אני ממש מצטערת על העיכוב, פשוט יש לי קטע מוזר שאני חייבת לעבור על הפרק ולשנות אותו אלפי פעמים לפני שאני מעלה. זה מן קטע שלי, ואני מצטערת על זה ממש. תודה רבה על כך שאתן מחכות, זה בכלל לא מובן מאליו בשבילי, הייתי בטוחה שאני אאבד קוראים ממזמן בגלל זה - אז אני אוהבת אתכן על זה וכל כך מעריכה אתכן,אתן מדהימות!

ולכו לקרוא את הסיפור UNICORN של 44A551 (אני לא יודעת לתייג אל תבריינו אותי חחח), זה סיפור חדש והיא כותבת מדהים! זה לא פאנפיק, וזה באמת מושלם 3>

_____________________

הוא כאן.

לקחתי נשימה עמוקה, מכין את עצמי לערב הנוראי או הטוב ביותר שחוויתי בתקופה האחרונה, זה שווה זאת. הבנתי. זה שווה את הסיכון. ולפני שהיה לי זמן לערער יותר מידי, היד שלי, באופן מכני, כאילו והגוף שלי לא היה יכול עוד לחכות, נגשה למנעול של הדלת, וסובבה את המפתח.

רוי עמד על סף דלת ביתי, ביד אחת הוא החזיק זוג שקיות קרטון שאני מניח ששם גם נמצא האוכל, ובידו האחרת, ידו השמאלית, הוא אחז בפלאפון שלו, צופה במסך ועיניו הורמו בהפתעה כאשר ראה אותי עומד מולו.

חייכתי לעברו חצי חיוך, "אתה שמאלי", ציינתי, מחווה במבטי לעבר כף ידו השמאלית.

הוא גלגל את עיניו, "גלית את הסוד האפל שלי, אני יכול להיות ספר פתוח עכשיו", הוא מלמל בסרקזם אשר תמיד אפיין אותו, לפני שנע באי נוחות, מביט בנקודה אשר חבויה מעבר לכתפי, אבל הוא היה נראה כה זוהר תחת אור הירח, וההתרגשות מבואו אחזה בי בחוזקה ללא כל אפשרות להרפות, שלא היה אכפת לי על מה הוא מסתכל עכשיו, כי אני לא מסוגל להוריד ממנו את העיניים. ואני גם לא רוצה.

"אני שמח", עניתי בציניות בחזרה, למרות שבתוך תוכי, הייתי רוצה שהוא יהיה יותר גלוי איתי, "אז מה מביא אותך לכאן?", זקפתי את גבותיי בבלבול, אני לא מבין מה הוא עושה כאן בשעה הזו, ועוד עם אוכל? אבל אני יותר מידי אוהב את המחשבה על לבלות עוד זמן במחציתו ללא כל שביב של הפרעות, כך שאני דוחק את המחשבות הסוררות והחשדניות שלי אל אחורי מוחי, ומניח לעצמי להרפות... מעצמי.

הוא דחף את הפלאפון אל כיס מכנס הטרנינג שלו, לפני שהעלה את כף ידו אל עורפו כמחפש שם דבר מה, "זה לא בסדר שאני כאן?", ענה לי בכך ששאל שאלה בעצמו.

מצמצתי בעיניי, הוא צוחק? זה הדבר הטוב ביותר שקרה לי היום, "זה יהיה משנה מה אני אגיד?", גיחכתי, קושר את אצבעותיי האחת בין השנייה, יוצר פלונטר סבוך, אני רוצה לשבת לצדו ולהכיר אותו, אני רוצה להיות קרוב אליו ולבהות בחיוך שלו, אני רק רוצה את הקרבה שלו ולהריח את אותו הריח הארור והמשכר הזה שלו - זה כל מה שאני צריך עכשיו, כל מה שאני משתוקק אליו מאז מסיבת ליל אמש.

הוא צחק, מסמן בראשו לשלילה בביטחון, "לא, אני כאן, בכל מקרה הייתי מגיע לכאן, גם אם לא היית מסכים", הוא אישר בפניי, מחייך לעברי חצי חיוך צופן סוד שלמדתי לחבב בדרך הקשה, "אז אני יכול להיכנס או שאתה משאיר אותי לאכול את הכל לבדי?", הוא זקף את גבתו עם הצלקת לעברי, ואני לקחתי נשימה עמוקה, לוקח צעד אחד לאחר בכדי לבחון את המצב.

אם אני אתן לו להיכנס, אני מודע להשלכות שהערב הזה מסוגל להוביל אותי אליהם, אני מודע לכך שיש סיכוי שהלילה הזה יקרב ביני לבינו, אך ירחיק אותי מאחי מרחק של שנות אור, יותר ממה שאנחנו כבר רחוקים בכל מקרה. אבל אחי בעצמו מפציר בי לצאת מקוטלות הבית ולחיות את חיי כאדם עצמאי ובוגר, כולם כל החיים אומרים לי שאני מונע מעצמי דברים, ואני רוצה את רוי כאן איתי. אני עדיין מנסה לא להקיא מהפרפרים הארורים שקורעים את בטני, מרוב ההתרגשות מההודעה הקצרה אך המרגשת שכתב לו. אני מחייך כמו אידיוט כבר יותר מידי זמן, כי אני פשוט באמת שמח לראות אותו כאן.

אני מחליט להשאיר מחוץ לדלת את כל הפחדים והרהורים הרבים והמתסכלים שלי, אני מחליט להדחיק מתת התודעה שלי שזה מעשה פזיז ונמהר, ושאני צריך להיזהר מהקרבה שלו ולהגן על עצמי, אני מנסה לזכור את העובדה שהוא אמור להיות האויב שלי, אבל זה הדבר האחרון שעובר בראשי כשאני מביט בו כעת - בזמן שאני פותח את הדלת לרווחה ונותן לו להיכנס.

הוא צעד אל תוך ביתי, וסמנתי לו עם אצבעי שמונחת על פי לשמור על השקט, המחשבה על התגובה של הוריי כשיראו אותו מבעיתה בעיניי. הם ישתגעו. אך בזמן שאני הייתי עסוק בלהוביל אותו לכיוון הגג שלי בשביל שנשב שם, הוא התעניין באופן שבו עוצב ביתי, מבטו נראה סקרן אך גם במקצת מזועזע כשהבין שכמעט בכל פינה על הקיר מונח צלב, ותמונות של ישו לצד ציטוטים מהברית החדשה.

גחכתי קצת מהאופן שבו עקם את אפו וגירד את הזיפים שלו, הוא בהחלט נראה לא שייך למקום באופן המתאים ביותר שיש. אני לא יכול להסביר את זה, אבל עצם העמידה שלו כאן בבית שלי - רגשה אותי והלהיטה בי צורך עז פשוט לחבק אותו ולהציע לו להתרווח ביחד איתי על הכורסה. רציתי לגרום לו להרגיש בנוח בביתי, רציתי שהוא ידע שאני מאושר לראות אותו כאן, ושאני לא הצלחתי להירדם כי ההרגשה המצמררת הזו של ידיו על יריכיי עדיין מורגשת והיא רק מתגברת ככל שהוא קרוב אליי יותר.

הלב שלי הלם בחוזקה ובטני התכווצה באופן מענה, אני אוהב לראות אותו כאן בנוף של ביתי, למרות שמראהו, אורך חייו וגישתו סותרים כל יסוד שעל פיו הבית הזה מתקיים, אני לא יכול שלא לרצות לקפוץ במקום ולמחוא כף כמו ילד קטן, אני לא מאמין שהוא כאן, עומד בבית שלי, כה קרוב אליי. אני פשוט... באמת אוהב לראות אותו כאן, אני אפילו לא כה לחוץ מההורים שלי, התחושה הזו שהוא קרוב אליי ממלאת אותי בחמימות ומשכיחה מפניי כל שביב של פחד או דאגה, ורק ניצוצות של התרגשות גורמים לי להתכווץ בכאב מענג - אך אני מסוגל להתמודד עם זה.

"המון ספרים", הצביע לכיוון כוננית הספרים שעליה ניצבו כחיילים כתבי הברית הישנה והחדשה. גיחכתי, מניח את ידי על פי על מנת להשקיט את קולי, "אתה... אתה קראת את כל זה?", תהה, משום מה הוא נשמע מובך במקצת.

זקפתי את גבותיי לעברו, הוא באמת שואל את זה? "כמובן", אמרתי ישירות, לפני שדחפתי את כפות ידיי אל הטרנינג בצבע תכלת שלי המשמש כפיג'מה, השיער שלי היה קשור בגומייה בשביל להסיתו מהפנים שלי, וחולצת הטריקו שלבשתי, שהייתה גדולה עליי בשתי מידות לפחות, הייתה מעט מקומטת, אך כשהוא כעת סקר אותי מכף רגל ועד ראש באופן בוטא חסר כל מבוכה, גרם לי להרגיש בסדר בלבוש הזה.

"אתה רוצה אולי.. לעלות לגג?", הצעתי במבוכה, "אנחנו יכולים לשבת שם, אני רק אביא לנו שמיכות בשביל שלא יהיה לנו קר", הצעתי בחצי חיוך מתוק.

הוא לכד את שפתו התחתונה בין שיניו, לפני שלקח צעד חדור ביטחון לעברי, "זה בסדר, אני אחמם אותך", הבטיח.

צחקקתי, לא בטוח איך אני אמור להגיב לאמירה הזו, אני רק יודע שאהבתי את העובדה שהוא אמר זאת, ושאילו לא הייתי פחדן, הייתי מסכים לכך בעונג, אך אני נייתן, וזה למה אני כל כך דפוק, "לא.. אני אביא לנו שמיכות", מלמלתי בפיזור דעת, "אתה יודע, אם תחמם אותי, לך יהיה קר", הסברתי, בטוח שאני נשמע כמו הגבר הטיפשי ביותר בעולם כעת, או לפחות כך הרגשתי. אלוהים, זה כל כך מביך.

