אבי צפה בטובי ובדרך שבה הוא ניקה את הכלים המונחים בכיור המטבח, ואני רק שתיתי את המים שלי בשקט, מנסה להחניק את המחשבות שלי על האופן שבו הוא בוהה בו. אני לא רוצה להתערב ולהגיד משהו שאסור לי להגיד, הוא לא יאהב את זה בכלל. וגם, הוא אבא שלי, אני צריך לכבד אותו, זה הגיוני שיכעס אם אני הולך נגדו. לאבא יש אומנם תגובות קיצוניות, אבל זה בסדר.

"מה אתה עושה?!", אבא צווח עליו, מטיח את אגרופו על השולחן ומתרומם במהרה, צועד באופן אגרסיבי ומאיים לכיוונו של טובי, גורם לי להתכווץ אל תוך עצמי וללבי להלום בחוזקה.

"בשביל מה לעזאזל קניתי לך את הכפפות הללו?! אה?! אתה מוכן לענות לי?!", הוא צועק עליו עכשיו, ואני יכול לשמוע אותו מנפץ כוס זכוכית על הרצפה, "תראה מה עשית! חתיכת כושי מסריח ועלוב", העליב אותו אבי. אני מרגיש בחילה. אני רוצה לברוח. אני רוצה לברוח מכאן.

"א-א-אני מצטער, א-אדון", גמגם טובי בקול רועד, ויכולתי לחוש את כפות ידיי מזיעות ואת דעתי משתבשת, "א-א-אני אנקה מ-מיד", המשיך לגמגם, ועם כל הברה מקוטעת שהשמיע, הייתי מסוגל לחוש באוויר נגזל ממני יותר ויותר. אני לא מסוגל לנשום. אלוהים אדירים. תפסיקו לצעוק. בבקשה. בבקשה תפסיקו לצעוק. לא שוב.

"כדאי באמת שתעשה זאת, לא מספיק אתה מלכלך את השכונה שלי עם כל הזן הנחות שלכם, אני גם צריך שתלכלך את ביתי, זבל", ירק לעברו אבי, "ותנקה את הרצפה שלי עם הכפפות המזדיינות!!", צווח.

כשאני עוצם את עיניי, אני לא מצליח לברוח, ורק מותיר לאויבת הגדולה שלי להיכנס לפעולה. אצבעותיה הארוכות והמכלות זוחלות אט-אט על גופי מלמטה למעלה, מועכות. מענות. חונקות. קירות החדר גורמים לי להרגיש כאילו הם מתקרבים זה לזה בהדרגה, סוגרים עליי. מקיפים אותי. חונקים אותי. קשה לי לנשום. חזי שקע ושרף, הלב שלי דהר מהר מידי. לא הבחנתי אפילו שהירכיים שלי נסגרו ואצבעותיי רועדות מרוב הלחץ.

הלב שלי דופק כמו משוגע ואני מנסה להדוף את הפניקה המטפסת בגרוני. זיעה קרה הכתה את מצחי, ומיץ מרה עלה בגרוני. נשימותיי – מהירות ושטחיות – מהדהדות באוזניי. מכלות אותי. שואבות את יכולתי לדכא את הזיכרונות הרודפים אותי. אני צריך ללכת מכאן. אני חייב לברוח. אני לא יכול לשמוע אותו אומר את זה. אני לא מסוגל להקשיב לצעקות הארורות הללו עוד.

"תראה את הניגר המסריח הזה..", מלמל אבי לעברי, חוזר להתיישב לצדי, ושותה מהמים שלו בהדרגה, "חוצפן מזדיין, נכון?", גיחך. ואלוהים. נסתי להילחם בצורך לסתום את פיו.

אך במקום זאת, שתקתי, דומם שוב. כמו הפסל המעוות שאני. איך אתה לא רואה שהילד שלך חווה התקף חרדה ממש ממולך? הדמעות צרבו את עיניי ודמי התפרע בכל גופי, אני לא רוצה לקום מהכיסא, זה לא מנומס, ואני לא מסוגל לצווח עליו - הוא ישתגע. הוא יהיה מאוכזב ממני בכל מקרה. למה אני חייב לאכזב תמיד את כולם? אני לא בסדר, אני פשוט כל כך לא בסדר... אני רוצה לרוץ לכביש עכשיו. אבל אני לא מסוגל כי זה לא מנומס לקום באמצע שעת התה. לעזאזל עם שעת התה הארורה הזו.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי והנחתי לשערי להסתיר את פניי, בזמן שנלחמתי כנגד הדמעות שלי, מסוגל לחוש את הלב שלי מתכווץ מרוב כאב ואת הבטן שלי מתהפכת בעינויים מייסרים. כל שריריי התכווצו בפעם אחת מענה ומורטת עצבים, ונסתי לתרגל כיצד נושמים נכון כפי שלימדו אותי, אבל המשקולת לא יורדת לי מהחזה, וזה בלתי אפשרי. זה בלתי אפשרי, אלוהים. אני לא יכול. הנחתי את כף ידי על חזי, בניסיון להפחית מהכאב, אבל זה לא עזר, אני עדיין מסוגל לחוש את התחושה הזו בתוך תוכי - אני נקרע לגזרים ועולה בלהבות.

"יש מזג אוויר נחמד היום, מה אתה חושב על לאכול בחוץ לשם שינוי? שמעתי שנפתחה מסעדה כפרית חדשה, אתה יכול לקחת לשם את דיאנה", הציע אבי בפיזור דעת, בזמן שהביט בי, "נייתן, תוריד את היד מהחזה, ותסדר את השיער, שב זקוף, אתה יודע שזה לא האופן שבו אמורים לנהוג ליד השולחן", נאנח אבי, "אתה בן עשרים ואחת, אתה אמור לדעת את זה כבר, בן", מלמל באכזבה.

בלעתי את רוקי ממהר לסדר את שערי לאחור ולשבת זקוף, אני לא רוצה שהוא ידבר כלפיי עם הנימה הזו, אני לא רוצה לפגוע בהורים שלי יותר מאשר כבר פגעתי בעבר, אני גרמתי ליותר מידי בעיות וקשיים במשפחה הזו. אני לא הייתי אמור בכלל להיות כאן, והם בכל זאת היו נחמדים מספיק בשביל לא לעבור הפלה, אז אני אמור להודות להם. אני אמור להראות להם שאני יכול להיות מה שהם צריכים מהבן שלהם להיות.

"מ-מ-מצטער, אבא", ניקיתי את גרוני, "כ-כן, אני אקח את דיאנה, כמובן", הנהנתי, מזייף חיוך, חש את האיברים הפנימיים שלי מתכווצים בכאבים מענים חסרי רחמים בזמן שכל מה שאני רוצה לעשות זה לא לדבר עם אף אחד, ולנשום, לעזאזל, אני צריך אוויר.

"מעולה", חייך, "איך מתקדמים היחסים בין שניכם?", שאל, "לא שמענו עליה זמן רב", ציין.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, אני לא מסוגל להתמודד עם יותר מידי דברים באותו הזמן, "היא הייתה עסוקה... אתה יודע, עם הלימודים... אני אתקשר אליה, אני אבדוק אם יש לה זמן היום..", לחשתי.

