אני מתעוררת בבוקר במצב רוח יותר נוראי מאתמול. אני לובשת שמלת טריקו זרוקה בצבע צהוב בננה, נועלת סנדלים נמוכות ואוספת את שיערי לקוקו מרושל - הוא הדבר האחרון שמדאיג אותי עכשיו. עוד יום ארוך ומייגע לפני. 

השעה 7:30 בבוקר. ג'ני ואליס ישנות, ואני יוצאת בשקט אל המטבח. מכינה קפה ויוצאת אל המרפסת כדי לסדר את המחשבות המטרידות שרצות בראשי. אני כועסת על מייק, כועסת על נייט וכ"כ שונאת את אבלין הזונה! כשחזרנו אתמול אל הבר, אחרי הסיגריה, אבלין כמובן התבייתה על נייט במהירות וגרמה לי לבחילה נוראית. זה גרם לי רק לכעוס על נייט יותר. התעלמתי מהקריאות שלו לקחת אותי הביתה, עליתי מהר על מונית ונסעתי הביתה. הוא כעס, מאוד, אני חושבת שעדיין לפי כמות השיחות של נענו ממנו וההודעות ששלח. אין לי בכלל ספק שהעביר את הלילה עם המגעילה הזו. למרות שיכול להיות שהפתיע והוא החליט הפעם להפריד בין ענייני עבודה לחיים הפרטיים שלו - קשה לי להאמין לזה. למה לעזאזל אכפת לי? שיעשה מה שהוא רוצה. הוא ילד גדול! 

חייגתי לאמא שלי, שבד"כ בשעות הבוקר המוקדמות ערנית יותר מתמיד, ואלה השעות האהובות עלייה. ככה אני יכולה לדבר איתה ברוגע, לפני שהיא יוצאת למשרד עורכי הדין שהיא עובדת בו ונעלמת למשך שאר היום. "מיה ילדה אהובה שלי" היא עונה במהירות בקול מודאג. "אמא" אני אומרת בנימה בכיינית מעט. "מה שלומך? הרבה זמן לא יצא לנו לדבר. מה זה הקול הזה?" אני מתחרטת לרגע שאני גורמת לה לדאוג לי. "זה סתם, זו העייפות" אני מתחמקת. אני רוצה להגיד שאני עייפה מהכל, אבל אני לא באמת מעזה. "מה איתך אמא? מה שלום אבא?" אני שואלת במהירות. אני מדברת הרבה עם אמילי ומתעדכנת דרכה. אני קצת מצטערת שלא יוצא לי לדבר עם ההורים שלי יותר. "אצלנו כרגיל, מתגעגעים אלייך" היא גורמת לי לחייך. "גם אני אליכם!" התקפי הגעגועים נוחתים עליי כשאני שומעת את קולה של אמי. זה לא קל להיות רחוקה מהחום והאהבה של ההורים שלי. עם כל היופי שבעצמאות, אני לפעמים מרגישה לבד. נכון שיש לי את החברות הכי מדהימות בעולם, אבל ברגעי משבר אני יודעת שהדבר שהכי חסר לי זו המשפחה שלי! 

המשכנו לדבר עוד קצת. סיפרתי לה על הימים האחרונים בקצרה, היא סיפרה לי על שלהם וסיימנו את השיחה בכך שהיא הזינה אותי באנרגיות ותקווה שהייתה חסרה לי. 