הוא חייך חצי חיוך ממזרי, "אז נוכל לחמם אחד את השני, אני לא אתנגד", קרץ .

הנחתי את כף ידי על חזהו בניסיון לדאוג שהוא לא יקח עוד צעד לעברי לפני שאני לא אהיה אחראי על עצמי, "יש סכו"ם בשקיות?", שאלתי, משנה את הנושא באופן ברור למדי.

הוא צחק, "כן, כמובן שיש", אמר, ואני סמנתי לו ללכת בעקבותיי, מתכוון להתיר את הגומייה משערי, אך הוא במהירות כרך את זרועותיו בעדינות סביב מפרק ידי, עוצר בעדי, לפני שכף ידו לטפה רק לרגע את גבי, "לא, תשאיר את השיער שלך ככה אסוף", פקד עליי.

התבוננתי בו בבלבול, "מה? למה?", צחקתי, הולך לכיוון החדר שלי, "שמור על השקט, בבקשה...", לחשתי במבוכה, מודע לעובדה שההורים שלי נמצאים חדר ליד. המצב שאני נמצא בו כעת מרגיש לי כה טבעי ונכון, למרות שזה הדבר המרגש ביותר שעשיתי זה המון זמן, זה אפילו יותר מרגש מכל המסיבות הטיפשיות שמצאתי את עצמי נגרר אליהן בימים האחרונים.

"כך אני יכול לראות את הפנים היפות שלך ללא כל הפרעות, אז תשאיר את זה ככה פשוט", הסביר לי במשיכת כתפיים.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, מסוגל לחוש את לבי מתכווץ רק לרגע בכאב. הוא לא אוהב את השיער שלי? אך החלטתי לשמור את המחשבה האובססיבית והמטרידה הזו לעצמי, זה יהיה מוזר אם ישאל אותו את זה, הוא לא חייב לאהוב בי דבר או בכלל להימשך אליי, למה שיעשה זאת גם?

נכנסתי לחדרי, פותח את הארון לרווחה ומושך ממנו שתי שמיכות צמר עבות בצבע לבן ואפור, "זה בסדר?", לחשתי, רק בשביל לוודא.

הוא נשען כנגד משקוף הדלת, סורק את החדר ומבטו רק לרגע נפל על המיטה שלי, והוא שינה את תנוחת העמידה שלו, משלב את זרועותיו האחת סביב השנייה, "כן, כן בטח...", מלמל, "אז זה החדר שלך?", הוא שאל, מנסה לבלום חיוך שכה השתוקקתי לראות. יש לרוי חיוך כל כך יפה.

הנהנתי, מעט לחוץ, למה הוא מסתכל על החדר שלי ככה? תהיתי, ולפני שעצרתי את עצמי, מהרתי לשאול, "כן, מוצא חן בעיניך?", ורציתי לסתור לעצמי על זה, ועל מסנן מוח - פה הדפוק שלי. אני לא בטוח אפילו למה שאלתי אותו את השאלה הילדותית הזאת, אני מניח שפשוט באמת חשוב לי לדעת מה הוא חושב... עליי. וזה כולל את החדר שלי, כנאה, אני לא יודע לעזאזל, פשוט אכפת לי לדעת מה הוא חושב.

"כן, החדר מאוד... מסודר", החווה בידו ברשלנות, גורם לי לגחך, הוא התבונן על המיטה פעם נוספת ואני העפתי בה מבט מהיר רק בשביל לוודא שלא השארתי עליה זוג תחתונים, חולצה מלוכלכת או את הדובון שלי מבית הספר היסודי שמשום מה עדיין שמרתי אותו. אבל האמת, המיטה שלי פשוט הייתה מסודרת כמו תמיד.

הוא כחכח בגרונו, "אז לגג?", גיחך.

הנהנתי, נושא את השמיכות בידיי ומנסה לא להראות לו שזה מעט כבד לי, "הדלת לגג נמצאת במסדרון", הסברתי לו.

"אתה רוצה שאני אסחב את זה בשבילך?", הוא הציע, "תביא-", זה במהירות נהפך לדרישה אך אני מיהרתי לעצור בעדו, בטענה שאני לא מגיע לדלת שמובילה לגג, והוא צריך לפתוח אותה, מאחר והוא גבוה מידי ומסוגל לעשות את זה - בניגוד מוחלט אליי. אני לא חושב שאני נמוך מידי, להגיע לחזה שלו זה גובה סביר, אני מניח. אבל אני פשוט לא רציתי שהוא יחשוב שאני חלש כמו רכיכה שלא מסוגל להרים זוג שמיכות ארורות, בזמן שהוא בוודאי מרים משקולות כבדות כחלק מהשגרה של חיי היום יום שלו. לא רציתי שהוא יחשוב שאני פחות מושך מבנים אחרים. וזה מביך אותי בכלל לחשוב את הדברים האלו, אני מנסה להתעלם מקול ההיגיון שבראשי שפשוט מלקה אותי על הסטייה הארורה הזו שאני הולך דרכה, אבל זה קשה.

הוא משך בידית הדלת שמחוברת לתקרה, לפני שהסולם המתנדנד והלא יציב כלל אשר מחובר לתקרה השתלשל כלפי מטה לעברנו, וזה גרם לי לקחת צעד לאחור בבהלה. אני שונא את הסולם הארור הזה, הוא מסוכן.

"אני אעלה ראשון, ואז תביא לי את השמיכות", הורה לי, התכוונתי גם לקחת מידיו את שקיות הקרטון של האוכל, אך הוא טיפס במהירות ובקלילות על התירוץ העלוב לסכנת מוות בצורה של סולם הזה, לא מתעכב ולו לרגע, כאילו והוא כל יום מטפס על סולמות מתנדנדים. גלגלתי את עיניי לעברו, הוא חייב להיות טוב בכל דבר פיזי שהוא עושה? נאנחתי בתבוסה, לפני שהושטתי את ידיי כלפי מעלה, נעמד על קצות אצבעותיי בשביל להעביר לו את השמיכות.

הוא התכופף מהחור שבקיר מעט יותר מידי, ובאופן כמעט מכני אני קפאתי במקומי, לבי עצר מלכת, הוא יכול ליפול, "היזהר, רוי", נהמתי עליו בכעס, והוא גיחך מגלגל את עיניו, "אני לא אמות מזה", טען, ותפס את השמיכות, ממהר להניח אותן היכן שהו בגג, לפני שמיהר בחזרה אליי, "אני אתן לך יד, תטפס", חייך לעברי ברוך.

לקחתי נשימה עמוקה, מצעד הבושה שלי מתחיל כעת, ואני בוודאי ארצה לקפוץ מהגג לאחר מכן.

לחיי להטו בעוז מהדרך המגושמת שבה אחזתי בשלבי הסולם כה בחוזקה ובפחד, עד שמפרקי ידיי הלבינו, והלב שלי נעצר מלכת בכל פעם שבה עצמתי את עיניי כה חזק כי פחדתי שאפול. רגליי פעלו באופן איטי ומגושם, והרגשתי שאני עומד להחליק כל רגע וליפול ישירות על הישבן. נסתי לנשום באופן סדיר אך שנאתי את המחשבה שרוי רואה אותי כך, כמו יצור חסר יציבות וחינניות.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, אני כל כך שונא את עצמי כעת, לכל הרוחות.

הוא במהירות תפס בידי, "זה בסדר, אני מושך אותך, אין סיכוי שתיפול עכשיו", הבטיח לי. אני לא לגמרי האמנתי לו, כי אני עדיין לא באמת מכיר אותו, אך הרגשתי מעט פחות פחדן רק לרגע, וזה גרם לי לנשום בהקלה ולהצליח להחזיק חיוך קטן ומוקיר תודה לעברו.

הוא עזר לי לטפס, עד שרוח חורפית במקצת הצליפה על פניי ופרעה את שערי, גורמת לגופי רק לרגע להתכווץ בקרירות, והצטערתי שלא לבשתי בגדים חמים יותר הלילה. שפתיי התייבשו ועיניי דמעו כנגד הרוח, אך מיהרתי להתאפס על עצמי ולהתגבר על הקור. הוא משך אותי עוד קצת ובמהירות מצאתי את עצמי עומד על הגג של ביתי לצדו, בשעה 2:30 לפנות בוקר. מה לעזאזל אני עושה? מה קורה עם החיים שלי...? זה מטורף. זו המחשבה שעברה בראשי כשהתבוננתי בו כנגד אור הירח וניצוץ הכוכבים. זה מטורף. הוא מטורף.

הוא גם התבונן בי, וחלקנו דקות אחידות של שתיקה לפני שמצאנו את עצמנו צוחקים, לא במבוכה בהכרח, אני מניח שצחקנו מרוב... הפתעה. מהרגע שבו הוא שלח לי את ההודעה הראשונה הזו הערב ועד כה, אני באמת מופתע מכל מה שקורה ותוהה אם זה אמיתי או שמישהו עומד לרוץ עם מצלמה לעברי ולצעוק לעברי שזו מתיחה. מתיחה אכזרית ביותר.

התכווצתי מהמחשבה שכל זה משחק. שאני פשוט עיוור ותמים מידי, ושכחתי לקרוא את ההוראות, הייתי כה פזיז - שלא הייתי מוכן להקשיב לחוקים.

הוא החווה לעברי להתיישב לצדו, בזמן שהוא פרס את אחת מהשמיכות עבורנו, "אני מבטיח שאני אנקה את זה אחר כך", גיחך.

משכתי בכתפיי, "אין צורך, זה בסדר", התיישבתי עליה, והוא מיהר להתיישב לצדי, מניח את שקיות הקרטון בעלות הניחוח המגרה בינינו, ומיהר להוציא משם את האוכל, בזמן שאני השגתי עבורי מזלג מפלסטיק ושאלתי, "אני יודע שזה יכול להישמע חסר נימוס, אבל מה אתה עושה כאן רוי?", שאלתי בשקט ובמבוכה במקצת, אני מקווה שלא פגעתי בו.