"אז כדאי שתעשה זאת כעת, כבר מחשיך בקרוב", הציע אבי, ואני לקחתי זאת כגאולה, מהנהן בהסכמה מוגזמת יתר על המידה אפילו, לפני שהתרוממתי ממקומי ויצאתי במהירות מהבית, משתמש בתירוץ של שיחת הטלפון בשביל לברוח. כשטרקתי את דלת הבית בעקבותיי, לא היה לי זמן להכיל את אוויר הערב הצונן והקריר, לא הקדשתי זמן בשביל לרסן את פעימות לבי ולהסדיר את נשימותיי, להניח לגופי להחלים מההתקף, לפני שבאצבעות רועדות, חיפשתי אחר שמו של רוי ברשימת אנשי הקשר, והתקשרתי אליו. אני צריך לראות אותו. אני אפילו לא יודע למה הוא האדם הראשון שעלה לראשי כעת, ולמה הגוף שלי מגיב אליו בנזקקות שכזאת, אבל אין לי את הכוחות לחשוב יותר מידי, לא עכשיו לפחות.

הגוף שלי פצוע, ואני צריך את המגע שלו בשביל לרפא אותו. זה כל מה שאני יודע, וכל מה שאני צריך לדעת כעת.

הוא ענה בצלצול השישי, לפני שכמעט נתקתי בחוסר אונים ונואשות, "נייתן? הכל בסדר, בייבי?", שאל בקולו הצרוד, ואני מבין שהוא כנראה ישן כעת והערתי אותו.

לבי עצר מלכת ודמי קפא בעורקיי, הקול שלו נשמע כל כך טוב כך, אני אוהב את הצליל הזה. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, מכווץ את גבותיי בתסכול וצונח על המדרגות המובילות לדלת ביתי, מנסה לחבר משפט אחד הגיוני אבל אני מבולבל מידי. מבולבל בגללו.

"אתה.. אתה עסוק..?", מלמלתי במבוכה. זה מביך להתקשר ראשון, במיוחד אחרי שבלנו לילה שלם ביחד. זה פשוט כל כך קשה לעשות את הצעד הראשון הזה, אבל אני חייב. אין לי דבר להפסיד בכל מקרה.

הוא כחכח בגרונו, וזה גרם לי להבליע חצי חיוך וללחיי ללהוט בעוז, אני רק שומע את קולו דרך הפלאפון וכל גופי ניצת בחמימות מענגת ומשכרת כל קצה חושים. אלוהים, למה לגבר הזה יש השפעה כה חזקה עליי? ואני מוצא את עצמי נואש לכך שהוא אינו עסוק ויכול להיפגש, התגעגעתי לפנים שלו, ולשיחות שלנו, ולמגע שלו. אני מרגיש אובססיבי, לכל הרוחות. אבל אני פשוט באמת מתרגש מהקשר שנוצר ביני לבינו, ואני רוצה להיות לצדו בכל רגע נתון, זה חדש ומסעיר עבורי, זר אך גם מסקרן, ואני רוצה לחקור זאת במשך שעות וימים, כל עוד זה לצדו.

"לא", אמר, אבל אני יודע שהוא משקר, "אתה רוצה להיפגש?", שאל, ואני מרגיש מעט התלהבות בקולו.

הנהנתי בהתרגשות, ורק אז הבנתי שהוא לא יכול לראות אותי, "כן.. אני מצטער שאני מציק, או מפריע... אתה באמת לא חייב..", לחשתי במבוכה, "כלומר, אני אשמח, אבל אתה באמת לא חייב, זה בסדר", הרגשתי את גרוני חנוק. אני לא חושב שהוא באמת רוצה לראות אותי הוא פשוט מרגיש חייב. למה שמישהו ירצה לראות אותי כשאני במצב הזה. אני ייצור.

"אתה נשמע נסער, הכל בסדר, בייבי? מה קרה?", הוא שאל בבלבול אך גם.. אני לא יודע, פחד? אין סיכוי. אתה מדמיין, נייתן. אתה אובססיבי חולה נפש, ואתה חייב להפסיק.

אך הרגשתי נימת דאגה בקולו, וזה גרם לנשימותיי לחזור לקצב סדיר וללבי הסוער להפשיר. דמי התפרע בכל גופי בהתרגשות והפרפרים המדגדגים שכה התגעגעתי אליהם חזרו לטלטל את כל גופי ולשבש את דעתי, בזמן שעם חיוך מטופש השבתי לו, "אבי מעט הבהיל אותי ונלחצתי... זה לא משהו רציני...", אני יודע שאני משקר, אבל אני לא רוצה פשוט ליפול עליו ככה. הוא רק התעורר, וגם, זה לא העניינים שלו.

"הוא פגע בך?", הוא שאל בתקיפות ושמעתי מגירות נפתחות ונסגרות בטריקה, וזה גרם לי לחוש מבולבל אך גם במקצת מאוים ולחוץ. מה קורה כאן...? אני לא אוהב רעשים חזקים מידי, שיפסיק עם זה.

"לא, כמובן שלא", מלמלתי, "הוא צעק על משהו, זה באמת לא רציני... בכל מקרה, אני בבית, בחוץ, אבל אתה לא חייב לבוא, זה בסדר-", לחשתי.

"עשר דקות אני אצלך, אתה רוצה שאני אשאר על הקו איתך עד שאני מגיע?", הוא שאל, ויכולתי לשמוע אותו יורד במדרגות של ביתו, ועיניי נפערו לרווחה בהלם.

הוא רציני?! הוא באמת מגיע לכאן?! למה?! חשבתי בפאניקה. אני לא לבוש יפה אפילו. לעזאזל. הוא לא יכול פשוט להגיע לכאן תוך עשר דקות! אני דוחף לחלק האחורי של מוחי, את העובדה, שאני דואג לכך שהוא לא יחשוב שאני יפה, ושאני רוצה להיראות טוב בשבילו. לכל הרוחות, שיחכה!

"רגע, רגע, רוי, רציני?", שאלתי בלחץ, מרגיש את שפתיי יבשות ואת נשימתי מתלקחת בגרוני. אני צריך אבל להודיע להורים שלי, ולסדר את השיער, ולהחליף את המכנס המגוחך הזה עם ציורי העננים הלבנים. לבי פעם בחוזקה כמו מטורף. זה מהר מידי, אף אחד לא יכול להספיק כל כך הרבה דברים בעשר דקות ארורות.

"כן, למה שלא אהיה?", גיחך.

כי אתה לא חייב לי דבר.

"אני הולך להתלבש", בלעתי את רוקי, "אני אצא החוצה עוד עשר דקות", לחשתי ונתקתי. רק לרגע העולם נעצר מלכת, וישבתי קפוא על מדרגות הכניסה לבית. לא ידעתי אם אני יותר נרגש או לחוץ, אבל מצאתי את עצמי מקפץ בחזרה לבית, עם חיוך מטופש על הפנים ואגרופים לחים אשר קפוצים בחוזקה. אני נפגש עם רוי. שוב. רק שנינו. לבד. אני ורוי. אלוהים אדירים.

עליתי במעלה המדרגות, מתעלם מהמבטים השואלים של הוריי, ונכנסתי לחדרי. החלטתי להישאר עם הסוודר האפור שאני לבוש בו כעת, אך החלפתי את מכנסי הטרנינג הישנות והנוחות, לזוג מכנסי ג'ינס לבן וצמוד במקצת. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, רושם לעצמי לקנות מכנסיים רחבים יותר, כך שלא יהיה מה לראות, כך שדבר לא יבלוט. אין לי במה להתגאות בכל מקרה.

דחפתי את רגליי אל נעליי השטוחות והחומות ומעדתי לכיוון חדר המקלחת, מנסה לסדר את שערי. אני לא אספיק להיות מוכן בזמן, לעזאזל. ואני רוצה וצריך להיראות טוב בשבילו.

סרקתי את שערי הזהוב, מניח לקצוות שיער סוררות ליפול על עיני הימנית, אולי כך זה יסתיר את צורת הפנים העגלגלה שלי. אני אוהב את זה שהשיער שלי מגיע כמעט עד השכמות שלי, זה אולי הדבר היחידי שאני מסוגל לסבול בעצמי. השיער הזה עוזר להסתיר את הפנים שלי, אז זה טוב.

