טרוי חייך לכיוונה של הברמנית חיוך פלרטטן למדי, ממלמל תודה מגוחכת אשר גרמה לי לגלגל את עיניי בעייפות, אותו המבט, אותו החיוך המטופש - מאז שהיה בן חמש עשרה, יש דברים שלעולם לא ישתנו בטרוי אני מניח. לגמתי לגימה מהירה מהסודה שלי, לפני שהנעתי את הכוס הקטנה במעגלים זעירים, מביט על האופן שבו המים נעים לאורך כל סיבוב כאילו וזה הדבר המרתק ביותר בעולם.

למעשה, אני פשוט באמת נבוך, ואני מרגיש כאילו מה שקורה כאן עכשיו לא אמיתי. אני ואחי יושבים בבר ודנים על חיינו, הוא מעולם לא היה איש של שיח ואני אף פעם לא רציתי להאמין לדבריו, השנאה שהוא נוטר לי מקבילה לצלקת שהוא חרט בתת התודעה שלי כשעזב, אך אני עדיין כאן, מחכה רק שמישהו ישלוף את הנצרה והרימון יתפוצץ, אין כל סיכוי שהשיחה הזו תהיה שיחה מוסרית, אנחנו לא יכולים לסבול הרי האחד את השני.

"נייתן, אני חושב שאתה צריך לעזוב את הבית", מלמל טרוי, שותה את השוט שהזמין בלגימה אחת, גורם לי לנחור נחירת בוז מהמחשבה שאני אהיה הנהג תורן הלילה, "הם משוגעים, והם משגעים אותך ביחד אתם, הם גוררים אותך להפוך להיות חלק מהטירוף הפסיכוטי שלהם", הצביע עליי באשמה.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, אני לא אוהב את האופן שבו הוא מדבר כך על ההורים שלנו, אני יודע מה הוא חושב על אופיים ועל אורח החיים שלהם, אך זה מרגיש לי לא מכבד להיות עד לדיבורים מהסוג הזה, "הם לא ככה...", חשתי את הרצון להגן עליהם.

הוא נאנח, לוקח נשימה עמוקה, "תראה, אני יכול להבין למה הם כל כך דואגים לך, אבל לעזאזל, הם הורסים אותך", אמר בפשטות, גורם לי ללכוד את שפתי התחתונה בין שיניי, "איך אתה סובל אותם?", הוא גיחך לעברי.

חזי שקע, אז על זה אנחנו עומדים לדבר? על ההורים שלנו? הנושא הזה חסר כל שביב של היגיון כאשר אנו מדברים עליו, אנחנו מודעים לדעות של האחד והשני לגבי זה, וכך אני מעדיף להשאיר זאת, אין כל סיבה לנסות לשנות גבר אשר חי בשנאה תמידית כלפי המשפחה שלו במשך כל חייו. זה בלתי אפשרי, ואני לא רוצה לדבר על המשפחה שלנו כך, זה לא בסדר.

גבותיי התכווצו בכעס, ושתיתי לגימות ספורות מהכוס, מנסה לחמוק מכל קשר עין עמו, ולרסן את כעסי בו בזמן, "הם ההורים שלי, אני לא סובל אותם, אני חי אתם", אמרתי לו בפשטות, "טרוי, למה אנחנו מדברים על זה? שנינו יודעים שאנחנו רק חופרים בור חסר תחתית עכשיו...", לחשתי, נועץ את עיניי בבר העץ המלא והחזק.

"אני פשוט דואג לך, אתה בסדר?", היה נראה כאילו והוא התכוון להניח את כף ידו על גבי, אך במהירות מנע זאת ושילב את זרועותיו על הבר, מביט בי במבט ארוך ונוקב. גחכתי לעברו, אני בטוח שאתה דואג לי, אחרת היית בודאי דואג להתקשר יותר מפעם בשבועיים, והיית דואג להגן עליי כשכל השכונה והכנסייה הגלו אותי, ולא היית משאיר את כתמי הצבע הסגלגלים האלו על עורי.

לקחתי נשימה עמוקה, לוכד את שפתי התחתונה בין שיניי. לא. אני לא בסדר. אני רוצה לצווח. אני אף פעם לא הייתי בסדר, וכנראה שגם לעולם לא אהיה. אני לא בסדר כבר תקופה די ארוכה, אם להיות כנה, ואני מפחד שבקרוב לא אוכל לעמוד בלחץ הארור הזה, ולפתח את היכולות לספוג את הכאבים בחזה, ואני פשוט אשתיק אותם. אני גם לא ישנתי כל כך טוב בלילה, כי הייתי עסוק בחיפושים מתמשכים אחר המפתח למגירת הסכינים. לבסוף רק שרטתי את עצמי עם סרגל. אז לא, אני לא בסדר. השדים שלי חוגגים בראשי והם לוחשים לי אמירות אמת שאני לא רוצה לשמוע. אני באמת לא רוצה להקשיב להם, אבל הם צווחים בקולם החלש,כך שרק אני יכול לשמוע, רק אני צריך לספוג זאת, רק אני לבד - אני כל כך בודד, והבדידות הזו מוציאה אותי מדעתי. אני נחנקתי מהדמעות שלי כמעט. אולי קפיצה לכביש תרגש אותי, או נפילה מהבניין הכי גבוה בעיר - לזה אני קורא לחיות על הקצה, אך ליפול, ליפול ולהתרסק.

"כן, אני בסדר...", לחשתי, מסתיר את פניי בעזרת שערי.

הוא לכד את שפתו התחתונה בין שיניו, "אתה לוקח את הכדורים שלך?", לחש. הדמעות צרבו את עיניי, לא, אמא אומרת שזו דרך לא בריאה להתמודד עם זה, ושרק אם אתפלל אני אצליח להירפא. דמי התפרע בכל גופי וראשי הסתחרר.

אלו רק הייתה מבינה שאין דרך לרפא את המחלה שלי. אלו רק הייתה יודעת שהאל לא מקשיב לתפילות שלי, ממש כמו כל אחד אחר בעולם המסריח הזה, ממש כפי שהיא עושה.

"לא...", לחשתי, והוא נאנח, מתכוון למחות בכעס אך מיהרתי להמשיך, "הם לא רוכשים לי את התרופות, הם טוענים שאם אתפלל אני אבריא",הסבתי לו את מה שהוא כבר ידע.

הוא כיווץ את כף ידו לאגרוף חזק במיוחד, מקמט את אפו בכעס, "אז פאקינג תקנה את הכדורים האלו לעצמך, תפסיק להתנהג כמו תינוק מזדיין ותטפל בעצמך!", קרא, מתעלם באופן מוחלט מכל האנשים האחרים שבבר, "לעזאזל עם הזוג המזדיין הזה...", הוא התנשף בכעס, מתכוון לאנשים שילדו אותו, "אני לא מצליח למצוא דרך מספיק טובה בשביל לתאר את הטמטום הפרימיטיבי שלהם", הוא אמר בקול ארסי אך אני מיהרתי לקטוע אותו, שמעתי מספיק.

"אתה מוכן להפסיק?! לא היה טוב לך אתם, ועזבת, עכשיו תניח לזה בדיוק כמו איך שהנחת לפני שמונה שנים", קראתי בכעס בחזרה, "נטשת אותנו לפני שמונה שנים מסריחות, ואתה עדיין כועס?", שאלתי אותו במבט מאשים.

"אל תביט בי ככה", הוא ירה לעברי אצבע מזהירה, "אתה יודע טוב מאוד שלא באמת הייתי רצוי שם אי פעם, זה לא שהייתי בן בית, לא היה לי בית לעזוב", הטיח בי עובדה שלא יכולתי לומר דבר שישלול את אמיתותה, זה נכון, הוריי תמיד התייחסו כלפינו באופן חסר כל שביב של שוויון, ואני הצדקתי את זה עד היום שבו עזב, אני עזרתי לאי שוויון הזה בכלל להתרחש, ואני לעולם לא אסלח לעצמי על זה.

לקחתי נשימה עמוקה, "ואתה מתכוון לשחק את תפקיד הילד המורד בסיפור שלך, שמעולם לא קיבל תמיכה מצד הוריו, אז כתמורה לילדות הבודדה והקשה שעבר הוא מחליט להרוס את המשך החיים שלו, ולשתות את עצמו לדעת?", החוויתי על שלושת כוסות השוטים הקטנות, "אתה יודע שכל מה שאתה עושה מחוץ לזירה זה להתאמן או לשתות, זה לא חיים, ובשביל מי אתה עושה את זה?", התקרבתי אליו במהרה, "אתה יודע שהשותף שלך לדירה מסומם, כך שלעזור לך הוא לא מסוגל, אף אחד מהצוות שלך לא מודע למצב המשפחתי שלך ולהורים שלנו לא אכפת, הם לא מודעים לכך כלל, אז האדם היחידי שאתה פוגע בו הוא עצמך", הטחתי בו באשמה חסרת רחמים, לפני שעצרתי לרגע והתוודיתי בשקט, "ובי", לחשתי.