עיניו הכהות התקדרו לרגע, והוא היה מרוכז בסידור קופסאות האוכל בין שנינו, "אתה רוצה תשובה כנה?", שאל בשקט, ואני כתגובה הנהנתי בדריכות. הוא לקח נשימה עמוקה, "אני רציתי לדבר עם מישהו, אבל אני מתכוון לשיחה אמתית, לא בהכרח רצינית, אבל שיחה מעט יותר עמוקה על פני נושאי המסיבות והזיונים", הוא גיחך, "ואני מניח שהאדם היחיד שחשבתי שאני מסוגל לקיים את זה איתו, הוא אתה", הוא הבליע חיוך כנה לעברי, לפני שסובב את המזלג במוקפץ, "וגם, אני רוצה להכיר אותך, אני חושב שזה די ברור שאתה מסקרן אותי", הוא משך בכתפיו, בזמן שלעס את המוקפץ.

חייכתי לעברו חצי חיוך, כורך את זרועותיי סביב ברכיי, יכולתי לשאול אותו למה הוא הרגיש צורך לדבר עם מישהו, אבל אני לא בטוח שזו השאלה הנכונה, אז במקום זאת החלטתי להכיר אותו, "מאיזה גיל החלת להתאגרף?", שאלתי, מביט בו בריכוז. אני צריך ללמוד עליו מעט יותר, אולי זה יעזור לי להבין דברים.

הוא זקף את גבותיו, כמובן מופתע מהשאלה שלי, אך זה לא מנע ממנו לענות, "מאז שאני בן ארבע עשרה", משך בכתפיו, וכשם לב להבעת פניי המופתעת, הוא צחק ומיהר להסביר, "עבדתי בתור מנקה של חדר כושר, אתה יודע, בשביל להרוויח כסף ללא תלות באיש...", מלמל, "ומצאתי את עצמי מתעניין בעולם הזה של האגרוף, ותמיד נשארתי לאחר שעות הסגירה רק בשביל לחקות את המתאגרפים ולהתאמן כמוהם", גיחך, נראה במעט מובך מהגילוי, אך זה גרם לי להתקרב אליו במקצת ולהביט בו בציפייה שימשיך, "החלטתי להפוך למתאגרף, זה עזר לי להתמודד עם כעסים... הייתי ילד די כועס", לחש, "אבל לא היה די כסף, אז הייתי צריך להתחנן חודשים בפני מנהל המקום שיותיר לי זאת, אומנם אני הייתי הצעיר ביותר ולא היה לי די כסף, אבל ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות, שאני לא יכול להיות טוב ולהצליח בשום דבר אחר, ולבסוף הצלחתי לשבור אותו והוא הותיר לי להתאמן ולהיות חלק מקבוצת המתאגרפים", סיכם.

"השתתפת בקרבות גם בתור נער?", השתנקתי בהלם. אני בתור נער דאגתי להסתתר מאחורי הלוקר בתקווה שאף אחד לא יבחין בקיומי.

הוא נראה כשוקל לרגע את התשובה, "לא, אני התאמנתי במשך שנתיים, למדתי מהלכים והתחזקתי מבחינה גופנית, והחלתי להשתתף בקרבות מגיל שש עשרה", הסביר, "בהתחלה הפסדתי כמעט בכל קרב, אבל אהבתי את זה..", מלמל, משפיל את ראשו לכיוון האוכל, לוכד את שפתו התחתונה בין שיניו, "כל פעם שבה הפסדתי זה רק גרם לי לרצות את זה יותר, את התואר, אני רעב להשגתו מאז שאני בן ארבע עשרה, לעזאזל", גיחך.

בלעתי את רוקי. ידעתי בדיוק על איזה תואר הוא מדבר, וידעתי, שהדרך היחידה על מנת להשיגו היא דרך אחי, ואני שונא את העובדה הזו, אבל זו האמת, "אבל איך הצלחת לשכנע את המנהל?בכית לו?", צחקתי, מתגרה בו.

הוא זקף את גבתו לעברי וחייך חצי חיוך ממזרי, "לא, אני שברתי לו את המשרד ואיימתי שהדבר הבא שאשבור יהיה העצמות שלו, והייתי רציני ביותר", הסביר, ולבסוף צחק מהבעת פניי.

בלעתי את רוקי, שפתיי היו יבשות ודעתי התערפלה. הוא מטורף, "זו לא הדרך הנכונה...", לחשתי, מנסה כמה שיותר לא לשפוט אותו, אבל לכל הרוחות, זה קשה. זה קשה כי אני יודע שאני לעולם לא הייתי פועל בדרך שכזו למען כל מטרה שהיא.

"מהמקום שאני הגעתי, זו הדרך היחידה", משך בכתפיו, "אם יש משהו שלמדתי, זה שאם תהיה אדם חריף וכוחני החיים יכבדו אותך, אך אם תהיה אדם נחמד ורגיש, החיים יהיו אכזריים כלפיך ואתה תסבול", הסביר.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי. זה נכון.

"אז מה הקטע שלך?", הוא שאל אותי, וכשהבחין בבלבול אשר נחרט על גבי טווי פניי, הוא מיהר  להסביר, "למה אתה חייב לשחק את תפקיד הילד הקטן של אמא?", פירט בחוצפה מעט.

לקחתי נשימה עמוקה, אוכל מעט מהמוקפץ, "היא פשוט דואגת לי... זה הכל", לחשתי, "כשהייתי צעיר יותר, הייתי ילד מעט... אני לא יודע, מתוסבך", מלמלתי במבוכה, דואג לחשוב לפני כל מילה ולווסת את מחשבותיי ורצונותיי מלהניח לזרם הגועש להישפך מלבי אל אוויר הלילה הקריר.

הוא התבונן בי בבלבול, "מה זאת אומרת מתוסבך?", חקר.

אכלתי בשקט, בזמן שכל מה שחשבתי היה, שאין כל סיכוי שאני אספר לו זאת, "הייתי שונה, זה באמת הכרחי לדבר על זה?", נאנחתי, מביט בו בתקווה שיניח לי.

הוא הרים את זרועותיו במגננה, גורם לי לגחך, "אז אולי תספר לי על העזיבה של טרוי? איך זה השפיע עליך?", שאל.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, מנסה לדאוג להזכיר לעצמי שאולי הוא רק מנסה לחלוב מידע ממני, הוא עדיין אחרי הכל, רק חושק בהריגתו של טרוי, ואני חייב להיות זהיר ולהגן על פרטיותו של אחי, אך זה קשה לראות בגבר הזה שיושב לצדי, עם מוקפץ בפה, עיניו חמות וחיוך רך - כאדם כה אלים ואכזרי. זה פשוט לא מסתדר. אני לא רואה אותו כך יותר, ואני גם לא רוצה.

"הוא עזב כשהייתי בן חמש עשרה", לחשתי, "לפני שש שנים...", הסברתי לו.

"איך... איך אתה, איך זה גרם לך להרגיש כשראית אותו עוזב?", חקר בדריכות ורכן מעט קרוב אליי, אני מניח שהוא הבחין עד כמה הנושא הזה מטלטל עבורי, אך האמת, עצם קיומו של רוי לצדי הרטיט והטריף כל שביב של שפיות והיגיון מדעתי.

"אני לא יודע", אמרתי בכנות, "אני חשתי הקלה ואושר, הוא הרי נהג תמיד להתגרות בי", חפשתי אחר המילים הנכונות שיגדירו את האופן בו התעלל בי כל החיים פיזית ונפשית, "אני וטרוי מעולם לא הסתדרנו, אתה כבר יודע, לא נהגנו לדבר המון, כך כשהוא עזב זה לא היה מפתיע או כואב לאף אחד מבני המשפחה בבית, היינו רגילים לחיות בלעדיו באופן מסוים", הסברתי לו, לפני שלקחתי נשימה עמוקה ומאומצת, "אבל יש הבדל בין לא לראות אותו יומיים, כי הוא כנראה שיכור ומדמם בסמטה, לבין לא לראות אותו שנים", לחשתי, "רק בשנה האחרונה החזרנו את הקשר אבל זה קשה", לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי והוא הנהן בהבנה.

"לך יש אחים? או אחיות?", שאלתי, בזמן שלעסתי את המוקפץ.

הוא נשען לאחור,נתמך בעזרת כפות ידיו הגדולות,המחוספסות והפצועות, "יש לי אחות שגדולה ממני בשנה", מלמל, מעביר את כף ידו על עורפו, ועיניי נפערו לרווחה בהפתעה, היה קשה לי לתאר את רוי משחק את תפקיד האח הקטן,תמיד הייתי בטוח שיש לו אחיות קטנות מאשר אחות אחת גדולה. זה פשוט... לא נראה הוא.

"ספר לי עליה?", הצעתי ברכות.

הוא לקח נשימה עמוקה, מחייך חצי חיוך מובך, "קוראים לה סופיה, אבל היא מעדיפה שקוראים לה סופי", הוא הביט אל תוך עיניי, גורם ללבי לשקוע, "היא בת 25, והיא... היא אדם נחמד, הכי נחמדה בכל המשפחה שלי למעשה", הוא מלמל בשקט.

"אז אתם ביחסים טובים?", חייכתי.

הוא גיחך, "למה אנחנו מדברים על משפחה?", שאל.

משכתי בכתפיי, "אתה מכיר את המשפחה שלי די טוב, אני רק רוצה להכיר את המשפחה שלך גם", הסברתי ברכות.

"ולמה זה?", הוא שאל, רוכן מעט קרוב יותר אליי ומעביר קצוות שיער סוררת אל אחורי אוזני, גורם לעורי להצטמרר ולבטני להתכווץ בכאב, כמעט נחנקתי מהמוקפץ הארור.

