו אשר המגע עמה, מכה בי בחוזקה וגורם לגופי להיתקף עווית. התשוקה מתפשטת כמו רעל לכל אורך גופי ומעבירה בו צמרמורות מזעזעות, ואני לא רוצה שהוא יפסיק לרגע. אני כל כך אוהב את האגרוף שמתכווץ לי בבטן. את הריגוש שדופק בחזי. אך יותר מכל, אני אוהב את איך שזה גורם לי לחוש בין רגליי.

אני מכווץ את הירכיים שלי בעונג, והוא מניח כף יד על כך ירך שלי ופותח אותן בשבילו, מצמיד אותי אליו יותר, ואני מרשה לו זאת. אני מסוגל לחוש במשפעה שלו אשר לוחצת על שלי ואני יודע עד כמה אני משפיע עליו, אני יודע עד כמה הוא רוצה אותי - בדיוק כפי שאני רוצה אותו. זו הרגשה מעבר לאלוהית. אני כל כך המום מהתחושה החדשה והלא מוכרת הזו, ומעד כמה היא עושה לי טוב. החושים שלי שיכורים ואני חסר שליטה בין הידיים שלו, אשר חופרות בעור הרך של הירכיים שלי, ותחת השפתיים שלו, אשר לוחצות כנגד שלי ולא מוכנות לשחרר.

"שלי", הוא לוחש אל תוך שפתיי.

התבוננתי בו בבלבול, מתרחק רק במקצת, בשביל להבין למה הוא מתכוון, "מה?", שאלתי, מתנשף ומנשם, מנסה להסדיר את הנשימה אשר אבדה לי כי אני שכחתי איך נושמים באופן מוחלט עכשיו.

"אתה. אתה שלי", הוא הסביר, מסית את שערי מפניי וקובר את שפתיו על שפתיי מחדש, מנשק אותי בכוח ואני מחזיר לו נשיקה מחדש, "תגיד את זה", הוא נשמע כמעט מתחנן בין הנשיקות שלנו, "תגיד שאתה שלי", הוא ביקש, קולו רועד במקצת.

הנחתי את כפות ידיי הקטנות על פניו, מלטף את הזיפים שלו ברכות והשענתי את מצחי על מצחו, "שלך", לחשתי בחזרה, לוקח נשימה עמוקה לפני שנשקתי אותו שוב, "אני שלך", הבטחתי, אני חושב שהייתי שלו מאז הלילה הראשון שראיתי אותו. מאז הוא לא יצא לי מהראש, ואני לא רוצה שהוא יצא גם.

הוא השעין את ראשו לאחור, ואני קברתי את פניי בצווארו, מחייך אל תוך עורו החם כאשר הוא שתל נשיקה קטנה על ראשי, מחבק אותי בחזרה. אלוהים, אני מעולם לא הרגשתי כך לפני.

"גם אני", הוא לחש, ואני התבוננתי בו במבט שואל, "גם אני מחכה למחר", הוא הודה בביישנות, ואני חייכתי לעברו, נושק נשיקה קטנה על שפתיו, לפני שירדתי ממנו ופתחתי את הדלת לרווחה.

"לילה טוב", לחשתי לעברו בנימוס.

הוא הנהן לעברי, "לילה טוב, יפה", החזיר לי בחזרה, התכוונתי לצאת, אך הוא הניח את כף ידו בכף ידי, וברגע שבו הסתובבתי לעברו בשביל לבדוק מה קרה, הוא נשק לי עוד נשיקה אחת ארוכה, "שיהיה לי לדרך", קרץ לעברי, ואני הרגשתי שאני עומד לצווח עוד רגע מרוב התרגשות. אני המום מהתחושות שהוא מעביר בי.

יצאתי מבעד דלת המכונית שלו, רוצה להישאר שם עוד המון זמן, רוצה להישאר שם כמה שרק אפשר, אבל אני יודע שאני לא יכול, אני לא רוצה לעורר חשד מצד הוריי. הוא החל לנסוע ואני צפיתי במכונית השחורה והגדולה שלו עד שנעלמה, עד שלא יכולתי עוד לוודא שהוא בסדר, לפני שלכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי ומצאתי את עצמי קופץ כמו ילד קטן ומדלג לעבר ביתי כמו אידיוט מושלם. אבל לא אכפת לי. אני מאושר. אני מאושר יותר מידי בשביל שיהיה אכפת לי. רוי רוצה אותי. רוי נישק אותי. רוי לוקח אותי לדייט.