חייכתי חצי חיוך מעורר רחמים לראי, עיניי הירוקות נראו בהירות במקצת, ולחיי היו סמוקות. אתה חייב  להירגע, נייתן. הלקיתי את עצמי. השתלט על עצמך, אתה מגיב באופן מוגזם. אבל קול ההיגיון כמעט ולא נשמע כנגד פרץ הרגשות אשר הדהדו לכל אורך גופי כזרם חשמלי מטלטל ומעוור. בלעתי את רוקי, כל פעם שבה רק אני חושב עליו אני מסוגל לחוש את הלב שלי הולם בחוזקה ואת הפרפרים קורעים את בטני. כל פעם שבה אני רואה אותו, אני מרגיש את האיברים הפנימיים שלי מתכווצים ודמי קופא בעורקיי. אבל כשהוא נוגע בי, אני על סף הצוק, אבל אני לא מפחד מהנפילה. לא עוד.

ירדתי במהירות במדרגות, ואמי עצרה בעדי, "ממהר, יקירי?", היא שאלה בחצי חיוך חשדני, "ולאן בדיוק?", זקפה לעברי גבה שיפוטית, או לפחות זה נראה כך. נאנחתי, זו אמא שלי, למה שהיא תשפוט אותי..? חשבתי בתסכול.

"אני נפגש עם דיאנה", חייכתי לעבר אבי, "אני לא בטוח מתי אחזור, אז אין צורך שתישארו ערים ותחכו לי", מלמלתי, בזמן ששלפתי מפתח לבית מעמדת המפתחות ודחפתי לכיסי.

אבי הנהן, שולח לעברי מבט גאה, "תהנה, בן", קרץ, ואני החזרתי לו חיוך לחוץ לפני שברכתי אותם בברכת לילה טוב אחרונה ויצאתי לחופש.

כלומר מהבית.

יצאתי מהבית. אני חופשי. אני בסדר.

ואז ראיתי את רוי מחייך לעברי מחלון המכונית שלו. בכל פעם ארורה שבה הוא מביט בי, העולם נעצר מלכת. העולם קופא וכל מה שאני מסוגל לעשות זה להשאיר את העיניים שלי ממוקדות בו. אין אף אחד אחר שקיים כרגע, מלבדו. אין כל דאגות, רעשים, אנשים אחרים ומחשבות. הוא גורם לי לשכוח מפני החששות שבי, ולמחוק את האתמול ולא לחשוב אפילו על המחר. העולם נעצר על צירו, ואני נמצא במקום יפה ושליו עכשיו, שכולל רק אותו ואותי בו, ואני לא רוצה לעזוב את המקום הזה. זה מעבר לגבולות של העולם הזה, של המציאות ושל היקום. ורק הוא יכול לגרום ללב שלי לעצור מכך שהוא רק מביט בי.

נכנסתי למכונית שלו, משיב לו חצי חיוך בחזרה, הוא לעולם לא יהיה מסוגל לנחש שעברתי התקף חרדה לפני דקות אחדות, אני שכחתי מכך בעצמי. למה לי לחשוב על חרדות ארורות כשהוא נמצא כאן לצדי? אני מרגיש טוב עכשיו, ומאושר.

"אני מצטער שהפרעתי לך", לחשתי, "ישנת?",תהיתי.

הוא סימן בראשו לשלילה, "בוא נבהיר את הנקודה הזו", הוא החל, לוחץ על דוושת הגז, "אתה אף פעם לא מפריע,אתה יכול להתקשר אליי בכל זמן שבו תרצה, זה למה יש לך את המספר הארור שלי, לעזאזל", אמר, לפני שמיהר להוסיף, "ולא, לא ישנתי, התאמנתי בבית פשוט, זה למה הקול שלי היה נשמע... מוזר", הוא מלמל, במבוכה קלה.

במוזר הוא מתכוון לקול הכי מושך שאי פעם שמעתי? והמחשבה על רוי מתאמן, על פלג גופו העליון חשוף ומזיע, הצליחה לגרום לגל של חמימות מעקצצת לזרום לכל אורך גופי ולבטני להתהפך, החלתי לחוש מעט כאב שם למטה, בין הרגליים.. במקום ההוא. וזה גרם לי להצמיד את ירכיי האחת לשנייה ולהיאנק במקצת אל תוך עצמי. השתלט על עצמך, נייתן. מה לכל הרוחות לא בסדר איתך? הלקיתי את עצמי.

"אז,אתה רוצה לספר לי מה קרה?", הוא שאל, נראה מעט לא בטוח.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "לא, זה בסדר, זה כבר קרה, פשוט הייתי צריך מעט... לברוח מהבית, ואין לי ממש עם מי.. מלבדך, אז..-", החלתי מעט לגמגם, מרגיש כל כך קטן וחסר ביטחון לצדו. לאן אנחנו נוסעים בכלל? חשבתי בפחד קל, אך לא כפי שפחדתי בפעם הראשונה שבה עליתי על הרכב שלו.

"זה בסדר, אתה לא חייב לתת לי הסברים", הבטיח לי, מניח רק לרגע את כף ידו על הירך שלי ברוך, ומצאתי את עצמי רוצה שהוא ישאיר אותה בדיוק שם, אך הוא החזיר אותה להגה, לכל הרוחות.

"לאן אנחנו נוסעים?", תהיתי.

הוא לכד את שפתו התחתונה בין שיניו, "אם אתה רעב אנחנו יכולים לעצור במסעדה, ואם לא, יש מקום די מגניב שאני אשמח להראות לך", הציע.

"בדיוק אכלתי בבית, אז אנחנו יכולים ללכת למקום המגניב שלך", גיחכתי לעברו, והוא הנהן בהסכמה, "אבל איפה זה בדיוק?", שאלתי בבלבול, מנסה לא להיראות לחוץ, אבל חשוב לי לדעת לאן אני נוסע בדיוק ועד כמה זה רחוק מביתי, אני עדיין לא מכיר אותו מספיק טוב בשביל לבטוח בו עד כידי כך.

הוא נאנח לעברי, "הירגע ותהנה מהנסיעה, אני מבטיח לך שאני לא מתכנן לחטוף אותך ולמכור אותך לעבדות או חרא כזה", נאנח, לפני שהעביר את שיר הרוק לשיר רוק אחר גרוע אפילו יותר. אני באמת מנסה להתרגל למוזיקה הזו, אבל אני תוהה עוד כמה זמן זה ייקח לי, "רוק קלאסי, בשביל שתוכל איכשהו לסבול את זה", גיחך לעברי ואני שלחתי לעברו חיוך רך, מנסה להסתיר את העובדה שפשוט מאוד, השירים האלו מגעילים אותי, אבל אני לא רוצה לפגוע ברגשות שלו, אז אני אבלע את הרוק ואסתיר זאת.

"למה התאמנת בבית? יש לך קרב בקרוב?", שאלתי, מרגיש מוזר שלפני שבועיים בערך קיוויתי שהדם שלו יהיה מרוח על כך אינץ' ואינץ' של הזירה, וכעת, אני מוצא את עצמי מקווה שהוא לא יתקרב לשם בכלל. אני לא בטוח מה אני מרגיש לגבי העובדה שהוא נפגע, שמישהו פוגע בו, והוא מאפשר זאת. שהוא מניח לאצבעותיו לאחוז בעט ולחתום על החוזה הארור שמחסה את הצוות מכל אשמה של פגיעה... או של מוות.