"כי... כמו שאתה אמרת... אתה מסקרן אותי גם", לחשתי במבוכה, יכול לחוש את לחיי מאדימות בעוז ואת ראשי מסתחרר, לפני שהחלטתי לשנות כיוון, "למעשה, אתה צודק, אם אנחנו רוצים להכיר אחד את השני,אנחנו לא אמורים לדבר על המשפחות שלנו, אנחנו לא המראות שלהם", קבעתי, למרות שידעתי שבתוך תוכי, אני המראה המושלמת של משפחתי.

הוא הנהן בהסכמה ואני מהרתי לשאול, "אז אתה...נמשך לבנים..?", שאלתי בשקט, מסוגל להרגיש את איבריי הפנימיים מתכווצים מרוב מבוכה ולחץ, דמי התפרע בכל גופי ולבי הלם בחוזקה.

הוא הנהן, "כן, מה הבעיה בזה?", זקף את גבתו בבלבול.

סמנתי בראשי לשלילה, "לא, לא, לא... אין כל בעיה עם זה!", מהרתי לענות, אני לא רוצה להעליב אותו או לפגוע ברגשות שלו, "אז מתי בדיוק... ידעת שאתה הומו ויצאת מהארון?", שאלתי, דואג לגייס עכשיו חיוך מתוק ורך יותר, מנסה לא להיראות לחוץ ושופט מידי.

הוא גירד את זיפיו, "נייתן, יש הבדל בין לדעת שאתה הומו, לבין הזמן שבו אתה יוצא מהארון", החל להסביר לי, "ידעתי שאני נמשך לבנים מאז שהייתי בן שמונה בערך... אני לא זוכר בדיוק מתי, אך זה היה ידוע עבורי עוד מגיל מאוד צעיר, פשוט הדחקתי את זה, כי לא ידעתי איך להתמודד עם הגילוי הדפוק הזה", גלגל את עיניו.

למה הוא קורא לזה דפוק? תהיתי. הוא לא מאושר מכך שהוא נמשך לבנים והוא מסוגל להודות בזה? הוא לא אוהב את העובדה שהוא נמשך לבנים? נלחצתי, אני לא בטוח מדוע, אני פשוט שנאתי לשמוע אותו קורא לזה דפוק.

"לא הייתה לי יציאה רשמית מהארון, לא בקשתי רשות של אף אחד, לא חשבתי שזה עניינם, והייתי ילד חרא ששם זין על כל אחד ודבר, אני עדיין כזה האמת", גיחך, לוכד את שפתו התחתונה בין שיניו, "הסביבה הבינה שאני הומו מכך שהיא צפתה במעשים שעשיתי, אני לא חושב שאני צריך לתת הסברים לגבי הבחירות והעדפות המיניות שלי, שכולם יתפוצצו השופטים המזדיינים האלו", צחק.

זה היה מדהים ואירוני עבורי בנשימה אחת, לראות את המבט הקשה בעיניו היפות, ואת האופן שבו הוא אומר את המילים מלאות הכעס הללו - אך הוא עדיין צוחק.

"אתה צודק...", לחשתי בכנות, לא ידעתי איך להגיב לזה, אני פשוט באמת מסכים אתו.

"אז, אתה באמת לומד בקולג'?", הוא שאל, משנה נושא במהרה, ואני מרגיש הקלה על כך שלא שאל אותי לגבי העדפות המיניות שלי, כי ברגע זה, אני בעצמי לא יודע, ומחליט לברוח מהתיוגים הארורים הללו.

גחכתי במבוכה, "אני באמת נסתי... נסתי להתקבל לקולג' במשך שנתיים, זה פשוט לא הצליח", שחררתי נשימה מלאת הקלה על כך שסוף כל סוף אני יכול לספר על זה למישהו, שקרתי לכה המון אנשים ושמרתי את זה בבטן יותר מידי זמן, ולא אכפת לי על כך שהוא חושב שאני טיפש עכשיו ולא יוצלח כלל, אני פשוט מאושר שהוא העניק לי את ההזדמנות להוריד זאת מבעד החזה.

"זה בסדר", הבטיח לי, רק לרגע מניח את כף ידו בחמימות על ירכי, אגודלו מציירת עיגולים בגדלים שונים על מכנסי הכותנה הרכים והדקים שלי, ואני מאבד את עצמי בכל עיגול נוסף שהוא מצייר ברישול,  "אבל למה? למה לא הצלחת?", שאל בעדינות שהפתיעה אותי במקצת. רוי מסוגל להיות עדין? אלו מישהו היה אומר לי זאת, הייתי אומר לו שהוא לא שפוי.

"לא די כסף, לא  קורות חיים מצליחים במיוחד, ולא ציונים גבוהים מספיק בשביל להתגבר על שני הקשיים האלו", אמרתי לו בנטרליות. אני כבר לא בטוח מה אני מרגיש לגבי העובדה שכנראה לעולם לא אלמד בקולג', אני יודע שאני מסוגל להצליח שם, אני עברתי את הטיפול הפסיכולוגי, ובאופן מסוים, אני משתוקק לחיות חיי כאדם חופשי ולצאת מהבית - אני יודע שאני יכול לעשות זאת, אבל המציאות חושבת אחרת ופועלת נגדי, כמו תמיד, ואני עייף מהמלחמה הזו. אני הובסתי, פשוט כך. חשבתי בריקנות ועייפות.

הוא הנהן בהבנה, הוא אינו אמר דבר ורק המשיך ללטף את ירכי, ובאופן מסוים, האופן שבו נגע בי בעדינות והביט בי במבט הרך והממיס הזה, עזר לי הרבה יותר מכל דבר אחר שאמרו לי לגבי הנושא הארור הזה. ולפני שחשבתי בכלל, הנחתי לגופי לפעול כרצונו, והתקרבתי אליו, נכנע לצרכים ולדחפים שלי, ומניח את ראשי על שכמו. אני יודע שרוב הסיכויים שאני אקבל דחייה ממנו עכשיו, והוא יקום ויברח בטענה שאני לא שפוי, אבל זה שווה את מחצית השנייה שבה אני כה קרוב אליו, שאני מסוגל להריח אותו ולהתענג מכך שאף אחד לא יראה אותנו ויהרוס זאת.

הוא בהתחלה קפץ בהפתעה, אך במהרה ריסן את עצמו וזרוע אחרת שלו הונחה על גבי התחתון לפני שנכרכה סביב אגני. יכולתי לחוש את לבו פועם, וזה גרם לי לחייך חצי חיוך מאושר, כי הלב שלי פעם בדיוק באותו הקצב של לבו, וזה גרם לי לחוש אליו קרוב יותר - פיזית ונפשית.

אני אוהב את האופן שבו הוא נוגע בי, ולהניח את ראשי על שכמו, כך שאני מסוגל לחוש את נשימותיו מנסות לחזור לקצבן הרגיל, זרועו המקועקעת והשרירית נכרכת סביב פלג גופי העליון בהגנה, ואני מסוגל לקבל תצפית מושלמת לכף ידו האחרת אשר מכווצת לאגרוף קשה, אך גם רועד במקצת על ירכו. הרמתי את עיניי לעברו, הוא כל כך יפה. אני תוהה אם הוא יודע אפילו, עד כמה יפה הוא.

יש לו כה המון פגמים, והם רק הופכים אותו ליפה כל כך.

הוא הוריד את עיניו החומות והחמימות לעברי, תופס אותי מתבונן בו, אך לא רציתי להסיט את המבט, אלא נשארתי בדיוק כך, מחזיר לו מבט בחזרה, ומחייך לעברו חצי חיוך רך ואוהד. כף ידו אשר הייתה מאוגרפת לאגרוף עלתה על הלחי שלי, ואגודלו לטפה את שפתי התחתונה, גורמת ללבי לדום מלכת ולפרפרים לפרוע את בטני.

"אני רוצה להגיד לך שאתה יפה, אבל אתה כבר יודע את זה", הוא חייך חיוך קטן שאני כה אוהב.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "גם... גם אתה", החזרתי לו בחזרה בכנות, אני יודע שזה נשמע כה נדוש ופלצני, אבל אני באמת חושב כך, ואני רוצה שהוא ידע זאת, "ואתה גם חכם, אתה הפתעת אותי הלילה", טענתי.

הוא זקף את גבתו, "חכם? בייב, אני מרוויח כסף מלהכות שק", צחק, והאופן שבו קרא לי בייב גרם שוב לכל מערכותיי לדלוק בין רגע.

כחכחתי בגרוני, ממהר להתעשת על עצמי, בזמן שלא הייתי מסוגל למחוק את החיוך מפניי והשבתי לו, "לא רוי, אני לא מדבר על הלימודים שלך, אני לא חושב שמוסדות לימוד הם מקום שמייצג חוכמה", אמרתי לו בכנות, "אבל האופן שבו אתה מתבטא, ומגיב לדברים, האופן שבו אתה חושב ונוהג - במיוחד עכשיו, זה נקרא חוכמה בעיניי", הנחתי את כף ידי על הלחי שלו, לא היה אכפת לי אם זה אינטמי מידי או ישיר, רציתי לגעת בו, "ואתה גבר חכם, אל תוריד מהערך שלך, יש כה המון טיפוסים שסיימו לימודים בהצטיינות אך הם לא מסוגלים לנהל שיחה אחת נורמטיבית, הם יכולים ללמוד ממך, אני מסוגל ללמוד ממך", חייכתי לעברו.

כף ידו אשר כרוכה סביב אגני,אחזה במהירות בכף ידי החופשית, והניחה אותה על הירך שלי, בכך הוא מקרב אותי יותר אליו, כך שאני כמעט מתיישב עליו, ואני אוהב את התנוחה הזו יותר מידי בשביל לחשוב שזה לא הולם או מהר מידי, אני פשוט מרגיש באמת מאושר, חופשי וחי עכשיו. ואני לא מסוגל או רוצה להפסיק. אני אשתגע אם אפסיק.

