שכבנו על הספה עירומים, כשנייט עליה ואני שרועה מעליו. ראשי מונח על החזה שלו, הדירה דוממת וכך גם אנחנו, הדבר היחיד שנשמע לאוזניי זה פעימות הלב שלו.

השקט שלפני הסערה, או אולי השקט של אחרי?

"אני אוהבת אותך.." העזתי להוציא זאת מפי, אומנם הקול יצא שקט, אבל בשביל שנייט ישמע, זה הספיק.

בשעה שקדמה לרגע הזה, הכל יצא החוצה. הדמעות האחרונות שאני בוכה עליו, הכאב והגעוגעים של כל החודשים האחרונים בלעדיו. הדבר האחרון שישב בתוכי והעיק עליי, יצא עכשיו. עכשיו הכל נאמר, אין דרך חזרה. הרגשתי מצד אחד הקלה גדולה, ומצד שני לא ידעתי האם עשיתי את הדבר הנכון שאמרתי את זה עכשיו. זאת יכולה להיות התחלה חדשה או סגירת מעגל. הרגשתי את אצבעותיו מטיילות על פניי ומלטפות כל חלק ממנה. היה שקט, שקט שהרגיש לי נצח וגרם לי להרגיש פחד, אך לבסוף שמעתי את קולו הלוחש "גם אני אוהב אותך בייב, גם אני.." עצמתי את עיניי בחוזקה, מחייכת לעצמי. הוא הרים את ראשי אליו, מתבונן בעיניי עמוק, ואז מסתכל על פי "אני לא מאמין שהעברנו את כל החודשים האלה ככה.. בנפרד, בגלל אגו מזויין" הוא שוב חזר לכעוס, אבל זה היה רק לרגע. הוא משך אותי למעלה, קרוב יותר אל פניו. הסתובבתי כשאני רוכנת מעליו ונשקתי לו, רק ה' יודע כמה באמת התגעגעתי אליו.

התרוממתי כשראיתי שנייט נרדם, לבשתי את התחתונים שלי ונמשכתי ע"י הזרועות החסונות שלו. צחקתי. "תפסיק, אני חייבת לעוף הביתה" ניסיתי להדוף אותו ממני, אחרת אני אשאר פה, לא שזה מפריע לי, אבל העדפתי לישון בבית עד שנראה איך ממשיכים מכאן. לא רציתי לבלבל את עצמי, זה שאנחנו אוהבים אחד את השנייה גורם לי לאושר עילאי, אבל זה לא מספיק. אנחנו צריכים להתמודד עם עוד הרבה דברים. "את לא הולכת" הוא אמר בקול מנומנם. "נייט אני לא יכולה להשאר פה עכשיו" התבוננתי בפניו והוא התבונן בי בעיניים חצי עצומות. "למה?" הוא שאל לא מבין. "כי עבר עליי לילה לא קל, אני צריכה לנוח" הסברתי וליטפתי את שיערו. "אני לא רוצה שתלכי בייב" הוא אמר כשבעיניו אני רואה פחד? "אני בסך הכל הולכת הביתה, לישון. אל תהיה מצחיק" צחקתי בעצבנות וקמתי כשאני מרימה את החזייה ולובשת אותה בזריזות. "אנחנו נדבר כשתתעוררי?" הוא שאל ונראה מבולבל. "בטח שנדבר כשאתעורר. מה עובר עליך?" שאלתי בחיוך, אך הייתי מבולבלת בעצמי יותר. מה קורה לו? הוא נותן לי להרגיש כאילו שאני בורחת לו. "בסדר" הוא אמר וקם מהספה, משפשף את עיניו, מעביר יד בשיערו ולובש את הבוקסר שלו בחזרה על גופו. רציתי לצאת החוצה ולצעוק מרוב אושר. "אם את מחליטה ללכת, אני אקח אותך" הוא אמר הולך לכיוון החדר שלו. "ואני לא מתווכח איתך" הוא הוסיף מהר, שנייה לפני שרציתי לפתות את פי.

לא הצלחתי לישון, ישבתי במרפסת שלנגד עיניי השחר מפציע. כוס קפה חם ביד אחת וסיגריה ביד השנייה. הייתי מכורבלת בקפוצ'ון של נייט, שלא נתן לי לצאת בלעדיו. הריח שלו עליי גורם לי להרגיש מעופפת. אנחנו באמת יכולים לפתור את הבעיות בינינו וסוף סוף להיות ביחד? המחשבות לא הרפו ממני לרגע, אבל הייתי מאושרת, נייט אוהב אותי, והוא בא בשבילי.