אני לא יודע איך להגדיר את האופן שבו הגוף שלי מגיב לעצם המחשבה על רוי נפגע. אבל הדרך שבה הלב שלי מתכווץ בכאב וכל איבריי הפנימיים פועמים בבהלה, בזמן שעורי מעקצץ בפראות - זאת ההרגשה הגרועה ביותר שחשתי זה המון זמן, ואני לא רוצה להרגיש זאת. אבל לא מסוגל. אני מפחד ודואג לו, לעזאזל. למה הוא עושה את החרא הזה.

"יש לי קרב כמעט כל שבוע", גיחך, "אבל אני דואג לשמור על כושר, הקרב הקרוב אמור להתקיים עוד יומיים", הסביר לי, מגרד את ראשו. המחשבה על כך שרק הבוקר הטיפו לנו על אלימות בין בני אדם בכנסייה, וכעת אני יושב לצד אדם שמתפרנס ומתקיים מזה, הייתה אירונית בעיניי.

"עוד יומיים..?", השתנקתי. דום לב. אלוהים. עוד יומיים.

הוא הנהן, "כן, שיהיה", אמר בפיזור דעת כאילו וזה כה מובן מאליו. אבל זה לא. אני דואג לו, אני לא רוצה שהוא יפגע. עצם העובדה שאני נחרד מהמחשבה שמשהו יקרה לו, זעזעה ובלבלה אותי, כי אני לא אמור לחשוב או להרגיש כך, אבל זה מעבר ליכולת השליטה שלי.

"אוקי... היזהר", מלמלתי בשקט, לא בטוח. אני מרגיש תלותי ואפילו מעט אובססיבי מכך שאני כה חרד לשלומו, אבל אני לא מסוגל לעצור את הדימיון שלי מליצור תמונה בה אנו שכובים על הגב זה לצד זה, מדברים על הכל ועל שום דבר, כמו תמיד, וצוחקים - הוא איתי, בטוח ומוגן, ולא בזירת הדמים הארורה הזו. 

"אתה בקשר טוב עם ההורים שלך?", שאל, קוטע את הצפייה שלי באורות העיר אשר מתחילים להבהב כנגד שמי הערב הכהים.

בלעתי את רוקי, "כן, ברור, אנחנו גרים באותו בית", גיחכתי. למה אני מרגיש לחוץ מלדבר על זה עם מישהו, אשר לא מכיר אותם או אותי באמת? מעולם לא דיברתי על היחסים שלי עם הוריי עם אף אחד אחר מלבד עם טרוי, אף אחד לא שאל עליהם גם.

הוא זקף את גבתו המצולקת לעברי, "זה לא אומר דבר על הקשר ביניכם", טען.

"אתה לא יכול לחיות עם אנשים שאתה לא בקשר טוב איתם", שלבתי את זרועותיי האחת בין השנייה ברוגז, אני באמת לא רוצה לדבר על ההורים שלי, הוא מוכן להניח לזה? אני התקשרתי אליו כי היה לי וויכוח עם אבי, והוא מחזיר אותי בחזרה למקום שאני לא רוצה לחזור אליו. אני לא מוכן לנהל את השיחה הזו.

הוא זקף את הגבה היהירה הזו שלו לעברי, אלוהים, הוא מסוגל להטריף את דעתי ולעצבן אותי עד מוות, אך בו בזמן, הוא רק גורם לי לרצות להיות לצדו, וכמה שיותר קרוב. אני לא מבין את החרא הזה.

כחכחתי בגרוני, מחליט לשנות נושא לפני שיגיב לדבריי, "אז מול מי הקרב שלך?", שאלתי, מחייך חיוך מתוק ומתחשב. אולי כך הוא יהיה פתוח איתי מעט יותר, קיוויתי.

הוא לכד את שפתו התחתונה בין שיניו, "קוראים לו ברייד, אני חושב, או ברודי, אני לא יודע", הוא העביר את כף ידו אל עורפו כמחפש שם דבר מה, "זה לא חשוב מי הוא, אני אקרע אותו לגזרים עד הסיבוב השלישי לכל היותר", אמר בגאוותות. רוי הוא אכן מתמודד חזק, ראיתי זאת במו עיניי, אבל זה לא מקנה לו את הזכות לזלזל כך ולהתנשא, זה לא נחמד מצדו.

"ואם הוא יהיה חזק מידי?", שלבתי את זרועותיי האחת בין השנייה, מנסה להסתיר את העובדה שבתוך תוכי, אני כל כך מקווה שהוא צודק ושהוא אינו יפגע.

הוא גיחך, "אז סוף כל סוף יהיה קרב מאתגר מעט", משך בכתפיו, "אני מקווה שיהיה, המון זמן לא ירקתי דם", צחק.

התבוננתי בו מוכה הלם, הוא אינו בריא בנפשו, אני רציני. רק אתמול ראיתי חבורה על הפנים שלו, ולמה הוא כל כך רוצה להיפגע? הוא לא אמור להיות מאושר מכך שהוא יצר לעצמו פס רצוף של ניצחונות והישגים? אני פשוט לא מבין אותו, ואני מזועזע מכך שהוא מתפרנס כה טוב מלגרום לאנשים אחרים לדמם. זה אידיוטי וחסר מוסריות, זה תמיד היה ותמיד יהיה בעיניי.

"אתה לא אמור לדאוג לשמור על הניצחונות שלך?", שאלתי בבלבול.

הוא נאנח, "אבל זה פשוט קל מידי, זה לא מעניין, אני רוצה לשמור על הניצחונות שלי ולהזיע ולדמם בשביל זה", הסביר.

"אני מעדיף שאף טיפת דם לא תיקח חלק בזה, ובעיקר לא שלך", אמרתי בלי לחשוב, מסנן מוח-פה יצא מכלל פעולה, ורק לאחר שאמרתי את המילים הארורות והכה שגויות הללו, הבנתי שחשפתי את עצמי. לכל הרוחות. אני רוצה לקפוץ מחלון הרכב ולהעלם.

הוא הביט בי בחיוך יהיר ושחצן, וכה רציתי למחוק את ההבעה הזו מהפנים שלו, במיוחד כאשר היא מופנית לכיווני. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, מקווה שפניי אינן סמוקות כפי הלחץ הרב שאני מרגיש. בטני התהפכה וכפות ידיי הזיעו, למה אני לא יכול לסתום את הפה הארור שלי? חשתי חנק קל לאורך גרוני וראשי כאב. אני צריך להציל את עצמי מזה.

כחכחתי בגרוני, מנסה לזכור כיצד נושמים סדיר ולהתעלם מהיובש שבפי, לפני שאמרתי בקול צרוד וכה רועד חסר שביב של ביטחון, "כלומר, זה מסוכן, רק לצורך הבטיחות", משכתי בכתפיי, למה אני לא יכול לשקר לצדו כפי שאני תמיד משקר? זה תמיד היה לי כה קל, זה עדיין די פשוט, אך כשהוא מעורב בכך.. אלוהים, אני שוכח כיצד מתפקדים בכלל. ואני שונא את ההרגשה הזו, היא גורמת לי לחוש חלש ושברירי, אך בו בזמן, אני מתמכר אליה, כי היא כה מענגת וחמימה, זו הרגשה שחדשה לי ואני עדיין לומד כיצד מתמודדים איתה.

אני כה מבולבל, אני פשוט לא יודע למה אני מרגיש מה שזה לא יהיה שאני מרגיש, כלפיו? כלפי גבר, אלוהים. הוא גבר. אני לא יכול... לעזאזל, זה פשוט לא עובד כך לפי דרך הטבע. הלוואי שיכולתי להניח שאני פשוט מבולבל כי אף פעם לא היה לי באמת חבר לפני, והוא הדבר הכי קרוב שיש לי לאחד כזה, ואני מתרגש כי אני אידיוט. אבל זה לא בלבול. אני לא יכול להניח את האצבע על מה זה בדיוק, אבל אני לא מבולבל, כי זה מרגיש לי נכון מעבר לכל ספק אפשרי שקיים.

