ידעתי שהוא לא ישן, יכולתי לשמוע את המוח שלו חושב, ואת הנשימות שלו שמעידות על כך שהוא כועס, מאוד. הרגשתי רע. מצד אחד אני יודעת שבלילה ההוא עם מייק, הוא היה צריך אותי, חוץ מזה שלא קרה שום דבר מעבר. מצד שני אני יכולה להבין את הכעס של נייט, הוא מקנא בו בטירוף, והייתי צריכה פשוט לספר לו את זה כבר בבוקר. הוא תפס צד אחד במיטה הגדולה שלו, ואני הייתי בצד השני. הרגשתי קרירות וריקנות. לקח לי המון זמן להירדם, אבל בסופו של דבר נרדמתי.

כשפקחתי את עיניי, נייט שכבר על צד הגוף כשעיניו הירוקות פקוחות לרווחה ובוהות בי. הרגשתי חוסר נעימות תחת המבט הבוחן שלו, ויותר מהכל פחדתי מהתגובה שלו. ניסיתי להסתובב מהר אל הצד השני, לא רציתי שיבחן את עיניי שלבטח נראו רע, בכיתי קצת בלילה לכרית, בשקט. הוא סיבב אותי אליו והשכיב את ראשי על חזהו. הוא נאנח בכבדות והצמיד את שפתיו לשיערי. "אני מצטערת" אמרתי בקול שקט וליטפתי את החזה המוצק שלו. "אני יודע. זה פשוט מחרפן אותי שאנחנו חוזרים לאותה הטעות בכל פעם" התרוממתי מעלה וקברתי את ראשי בשקע הצוואר שלו, הרחתי אותו ולאט לאט הגוף שלי שהיה כבד התחיל להרפות. "כדי שזה יצליח אנחנו צריכים לשתף אחד את השנייה. אני מבין שמייק הוא חלק מהחיים שלך, אני לא יכול להגיד לך להעיף אותו מהחיים כי זה בלתי אפשרי. אתם מוקפים באותם החברים. אבל המעט שאפשר לעשות זה לשתף אותי כדי שאני לא ארגיש את מה שהרגשתי אתמול!" הוא אמר טיפה בכעס, אך לבסוף שינה את טון הדיבור לרך יותר. "אני יודעת נייט, רציתי לספר לך אבל דחיתי את זה. כנראה שפחדתי מהתגובה שלך" אמרתי מרימה את עיניי לעיניו שבחנו אותי. "לא קרה שום דבר נכון?" הוא שאל, בחשש. "ברור שלא קרה שום דבר" אמרתי עוטפת את גופו חזק עד כמה שאני יכולה. "אני מאוהבת בך בטירוף" אמרתי קורסת בחזרה על החזה שלו, הרגשתי חלשה בלעדיו, הוא העוגן שלי. בלעדיו אני אתפרק. הוא הרים את פניי אליו בכוח, לא רציתי שיראה את סערת הרגשות שמתחוללת בתוכי. כל עוד הוא איתי, אני בחיים לא אהיה עם מישהו אחר! הוא חייך, ומשך אותי אליו. הפה שלו ריפרף על שלי. שנאתי נשיקות על הבוקר מבלי לצחצח שיניים, אבל הוא סחף אותי כ"כ מהר לנשיקה, ואחז בגופי כדי שלא אברח, עד שנכנעתי לו.

***

חודשיים עברו במהרה, לימודים ועבודה. מלבד בסופי השבוע שהיה קצת זמן להעביר אותו עם נייט, היינו נפגשים אולי פעמיים באמצע השבוע. רוב הזמן זה היה באמצע הלילה אחרי העבודה, היינו ישנים ביחד ובבוקר שוב פעם נפרדים. עוברת על נייט תקופה עמוסה מאז שהבר נמכר למנהלת שתלטנית ומרגיזה - כמו שנייט תיאר אותה. לא יצא לי עדיין לראות אותה, אבל התבאסתי בשבילו על כך שהיא מפריעה לו כל הזמן בניהול הבר. שנאתי את זה שהוא כל הזמן היה מצוברח בגללה. שון וג'ני יצאו לחופשה של שבוע אצל ההורים של שון, וחזרו יותר מאוהבים ממה שהיו כשנסעו, שמחתי לראות את האושר בעיניים שלה ג'ני - זה מגיע לה! אליס עדיין בשלב הניסוי וטעייה. מחפשת אחר הגבר המושלם בשבילה. מייק ואווה - שזו האחות הקטנה של אנה, החברה הכי טובה של מייק שנהרגה, מבלים המון זמן יחד. הוא עזר לה להסתגל, הכיר לה את כל החבורה והוא שם בשבילה תמיד. זה ממלא את החור שנפער בתוכו כתוצאה מהמוות של אנה, ומהאשמה שלו. אני שמחה לראות שטוב לו. למרות שהוא לא מראה שרע לו רוב הזמן, אני יודעת שהאשמה אוכלת אותו לאט לאט, ובעזרת אווה הוא מכפר עלייה. נסעתי לחופשה בבית לסופשבוע אחד, שהיה קצרצר מדיי. נייט היה עמוס מדיי בבר, והבנות לא יכלו לנסוע איתי, לכן נסעתי לבד. רק ברגע שהגעתי אל הבית, הבנתי עד כמה הגעגועים שלי עזים, וכמה המשפחה שלי חסרה לי! אני מרגישה משהו לגביי התקופה הקרובה, כאילו שמישהו הגיע בכוונה על מנת לעשות קצת סדר. היה לי קשה להצביע אם זה לטובה או לרעה, אבל בינתיים זה בסדר.