"בוקר טוב ישנונית" ג'ני נכנסה לחדר כשהיא מקפצת ושמחה. "בוקר?" שאלתי כשעיניי עדיין עצומות ומסרבות להפקח. "מה השעה?" שאלתי והושטתי את ידי לשידה, מגששת אחר הטלפון שלי. "כבר צהריים ליתר דיוק. חזרת ממש מאוחר מה?" היא שאלה והתיישבה על המיטה שלי. "כן. הייתי אצל נייט אתמול" אמרתי ובתוך תוכי חייכתי, ידעתי מה עתיד לבוא. "מה?!?" היא צעקה בהלם. "זוזי" היא הזיזה אותי הצידה ונכנסה למיטה. פרצתי בצחוק למראה המבט הסקרן וההמום שלה, מיד כשפקחתי את העיניים. "מתי? מה? למה? כמה?" היא שאלה בסקרנות. "תרגעי" הרמתי גבה ומשכתי את עצמי לישיבה. היה נעים בדירה, המיזוג עבד, אבל עדיין היה לי קר לא היה לי חשק לצאת מהמיטה, משכתי את השמיכה מעליי כשהתיישבתי. "הוא חיכה לי אתמול כשיצאתי מהבר" אמרתי והייתי בטוחה שהעיניים שלי נוצצות, בדיוק כמו של ג'ני. "אליסס"היא צרחה, ואליס רצה אל החדר שלי. "מה קרה?" היא שאלה מבוהלת. "נייט חיכה למיה אתמול אחרי העבודה" היא אמרה וגרמה לאליס להתיישב פעורת פה. המשכתי לספר להן, את כל מה שהיה בלילה, בלי להחסיר דבר.

"אני לא מאמינה שהוא זה שבסוף בא אלייך" אליס הניחה את הסנטר שלה על הברכיים שלה וחייכה. "אז מה עכשיו?" היא שאלה. "לא יודעת, מה עכשיו?" שאלתי אותה, אני לא יודעת מה עכשיו. "את כ"כ מאוהבת בו מיה.. היית שבורה בלעדיו, אל תגידי לי שאת לא רוצה להיות איתו" היא הסתכלה עליי במבט בוחן. "לא אמרתי את זה.. אני לא רוצה להגיע למצב כזה עוד פעם" הודיתי. "מה לעשות?" שאלתי כשאני מעבירה את עיניי בין ג'ני לאליס, מתחננת לעזרה. "אהובה שלי, את זה את צריכה להחליט, ביחד עם נייט.." ג'ני ליטפה את גבי והסתכלה על אליס בחיוך מאושר. "שלא תביני לא נכון, המנייאק יחטוף ממני על כל הכאב שהוא גרם לך בחודשים האלה, אבל אני לא יכולה להסתיר את זה שאני שמחה! מאוד שמחה בשבילך מיוש" הנחתי את ראשי על החזה שלה וחייכתי.