הוא זקף את גבותיו בפקפוק מובהק, אך עדיין מבטו התמקד בבר העץ, "זה מצחיק לשמוע את זה ממישהו כמוך", הוא מלמל בשקט, "אומנם היית האח הקטן, אך תמיד הייתה לך הבנה מפותחת הרבה יותר ממספר הגיל שלך", הזכיר לי, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, אני יודע לאן זה מוביל, לבי הלם בחוזקה.

הוא העלה את עיניו הירוקות והזוהרות אל עיניי הירוקות והכהות, לפני שחייך לעברי חיוך לועג ומלא שנאה, "כשהם זרקו את החפצים שלי ואמרו לי לעזוב, אתה לא עשית דבר בשביל לעצור בעדם, למעשה אם אינני טועה", הוא גירד את זיפיו, "ואני לא", מיהר להדגיש, "אתה אף עזרת להם לארוז את החפצים המזדיינים שלי", וברגע שבו אמר זאת דמי קפא בעורקיי.

רגשות האשם הציפו אותי וגרמו לבטני להתכווץ בתחושת חנק אשר לא הייתה מוכנה להרפות, עורי בער וראשי הסתחרר. אני יודע שזה לא היה בסדר. אני לא הרגשתי שזה בסדר. בתוך תוכי לא רציתי לעשות זאת, אוקי, זה שקר, אני רציתי לעשות את זה אבל רק בשביל שהוריי יאהבו אותי.

אלו רק היה יודע ששמרתי את הגביע שבו זכה לאחר שהגיע במקום הראשון בתחרות הריצה הבית ספרית, או ששמרתי את המחברת שבה צייר את כל אשר עלה על רוחו, אני עדיין דואג להחביא את אוסף הבולים והצדפים שלו - רק למקרה שירצה להמשיך לצבור עוד. בין זריקת חפציו, שמרתי את הדברים החשובים ביותר, רק בשביל להוכיח לו שאני מצטער ושאני עדיין דואג לו, גם אם וזה הדבר האחרון שאי פעם הראיתי לו.

"אין לך מה להגיד על זה, נכון?", צחק והזמין עוד שוט בגסות ובכעס, רציתי לעצור בעדו, אך ידעתי שהוא יגרש אותי ואני צריך את השיחה הזו  - אנחנו שנינו צריכים אותה, "אז אל תעמיד פנים ותשקר, שנינו יודעים שהיום שבו עזבתי היה היום המאושר בחייך", גלגל את עיניו.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, זה היה היום הטוב ביותר אך גם הנוראי ביותר בחיי, כי מאז אותו היום אומנם הייתי חופשי וחסר פחד שהוא יפגע בי, אך גם הרגשתי בודד והטירוף של הוריי תפס תאוצה, אני יצאתי מדעתי. וזה היה כה אירוני העובדה שהפחד שלי מפני האלימות של טרוי, שמר אותי מוגן מפני החשיפה להשקפת עולמם הקיצונית של ההורים שלנו. ואני לא יודע מה יותר פוגע בי, עד היום, עדיין לא הצלחתי להחליט אם היום הזה היה היום הטוב בחיי, או הגרוע מכולם.

אני רוצה להגיד לו שאני שונא אותו ושהוא חרא של בן אדם והאח הכי מגעיל שאי פעם נברא. אני רוצה להגיד לו שאני לא שכחתי דבר, ושאני לא אסלח לו על זה, לא חשוב עד כמה ישתדל. אני משתוקק לעזוב את הבר העלוב הזה, אך הרצון לנסות לפחות ליישב את כל מה שעברנו חזק וגובר על ההיגיון, כי אני יודע בתוך תוכי, שאנו לעולם לא נפתור את זה.

"כן, שמחתי לראות אותך עוזב, אבל אתה לא יכול להאשים אותי לגבי זה, וזה לא אומר שלראות אותך נהפך להיות למי שאתה היום, לא פוגע בי, אתה לא יודע מה אני מרגיש ואיך הרגשתי במהלך כל החיים, אז אל תעז לשפוט אותי ואת הרגשות שלי", אמרתי באומץ שלא ידעתי מהיכן הצלחתי לגייס אותו, אך לא יכולתי שלא להחזיק חיוך קטן וגאה, מסוגל להרגיש את כל מערכותיי דולקות מהווידויים שלי.

"מי שאני היום? אין לך מושג מי אני היום-", הוא החל להתגונן בפראות, אך קטעתי אותו, שמעתי מספיק מהתירוץ העלוב הזה.

"כן, מי שאתה היום! ויש לי מושג, כי יש מספיק הוכחות לכך!", הגבהתי את קולי, מפתיע אותו ואת עצמי בנשימה אחת, אך מהרתי להתרכז מחדש, "זה פוגע בי לראות את הגבר אשר בעיניי היה החזק והאמיץ ביותר, הורס את עצמו ואת החיים שלו", אמרתי לו בכנות, "אתה הפכת להיות בדיוק כמו החברים של אבא, ואני לא מסוגל לסבול את זה", לחשתי, "הייתי בטוח שתסדר, אתה תמיד הסתדרת", מלמלתי בתסכול.

טרוי לא אשם במי שהוא היום. חשבתי בעצב. החיים רק הכו בו על הראש פעם אחר פעם באופן חסר כל טיפת רחמים עד שהוא התרגל למצב הזה. לא היה לו לאן לברוח אז הוא ברח לרחובות, לא היה אדם שיקשיב לגחמות שלו אז הוא דיבר אל רסיסי הבקבוקים שניפץ על הקירות, לא היה לו דרך לפרוק את כעסו עד שמצא את דרכו אל מחנה האימונים, לא היה לו מי שילמד אותו טוב ורע אז הוא הכיר את האנשים הלא נכונים ונהפך להיות חלק מהעולם אשר ירחיק אותו כמה שיותר רחוק מהמשפחה שלנו - מהילדות שלנו. באופן חולני וטרגי, גם בתור ילד הכו אותו, ובתור נער לימדו אותו להסתדר באופן עצמאי בדרך מוחלטת. טרוי שורד, ולפעמים בשביל לשרוד, חייבים לחצות את הגבול המפריד בין מוסר לערך.

"אל תשפוט אותי, אתה לא יותר טוב ממני", ירק לעברי, "שנינו יודעים שהחליפות שאתה לובש, השיער המסודר, אפילו שרשרת הצלב המזדיינת הזו הם חלק מההצגה הקטנה והמגוחכת שלך", זלזל בי, ואני לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, הוא לא צודק, פסלתי אותו. הוא לא צודק.

"איך אתה מעז בכלל-", החלתי להתגונן אך הוא קטע אותי בכך ששאג לברמן והזמין עוד שוט ארור, רציתי למחות ולעצור בעדו, אך ידעתי שאין כל טעם לנסות אפילו, טרוי תמיד יהיה טרוי - פצצה מתקתקת ללא אפשרות לנטרל אותה, בדיוק כמוני.

"אתה  יכול לעבוד על ההורים שלנו, על החברים הדמיוניים שלך מהכנסייה המסריחה הזו - אבל אתה לא תפיל אותי בפח הזה, אני אולי לא הייתי התלמיד המצטיין בכיתה ואין לי כל תעודת השכלה, לעזאזל, בחיים לא ישבתי במשרד כשאני הבחור עם החליפה הרשמית בו", הוא לקח נשימה עמוקה ולגם מהשוט שלו בלגימה אחת, עוצם רק לרגע את עיניו לפני שירה לעברי מבט אשר ריתק אותי למקומי, "אבל למרות כל הצער שבדבר, אני אח שלך, ואתה אח שלי, אני מכיר אותך, ושנינו יודעים שהאדם המדורדר היחידי כאן הוא אתה", החווה לעברי עם הלסת המשורטטת שירש מאבינו, ועם אותו המבט המטורף בעיניים שלו מאותו הלילה.

הסטתי את מבטי מטרוי ולקחתי נשימה עמוקה, הוא טועה. הוא כל כך טועה. הוא לא יודע על מה הוא מדבר אפילו. אני הבן האהוב, אני הילד הטוב, אני המצליח מבין שנינו. ההצלחה שהוא הצליח להשיג חסרת כל שביב של מוסריות או כבוד. הוא חי עם זרים שיכורים, ואני חי בבית שלנו. לי יש שני הורים, לו אין. הוא מנסה לפגוע בחומת הביטחון שלי, הוא מנסה לחדור דרך המגן - ואין כל סיכוי שאני אניח לו לעשות זאת.

