הידיים של נייט עוטפות את מותניי והלשון החמה שלו מלקקת את שפתיי, מתערבבת עם שלי. אני מעורפלת חושים לגמריי, אני מאמינה שאם הייתה לי שליטה כלשהי הייתי מפסיקה מיד, אך גם נייט לא הפסיק אותה והפתיע אותי כשהוא זרם ואפילו גרם לנשיקה להיות יותר סוערת. ניסיתי לא לחשוב על מה שיהיה אחרי הנשיקה ועם מה אני אצטרך להתמודד. זו ללא הספק הנשיקה הכי לוהטת שחוויתי בחיים הקצרים שלי! הבטן שלי מסתחררת, החום משתלט עליי ונייט גונח אל פי. אני נבהלת לרגע שזה יגיע לסיטואציה שלא אדע איך לצאת ממנה ולהתמודד איתה. הוא משכיב אותי בעדינות על השולחן כשאני שעונה על הגב והוא רוכן מעליי. הידיים שלו מלטפות את ירכיי, עולות אל הבטן שלי, מפלסות את דרכן מתחת לחולצה. ההבנה שאם לא אפסיק עם המשחק הזה בזה הרגע, אנחנו נמצא את עצמנו מזדיינים פה על השולחן, והחברות שלנו תהרס לנצח! זה היה הסימן שלי להתאפס, עם כמה שזה קשה להפסיק את זה, כי ה' הוא מדהים אפילו כשהוא מנשק, ועכשיו אני יכולה להבין את כל הבחורות שהיו איתו אי פעם. אני הודפת אותו קלות וקולטת שגם הוא שקוע במין אופוריה ושהוא עוד לא מודע להשלכות. הלב שלי הולם בתוכי, וההרגשה היא שבעוד רגע הוא יתפוצץ. אני לא מצליחה להסתכל לו בעיניים. הוא זז הצידה, נותן לי את האפשרות לקום מהשולחן. "אני מצטערת. אני לא יודעת מה קרה לי" אני ממלמלת בפחד ובורחת מהמשרד במהירות. אני נכנסת אל השירותים, מנסה לנשום עמוק כדי להרגיע את עצמי ומתיזה על פניי מעט מים. אני פאקינג סתומה! הרסתי הכל! מתחשק לי לצרוח מרוב תסכול. אני מסדרת את השיער, מהדקת אותו. כשאני יוצאת מהשירותים אני מביטה לצדדים לפחות ארבע פעמים, מהפחד להתקל בנייט. אני כזו טיפשה, בחיי שהלילה שברתי את השיאים של עצמי. "את יכולה לצאת להפסקה, אני פה" אני זורקת לעבר אבלין כשאני נעמדת על ידה. "אוקיי" היא מחייכת בשביעות רצון והולכת. אני פותחת בקבוק מים ושותה את כולו כמעט בשלוק. אני עדיין מרגישה את גלי החום לוהטים בכל הגוף שלי, אפילו על הפנים שלי, ואת הדופק שלי שמשתולל. מתחשק לי להעיף את הלקוחות, ללכת לעשן לפחות חמש סיגריות, לעשות סגירה ולעוף הביתה. והיה יכול להיות מעולה גם לא להראות את הפרצוף שלי פה לפחות שנה.

אני מוזגת מספר כוסות שתייה לאחד הבחורים שעומד על הבר, ואז הוא חוזר אל החבר'ה שלו שיושבים בשולחנות עם השתייה. אני מביטה באנשים שנמצאים בבר, אין אף לקוח שמחכה על הבר לשירות, וזה מפחיד אותי. אני מרגישה בנוכחות של נייט כבר במשך שתי דקות. אני משותקת, לא מצליחה להביט לעברו. העיניים שלו מנקבות אותי, עולה לי בחילה. "למה ברחת לי?" אני שומעת את אבלין שחוזרת כועסת. "לא ברחתי" הוא עונה לה בקול העצבני שלו. אמא'לה. הוא כועס. טוב, למה בדיוק ציפיתי? "מה עובר על כולם היום?!" היא מתבכיינת בקול המעצבן שלה. "את חיוורת" היא זורקת לעברי בגיחוך לאחר שמתבוננת בפניי. "זה סתם, זה יעבור" אני מנסה להתנער ממנה, אבל היא חייבת להמשיך לנג'ס. "אולי כדאי שתלכי לשטוף פנים. את תבריחי את כולם" היא שוב מדברת בקול הסנובי והמעצבן שלה ואני בטוחה שבעוד רגע אני הולכת להוריד לה אגרוף לפנים. "תעזבי אותי" אני מסננת בכעס. "נייט, אולי תשחרר אותה הביתה? במילא עוד מעט אנחנו סוגרים. נוכל אני ואתה לעשות סגירה ביחד ואז לנסוע הביתה" היא לא מרפה לרגע, מתכננת איך להיפטר ממני. אם היא הייתה יודעת על הנשיקה היא בטוח הייתה רוצה להיפטר ממני בדרכים אחרות. "לכי תנוחי מאחור. אני אחזיר אותך הביתה היום, שלא תחשבי אחרת" הוא פונה אליי, אך אני עדיין לא מסוגלת להסתכל לו בעיניים, אני בוהה בחזה שלו. אני נזכרת בגוף שנמצא מתחת לחולצה שהוא לובש, החום מתגבר. השתבשתי לגמרי היום! "אני יכולה לחזור לבד" אני עונה בקול חושש. "לא, את לא" הוא נעמד ממש קרוב אליי, ואי אפשר שלא להביט בעיניו. "אני מצטערת" אני אומרת כמעט ללא קול. הקול שלו כועס, אבל העיניים משדרות משהו אחר לגמרי, ואני מבולבלת. "אני לא" הוא עונה בקול חזק ובטוח, גורם לי לקחת את הרגלים ולברוח ממנו החוצה.