"אני בטוח שתוכל לטפל בדם שירד לי אחרי זה", חייך לעברי.

דחפתי אותו בכתפו, מנסה בכך להסיתו ממני בשביל שלא יראה עד כמה זוועה אני בוודאי נראה כשאני מסמיק, "לא, זו הבעיה שלך", יריתי.

הוא הביט בי במבט נעלב מזויף, "פגעת ברגשות שלי, נייתן, אני סמכתי עליך", אמר בקול דרמתי מזוייף, אשר גרם לי להבליע חצי חיוך, זה צד מעט משעשע בו.

"גם אני סמכתי עליך כשהתקשרתי אליך, אבל אתה לוקח אותי לקצה השני של העיר", צחקתי, "אני חושד בחטיפה", זקפתי את גבותיי לעברו וכיווצתי את שפתיי, מצפה לתשובות לגבי היעד שלנו. שלו. היעד שלו. אני רק מתלווה אליו.

הוא גלגל את עיניו ונאנח, "אנחנו עוד מעט שם-", טען, אך אני מהרתי לקטוע אותו.

"אוקי, ואיפה או מה זה שם?", קראתי, מצחקק, אני לא מודאג עד כידי כך וזה מפתיע אותי.

אני לא יכול להניח את האצבע על זה במדויק, אבל יש משהו בגבר הזה, עם הדם אשר זד לו ממפרקי כפות הידיים, ועם החבורות הסגלגלות אשר מופיעות על עצמות לחייו באופן כמעט תמידי, בגבר הכה כועס והאלים הזה - אשר גורם לי לחוש שליו ובטוח, כפי שאף אחד אחר מעולם לא גרם לי לחוש לפני בכל חיי.

"רק עוד קצת", הבטיח לי, והוא החל לעלות בעלייה על דרך עפר, ועיניי נפערו לרווחה, לאן הוא נוסע לכל הרוחות?! ולמה אני מרגיש כל כך נרגש מזה?! לעזאזל, אני לא מכיר את עצמי כשאני איתו. אני אמור לפתוח את דלתות המכונית ולקפוץ ממנה, או לדרוש ממנו שיסתובב באופן מיידי ויחזיר אותי בחזרה לביתי, אבל אני לא יכול להתעלם מהאופן שבו דמי מתפרע ומהפרפרים אשר מהדהדים לאורך כל גופי - אני מתרגש ואני רוצה שהוא יקח אותי לאן שהוא רוצה לקחת, אני רוצה לתת לו את הרשות הזאת, וזה מה שאני עושה. ללא כל טיפת חרטה.

חייכתי לעברו, "אתה משוגע, אנחנו נתרסק", צחקתי.

"אז לפחות נמות ביחד", צחק בחזרה.

כשהתבוננתי דרך חלון הרכב הבחנתי במדשאה ירקרקה אשר מבצבצת מבין העפר, והכוכבים היו כה נוצצים הלילה, ממש כמו יהלומים, ולא יכולתי להרגיש יותר מאושר מכך שהתקשרתי אליו הלילה. אני לא יכול להוריד את החיוך האידיוטי הזה מהפנים, לעזאזל. הבטן שלי התכווצה ולבי הלם בחוזקה, כשהוא החנה את הרכב שלו בקצה הצוק, או ההר, או הגבעה - או מה שזה לא יהיה שעלינו עליו, וסימן לי בראשו לצאת.

"איפה אנחנו?", מלמלתי בפיזור דעת, בזמן שיצאתי מהמכונית, סוגר את הדלת הכבדה בעקבותיי, וצפיתי בו בזמן שעלה על מכסה המנוע של המכונית הגדולה והשחורה שלו, מסמן לי להתיישב לצדו.

האוויר הלילה לא היה קר מידי אך גם לא חם מידי, מזג אוויר מושלם. המקום הזה היה מושלם. הרגע הזה מושלם.

חייכתי לעברו ומיהרתי לטפס בעקבותיו, מעט מסתבך, ומנסה להסתיר את המבוכה שלי, אך לא הרגשתי כזו מבוכה לצדו, אני מרגיש חופשי ונינוח לצדו יותר ויותר בכל פעם שבה אני רואה בו שוב. הוא כבר יודע שאני מגושם, זה לא חדש לו, וזה לא הולך להשתנות - אז למה שאהיה מובך מזה, זה טיפשי, חשבתי לעצמי בזמן שהתיישבתי לצדו, מעט קרוב מידי אולי. אבל אני אוהב את המקום הזה, אז אני לא אירתע לאחור, זה לא נראה כמפריע לו בכל מקרה.

"אז, למה הבאת אותי לכאן?", שאלתי בחצי חיוך.

הוא פרס את זרועותיו לאורך צידי מכסה המנוע, כך שזרועו הימנית נגעה במקצת בגבי, ומצאתי את עצמי באופן מכני מתכרבל אל תוכה על מנת לקבל עוד מגע ממנו, אני רוצה עוד מגע ממנו. והוא כתגובה רכן לעברי אפילו מעט יותר קרוב, כך שיכולתי להניח את ראשי על שכמו, ואלוהים, זו התנוחה הכי טובה שאי פעם ישבתי בה.

"אתה מוכן לרגע להסתכל על הנוף? רואים מכאן את כל לונדון", קרא, ואני זקפתי גבה לעברו מאחר שזה לא הגיוני כלל, והוא גיחך, "טוב, אבל לפחות רואים את החלק הדרומי שלה, לא?", חייך לעברי, ואני הנהנתי בסיפוק.

התבוננתי לעבר הנוף ועיניי נפערו לרווחה ונשמתי נלקחה בגרוני. צפיתי בשקיקה באורות הרבים והנוצצים בצבעים צהבהבים וכתומים של העיר, הקשבתי לשקט והרגשתי רק לרגע, כאילו אני לא כל כך קטן. הרגשתי, רק לרגע, כאילו יכולים לראות אותי ולהתייחס אליי. אני מרגיש כל כך אבוד בעיר הזאת, אני מרגיש כל כך שקוף ושברירי כל הזמן, בלתי נראה או מורגש. למה שלאנשים יהיה אכפת ממני, אני רק עוד תושב, עוד אזרח, מבין מיליונים. אבל כעת, כשאני התיישבתי על קצה הצוק הזה, והתבוננתי על המקום שבו אני רק מנסה להיחבא אל הכלים מפניו, הרגשתי חשוב. אפילו גדול, לעזאזל. לא הרגשתי רק כמו כל אחד אחר חסר משמעות.

והמחשבה על ההבעה של ההורים שלי אם הם היו יודעים שאני נמצא על קצה הצוק בקצה השני של העיר, והתגובה של טרוי כשיגלה עם מי אני נמצא - גרמה לי לחייך, כי הרגשתי סוף כל סוף לא כבול. אני עושה באמת את מה שאני רוצה ומה שגורם לי לחוש טוב. אני לוקח סיכונים ומרשה לעצמי להיות מופתע, לא משועבד ללוח זמנים ארור, לא מנסה להיראות טוב מספיק בשביל מישהו אחר.

וכשהנחתי את ראשי על כתפו של רוי, בזמן שהוא כרך במקצת את זרועו סביב אגני, ונשמתי את אוויר הלילה הצונן והרענן - אלוהים, הרגשתי חי.

"זה יפהפייה", לחשתי.

התבוננתי ברוי, אשר לא הוריד את עיניו הכהות ממני כל הזמן הזה, "כן, בהחלט יפהפייה", לחש.

"אני לא מאמין שלא בקרתי כאן אף פעם לפני, איך מצאת את המקום הזה?", שאלתי בסקרנות.