"אתה תמיד מזיין בשכל על להיות נאמנים לעצמנו, ועל מוסריות וכבוד", הוא מלמל אל הכוס הקטנה והריקה שלו, מחייך חצי חיוך מותש, "קודם כל תוריד את שרשרת הצלב הזאת ותצא מבית המשוגעים הזה, ורק אחר כך תזיין לי בשכל על כך שאני לא מוסרי וחסר ערכים, אחרי הכל, אני לא נישקתי גבר ביום שבת בערב בחצר האחורית של הבית שלי", הוא ירה לאוויר וקפאתי במקומי.

מתוך הרגל התבוננתי לכל הכיוונים, רק בשביל לוודא שאף אחד לא שמע את הסוד הנוראי והמביך הזה, אך גם לאחר שווידאתי שרק אוזניי ספגו את ההלומה הזו, עדיין יכולתי לחוש את לבי הולם בחוזקה ורץ כנגד חזי, ואת האגרוף בבטני מתכווץ בכאב מייסר ובלתי ניתן לסבילה. אני לא מאמין שהוא הזכיר את זה, יריתי לעברו מבט מלא שנאה וכעס, אני לא מאמין שהוא שחרר גם את הנצרה הזו. אני סיימתי כאן אתו, אין לי כל סיבה לנסות לשמור על הקשר שלנו, הוא פגום וניזוק חסר כל תקנה.

"זה מדהים עד כמה חסר לב אתה מסוגל להיות טרוי, אני רציני", התקרבתי אליו, והוא זקף את גבותיו בתהייה, "אתה באמת מעלה את הנושא הזה עכשיו? באמת? אתה מעלה את הזיכרון הזה כשהייתי רק ילד מבולבל בן חמישה עשר? אני אמרתי לך שזה היה כלום, ואני מתכוון לזה , אתה מודע לעד כמה אני מתבייש במקרה הזה, ואתה עדיין הזכרת זאת בלי למצמץ", הקול שלי נעשה קשה יותר והבנתי שאני צריך ללכת, אך בדיוק כשהתכוונתי לעמוד על רגליי, הוא לפת את מפרק כף ידי ושיתק אותי במקום.

"ואתה, חתיכת חרא קטן, משווה, וכן, בלי למצמץ", הוא חקה אותי בלעג, "ביני לבין החברים של האדם המשמש כתירוץ עלוב לאבא", תקף בחזרה, מגן על כבודו.

"אתה כל החיים תציב את הנשיקה המגוחכת הזו כאולטימאטום נכון? ככה זה תמיד עבד אצלך, אתה מאיים עליי בנשק אשר מוטען מהפחד הכי גדול שלי, שאבא ואמא יגלו על המקרה הדפוק הזה", התנשפתי לעברו, "אתה יודע מה", לקחתי נשימה עמוקה, "אני לא יודע למה אני כאן, למה אנחנו כאן ביחד, באמת, זה פשוט בזבוז של הזמן שלי ושלך, זה ברור שאתה לא רוצה אותי כאח שלך ואני עייף מלנסות ליצור כל סוג של מערכת יחסים בינינו-", שלפתי את הארנק מכיסי והנחתי את סכום הכסף הדרוש עבור המשקה שלי על גבי הבר, מנסה עד כמה שאפשר לא לפגוש בעיניים הארורות הללו שלו, העיניים שרדפו אותי כמעט כל החיים שלי.

התרוממתי בכעס, מיישר את חולצתי, "שמור על עצמך, אם זה לא מאוחר מידי", ירקתי לעברו בגסות, במטרה מכוונת לפגוע בו, והתקדמתי במהרה ליציאה מהבר הקטן והמפוקפק הזה. נמאס לי ממנו. זו המחשבה היחידה שעברה בראשי. כל כך נמאס לי מהבן אדם הזה.

עד כמה אתה יכול לנסות ליצור מערכת יחסים  ולגייס מאמצים בשביל לתקשר עם מישהו - בזמן שכל  מה שהוא עושה, זה להרחיק אותך ולפגוע בך? אני הייתי מוכן לסלוח לו על כך שהרס לי חלק כביר מהילדות, אומנם לא למחוק זאת, כי זה בלתי אפשרי למחוק ארבע עשרה שנים, אבל אני כן הייתי מוכן להניח את העבר בעבר בשביל להעניק לו את התמיכה האולטימטיבית שאני מסוגל להעניק.

אבל טרוי לא מסוגל להשתנות, הוא הרוס מהיסוד. והוא רק הדרדר עם השנים. ואני עייף מלנסות, אני יכול להגיד לזכותי שבאמת עשיתי את הטוב ביותר שאני יכול לעשות, ואם זה נכשל, אין לי עוד דרך לנסות לפרוץ את המחסום ביני לבינו. קשה לי להגיד איך הוא התחיל, ואני מפחד מהמחשבה והזיכרון על הדרך שבה הוא התפתח, ומקום ההימצאות של הקוד לשבירתו בלתי נודע. וזה קשה להיאבק עבור שניים, בזמן שאני בקושי מסוגל להיאבק בשביל עצמי.

"נייתן, חכה, אתה לא יכול ללכת כאן לבד!", טרוי קרא בעקבותיי, כושל במקצת כאשר פילס את דרכו בין האנשים לאורכו של הרחוב החשוך.

גיחכתי לעברו, "כן, כמובן שאני יכול", למה אנשים לא משחררים ממני כבר? אני יכול ללכת לבד ברחוב, אני לא תינוק, לעזאזל.

"אתה לא מכיר את הטיפוסים כאן, זה מסוכן, אני מחזיר אותך לבית", הוא נעמד לצדי, ומחווה לי בידו לכיוון המכונית שלו.

צחקתי לעברו בלעג, "אתה באמת חושב שאני אתן לאדם שיכור שהרגע החלטתי לנתק את הקשר איתו, להסיע אותי?", שילבתי את זרועותיי האחת בין השנייה במגננה, ממשיך ללכת בקצב שלי, "ומלבד זאת, למה שיהיה לך אכפת בכלל?", ירקתי בפקפוק.

יכולתי לראות אותו מגלגל את עיניו וזה גם לי ללכוד את שפתי התחתונה בין שיניי בכעס ובתסכול, לפני שהוא קרא לעברי, "אני לא שיכור, רק שתיתי שלושה שוטים, אני אהיה בסדר", הגן על עצמו.

"כן, ההליכה שלך חיננית למדי הלילה", יריתי לעברו מבט מזלזל, זוקף את גבותיי ממראה הצעדים המהוססים והכושלים שלו, הוא נחבט בגבר אך המשיך ללכת בעקבותיי בלי להתנצל אפילו, "תפסיק ללכת אחריי!", קראתי בכעס, רציתי להניף את ידיי באוויר בניסיון להרחיקו באופן אגרסיבי במקצת, אך אנו בציבור וזה לא יהיה מנומס מצדי כלל.

אני כועס עליו ואני רוצה שהוא ילך. למה הוא עדיין כאן? הוא רק קרא לי תינוק, וטען עד כמה שרוט בראש אני, מה הוא רוצה ממני עכשיו? אך הגברתי את צעדיי, אני לא יודע לאן אני הולך אפילו, אני עכשיו עסוק בניסיון להתחמק ממנו ולגרום לו להתרחק מפניי עד כמה רחוק שרק אפשר, אני אחשוב על דרך לחזור הביתה מאוחר יותר.

הוא אחז במפרק ידי ומשך בי לאחור, עד שכמעט מעדתי על הישבן, "תראה, אני הבאתי אותך לכאן, אז זו החובה שלי להחזיר אותך גם, שמור את ההתנהגות המזדיינת הזו לתורמי הזרע שלנו, מובן?", ירק לעברי בגסות, ומשום מה, המילים שלו הדהדו בי ושברו בי משהו. דחפתי בחזהו, גורם לו לקחת צעד לאחור בהפתעה, עיניו הירוקות נפערו לרווחה לעברי ולסתו התחתונה נשמטה, "למה לעזאזל עשית את זה?!", הוא צעק עליי, בברור מצליח למשוך את תשומת לבם של כל עוברי האורח באזור. אני לא מאמין שאני נראה ברחוב עם האידיוט הזה.

"כי נמאס לי ממך! זה למה! תניח לי, פשוט תניח לי!", צעקתי עליו בחזרה, אני לא מתכוון לדחוף בו שוב כמובן, אני לא מאמין שאני בכלל עשיתי את זה, מה לא בסדר איתי?