זה באמת קורה.

***

דפיקה על הדלת גרמה לי להבין שאני לא יכול להמשיך להישאר במיטה כל היום. ליל אמש לא הצלחתי להירדם. הייתי שקוע יותר מידי במחשבות ובפחדים לגבי הדייט שלי עם רוי. לגבי נושאי השיחה שעליהם נדבר, איך להתנהג לצדו, אם אני אמור להחמיא יותר מידי או לא, ואם להביא את הארנק שלי עם כסף רק בשביל הנימוס. פשוט אכלתי את עצמי מרוב לחצים שלא הצלחתי כמעט לעצום עין.

התבוננתי בשעון שמונח על שידת העץ שלי, השעה אחת בצהריים כמעט, באמת הייתי במיטה כל היום? חשבתי בבלבול, ועם זאת, כחכחתי בגרוני וקראתי, "פתוח!", מצפה לשמוע את אמי כועסת על כך שאני בטלן או את אבי עם חדשות הספורט שלו שכלל לא מעניינות אותי. לא צפתי לראות את דיאנה עומדת בכניסה לחדרי.

בין רגע התרוממתי והתיישבתי ישיבה זקופה, מה לכל הרוחות היא עושה כאן ומה היא רוצה ממני? זה היה הדבר הראשון שחשבתי. לא ראיתי אותה כה המון זמן, אבל דבר לא ישתנה בה. היא עדיין עם אותה תספורת מושלמת ללא כל שערה אשר זזה מהמקום, היא עדיין עונדת את אותה השרשרת של הצלב הכסופה שלה, היא עדיין בעלת זוג עיני תכלת טובות ורכות, והיא עדיין לובשת לבן יותר מכל אחד אחר שאני מכיר.

"היי, בוקר טוב, אני מצטערת אם הפרעתי לך", היא מיהרה להתנצל, וכמו תמיד, היא יותר מידי נחמדה. היא יותר מידי נחמדה בשבילי. בשביל אדם שלא התקשר אליה פעם אחת בשביל לשאול מה שלומה, או איך מתקדמים הלימודים - כי אני מקנא בה יותר מידי, ופשוט לא באמת אכפת לי כל כך כל הזמן מה שלומה, בכנות. הראש שלי עכשיו רק  חושב על רוי, ואף דבר אחר.

"בוקר טוב, זה בסדר, לא הפרעת", חייכתי אליה בנימוס. היא נראתה כשואלת אם זה בסדר להיכנס, ואני הנהנתי אליה בדריכות, מכווה בעזרת כף ידי שהיא יכולה לשבת על המיטה, "היכנסי", חייכתי בחברותיות. מה היא עושה כאן?

היא לקחה נשימה עמוקה, "תראה, נייתן, אני צריכה לדבר איתך לגבי משהו שהטריד אותי רבות לאחרונה", החלה ברשמיות אשר תמיד אפיינה אותה, ואני שפשפתי את עיניי, מכין את עצמי לקראת השיחה הזו ומנסה להישאר ערני, אבל אני כה עייף, "אני והמשפחה שלי הוזמנו לצהריים", היא החלה, "וההורים שלך בטוחים שאני ואתה נפגשנו ליל אמש", הסבירה.

בין רגע לבי צנח מטה ודמי קפא בעורקיי , עיניי נפערו לרווחה ונשמתי התלקחה בגרוני, לעזאזל, אני מת. בבקשה תגידי ששיקרת להם. בבקשה תגידי ששיקרת להם. בבקשה תגידי ששיקרתם להם.

"שיקרתי להם, ואמרתי שכן, כמובן, כי אני לא רוצה שתיפגע", הסבירה, ואני חייכתי חיוך מלא הקלה, משחרר נשימה שלא ידעתי שהחזקתי, תודה לאל.

"תודה לך, באמת", חייכתי חיוך זוהר לעברה.

היא לכדה את שפתה התחתונה בין שיניה, משפילה את ראשה, "למה אתה משקר להם כל הזמן?", לחשה, "אני מרגישה רע שאני עושה משהו שאסור לי, אסור לשקר, זה חטא, ואתה גורם לי לשקר פעם אחר פעם, וזה לא בסדר", אמרה בכנות, אוחזת בשרשרת הצלב שלה בין אצבעותיה הקטנות, "אני פשוט... אני חושבת שמגיע לי מעט הסברים, אחרי ההקרבה הזו", היא לבסוף פלטה בשקט ובמבוכה, מתחמקת מהמבט שלי בכל הזמן הזה.