אני מדליקה סיגריה, הבחילה מרוב הפחד, לא עוזבת אותי. אני שולחת הודעה לבנות בקבוצה - שלוש מילים, לא צריך יותר מזה. לא עוברות שתי דקות ואני מקבלת מהן שיחה, אני לא מצליחה לענות להן. אני מסבירה להן שאני מצטערת ושאני לא במצב של לדבר כרגע. אני לא יודעת אם מישהו יוכל להבין אותי באמת, אבל הוא פאקינג החבר הכי טוב שלי. הרסתי את זה. ללא ספק. איך אפשר יהיה להמשיך בחברות הזו שניכר שיש בינינו משהו אחר, והמתח לא יעזוב אותנו לעולם תודות לנשיקה שלי?

עזרתי לנקות את השולחנות ולהרים כיסאות. תוך חצי שעה סיימנו לסדר ולנקות ונייט ספר את הקופות. "תישן אצלי הלילה?" אבלין שואלת בסוג של התחננות, את נייט. "לא הלילה" הוא עונה לה ומשום מה אני נרגעת מעט. למה לעזעאל הם מנהלים את השיחות שלהם לידי? "חשבת על מה שדיברנו?" הייתי בטוחה שנייט יתפוצץ עלייה אבל הוא סבלני ומצליח לנפנף אותה באלגנטיות. "לא אבלין.. תתני לי את הזמן שלי. אני לא יכול כשאת לוחצת עליי ככה. את יודעת שאני לא אוהב שדוחקים אותי לפינה" הוא עונה בקול המתחמק שלו. אני כבר מכירה אותו כ"כ טוב. "את באה?" הוא קורא אליי. "יש לי ברירה?" אני ממלמלת בשקט, לעצמי. נייט סוגר את המקום ואני בינתיים מספיקה להדליק סיגריה. "כמה את מעשנת?" אבלין מעירה בגלגול עיניים. "כמה שמתחשק לי" אני נועצת בה מבט ועונה בגסות רוח. "מישהי פה במצב רוח רע, לא קיבלת אתמול בלילה?" היא מתחילה להתגרות בי. זה יגמר רע אם היא תמשיך לעצבן אותי. "אבלין, באמת שאין לי כוח לריב איתך. לא הלילה בסדר?" אני מבקשת ממנה בכעס והיא שוב מגלגלת את עינייה ועוברת להציק לנייט. אני מנסה למשוך את הזמן, כי בשנייה שאני אכנס אל האוטו של נייט, לא תהיה ברירה ואהיה חייבת להתמודד. אבלין מתיישבת ליד נייט בעוד אני מתיישבת מאחורי המושב שלה. הנסיעה עוברת בדממה, אני מרגישה את הפחד מחלחל עמוק לתוכי עם כל רגע שעובר.

"מה?! חשבתי שנוריד את מיה קודם בבית שלה" אבלין מייבבת  כשנייט עוצר את הרכב על יד הבית שלה. היא מתנפלת עליו בנשיקה דביקה, גורמת לי לסובב את הראש במהירות אל החלון, ולבהות ממנו החוצה עד שתואיל בטובה להיפרד ולעוף הביתה. "אתה מפספס בגדול" היא אומרת לו בקול סקסי מתגרה ויוצאת לא לפני שזורקת אליי "ביי ממורמת", וגורמת לי לרצות לחנוק אותה. "תעברי קדימה" נייט מצווה עליי כשאבלין נעלמת. רק מהטון שלו אני מבינה שלא כדאי לי לעצבן אותו הלילה, אני מצייתת ועוברת לשבת לצידו בדממה. השיר שמתנגן ברדיו הוא  Strong של London Grammar. כל מילה בשיר כאילו מדברת אליי. אני נשענת על החלון ושותקת, לראשונה בחיי שאני לא יודעת מה להגיד. "את לא מתכוונת להגיד שום דבר?" נייט חותך את השקט בינינו. "אין לי משהו חכם לומר, אני מעדיפה לשתוק מאשר להגיד דברים שאני לא באמת מתכוונת אליהם" אני עונה. נייט עוצר בשולי הדרך ומעביר את ההילוך לפארקינג. הוא מסובב את ראשו להסתכל עליי, המבט שלו מקפיא אותי. זה מלחיץ אותי. "אני מצטערת אוקיי?" אני כמעט צועקת מרוב תסכול, נייט משתיק את המוזיקה שמפריעה לשנינו לנהל שיחה נורמלית. "הרסתי את זה, לא הייתי צריכה לעשות את זה. מצטערת!!! אין לי מה לומר מעבר" אני ממשיכה לומר בקול גבוה למדי וקוברת את פניי בין ידיי. הוא תופס ביד שלי בעדינות, גורם לי להפנות אליו את מבטי. ידו