הגעתי לפני העבודה לשבת קצת בדירה של שון ומייק, רק שמייק לה היה. ג'ני הייתה מכורבלת בין הזרועות של שון ואילו מקס ואנדרו התווכחו בינהם על דברים כ"כ שוליים ומפגרים, שלא יכולתי לפרוץ בצחוק בעוד שניהם זעמו. קייט ואני סתם ישבנו ודיברנו על מאה ואחת דברים. "איפה מייק?" שאלתי, אחרי שהתאפקתי שעה לא לשאול שום דבר. "הוא הלך לעזור לאווה" מקס עזב את הוויכוח ופנה אליי כדי לענות לי. "הם יותר מדיי זמן ביחד בתקופה האחרונה" קייט זרקה. "אם לא הייתי מכירה אותו, ומכירה את הסיפור מקרוב. הייתי חושבת שקורה שם משהו" קייט ציחקקה ואנדרו זרק עלייה כרית והסתכל עליה בחיוך ממזרי. משהו ממה שקייט אמרה חילחל לתוכי, ניסיתי להעלים את זה, אבל לא הצלחתי. "טוב אני צריכה לנטוש, אני אלך לעבוד בעוד אתם תשארו זרוקים פה" אמרתי בעצב קל. התרוממתי מהרצפה, עלייה הייתי שרועה בעודי שעונה על הספה. "תעזבי כבר את המקום המחורבן הזה" שון זרק אליי. "עדיין לא, כשאני אתייצב קצת אז אני אעזוב" הוצאתי לו לשון. אספתי את בקבוקי הבירה הריקים שהיו פזורים על השולחן ואת שאריות האוכל, ולפני שיצאתי מהדירה עם שקית הזבל שלהם, הפרחתי להם נשיקה באוויר. "נתראה" אמרתי פותחת את הדלת, ונתקלת במייק. לא ראיתי אותו במהלך השבוע וחצי, ולא יצא לנו לדבר כ"כ. "היי נסיכה" הוא אמר מסתכל עליי בעיניים נוצצות. התגעגעתי אליו. "היי" אמרתי בקול שקט, בעוד הוא נישק את הלחי שלי ארוכות. הידיים שלו עטפו אותי חזק, לא יכולתי להשיב לו חיבוק היות והידיים שלי היו תפוסות. חייכתי לעצמי כשהריח הטוב שלו נכנס לתוך אפי והשתלט עליי "לאן זה?" הוא שאל לא מבין, ואז הבחין בבגדיי. "לעבודה" אמרתי בחוסר רצון. "נדבר" אמרתי בחיוך קטן ויצאתי. "חכי מיה, אני אקח אותך" הוא צעק כפניתי לחדר המדרגות. "זה בסדר, אני מתקדמת ברגל. אני צריכה את זה" נעלמתי דיי מהר, מבלי שנתתי לו הזדמנות להוסיף מילה.