נאנחתי, לוקח נשימה עמוקה, אני מרגיש רע שאין לי את הכוחות או את הרצון עכשיו לנהל את השיחה הכבדה הזו, אבל היא דורשת הסברים ואני יכול להבין אותה. אני תמיד משקר על חשבונה וגורם לה לחטוא ביחד איתי, אני מסבך אותה בצרות ועכשיו היא מרגישה רע. אני לא מתכוון לספר לה על רוי, כלל לא, אין כל סיכוי שהיא תדע על כך, ואני לא מאמין שכשהיא דורשת הסבר על השקרים שלי אני מחזיר לה בשקר, אבל אין לי ברירה, אני עושה משהו הרבה יותר גרוע מזה בכל מקרה. אני כנראה אישרף בגיהנום בסוף.

"אני מצטער, אני לא התכוונתי לסבך גם אותך בזה", לקחתי נשימה עמוקה, משפיל את ראשי, "אני מצטער שאת צריכה לשקר בשביל לחפות עליי, פשוט את החברה היחידה שההורים שלי מכירים ובוטחים בה", הסברתי לה בשקט.

היא נאנחה, "מה אתה עושה בכל פעם שאתה משקר? לאן אתה באמת הולך, נייתן? מה קורה לך? אתה מעולם לא היית טיפוס שקרן לפני, אבל אתה משקר כה המון פעמים בזמן האחרון שאני כבר הפסקתי לספור", היא קראה, מפתיעה אותי במקצת, אבל היא היחידה שיודעת על השקרים שלי, והיחידה שבאמת כנה איתי לגבי זה עכשיו. ואני המום מעד כמה היא צודקת. אני באמת שקרתי המון ליותר מידי אנשים אשר אני אוהב, בשביל לראות את רוי. שקרתי למשפחה שלי, לכל המשפחה, לעזאזל. שקרתי גם לחבריו של טרוי, שיקרתי לטובי. אני מרגיש שמסכת השקרים הללו רק הלכה וגדלה ועכשיו אני לא מסוגל לשלוט בה עוד. חפרתי לעצמי בור. והאמת הזו הכתה בי כדלי מלא מי קרח קרים.

"אני נפגש עם חברים חדשים שהכרתי, באחד ממבחני הקבלה לקולג' הכרתי אנשים חדשים והם באמת טיפוסים נחמדים, אבל הם פשוט לא מנהלים אותו אורח חיים כמו שלנו. הם לא טיפוסים דתיים ומאמינים, אבל אני נהנה איתם", משכתי בכתפיי, זו לא לגמרי האמת אך גם לא שקר מוחלט.

"ואתה חושב שההורים שלך לא יסכימו לך להיפגש איתם בגלל זה?", היא שאלה, זוקפת את גבתה ואני חושב שאני רואה שביב של הבנה מבהיקה בעיניה התמימות.

הנהנתי, "כן, זו בדיוק הסיבה למה אני משקר, הם לא יתנו לי להיפגש איתם, אבל אני רוצה", חייכתי, "הם מצחיקים כל כך דיאנה, ואני לא חושב שאני צריך להתרחק מהם בגלל שהם אינם מאמינים כמוני באלוהים", הסברתי.

היא לכדה את שפתה התחתונה בין שיניה, "אני לא יודעת אם הייתי ממליצה לך להתקרב לסוג כזה של אנשים, הם יכולים להשפיע עליך לרעה", אמרה בכנות.

את מוכנה ללכת מהחדר שלי כבר?

"לא, זה בסדר, את יודעת שזה לעולם לא יקרה, אני לא יכול לנטוש את הדת", חייכתי חיוך מזויף.

היא התבוננה בי מוכת הלם, "כמובן שכן, כל אחד יכול!", קראה, ואני שתקתי, אז היא לקחה נשימה עמוקה, "תראה, אני לא מתכוונת להמשיך לשקר כך, אני מצטערת, אבל אני לא יכולה, זה חטא נייתן", היא מלמלה בפיזור דעת, "אני לא אספר להורים שלך את מה שסיפרת לי הרגע, ואני בוטחת בך שלא תדרדר מהדרך הנכונה שטווינו, אבל אני גם לא מתכוונת לשקר ולתמוך בזה", אמרה בהחלטיות, לפני שהתרוממה מהמיטה שלי ופנתה לצאת מהחדר, "רק תשמור על עצמך, זה מסוכן", לחשה, סוגרת בעדינות את הדלת בעקבותיה.