"היי" אני מתיישבת בכיתת ההרצאות ומחבקת את אדם, החבר הכי טוב שלי מהלימודים. "את נראת גמורה" הוא בוחן אותי בעיניים חצי סגורות. "כן, גם אתה" אני צוחקת. "איפה קים?" אני שואלת. השיעור עומד להתחיל והמרצה שלנו לא כ"כ מחבב מאחרים. "בדרך, אמורה להגיע כל רגע" הוא ממלמל ומניח את הראש על השולחן, מביט בי בחיוך ישנוני. "נו, מה קורה?" הוא שואל ושתי הגומות שלו צצות בשובבות. "הכל חרא, תודה. מה אצלך?" אני עונה בציניות. "הו, מישהי קמה במצב רוח קרבי" הוא פורץ בצחוק. "מה קרה?" הוא שואל כשרואה שאני רצינית למדי. "עזוב אדם, אל תשאל אפילו כי אין לי כוח להתעצבן מחדש" אני מנסה להעביר נושא. ממש לא בא לי לדבר על אף אחד מחבורת המעצבנים! 

אדם וקים הם החברים הכי טובים שלי מהלימודים. אדם בלונדיני עם עיניים חומות בהירות והגומות הכי שוות בעולם. קים היא ברונטית מהממת, עם עיניים גדולות בצבע דבש והצחוק הכי מצחיק שקיים. אני רואה את קים רצה לעברנו במהירות, שנייה לפני שהמרצה נכנס גם הוא. "בוקר טוב" היא נושקת לנו על הלחי נשיקות חמימות ומתיישבת לשמאלי. קים מעודכנת בכל דבר שקורה בחיי, ולאדם אני פשוט מסננת מה לספר. זה לא שאני לא סומכת עליו, אבל כבר יש גבר בחיי יודע הכל כולל הכל עליי. עוד אחד שידע יהיה בהחלט מביך עבורי. 

"אני בבית" אני קוראת לאחר שפותחת את דלת הדירה, וזורקת בעייפות את התיק על יד הספה. אני נזרקת עלייה ועוצמת את עיניי. "מיוש" ג'ני קופצת עליי מצחקקת. מישהי פה עם מצב רוח טוב, וזאת לא אני. "איך עבר עלייך היום?" היא שואלת בחיוך ענקי. "נפלא" אני עונה לה בציניות ופרצוף חמוץ שגורם לה לפרוץ בצחוק. "בואי למרפסת, אני רוצה לעשן. אגב, איפה אליס?" אני שואלת. "בדרך" היא עונה. "נזמין לאכול, או שנצא לאכול בחוץ? מה את מעדיפה?" ג'ני שואלת בעוד אני מקימה את עצמי מהתנוחה הסופר נוחה שלי על הספה והולכת להרתיח מים לקפה. "מה שתרצו, אני לא מתנגדת לצאת לאכול בחוץ. משם אני יכולה ללכת לעבודה" אני מזעיפה את פניי כשחושבת על ללכת לעבודה. במשך כל היום התעלמתי מהשיחות וההודעות של נייט, פשוט לא היה לי כוח אליו. קיוויתי שלא אצטרך להיתקל בו היום. דן, אחד מהברמנים החמודים שלנו, צריך לעבוד איתי הלילה. קיוויתי שגם אבלין לא תהיה. אני מעדיפה עומס מטורף ולפרפר כל המשמרת מאשר שהיא תהיה תקועה לי בזווית של העין. מייק שלח לי הודעה אחת היום בנוסח של "נרגעת?" גם עלייה לא עניתי. "היי חברות יפות שלי" אליס נכנסה בחיוך לדירה ונראתה כ"כ רעננה לעומתי. "לא ראיתי אותך כבר יומיים" היא הסתערה עליי בנשיקות וחיבקה אותי חזק. "אני יודעת, מה קורה?" אני שואלת בחיוך. "בסדר.. מה איתך? הכל בסדר?" היא שואלת וקמט קטן צץ במצחה כתוצאה מדאגה. "בסדר כזה" אני עונה בקצרה וממהרת להכין שלוש כוסות קפה. רק לאחר שיצאנו אל המרפסת והדלקתי סיגריה, סיפרתי להן על ההתרחשויות בימים האחרונים. "אחותי, הכנסת את עצמך לבור" אליס הגיבה בעיניים גדולות. "אני יודעת" יבבתי. "נייט עובד איתך היום?" ג'ני שואלת בחשדנות. "מקווה בשבילו שלא" אני זועמת. מה קורה לי שאני כל כך כועסת עליו? זה לא מתאים לי בכלל! מעולם לא רבנו. כנראה שאני באמת לא מחבבת את האבלין הזו! "הוא לא עשה לך שום דבר, תפסיקי להיות מגעילה" אליס נוזפת בי. "את יודעת שהוא אוהב אותך, והוא תמיד לטובתך. אל תעשי לו חיים קשים" היא אומרת בעידוד וניחום, ומלטפת את גבי. "ובקשר למייק, את יכולה פשוט לשחק את המשחק שלו ולהנות. אם את מרגישה שזה מכביד עלייך, או שאת נקשרת פשוט תשחררי ממנו אם הוא לא בעניין רציני. עדיף עכשיו מיה ולא כשיהיה מאוחר מדיי ואת יודעת את זה" היא צודקת. הקטע הוא שזה נורא קשה ליישם דברים שהראש חושב עליהם, כשהלב והגוף שלך מגיבים אחרת. "אני אחשוב על זה. מה עם הארוחה שהובטחה לי? אני גוועת" אני משנה את הנושא כי הבטן מזכירה לי כמה אני רעבה היום. "ואל תגידו לי שנלך לאכול סושי או פסטה כי אני רוצה סטייק" אני גורמת לבנות לפרוץ בצחוק. "בסדר, תקבלי את הסטייק שלך גברת" ג'ני דוחפת אותי לעבר הסלון. 