יכולתי לחוש את עיניו עדיין עלה כשאמר, "יום אחד הייתי כל כך עצבני, שפשוט נסעתי בכל העיר כמו מטורף, זו הייתה תקופה שלא שתיתי בה ולא רציתי להוציא את התסכול על שתייה, ופשוט נסעתי כמעט כל הלילה עד שהגעתי לכאן לבסוף, ופשוט נשארתי כאן במשך שעות עד שנרגעתי באופן מלא, ומאז זה המקום שלי", סיפר.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי וניתקתי את מבטי מהנוף בחזרה אליו, "למה היית כל כך כועס, מה קרה?", שאלתי.

הוא חייך חצי חיוך לחוץ, "בכנות? אני לא פאקינג זוכר", צחק, גורם לי לגחך בחזרה, אני לא מאמין לו באופן מלא, אבל אני גם לא מתכוון ללחוץ עליו, מספיק עבורי שהוא הסכים להראות לי את המקום שלו, "אתה הראשון שהראיתי לו את המקום הזה", המשיך לומר.

חייכתי לעברו, "באמת? למה אתה שומר אותו כל כך סודי?", שאלתי.

"זה כל כך סודי כי החברים שלי יהפכו את המקום הזה לאתר זיונים, אין לי משהו נגד זיון, אבל אני לא רוצה למצוא כאן תחתונים מסריחים של איזו זונה רנדומאלית וקונדום משומש חצי קרוע", משך בכתפיו, "וגם, זה פשוט...", הוא נראה מעט חסר ביטחון, "אני אוהב את זה שיש לי מקום שהוא רק שלי, שאף אחד לא יכול לרדוף אחריי ולהטריד אותי, זה טוב שיש לך מקום פרטי בעולם, לפעמים שקט זה גם דבר טוב", חייך במבוכה.

חייכתי לעברו באמפתיה והנחתי את כף ידי על זרועו השרירית, לא מצליח לכסות אפילו חצי מהזרוע שלו בכך, אבל יכולתי לחוש אותו מתרכך במקצת תחת המגע שלי, הוא היה נראה לחוץ מידי, אני לא רוצה שהוא יהיה לחוץ איתי, "אני מבין אותך, היה לי בית עץ כשהייתי קטן, תמיד הייתי הולך לשם כשהיה רעש בבית, או כשרבתי עם אחד מבני המשפחה שלי, או כששוב הציקו לי בבית הספר", סיפרתי לו בחצי חיוך, "למה החלטת להראות את המקום הזה לי?", שאלתי בשקט.

הוא לכד את שפתו התחתונה בין שיניו וניתק את מבטו ממבטי, "נשמעת כועס ונסער, וזה מקום מרגיע", מלמל, "או שפשוט... אני לא יודע, אני פשוט רציתי להביא אותך לכאן, ידעתי שתאהב את המקום", חייך.

"אתה יכול לסמוך עליי שאף אחד לא ידע על הקיום של המקום הזה מלבדי", גיחכתי לעברו, "תודה שהראית לי את המקום הזה, הוא יפהפייה", חייכתי לעברו, חוזר להתכרבל אל תוך הכתף שלו והוא נשם אוויר לרווחה כתגובה, "אנחנו צריכים לקרוא למקום הזה בשם", החלטתי.

הוא זקף את גבתו, "רציני?", צחק.

הנהנתי, "כן, אני רציני לגמרי", החלטתי, והזדקפתי, משלב את רגליי האחת בשנייה, יושב בתנוחת הישיבה שלי, "אם רק אנחנו יודעים על המקום הזה, אנחנו צריכים לקרוא לו בשם שמתאר אותנו, או שמשותף לנו", הצעתי.

הוא התמתח במקצת, ונראה חושב, "מה משותף לנו?", הוא שאל .

משכתי בכתפיי, "אני לא יודע, אנחנו לא מכירים מספיק טוב בשביל למצוא נקודות דמיון", גיחכתי במבוכה, "אנחנו שנינו אוהבים אוכל סיני, או תאלינדי", צחקתי לעברו והוא צחק בחזרה, מסמן בראשו לשלילה, "אתה לא?", שאלתי בבלבול.

"לא, הנחתי שאתה אוהב את זה, אז זרמתי", אמר בכנות, צוחק תוך כידי, ואלוהים, הוא נראה כל כך יפה. הלב שלי הלם בחוזקה כשצפיתי בו צוחק והרצון להניח את כפות ידיי על טווי פניו המשורטטים בחוסר שלמות באופן המושלם ביותר שיש עבורי, בער בי כמעט ללא שליטה, "אנחנו יכולים לקרוא למקום הזה נודלס אם אתה רוצה", צחק.

חייכתי לעברו, "זה טיפשי!", טענתי, "אבל זה הכי טוב שאנחנו יכולים להפיק, אז בוא נשאר עם זה לבינתיים", הסכמתי, יודע שתהיה פעם הבאה, אני אגרום לה לקרות.

"אז מה קרה לבית העץ שלך?", שאל בחצי חיוך, "לא ראיתי שום בית על אף עץ בחצר שלך, אין לך בכלל עצים בגינה",  הסביר.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניו, אני לא יכול להגיד לו שאבי שרף את בית העץ הזה בטענה שאני לא יכול לברוח מהבעיות שלי ואני צריך להתמודד. אני לא יכול להגיד לו שהוא גם שרף את העץ שאני וטרוי שתלנו ביחד כשהיינו רק בני שלוש ועדיין תמימים. אני לא יכול להגיד לו שעדיין יש לי כבייה מאחר ונכוויתי בניסיון להציל את הבית האהוב שלי. את עץ החברות שלי ושל טרוי. אני פשוט לא יכול להגיד לו את זה.

"פירקנו אותו כשכרתנו את העץ, זה לא נורא, התבגרתי מאז", משכתי בכתפיי, והחלטתי לשנות נושא למשהו שדי מסקרן אותי כעת, ובשביל למחוק את ההבעה החשדנית והמוטרדת שעל פניו, "אז קיימת פעם מערכת יחסים עם גבר?", שאלתי.

הוא חייך לעברי חצי חיוך ממזרי, "לא, אני לא מקיים מערכות יחסים", אמר כדרך אגב, כאילו וזה כל כך ברור מאליו ומקובל, ומצאתי את עצמי חש את החזה שלי שוקע ואת הלב שלי מתכווץ בכאב. אני מעדיף לשמוע שהיו לו מיליון מערכות יחסים מאשר את זה. הוא רציני?

"למה?", שאלתי בבלבול.

הוא נאנח, "זה די מורכב, מעולם לא באמת היה לי זמן לנהל מערכת יחסים נורמטיבית עם מישהו, ואף פעם לא מצאתי גבר שאני באמת מוכן לוותר על הזמן היקר שלי למענו", הסביר, "לא הייתי פנוי לזה, אז למה לתלות תקוות שווא באנשים?", משך בכתפיו, "וגם, אני לא רוצה לומר שאני לא מאמין באהבה, אני פשוט אף פעם לא חשתי בזה, אני לא מאמין שמישהו גם מסוגל באמת לאהוב אותי, אותי האמיתי, מי החולה נפש המטורף הזה שיסכים לאהוב אותי?", צחק, והרגשתי את הדם שלי קופא בעורקיי.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי ונסתי להשתלט על האופן שבו בטני התכווצה למשמע מילותיו ומהדרך שבה ראשי דפק והלם בניסיון למצוא מילים עבורו שיוכלו לעזור לו, אבל אני לא יכול לעזור לו, והייתי קפוא.