קברתי את ראשי בכרית, מה לעזאזל מסוכן ברוי? הוא מדהים. היא לא יודעת על מה היא מדברת. גם החברים שלו נחמדים, כולם, דילן, ג'סי, בלייר וטום. הם באמת חבורה מצחיקה, פרועה, אבל משעשעת, והם חושפים בפניי עוד צד של העולם הזה שמעולם לא ראיתי לפני, אני לומד דברים חדשים ואני אוהב כל רגע מהם, בדיוק כפי שאני אוהב את חיי הדת שלי. אני אוהב את שניהם, אני נהנה משניהם. זה מה שאני חייב לעשות.

דיאנה לא יודעת על מה היא מדברת, היא פשוט עיוורת, כפי שאני הייתי. היא צריכה למצוא את האדם הנכון שיוריד לה את הסרט השחור מהעיניים בשביל שתבין, עד כמה העולם הזה גדול, ועד כמה הוא יכול להכיל. היא צריכה ללמוד שיש חיים גם מחוץ לכנסייה, והעולם רוטט הרבה יותר מרק בשכונה שלנו בלבד. אני כה רוצה להזמין אותה להצטרף אלינו, אבל יודע שזה בלתי אפשרי, כי בניגוד אליי - היא באמת מאושרת ללא כל צל של ספק. היא לא צריכה להגיד לעצמה שטוב לה בחיים הללו, שוב ושוב, היא לא צריכה לשכנע את עצמה שהיא רוצה להישאר לחיות כאן לעד, כל יום פעם אחר פעם - בתקווה שאם תגיד זאת מספיק פעמים - אולי זה באמת יהיה נכון בסוף, אולי, רק אולי, יש סיכוי שהיא באמת תהיה מאושרת.

היא צריכה למצוא את הרוי שלה.

אף אחד לא מכיר אותי, אותי האמיתי. אף אחד לא יודע כמה פעמים ישבתי בחדר שלי ובכיתי, כמה פעמים אבדתי כל תקווה בעצמי ובחיים הללו, כמה אלפי פעמים העולם הזה אכזב אותי ופגע בי. אף אחד לא יודע כמה פעמים הייתי חייב להחזיק את הדמעות ולהניח להן לחנוק אותי, אף אחד לא ראה כמה פעמים הייתי על סף להיות משותק כי חוויתי שוב פעם התקף חרדה, אבל נלחמתי בעצמי למען טובת האחר. אף אחד לא יודע מה באמת עובר לי בראש, מה השדים שלי לוחשים לי, ועד כמה הלחץ אשר מונח על הכתפיים שלי מרסק אותי. אף אחד לא יודע עד כמה אני לא באמת מאושר, ושאני חייב למצוא פרצת דרך מסוימת כי אני פשוט לא יכול לסבול את זה עוד.

אז שהיא לא תעז לשפוט אותי, או לומר לי להיזהר, כשהיא משחקת את תפקיד אחד האנשים אשר הובילו אותי למצב שאני נמצא בו היום.

***

נשענתי על שער ביתי, לבוש במכנסי ג'ינס הסקיני הלבן שהוא אוהב, ובסוודר בצבע חום בהיר, שערי היה מסורק בקפידה וחכתי לו שיופיע.

הוא לא התקשר אליי.

הוא לא שלח לי הודעה.

אפילו לא פעם ארורה אחת.

אבל הוא אמר שהוא יבוא בשמונה, שאהיה מוכן בשעה שמונה, והוא יקח אותי לדייט. הוא הבטיח שהוא ישב איתי במסעדה נחמדה ואז נצפה בסרט שארצה. הוא הבטיח לי שהוא רוצה להעניק לי את הדייט הכי טוב שהיה, שהוא לא מתפשר על פחות מזה, שהוא חיכה לדייט הזה כה המון זמן, ושהוא לא יכול לחכות עוד.

הוא כנראה שבר את הפלאפון שלו. הוא כנראה ישן עד מאוחר. הוא אולי התעכב באימון שלו. יש מיליון סיבות שיכולות לצוץ. אין סיבה לצווח עליו או לבכות. אין סיבה להאכיל את עצמי בסרטי אימה מזעזעים. אין סיבה להיסגר אל תוך עצמי כמו תמיד, ולהחליף לפיג'מת הניחומים שלי. רוי יופיע. הוא אמר שהוא יהיה פה, אז הוא יהיה, זה בסדר לאחר, אנשים מאחרים לכל דבר כל הזמן.