"אין לך מה ללמוד ממני", הבטיח, נושק נשיקה קטנה לראשי ובכך גורם לי לפעור עיניי לרווחה בהלם ובהפתעה, "אתה... אתה באמת בסדר, כמו שאתה", מלמל בשקט, לא בטוח איך הוא אמור לנסח זאת, אני מניח.

אך המילה הפשוטה הזו גרמה ללבי לעצור מלכת ולדמי לקפוא בעורקיי. כל איבריי הפנימיים התכווצו ובטני התהפכה. הייתי בטוח ששמעתי אותו לא נכון, זו בוודאי טעיתי. אין כל סיכוי שהוא אמר זאת. חזי שקע ועלה בלהבות בזמן שנסתי לגייס אוויר לנשימה. כי זה משהו שאף אחד אחר לא אמר לפני אף פעם.

תמיד כולם אמרו לי עד כמה אני לא בסדר, עד כמה אני צריך להשתפר ולשנות דברים בי. תמיד כולם גרמו לי להרגיש שאני לא טוב מספיק כפי שאני, והאמנתי להם. אני עדיין מאמין. אבל לשמוע זאת מרוי... זה פשוט... אני לא יכול להניח את האצבע איך זה גורם לי להרגיש, אבל זו הרגשה חדשה, זרה ולא מוכרת כלל, אך משחררת באופן מסחרר.

"כן, עם התקפי חרדה ומשפחה אובססיבית", נחרתי נחירת בוז, מנסה להסתיר את האופן שהמילים שלו גורמות לי לחוש.

הוא גיחך, מגלגל את עיניו לעברי, "אף אחד לא מושלם, לכולנו יש התקפי חרדה קטנים, פשוט שלך גדולים יותר, והם הופכים אותך למיוחד יותר", טען, "ולא אתה אמרת שאנחנו לא המראה של המשפחה שלנו?", שאל.

"אני לא מכליל את עצמי בזה...", לחשתי, "אנחנו לא חייבים לדבר על זה, נכון?", שאלתי מעט לחוץ. אני לא רוצה שהוא ישפוט אותי.

הוא משך בכתפיו, "לא, כמובן שלא, זה בסדר", הבטיח.

חלקנו עוד רגעים ספורים של שתיקה שבה רק ישבנו מחובקים. לא שתיקה מביכה בהכרח, אלא פשוט שתיקה רגועה שבה התענגתי מהדרך שבה אני קרוב אליו והוא אוחז בי בחוזקה. הייתי צריך את השתיקה הזו בשביל להכיל ובכלל להבין את הרגע הזה שאני חולק עם הגבר הזה, הייתי צריך את השתיקה הזו בשביל לנסות למצוא פיסה של היגיון, אך זה לא נראה מטורף כלל - אלא הדבר הטבעי והנכון ביותר שעשיתי זה זמן רב.

הוא מריח כה טוב. אלוהים.

"אם היית יכול לקחת כרטיס טיסה לכל יעד בעולם... לאן היית רוצה לטוס? ולמה?", שאלתי לפתע.

הוא נראה מהרהר לרגע, "אני מניח שהייתי טס לדרום אמריקה, זה נראה לי כמו יעד מגניב", משך בכתפיו, "טסת בעבר?", שאל.

סמנתי בראשי לשלילה, "לא, מעולם לא יצאתי מהאזור הזה האמת", גיחכתי במבוכה, רציתי לשאול אותו אם הוא טס אי פעם, אבל אני מניח שאני כבר יודע שהתשובה היא שלילית, אז אני אחסוך זאת, "ספר לי על היום הכי טוב שהיה לך אי פעם", ציוויתי עליו והוא רק קירב אותי יותר אליו, כף ידו עלתה על גבי ואצבעותיו לטפו אותו ברכות ובעדינות, כאילו הייתי הדבר הכי שביר בעולם הזה, המגע שלו טלטל אותי, וכל שנייה שבה מגע אצבעותיו פגש בי, הצטמררתי והתכווצתי, נסתי לשלוט על הזרמים שהכו בי - אך זה היה בלתי אפשרי.

הוא נראה כחושב לרגע, "אני לא ממש בטוח...", מלמל, אך כשראה את מבט הציפייה בעיניי, הוא נאנח וחשב לרגע, לפני שמיהר לענות, "אני מניח שערב הקרב שבו זכיתי לראשונה בגיל שבע עשרה, זה די עלוב, אבל התחושה הזו, כשהפנים שלך נפוחות וכל הגוף כואב, אתה יורק דם ולא מסוגל לראות כלום, אבל אתה עומד שם והיד שלך מונפת ואתה יודע שהצלחת...", הוא הניף את ידו החופשית לאוויר בפיזור דעת, "זו באמת אחת התחושות הטובות ביותר שאתה מסוגל להרגיש, שזה היה שווה את זה, לא הרגשתי כך אף פעם לפני", הוא הסביר ובמהרה השפיל את ראשו ומיהר לאכול כמות גדולה מהמוקפץ, מובך למדי.

חייכתי לעברו באפתיה, "רואים שאתה אוהב את זה", קבעתי, והוא הנהן בשקט, לפני ששאל אותי בחזרה, "אז מה בדיוק אתה אוהב לעשות?", תהה.

אין לי כל כך הרבה תחביבים, החיים שלי הם מאוד היו מוגדרים מראש וברורים עבורי, הכל היה ידוע, מתוכנן וצפוי. לא היה לי את ההזדמנות ליצור לעצמי תחביבים, זה לא חלק מהעולם שלי, זה לא צריך להיות חלק ממנו. התחביב שלי אמור להיות לקרוא את ספרי הברית החדשה ולשננם בעל פה, לתרום ולעזור לכנסיה ולהיות נחמד לכולם. כפי שכל אחד אחר נוהג בשכונה שלי. אני מבין למה טרוי עזב, הוא לא היה מוכן להשלים עם התבנית וההורים שלנו דכאו אותו על כך עד שנזרק מהבית.

"אני לא יודע, אני מניח שאני אוהב לקרוא", אמרתי בשקט, מובך במקצת מעצם הגילוי.

הוא הנהן בהבנה, "כן, אתה נראה הטיפוס", צחק, "אז, היית רוצה לעבוד בהוצאה לאור? או משהו כזה של ספרים?", שאל, נראה במקצת עבוד.

גחכתי בשקט מהאופן שבו הסתבך, "כן, הייתי שמח לעבוד בהוצאה לאור, אבל אני די בטוח שזה לא יקרה בסוף... בלי תואר לפחות, וקורות חיים טובים מספיק", משכתי בכתפיי.

הוא זקף את גבותיו בבלבול אך גם במקצת בכעס, "זה בולשיט, אם אתה טוב במשהו אין כל קשר לקורות חיים שלך", טען, "איזה עולם דפוק", מלמל.

צחקקתי, "כן, לגמרי", הסכמתי אתו, "אני אהיה בסדר... אני אמצא משהו בסוף", מלמלתי בשקט, אוכל עוד קצת מהמוקפץ, לפני שאחזתי בשרשרת הצלב שלי, מתפלל בשקט בלבי שבאמת אמצא משהו בסוף שיתאים לי.

הוא התבונן בי לרגע בבלבול, לפני ששאל, "אתה באמת אוהב את השרשרת הזו", הוא לא שאל, הוא יותר אמר זאת כעובדה.

הנהנתי, "כן, אמי הביאה לי אותה כשהייתי בן עשר, מאז אני לא מוריד אותה", הסברתי לו במשיכת כתף, "מה אתה חושב על דת?", שאלתי בסקרנות.

הוא צחק, "בכנות? אני חושב שדת זה דבר יפה, וזה גם דבר מאוד חזק ומאחד קבוצת אנשים מסוימת מאוד", הוא החל, "אבל זו הבעיה, שזה מאחד רק קבוצת אנשים אחת, וגורם לה להתנתק ולא להבין כל קבוצה אחרת... אני לא יודע, אני לא אומר שדת זה דבר כל כך רע, אבל באותה מידה, דת היא לא כל כך קדושה כפי שכולם רואים בה", הסביר, "הייתי יכול לחיות בלי דת, כולנו היינו יכולים לחיות בלי דת, כי דת היא דבר שמפלג בין אנשים ושולל זכויות", ירה.

כיווצתי את גבותיי לעברו, "מה גורם לך לחשוב כך?", שאלתי בתימהון, מעולם אף אחד לא דיבר כך לפני, לפחות לא מבין האנשים שאני מכיר.

"החיים, החיים גרמו לי לחשוב כך", ענה בכנות, "אני חושב שדת היא בולשיט אחד גדול, והיא התחילה רק בשביל ליצור מלחמות ולפצל את האנושות. והדבר האירוני ביותר הוא, שכל בני האדם חיים על פי אותו המסר שהאל של כל אחד מהם העביר - 'אהבו אחד את השני, וחיו בשלום' - אני מרגיש מרומה", משך בכתפיו.

"אני חושב שאתה לא הבנת עד הסוף את העניין של הדת...", נסתי להתגונן. אני לא יודע איך אני אמור להגיב לאמרה הקשה הזו שלו, מעולם אף אחד לא דיבר כלפי דת בזלזול שכזה לפני, לא לצדי לפחות. הוא קרא לדת בולשיט ללא כל טיפת בושה, הוא מטורף.

"נייתן, אני לא תוקף אותך, זה בסדר שאתה אדם מאמין וכל החרא הזה", מיהר להתגונן, מלטף את גבי ברכות ובחום, "אבל כשהייתי צעיר, נהגתי ללכת לכנסייה עד גיל ארבע עשרה, ואני פשוט לא שלם עם הערכים שהדת מייצגת, אני חושב שדת יוצרת קבוצות מאוד ברורות וגורמת לאנשים לראות את העולם דרך צרות עין מאוד ברורה ומובנת, וזה חבל, זה לא אמור להיות כך", הסביר.