"נמאס לך ממני? אתה לא מתבייש?!", הוא צעק עליי בחזרה, שיפסיק לצעוק עליי, שיפסיק לצעוק עליי, "אתה זרקת את החפצים שלי לזבל", אני לא... אני שמרתי את החפצים שלך, באמת. "אתה נתת לאבא לדפוק לי את הראש בקיר וישבת על המדרגות המזדיינות וצפית בזה כאילו וזה סרט מזדיין", אני לא שוכח את התמונה הזו עד היום, "אתה אפילו נפגש עם רוי סקוט המזדיין מאחורי הגב שלי, ויש לך את החוצפה לדחוף אותי ולומר לי שנמאס לך ממני?! אז לך תזדיין נייתן, לך פאקינג תזדיין", הוא הנחית עליי את האשמות המזעזעות האלו שלו. וזה הלחיץ אותי. הרגשתי לכוד. לא היה לי מה להגיד. לא ידעתי איך להתגונן. רציתי להגיד כל כך המון, אך הבטן שלי כאבה ולא הצלחתי לנשום.

יכולתי לחוש את הזיעה הקרירה צורבת את מצחי ונספגת אל תוך עור כפות ידיי. הדם שלי התפרע ורתח לאורך וורידיי, והראש שלי כאב, כל כך כאב, כאילו ומישהו צווח היישר אל תוך אוזני וגורם לי לאבד כל שביב של ריכוז ואיזון. הלב שלי הלם בחוזקה ובפחד, התכווץ בכאב, בזמן שהבטן שלי התהפכה ורציתי להקיא. יכולתי לחוש את החזה שלי שוקע, בזמן שהבנתי עד כמה אבוד אני באמת, ושהצרות שלי רק החלו - השדים שלי ערים. אני חייב להתרחק ממנו.

"פשוט... פשוט תעזוב אותי...", לחשתי לעברו, מעביר את כף ידי בשערי ספוג הזיעה, החזה שלי כאב כאילו ומונחת עליו משקולת השוקלת טון ואני לא מסוגל לנשום, ברכיי אבדו מכוחן וגופי בגד בי. אני לא יודע איפה אני. איפה אני? למה לא הסתכלתי על הדרך הארורה במכונית המסריחה שלו?! לכל הרוחות. איך אני מצליח לעצור מונית עכשיו? מה אני אמור לעשות?! מה לעשות?! לעזאזל. לעזאזל איתי. חשבתי בלחץ וסרקתי את כל הרחוב, עד שיד משכה בי וגררה אותי אל תוך אחת החנויות.

"אתה צריך להירגע ומהר, אני מכיר את המבט הזה, ואני לא אוהב אותו בכלל", טרוי ירק לעברי באשמה והושיב אותי על כורסה. לאן הוא לקח אותי עכשיו האידיוט הארור הזה?! 

"אתה שונא אותי, הבהרת את זה די יפה עכשיו, אז למה אתה לא נותן לי להידרס פשוט וזהו?", אני לא שולט על המילים שלי, אני פשוט אומר את מה שאני חושב, כי אני כל כך עייף מלנסות להתנסח כפי שאנשים מצפים ממני להתנסח. לא אכפת לנו האחד מהשני, אז זה בסדר לא להיות בסדר לצדו.

"זה שאני שונא אותך לא מקנה לך את הזכות להידרס, פאק, תקשיב לעצמך רק, אתה חייב את הכדורים שלך", הוא העביר את אצבעותיו בשערו ואני בינתיים סרקתי את החנות שאליה הוא גרר אותי. פוסטרים של להקות רוק, וסקיצות של ציורים מוזרים בצבע שחור עטרו את הקירות, ריח של סיגריות ונייר שרוף חדרו אל אפי וגרמו לי להשתעל בגועל, בזמן שצפיתי על האופן שבו עיגולי מתכת כפי שיש לרוי נצבו על הדלפק המלוכלך והמבולגן מכתבי עת ישנים ויותר מידי כוסות קפה ריקות ומלוכלכות.

איפה אני? זו נראית כמו המעורה של כת השטן.

"למה אני כאן?", שאלתי בלחץ, מתעלם מהיערה האחרונה שלו, ומכל היערות הקודמות שלו.

הוא נאנח, לוקח נשימה עמוקה, "אוקי, אז זה המצב", הוא לקח נשימה עמוקה, "אני כועס, וכנראה מעט שיכור", אמר את המובן מאליו, גורם לי לגלגל את עיניי לעברו בזלזול, "ואני צריך לעשות קעקוע מזדיין בשביל להירגע ולחזור לפוקוס, אז אתה יושב כאן ולא מדבר עם אף אחד או זז מהמקום, בזמן שאני הולך לעשות קעקוע וחוזר, ואז אני אקח אותך לבית ואני אניח לך, ואתה תניח לי", הוא סיכם זאת במהרה, לא טורח לצלצל בפעמון שעל הדלפק ופשוט נכנס אל תוך המסדרון האפלולי שבקצה חדרון הקבלה הקטן והמאיים הזה.

"אני מזמן הנחתי לך", מלמלתי, לא בטוח עד כמה זה שקר ועד כמה זה אמת. לא בטוח שאני רוצה לדעת בכלל. אלוהים, למה אני לא יכול להסתכל עליו ולחוש רק שנאה טהורה וזהו?

אני כה רוצה לסרב לפקודותיו ופשוט להתרומם על רגליי, כמו גבר בוגר, וללכת. ללכת בכוחות עצמי, ולמצוא דרך להגיע לביתי, לבד, באופן עצמאי וחופשי. אך הרחוב הזה באמת מפחיד אותי, ומה שאני מרגיש בתוך תוכי גורם לכפות ידיי לרעוד באימה. לא, זה לא רעיון טוב, אני צריך להישאר כאן. אני יודע, שלמרות שאני לא רוצה, הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות עכשיו בשביל לעזור לעצמי זה להילחם בדחפים שלי ולהישאר קשוב לטרוי.

אני לא בטוח כמה זמן אני יושב כאן, כי אבדתי כל תחושה של זמן, אך לפתע דלת החנות נפתחה והבהילה אותי, גורמת לי לקפוץ במקומי ולהתיישב באופן מכני בקצהו השני של הכורסה, המרוחק ביותר מהדלת, אלוהים, אני לא רוצה לפגוש עכשיו במישהו מאיים, אני לא יוכל לעשות דבר אם נתחיל בקטטה, אני פשוט אמות.

"נייתן?", הקול שלו נשמע, ואני יכולתי לחוש את הלב שלי מתכווץ, "מה אתה עושה כאן?", הוא שאל בבלבול ובדאגה ומיהר לעמוד מולי, משלב את זרועותיו במגננה, רציתי למשוך בחולצתו שהתיישב לידי ולא יתנשא מעליי בעזרת הגובה והשרירים הרבים מידי שלו, וכקורא את מחשבותיי הוא מיהר להתיישב לצדי, סורק את פניי, אני בוודאי נראה כאילו פגעה בי משאית, אני מרגיש כך גם האמת, "אתה בסדר?", מלמל במבוכה מעט.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, כן, בוודאי שאני בסדר, אני רק כמעט חטפתי שוב התקף ורבתי עם אחי וכנראה אנתק עמו את הקשר, שדרך אגב הוא שונא אותך ומשמש כאויב מספר אחד שלך, והוא נמצא בדיוק בחדר השני, אז כדאי שתלך.

"כן, אני בסדר", לחשתי, לוכד את שפתי התחתונה בין שיניי, "אתה צריך ללכת, רוי", מלמלתי לעברו בלחץ, דוחף בזרועו שילך.

הוא זקף את גבותיו לעברי, והחזיק בין שפתיו את המתכת הכסופה הזו שלו, פעולה אשר גורמת לו להיראות יותר מושך ממה שהוא נראה כבר בכל מקרה, ואני מסוגל לצפות בו כך במשך שעות. נזכרתי בפעם האחרונה שבה ראיתי אותו, זה היה אתמול וזה נגמר באופן איום, הוא אינו היה מוכן להיפרד ממני לשלום אפילו ואני בכיתי אל תוך הכרית שלי במשך שעות. מרגיש דחוי, לא שייך או רצוי שוב, כמו שכל החיים שלי הרגשתי האמת.

"עם מי אתה נמצא כאן בדיוק?", הוא שאל בחשד, מניח את מרפקי ידיו על ברכיו, אצבעותיו הארוכות פורעות את שערו הכהה, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי ויכולתי לחוש בחמימות המענגת אך המכאיבה הזו בין רגליי, מהרצון אשר לפתע הכה בי כמכה מענה מתחת לחגורה. אני רוצה לשבת על הברכיים החזקות האלו ולהעביר את האצבעות שלי בשיער הפרוע הזה. ועד כמה שהמחשבה הזו הפחידה אותי, כך היא גם רגשה והסעירה אותי.