לעזאזל. איפה אתה?!.

התקשרתי אליו חמש פעמים והשארתי לו שתי הודעות קוליות במשיבון. אך לא קיבלתי שום תשובה בחזרה, אפילו שלחתי לו הודעות. הוא צריך לדעת שאני כאן, מחכה לו. אולי זה סתם תרגיל שלו, אני כבר אמור לדעת שהוא לא צפוי, זו מתיחה, הוא יופיע כל רגע.

אני חושב שאני מחכה כבר שעה. הוא לא כאן. והפאניקה מביסה אותי ושואבת מפניי כל שביב של תקווה שעוד נותרה בי. אני לא רוצה לחכות כאן יותר. אני לא רוצה לעמוד כאן, כמו אידיוט, להסתכל בפלאפון שלי כל דקה ארורה ולצפות להבהוב של הודעה ממנו, לראות שאכפת לו מספיק בשביל לשלוח הודעה מחורבנת אחת. אני לא רוצה להמשיך לתלות בעצמי ציפיות, בזמן שהאמת הייתה תמיד מורגשת בתוך תוכי וידועה בירכתי מוחי - פשוט הנחתי לשפתיים בשרניות, מילים טובות וזוג עיניים יפות לבלבל אותי. הנחתי לרגשות מטאפוריים לשלוט בי ולעוור אותי. אני לא מוכן לספוג את זה, אני לא מתכוון להמשיך לעמוד כאן, אני לא מחכה לו יותר. עכשיו, כשאני לבדי, ההיגיון והעובדות מציפים אותי וחונקים.

הוא לא רוצה אותי. הוא אף פעם לא רצה אותי. הוא לעולם לא ירצה אותי.

זו עובדה. אין לו כל סיבה לרצות מישהו כמוני, אנחנו שונים מידי, כה שונים. אני לא הטיפוס שלו, כלל לא, זה ברור. הוא בוודאי מנשק עכשיו גבר אחר, הוא רוב הסיכויים נמצא כרגע עם מישהו אחר, נותן לו לשבת עליו או שהוא שוכב מעליו, הוא בוודאי גורם לגבר אחר עכשיו לחוש את מה שאני הרגשתי, ואני מוכן להתערב שהוא גונח עכשיו בגלל גבר אחר, שהוא לא אני.

לעזאזל. לעזאזל עם החיים שלי. הייתי צריך לדעת שזה יקרה. למה אני כל כך דפוק לעזאזל?! מה חשבת נייתן?! מה לכל הרוחות גרם לך להאמין שהוא ירצה אותך?! אתה בדיחה מהלכת, הוא פשוט צחק על האח הקטן של היריב מהקצה השני של הזירה. הוא ניצל אותך. ואתה כמו אידיוט הנחת לו לעשות את זה. אתה, כמו בחור תמים שאינו יודע דבר, הנחת לו לנשק אותך, לסחרר אותך,לכבוש אותך - רק בשביל שהוא ישאיר אותך לבד להתמודד עם הרגשות הדפוקים שלך והחור הצורב באמצעו של החזה. עם החלל הריק.

הוא חכם. הרבה יותר חכם ממני. חשבתי בלעג.  מגיע לו פרס על שחקן השנה. חשבתי בבוז. אלוהים. אני לא מאמין שזה קורה לי.

ולפני שבכלל שמתי לב מצאתי את עצמי נופל בחוסר שיווי משקל ואונים על המדרגות המובילות לביתי ונחנק אל זוג כפות ידיי בניסיון להשקיט את הבכי שלי, אבל זה היה בלתי אפשרי. אני מרגיש נבגד. אני מרגיש כל כך טיפש, ומרומה. אני מרגיש מלוכלך. אני כל כך מלוכלך עכשיו שאלפי מקלחות לא יצליחו לשטוף מפניי את ההשפלה ואת תחושת השיברון הזאת. אני אפילו לא יודע איך לתאר אותה, אבל הכאב הזה שובר את העצמות שלי וגורם לי לדמם מכל תא ומערכת בגופי. הכאב הזה ננעץ באמצעו של חזי, וישירות אל לבי, כמו חרב חדה, מסתובב באכזריות, וגורם לי לפלוט יבבה כאובה ומרה.