"אבל אתה לא מרגיש בחוסר מכך שאין לך כל תקווה להיאחז בה? שאתה לא מאמין בדבר, ולכן אין לך במה לאחוז ברגעי משבר וצורך?", שאלתי בעצב, אני יודע שזה דרמטי, אך תמיד כשאני חווה קושי אני פונה לשרשרת הצלב שלי, זה פשוט מרגיש טוב לדעת שיש סיכוי שמישהו שומר עליי ומתכוון לעזור לי עד כמה שאצטרך, לא חשוב מה המקרה.

"אני לא צריך להיאחז באף אחד", ירק בבוז, "אני נאחז בעצמי כבר יותר מעשר שנים, ואני עדיין חי", הצביע על עצמו בשביל לחזק את דבריו, "אתה למעשה מנסה לומר לי שאין לך כל בעיה עם דבר שהכנסייה מייצגת? אפילו לא לגבי האופן שבו היא נוהגת כלפי הומואים?", זקף את גבותיו.

משכתי בכתפיי, רציתי לברוח מהנושא, אבל אני מבין שאני החלתי זאת, ואני שמח מכך שהוא מרגיש מספיק פתוח איתי בשביל לדבר איתי על דברים שכאלו ולהציג את דעתו ללא כל פחד או מבוכה. אני הבעיה כאן. אני לא מרגיש מוכן מספיק בשביל להתמודד עם ההשלכות של המילים והמעשים שלי. אבל לכל דבר יש השלכות, ואני צריך ללמוד ולהבין את זה כבר.

"זה אסור, כך זה כתוב בספר", אמרתי בקול יבש, "זו החובה של הכומר ללכת על פי החוקים של הספר, הוא לא המציא דבר", לחשתי.

"כן, זקן משועמם ושיכור החליט לכתוב ספר ואז להפיצו ולפרסם אותו בכל העולם, ואז בתול מזדיין החליט ללבוש גלימה שחורה ולחזק את הדברים הטיפשיים שכתב", ירה לעברי בזלזול, "אני חושב שהם חבורה של מסוממים בתולים, שרק מנסים להוציא את התסכול שלהם החוצה אז הם משתמשים בכם, אין אפילו הוכחות לכל החרא שכתוב שם", אמר ללא כל טיפת רגש.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "אי פעם בכלל האמנת באלוהים?", שאלתי בשקט.

הוא נאנח, לוקח נשימה עמוקה, "עזבתי את כל העניין של הדת בגיל צעיר, אז אני לא יודע.. אני לא חושב שכשאתה צעיר אתה בכלל מסוגל להבין את המשמעות של אמונה במישהו או במשהו, אתה רק עושה את מה שאומרים לך ומקבל זאת", משך בכתפיו, "אז לא, אני לא חושב שאי פעם האמנתי במי שזה לא יהיה", סיכם.

הנהנתי בשקט, אני אוהב להקשיב לדעות של אחרים אשר שונות משלי, אבל קשה לי לקבל דעות כה קיצוניות שכאלו, אני מנסה להבין אותו, אך אני פשוט לא מסוגל, הוא שולל כרגע את כל מה שאי פעם הכרתי וחייתי לפיו, אני מרגיש בחילה רק מלחשוב שיש סיכוי וקיימת אמיתות בדבריו.

"למה אנחנו בכלל מדברים על דת לעזאזל?", צחק, "ספר לי על המקרה הכי מביך שקרה לך אי פעם", הציע.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, המחשבה הראשונה שעלתה לדעתי הייתה הפעם שבה טרוי תפס אותי מתנשק עם ילד בחצר בביתי, זה היה ללא ספק הרגע המביך ביותר שקרה לי אי פעם בחיים, אבל לא הייתי בטוח שאני מסוגל לספר זאת לרוי, "כשהייתי בן שלוש עשרה... אז טרוי תפס אותי וילד מהכיתה שלי, שקראו לו ג'וני... טוב, אנחנו... אנחנו רק ניסנו, זה היה סקרנות, וזה הכל... והייתי בטוח שאין אף אחד בבית, ואנחנו פשוט התנשקנו", אמרתי את המשפט האחרון חסר נשימה, מרגיש אדום ומובך, אני חושב שאני רועד.

הוא צחק, "זה מעט מביך", הסכים, "איך הוא הגיב?", שאל.

"הוא היה מזועזע, ובשוק, אבל הוא גם שמח כי היה לו קלף מיקוח נגדי מול ההורים שלנו", גלגלתי את עיניי, משחרר נשימה שלא ידעתי שהחזקתי בהקלה, שמח על כך שהוא אינו שפט אותי.

הוא הנהן, "אז ידעת שאתה נמשך לבנים מגיל צעיר?", שאל בעניין.

עיניי נפערו לרווחה, "לא, לא כמובן שלא, אני לא...", אך שפתיי התייבשו והוא הביט בי במבט מטיל ספק באופן מובהק, אני חושב שהוא ניסה להחזיק צחוק, בזמן שנסתי למצוא מילים, אבל ידעתי שאני אבוד, "לא ידעתי אף פעם שאני... אני עדיין לא... זה פשוט, זה לא בסדר, זה לא צריך להיות כך", אמרתי בשקט, יכול להרגיש את הטלפיים האכזריות של האכזבה אוחזים בי בחוזקה ללא כל אפשרות להרפות, בזמן שקרעתי את עצמי ממנו והתכווצתי בשקט ביני לבין עצמי, אוכל מהמוקפץ באי חשק ברור. חזי שקע ולבי התכווץ בכאב. אני רוצה להיות קרוב אליו שוב. קר לי.

הוא פלט קללה בשקט, "לא, נייתן, אני לא התכוונתי ללחוץ", הוא מיהר להתגונן, הוא התכוון להושיט את ידו לעברי אך אני הרחקתי אותו ממני, "פאק", מלמל בתבוסה, "לא, אתה יודע מה אני חושב...", הוא לקח נשימה עמוקה, "אתה חייב להניח את הדת המזדיינת הזו בצד לרגע, ולחשוב מה אתה, נייתן פארקר,  צריך ורוצה", קבע.

"כן, ואתה מדבר כאילו וזה הדבר הכי פשוט בעולם, תתפלא אבל לא כל אחד מסוגל להיות כה חסר התחשבות לסביבה שלו כמוך!", צעקתי עליו בכעס. 

"לאיזו סביבה בדיוק אתה רגיש? זה לא שיש כאן מישהו שמסוגל להבין אותך! ההורים שלך יודעים על זה בכלל? מישהו, מבין כל החברים שלך בכנסייה, יודע על הבלבול שלך?", הוא הצביע עליי באשמה.

נסתי לקחת נשימה עמוקה ולרסן את עצמי, אך הוא החל ללחוץ לי על הכפתורים בהדרגתיות מהירה למדי, והיה קשה לי לשלוט על דבריי, "אני לא מבולבל! לעזאזל, אני לא מבולבל, תניח לזה!", צעקתי עליו.

"כן, ואני מניח שזאת הסיבה שהסכמת לי לנשק אותך, לא שזה קרה, אך אני מוכן להתערב איתך שאם אציע לך, אתה תסכים, כי אתה רוצה את זה", הטיח בי, "אתה רצית שאני, גבר, ינשק אותך, ואתה טוען שאתה לא מבולבל?", צחק עליי בהומור.

אני לא מבין למה אני עדיין מופתע כל פעם מחדש מהתעוזה שלו, איך לא למדתי מהפעמים הקודמות? הביטחון העצמי של הגבר הזה מעורר קנאה פשוט. מי הוא חושב שהוא? כה בטוח שאסכים לו לנשק אותי, אידיוט. הרגשתי כיצד הוא מצליח לפגוע ישירות בגאוותי ובביטחון שלי, ולערער את האופן שבו אני מסתכל על הדברים. רציתי את הנשיקה הזו איתו, כי פשוט רציתי, אפילו לא חשבתי על כך שהוא גבר למעשה, פשוט ידעתי שאני צריך את השפתיים הארורות והבשרניות האלו על שלי. כעת, אני מבועת מעצמי.

ההבנה שהייתי מוכן לנשק גבר, שפתחתי סוג של חיבה כלפי גבר - זעזעה אותי והפחידה אותי. אני רוצה לברוח. הוא צריך ללכת. זה לא בסדר. זה לא בסדר כלל. אני עלול לאבד הכל.

"אני לא אסכים לך לנשק אותי", יריתי במגננה, איך אנחנו תמיד מגיעים למצב של ריב? אך בזמן שזרקתי זאת לאוויר, תהיתי אם ינסה לנשק אותי, האם אוכל באמת להתנגד? אך מה שזעזע אותי הייתה עצם ההתרגשות מהמחשבה שהוא עלול לעשות זאת. אלוהים אדירים, מה יש לי עם הגבר הארור הזה?

הוא נאנח, "זה לא מתיש..?", שאל בשקט.

"מתיש? מה מתיש?", שאלתי בבלבול.

הוא הביט בי במבט ארוך ונוקב, "העמדת הפנים המגוחכת הזו שלך", זרק את המילים הפוגעות לעברי, והן הצליחו לפגוע בי, היישר לאמצע החזה, "אתה צריך לחיות על הקצה קצת לפעמים, ולהיות אתה, נייתן, לא אף אחד אחר שאמרו לך להיות", טען בחומרה.

"אני.. עצמי, אני לא מעמיד פנים...", נסתי להגן על כבודי המרוסק.

הוא גלגל את עיניו, יורה לעברי קריאת בוז, "להגיד שאתה לא מבולבל בכלל, ושלא תאשר לי לנשק אותך נקראת הצגה, נייתן", אמר לי בזלזול, קולו היה מחוספס וחסר רגש. וזה גרם לי לכעוס עליו כל כך, אני לא מוכן שהוא ידבר אליי באופן הזה.