"עם טרוי, אתה צריך ללכת", דחפתי בו שוב, אני צריך אותו רחוק ממני, "אחרי אתמול, זה יהיה לך די פשוט, אז תמהר", הוספתי לעברו בעוקצנות. אך בכל פעם שבה נגעתי בזרועה השרירית והמקועקעת הזו, כך אצבעותיי רטטו כאילו וזרמי חשמל עקצצו לכל אורכן, דמי התפרע בכל גופי והבטן שלי התכווצה באופן מטלטל. אני שונא את הדרך שבה רק הקרבה אליו גורמת לי להרגיש. אני שונא את זה שהוא יושב לידי, ואני מתפתל ומתענה מהרגשות הארורים האלו שלי.

הוא צפה בי רק לרגע, סורק אותי מכף רגל ועד ראש, לפני שרכן לעברי, מתקרב אליי אפילו יותר, רק עוד קצת והמצח שלו יגע בשלי, ואני מוצא את עצמי מחזיק צווחה נרגשת כאשר הברכיים שלו מברישות את שלי, ואני לא מצליח לנשום, או אפילו לזוז, אני קפוא כאשר כף ידו הגדולה מונחת על זוג כפות ידיי אשר שלובות על יריכיי,  אני רוצה לרעוד, "הוא פגע בך? אתה בסדר?", הוא שאל בדאגה, אך כל מה ששמעתי היה את הלב שלי נקרע מהחזה מעצם המחווה הקטנה אך הכה משמעותית הזו עבורי.

"כ-כן.. אני בסדר..", לחשתי בגמגום רועד, והוא גיחך מהאופן שבו אני מתבטא, אך אני חסר אונים, וכלל לא הייתי מוכן למפגש הפתאומי הזה אתו, הוא צריך ללכת, ועד כמה שיותר מהר, הוא השפעה וסביבה רעילה ואני צריך להרחיק אותו מפניי. טרוי ישתגע אם יראה אותנו ביחד, "אתה צריך ללכת", סלקתי את כפות ידיו מכפות ידיי, והתרחקתי אפילו יותר, נע מצד לצד באי נוחות.

"אני לא מתכוון ללכת לשום מקום", הוא ירה לעברי בביטחון.

גחכתי לעברו, "אתמול היה לך די קל ללכת", לחשתי בלי להתכוון אפילו, מסנן מוח פה יוצא מכל שליטה לצד הגבר המתסכל הזה, ומיהרתי להניח את כף ידי על פי כשקלטתי את משמעות דבריי. לכל הרוחות, הוא עכשיו יודע מה אני חושב ומרגיש לגבי זה, וזה הדבר האחרון שרציתי שיקרה.

הוא חייך לעברי את החצי חיוך הממזרי הזה שלו, כף יד אחת שלו מונחת על גב הכורסה, גורמת לעור המזויף להימחץ תחת כוח זרועו, ולי לשקוע עמוק יותר אל הכורסה, לפני שהוא זקף את הגבה שלו, מביט בי בהתנשאות הארורה הזו שלו, "ואם אני זוכר נכון, אתה סרבת להישאר ולו לעוד שנייה אחת במסיבה הזו, וכשהצעתי לך לעצור בדרך לביתך, גם קבלתי שוב סירוב, אז תקן אותי אם אני טועה", הוא כחכח בגרונו, "אבל לא השארת לי כל ברירה", משך בכתפיו.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, הוא לא סיים את הלילה מנסה לנשום אל תוך הכרית בזמן שהוא מתייפח בכאב, אז שלא יעז לגרום לי להרגיש עוד יותר רע מעצמי משכבר הרגשתי, "לא היית חייב להיפרד ממני בצורה שכזאת, אם זה בכלל נקרא פרידה", מלמלתי בשקט מנסה עד כמה שיותר לא ליצור עמו קשר עין כי אני יודע שאז אני אהיה אבוד.

הוא נאנח, "לא ידעתי שיש חוקים לפרידות...", אמר בשקט, לפני שהתקרב אליי והניח את כף ידו על ברכי, מושך אותי אליו במהירות ובקלילות, כך שאני כה קרוב אליו שאני כמעט יכול לשבת עליו. זרועו אשר כרוכה על גב הכורסה פוגשת בעורפי, כך שיש גישה לאצבעותיו להתפרע לאורך שערי הבהיר. כף ידו עלתה לאורך הירך שלי ואל עצמות הלחי הימנית שלי, אגודלו רק לרגע מלטפת ברכות את שפתי התחתונה והרועדת, משחררת אותה מאחיזת שיניי.

"אז איך אתה רוצה שאני אפרד ממך נייתן?", הוא שאל אותי, מרים את סנטרי, מכריח אותי לפגוש בסערה שבעיניו החומות, שעכשיו משום מה, נראות כהות יותר, "בדרך שלך, או בדרך שלי?", הוא זקף את גבותיו.

דום לב. אני לא מצליח לנשום, אני לא מבין מה קורה כאן, "ל-ל-למה אתה מתכוון... ב-ב-בדרך שלך?", לחשתי בחוסר ביטחון, אני לא הייתי מוכן לכך בכלל. מה הוא עושה..?

הוא חייך את החיוך המפוקפק והיפה הזה שלו, החיוך שגורם לצמרמורת חמימה להכות בי וללבי להלום בחוזקה, החיוך שגורם לי לשכוח את המציאות העגומה שלי.

"אתה רוצה שאני אראה לך את הדרך שלי?", כף ידו ירדה לירך שלי, וגרמה לכל שריריי להתכווץ בפעם אחת מורטת עצבים ולנשמתי להיקטע בגרוני, יכולתי לחוש את הלחץ שם למטה, בין רגליי, ולא הייתי בטוח אם אני מוכן לכך עכשיו או לא.

"ר-רוי, ח-חכה..", לחשתי, אוחז בחזהו, אך משום מה, לא היה לי את הכוח או את הרצון למשוך אותו ממני, אני מריץ בראשי את הכמעט נשיקה שלנו מאתמול, ואני עדיין לא מאמין שהיא כמעט קרתה, אך גם כועס על עצמי שקטעתי אותה. אני כל כך מבולבל ואני לא יודע לאיזה צד בי להקשיב, או פשוט להניח לעניין ולברוח מזה.

אצבעותיי קמטו את חולצתו השחורה, ומצאתי את עצמי תוהה איך המתכת הזו שעל השפה שלו מרגישה, ועד כמה העור שלו חמים. מצאתי את עצמי תוהה כיצד מגע שערותיו ירגיש כנגד שערותיי, ואם אני מסוגל לעצור את עצמי ואת ההורמונים הארורים הללו.

הוא חייך אליי, "אני יודע מה אתה באמת רוצה, ואני מסוגל להעניק לך את זה, ממש עכשיו, על הכורסה הארורה הזו", הוא קירב את שפתיו אל אוזניי, הריח של הבושם שלו חדר אל אפי וגרם לי רק לרגע לאבד את עצמי, לפני שהוא לחש, "רק תן לי את האישור", הוא אמר בקול אשר נטף הבטחות של עונג, וזה גרם לי לנוע באי נוחות ולקול בלתי מזוהה להיפלט מבעד לפי, יכולתי לראות אותו מחייך, בזמן שכף ידו לטפה את פנים ירכיי, "תן לי לפצות אותך על גסות הרוח של אתמול", גחך אל אוזני.

אני רועד ולא בטוח בעצמי באופן מוחלט, כל הגוף שלי צווח וזקוק למגע שלו, נואש לידיים שלו שימשיכו לאחוז בי , הלב שלי צמא למילים האלו שלי ואני יוצא מדעתי מרוב שזה גורם לי להרגיש טוב בדרך זרה אך מסקרנת ומרגשת. ראשי כאב, קול ההיגיון החלש מנסה להזכיר לי שאחי נמצא בחדר הסמוך, ואני מוצא את עצמי אפילו נרגש מזה. מה לא בסדר איתי? מה קורה לי לצדו?

"זה לא בסדר...", אני מנסה להיאבק קרב שינחול הפסד. אני יודע זאת. הוא יודע זאת. שנינו יודעים זאת.

"וזה למה זה כל כך פאקינג בסדר", הוא המשיך ללטף את הירך הפנימית שלי, במטרה מכוונת לגרות אותי, ולעזאזל אתו, זה מצליח, "זה הדבר הכי בסדר בעולם", שפתיו הברישו נקודה מתחת לאוזני ומצאתי את עצמי מתכווץ ומהדק את האחיזה שלי בחולצה שלו מרוב שזה גרם לגופי להצטמרר, הבטן שלי התהפכה אלפי פעמים בדקה והחזה שלי הרגיש כעומד להתפוצץ כל רגע.

"מה אתה רוצה ממני?", לחשתי. בשביל מה כל זה? הוא מנסה לצחוק עליי?