האחת משחקת בידי והיד השנייה שלו פורעת את שיערו, כמו שהוא תמיד עושה במצבים של לחץ. "אני מצטער בייב, אני בעצמי כ"כ מבולבל. לא רציתי לדחוק אותך לפינה ושתתעצבני" הוא מתנצל בפניי ומנשק את ידי. שנינו מבולבלים. "תראה, אני יודעת שבזמן האחרון שנינו עוברים דברים, כל הקירבה הזאת בינינו רק התעצמה. אני לא רוצה להרוס את היחסים שלנו, אני לא רוצה לאבד אותך" אני אומרת בפחד ואוחזת בידו קצת יותר מדיי חזק, כשדמעות החלו להציף את פניי. "הדבר האחרון שיקרה הוא שאת תאבדי אותי, לא משנה מה יהיה. אני חושב שאולי זה היה צריך לקרות בינינו" הוא אמר ותוך כדי משחרר את ידי על מנת למחות את הדמעות מפניי. "אני יודע שאת הרגשת את מה שאני הרגשתי.." הוא אומר בקול מיוסר וגורם לי רק לבכות חזק יותר. הוא צודק.. בכל מילה שלו. אבל אני לא יכולה להודות בזה. לא בקול רם בכל אופן. "נייט" אני לוחשת ועומצת את עיניי חזק. "גם אם כן, זה לא משנה! אני אוהבת אותך יותר מדיי, אני לא רוצה להרוס את זה!" קולי הופך להיות צרוד מעט מהדמעות. המלח שלהן שוטף את פי ועיניי החלו לשרוף. זו הרגשה מחורבנת. "אני לא יודע מה לעשות.." הוא מרגיש לי אבוד. "אתה צריך להחליט מה אתה רוצה לעשות. להמשיך עם אבלין או לחכות לרגע שבו תתאהב במישהי אחרת. אם תחליט שזו אבלין אני אוכל לחיות עם זה" אני מנסה לדחוף אותו בכיוון אחר, לא לשלי. אני והוא לא נוכל להיות ביחד. אנחנו נהרוס את הכל! "אני לא חושב שאצליח להיות עם אבלין או עם מישהי אחרת. אני לא רואה את זה קורה. לא בשלב הזה של החיים בכל אופן" המילים שלו גורמות לי לגחך. "אתה סתם מתחיל עם השטויות שלך" אני כועסת עליו. "אתה שולל מלכתחילה" אני מוסיפה. "היית רוצה לראות אותי עכשיו מתחיל קשר רציני עם מישהי אחרת?" הוא מתבונן בעיניי ועיניו הירוקות מחפשות בהן תשובה. "תשובה אמיתית?" אני שואלת בחיוך קטן ומתחכם. "הכי אמיתי שיש" הוא מחייך גם. "אז לא, יהיה לי קשה. אבל אני חושבת שאתרגל עם הזמן" אני מודה. "איתך זה היה יכול להיות אחרת" הוא אומר בעצב, פניו  לא מביטות בי יותר. "אל תעשה את זה נייט.." אני אומרת בכעס. "את יודעת שזה נכון" הוא אומר באותו הכעס. "זה לא יוביל אותנו לשום מקום. אני לא מתכוונת לאבד את החבר הכי טוב שלי כי יש בינינו אובר תשוקה" אני מסננת בזעם. "זו לא רק תשוקה, ואת יודעת את זה. אני מת על זה שלפעמים את עוצמת את העיניים ומסרבת להסתכל למציאות בעיניים. אבל עכשיו זה סתם מעצבן" הוא יוצא מהרכב בעצבים ומדליק סיגריה. אני יוצאת אחריו. אנחנו בשום מקום וזה פאקינג מלחיץ אותי. "נייט אל תכעס עליי" אני מתחננת אליו. אני עוטפת אותו מאחורה. "אני לא מסוגל לראות אותך עם אף אחד אחר" הוא מודה בשקט. אני לא מצליחה להגיב לזה. הלב שלי דופק בפראות ואני חוטפת ממנו את הסיגריה ומעשנת ממנה. הוא משלב את ידיו על החזה ונועץ בי את עיניו. "אין סיכוי לבקש ממך לישון איתי הלילה?" הוא שואל ומתקרב אליי. אני לוקחת צעד אחורה. "לא" אני עונה בשקט כשהוא מספיק קרוב אליי, פניו קרובות, הנשימות שלו עליי והריח שלו חודר לתוך אפי. הוא מצמיד אותי אל האוטו. אני כמעט ועוצרת את הנשימה שלי. "את בטוחה?" הוא שואל ורוכן אל הצוואר שלי. "בטוחה" אני עונה בקול רועד. שפתיו מעקצצות על הצוואר שלי ואז עולות אל פי. בבקשה לא עוד פעם...