לא ידעתי איך אני אמור להגיב לזה, אז רק לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי והשפלתי את ראשי. אני לא טוב בשיחות חיזוק, ואני לא חושב שאני מסוגל לשנות את הדעה הזו שלו לגבי אהבה או לשפר את התחושה שלו. ולא רק בגלל שאיני מכיר אותו עדיין מספיק טוב, או הוא אותי בשביל לבטוח במילים שלי, אלא כי אני בעצמי לא חשתי באהבה מעולם, אף פעם לא אמרתי לאף אחד שאני אוהב אותו, או אותה, מלבד לבני משפחה. אני רק יכול לקוות שהוא ימצא מישהו שישנה את הדעה שלו לגבי זה, כי אני יודע שלא חשוב מה שאני אגיד עכשיו, זה לא יעזור,אבל אני כן מוכן להקשיב לו.

"מה לגביך? קיימת פעם מערכת יחסים?", שאל.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי וסמנתי בראשי לשלילה. כן, כמובן, בין הטיפולים הפסיכולוגיים ובית השיקום, כמובן, חשבתי בציניות מרירה.

הוא נראה די מופתע, "הייתי בטוח שאתה הטיפוס שחווה אהבה ראשונה בגיל שש עשרה", צחק.

משכתי בכתפיי, "לא, זה לא קרה", אמרתי בקול מובס.

"והתנשקת פעם עם עוד מישהו, מלבד עם... איך קוראים לו... דמיטרי?", שאל בבלבול.

צחקקתי לעברו, "טום, קראו לו טום", קראתי, איך לעזאזל הוא הגיע לשם דמיטרי, "ולא, הוא הנשיקה הראשונה והיחידה שלי", חייכתי במבוכה.

"למה?", שאל, זוקף את גבתו אבל הוא נראה כמנסה להסתיר חיוך וקולו לא נשמע לוחץ כלל. הוא אוהב את העובדה הזו? אני כל כך נבוך מזה.

"כי..", לקחתי נשימה עמוקה, "הייתי בהלם שבכלל התנשקתי עם... אתה יודע... גבר", אני לא רוצה שהוא יחשוב שיש לי משהו נגד בנים שנמשכים לבנים, אני נמשך לרוי אפילו, מאוד, אי אפשר להכחיש זאת, אבל אני מקווה שהוא מבין אותי נכון בשביל שלא יפגע, "זה אסור על פי הדת, אתה כבר יודע עד כמה העניין הזה מסובך", לחשתי והוא כיווץ את כפות ידיו לאותם אגרופים זועמים ולקח נשימה עמוקה, מהנהן באיפוק, ואני השפלתי את ראשי בתגובה, "בכל מקרה, תמיד ההורים שלי דחפו אותי לצאת עם בנות... נסתי, אבל זה פשוט, אני לא רציתי את זה", לחשתי.

"ולא מצאת אף גבר?", שאל ברוך אשר כלל לא אפיין את הבעת פניו.

סמנתי בראשי לשלילה, "לא", לחשתי, "אני מגיע משכונה דתית, אני לא מכיר אנשים, מעולם לא יצאתי מהאיזור שלי, אז גם אין בנים שם שנמשכים לבנים", הסברתי לו.

הוא לכד את שפתו התחתונה בין שיניו והתקרב אליי במקצת, גורם ללבי עוד רגע להיקרע מחזי מרוב שהוא הלם חזק מקרבתו, "אתה  צריך לצאת יותר מהשכונה הזו", טען, מעביר את אצבעותיו אל שערי, מסית קצוות שיער סוררת אל אחורי אוזני.

"אני יודע, זה מה שאני מתחיל לעשות", חייכתי לעברו, "הייתי רוצה לגור בבית על החוף, אולי זה גם יקרה יום אחד", אמרתי.

הוא חייך לעברי, "תדאג לזה", אמר, ובצדק.

אלוהים, תנשק אותי.

"זה מוזר שאנחנו כך... התקרבנו", נסתי לחפש את המילה הנכונה, אבל רק לאחר שאמרתי זאת הבנתי עד כמה זה נשמע מטופש.

הוא גיחך, "כן, אני מנסה להפריד בין הקרבות בזירה לשאר החיים שלי, אבל במקרה הזה, הזירה יצאה כבר לרחובות ונהפכה להיות חלק מחיי", הסכים איתי, "אח שלך... פאק, אני לא מאמין שאני פאקינג אומר את החרא הזה, אבל...", הוא לקח נשימה עמוקה, "יש לו כוונות טובות, זה ברור שהוא דואג לך סך הכל", הסביר בשקט, נראה נגעל מהמילים של עצמו וזה גרם לי לגחך, כמה ילדותי.

הנהנתי, "זה לא חשוב, אנחנו לעולם לא נהיה אחים באמת", לחשתי, "נסתי, באמת נסתי, אבל זה קשה", מלמלתי.

"זה לא אומר שהוא לא דואג לך, אני האחרון שיצביע עליו ויגיד שמגיע לו את מדליית אח השנה, אבל הבנת את הכוונה שלי", השפיל את מבטו רק לרגע לכיוון שפתיי, "אולי עם הזמן אתם תלמדו להסתדר... אני לא יודע, אני לא חושב שהזמן מרפא וכל החרא הזה, בכלל לא, אני חושב שהזמן רק גורם לדברים להפוך לגרועים יותר, אבל אולי במקרה שלכם זה יהיה שונה", ניחם.

לקחתי נשימה עמוקה , "אני אפילו לא בטוח שאני רוצה שזה יקרה", התוודיתי, "הוא... הוא פגע בי. המון", פלטתי ברעד. אלוהים. אני לא מאמין שהוצאתי את זה החוצה.

הוא זקף את גבתו לעברי במבט שואל, ועיניו התכהו בדאגה, אך הוא אינו שאל דבר, אלא רק הביט בי במבט הדואג והמבועת במקצת הזה שלו, והבנתי שהוא מחכה לאישור שלי אם זה בסדר שאמשיך לדבר על זה, ואני רוצה לספר זאת.

לקחתי נשימה עמוקה, משפיל את עיניי לזוג כפות ידיי, "הוא תמיד היה כל כך אכזרי כלפיי, ואני אפילו לא יודע למה", לחשתי, "היינו חברים כל כך טובים, אבל אז אבא שלי הדרדר לתקופה רעה מאוד, הייתי בן עשר כשהוא החל להידרדר, ואיכשהו טרוי הכי נפגע מכך, מבחינה פיזית לפחות", אמרתי, ועל פי המבט בעיניים שלו, הבנתי שהוא יודע על מה אני מדבר, הוא הבין שאבא הרביץ לו, "וטרוי הוציא את התסכול הזה עליי, כי לא היה על מי להוציא, כמובן שהוא היה בריון כלפי ילדים אחרים, אבל אני אף פעם לא נלחמתי בחזרה, וזה פשוט היה לו קל ויעיל, תמיד שהוא הרגיש מתוסכל הוא יכול היה להכות אותי", הסברתי.

התבוננתי בו במבט לחוץ, והוא כרך את זרועותיו סביב אגני וקירב אותי עליו, כך שאני יכול להשעין את הראש שלי על חזו המוצק והשרירי, וכך עשיתי, בזמן שהוא החל בהדרגתיות לשרטט פסים ולצייר עיגולים קטנים וגדולים על גבי הגב שלי, אצבעותיו היו עדינות, מנחמות, תומכות וכה זהירות ואיטיות, כאילו אני הדבר הכי שביר בעולם הזה. מעולם לא הייתי מסוגל להאמין, שרוי, הגבר המקועקע וגס הרוח הזה, מסוגל לגעת בי כך. פיזית ונפשית.