הוא נאנח, מרים את ראשו וחוזר להביט בי, "אתה כל כך יפה...", לחש, מלטף את שערי, "לעזאזל, אני פשוט רוצה אותך, זה יותר מידי?", הוא שאל בכעס מעט על חוסר ההבנה שלי כנראה.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, לוקח נשימה עמוקה, "ל-למה..?", הוא לא מכיר אותי אפילו.

"כי אני פשוט רוצה, השאר זאת לעניינים הפרטיים שלי", הוא העביר את אצבעותיו לאורך כפתורי החולצה שלי, לוכד את שפתו התחתונה בין שיניו, לפני שהחזיר את כף ידו בחזרה אל הלחי שלי, מלטף את שפתי התחתונה, "בבקשה, תיתן לי לנשק אותך", לחש.

"טרוי.. הוא נמצא ממש כאן..", לחשתי.

הוא הידק את לסתו, "אני צריך לחזור על זה שוב? אני שם עליו זין, אל תחשוב עליו", הוא אמר בקול קשה במקצת, וכשהבחין עד כמה אני לחוץ בכל מקרה, הוא נאנח, "אתה לא רוצה שאני אנשק אותך?", זקף את גבתו.

לקחתי נשימה עמוקה, אני לא ישיר וכנה כמוהו, ואני לא מוכן לסוג כזה של מגע, מעולם לא הייתי כך קרוב מבחינה פיזית למישהו, מעולם אף אחד לא נגע בי כך, וזה מרגש ומסעיר אותי, אך אני לא יכול פשוט לקפוץ מהצוק, "אני מרגיש מאוים, חכה רגע!", קראתי בגמגום והתרחקתי ממנו בכאב, "אני פשוט-", נסתי לחפש מילים, אך לא היו לי, כי אני באמת ובתמים רוצה, ואפילו צריך, שהוא ינשק אותי. למה אני חייב להיות כל כך פחדן?

הוא גלגל את עיניו והחזיר את כפות ידיו לחיקו, ואני רוצה ליבב מאובדן המגע שנקטע שוב בגללי, "עכשיו מרגיש פחות מאוים?", התגרה בי.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, מביט על הקרקע, "אתה לא יכול לבוא, ופשוט לעשות את זה... אתה לא רואה עד כמה זה לא בסדר? אז תפסיק להיות כל כך ישיר, ותהיה מתון יותר", נסתי לדבר בהיגיון, אך אני בעצמי לא מצאתי היגיון בדבריי.

"אני לא מכיר את המושג הזה, להיות מתון", הוא משך בכתפיו.

נאנחתי, מתרומם על רגליי, "למה אתה בכלל כאן, רוי?", לחשתי, "ולמה אתה שלחת לי  הודעות מהפלאפון של טום? אני צריך הסברים, זה נקרא להיות מתון, כשאנחנו מתקדמים בצעדים איטיים ומבהירים נקודות מעורפלות", הסברתי לו, משלב את זרועותיי האחת בין השנייה, מנסה להשתלט על הסערה שמתחוללת בבטני, על הסופה שמכאיבה בלבי ועל הטורנדו הפראי שבמכנסיי.

"זה חנות קעקועים, למה לעזאזל אתה חושב שאני כאן?", זקף את גבתו בבלבול, "ושלחתי לך הודעות מהפלאפון של טום כי... טוב, זה היה נראה לי משעשע לשחק בך קצת", משך בכתפיו, צוחק מהמילים הלא מצחיקות בכלל של עצמו.

לסתו התחתונה נפערה מטה, "אתה מה?! חשבת שזה יהיה מצחיק לשחק בי?! מי אתה חושב שאתה?!", כעסתי.

הוא לכד את שפתו התחתונה בין שיניו, "אתה האח הקטן של טרוי, וזה היה נראה לי משעשע זה הכל", משך בכתפיו, חוזר על דבריו. התבוננתי בו מוכה הלם, הוא באמת לא רואה עד כמה הוא לא בסדר.

"אתה רציני?", לחשתי, והוא הנהן, עיוור לגמרי לעד כמה חולני הוא נשמע, "אוקי", הנהנתי, לוקח צעד לאחור, "הנה עוד משהו משעשע בשבילך", לקחתי נשימה עמוקה, "אתה יוצא עכשיו מהחנות ולא מתקרב אליי שוב לעולם, אני רציני, זו הפעם האחרונה שאני רוצה לראות אותך", הצבעתי לכיוון הדלת, לא מוריד את מבטי הקר והכועס מעיניו, שעכשיו נפערו לרווחה ונראו מעט... מבוהלות? אני לא בטוח, אך הן הבהבו ברעד לעברי וזה גרם לי להתקפל רק לרגע ולרצות לחזור בי, רק בשביל שהוא לא יביט בי במבט הכאוב הזה.

"למה?", הוא שאל בבלבול.

העברתי את אצבעותיי בשערי, "כי למה שאני ארצה להתחבר למישהו שניסה לצחוק עליי ולפגוע בי?", שאלתי בקול שבור, הוא מוציא אותי מדעתי מעד כמה הוא אינו רגיש לסביבה שלו. אני באמת רוצה לאחוז בכתפיים הרחבות האלו שלו ולנער אותו עד שיבין עד כמה לא בסדר הוא.

אני לא מאמין שאנחנו שוב במצב הזה. לפני רגע אנחנו היינו כה קרובים פיזית, ועכשיו אנחנו רחוקים פיזית ונפשית כאחד. ואני בעצמי לא יציב מספיק בשביל להתמודד עם כל התהפוכות הללו, אנחנו צריכים להתרחק, הקשר הזה רעיל. פשוט כך, אני יכול להרגיש עד כמה רע זה בשבילי. עד כמה הוא לא טוב בשבילי.

"לא ניסיתי לפגוע בך, למה אתה קופץ למסקנות כאלו?", הוא זקף את גבותיו, "אני אף פעם לא ניסיתי לפגוע בך", התגונן.

"לשלוח הודעות דרך פלאפון של מישהו אחר, ולהעמיד פנים שאתה מישהו שאתה לא, רק למטרות ההנאה האישית שלך, זו ההגדה של לנסות לפגוע במישהו", הסברתי לו בסבלנות שאין לי מושג מהיכן גייסתי אותה, "או לפחות אחת מהן", לחשתי.

"אתה יודע מה הבעיה שלך נייתן?", הוא שאל, זוקף את גבותיו לעברי ומחכה לאישורי, הנהנתי לעברו והוא ירה באכזריות, "אתה דרמטי מידי, וכל כך אוהב להחמיא לעצמך מהמחשבה שכל אחד מנסה לפגוע בך", הוא טען, "לא רק שאני זה לא כל אחד, אני שובר את הידיים למישהו שינסה לפגוע בך, אז תירגע ותפסיק להטיח בי את החרא הזה שלך", נעמד ואחז באגני, מושך אותי אליו, כך שחזי נפגש בחזהו, "אני לא חשבתי שזה יפגע בך, ולא נראית כה פגיע במשך הזמן שלך אתנו, אז אתה יכול להודות לי על כך שספקת לך חברה אנושית לשם שינוי", הוא אמר, והמשפט האחרון שלו גרם לי לעוות פניי בבלבול לעברו וסלק את כפות ידיו מאגני.

"מה זאת אומרת חברה אנושית?", שאלתי בחשד.

הוא נאנח, מגחך, "אתה יודע על מה אני מדבר, החברה שאתה מוקף בה במהלך היום לא יכולים לספק לך את מה שאתה באמת צריך-", הוא החל להסביר, אך אני קטעתי אותו, נמאס לי לשמוע את מכל אחד שחושב שהוא יודע הכל.

"מאין לך לדעת מה אני באמת צריך?", שאלתי בכעס.

"אתה ספרת לי בעצמך, הגוף שלך, המבטים שלך, הסקרנות שלך - אתה כמו ספר פתוח בשבילי, וזה בסדר, אנחנו באותה סירה-" הוא ניסה לאחוז בי שוב אך אני התרחקתי ממנו לקצה השני של החנות.

"לא, אין כאן שום סירה, אני שונא ים", מלמלתי במגננה, "אני לא ספר פתוח, אני יומן נעול וסודי, ותפסיק לנסות לתרגם אותי, אם אני כה מסקרן אותך פשוט תשאל אותי במקום לשפוט אותי", הטחתי בו בכעס.

אני לא אוהב את הכיוון של זה, כלל לא. זה כבר מתחיל להחליא אותי, כך בדיוק טרוי מדבר גם, את אותם הדיבורים על כך שההורים שלי מונעים ממני דברים, ושאני לא מגשים את עצמי מספיק, ושהשכונה שלי כולאת אותי והכנסייה שלי משבשת לי את ההיגיון והראייה - אלו החיים שלי, כל המרכיבים הללו הם חלק מהעולם שלי, ואנשים צריכים להתחיל לקבל את זה. לעזאזל, אני צריך ללמוד לקבל את זה, והם לא עוזרים לי כלל.