כ"כ הרבה שאלות היו לי לנייט, על כל השמונה חודשים האחרונים בהם לא דיברנו. מה קורה איתו? האם הוא עדיין מנהל את הבר? מה עם אבלין? מה עם החברים שלו שכ"כ התגעגעתי אליהם, האם פיספסתי משהו חשוב שקשור אל החיים שלו בתקופה הזאת? לבשתי על עצמי ג'ינס משופשף, חולצה עבה בצבע לבן עם קישקושים ונעלתי סניקרס לבנות. נייט חיכה לי בחוץ, שעון על הרכב. "היי" חייכתי אליו וחיבקתי אותו חזק, כשגם הזרועות שלו מסרבות להניח לי. הוא הרכין את ראשו ונישק את שפתיי, הטעם שלו, הריח שלו, כל זה הרגיש לי לא אמיתי. כאילו שבעוד רגע כל זה יתפוצץ לי בפנים ואני אחזור לריקנות. "בואי" הוא הכניס אותי אל הרכב ונכנס מיד אחריי. "לאן ניסע?" שאלתי אותו. "אני עובדת הערב" אמרתי והבטתי בעיניו, שהיו נראות לי נסערות מעט. "תצטרך להחזיר אותי הביתה בזמן, שאני אוכל להתארגן" אמרתי וחגרתי את עצמי. "קשה לי המחשבה עלייך עובדת בבר הזה, בעלדיי. בלי שמישהו משגיח עליך" הוא אמר, חוגר את עצמו ומתניע את הרכב. "שרדתי יופי בלעדיך" אמרתי, לא מתכוונת לאיך שזה באמת נשמע. הוא עצם את עיניו בחוזקה ואז החל בנסיעה. "לא התכוונתי לזה ככה" אמרתי בוחנת אותו, הוא עדיין שתק. "אני יודע" הוא אמר לבסוף. "לא רע לי שם" הודיתי. "מה קורה בבר שלנו?" שאלתי מתעניינת, יותר עניין אותי לדעת אם אבלין עדיין שם. "הבר שלנו.. בסדר כמו תמיד" הוא ענה לא מפרט יותר מדיי, היד שלו התהדקה על ההגה והיד השנייה עברה על שיערו - משהו לא תקין. "מה?" שאלתי, מסובבת את עצמי כמה שיותר אליו. "כלום.." הוא ענה בפשטות, כאילו שהכל בסדר. "אבלין עדיין שם?" שאלתי לבסוף. "אה אבלין.. כן" הוא ענה, כאילו אבלין היא לא עניין גדול. "אוקיי, אז יש אנשים חדשים? מה עם דן וקרייג וכולם?" שאלתי, הרגשתי שאני צריכה ללחוץ עליו כדי להוציא ממנו מילה או שניים על הבר. מה הוא רציני? כאילו שאני לא יכולה לבוא לשם ולבדוק את העניין בעצמי. "יש אנשים חדשים.. הבר מתפקד יופי, הבנים מתגעגעים אלייך תהיי בטוחה" הוא חייך והושיט יד ללטף את פניי. "גם אני מתגעגעת" חייכתי והפנתי את מבטי קדימה. המשך הנסיעה הייתה שקטה, כל אחד היה עם המחשבות שלו, סירב לשתף את השני. בכל זאת זה כבר לא כמו פעם. "כשנייט חנה את הרכב על יד המסעדה הבשרית האהובה עליי, הורדתי את חגורת הבטיחות ושנייה לפני שפתחתי את הדלת ויצאתי, הוא אחז וסיבב אותי אליו, מתיח את שפתיו על שלי, דוחף את הלשון שלו ומנשק אותי כאילו אין מחר. היד שלו מלטפת את בטני מתחת לחולצה ואני מתרכזת בריח המשכר שלו. "התגעגעתי אלייך" הוא לוחש ומנשק קלות את צווארי. "גם אני" הרמתי את ראשו מצווארי כשפניו מולי, קרובות כך שהאוויר החם שיוצא מהבל הפה שלו, מחמם את פניי. הבטתי בעיניו באהבה ואז נישקתי את שפתיו ברכות. כשנכנסו אל המסעדה היד שלו הייתה מונחת על המותן שלי, והובלנו ע"י המאחרת אל השולחן שלנו. הודינו לה בחיוך והתיישבנו. רציתי לקחת אותו הביתה, להפשיט אותו ולנשק כל חלק ממנו. התבוננתי בו בתאווה, על עיניו, שפתיו ואז על פלג הגוף העליון שלו שהיה מכוסה בסריג שחור שהבליט את עיניו יותר. הוא הסתכל עליי בחיוך משועשע. "לפחות תמתני את את המבטים שלך עד שאני אוכל לקחת אותך הביתה" הסתכלתי עליו כאילו אני לא מבינה. "מה? איזה מבטים?" שאלתי, מתבוננת בעיניו, שהסתכלו עליי בבחינה. לבסוף הוא הרים גבה וצחק, נכנעתי וצחקתי אחריו. "כ"כ הרבה זמן היינו ידידים, ולא חשבת עליי במובן הזה אפילו, איך הגענו לזה?" הוא שאל ומלצרית חביבה הניחה בפנינו תפריטים. "תודה" נייט אמר, לא מרים את ראשו אלייה וממשיך להסתכל על עיניי באופן חודר. "זה לא שמעולם לא חשבתי על זה.. אבל אתה יודע מתישהו הפכנו להיות כ"כ קרובים כמו אחים שאפילו המחשבה על זה הרתיעה אותי" עניתי והוא הנהן בחיוך. "אחים.. בטח. אחרי מה שאני ואת עשינו זה אפילו כבר מעבר לגילוי עריות" הסמקתי כולי וכיסיתי את פניי בידיי, נייט רק פרץ בצחוק מתגלגל. "אתה מטורף" אמרתי והוא נשען אחורה. "היה משהו מיוחד בחודשים האלה?" הוא שאל אחרי שנתן למלצרית לקחת את ההזמנות שלנו, שמבטו הפך לרציני יותר. "לא, לא משהו מיוחד" עניתי וזזתי באי נוחות במקום, פחדתי שנגיע לדבר על דברים אחרים שאני לא רוצה לפתוח. "היית רק עם מייק?" הוא שאל לבסוף, חד וישיר. "הייתה פעם אחת שזה לא היה מייק. הייתי כ"כ שיכורה שאני אפילו לא זוכרת מזה כלום" אמרתי בשקט, כשהעיניים שלי מסתכלות לכל מקום, רק לא על נייט ולא על עיניו. כשהבטתי בסוף על נייט, הוא היה נראה עצוב, עיניו הונחו עליי ולא סירבו להרפות. הוא הביא את זה על עצמו? למה בכלל אכפת לי שזה כואב לו לשמוע את זה? "אותך אני אפילו לא אשאל, אני בטוחה שהרשימה ארוכה" אמרתי בקול לעגני, שנבע מכאב. המחשבה על בחורות אחרות שנוגעות בנייט ומקבלות ממנו משהו שרק אני רוצה לקבל, מחרפנת אותי. "בייב, אני שלך! תעשי בי מה שתרצי. אני לא צריך אף אחת כל עוד יש לי אותך" הוא אמר בביטחון מלא ורכן לנשק אותי. המנות שלנו הגיעו, לקחנו סטייק עם צ'יפס וסלטים. "אז איך אנחנו ממשיכים מכאן?" שאלתי. "את אוהבת אותי?" הוא שאל. "יותר מדיי" מילמלתי. "ואני אוהב אותך. תסמכי עליי ותתני לי להוביל אותנו" הוא אמר מחייך ואוחז בידי על השולחן, מלטף וגורם לבטן שלי להתהפך ולראש שלי להתערפל בשיכרון של נייט.