"יפהפייה" דן מחייך אליי כשאני נכנסת אל הבר. תמיד גורם לי להרגיש אהובה ומיוחדת. "מה הולך?" הוא שואל כשאני מתקרבת לעברו ומחייכת. הוא אוסף אותי לחיבוק חם. דן בן 28, בחור עם שיער כהה ועיניים חומות, גבוה, שרירי ובעל קעקועים רבים שמכסים את רוב גופו. "תגיד לי בבקשה שנייט לא פה" אני לוחשת. "מצטער לאכזב אותך, אבל הוא מאחור" הוא מצביע לעבר החדר האחורי שלנו. "שיט" אני מעקמת את פרצופי, חושבת מה לעשות בשביל להתחמק ממנו. "תסתובב" אני מורה לדן, שנייה לפני שאני מתחילה להחליף את הגופייה שלבשתי למסעדה בחולצה של הבר, שורט ג'ינס קצר עם קרעים ונעלי בלנסטון שאיתם אני אוהבת כל כך לעבוד. "לא יותר פשוט להיכנס להתלבש מאחור?" נייט עומד מולי כשאני משחילה את החולצה מהראש לגופי. הוא בוער מעצבים. הלסת שלו התהדקה והוורידים שלו בלטו כמו בכל פעם אחרת שהיה כועס. "למה לא ענית לי כל היום?" הוא שואל מבלי להוריד את עיניו ממני. "אפשר לדבר על זה מאוחר יותר?" אני שואלת בקול שקט ונבוך. למה הוא מביך אותי ככה לפני דן? "לא, אפשר לדבר על זה עכשיו!" הוא כמעט צועק. הוא מושך את ידי אליו ומושך אותי כשהגוף שלי משתרך אחריו. "מה הבעיה שלך נייט?" אני שואלת בכעס ומשחררת את ידי בעצבנות מידו. "מה הבעיה שלך? את נדפקת. לגמרי!" הוא החל להרים עליי את קולו. "לא נדפקתי ולא שום דבר. הכל בסדר! הייתי עצבנית אתמול, מצטערת אם נפגעת מזה שלא היה לי כוח לדבר עם אף אחד היום" התחלתי להרים גם אני את קולי. הוא דורש את זה שאריב איתו, אין בעיה. אם זה מה שהוא רוצה אז מה שהוא יקבל! 