"אני לא שופט אותך, זה ברור מידי-", הוא אמר בכעס מעט, אך לקח נשימה עמוקה והתנסח מחדש, "אוקי, תזכיר לי כמה חברים ספרת לי שיש לך בשכונה? אפס. אתה בעצמך אמרת לי את זה", הזכיר לי, "ועד כמה אתה חופשי לעשות מה שאתה עושה? כמעט ובכלל לא, ההורים שלך לא מרשים לך לישון מחוץ לבית, שוב, אתה אמרת לי את זה", הוא הזכיר לי בשנית, "אני לא שופט, זה מה שאתה אמרת לי, נייתן, אז סלח לי אם אני חושב שהעולם שבחוץ יכול להציע לך מעט יותר", הוא הטיח את כף ידו על הדלפק.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "זה לא עניינך, זה לא שהחיים שלך יותר טובים ממני. מה אתה עושה בדיוק? חוץ מלחגוג, לשתות ולהכות אנשים? זה לא שהחיים שלך יותר בהירים משלי!", כעסתי עליו.

"לפחות אני לא ילד מפונק ותלותי, לפחות אני יודע להסתדר בכוחות עצמי, אתה אפילו לא מסוגל להגיע לבד לבית שלך, אתה מבין עד כמה כלאו אותך?", הוא שאל, "לא, אתה לא מבין, כי אתה עיוור ושקוע אל תוך אותה תבנית מזדיינת, ואנשים אומרים לי שאני לא אנושי", צחק, "אתה כולך פס יצור מזדיין", הצביע עליי באשמה.

לסתי התחתונה נפערה מטה. מאין זה הגיע?!

"אתה לא יכול לדבר אליי כך! אין לך כל זכות! מי אתה חושב שאתה?!", מיהרתי להתגונן.

"אני יותר טוב מאוד מי אני, בייב, אני חושב שאתה צריך לשאול את עצמך את השאלה הזו", זקף את גבותיו לעברי, "אתה לא מסוגל לנשק אותי אפילו בלי לפחד, אתה כל כך כפוף שאני לא מסוגל לראות אותך, אז אני רק נהנה מהמראה הסקסי והיפהפייה הזה שלך", הוא נשען על הדלפק בזמן שאמר זאת ואני מצאתי את עצמי קפוא וחסר מילים. זה לא כמו השיחות שלי עם טרוי. זה שונה. קשה לי לשים את האצבע על מה בדיוק, אבל זה שונה.

לא הייתי בטוח מה אני אמור לענות לו על זה, אך גם לא הספקתי, כי בדיוק טרוי חזר בחזרה לחדרון הקבלה, "עם מי אתה מדבר?!", הוא קרא בכעס, וכשראה את רוי הוא צחק, "אני הזהרתי אותך, לא להתקרב לאח שלי, חתיכת מזדיין", הוא ירק לעברו.

רוי חייך אליו בהתנשאות, "אני חושב שאתה צריך להיזהר עם המילים שלך", אמר בשלווה אבל ידעתי שזה רק השקט שלפני הסערה, ידעתי שאם טרוי יניח עליו יד, רוי יתקוף אותו בלי לחשוב פעמיים. לעזאזל ששניהם ישתקו.

"אנחנו צריכים ללכת, טרוי", לחשתי לעברו.

"למה אתה שוב קרוב לאיש הזה?", הצביע עליו טרוי בגסות, "אתה לא מבין שאני והוא אויבים? אני לא רוצה שתהיה קרוב לאנשים מהסוג הזה, אתה מנסה ללעוג לי? זה חלק מהתכנית שלך לנקום בי? אני באמת לא מבין מה זה החרא הזה שאתה מנהל כאן נייתן, אבל אתה צריך להפסיק את זה, או שאני אפסיק, זה פוגע בכבוד שלי, ואני לא אתן לך להרוס לי את הכבוד הזה", נשף לעברי.

"ל-לא... אני רק חכתי לך, ואז הוא הגיע לכאן, כי הוא גם רצה לעשות קעקוע, ו-",נסתי להסביר, יודע שאני צריך להגיב ולחשוב מהר. אין לי זמן לעיכובים.

"כן, וזה גם למה היית במסיבה בבית שלו אתמול? ובמסיבת רחוב המזדיינת הזו?", הוא צעק.

בבית שלו? חשבתי בבלבול. המסיבה של ליל אמש הייתה בבית שלו?! רוי עשיר?!

"מה-", אך הקול שלי נקטע כאשר בן נכנס לחנות גם והניח את כף ידו על שכמי, מה הוא עושה כאן.

"ראיתי אותם ביחד", הסביר, מעביר מבט מהיר בטרוי, "בוא נלך נייתן", הוא  מלמל לעברי בלחץ, אך אני עצרתי אותו, אני לא יכול להשאיר את שניהם ביחד, לבי הלם בחוזקה ובטני התהפכה.

"לא, רגע, טרוי, בוא", התחננתי.

אך בן משך בי לצאת מהחנות ברכות, "נייתן, בבקשה...", מלמל.

ולפני שהתכוונתי למחות, רוי דחף את בן, "אל תמשוך אותו", ירק לעברו, טרוי התכוון להיכנס ביניהם אך רוי מיהר למחות, "שהכלבלב שלך ישמור את הידיים שלו לעצמו, שלא יגע בו כך!", קרא.

טרוי זקף את גבותיו, "אתה רוצה למצוא את עצמך קבור סקוט?", שאל בפקפוק.

רוי צחק, ואני רק חשבתי לעצמי שהוא חולה בראש, הוא באמת מתכוון לתקוף שני יריבים? הוא לבד כאן, אין כאן מי שיגן עליו, "אתה מנסה לקבור אותי שלוש שנים, ואפילו את חפירה מזדיין אין לך ביד", לעג לו רוי בזלזול. 

"חתיכת...-", אגרופיו של טרוי דמו לאגרופים של רוי עכשיו בזמן שהוא צעד לעברו, אך אני מיהרתי להשתחרר מאחיזתו של בן, אשר לא היה מרוכז בעליל, אני לא יודע מה לכל הרוחות אני מתכוון לעשות או רוצה לעשות, אך ידעתי שאין כל סיכוי שאני מניח לטרוי לגעת בו. הוא לא יכול להכות בו.

זה פשוט לא קרב הוגן. זה הכל. הם שניים ורוי הוא אחד. זה פשוט לא קרב הוגן. ואני דוגל במוסריות. זה הכל.

"טרוי, אתה צריך להחזיר אותי לבית!", הזכרתי לו, נדחף ביניהם, ומניח את כפות ידיי על חזהו של אחי, אני מכיר את המבט הזה בעיניים שלו, אותו מבט מטורף, ואם אני לא אגרור אותו מכאן הוא יהיה מסוגל לשרוף את החנות אם זה מה שיידרש ממנו בשביל לחסל את רוי. הוא כמעט שרף את הבית שלנו עם המבט הזה. הוא הכה אותי עם המבט הזה כל כך המון פעמים.

רק לרגע התכווצתי מהזיכרון אך נשארתי מרוכז, למדתי לחיות עם הצלקות האלו ופשוט לסבול בשקט, "טרוי, אנחנו חוזרים הביתה, עכשיו, אין לי זמן לכל השטויות האלו שלך ושל היריבים שלך!", קראתי בתוקף ובאומץ.

הוא זקף את גבותיו, "אז תסביר  לי עכשיו מה אתה עשית אצלו בבית? בזמן שדברת איתי בטלפון, אתה היית אצלו בבית", הוא דרש לדעת, ובצדק, אבל לא כאן, לא עם רוי, אני עדיין צריך לעכל את העובדה שרוי כנראה עשיר בטירוף, ויותר מזה, אני צריך להכיל את הרגע שחלקנו על הכורסה הארורה הזו.

"אני לא ידעתי שזה הבית שלו!", קראתי, אך מהגלגול עיניים שהוא החזיר לי בחזרה, ידעתי שהוא משקר, "אני רציני, לא היה לי כל מושג שזה הבית שלו, אני מעולם לא הייתי מגיע לשם אם הייתי יודע שהוא הבעלים של הבית", התחננתי אליו שיקשיב לי, אני לא בטוח עד כמה זה נכון, אני מקווה לפחות שאני דובר אמת עכשיו, לזכותי ייאמר שבאמת לא היה לי כל שביב של מושג שהוא גר שם, אני דברתי אתו באופן שיפוטי כלפי הבעלים, הוא נפגע ממני? תהיתי.

"אז מה עשית שם בדיוק?", הוא נהם בכעס.