אני לא מצליח להפסיק לבכות, ואני כה כועס על עצמי על כך שאני בוכה, אבל זה מעבר לשליטתי. אני רוצה שרוי יופיע עכשיו, אני רוצה שהוא ירוץ אליי, ירים את ראשי, ימחה את הדמעות וינשק אותי. אבל ככל שאני נשאר כאן ישוב בציפייה שלא מתגשמת, ככל שאני נותר כאן לבדי ברחוב החשוך, השקט והשומם הזה - בלי כל אחד אחר שיגיש לי שביב של עזרה - כך הכאב רק שורף אותי יותר מבפנים ומתבטא בבכי בלתי ניתן לעצירה.

אני רוצה לצווח עליו. אני רוצה לקלל אותו. אני רוצה לדחוף אותו ולהביא לו אגרוף היישר לפנים. אני רוצה לבכות לו לחזה ולהניח לו לחבק אותי. אני רוצה שהוא יסית קצוות שיער אל אחורי אוזני ויגיד לי עד כמה יפה אני. אני רוצה לבעוט בו ולצעוק עליו. אני רוצה לכעוס אך גם להראות לו עד כמה אכפת לי ממנו ועד כמה אני רוצה אותו.

אני לא יודע מה אני רוצה מעצמי, אלוהים. אני כל כך מבולבל עכשיו שאני לא יודע מה לחשוב.

המחשבה על כך שהכל היה משחק אכזרי כואבת יותר משחשבתי. והכאב הזה לא מרפה ושובר אותי, קורע אותי לגזרים ומנפץ לאלפי רסיסים שאני לא מסוגל לחבר או להביא את עצמי למצב שאני מסוגל לאסוף אותם. אני פולט עוד יבבה, מנסה להשקיט את הבכי שלי אבל הוא רק מתחזק והדמעות זולגות אל צווארי ומכתימות את המכנס שלי ואת הסוודר. הפנים שלי דביקות ולחות ולא אכפת לי כי אני לא מסוגל לבטא את הכאב שאני חש בדרך אחרת. והכי גרוע, אין לי למי לספר זאת. אין לי דרך לשתף זאת. אני צריך להתמודד לבד ואני לא יודע להתמודד לבד עם דברים, לעזאזל, אני פשוט לא יודע מה לעשות. אני רוצה לדבר עם מישהו, אבל אני גם רק רוצה שקט. וזה לא הגיוני אך גם הגיוני בנשימה אחת.

איבריי הפנמיים התכווצו בכאב והחזה שלי שקע, דעתי התערפלה מרוב דמעות ואני מרגיש שאני עומד להקיא כל רגע או להתעלף או שניהם ביחד. הלב שלי כה כואב עכשיו והוא הולם בחוזקה ואני רק רוצה שהוא יפסיק לפעום. אני לא רוצה לחוש את הכאב הזה. אני לא רוצה להרגיש רגשות. אני לא רוצה לחשוב עליו. אני לא רוצה שהוא יהיה חלק מהחיים שלי. אני לא רוצה אותו. אני לא רוצה אותו פשוט. הוא מגעיל. הוא דוחה. חסר כבוד, גס רוח, חסר מוסריות. זה מה שהוא. ואני עדיין מעריץ אותו. לכל הרוחות איתי.

אני לא בטוח עוד כמה זמן נשארתי כך, אני כבר לא מרגיש את הפנים שלי מרוב בכי, והידיים שלי כה קרות שהן קבלו גוון צבע מוזר. והחלטתי, שאני מחזיר את החיים שלי למסלולם. אני לא מתכוון להמשיך לתת לאנשים רעילים כמוהו לחדור אל חיי. אני לא מתכוון לענות עוד לשום שיחה או הודעה ממנו - או מכל אחד אחר מהחברים שלו, כי זה בוודאי יהיה הוא. אני לא מתקרב עוד לצד הזה. אני לא רוצה להיפגע כך, אני לא מוכן להיפגע כך, וזה לא מגיע לי. אני לא עשיתי דבר שיגרום לו לפגוע בי כך, הייתי רק נחמד כלפיו - אז שילך לעזאזל. אני סיימתי אתו.

אבל אז תהיתי, אם בכלל היה מה לסיים, כי הרי הכל היה משחק עבורו. הרגשתי רגשות לדבר שלא היה אמיתי בכלל. והיו לי כה המון הוכחות לכך, וידעתי זאת כל הזמן הזה.

ואם הוא עדיין יצליח איכשהו להגיע אליי,אני אגיד לרוי סקוט ישירות בפנים, מה אני חושב עליו, ואני לא אחסוך במילים, לא מגיע לו שאהיה נחמד כלפיו. פשוט לא מגיע לו.