"אני לא עושה שום הצגה, קשה לך פשוט לקבל דחייה, אתה בוודאי לא רגיל לזה", יריתי לעברו בכעס, "אם הגעת הנה בשביל זה, אתה מוזמן ללכת בשביל גבר שמעוניין בך, אתה לא צריך להאכיל אותו ולחבק אותו בשביל זה, חבל על המאמצים שלך", זרקתי לעברו את אחת המפיות.

הוא אחז את המפית באגרופו ומעך אותה, לפני שהנמיך את קולו והעביר את גוון גיבורו לקצב חושני, "פעם מישהו גרם לך להרגיש את מה שאתה מרגיש איתי?", הוא שאל.

"אני לא מרגיש דבר, על מה... על מה אתה מדבר...", שיקרתי בלחץ, ורק אז הבנתי עד כמה המילים הללו מגוחכות.

"לא... לא נכון", הוא חייך חצי חיוך והתקרב אליי, "אני יודע שאף פעם לא הנחת למישהו לגעת בך, כמו איך שאני נוגע בך", הוא חייך חצי חיוך ממזרי, "אף פעם אף אחד לא נגע בך באמת, במקומות הנכונים, במקום שאתה רוצה שיגעו לך בהם".

המילים שלו דקרו בי ושלחו זרמי חום מוכרים, מענגים אך מזעזעים לכל אורך גופי, לבי החסיר פעימה וחזי שקע, "זה ממש לא העסק שלך", בלעתי את רוקי, אך הבנתי ששפתיי יבשות וקשה לי להרכיב משפט נכון מבחינה תחבירית.

הוא הניח יד אחת על הירך שלי, אצבעותיו נפרסות קדימה אל פנים הירך, "אני לא חושב שעדיין הבנת עד כמה טוב אני יכול, ורוצה, כל כך פאקינג רוצה, לגרום לך להרגיש", הוא אומר בלי למצמץ ואני מתנשם בתקיפות.

איך עברנו מצעקות למצב הזה? ולמה אני לא מגרש את ידו מפניי? אני חסר מילים. המילים המלוכלכות של רוי והנימה המותחת שלו, הופכים אותי לחלש ושברירי חסר כל שביב של כוחות כנגדו ואני שבוי. שבוי בעיניים שלו, מעורער מהמגע שלו ומשותק מהמילים שלו, כי זה משהו שאף אחד לא אמר לי לפני. אני מבולבל ומנסה לנשום באופן סדיר, אך זה כה קשה, אני לא יודע איך אני אמור להגיב. אני מרגיש כה חסר אונים, כאילו ונפלתי ישירות אל תוך המלכודת שטמן לי.

"פשוט תודה בזה נייתן, אתה רוצה שאני אגע בך, אתה צריך את זה בשביל להרגיש מעט חי לפחות", אמר בקול רבוי יהירות שגרם לי להתרחק ממנו במקצת, אך הוא ריתק אותי למקום בעזרת ידיו אשר אחזו בי, ואני לא רוצה שהוא ירפה. למה אני אוהב את זה כל כך? אני מרגיש שאני יוצא מדעתי.

כל מה שאני מצליח לעשות בשבי שלו זה להנהן בחוסר אונים בחיוב, וחיוכו כה זחוח ורחב, שאני לא יודע עד כמה אני באמת אוהב את החיוך הזה. הוא מושך אותי למטה, ואני נשכב מתחתיו, הוא נתמך בעזרת מרפקיו מעליי, בטנו כנגד בטני, שפתיו כה קרובות לשפתיי, ואני יכול לחוש את המפשעה שלו נלחצת כנגד שלי. אלוהים.

אני לוקח נשימה עמוקה ומלאת תקווה, בזמן שאני מנסה להשתלט על מה שקורה לי בגוף, אך אני אבוד באופן מוחלט בעיניים הארורות והיפות הללו שלו. אני רוצה להניח את כפות ידיי על הלחיים שלו ולקרב את פניו אל פניי עד שינשק אותי. ינשק אותי כל כך חזק עד שאני אראה כוכבים. זאת הנשיקה שאני רוצה, ואני רוצה זאת רק עם רוי.

ידו עולה אל פניי, ואצבעותיו מברישות את שערי הזהוב לאחור, "הדופק שלך האיץ, והשפתיים שלך יבשות, נכון? אתה חושב עליי עכשיו... ויש לך את ההרגשה ההיא, שם למטה... נכון?", הוא לחש אל אוזני, לפני ששפתיו ירדו וברפרופים עברו על הנקודה הרגישה שמתחת לאוזני, "אתה לא רוצה שאני אלך, נכון?", שאל. זרועו החופשית טיילה במעלי הירך שלי.

אני מרגיש כבול וחסר כל חומת הגנה נוספת, כי כל מה שהוא אומר זה נכון. וככל שהוא ממשיך לדבר כלפיי באופן הזה, כך אני רק יותר רוצה אותו. מה שאני מרגיש כלפיו זו משיכה פיזית טהורה, ואני שונא את העובדה שאני כה נהנה מהרגע הזה.  זה מה שקורה כל פעם שבה הוא נוגע בי, זה כמו ניצוץ, ואני מכור להרגשה הזו.

"אתה טועה", אני מנסה להילחם, כי אני יודע שאם אפול, אין לי כל דרך חזרה, וזה מפחיד אותי.

הוא חייך חצי חיוך, "אז בוא נטעה ביחד", הציע.

"רוי... אני לא יכול..", לחשתי, לוכד את שפתי התחתונה בין שיניי, למה אני חייב לחשוב כל כך הרבה? עומד כאן גבר חתיך, כל כך יפה, שגורם לי להרגיש מדהים, ואני פשוט דוחה אותו. מה לא בסדר איתי?!

"למה?", הוא נאנח בתבוסה, ונשכב לצדי.

נאנחתי, לוקח נשימה עמוקה, "אוקי... אתה לא כל כך טועה...", הודיתי בשקט, וכסתי את פניי בין זוג כפות ידיי והוא גיחך לעברי בנחמדות, "אבל... אני מפחד", הודיתי בשקט, "אני באמת מפחד", לחשתי.

"מזה שההורים שלך לא יקבלו זאת? או בגלל אח שלך?", הוא שאל, נראה ממורמר במקצת.

התבוננתי בו, לוכד את שפתי התחתונה בין שיניי, לפני שעניתי לו בכנות, "גם, זה גם פחד, כמובן", אמרתי, "אבל זה יותר מזה, אני יודע שאם תנשק אותי, לא תהיה כל דרך חזרה, שנינו נסתבך ואני מעדיף למנוע את זה", נאנחתי.

הוא הביט בי בחזרה, נשען על מרפקו, "בייבי, אני לא אתן לאף אחד לגעת בך", הבטיח.

"אתה לא צריך להגן עליי, אתה לא חייב לי כלום-", החלתי להתווכח, אך הוא מיהר לקטוע אותי.

"אחרי כל החרא שראיתי בחיים שלי... אתה הדבר הכי קרוב לשלמות שאי פעם מצאתי. אז תפסיק להילחם איתי, ותן לי להגן עליך כפי שפאקינג מגיע לך, תן לי פאקינג לגעת בי, כפי שאני יודע שאתה רוצה".

נשארתי חסר נשימה אחרי המילים הללו, בלעתי את רוקי, "אבל.. אבל אתה לא מכיר אותי..", לחשתי.

"זה לא משנה, אני ראיתי אותך, זה הכל", הוא לחש, "אני פשוט ראיתי אותך, וגם עבורי, אין דרך חזרה, בייב, אתה חייב להפסיק להילחם בזה ולהרפות", הוא התכופף לעברי ולהבריש את שערי, לוכד את שפתו התחתונה בין שיניו, "אני לא הגעתי הנה בשביל לנשק אותך בהכרח, לא שאני אתנגד כמובן, אבל זו לא הייתה המטרה שלי, הגעתי הנה כי הייתי צריך מעט שלווה, זה הכל", לחש אל תוך אוזני.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, מביט בו בבלבול, "שלווה ממה?", לחשתי.

הוא עצם את עיניו וחזר להישכב לצדי, מביט בכוכבים בזמן שאני התבוננתי בו בהערצה, יש לו פרופיל כה יפה. אף משורטט, שפתיים בשרניות, ריסים עבות וזיפים מחוספסים. ואני רוצה לנשק כל סנטימטר מהפנים הללו. אבל אני מפחד. למה אני חייב להיות כל כך פחדן לעזאזל?! אני דפוק.

"זה מדהים כמה יכול להשתבש בשעתיים", גיחך, "החלה תגרה נוספת עם החבורה של אחיך, מחוץ לחנות כבר, כמובן, והפעם, עוד אנשים משני הצדדים הגיעו",הסביר, "זה נגמר בזה שבן בבית חולים וטום במעצר", הסביר בשקט.

זה בוודאי מסביר את הסימן הכחול בלחי הימנית שלו, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי ולבי התכווץ, אני לעולם לא אתרגל לראות אותו פגוע כך, "אתה... אתה בסדר..?", לחשתי, מתכוון לחבורה החדשה שלו, "למה כל פעם שבה אני רואה אותך יש לך סימן חדש על הפנים?", גיחכתי, על מנת להקל על האווירה.

הוא גיחך, "זה שטויות, כלל לא נפצעתי", צחק, "ואני לא יודע, שאל את אחיך, הוא אוהב לריב אתנו", משך בכתפיו.

"ואתם אוהבים לריב אתו", יריתי בחזרה, והוא הנהן באשמה, גורם לשנינו לצחוק, "למה בן בבית חולים? וטום ישתחרר מהכלא?", שאלתי בדאגה.

הוא גלגל את עיניו, "טום לא בכלא, נייתן, זה מעצר לילה, הוא בילה במעצרים האלו עשרות פעמים, הוא יהיה בסדר, מחר בבוקר הוא ישתחרר וילך לשתות שוט טקילה", אמר בפיזור דעת, ללא כל שביב של דאגה לחברו הטוב, כאילו וזה חלק מהשגרה שלהם, וזה עצוב שזה המצב, "ובן פתח את הראש, הוא יהיה בסדר, לא שזה אכפת למישהו", נאנח.