רוי התקרב אליי, יכולתי לחוש ממש את הקרבה שלו, "תנמיך את הקול המזדיין הזה שלך, מה לעזאזל לא בסדר אצלך? הוא פאקינג האח הקטן שלך", הזהיר אותו רוי. הוא באמת התכוון למה שאמר מקודם? חשבתי בחצי הקלה בחצי הלם, הוא באמת לא יתן לאף אחד לפגוע בי? אבל למה?!

"אני מציע לך להעלם, אתה לבד כאן באיזור בכל מקרה", הזהיר אותו טרוי, "כן, נייתן, אני מחכה להסבר", שילב את זרועותיו.

לקחתי נשימה עמוקה, "אני בן עשרים ואחת, שמעתי שיש מסיבה טובה, אז הלכתי, זה הכל", השפלתי את ראשי לתירוץ העלוב והלא אמין כלל שלי.

הוא צחק, "אני מכיר אותך מאז שאתה תינוק, אתה לא טיפוס חברותי או טיפוס של מסיבות, אתה הלכת לשם בשביל ללעוג לי", הוא אישר זאת יותר בפני עצמו, מהנהן בראשו, "בן, קח אותו לבית", ציווה עליו, "והפעם, תלך", הורה לי באיום.

אבל... אבל רוי.

זה כל מה שחשבתי. רק לרגע התבוננתי בו לפני שקרעתי את המבט ומיהרתי לנעוץ עיניים ברצפה. אבל אני צריך לדבר עם רוי, אני צריך... אני צריך להיות עכשיו עם רוי, זה מה שאני רוצה. זה מה שאני באמת ובתמים צריך. אין לי הסברים, ואני עייף מלחפש אותם, כל מה שאני יודע זה שהוא גורם לי להרגיש את התחושות המענגות ביותר והמטריפות חושים שאי פעם חשתי, ושאני בדרך חולנית חסרת היגיון - אוהב זאת ומשתוקק לכך. אני לא רוצה ללכת עם בן, או עם טרוי, אני מעדיף להישאר כאן בחנות המפחידה הזו, כל עוד זה עם רוי, לא אכפת לי. אני מרגיש שאנחנו יכולים לתקשר בדרך העגומה והמוזרה שלנו, ויש לנו דברים לפתור. אני לא יודע למה חשוב לי לפתור, אבל סוף כל סוף אני חש... יותר. פשוט יותר. ואני נהנה מההרגשה הזו בדיוק כפי איך שהיא אסורה ואני מפחד מפניה, אבל אני לא רוצה ללכת, אני רוצה להישאר, אני פשוט באמת צריך להיות כאן אתו.

וגם טרוי עלול לפגוע בו, או ההפך, ואסור לתת לזה לקרות.

"אתה לא רוצה לבוא איתי?", שאלתי את טרוי בשקט, אני חייב למנוע קרב ביניהם.

טרוי הידק את הלסת שלו, "קח אותו בן", מלמל.

התבוננתי ברוי במבט מתחנן שלא יעשה כל דבר טיפשי, והוא הנהן לעברי, ואיכשהו ידעתי שהוא לא יפגע בטרוי, לפחות לא נזק חמור ובלתי הפיך אשר יעוות אותו למשך תקופה ארוכה. ידעתי שהוא אינו יעשה דבר שכזה אשר יזעזע אותי, הוא אינו עשה זאת בליל הקרב שלהם וגם לא בתגרה האחרונה שבה הם נפגשו, אין כל סיבה שהוא יעשה זאת שוב, אני צריך לבטוח בו.

הנחתי לבן להוביל אותי למחוץ לחנות ואל תוך המכונית שלו, וכשהוא  החל לנסוע לכיוון ביתי, הוא שאל אותי, "תראה נייתן, אם תרצה לדבר על משהו... אני אשמח להיות אוזן קשבת", לחש.

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "אתה ספרת לטרוי על המסיבת רחוב נכון?", שאלתי בקול נבגד.

הוא הביט בי מוכה הלם, "מה? לא! לא, זה לא הייתי אני! פשוט היו שם המון אנשים, בוודאי השמועות יתפשטו, אבל אני לא הייתי עושה דבר שכזה, למה לי ליצור קרע ביניכם? מאחר ואתם בכל מקרה...", אך הוא עצר את עצמו, לוקח נשימה עמוקה, "אתה יודע", מלמל בשקט.

הנהנתי בעצב, כן, אני יודע.

***

שולח ההודעה: מספר לא מזוהה.

זקפתי את גבותיי, מי כבר יכול לשלוח הודעות בשעה הזו? עברו שעתיים מאז שבן הוריד אותי בבית ואני עדיין לא מסוגל לשכוח את הדרך שבה רוי נגע בי. ההרגשה הזו עדיין לא הרפתה מפניי, ואני לא יודע מה לכל הרוחות אני אמור לעשות על מנת לשחרר אותה ממני, זה לוחץ באופן מכאיב. אך אני אוהב את הזיכרון הזה, חשבתי בחיוך, הוא גרם לי רק לרגע להרגיש יפה. לא חשבתי אפילו על כך שהירכיים שלי לא שריריות אלא רכות במקצת, בניגוד לרוב הגברים המתאמנים, ולא היה אכפת לי שהלחיים שלי מלאות, או שאין לי שרירי בטן מפוסלים כמוהו. הרגשתי באמת... מושך. וזו הייתה הרגשה טובה.

פתחתי את ההודעה בשביל לבדוק את תוכנה, ועיניי נדלקו בין רגע. אלוהים אדירים.

אנחנו צריכים להמשיך להיות מתונים.

זה רוי? מה לעזאזל?! לבי הלם בעוצמה כה חזקה שלא יכולתי לנשום, אצבעותיי רעדו כנגד המקלדת של הטלפון שלי, בזמן שהפרפרים קרעו את בטני. אלוהים. הוא שלח לי הודעה. החיוך האידיוטי לא עזב את שפתיי בזמן שגלי החום הצליפו בי באופן המענג שאני כה אוהב. באופן שרק הוא גורם לי להרגיש.

אצבעותיי היו מגושמות ואיטיות, מחשבות כל מילה ומילה, אך בו בזמן, באמת התרגשתי.

רוי?

הייתי חייב לוודא, וכעבור שניות ספורות הוא השיב:

כן, זה רוי בייבי.

אני מקווה שאתה אוהב אוכל תאילנדי, או סיני, אני לא מבין אף פעם מה ההבדל, אתה אוהב?

כיווצתי את גבותיי בבלבול. מה? למה הוא שולח לי את זה? מה אכפת לו איזה אוכל אני אוהב? אך אני עדיין מחייך, ועדיין, הלב שלי רק רץ יותר ויותר מהר עם כל מילה נוספת שהוא כתב לי ואני קורא. אני מוצא את עצמי קורא את אותה ההודעה עוד שלוש פעמים נוספות, כי אני פשוט מתמכר לפרפרים שבבטן שלי, הם אומנם גורמים לי לבחילה אך הם גם מסעירים אותי. הוא מסעיר אותי.

אממ.. כן, אני מניח. למה?

חכתי במריטת עצבים לתשובה שלו, לא בטוח לאיזה כיוון הוא מתכוון לקחת אותי הפעם, ואני מניח שזה למה אני מתעקש תמיד איכשהו למצוא את הדרך בחזרה אליו. אני לא יודע למה לצפות, בזמן שכל החיים שלי עמדתי בציפיות שהציבו בפניי. זה שינוי, ואני אוהב זאת.

יופי. אני מחוץ לבית שלך, עם אוכל תאילנדי, או סיני.

פתח את הדלת, בייבי.

לסתי התחתונה נשמטה מטה והאוויר יצא מבעד לראותיי. הלב שלי עצר מלכת והבטן שלי התמלאה במיץ מרה מחליא. הוא רציני? הוא צוחק, נכון? אבל איכשהו מצאתי את עצמי מנטר במקומי, מרגיש את גל האי יציבות מרוב התרגשות היתר מכה בי, אך המשכתי ללכת, רץ אפילו כמעט, לכיוון הדלת. הראש שלי נמלא בתסריטים שמעולם לא עברו בו לפני, ודמי התפרע בכל גופי. הרגשתי כמו מתבגר מטורף, אבל לא אכפת לי. באמת לא אכפת לי. רוי כאן. אני עומד להשתין מרוב לחץ, או התרגשות או שניהם .

הוא כאן.

לקחתי נשימה עמוקה, מכין את עצמי לערב הנוראי או הטוב ביותר שחוויתי בתקופה האחרונה, זה שווה זאת. הבנתי. זה שווה את הסיכון. ולפני שהיה לי זמן לערער יותר מידי, היד שלי, באופן מכני, כאילו והגוף שלי לא היה יכול עוד לחכות, נגשה למנעול של הדלת, וסובבה את המפתח.