"את מוכנה להסביר לי מה הבעיה המזוינת איתך? מה זה המייק הזה שהפך לי אותך לגמרי?!" הוא שואל, לא מוריד לרגע את הטונים הגבוהים והכועסים שלו. "מה הקשר למייק? כבר דיברנו על זה אתמול. עיצבנת אותי אתמול אבל זהו, עבר לי" אני משקרת ומתחמקת מעיניו הירוקות שחודרות לעיניי וקוראות אותי. "לא דיברתי איתך היום כי לא היה לי זמן. ואם לומר לך את האמת לא היה לי כוח או חשק, אפילו לעצמי" הטחתי בפניו ויצאתי החוצה. הדלקתי את הסיגריה כשאני רועדת מכעס ועישנתי אותה בעצבנות. "מה אתה רוצה נייט?" אני שואלת בטון קר, כשהוא בא אחריי. "כלום, אני לא יודע מה קורה לך אבל כדאי שתתאפסי על עצמך. אני לא סובל אותך ככה" הוא מוציא סיגריה מהחפיסה שלו ומדליק אותה. עישנו בשקט מעיק. התחשק לי לבכות, מעולם לא רבנו ככה. בעצם, מעולם לא רבנו בכלל. "הנה אתה" אבלין צצה בתזמון הגרוע ביותר. "היי מיה" היא מעיפה אליי מבט קר. "היי" אני עונה בשקט. אני מכבה את הסיגריה שלי, למרות שעוד לא סיימתי לעשן אותה ונכנסת פנימה. הדבר האחרון שאני רוצה לראות עכשיו זה אותה נמרחת עליו. שילך גם הוא לעזאזל ביחד איתה! 

העברתי את המשמרת כמה שיותר מהר, ניסיתי לא להתייחס לאבלין שלא הפסיקה לנסות לעצבן אותי בכוונה. למה היא באה לעבוד פה בכלל? היה טוב בלעדיה. הייתי מוכנה לקחת עוד 3 משמרות נוספות בשבוע רק בשביל שלא תעבוד איתנו. דן היה מקסים כהרגלו. היה לי נחמד לעבוד איתו וכפי ששמתי לב גם הוא לא חיבב את אבלין, וזה גרם לי לנחמה קלה שאני לא היחידה. נייט נעלם מהרגע שיצא איתי החוצה, והתחרטתי על כל הבלגן שנוצר איתו. אני לא יודעת מאיפה צצה הקנאה והרכושנות הזו כלפיו. הוא החבר הכי טוב שלי! הבן אדם שיודע עליי הכל - לטוב ולרע. אני מרגישה שהחיים שלי בבלגן רציני, ואני לא יודעת מה אני צריכה לעשות כדי להחזיר אותם למסלולם. 

התחלנו כבר בסגירה כשנייט הגיח לפתע על הבר. השעה הייתה 3:00 בלילה. למה הוא בא? אין לו משהו טוב יותר לעשות? "מסתדרים?" הוא שואל ומסתכל על דן ואבלין, עליי הוא לא העיף מבט אפילו לשנייה. הסתובבתי אל הקיר, לא רציתי להיתקל במבט שלו, אפילו לא בטעות. 