עבדתי בבר כמו רובוט, הייתי עייפה נפשית מהעבודה הזו. התחלתי לשנוא את העובדה שכולם יושבים יחד ומבלים בעוד אני נמצאת במקום המטונף הזה, כשריח הסיגירות והעשן שהיה במקום הסגור, החניק אותי. הגברים השיכורים שהיו מתחילים איתי בלי סוף, כבר התחילו לעלות לי על העצבים, יותר מהכל שנאתי את זה שאני ונייט בקושי מתראים. בסיום העבודה, לאחר הסגירה של המקום, חשבתי אולי כדאי שאחזור ברגל. זה לא היה רחוק מהדירה שלנו ורציתי קצת לרוקן את הראש מהמחשבות המטרידות שלי. נייט לא דיבר איתי כלל הלילה, ושיערתי שזה כנראה בגלל שהוא היה עסוק כל הלילה בבר ואז היה עייף מדיי בכדי שנתראה. לא פחדתי להתהלך ברחובות בשעות הקטנות האלה של הלילה. מזג האוויר היה חמים, והלכתי מהר את כל הדרך, מבלי להתעכב. כשנכנסתי לדירה מיהרתי להתקלח, להוריד ממני את כל הסירחון של הלילה בבר ולהיכנס למיטה, לא לפני שבדקתי האם נייט השאיר לי הודעה, אפילו קטנה של לילה טוב. הלכתי לישון מעט מאוכזבת וכועסת.

יומיים לאחר מכן, התעוררתי במצב רוח קרבי. הייתי עייפה מהלילה, ויותר מהכל לא שמעתי מנייט כבר יומיים. שלחתי לו הודעה, והמשכתי בעיסוקיי. העברתי את יום הלימודים שלי בניסיון לשרוד אותו, הברזתי בשעות הבוקר המאוחרות למשך שאר היום והלכתי לישון שנ"צ בבית. כשהתעוררתי ראיתי הודעה מנייט, על כך שהוא מצטער אבל שאין לו זמן לנשום ושהוא מקווה שהלילה נוכל להתראות. התארגנתי והחלטתי ללכת אל הבר, להעביר איתו קצת מהזמן ואולי לאכול איתו צהריים. ניסיתי לעודד את עצמי, ולבשתי שמלה קייצית בצבע צהוב בננה, שהייתה בעלת כתפיות דקות, והגיעה לי עד מעל הברכיים. אספתי את השיער שלי ברישול, התאפרתי ממש מעט ויצאתי לא לפני שאני מתיזה הרבה מהבושם שלי שנייט כ"כ אוהב. השמש הייתה חזקה והצטערתי ששכחתי את משקפי השמש שלי בבית. התקשרתי לאמילי אחותי, התעדכנו מעט בימים האחרונים שעברו עלינו. עברתי בדרך וקניתי לו את ההמבורגר מהמקום שהוא הכי אוהב. כשהגעתי, נכנסתי מהדלת האחורית, דלת המשרד של נייט הייתה פתוחה וחייכתי לעצמי בשביעות רצון. התגעגעתי אליו ולמגע שלו, ויותר לשיחות שלי איתו. "אדל תפסיקי עם זה" שמעתי את הקול הנמוך של נייט, אל המנהלת שקנתה את הבר. סופסוף אני אראה את הכלבה! "תעזוב אותה כבר" היא התחננה אליו. בלעתי את רוקי, עמדתי בקצה של הדלת והעפתי בהם מבט. היה לה שיער חום ארוך, מבנה גוף קטנטן וחזה בינוני שהובלט באמצעות המחשוף שהיה על שמלתה. פנייה היו מופנים לעבר נייט, כך שהיה קשה לי לראות אותן והיד שלה הייתה מונחת על החזה של נייט שהיה שעון על הכיסא שלו, בעוד היא צמודה אליו. האינסטיקט הראשוני שלי היה להתפרץ ולהכות את שניהם חזק, אך החזקתי את עצמי. "אני אוהב אותה, אני לא יכול לעזוב אותה" הוא ענה לה. לא הזיזו לי המילים האלו שלו, 'אוהב' אותי. "אתה רק חושב שאתה אוהב אותה, אתה פשוט בחור טוב מדיי שלא יכול לעזוב אותה" היא ענתה בהתגרות והתקרבה עם פנייה אל פניו, רציתי לסובב את ראשי ולא לראות שום דבר מזה. הוא הדף אותה וענה לה "אני אוהב אותה! ואני ממש לא בחור טוב. תעזבי אותי אדל, זאת הייתה טעות, זה לא יחזור על עצמו לעולם. אין לי כלום אלייך וגם לא יהיה" הוא דחף אותה קלות וקם מהכיסא. הרגליים שלי קפאו במקומם, כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה - הם שכבו?? הנחתי את השקית של האוכל על הרצפה, ובכוח שלא היה לי הכרחתי את עצמי לצאת משם. הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ לא יכולתי להכיל את זה. כשהרחקתי מהאזור והגעתי לאזור תעשייה קטן, שהיה שומם, צרחתי בקולי קולות, נפלתי על הרצפה ובכיתי כאילו פצעו אותי.