רשמתי לעצמי בראש להתקשר לטרוי רק בשביל לוודא שבן חש בטוב, ושהוא בסדר, לפני שהחלטתי לשאול אותו את הדבר שהעסיק אותי יותר מידי זמן, "אני מצטער שאמרתי שאתה מתנשא... לא ידעתי שאתה בעל הבית הגדול הזה", לחשתי.

הוא צחק, "זה בסדר, נייתן, לא אכפת לי, באמת", מלמל בכנות.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "לא, אני רציני, זה לא היה יפה מצדי", נגעתי רק לרגע בשכמו על מנת להראות לו שאני באמת מצטער, "אז אני מניח שאפשר להשיג המון מלהכות שק אגרוף", חייכתי.

הוא גלגל את עיניו, "כן... אני לא גאה בזה, אני גם שונא לחיות שם", הוא אמר בשקט.

"למה לא ספרת לי שזה הבית שלך?", שאלתי בבלבול, מכווץ את גבותיי.

הוא הביט אל תוך עיניי, והרוח פרעה את שערו על פניו, לפני שאמר, "כי לא אהבת את הבית, ולא רציתי שלא תאהב עוד משהו שקשור אליי", אמר בשקט, ואני חייכתי לעברו חצי חיוך רך ומנחם, מתקרב אליו ומניח את כף ידי בכף ידו, הוא נרתע במקצת, אך ריסן את עצמו ולא מנע ממני לגעת בו, והרגשתי חמימות מטפסת במעלי ירכיי.

"אני אוהב את העובדה שאתה מתאגרף, כי זה עוזר לך להוציא עצבים בדרך בריאה. כמו שאני לומד לאהוב את המוזיקה שלך, כי החלתי להקשיב למילים שלה, וזה עוזר לי להבין אותך מעט יותר. אז אני גם אוהב את הבית שלך, כי אני פשוט לומד לאהוב דברים שקשורים בך", הסברתי לו. והוא שילב את אצבעותיו באצבעותיי כתשובה, וידעתי שזו התודה שלו, פשוט קשה לו להגיד את זה, אך הערכתי את הפעולה הזו, אפילו העדפתי אותה.

הלב שלי הלם בחוזקה, ובטני נמלאה בפרפרים בזמן שהמשכנו לדבר עד שהבחנו בקרני שמש באופק, והשמיים נצבעו בצבעים אדמדמים יפהפיים וחמימים. המוקפץ נגמר לגמרי, אך עדיין נשארנו שכובים האחד לצד השני, ספרתי לו על התקופה שבה הייתי מלצר ואיך תמיד שברתי צלחות והפלתי את האוכל על האנשים. הוא סיפר על הפעם ששבר את החלון של השכנה בעזרת כדור בייסבול, כי רצה להרגיז את הכלב שלה שנשך את אחותו כשהוא עוד היה בן שבע. הוא גם סיפר לי על הצבע האהוב עליו, שזה ירוק, ומה הסרט האהוב עליו. הוא סיפר לי על פיצוצי המכוניות והגניבה מחנויות שהוא וחבריו נהגו לעשות בתור נערים, ואני ספרתי לו על ההתנדבות שלי בספרייה ועל האופן שבו הצלחתי להיקשר לספרנית. הוא סיפר לי על השכונה ממנה הגיע, הוא תיאר לי איך היא נראית ואת אופי הטיפוסים שם באופן מפורט, ואני ספרתי לו על דיאנה ועל עד כמה מסכנה היא, אך הוא לא ריחם עליה כלל - דיברנו על הכל ועל שום דבר.

ואני הקשבתי לו בשקיקה, גומע, מכיל ומבין כל מילה שאמר,צפיתי באופן שבו הוא מכווץ את גבותיו כשהוא כועס, או באופן שבו אפו מתעקם כשהוא מבולבל, שמתי לב לאופן שבו חיוך שלו עולה בהדרגה והדרך שבה הוא מתבטא, מתבלבל, ומנסה לנסח את המשפט מחדש. והערצתי כל שנייה לצדו.

"אתה צריך ללכת... ההורים שלי אמורים להתעורר בקרוב והם ישתגעו", לחשתי.

הוא הנהן בהבנה, "כן, אני אולי יחבב בסוף את ההתנגבות הזאת", חייך חצי חיוך והחלנו לאסוף ביחד את השמיכות ואת קופסאות האוכל הריקות, לפני שהוא נשק לי בחיבה על הלחי, גורם לי לחייך חצי חיוך באופן מכני, ללחיי לבעור בעוז ולבטני להתהפך - רק מנשיקה אחת ותמימה על הלחי.

ירדנו למטה בסולם בשקט, הוא אחז באגני ועזר לי לרדת בזהירות, ואני לא בטוח, אך אני חושב, שצפיתי בו רק לרגע מעביר מבט על הישבן שלי, לפני שלכד את שפתו התחתונה בין שיניו. אני אמור לצעוק עליו ולהגיד לו שזה מעשה גס רוח ובוטא למדי, אך אני מוצא את עצמי מסמיק מכך ומרגיש אפילו מוחמא, ואני מעדיף להתעלם מכך ולחייך חצי חיוך מתוק, "אתה עוזר לי?", שאלתי בשקט, והוא העלה את מבטו לעברי.

"מה? אה, כן, בטח בייבי", הוא אמר בבלבול, מחייך חצי חיוך מובך ולקראת השלבים האחרונים של הסולם, הוא הרים אותי בקלילות כך שנעמדתי לצדו.

הובלתי אותו בשקט לדלת הכניסה של הבית, זורק את השמיכות לסל הכביסה, "אתה יכול לזרוק את זה בפח שבחוץ? אני לא רוצה שההורים שלי יראו את זה ויחשדו", שאלתי, מובך במקצת ומרגיש מטופש, בזמן שהגשתי לו את שקיות וקופסאות האוכל.

הוא נראה מעט מאוכזב, אך לקח נשימה עמוקה והנהן באישור, מנסה להחזיק חיוך, "כן, בטח, אין בעיה...", לחש, ואסף זאת אל ידיו.

התבוננו רק לרגע אחד בשני, הלב שלי עצר מלכת ודמי קפא בעורקיי, חזי בער כאש ואיבריי הפנמייים התכווצו, מה עכשיו..?

"אז, אני הולך..", הוא מלמל, מתכוון לפנות בחזרה לכביש, בלי להיפרד לשלום, אך לא יכולתי להניח לו ללכת ממני, ובאופן מכני הושטתי את ידי וכרכתי אותה סביב מפרק ידו המקועקעת, והוא בתגובה הביט בי בהפתעה ובבלבול, "כן?", שאל.

"אני יכול לראות אותך גם היום? או מחר? או... אני לא יודע, מתי שיש לך זמן..?", שאלתי בלחץ, והחיוך ששלח לי כלל לא עזר לי, "כלומר,יש לך את המספר שלי, אז כשיהיה לך זמן במקרה... אתה יודע, בין העבודה ו.. כל הדברים האחרים שיש לך לדאוג להם, אתה יכול להתקשר אליי..?!", קולי יצא מגמגם ולחוץ מידי, ולבסוף שחררתי נשימה שלא ידעתי שהחזקתי והנחתי לרצון לרצות להקיא לנצח, קובר את פניי בין זוג כפות ידיי והוא צחק, "אתה רוצה לראות אותי שוב?", לבסוף שאלתי בשקט ובכנות. אני בוודאי אדום כרגע ברמה של עשר מתוך עשר. אלוהים. אני פשוט רוצה לראות את הגבר הזה שוב יותר מידי, זה הכל.

הוא הנהן לעברי, מסיט את כפות ידיי מפניי, "אל תסתתר מפניי", הורה, "כמובן שאני רוצה לראות אותך שוב, אני אתקשר אליך, ועד אז, אני בוודאי אחשוב עליך", הוא העביר קצוות שיער סוררת לאחורי אוזני, "להתראות, בייבי", נפרד ממני, הוא נראה כרוצה לנשק אותי, אך לקח צעד לאחור, מתנגד לכך, ומצאתי את עצמי מאוכזב במקצת, אך החזרתי לו חיוך בחזרה.

"להתראות", לחשתי, וסגרתי את הדלת, אני לא רוצה לצפות בו מתרחק, אני מפחד שאני אבכה, כי כרגע, הלב שלי מתכווץ בכאבים מענים ואני מסוגל ל חוש כל שביב של עצב בגופי מתגעגע אליו וצריך בו.

פסעתי חזרה לחדרי, ונפלתי על הכריות, הבטן שלי הייתה מלאה ביותר מידי פרפרים כבר והלב שלי דהר כמו מטורף חסר תקנה, בזמן שלא הייתי מסוגל למחוק את החיוך מפניי. התהפכתי על הגב ואחזתי את ראשי בין זוג כפות ידיי, מנסה לקלוט מה קרה כאן כרגע. אני העברתי כמעט את כל הלילה עם רוי. ואנחנו דברנו על כל כך המון דברים. אני מרגיש שאני מכיר אותו הרבה יותר טוב עכשיו, וזה רק גורם לרגשות הארורים והמבלבלים האלו להתחזק. כל מערכותיי דלקו בין רגע, וההבנה הזו הכתה בי כמכה מענה מתחת לחגורה, בזמן שלא הצלחתי לנשום. אני רועד.

לא. זה יותר מרגשות. הרבה יותר מרגשות.

אני לא יודע איך להגדיר זאת, או אם זה בכלל נכון. אבל אני אוהב את הדרך שהוא גורם לי להרגיש. ואני חושב שאני נופל בשבילו.

אני נופל בשביל רוי. ואני לא מפחד מההתרסקות יותר.