"אליי או אליך?" אבלין שואלת את נייט בשקט. דן כיבה את המערכת של המוזיקה ונהיה כ"כ שקט ששמעו כל תזוזה וכל נשימה של כל אחד מאיתנו. בת זונה, ובן זונה שלא מסוגל לשמור על הזין שלו במכנסיים. הסתובבתי לכיוונם, אבל לא הבטתי באף אחד מהם. נכנסתי אל החדר האחורי, לקחתי את התיק שלי והוצאתי את הטלפון. ראיתי הודעה ממייק, שנשלחה לפני כעשר דקות 'אני מחכה לך בחוץ, תצאי כשתסיימי'. עניתי לו בחזרה 'אני מסיימת בעוד כמה דקות,  אם בא לך אתה יכול להיכנס'. אני לא יודעת מה הרגשתי כשקראתי את ההודעה הזו, אבל נשמתי עמוק לפני שיצאתי בחזרה אל הבר. "אני אקפיץ אותך" נייט סוף סוף טרח להביט בי, בהבעה ריקה לחלוטין. עכשיו הוא כאילו שונא אותי? "אין צורך תודה, אני מסתדרת" אני עונה בשקט ונגשת לעבר דן. "קדימה, תתחפפי הביתה אני מסתדר" הוא מחייך אליי. "אתה בטוח?" אני שואלת בהיסוס. "כן ברור, לכי ילדונת יש לך מחר יום ארוך" הוא נושק לי על המצח והולך אל החדר האחורי. "הולכים?" אבלין שואלת את נייט ומניחה  את ראשה על חזהו. הוא מביט בי ואני לא מסוגלת להסתכל עליו כי יש לי בחילה אמיתית. "ביי" אני זורקת לעבר שניהם ומתקדמת לעבר היציאה. "מיה" נייט קורא מאחורי. מה קרה לבייב שהפך להיות הכינוי הקבוע שלי אצלו? "מה?" אני שואלת ומסתובבת אליו במבט קר. הרגשתי את הלב שלי קופא. אני שונאת אותו ואני שונאת אותה! "תני לי לקחת אותך הביתה" הוא משתחרר מהאחיזה של אבלין וצועד לעברי, תופס בידי. "זה בסדר, תיקח אותה הביתה" אני זורקת את מבטי לעבר אבלין. 'וגם למיטה שלך' אני מתה להגיד. "מייק מחכה לי" אני מוסיפה ורואה את עיניו הופכות קודרות. הוא מסנן משהו בקול שקט, שאני אפילו לא מנסה להבין מפאת חוסר אנרגיה, ואני פשוט יוצאת. 

במקום לשמור על קור רוח ולגרום לי להירגע מהעצבים שלי הוא נכנס אל משחקי האגו שלו, שמעולם לא היו קיימים איתי. עד עכשיו מסתבר. ראיתי את מייק שעון על הרכב שלו, כשסיגריה בידו. "ייבשת אותי פה לגמרי" הוא צועק אליי. "היי" אני מחייכת וצועדת לעברו. אני בטוחה שאני נראת רע. העברתי את ידי על פניי, מעיפה את כל השיער שנכנס לי לעיניים מהרוח הנעימה שנשבה. "התגעגעתי אלייך" הוא אוסף אותי לחיבוק. "גם אני" אני נשענת על החזה שלו. הרגשתי חרא. נייט ואבלין יצאו מהבר לכיוון האוטו של נייט, שחנה ממש על יד הרכב של מייק. "המעריץ שלך" מייק אומר לא רציני וצוחק. הפעם הנימה הייתה קלילה, ולא כמו שהוא מדבר עליו בד"כ. "כבר לא" אני אומרת בקול שקט לעצמי. "תשמור עלייה" נייט מסתכל עלינו וזורק למייק, המבט שלו לא מסגיר שום דבר. הוא נועץ את עיניו עמוק לתוך שלי ואז נכנס אל הרכב מבלי לחכות לתגובה כלשהי מאיתנו. אבלין נכנסת מרוצה ומצוחקקת לרכב שלו. "שון ישן אצלכם" מייק אומר בשקט ומלטף את שיערי בנעימות כשהוא מביט לתוך עיני. הוא מצליח להרגיע אותי ולהסיח את דעתי. "אז קדימה, בוא ניסע אליך" אני לוחשת אפוסת כוחות ומניחה את ראשי בחזרה אל חזהו תוך כדי שהוא אוחז בי חזק. אני יודעת שכך הוא מנסה לנחם אותי, כי הוא מרגיש שאני על הפנים.