"זה החל בכך שהוא קרא לי בשמות מעליבים, או זרק עליי חפצים כמו... אני לא יודע... כדור, או ספר, ציוד לימודי, ספלים...", מלמלתי, "והוא תמיד צחק וחייך, בזמן שאני נפלתי על הרצפה או נבהלתי, הוא תמיד צחק וחייך, ואז צעק עליי שאני צריך להחזיר את זה למקום", ספרתי לו בשקט. הוא רק המשיך במגע העדין שלו, מניח את מצחו על שערי. והרגשתי שזה בסדר, הוא מקשיב לי, הוא לא יתן לי להתמוטט, "הוא תמיד הביא לי לעשות את המטלות שלו, ואם לא בצעתי זאת, הוא התנקם בי בחזרה בדרכים אכזריות. הוא נעל אותי מחוץ לבית, הוא כיבה לי את האור כשהתקלחתי או כשהייתי באחד החדרים ונעל את הדלת, כך שלא יכולתי לצאת והייתי בחושך", עצמתי את עיניי, אני לא הולך לבכות. לא.

"ואז החלה האלימות הפיזית", כחכחתי בגרוני, "הוא דחף אותי, דפק את הראש שלי בקיר, משך לי בשיער, שרט אותי", התכווצתי, מסוגל לחוש את ההרגשה הזו של הידיים הארורות שלו עליי מציפה אותי מחדש ומטלטלת אותי, הורסת אותי ומכלה עד אפר, "וזה רק הדרדר, הוא בעט בי עד שלא יכולתי לקום מהרצפה, הוא חבט לי בפנים עד שהתעלפתי", לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "הוא אפילו נהג לחנוק אותי", לחשתי. 

"הוא החל לעשן סמים ולשתות כמו אלכוהליסט חסר תקנה",פלטתי בגועל, "הוא פעם אחת ניפץ לי את הבקבוק על הראש, רק כי היה לו משעמם ועצבן אותו העובדה שהייתי עייף ולא יכולתי להתייחס אליו, ואז הוא הכה אותי כל כך חזק שמצאתי את עצמי במשך שבועיים כבול למיטת בית חולים מסריחה. הוא לא התנצל על זה אף פעם או הראה חרטה, או אפילו לא בא לבקר אותי", אמרתי בכעס, מאגרף את כפות ידיי לזוג אגרופים הדוקים וכועסים, אך הדרך שבה רוי נגע בי עם קצות אצבעותיו גרמה לי לתרגל נשימות עד שחזרתי לנשום באופן סדיר.

"ואיכשהו, לא שמרתי לו טינה", מלמלתי בשקט, בכעס ובמבוכה עצמית , "יש בי את הכוחות לסלוח לו, או לפחות היו לי, אבל אני מתחיל לאבד אמונה, אם לא אבדתי אותה כבר לגמרי", לחשתי, "אני אפילו לא מבין למה כל כך כואבת לי המחשבה על לאבד אח חרא כמוהו, באמת, הוא הרס לי את הילדות שגם ככה לא הייתה זוהרת כלל, ועדיין איכשהו, אני לא רוצה למחוק אותו מהחיים שלי", התוודיתי.

"איפה ההורים שלך היו כל הזמן הזה?", הוא שאל בשקט.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "לאמא לא היה מה לעשות בקשר לזה, היא שנאה את טרוי, והבטיחה לי שאם נתפלל ונאמין מספיק, הוא ילך", לחשתי, "אבי היה מדורדר, הוא אינו היה נראה בבית, וכשנראה, לא היה אכפת לו", פלטתי בכעס. אם הוא היה בבית, והיה נותן לי ולטרוי חינוך כמו הדרך שבה אב אמור לחנך את הבנים שלו - אולי טרוי לא היה הופך למפלצת, ואני לא הייתי הופך לרכיכה שברירית.

הוא הנהן בהבנה, לפני שאחז ביד אחת שלו את פניי, והרים את עיניי למפגש עם עיניו, "אל תבכה, נייתן", לחש.

אפילו לא שמתי לב לדמעות המלוחות אשר נזלו לאורך לחיי, הייתי כה מופץ רגשות מזכרונות הילדות הארורה שהייתה לי, וכה שקוע במחשבות על איך אני אמור להמשיך את דרכי עם אחי, שאפילו לא שמתי לב לעצמי עכשיו. אני לא מאמין שאני בוכה.

התבוננתי בחולצה שלו, אשר טיפות מדמעותיי היו מרוחות עליה, "מצטער על זה..", לחשתי, מכווה בעיניי לכיוון חולצתו.

הוא גלגל את עיניו, "אתה רציני?", צחק, ואני גיחכתי בחזרה, "כל הכבוד לך", לחש, ואני התבוננתי בו בבלבול, "לא כל אחד מסוגל למצוא שביב של רצון או פיסה של כוח בשביל לסלוח על דבר כזה, זה כלל לא מובן מאליו", מלמל בפיזור דעת, "אני בעצמי לא מסוגל למצוא סיבה אחת הגיונית להמשך הקשר שלכם, אז אתה לגמרי נתון לערכה בעיניי", אמר לי בכנות, "ואם אתה מרגיש בתוך תוכך, שלהשלים אתו, או לנסות לפחות - זה הדבר הנכון, תעשה את זה, לא כי מגיע את זה לטרוי, אלא כי לך מגיעה שלווה, מגיעה לך חוויה מתקנת, או מה שהכי קרוב לזה לפחות", הסביר לי בחצי חיוך מנחם, "אולי רק כך אתה תוכל להשלים עם זה וללמוד לחיות עם זה", הסביר, "זה ברור שמסיבה לא מובנת כלל, אח שלך עדיין יקר לך, אין לי פאקינג מושג למה, אבל הוא עדיין יקר לך, אז אל תוותר על זה", הוא התבונן בי ישירות בעיניים, "ואם הוא יניח עליך עוד פעם אחת אצבע, אני ארסק לו את כל היד ואוציא לו אותה מהמקום, ואתן לכלבים לאכול אותה", הבטיח.

התבוננתי בו מוכה הלם, אפילו החברים של טרוי בוודאי לא מבינים למה אני בכלל מנסה לשמור על קשר אתו, המשפחה שלי מגלה אותו - ודווקא היריב שלו מעודד אותי לא להקשיב להיגיון, אלא למה שאני באמת רוצה? זה מטורף, הוא מטורף, ואני כל כך רוצה את השפתיים שלו על השפתיים שלי עכשיו.

התבוננתי על השפתיים הבשרניות שלו ומצאתי את עצמי נמשך אפילו למתכת הזו שבקצה שפתו. הוא הביט על שפתיי בחזרה, ולא יכולתי עוד לתת להורמונים הללו להלום בי, זה מרגיש כאילו אני מתנגש במשאית כל פעם שבה הוא אינו מנשק אותי. ואני לא יכול לסבול זאת עוד. אני רוצה את זה, צריך את זה, משתוקק לכך. ההיגיון שבי אמר לחכות, לעצור, שזה לא בסדר, שזה חטא ושגיאה גדולה, שאני אפילו לא מכיר אותו מספיק טוב או מספיק זמן. אבל אלוהים, אני מעולם לא נפתחתי בפני אף אחד כפי שאני נפתחתי בפניו.

"כשנכנסת לחדר של הקבוצה שלי, בקרב מול טרוי... פאק, חשבתי שאתה הגבר הכי יפה שראיתי אי פעם בכל החיים שלי", התוודה. והוא אינו נראה מתחרט כשאמר זאת, הוא נראה מלא הקלה.

לא הצלחתי להחזיק את הנשימה שלי למספיק זמן, לא רסנתי את פעימות לבי, אני עדיין חש בהתכווצות הארורה הזו בעמקי בטני ובמתיחות המשכרת חושים הזו בין רגליי, לפני שהרגשתי את השפתיים הרכות והחמות שלו על שלי. הוא מנשק אותי.